אור ברסלב

מנחת אלעזר חלק א· רבי חיים אלעזר שפירא

סימן מד

סימן מג

כבוד ידידי הרב המאה"ג וכו'.

בדבר שאלתו בא' שרוצה למכור לחבירו סחורה ומצידו הוא מכירה גמורה לצמיתות גמור בלי שום אופן חזרה רק הלוקח רוצה להתנות שבאם אחר שלשה חדשים ולא יהי' עומד להרויח בהסחורה אז יהי' מוכרח המוכר ליקח הסחורה בחזרה וליתן ריוח מאה ר"כ יותר ממה שנתן בעד הסחורה והלוקח מקשל עליו כל אחריות ויהי' בידו רשות למוכרו מעכשיו למי שירצה והמוכר מסכים לתנאי זה. אם מותר זה מאיסור רבית. והאריך בזה:

הנה תמהתי על כת"ה מדוע רוצה להביא ממרחק לחמו לפלפל ולחלק בזה בין דברי הגה' רעק"א בשם מהר"י הלוי וכן הנו"ב שהביא שם בפתחי תשובה וכת"ה עלה ונסתפק לדינא. ולע"ד הוא פשוט ומבואר בלשון הש"ס ורש"י שם (ב"מ ס"ה ע"ב) מקור ההלכה זו דאמרינן מכר לו שדה ואמר לו לכשיהי' לך מעות החזירם לי אסור לכשיהי' לך מעות אחזירם לך מותר וכו' מ"ש רישא ימ"ש סיפא אמר רבא סיפא דא"ל מדעתי' פירש"י דא"ל מדעתי' אם ארצה אחזירם ולא שתתבעני בדין דאי נמי חזר וקיבל מעותיו עד עכשיו שלו היתה וחוזר ומוכרה לו אבל רישא שעל כרחך צריך להחזיר מעיקרא לאו מכר הוא עכ"ל. ואמרי' שם להלן בגמ' (ס"ו ע"א) דאי אמר לוקח מותר טעמי' דא"ל מדעתי' הא לא א"ל מדעתי' לא אמרינן פטומי בעלמא א"ל נעשה כמאן דא"צ מדעתי' איתמר עכ"ל ופירש"י דנעשה כאומר לי' מדעתי' אחזירנה אם ארצה ואע"ג דלא פריש מדעתי' כמאן דפריש דמי ואין עליו לכופו א"כ אהדרינהו השתא הוא דהדר זבין להו עכ"ל ומזה נמשך פסקי הטוש"ע יו"ד סי' קע"ד סעי' א' והבאים אחריו שנמשך כת"ה בדבריו. והנה פסקינן דבאומר לוקח כשיהי' לך מעות אחזיר לך הקרקע מותר ואין בו חשש רבית והרי הוא כמאן דא"ל מדעתי' (דהלוקח) כנז' מש"ס וממילא בנידון דידן דכשהתנאי בפירוש תלוי רק בדעת הלוקח אם ירצה להחזיר אז מחוייב המוכר לקבלן וליתן לו ממה ר"כ ריוח אבל המוכר אין יכול לחזור כלל רק הוא תלוי בדעת הלוקח אם ירצה ובזה כבר פירש"י כנז' דהיכא דא"ל מדעתי' אי נמי חזר אח"כ וקיבל מעותיו עד עכשיו שלו היתה וחוזר ומוכרה לו ע"כ מותר אבל רישא שעל כרחך צריך להחזיר כשירצה המוכר מעיקרא לאו מכר הוא ואסור עכ"ד הרי מפורש דתלוי רק בזה. דכשתלוי החזרה ברצון המוכר אז הוי כמו הלואה דאינו מכר גמור מאתו, אבל כשתלוי ברצון הלוקח מותר כיון דמכר גמור הוא מצד המוכר נידון דידן הוא דא"ל מדעתי' דהלוקח דמותר בפשיטות (דלזה מדמינן היכא דאמר לוקח דפסקינן דמותר היינו דהוי כמו דא"ל המוכר מדעתי' דהלוקח דזה פשוט יותר דמותר בא"ל המוכר אדעתי' דהלוקח כמבואר בגמ' כנז') ופשוט דאין לחלק הכא בנידון דידן כיון דהמוכר מוכרח לקבלם חזרה כשירצה הלוקח וליתן לו מאה ר"כ ולומר דהמאה ר"כ הם בעד המעות שקיבל בזמן הקודם מאת הלוקח ז"א דהחילוק הוא רק דהמכר צריך להיות מצד המוכר ומרצונו מכר גמור שמוסרם מרשותו וזכותו וכיון דיש לו עדיין רשות להחזיר לו הדמים ע"כ לא הוי מכר רק כהלואה ורבית מצ"א משא"כ הכא שהמוכר לא יוכל להחזיר לו הדמים בשום תנאי ואופן ומצידו הוא מכר גמור להחלט רק דא"ל מדעתי' דהלוקח אם ירצה להחזיר לו הדמים דזה מותר. וממילא אין ענין כלל ואין מהצורך מה שהביא כת"ה דהם מיירי כשהמוכר יוכל להחזיר הדמים ושם שייך האיסור כנז' וכן השיטה מקובצת ב"מ דף ס"ג שהביא מיירי ג"כ בזה שכ' דירדה תורה לסוף דעת האדם שכהלאה הוי כיון שתלוי בהמוכר שיוכל להחזיר לו הדמים וז"ב ופשוט. וגם אם נאמר להסתפק דיש חשש ע"י המאה ר"כ שהבטיח המוכר ליתן דהוי כמו בעד המעות שיתן לו הלוקח עתה כנז' וגם תנאי זה בנידון דידן צריך הלוקח להתנות ולא המוכר דכמו בנידון המבואר בש"ע אם אתני' לוקח אין בו ממש דפטומי מילי הוא דכיון דהוא לזכות המוכר הוו"ל להמוכר להתנות א"כ בנידון דידן הלוקח הוו"ל להתנות ומהמוכר הוא כטומי מילי בעלמא והנה גם אם התנה הלוקח בנידון דידן והמוכר הסכים אתו בקבלת קנין עכ"ז נלע"ד שיש לדון שפיר להתיר כמ"ש כת"ה עפי"ד החוו"ד סי' קע"ד והנה"מ שכ' לחלק בין שאמר על מנת ובין שאמר כשיהי' לי מעות דבעל מנת לא נתבטל המקח ומותר וא"כ בנידון דידן הוי שפיר בטל מנת שהוא לוקח בעל מנת דאם אחר שלשה חדשים לא יעמוד להרויח מחוייב המוכר ליקח הסחורה וליתן ריוח והרי הוא מקח חדש בנתינת ריוח כמובן. וכיון שהוא תנאי במקח גמור ולא הלואה כלל, ע"כ אין איסור רבית בכזה לע"ד:

תוכן העניינים

מנחת אלעזר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה