מנחת אלעזר חלק א· רבי חיים אלעזר שפירא
סימן לז
(בענין גזירה לגזירה) בש"ס חולין (ק"ד ע"ב) אבל הכא אי שרית לי' לאסוקי עוף וגבינה אתי לאסוקי בשר וגבינה ואכיל בב"ח דאורייתא. ורש"י שם ד"ה אבל הכא וז"ל אע"ג דלא איבעיא לן למיגזר העלתו אטו אכילתו איכא למיגזר העלתו אטו העלאה אכילת ובשר בהמה דכי מסיק להו היינו אכילה דאתי למיכלינהו בהדדי עכ"ל רש"י. ולהבין כונתו שלכאו' אין פי' להדברים. וגם להבין כונת הש"ס דאי אתי לאסוקי בשר עוף וגבינה אז יעלה בשר בהמה וגבינה ויאכלום ביחד דהא לכאו' עכ"ז הוי כגזירה לגזירה. ואם כי נודע מ"ש בתוס' בכמה מקומות שאין לדמות גזירות חכמים זה לזה וכמה פעמים גזרו כמו גזירה לגזירה עכ"ז במקום שאפשר ליישב מסברא בודאי צריכין למשכוני נפשן. והנה כ' האחרונים הטעם דלא גזרינן גזירה לגזירה דבאמת איך שייך למיגזר בכל דוכתי משום שיהי' סבור שגם זה מותר דלו יהא כן הא דעת הט"ז דאומר מותר שוגג הוא. אך ז"א דהא גם בשוגג איסורא קעביד דשוגג צריך כפרה והנה נודע דעת הנתיבות דאסור דרבנן בשוגג א"צ כפרה וא"כ שפיר ניחא לפי"ז דלא שייך למיגזר גזירה לגזירה דאיך נעשה משמרת להגזירה דרבנן דהא גם אם יעבור על הגזירה ויהי' אומר מותר שוגג הוא ושוגג א"צ כפרה באיסור דרבנן. וע' מזה בס' זכרון שמואל על גיטין בסופו. ועפי"ז ישבתי מ"ש התוס' בשבת (י"א ע"א) ד"ה שמא שמא ישכח ויצא דאין לפרש שמא ישכח המחט דאפי' יצא ליכא איסור דאורייתא כדאמרי' בב"ק הכיר בה ושכחה לענין שבת פטור דמלאכת מחשבת אסרה תורה אלא שמא ישכח המחט להצניעו עדיין שיהי' שבת ולבסוף כשיזכור את המחט שכח שהוא שבת ויצא. ובאמת זהו גזירה רחוקה בכה"ג שישכח להצניעו עד שיהי' שבת ואח"כ יזכור את המחט וישכח שהוא שבת ויצא. ולפי הנז' י"ל דבאמת הגזירה בפשיטות שמא ישכח המחט ויצא ול"ק קו' התוס' דהא גם אם יצא ליכא איסור דאורייתא ז"א דהא עכ"פ איסור דרבנן יהי' ולא קשה דאם אינו איסור דאו' רק מדבריהם לא שייך למיגזר עליו דהוי כגזירה לגזירה י"ל דזה שייך לומר רק באיסור דרבנן שגזרו על המזיד ובשוגג א"צ כפרה כלל באיסור דבריהם כנז' בשם הנתיבות ע"כ לא שייך למיגזר גזירה לגזירה כנז' דהא גם אם יעבור על הגזירה הראשונה בשוגג לא עשה איסור נגד דבריהם משא"כ הכא בשכח לענין שבת דפטור מדאו' מטעם דמלאכת מחשבת אסרה תורה ורק מדרבנן אסור גם בשוגג א"כ האיסור דרבנן נעשה רק על השוגג (דבמזיד הוא איסור דאורייתא) א"כ שפיר עבר בשוגג על איסור זה שנעשה מדבריהם רק על השוגג וא"כ שפיר גזרינן עליו גזירה על גזירה זו דדבריהם דהא בשוגג יעבור על דבריהם בזה. ונכון:
והנה דברי הרב הנ"ל לענין גזירה לגזירה, שייך שפיר רק בגזירה שנעשה מדבריהם לבד, אבל היכא שחששו מחמת חשש ספק איסור דאורייתא ומחמת זה גזרו, בכה"ג לא שייך לומר טעם זה דלא גזרינן גזירה לגזירה, דהתינח דכשיעבור על הגזירה הראשונה בשוגג יהי' רק איסור דבריהם וא"צ כפרה בשוגג כנז'. אבל בכה"ג דכשיעבור על הגזירה לפעמים יפגע באיסור דאורייתא ואז גם בשוגג יהי' צריך כפרה ע"כ בודאי גזרינן גזירה לגזירה ההוא ועפי"ז ישבתי קו' הטו"ז יו"ד (סי' כ"ג ס"ק ז') ביצא דם דחיישינן לנקובת הושט וכו' בשם מהר"ם פדוואה דאסרו משום דמאן דחזי סביר להתיר גם בר אווזא דממסמס קועי' דמא והקשה דהא ממסמס קועי' דמא הוא גופא גזירה וא"כ איך נגזור עוד לזה גזירה לאסור בתלישית הנוצות ויצא דם ע"ש ולפי"ז יתיישב שם דברי הרמ"א מקו' הט"ז דהא כיון דממסמס קועי' דמא נסתפקו שמא ניקב הושט (רק מדאו' אינו אסור בממסמס קועי' דמא משום דאוקמינן בחזקת היתר ורוב העופות כשרים וכיוצא) ואין אנו בקיאים בבדיקת הושט כמ"ש הרמ"א בסי' ל"ג סעי' ח' וא"כ שהוא ספק חשש דאורייתא ואין אנו בקיאין לבדקו ע"כ שפיר יש לגזור עוד גזירה על ממסמס קועי' דמא דהא יוכל לפגוע באיסור דאו' כשיעבור להתיר גם ממסמס קועי' דמא ובדאו' גם שוגג צריך כפרה, ומיושב דברי הד"מ בשם המהר"ם פדווואה:
נחזור לענינינו לפרש עפי"ז דברי הש"ס ורש"י בחולין שהתחלנו בעה"י. דהנה שפיר כ' דלא איבעיא לן למיגזר העלאת בשר עוף אטו אכילתו דהא אכילת בשר עוף בחלב בעצמו הוא רק מדבריהם וא"כ גם אם יעבור בשוגג ויאכלו א"צ כפרה כנז' וא"כ לא שייך למיגזר גזירה על זה ע"כ כשנאמר באופן כזה למיגזר העלאה אטו אכילת בשר עוף בחלב ''ואכילת'' בשר עוף אטו אכילת בשר בהמה בודאי לא שייך לאומרו דהא אכילת בשר עוף בחלב בעצמו הוא דרבנן ע"כ פי' דבאופן כזה י"ל דאיכא למיגזר העלתו אטו העלאה ואכילת בהמה דכי מסיק להו היינו אכילה דאתי מיכלינהו בהדדי עכ"ל ר"ל דהעלאה אטו אכילה הוא גזירה קרובה כ"כ שיש חשש ספק דאו' קרוב לודאי שיאכלום בודאי כשיעלום יחדיו וא"כ בבשר בהמה דאורייתא בודאי שייך גזירה שלא יעלום מחשש שלא יאכלום והיינו העלאת בשר בהמה אטו אכילתו והוא גזירה קרובה וחשש דאו' כמו שדייקו בגמ' בלישנא אתי לאפוקי בשר וגבינה ואכיל בב"ח דאורייתא וכן רש"י כ' דכי מסיק להו היינו אכילה דאתי למיכלינהו בהדדי היינו שהוא קרוב לודאי כנז', ולגזירה כזו שיש ליפגע באיסור דאו' ביארנו בזה לעיל דיש לגזור עלי' עוד גזירה. ע"כ שפיר יכולין לגזור גם על העלאת בשר עוד אטו העלאת בשר בהמה. ואין להקשות דאם העלאה הוא גזירה קרובה כ"כ מחשש שיאכלום וא"כ למה לא נגזור גם על איסור דרבנן גזירה כזו דהא קרובה לודאי (ואינו כשאר גזירה לגזירה) זה ל"ק, דזה ל"ש רק באופן שנקט רש"י, שהגזירה מקודם היא העלאה אטו אכילת בשר בהמה וכיון שהיא קרובה לודאי כ"כ כשיעבור על דאורייתא ע"כ יש לגזור עלי' עוד גזירה למשמרת שלא יפגע באיסור דאו' כמו שביארנו. משא"כ לומר שנגזר העלאת בשר עוף אטו אכילת בשר עוף בחלב אף שהעלאה אטו אכילה הוא גזירה קרובה, מ"מ כיון שבשר עוף בחלב הוא דרבנן (ואין לומר דלגזר דכשיאכל בשר עוף בחלב אז יאכל בודאי בשר בהמה בחלב ז"א דרב ההפרש ביניהם וז"פ) וכיון דבשר עוף בחלב אינו רק כשאר גזירות איסור דבריהם ע"כ לא שייך למיגזר עליו עוד העלאה אטו אכילה אף שהעלאה אטו אכילה גזירה קרובה הוא שיעבור מ"מ גם אם יעבור על אכילת בב"ח דרבנן בשוגג א"צ כפרה כנז' כיון שלא פגע באיסור דאורייתא א"כ לא שייך לעשות:
עוד נוסף גזירה ומשמרת לאיסור אכילת בשר עוף בחלב שהוא רק דרבנן, ושפיר דייקו הש"ס בלישניי' וכן רש"י מובן עפי"ז כונת דבריו שפיר. ודו"ק היטב