אור ברסלב

מנחת אלעזר חלק א· רבי חיים אלעזר שפירא

סימן לט

סימן לח

ומ"ש ע"ד הבעל המאור (פ' ראוהו ב"ד) הנודעים דבתקיעת דרבנן לא אמרינן מצות ללה"נ:

הנה נודע מ"ש הר"ן שם דלפי דברי בעל המאור נמצא גם בתקיעות דר"ה שיש בם שהם דרבנן יש לדקדק שלא לתקוע אותם מודר הנאה, אולם הבעל המאור כ' בלשונו רק בזה"ל המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה ודוקא בשופר של ר"ה שמצותו מה"ת אבל בחצוצרות בתענית לא עכ"ל והנה הר"ן הקשה עליו דמכל מקום מצוה איכא היינו מחמת שנראה להר"ן מדברי הרז"ה דבכל מצוה דרבנן לא אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו וע"ז הקשה דהא גם דרבנן מצוה היא אמנם לפי מה שנראה מלשון הרז"ה שכ' רק בתקיעות בחצוצרות דתענית כנז' וכמו שנבאר יש לתרץ דלא תקשי עליו כלל דהנה בתשו' שער אפרים (סי' ל"ח) כ' בטעמו של הר"ן במה שהשיג על הרז"ה בזה משום דגמ' מפורשת היא בעירובין (דף ל"א) מערבין לכהן בבית הפרס ומסיק דכ"ע מצות ללה"נ ואין מערבין אלא לדבר מצוה אבל לא לדבר הרשות וא"כ כיון דמצות עירוב היא רק דרבנן ואעפ"כ מערבין במקום איסורי הנאה כיון דמצות לאו ליהנות נתנו הרי כמפורש דגם במצוה דרבנן אמרינן מללה"נ דלא כהרז"ה עכת"ד. והוא הפלא לומר שנעלם ח"ו מעיני רבינו הרז"ה סוגיא מפורשת בעירובין א"ו דידע בה ואדרבא נבאר כי ממנה דבריו לקוחים. ונקדים עוד מ"ש הפלתי (בסי' י') ליישב דברי הרי"ף שהשמיט הך מימרא דסכין של ע"א לא ישחוט בה מסוכנת וכ' בפלתי דכיון דשחיטה הוא מ"ע וזבחת ומצות ללה"נ ע"כ מותר לשחוט גם מסוכנת. וע"ז הקשה בחי' רעק"א שם דהיא נגד ג"מ מפורשת הנ"ל בעירובין דמערבין באיסורי הנאה רק לדבר מצוה ואין מערבין לדבר הרשות א"כ השחיטה לאכול ושוחטים לדבר הרשות א"כ אסור לשחוט בסכין של ע"א ולא שייך מצות ללה"נ. ויש ליישב בחדא מחתא בעה"י דכונת הרז"ה ג"כ עפ"י גמ' הנז' בעירובין וממנה לקוחים דבריו וחילוקו. דהנה מחלקינן שם בש"ס עירובין במצות עירוב דרבנן דמערבין לדבר מצוה שאם עושה המצוה הזאת דרבנן לשם מצוה אחרת ולא לצורך עצמו אז אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו (גם במצוה דרבנן) אבל אין מערבין לדבר הרשות דאם עושה המצות עירוב (דרבנן) לצורך רשות אז לא אמרינן גבה מצות ללה"נ וסובר הרז"ה שפיר דמה שחלקו חכז"ל בין אם הוא לדבר מצוה או לדבר הרשות היינו רק במצות עירוב דרבנן וכיון שהוא לדבר הרשות אז לא אמרינן מללה"נ, דהא הטעם דמללה"נ כיון שלעול על צואריהם נתנו כמו שפירש"י שם בר"ה א"כ בתקנות דבריהם שתקנו חכז"ל למען טובתינו ולצורך עצמינו איך שייך לומר דלעול על צוארינו ולא ליהנות ניתנו כלל דהא אדרבא נעשו לטובתינו ותקנתינו והנאתינו כמו בעירובין וכמה תקנות חכז"ל שעשו למען טובתינו ע"כ ל"ש לומר בזה כלל מצות ללה"נ רק כשמעכב לדבר מצוה ואינו עושאה להנאת עצמו כלל רק ההליכה צריך הוא ג"כ לדבר מצוה א"כ שפיר י"ל גם בדרבנן מללה"נ כמו במ"ע דאורייתא אבל בדאורייתא אין חילוק בין מ"ע שנראית נעשה לטובתינו לצורך הרשות או לצורך גבוה, דאף שיש כמה מ"ע דאו' שנמצאו עליהם טעמים בראשונים שנעשו למען תקנתינו וטובתינו עכ"פ ידע שחלילה לנו ליתן טעם כעיקר במצות ולדון עפ"י הטעם דהא אין פסקינן לחומרא כר"י דלא דריש טעמא דקרא ולא כר"ש דדריש טעמא דקרא (וכ' מזה במ"א בס"ד) וא"כ כיון שכולן הן גזירת הכתוב בלא טעם כמו שכתבו כל הפוסקים ע"כ אין נ"מ גם בדבר שנראה לטובתינו מ"מ החיוב עלינו לעשותה בשביל גזירת הכתוב שלעול על צוארינו נתנה א"כ שפיר מללה"נ בכל מצוה דאורייתא בלי שום חילוק משא"כ בדרבנן דגילו רוב פעמים טעם תקנותיהם ע"כ יש לחלק בין מערבין לדבר מצוה או לרשות כנז'. ועפי"ז מובן שפיר דברי הרז"ה שכ' דזהו דוקא בתקיעות דר"ה שהם דאו' (ובדאו' אין לחלק כלל בין אם נעשה אותם לתועלת עצמים או לא) אבל בחצוצרות דתענית לא. היינו כיון שאינם מדאו' והתעניות המה רק מפני חסרון גשמים או צרה אחרת שלא תבא שמתפללים לצורך עצמינו וכיון שהתקיעות לצורך עצמינו בחסרון גשמים וכיוצא דברי הרשות ובמצוה דרבנן שאינו עושאה רק לדבר הרשות אמרינן שם בעירובין דל"ש מצות ללה"נ ע"כ עפי"ז כ' הרז"ה דבחצוצרות דתענית לא כיון שאינם מה"ת ובדרבנן כשצריך אותו לדבר הרשות לא אמרינן מצות ללה"נ ושוב ל"ק עליו מה שהקשה הר"ן דמ"ש דרבנן. דבאמ' דבריו של הרז"ה בנויים עפ"י ש"ס הנז' בעירובין:

ולפי"ז בתקיעות דר"ה שהם מדרבנן נוסף על הדאו' י"ל גם הרז"ה מודה דיש לתקוע גם מודר הנאה כיון שאינם לדברי רשות ואז אמרינן מצות ללה"נ גם במ"ע דרבנן כנז' ודלא כמ"ש הר"ן הנ"ל. אך ע"ז יוכל א' להתעקש לכאו' דהא י"ל גם בתקיעות דרבנן שהם כדי לערבב השטן כשאחז"ל הוויין ג"כ צורך תפלה גשמיות שנכתב לחיים כמו חצוצרות בתעניות על הגשמים, אמנם ז"א דהא כדי לערבב השטן היא עיקר על הגאולה שלימה כנודע בדחכז"ל ואז ביום הזכרון עיקר תפלתינו נתיסדה מלוך על כל העולם כולו בכבודך וכו' וגם נודע מ"ש התוס' בר"ה שם על שלשה ספרים נפתחי' בר"ה צדיקים גמורים נכתבים לאלתר לחיים וכו' ורשעי' ובינונים דכל עיקר מיירי הש"ס שם היינו לחיי עוה"ב ולא לצורך גשמיות בלבד ע"ש וז"פ. וגם מלבד זאת, הנה הבעל המאור לשיטתו שם בר"ה (סוף פ' יו"ט של ר"ה) כ' הפי' על מה דאחכז"ל למה תוקעין כשהן יושבין ותוקעין כשהן עומדין כדי לערבב השטן דלא קאי על התקיעות דרבנן שהתקינו חז"ל במיושב קודם תפלת מוסף וגם לא על התקיעות בעת מלכיות זכרונות ושופרות רק על התקיעות שתוקעים נוספת על תקנת חכז"ל כשיוצאין מביהכ"נ לפי מנהגם ע"ש באורך שכן הביא בשם הגאונים וכ' שנראה לו כן לסמוך בו פירושו ע"ש וא"כ שוב אין לומר כן להרז"ה על התקיעות דרבנן וגם מלבד כ"ז יהי' איך שיה' עכ"פ נתיישב דעת הרז"ה שכ' רק בחצוצרות דתענית ונכונים דבריו עפי"ד הש"ס בעירובין כמו שביארנו טעמו בעה"י:] ומעתה מיושב ג"כ מה שהקשה הרעק"א על הפלתי מש"ס דעירובין הנז' דמערבין לדבר מצוה דזהו רק במצוה דרבנן (וכמ"ש בעל המאור כפי שביארנו) אבל הפלתי שמיירי במ"ע דאורייתא וזבחת ועל כרחך קאי שם לשיטות אלו שמ"ע דוזבחת היא כשאר מ"ע וכן מברכין עלי' (ולא אמרינן דלא הוי רק הכשר בשר כדהט"ז בסי' א') א"כ במ"ע דאורייתא על כרחך אין חילוק בין אם מכוון לצורך מצוה אחרת ג"כ או לצורך רשות דלא מצינו חילוק זה רק במצוה דרבנן כנז' מטעם הנ"ל וא"כ שפיר כ' הפלתי די"ל מצות ללה"נ ואין איסור לשחוט מסוכנת בסכין של ע"א ויישב דעת הרי"ף שפיר:

תוכן העניינים

מנחת אלעזר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה