מנחת אלעזר חלק א· רבי חיים אלעזר שפירא
סימן מח
כבוד הרבני המופלג חו"ב וכו'.
בדבר אשר העיר כת"ה מדברי הפמ"ג או"ח סי' תקפ"ה (משבצות ס"ק א') דאין לסנדק להיות מוהל מפני הברכה שלא יוכל לברך מעומד ולפי"ז תמה על העולם שלא החמירו כן. והנה לאחר שכך נהגו קדושי עליון גדולי עולם זי"ע וגם מהגאון רע"ק איגר זצ"ל הביאו בתולדותיו מתרומת מידותיו שהי' נוסע ומטלטל א"ע אף בריחוק כמה פרסאות על ברית מילה רק הנה אז בעד זה רצה לזכות בשני המצות סנדק ומוהל יחדיו, וא"כ מחוייבין אנו להבין וליישב, ולא להקשות ולתמה ח"ו על גדולי עולם שנהגו כן לחיבוב קדושת מצות אלו, ומקודם נתחקה בעה"י על שורש ההלכה שצ"ל בעמידה אם מקורו דאורייתא או דרבנן או רק חומרת הפוסקים. והנה בזה אבוהון דכולהו הוא ספירת העומר שכ' הפוסקים שצריך להיות בעמידה ומקורו כ' הרא"ש סוף פסחים וכי מברכי' מברכי' מעומד דת"ר בקמה אל תקרי בקמה אלא בקומה עכ"ל (ופשוט דעל כרחך כונתו דלאו דוקא הברכה כ"ש הספירה בעצמה כמו שלמד מקמה מעומד אך גם בהברכה של ספה"ע כ' הרא"ש שצ"ל מעומד כמו המצוה וז"פ) והנה כבר תמהו שם בגליון הרא"ש במ"ש דת"ר בקמה וכו' דבאמת לא נמצא כלל זה בש"ס בשום מקום. והכ"מ (בפ"ז מה' תמידין ומוספין) ואין מונין אלא מעומד בשם מהר"י ן' גאות שזה קבלה מפי רבותינו ואסמכוהו אקרא בקמה קרי בי' בקומה עכ"ל. וכבר הגיהו שם ברא"ש סוף פסחים במקום דת"ר וכו' ותמהו על הבאה"ג (או"ח סי' תפ"ט) שציין מברייתא דתחל דקמה ואינו בברייתא ולא בש"ס כלל.
והנה פשוט דמזמן חתימת התלמוד אין ללמוד עוד ג"ש ודרש או לימוד בקרא. ומה שכ' הפוסקים לפעמים אסמכתות בקרא היינו בדרך סמך ורמז אבל לא לחיוב מדינא ולא נקרא עפי"ז אפי' איסור דרבנן ואינו דומה למילי דאיתמר בש"ס שהם מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא דהמה עכ"פ איסור דרבנן יש עליהם לא כן חומרת הפוסקים אחר התלמוד אף שאסמכוהו אקרא אין להם אפי' כח איסור דרבנן
רק חומרת הפוסקים כנודע. ולדוגמא אזכיר בזה קצת, הנה בה' ר"ה סי' תקצ"ו דעות כמה רבוואתה שמצוה להתענות בר"ה כמ"ש שם הב"י והתה"ד ואף שכ' בנחמי' בפירוש לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים כמ"ש שם הטור בשם הרא"ש. והנה נודע ברש"י תענית (דף ט"ו ע"א) החילוק היכא שנקרא דברי קבלה דהיכא שהנביא מצוה ומזהיר את ישראל זה נקרא דברי קבלה אבל כשהוא מספר והולך מעשה שהי' מיני' ילפינן אגב אורחא דמילתא זה לא נקרא דברי קבלה ע"ש. והנה בזה שנאמר דקרא בפירוש בדרך ציוי בר"ה לכו אכלו משמנים והוי דברי קבלה ודברי קבלה כד"ת דמי אעפ"כ יש דעות הנז' שיש להתענות בר"ה אלא על כרחך כיון שלא נמצא בש"ס שלמדו בזה הכתוב שצריך לאכול בר"ה ע"כ אין כח ביד הבאים אחריו להוציא הלכה מהכתוב. והנה בט"ז שם הקשה על הני רבוואתה שכ' דצריך להתענות בר"ה מויהי היום ויעבר אלישע וכו' ואותו היום הי' ר"ה וזו ראי' שאין עלי' תשובה עכ"ל הט"ז ואני בעניי תמהתי לפי"ד רש"י הנז' כי היכא שהכ' מספר מעשה שהי' אינו נקרא דברי קבלה כד"ת משא"כ כשמספר בדרך ציוי וא"כ הלא יותר תקשי ממילא על הני רבוותא ממקרא מלא לכו אכלו משמנים שזהו בדרך בדרך ציוי משא"כ ויהי היום שמספר מעשה שהי' שאינו נקרא דברי קבלה וכיון שהביא הטור סתירה יותר להני רבוואתה ממקרא מלא בדרך ציוי לכו אכלו משמנים מה זה שהביא הט"ז מויהי היום וכו' שמספר מעשה שהי' וכ' ע"ז שהוא ראי' שאין עלי' תשובה – (וע' בס' תולדות אדם בשם הגאון מהר"ז מווילנא ז"ל מה שיישב קו' אחרת על הט"ז בזה). וזהו היכא שנא' בפירוש בדרך ציוי כ"ש לדרוש אל תקרי קמה אלא קומה בודאי אין כח ביד החכמים לאחר התלמוד רק לסמוך בדרך רמז ולא מדינא – והנה ליישב מה שהקשיתי על הט"ז. נ"ל עפי"ד הטורי אבן במגילה דדברי קבלה כד"ת דמיא כיון שנאמרו מפי ה' להנביא ואל א' אמרם וכתבתי מזה במ"א בתשו' בס"ד. וע"ז מיירי ג"כ רש"י בתענית מה שנצטוה הנביא כמו שמיירי במתני' שם מדברי הנביאים אבל זה מנחמי' שלא נחשב בכלל הנביאים ול"ש טעמו של הטורי אבן י"ל שפיר ראי' יותר מאלישע הנביא מויהי היום וכו' וכו' וכן בה' חג השבועות לענין תמימות אף שאינו דרש רק נראה פשוט בקרא שצריך להיות תמימות עכ"ז כ' המ"א שצריך לאחר הקדוש על הכוס עד צה"כ והט"ז כ' לאחר תפלת ערבית ג"כ עד צה"כ, שכיון שלא נמצא זה בגמ' להוציאו מקרא דתמימות והוא רק חומרת הפוסקים אף שהביאו מהכתוב עכ"ז לא ברירא להו ההלכה והמ"א החמירו רק לענין הקידוש ולא על התפלה – וכן בה' ת"ב סי' תקנ"ט שאין אומרים תחנון בט"ב משום דאיקרי מועד מקרא כי קרא עלי מועד. וכי נאמר דיש עליו דין מועד לענין איסור מלאכה אלא ודאי דאין כח ביד הפוסקים שלאחר הש"ס להוציא מהכתוב חייב או איסור עפ"י הדין רק לענין תחנון וסליחות שהוא רשות בזה כ' סמיכה מהכ' כי קרא עלי מועד. (ואף שבפסחים ע"ז ובתענית נמצא הך דרשה דקרא עלי מועד היינו רק שתמוז דהאי שתא עברוהו ולא יום ת"ב) וראה עוד יותר בה' ר"ה סי' תקפ"א שצריכין לתקוע בחודש אלול אף שמקורו שם בטור מפרקי דר"א מ"מ כ' המ"א שם ס"ק י"ד בשם הלבוש שאין תוקעין בער"ה כדי להפסיק בין תקיעות דרשות לתקיעות דחיוב וקרא אותם רק תקיעות דרשות מפני שלא נמצאו בגמ' אך הט"ז קרא אותם שם תקיעות דרבנן כיון שנמצא כן בפרקי דר"א בזה"ל לכן התקנו רבותינו לתקוע בחודש אלול והוא מדרז"ל אבל מה שלא נמצא בדרז"ל בודאי גם הט"ז לא הי' קורא אותו דרבנן. וכן בב"י או"ח סי' תק"נ בשם אבודרהם שאם הי' חל עשרה בטבת בשבת לא הי' יכולים לדחותו ליום מחר משום שנא' בעצם היום הזה וכ' ע"ז הב"י לא ידעתי מנין לו זה ר"ל אף שהביא מהמקרא כיון שהוא דבר שלא נמצא בש"ס ובדברז"ל. א"כ כ"ש לדרוש דרשה אל תקרי בקמה בקומה שמוציא הקרא ממשמעו ולעשות חיוב מדינא בודאי אין כח לזולת רז"ל בעלי התלמוד. וכהנה וכהנה יש להביא ראיות ויחשב בעיניכם כאלו הייתי פורטן – [והנה בה' מגילה פסק הרמ"א בשם המנהגים לעשות משתה ושמחה גם ביום ט"ו שנא' להיות עושים את שני הימים ואף שבש"ס לא נמצא דזה וזה שוין רק לענין איסור הספד ותענית אבל לא לענין משתה ושמחה מ"מ כבר כתבתי ליישב במאמר לפורים בס"ד והבאתי ראיות והוכחות לדעת המנהגים וסמ"ק ורבינו פרץ שנראה מהם דס"ל הפי' בגמ' לאסור את של זה בזה דאיסור הספד ותענית בפורים תלוי בהחיוב משתה ושמחה א"כ תלוי זב"ז גם לפי דברי הגמ' כפי שהוכחתי שם ואכ"מ להאריך:]
על כן לפלא בעיני לשון רבינו הב"י בה' ציצית סי' ח' שכ' בשם הסמ"ק שצריך להתעטף בציצית מעומד משום דגמר לכם לכם מספירת העומר דכתיב בי' בקמה פי' בקומה עכ"ל. והיא פליאה, דאיך כח ביד הפוסקים לעשות ג"ש שלא קבלנו ולא למדנוה מרבותינו בעלי התלמוד וגם הפי' ודרש בקמה בקומה אינו בש"ס ובדרז"ל כלל כנ"ל. וגם הב"י בכבודו ובעצמו בכסף משנה כ' שז"א מדרז"ל רק שכ' שהר"י ן' גאות כ' שמקובל כן לעשות בעמידה כנ"ל מהכ"מ. ועיינתי בסמ"ק סי' קמ"ה נמצא כן בהגהות רבינו פרץ וז"ל והרמב"ם ז"ל אמר שכל מצוה שנא' בה לכם צריך שתהי' בעמידה ואב לכולם ספירת העומר שנא' בה וספרתם לכם וכתיב מהחל חרמש בקמה דמשמע דהיכא קאי קמה א"נ קומה וסי' עמצ"ל עמר מילה ציצית לולב (דכתיב גביי' לכם) עכ"ד והוא תמוה שבאמת לא נמצא כלל זה ברמב"ם ואולי שמעה איש מפי איש בשם הרמב"ם (או כונתו לחכם אחר ששמו בר"ת רמב"ם) ותמהני פה קדוש יאמר דבר כזה לעשות ג"ש דלכם מה שלא למדו רז"ל כנז' אלא ודאי שאינו מדינא לחיובא רק קבלו כן מצד חומרא וכ' סמך לזה בכתוב אבל לא לחיובא כלל וכן נראה קצת שם מלשון רבינו פרץ שסיים ע"ז ולכך נוהגין לעמוד בהבדלה דכתיב והבדלתם לכם והבדלה בודאי אינה רק מדרבנן ול"ש ג"ש וגם הכ' והבדלתם לכם לא מיירי כלל בהבדלה דשבת והיא רק רמז וסמוך רחוק וכן הב"י על כרחך כונתו כן רק מצד חומרא וסמך דאיך שייך למיגזר ג"ש מה שלא נמצא לרבותינו – ותמהני על הגר"א מווילנא זצ"ל בביאורו באו"ח סי' ח' שם שכ' שזהו בשם הרא"ש סוף פסחים בקמה בקומה ולמדו הסמ"ג ג"ש מעומר ובגודל בקיאתו לא הרגיש ולא הערה שזה אינו בש"ס כלל ול"ש בי' לדון ג"ש. ומה שהביא הב"י בשם הירושלמי כל הברכות מעומד ופי' ברכת המצות הנה זהו בודאי מדרז"ל שנמצא בירושלמי וחכז"ל שתקנו ברכת המצות י"ל תקנו ג"כ שיברכו אותו מעומד אבל לא לחיובא על המצוה גופא ג"כ בעמידה ומה שהחמירו הטוש"ע עטיפת הציצית ג"כ מעומד היא רק מרמז לשון בקמה דילפי מספירת העומר כמ"ש שם בט"ז סי' ח' ס"ק א' ול"ק קו' הב"ח מה שהקשה שם ע"ש גם לפנא לשון הב"ח מ"ש דלמה צריך הג"ש כאלו הוא ג"ש ממש מדינא ובאמת אינו רק רמז וסמך הפוסקים וע"ש שכ"כ בפמ"ג שם באשל אברהם בשם המ"א סי' תר"צ דבאמת המצוה בעצמה א"צ בעמידה רק הברכה אך מ"ש שם הפמ"ג לתרץ קו' הב"ח די"ל דלדעת הסמ"ק גם בדיעבד פסול בהנך מצות (בר"ת עמנו כנ"ל) אם לא עשאן בעמידה ושאר מצות רק לכתחילה עכ"ד, ותמהני מאוד היתכן לומר כן בדעת הסמ"ק שבדיעבד פסול כיון שאינו מדינא דגמ' וחיובא כלל ונמצא כן רק בהגהות רבינו פרץ בשם הרמב"ם דאבוהון דכולהו ספירת העומר וכו' ובאמת ברמב"ם לא נמצא רק בה' תמידין ומוספין כתב רק בעומר שצריך להיות לכתחלה מעומד ושם כתב הרמב"ם בפירוש כי בדיעבד אם ספר מיושב יצא. ואיך יתכן לומר שכונת רבינו פרץ בסמ"ג בשם הרמב"ם דגם בדיעבד לא יצא ובע"כ לפי"ז ברור שכונת רבינו פרץ לכתחלה, ודלא כפמ"ג, וביותר תמהני על מרן הפמ"נ שבמשבצות שם הרגיש כבר שזה אינו בש"ס כנל וראה כבר הגהות רבינו פרץ בסמ"ק במקומם ואעפ"כ כ' בא"א לומר שירי' מעכב בדיעבד וז"א וכנז'
מעתה שמ"ש שצריך להיות המצוה בעמידה אינו משורש הדין ואינו בנמצא בש"ס, בזה יתיישב לשון הרמ"א בה' תפילין (סי' כ"ה סעי' י"ב) יש מי שכתב להניח של יד מיושב ושל ראש מעומד (אגור בשם הזהר) ובמדינות אלו לא נהגו כן אלא שתיהן מעומד עכ"ל ואם נאמר שזהו מדינא שצ"ל המצות בעמידה קשה דהא אנן פסקינן דכל מקום שהגמ' חולקת עם הזהר הולכים כהגמ' ופוסקים כמ"ש שם המ"א בשם הרדב"ז וא"כ למה כתב הרמ"א רק בדרך לא נהגו כן במדינות אלו הלא מדינא אסור להניחן מיושב כדין שאר המצות שצ"ל מעומד וכמו שלמד המ"א שם בשם הב"י סי' ח' דכל ברכת המצות מעומד וממילא המצוה עצמה בכלל (ע"כ כ' המ"א שם שגם הקשירה תהי' מעומד כמו הברכה) וא"כ אף שכ' האגור כן בשם הזהר מ"מ אין לפסוק כן נגד הגמ' והפוסקים (ובפרט הרמ"א ז"ל רבן של בני אשכנז ולענין תפילין בחוה"מ פסק כהרא"ש והביא לדינא וי"א שחייב חוה"מ בתפילין אף שהוא נגד הזהר) אנא ודאי פשוט דאינו מדינא דגמ' כלל שצ"ל מעומד והנה נודע משו"ת חכ"צ סי' ל"ו ומתשו' בנו בשאילת יעב"ץ ז"ל (שכך ביאר דעת אביי ז"ל) שדוקא במקום שהגמ' והזהר חולקים לעינינו אבל במקום שבגמ' נא נמצא בפירוש והפוסקים נחלקו או שנחלקו בפי' דברי הגמ' ובזהר מפורש כא' מהם אז בודאי יש לעשות ההזהר כיון דלא פליגי עם הגמ' וא"כ בנידון דידן אף שבפוסקים נמצא שצ"ל מעומד כיון שלא נמצא בגמ' ע"כ שפיר הביא הרמ"א בשם הזהר ולא חלק עליו לדינא רק שכ' שלא נהגו כן במדינתינו האשכנזים ומיושב שפיר מה שהכריע הוי"א שם לעשות הברכה מעומד דלשיטת או"נ בסי' תר"צ דעיקר הקפידא מירושלמי רק על הברכה ולא על המצוה. עצמה ע"כ שפיר כתב גם כאן לעשות הברכה מעומד וההנחה מיושב אלא שהוא החמיר גם בקשירה לעשותה מעומד ולפי"ז יש לעשות כהזהר גם בהקשירה מיושב כיון שאינו סותר להגמ' רק בהברכה שנמצא מקורו בירושלמי יש לעשות מעומד ונכון מנהגי הצדיקים שנהגו כן ואף שיש ליישב לכאו' בלא זה כיון דבתפילין לא נאמר לכם ע"כ לא ילפינן מג"ש מעומר על כן לא כ' הרמ"א זה מדינא להניח מעומד מ"מ כבר ביארנו שבאמת אינו ג"ש כלל ומ"ש הב"י אינו רק רמז וכן בה' מינה סי' רס"ה הביא הב"י ג"כ בשם בעל העיטור ג"ש דלכם על כרחך ג"כ כונתו רק לסמך כנז' ושוב ראיתי שמה שהביא הב"י בשם בעל העיטור הנה בעל העיטור כ' זאת בשם ר' טובי' והוא לפנינו בפסיקתא זוטרתא הנק' לקח טוב לר' טובי' ב"ר אליעזר (בפ' לך בה' מילה) אשר נדפס זה מקרוב ועליו כיון הבעה"ע כנראה והנה נודע שר' טובי' הביא כמה דברים בס' לקח טוב שם גם מהאחרונים שלאחר התלמוד כמו מר' משה הדרשן ועוד מפרשים אחרונים הכל שם בילקוטו ולאו דוקא מדרז"ל לבד ע"כ נראה כמו שכ' הר"מ בשם הר"י ן' גאות שמקובל הי' בידם של הפוסקים כן ואינו נמצא כלל בדרז"ל
ובזה נבא לנידון דידן לכאו' הי' נראה להחמיר כיון שהמילה הוא א' מהמצות עמצ"ל שדייק בהגה' רבינו פרץ שיהי' בעמידה אמנם באמת גם הפמ"ג בה' ר"ה סי' תקפ"ה שהעיר כת"ה לא כתב להחמיר שלא יהי' הסנדק מוהל רק משום הברכה אבל לא משום המצוה עצמה וצריך טעם למה וכנראה טעמו הוא פשוט לפי"מ שהעיר במשבצות סי' ח' דהדרש בקמה אינו בש"ס ובפרט הג"ש דלא שייך כלל לנו לדרוש לפי"ז ודעתו בזה כהמ"א ה' מגילה דמה שכתבו מהירושלמי על הברכה מעומד רק על הברכה לבד ולא על המצוה בעצמה נאמרו הדברים ע"כ כ' להחמיר שלא להיות סנדק מוהל משום הברכה אבל המצוה בעצמה כיון שאינו רק חומרת הפוסקים א"כ היכא דלא אפשר וכגון שרוצה לזכות בשני המצות סנדק ומוהל (כמו שנזכיר להלן) מותר למול מיושב, זהו לדעת הפמ"ג אכן לע"ד נראה פשוט כיון שכ' הרמ"א בה' מילה (סי' רס"ה סעי' א') דהאב והמוהל כשמברכין צריכין לעמוד אבל תופש הנער כשמברך נוהגים שיושב ומברך עכ"ל והיינו תופס הנער מברך כשאין האב שם כמ"ש שם ואם נאמר דהוא קפידא דוקא שיהי' ברכת המילה בעמידה א"כ קשה למה יברך תופס הנער הא כ' שם הרמ"א שאדם אחר מברך ברכה זו כשאין האב שם דב"ד מצוין עליו א"כ למה יברך הסנדק שהוא יושב הלא יוכל לברך אחר בעמידה שאין המצוה עליו (על תופס הנער) דוקא לברך להכניסו כנז' (ופשוט דאין לחלק בין ברכת המילה וברכת להכניסו) אלא ודאי בע"כ ס"ל להרמ"א דאין קפידא כ"כ בהברכה שיהי' בעמידה במקום שיש איזה מעלה אחרת כגון הכא דשייך יותר להסנדק (שהוא הבעל ברית נק' בדבר הפוסקים) א"כ ה"נ במקום שרוצה לזכות בשתי המצות כנז' ועוד יותר נ"ל להביא ראי' מה' נשיאת כפים (סי' קכ"ח סעי' כ') שכ' שם המ"א ס"ק נ"א דנוהגים עכשיו נישא כהן כפיו כשהוא ש"ץ אף שיש כהנים אחרים וכן נוהגים אצלינו בכל מקום וראינו גדולים נהגו כן, וכ"כ בשו"ת שאילת יעב"ץ ח"א ס' נ"ד ע"ש, הא בודאי עקירת רגליו אסור בתוך תפלת י"ח וכמ"ש שם המ"א בשם הלחם חמודות שמה"ט כתב המחבר כש"ש כהנים אחרים לא ישא את כפיו משום שצריך להפוך א"ע להעם ולעקור רגליו אפשי"ל נוהגים אצלינו היתר והא אם ירצה נושא את כפיו יוכל אחר להיות ש"צ אז בתפלת מוסף דיו"ט אלא ודאי כיון שהוא רוצה לזכות בשתי המצות גדולות (סנדק ומוהל) מותר לברך מיושב כיון דלא אפשר בענין אחר דאם יברך ברכת המילה בעמידה קודם שיתפוס הערלה הא הוי עובר דעובר לעשייתן וע' מ"ש בביאור הגר"א סי' רס"ה ס"ק ל"ח בשם ש"ס מנחות ל"ה ב' ותוס' סוכה ל"ח, והוא לע"ד כ"ש מהך דמברך הסנדק לכתחלה ברכת להכניסו מיושב (כשאין אבי הבן) אף שיוכל אחר לברך כ"ש שעליו מוטל לברך והוא רוצה לזכות גם במצות סנדק ונכון בס"ד וראיתי בס' כורת הברית על ה' מילה ובספרו
וראיתי שו"ת מור ואהלות שהאריך בזה והעלה ג"כ דמותר להיות סנדק ומוהל יחדיו אף שבקצת דבריו יש לפלפל מ"מ תוכן דבריו נכונים שם דמקום שיש נוספות מצוה בישיבה אז א"צ להחמיר ואינו ג"ש מדינא רק לחומרא ע"ש וחיים ושלום וכט"ס ואחתום בדשו"ט
(בשולי היריעה) הנה לעיל כתבתי דגם ברכת המצות אין קפידא לעכב שיהי' מעומד דוקא אף שהראשונים הביאוהו מהירושלמי הנה כבר נודע שאינו בירושלמי רק ממנהגי הפוסקים שכ' סמך לזה, ועתה נדפס ס' שדי חמד פאת השדה (מהדורא תניינא לאות ב') ושמה האריך הגאון המחבר ברוב בקיאותו והביא מכל האחרונים בזה בחיפוש נרות בדקו ולא מצאו זה בירושלמי שצ"ל ברכת המצות מעומד ע"כ בודאי נראה כמו שכתבנו במסקנא להלכה בעהי"ת א