אור ברסלב

מנחת אלעזר חלק א· רבי חיים אלעזר שפירא

סימן לה

סימן לד

כבוד הרב הגאון וכו' כו'.

הגיעני ספרו הנחמד והיקר כשמו כן הוא שמחה לחג הבע"ל דברים חריפים משמחי לב, בהלכה ואגדה, ידו הדה, מבחרי פנינים מסולאים וכו' וכו' ולמען תת אות כי עיינתי בדבריו ארשום לו בזה למלאות רצונו איזה הערות מדי עברי בין בתרי אמריו פעם כמוסיף ובונה פעם כסותר, וכך דרכה של תורה, בעזרת הבורא:

בלשון לימודים (דיני קידוש) תמהתי על כת"ה מאוד מה שהביא ראי' לדברי המ"מ בקידוש יו"ט היא מדרבנן והביא ראי' מש"ס פסחים (ק"ט ע"ב) היכא מתקני רבנן ד' כוסות (מידי דאתי לידי סכנה משום זוגות) ומשני רבנן כוס ביהמ"ז מצטרף לטובה ואינו מצטרף לרעה, והקשה האור חדש הלא כל הכוסות הם מצות דרבנן ומה יתרון לכוס של ביהמ"ז ותירץ דיש לו מעלה משום דביהמ"ז היא דאורייתא ואם נימא דקידוש יו"ט היא מה"ת תקשה למה לא אמרי' בגמ' דכוס של קידוש מצטרף לטובה ואינו מצטרף לרעה ועוד הלא רק ביהמ"ז הוא מה"ת והכוס של ביהמ"ז אינו מה"ת אבל כוס של קידוש יליף בה"ג מקרא ועדיף אעכצ"ל דבה"ג דאמר רק אסמכתא עכת"ד. ותמהני דהא הלכה רווחת כדברי המג"א דבקידוש שאמר בתפלה סגי מה"ת (וכמו שזכר כת"ה בעצמו כ"פ בענין זה] ומ"ש הבה"ג בלשונו מחיובינן לקידושא ליומא דשבתא וליומא טבא בצלותא ועל כסא דחמרא דכתיב זכור את יום השבת לקדשו זכרהו על היין בכניסתו מכאן סמכו חכמים לקידוש היום מה"ת אין לי אל שבת חג המצות מנין ת"ל וכו' עכ"ל. ועל כרחך שכונתו רק לאסמכתא וכמו שתי' הא"ר דברי המגיד משנה (שבא כהד"ג לסייע לו בזה בראיות) לענין קידוש יו"ט דרבנן דכונת הבה"ג רק לאסמכתא מקרא. וא"כ שוב אין ראי' ממה דאמרי' בגמ' כוס ביהמ"ז (שהיא דאורייתא כדברי האו"ח) ולא כוס של קידוש, דבאמת זה לא קס"ד כלל שיהי' קידוש יו"ט עדיף מקידוש שבת זה בודאי לא יאמר כלל וא"כ כמו בקידוש שבת יצא מדאו' בתפלה כדכתיב זכור את יום השבת לקדשו וכו' וכבר זכרו והקידוש שאומר אחר התפלה על הכוס היא רק מדרבנן (באסמכתא לזכרהו על היין) וכמו כן ביו"ט. וא"כ בגמ' דמיירי בד' כוסות שהם בעל כרחך לאחר שכבר התפלל דהא אסור לאכול ולשתות בקביעות קודם שיקרא ק"ש (ואמרו חז"ל בברכות ע"ז העובר על דברי חכמים חייב מיתה) ויתפלל ערבית [ודוחק לומר דאתיא כמ"ד תפלת ערבית רשות וא"צ לומר רק ק"ש מקודם, ז"א להלכה דהא קבלינהו לחובה] וא"כ הוי אמירת הקידוש רק דרבנן אבל כוס ביהמ"ז שאמירת הביהמ"ז היא דאורייתא ע"כ שפיר קאמר בגמ' רק כוס ביהמ"ז ולא כוס של קידוש. אבל המ"מ על כרחך כונתו שקידוש יו"ט גם בלא התפלל עדיין מ"מ הוי רק מדרבנן דאף כי בשבת כשלא התפלל עדיין הוי מה"ת מ"מ ביו"ט הוי רק מדרבנן דמה דילפינן ביו"ט ללמוד משבת שנא' זכור את יום השבת וכו' על כרחך ס"ל שהיא רק מדרבנן וז"ב, ועל כרחך פשוט כן גם דעת המג"א שהביא דברי המ"מ דגם בלא התפלל עוד הוי קידוש יו"ט רק מדבריהם דאם לאחר שהתפלל הרי כבר כ' מקודם שם בזה דגם בשבת הוי מדבריהם לאחר שהתפלל ומה זה שהביא אח"כ וכ' ''ודע דקידוש יו"ט היא דרבנן כמ"ש המ"מ וכו'' הא זה יהי' סותר לדבריו מיני' ובי' דמזה נראה דרק קידוש יו"ט היא מדבריהם לאחר שהתפלל ולא של שבת ומקודם כ' דבשבת לאחר שהתפלל הוי רק מדבריהם א"ו פשיטא כנז' דקידוש יו"ט קאי המ"מ גם קודם שהתפלל עכ"ז אינו רק מדבריהם, וא"כ שוב אין ראי' מה שהביא כת"ה מד' כוסות שמיירי לאחר שהתפלל כנז' לדברי המגיד משנה די"ל דבאמת קודם שהתפלל הוי גם קידוש יו"ט דאו' ודלא כהמ"מ ואין שום ראי' וז"פ וברור ותמהני על כת"ה ברוחב בינתו וחכמתו שלא דק בזה:

וגם דברי האור חדש בעצמם אינם מוכרחים ומוסברי' כ"כ דאטו יען שביהמ"ז היא מדאו' אינו מצטרף לזוגות. אולם הפי' נראה דבאמת כוס של ביהמ"ז הוא נוהג אחר כל אכילה גם בשאר ימות השנה ואינו כלל מחמת ליל פסח ורק הג' כוסות אחרים המה מחמת ליל פסח (ויציאת מצרים] וזהו דקאמרי' בגמ' שמצטרף לטובה למספר הד' כוסות שמחוייב בהן ואינו מצטרף לרעה לזוגות כי אז נחשב כוס ביהמ"ז בפ"ע מחמת שהוא בא ממילא גם בכל השנה ימות החול ואינו מחמת ליל פסח והג' כוסות אחרים המה נוספים מחמת ליל פסח וז"פ וברור [וזה י"ל שפירש"י דג' דג' כוסות כנגד ג' כוסות שנאמרו בפ' וישב והרביעי הוא ביהמ"ז משום דזהו כוס הנוהג בכל השנה] ומעתה שוב אין מקום לקו' של כת"ה מדוע לא אמרינן דכוס של קידוש אינו מצטרף לרעה. דמהיכי תיתי שייך לחלק לכוס של קידוש בפ"ע אף שקידוש יו"ט הוא בכל השלש רגלים מ"מ בלילה זו הוא בא רק מחמת ליל פסח ויו"ט של יציאת מצרים זמן חרותינו וענין א' הוא עם שאר הכוסות לגאולת מצרים בלילה הזה שע"ז נתקן היו"ט של פסח זמן חירותינו משא"כ כוס של ביהמ"ז שנוהג גם בימות החול וז"פ ומסתבר:

גם מה שהביא עוד ראי' מירושלמי ומדרש רבא שהד' כוסות הם נגד ד' לשונות של גאולה ואם נימא דדברי בה"ג דרשות גמירות נינהו וקידוש יו"ט על הכוס מדאו' תקשה למה הוצרכו חז"ל למצוא סמך על ד' כוסות הלא כוס של קידוש בלא"ה מה"ת עכת"ד. ז"א דמש"ל דהא כיון דהד' כוסות הם לאחר התפלה ואף אם נאמר שהם דרשות גמורות לקידוש יו"ט מה"ת כמו בשבת מ"מ כיון שזכרו בתפלה שוב לא הוי על הכוס רק דרבנן ושוב לק"מ ואין ראי' כלל. ומלבד זאת תקשי הלא גם אם נאמר דקידוש יו"ט דרבנן הוא עכ"פ אסמכתא איכא לקדושי על הכוס יין כמו שיישבו דברי הבה"ג וא"כ עדיין תקשי לדבריו למה לן אסמכתא לד' כוסות הא לכוס קידוש כבר יש אסמכתא בלא זה וא"צ אסמכתא רק לג' כוסות אלא ודאי דהא לא תקשי כלל דכמו דבאמת שיש לנו אסמכתא לד' כוסות ומלבד זאת יש אסמכתא בה"ג לחיוב כוס קידוש יו"ט אעפ"כ אנו חושבין כוס של קידוש לכוס א' בין הד' כוסות וליכא קס"ד כלל שצריכין ליקח ד' כוסות מלבד הכוס של קידוש כמו כן אם הי' רמז האסמכתא רק על ג' כוסות היינו נוטלין רק ג' כוסות לבד ובתוכם כוס של קידוש ע"כ צריך אסמכתא לד' כוסות וז"ב וק"ל:

גם מה שהקשה על האור זרוע דהו"ל להביא ראי' מבבלי וירושלמי ומדרש דמבואר דחכמים תקנו ד' כסי בפסח ואם כוס קידוש מה"ת למה הוצרכו לתקן ד' כוסות הלא כוס של קידוש בלא"ה מה"ת, ז"א דהגע בעצמך אם נאמר דהאו"ז ס"ל באמת דקידוש יו"ט על הכוס מה"ת אעפ"כ ס"ל דצריכין רק ג' כוסות מלבד הכוס של קידוש אף שחכז"ל למדו ד' כוסות נגד ד' לשונות של גאולה על כרחך ס"ל דהכוס של קידוש חשבו חכז"ל בתוך מספר הארבעה ע"כ לא מצריך האור זרוע ארבע כוסות מלבד הכוס של קידוש ממילא לפי"ז שוב אין קו' עליו שאין ראי' לסברתו מהגמ' וירושלמי ס"ל דאי הוי אמרינן אסמכתא רק לג' כוסות הי' משמע על כרחך הכוס של קידוש בתוכם נחשב (כמו שאנו חושבין עתה הכוס של קידוש בתוך מספר הד' כוסות) וטועין שצריכין רק ג' כוסות ע"כ צריכין שפיר אסמכתא לד' כוסות. (וגם הכוס של קידוש הוא ג"כ העיקר לגאולת מצרים בחג הפסח זמן חרותינו והחג מיוסד ע"ז כנ"ל) וז"ב – גם מ"ש מכוס של ברכה דמצטרף וכו' אין ראי' כמו שביארתי לעיל בעה"י:

(בסמיכה לחיים, אות ורחץ) מה שהביא בשם המהרש"א שפי' נמנו וגמרו טוב לו שלא נברא משנברא היינו שבאו למנין שהלאוין המה יותר מהעשין ע"כ הסכימו דטוב לו שלא נברא כי הוא רחוק לשכר וקרוב להפסד מאחר שהמ"ע מועטין מהל"ת. גם מ"ש בשם הרמב"ן הנודע (פ' יתרו) דקיום מ"ע שכרו גדול יותר משמירת ל"ת דאהבה גדולה מיראה והרמב"ן שם כ' דמשום זה עשה דוחה ל"ת, ועפי"ז פירשתי בס"ד גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חי' דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפי' היינו שהתורה גמלתהו טוב להאדם ולא רע כל ימי חיי' וא"ת הרי נמנו וגמרו טוב שלא נברא משנברא מחמת שמנו הל"ת ונמצאו מרובין כנז' ונמצא עי"ז שהתורה היא רחוק משכר וקרוב להפסד ועונש ונמצא שהתורה גרמה לו רע חלילה ז"א רק התורה גורמת לו טוב ולא רע דהרי מ"ע שכרה גדול הרבה משמירת ל"ת כנז' ממילא הרמ"ח עשין עולין יותר באיכות מהשס"ה ל"ת וא"כ הרי התורה קרובה יותר לטובתו מהפסדו וזהו שמביא הכ' דרשה צמר ופשתים וכו' שנדרש סמוכין בדחז"ל גדילים תעשה לך צמר ופשתים בכלאים דמיני' ילפינן דעשה דוחה ל"ת והרי לפניך מזה דעשה חשיב וגדול יותר מל"ת כד' הרמב"ן וא"כ הרי גמלתהו התורה טוב ולא רע כנז'. ונכון

ובגוף דברי המ"מ דקידוש יו"ט אינו רק מדרבנן ופלוגתת הפוסקים שנראה דקידוש יו"ט דאורייתא נ"ל ראי' להמ"מ מש"ס שבת (דף כ"ג ע"א) אמר אביי ודאי דדבריהם בעי ברכה ספיקא דדבריהם לא בעי ברכה ופריך הגמ' והא יו"ט שני דספיקא דדבריהם הוא ובעי ברכה (פירש"י קידוש היום) ומשני התם כי היכא דלא זלזולי בי' (והפי' ספק דדבריהם היינו ספק דאורייתא שהחמירו חכמים עליו מספיקא דאורייתא וקרי ספק דדבריהם וכתבתי מזה במ"א בס"ד וע' מלא הרועים ערך ספיקא דאו' סעי' י"ב פי' דברי הש"ס אלו וע' בדברינו תשו' כ"ה בזה) ועכ"פ ראי' מזה לנידון דידן דהנה אם נאמר דקידוש יו"ט מה"ת א"כ מה מקשי הש"ס על אביי מספק יו"ט שני דמברכין קידוש יו"ט הא לק"מ דהא ספיקא דדבריהם לא תקנו חכמים ברכה עליו משום דהברכה בעצמה ג"כ רק מדרבנן ע"כ לא תקנו חכמים לברך על דבריהם שתקנו מחמת ספק אבל אם נאמר דקידוש יו"ט מה"ת א"כ כמו שעושין היו"ט שני מספיקא דאו' ספק יום ראשון כן מחוייבין לקדש ג"כ שאם חוששין שהיום יו"ט דאו' א"כ גם קידוש מחוייבין מדאורייתא וע"כ שפיר מחוייבין לברך על הספק קידוש היום מספיקא דאו' כמו שמירת היו"ט והיינו קידוש יו"ט דאורייתא קודם שהתפלל דלאחר שהתפלל גם בשבת דרבנן כנ"ל ודייקו ולא קאמרו בש"ס דמברכין על הכוס רק ''יו"ט שני דספיקא הוא ומברכין עליו'' והיינו בעת התפלה מקדש ישראל והזמנים] ומה ענין זה לשאר ברכות שהם דרבנן אלא ודאי דקידוש יו"ט (גם ביו"ט ראשון) אינו רק דרבנן כדברי המ"מ ושפיר הקשה הש"ס מקידוש יו"ט לשאר ברכות דרבנן דשוין הן והוכרח לתרץ כי היכא דלא זלזולי בי' – אלא אח"ז נתיישבתי דאין זה ראי' כ"כ דעפ"י מה שביארתי לעיל דלאחר שהתפלל בודאי קידוש יו"ט דרבנן לכ"ע דלא עדיף מקידוש שבת לאחר שהתפלל שהוא דרבנן א"כ אין ראי' להמ"מ דאפי' אם נאמר שקידוש יו"ט מה"ת שפיר מקשה הש"ס והא יו"ט שני דספיקא הוא ומברכין עליו (פירש"י קידוש היום) דהא מברכין גם שניהם עליו בעת התפלה ובעת הקידוש על הכוס ולאחר התפלה הקידוש לכ"ע דרבנן וא"כ הוי אז כמו שאר ברכות דרבנן אעפ"כ מברכין והוכרחו לתרץ כי היכא דלא לזולזולי בי':

(בסמיכה לחיים אות ברך) כ' מדברי השבות יעקב ח"ב סי' י"ח דבח"ש ליכא מנוה כלל (וע' בשו"ת חיים שאל סי' ד' מ"ש ע"ד השבות יעקב אלו) והנה בחי' לסוגיא דח"ש אמרתי שי"ל דאין ראי' מה שהביא השבות יעקב מהא דעסקינן דהנשבע שלא לאכול מצה כל השנה אסור לאכול מצה בליל פסח ולפי"מ דקיי"ל שבועה בכזית א"כ יוכל לאכול פחות מכזית אלא ודאי דבח"ש ליכא מצוה כלל עכ"ד וי"ל דבאמת אין ראי' דהנה המל"מ כ' (בה' שבועות פ"ד) בענין הפלוגתא רע"ק ורבנן דפ"ג דשבועות שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא חייב דברי רע"ק וחכמים חולקים וס"ל בכזית דבאמת בלשון בנ"א נקרא אכילה גם בכל שהוא רק דחכמים ס"ל אדם נשבע שלא יאכל דעתו רק על לשון תורה ובלשון תורה נקרא אכילה רק בכזית ופסקינן שם כחכמים ע"ש וא"כ הנשבע שלא לאכול מצה כל השנה איך שייך לומר דאם נאמר שח"ש בעשה מהני מקצת עכ"פ א"כ יאכל בליל פסח ח"ש מצה ולא יעבור על השבועה ז"א דהא אם הוא אוכל כדי לצאת המצוה בערב תאכלו מצות בע"כ נקרא אכילה (לצאת בזה עכ"פ מקצת ממצוה בערב תאכלו מצות) ועל אכילה הרי הוא נשבע שלא יאכל מצה כל השנה וא"כ אסור לאכול גם בליל פסח דממ"נ אם הוא מקיים בו איזה מצוה דבערב תאכלו מצות על כרחך נקרא איזה אכילה ועל אכילת מצה הרי הוא נשבע שלא יאכל וא"כ אין ראי' של השבות יעקב דבאמת י"ל ח"ש בעשה מהני רק כיון שמהני לקיים בערב תאכלו מצות אדרבא מזה הטעם אסור לאכלו דכיון דשבועתו הי' על אכילה בלשון תורה כמ"ש המל"מ ואם נאמר דבעשה יצא בזה ממ"ע דבערב תאכלו מצות א"כ על כרחך נקרא אכילה בלשון תורה אף בפחות מכשיעור ועל אכילה הרי הוא נשבע ואסר א"ע בכלל ע"כ אסור לפי"ז לאכול בליל פסח אף ח"ש לקיים המצוה כמובן. (מלבד מה שי"ל דאחשבי' מחמת המצוה ושוב הוי אכילה ואסור מחמת השבועה אך א"צ לזה כלל דממילא כיון שנאמר שנק' אכילה בלשון תורה לענין המצוה ועל האכילה הרי נשבע על אכילה בל' תורה כנז' מהמל"מ):

ובדרך כזה אמרתי ליישב קו' הרב השואל בשו"ת צ"צ להגה"ק מליבאוויטש ז"ל (חאו"ח סי' ל"ו) שהקשה לר"ל דח"ש אסור רק מדרבנן (היינו לפי ש"ס דילן דר"ל ס"ל כן גם ביהכ"פ) א"כ יהי' מחוייבים ביוהכ"פ שחל בשבת לאכול כזית ויצא בזה סעודת שבת לדעת הרשב"א בתשו' סי' תרי"ד דהרמב"ם פ"א מה' שבועות ה"ו ס"ל דמה"ת מחוייבין לאכול כזית פת בשבת כמו מצה בליל פסח וא"כ מחוייב לאכול כזית פת מה"ת בשבת והוי ח"ש לגבי יוהכ"פ ששיעורו בכותבת ואינו אסור רק מדרבנן. וי"ל דהנה טעמי' דר"ל יש להבין. והנה בגמ' אמרי' טעמי' דר"י חזי לאצטרופי והחכ"צ כ' מטעם אחשבי' ועל כרחך הכל א' הוא כנודע דהא החכ"צ לא יחלוק על הגמ' וא"כ יש להסביר למה לא ס"ל לר"ל אחשבי' וי"ל כיון דהוא איסור והוא יש לו חזקת כשרות דלא יצא מחזקת כשרות וא"כ איך נאמר דאחשבי' הלא אדרבא מכח חזקת כשרות יש לומר הסברא להיפך דלכך אכלו שהותר בעיניו מחמת שהיא רק ח"ש אבל אם הי' כזית שלם שאסור מה"ת לא הי' אוכלו וכיון שאוכלו רק מפני מיעוט שיעורו וא"כ אדרבא היא נקל בעיניו למיעוט שיעורו ואדרבא לא אחשבי' ומפני זה אוכלו וזהו שפיר טעמי' דר"ל. וזה תינח בסתם אכילת איסור י"ל מחזקת כשרות דלא אחשבי' כנז' אבל באכילת מצוה של שבת אדרבא י"ל שפיר כיון דאכלו כדי לצאת י"ח סעודת שבת א"כ שפיר אחשבי' לאכילה ואסור מה"ת גם לר"ל ומתורץ שפיר:

ואל תשיבני מדברי הרמ"ה שהביא הריטב"א מכות (י"ז ע"א) בטעמי' דר"ש כל שהו למלקות דלחומר איסורו אחשבי' והא שם קשה לפי"ז דאדרבא יש לנו לומר לחומר איסורו דבודאי אינו רוצה לעבור על איסור חמור ואכלו רק מפני שהוא פחות מכשיעור לכך נעשה בעיניו כהיתר למיעוט שיעורו. הנה מלבד דז"א סתירה דוכי ר"ל אחראי לדברי ר"ש דכל שהוא למלקות הא לא פסק כותי' דהא גם ר' יוחנן דס"ל ח"ש אסור לא ס"ל לענין מלקות כר"ש כמ"ש התוס' בשבועות. אך הנה האמת אגיד כי. מעולם הי' קשה בעיני ולא זכיתי להבין סברת הרמ"ה בזה וגם הי' קשה בעיני דהלא סברא להיפך דלחומר איסורו לא אחשבי' ואכלו רק מפני מיעוט שיעורו כנז' ואח"כ עלה בדעתי שיש לתרץ שפיר סברתו עפימ"ש הרמב"ם בפי"ח מה' סנהדרין הלכה ה' (וע' לח"מ שם פי"ב) שגם למלקות צריך התיר עצמו למלקות שיאמר אעפי"כ ואם לא אמר אעפי"כ אין לוקין אותו וא"כ שעל כרחך הותרו בו ואמר אעפ"כ וקיבל עליו מלקות בעבורו הרי אחשבי' לאיסור ללקות עליו אף בכל שהוא שחביב בעיניו האכילת איסור שגם על שיעור קטן כזה רצה ללקות עליו ואינו מניחו מלאוכלו והרי אחשבי' בפיו בפי' במה שאמר אעפ"כ ללקות עליו, ולא דמי' לסברת ר"ל לענין אחשבי' דשם לא איירי לענין מלקות ול"ש כלל התראה ע"כ שפיר יש לו חזקת כשרות ואמרינן דלא אחשבי' כנז' משא"כ הכא כיון שקיבל ההתראה בודאי יצא מחזקת כשרות (א) וא"כ שפיר י"ל אחשבי' (ואין לסתור דלו יהא שלאחר שקיבל ההתראה ע"כ אחשבי' אבל העדים בתחלה למה באים להתרות בו י"ל דכשרואים העדים שאחשבי' להאיסור אף בכל שהוא והתרו בו וקיבל ההתראה באמרו אעפ"כ. אז ס"ל לר"ש כל שהוא למלקות ואם באמת לח התרו בו העדים כשראו שאינו אוכל רק ח"ש אז ממילא אינו חייב מלקות בלא התראה דגם ר"ש ס"ל דצריך התראה למלקות, כן יש ליישב דברי הרמ"ה) וזהו שכ' הרמ"ה טעמי דר"ש ודייק בלשונו דלמלקות כיון דבמזיד לחומר איסורו אחשבי' אף בכל שהוא היינו כיון שהוא במזיד וקיבל התראה כנ' על כרחך אחשבי' ללקות עליו כחומר איסור מלקות אף על שיעור קטן בזה אבל בקרבן שהוא בשוגג דבזה ודאי לא שייך לומר אחשבי' ואדרבא מחזקת כשרות י"ל דלא אחשבי' כנז':

ובלכתך בדרך כזה שכתבתי לעיל על דברי השבות יעקב לענין ח"ש בעשה וכן על הקו' בצ"צ הנ"ל, ישבתי ג"כ קו' הנודעה של שו"ת ברית אברהם (או"ח סי' ג') דמנלן דעדל"ת מכלאים בציצית הא לדעת הרשב"א ושאר הראשונים דס"ל דהנאת הגוף בהדי מצוה ג"כ מותר דמצות לאו ליהנות ניתנו וא"כ בכלאים דעיקר העבירה תלוי בהנאה ולפי"ד הרשב"א והמאירי דהיכא דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה לא נחשב ההנאה לכלום וא"כ כשמקיים המצוה ליכא עבירה דכלאים כלל משא"כ בכל מקום דשייך באמת הל"ת מנלן דעשה דוחה ל"ת עכת"ד. וי"ל לע"ד עפי"ד מרן הדברי חיים (בחי' על הסדרות) לתרץ קו' השאג"א על הרמב"ם בה' כלאים דשלא בשעת עבודה הכהנים לוקין על בגדי כהונה על לא תלבש שעטנז והקשה הש"א מספק חטאת העוף הא עובד בכלאים ודילמא אינו חייב והוא שלא בשעת עבודה וכ' שם בד"ח לענינו דבאמת אם אינו מכוין ללבשה מותר דהא מוכרי כסות מוכרי' כדרכן והוא כמו להראות להקונה המלבוש לא מיקרי לבישה כלל ומש"ה מותר באינו מתכוין וא"כ ה"נ בבגדי כהונה אינו מכוין לחימום רק לקיים המצוה ול"ש כלאים ורק מחמת שהתורה צותה ללבוש הבגדי כהונה וכיון שהתורה אמרה ולבש הוי לבישה וא"כ מש"ה בספק חטאת העוף ממ"נ אם אינו חייב חטאת וא"צ כלל ללבוש ע"כ לא אמרה תורה ולבש בזה וא"כ כיון שאינו מתכוין ללבישת חימום ע"כ אינו חייב כלל משום שעטנז ואם חייב חטאת ואז התורה אחשבי' ללבישה וחייב על שעטנז אז שפיר דחי הל"ת עכ"ד הד"ח (ובענין קו' הש"א אין כאן מקומו להאריך) וא"כ בנידון דידן שאמרו על שעטנז אינו מחוייב רק על לבישת הנאה וחימום היינו מחמת שאם אינו מחממו אינו נקרא לבוש כלל ואינו עובר על לא תלבש שעטנז שאינו לבישה וא"כ מה מקשה הברית אברהם האיך ילפינן עדל"ת מכלאים בציצית הא הוי הנאת הגוף בהדי מצוה וא"כ אינו נהנה מהלבישה ואינו עובר על שעטנז, ז"א דכיון דמקיים עי"ז מצות ציצית ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם גדולים תעשה על כנפי כסותך וא"כ אחשבי' התורה לכסות לבישה דהא הטעם שצריכין הנאת חימום בשעטנז היא רק שיוחשב לבישה כנז' אבל במצוה שקראתה התורה לבוש א"כ כיון שמקיים בזה מצות ציצית והוי לבוש שפיר חייב גם על הל"ת דלא תלבש שעטנז ורק העשה דציצת דוחה הל"ת ושפיר ילפינן מזה עדל"ת בכל מקום. ונכון בעה"י:

(בלשון למודים סעי' ז' על לשנה הבאה בארעא דישראל). מ"ש לענין פלוגתת ר' אליעזר ור' יהושע בר"ה (י"א ע"ב) דר"א ס"ל בתשרי עתידין לגאול ור' יהושע ס"ל בניסן עתידין לגאול והביא בשם החיד"א זצ"ל דלא שייך לומר דמספקא לן הלכתא כמאן דהא אמרינן בעלמא אין הלכה כר"א וכו' והמגיד בא רק לדעת ר"י דבניסן עתידין לגאול, וע"ז פקפק כהד"ג דאין הכרח דוקא בזה דהלכה כר' כר' יהושע דכבר כתב המהרי"ק דהני כללי הילכתא כמר לגבי מר לא נאמרו על הדינים הבלתי נהוגים בזמה"ז ואף לפימ"ש התיו"ט (פ"ג דכלים מ"ב) דלא כמהרי"ק י"ל דמודה בזה דלא הוי כלל מידי דהוראה עכ"ד. ע' בתוספת חדשים שם שעל כרחך הרמב"ם ס"ל דהני כללי הם גם בדברים שאינם נוהגים גם בזמה"ז שכן דרכו בכל ספר היד לפסוק כהני כללי בכל דיני טומאת וטהרות ושארי הלכות שאינן נוהגים כלל בזמה"ז. והנה התיו"ט נסתפק בדין טומאה וטהרה לענין ר"י ור"מ אי אמרינן כלל זה אמנם לענין ר' אליעזר לע"ד בודאי פשיטא דאין הלכה כותי' בדיני טומאת וטהרות דעיקר דמאי דאמרינן ר"א שמותי הוא ולאו הילכתא כותי' הוא רק מתירו של עכנאי לענין טומאות וטהרות בב"מ (נ"ט ע"ב) וא"כ בודאי לענין טומאות וטהרות אין הלכה כר"א אף שאינו נוהג בזמנינו וממילא כלל זה גם בכל הדינים שאינם נהוגים בזמה"ז, אף שיש עוד לכאו' לפקפק בזה דהא הם דנו אז בתנורו של עכנאי בטומאת וטהרות שהי' נוהגים אז ודנו להלכה למעשה כמו שאמרו שהביאו כל טהרות שטיהר ר"א ושרפום לפניו וא"כ אין ראי' לדברים שאינם נהוגים בזמה"ז אמנם עכ"פ מה שהביא כהד"ג מהתיו"ט מס' כלים לענין ר"מ ור"י דמיירי שם לענין טומאה וטהרה אינו ענין לר' אליעזר דבודאי אין הלכה כמותו בטומאה שזהו עיקר תנורו של עכנאי כדתנן במס' כלים שם פ"י ובב"מ שם בברכות דף י"ט וגם מובן ממילא אף שהי' אז נהוג אצלם טומאת וטהרות מ"מ כיון שבזמנינו אינם נהוגים וגם כיון שברכוהו לר"א דר"א שמותי ולית הילכתא כותי' א"כ כמו כן בכל ההלכות והדברי' שאינם נהוגים בזמנינו אין הלכה כותי' ואכ"מ להאריך אמנם דבניסן עתידין ליגאל לכאו' יפה העיר כת"ה דזה אינו בכלל הוראה וי"ל דאין הלכה כר' יהושע. וכן פלפל שם בזה בחכמה בלשון למודים בטעם כוס של אלי' ובסמיכה לחיים על הפיסקא מעשה בר"א ור"י וכו':

אמנם תמהתי עליו שלא זכר הדר"ג בכל זה שיש להעיר מש"ס סוגי' ערוכה וארוכה בעירובין (מ"ג ע"א) לענין אי תחומין למעלה מעשרה ואם הנודר מן היין ביום שבן דוד בא דמותר בשבתות ויו"ט ופריך הגמ' דאי אין תחומין למעלה מעשרה אמאי מותר והלא יוכל לבא בשבתות ויו"ט ומשני שאני התם דאמר קרא הנה אנכי שולח לכם את אלי' הנביא לפני בא יום ה' והא לא אתי אלי' מאתמול וכו' כבר מובטח להם לישראל שאין אלי' בא לא בערבי שבתות ולא בערבי יו"ט מפני הטורח וכו' ומסיק האי תנא ספוקי מספקא לי' אי יש תחומין או אין תחומין ולחומרא וכו' ע"ש. והנה אם נאמר דהלכה כר' יהושע דבניסן עתידין לגאול דדריש ליל שמורים לילה המשומר ובא לגאולה שבליל פסח יגאלו וכמ"ש בחק יעקב בשם ס' המנהיג שלכך פותחין הפתח בליל פסח כי בניסן עתידין לגאול דכתיב ליל שמורים ליל המשומר ובא לגאולה שאם יבא אלי' ימצא פתח פתוח ונצא לקראתו עכ"ד וא"כ הרי הי' להגמ' להביא מר' יהושע דפסקינן כותי' דבליל שמורים של פסח יגאלו ועל כרחך דאין תחומין למעלה מעשרה ויבא משיח צדקנו ביו"ט ואיפשטא כל האי בעי' וסוגי' שם, אלא ודאי דלא מיכרע הילכתא כר' יהושע בזה, ועכ"ז עדיין יפלא דלא הביא הש"ס בעירובין מפלוגתת ר"א ור"י בזה דהא לר' יהושע עכ"פ יבא ביו"ט וא"כ על כרחך דאין תחומין למעלה מעשרה והנודר מן היין שבן דוד בא אסור בליל פסח בודאי או גם בכל יו"ט לפי"ז כיון דאין תחומין. אמנם אם נאמר שלא איכרעא הילכתא כר' יהושע בזה יש ליישב קצת כיון דבלא"ה מסקינן שם דתנא ספוקי מספקא לי' ע"כ לא הביא מפלוגתת ר"א ור"י כיון דגם בהם יש להסתפק עדיין אם הלכה כר' יהושע אך עדיין אינו מתיישב כ"כ. ועוד הא גם אליבא דר"א קשה דהא ר"א יליף שופר שופר מגז"ש והיינו שביו"ט של ר"ה יגאלו א"כ אלי' יבא בער"ה וא"כ קשה בין אליבא דר"י בין אליבא דר"א ותמהתי על המפרשים הראשונים שלא הרגישו בזה וגם על כת"ה תמהתי שלא הרגיש בזה ברוחב בינתו ובקיאתו:

והנה שמעתי ממגידי אמת שיחה נאה שיצאה מפה קדוש הגה"ק עיר וקדיש מהר"ש מבעלזא זצללה"ה זי"ע שאמרו לו (לפני אור לארבעה עשר) בעת שאיבת מים שלנו למצות מצוה בערב פסח שנזכה לשנה הבאה בירושלים וכדרך המברכים, וע"ז השיב למה דוקא בשנה הבאה הלא אנחנו מאמינים ומחכים שגם במים הללו שנקח עתה נזכה לאפותו עוד ביום מחר (ערב פסח) בירושלים ולאוכלו שם כשיבא משיח צדקנו לגאלנו ואי משום שאמרינן בש"ס שאין אלי' בא לא בע"ש ולא בעיו"ט עכ"ז נוכל לחכות גם עתה בערב פסח שיבא ואם יוקשה לנו מהגמ' הזאת הנה כשנזכה שיבא יתרץ לנו גם הקושי' מהגמ' הלז והלא גם כמה פליאות וקושיות ואיבעיות שיש לנו בגלות החל הלז ואין פותר אותם עד שיתרץ לנו תשבי ומשיח צדקנו שיבא לגאלנו ע"כ גם זה יתרצו עכד"ה ולכאו' היא פלא כי איך נכחיש ח"ו דברי חסז"ל בפשוטם לומר נגדם שאלי' יבא בערב יו"ט וגברא רבא אמר מילתא בפרט קדוש ישראל כזה בודאי דברי שיח קדשו צריכין לימוד. ולפי הנז' ניחא דאם הלכה כר' יהושע בזה כדברי החיד"א זצ"ל וכמו שהביא בפשיטות בחק יעקב בשם ס' המנהיג שעתידין ליגאל בליל פסח וא"כ יבא בעל כרחך אלי' מקודם בע"פ וכמו שנאמר הנני שולח לכם את אלי' הנביא לפני בא יום ה' וכנ"ל בש"ס עירובין א"כ על כרחך מה דאמרינן שאין אלי' בא לא בע"ש ולא בעיו"ט הוא שלא אליבא דהילכתא כיון שהוא סותר לר' יהושע דס"ל דיבא בליל שמורים יו"ט של פסח וממילא בע"כ יבא אלי' בערב פסח (כנז' מהכתוב מש"ס עירובין) ולפי"ז שפיר אמר הגאון הקדוש הנ"ל שנחכה להגאל אז בערב פסח ולשמוע קול מבשר ב"ב ואם שיוקשה לנו דברי הגמ' שאין אלי' בא בע"ש ולא בערבי יו"ט כיון שאין המימרא זו אליבא דהילכתא שהוא, סותרת לר' יהושע (דפסקינן כותי' בכ"מ לגבי ר"א) דבליל שמורים עתידין ליגאל וא"כ יבא אלי' בערב פסח והוא רק אגדה מוקשת שיתרץ לנו תשבי ומשיח צדקנו כמו שיתרצו כל הענינים והסתירות ופליאות שנמצאו בהתורה ובדברי חכז"ל [וכן ידוע מהמקובלים שלעתיד יתורץ ההלכות כדברי ב"ש אף שעתה אין ההלכה כוותיי"] אבל בפשיטות היא כדברי ר' יהושע שבניסן עתידין ליגאל בליל שמורים שהוא יו"ט ויבא אלי' לפי"ז ביום ערב פסח כנ"ל ונכונים דברי הגה"ק הנ"ל ביתר שאת ועוז. אמנם דברי הש"ס בעירובין שלא הקשו מהך דר"א ור"י כנז' עדיין קשה וצ"ע:

ומצאתי עתה בטורי אבן בר"ה שם שהקשה זה מש"ס ר"ה וש"ס עירובין כנז' וחילק בין אחישנה לבעתה ע"ש באורך וגם תי' דמה דאמרו ר"א ור"י בתשרי ובניסן היינו באמת כל החדש ומה שאמרו ליל שמורים המשומר יבא לגאולה היינו ימים הסמוכי' ליו"ט וכן ימים הסמוכים לר"ה ובאמת ביו"ט לא יבא וכ"ז דוחק גדול לע"ד דהא אמרינן ליל המשומר ובא לגאולה לדורות היינו הלילה הזאת דייקא ולא בימים הסמוכים, וגם תי' שם בט"א דבאמת ילפי' כן מקרא ר"א ור"י כ"א לשיטתו אמנם לאחר שתקנו חכמים איסור תחומין בעל כרחך נדחה אח"כ ביאת בן דוד מיום הקבוע ביו"ט מחמת איסור תחומין שתקנן חכמים וכ"ז צ"ע עד יערה עלינו רוחו ממרום וה' יודע האמת:

והנה בס' אמרי נועם עה"ת פ' פקודי הביא בשם הגה"ק עיר וקדיש מהר"מ מרימנוב זצלה"ה זי"ע אשר לזה אומרים הפטרת וערבה בע"פ שחל להיות בשבת כי הנה בניסן עתידין לגאול היינו בליל שמורים ואלי' יבא ביום שמקודם כמפורש בכתוב כנז' וא"כ יבא בע"פ אך אחז"ל שאין אלי' בא לא בע"ש ולא בעיו"ט מפני הטורח כי העם טרודים אלא ודאי שיהי' אז ע"פ חל בשבת ואין העם טרודים בשבת עכדה"ק. והנה יתיישב שלא יקשה הש"ס בעירובין ובפסחים שאין אלי' בא לא בע"ש ולא בעיו"ט עם הך דר"ה דר' יהושע דבליל שמורים עתידין להגאל אמנם למאי דאמרינן שם בעירובין לענין תחומין למעלה מעשרה וא"כ איך יוכל לבא בע"פ שחל בשבת אם יש תחומין למעלה מעשרה ודבריו צ"ע. זולת אם נאמר כתירוצו של הטורי אבן שהבאתי לעיל מה שמצאתי אח"כ. אך לפי"ד הט"א אדרבא יוקשה יותר דבריו דלהט"א באמת לא יבא ב"ד בשבת או ביו"ט ממש גם אליבא דר' יהושע מחמת איסור תחומין כנז' וא"כ איך יבא בשבת. וגם ממילא תמהתי כבר בראותי זה דהא בש"ס פסחים (י"ג ע"א) מיירי בע"פ שחל בשבת ואעפי"כ אמרינן ע"ז דאין אלי' בא לא בע"ש ולא בעיו"ט כמו שפירש"י שם היום ע"ש ולמחר עיו"ט הרי להדיא דגם בעיו"ט שחל בשבת לא יבא. אולם עתה ראיתי באמרי נועם ח"ב על המועדים שנדפס מחדש בתשו' י"א (בסוף הס') מבן המחבר שהקשה אותו השואל זה ופלפל ליישב ע"ש:

גם מה שכ' שם בסוף דבריו בזה דלדברי הגאון מו"ה העשיל זצ"ל תקשי איך נוכל לומר לסברת ר"י לשנה הבאה בגאולה שלימה הא עדיין לא ראינו שום אות על הגאולה בשנה זו בליל פסח אע"כ דאין לדמות הגאולה העתידה לגאולת מצרים עכת"ד, עדיין לא העלה ארוכה דוכי נכחיש ש"ס ערוכה לר"י ליל המשומר ובא לגאולה שרק בלילה זו יגאלו, אלא בעל כרחך כתי' הטורי אבן שמחלק בין בעתו לאחישנה כי בעתה הוא באמת בליל שמורים ואחישנה כל יומא זמני' וי"ל שאנו מתפללין באמת שיהי' אחישנה ושלא ימתינו על בעתה וא"ש. גם מה שכ' ועכ"פ איך אומרי' זה בליל שני של פסח, לק"מ דזהו משום ספיקא דיומא וחוששין כי אז הוא ליל ט"ו ליל שמורים לגאולה ואנחנו עושין כן כמנהג אבותינו אף שבקיאין בקביעא דירחא דנין כספיקא כמו לענין נולד בזו מותר בזו מטעם ממ"נ דספיקא וז"פ וברור. ובאמת בעיקר הקו' שכ' אם רואין אז ליל שמורים שלא בא איך אומרים וכו' לק"מ דהא זה הנוסח הא לחמא וכו' אומרים בתחלת הלילה ועכ"פ הרבה קודם חצות שצריכין לעשות עוד הסדר כולו עד אחר האפיקומן עד חצות ויש עוד זמן כל הלילה ומה זה קושיא. והנה עתה ראיתי יצא לאורה הגדה ע"פ תוספת רי"ד ד מכת"י וכ' בברכת אשר גאלנו וכו' כן יגיענו וא"ת והא קיי"ל אין ישראל נגאלו אלא בפסח ואיך תאמר הבאים לקראתינו ואם לא נגאלו בפסח זה צריכין להמתין עד פסח ב' וי"ל בשורה יבא בפסח שיבא אלי' ז"ל ויבשר אותנו בפסח ואח"כ יצאו כדאמרי' אין הקב"ה גואל את ישראל לא בע"ש ולא בעיו"ט משום חילול אך בשורה יבא וכו' עכ"ל. ודבריו פלואים ולא יכולתי להבינם כלל כי אם הקשה איך אומרים כן יגיענו למועדים וכו' כיון שלא בא אלי' בלילה זו לא יבא עד פסח שנה הבאה א"כ מה תירץ שבשורה יבא בפסח ע"י אלי' ויגאלו באמת באמצע השנה, הא הדקל"ד כיון שלא באה הבשורה ע"י אלי' בליל פסח הזה א"כ לא יגאלו בשנה הזאת עד פסח הב' גם מ"ש שבשורה יבא אלי' לבשר בפסח אבל יגאלו באמצע השנה כמאמרם ז"ל שאין הקב"ה גואל את ישראל לא בע"ש ולא בעיו"ט משום חילול והיינו ש"ס דעירובין הנ"ל וקשה טובא דהא שם מפורש בש"ס דאין אלי' בא לא בע"ש ולא בעיו"ט וכו' ואיך תירץ בתוספת רי"ד דאלי' בא לבשר א"כ עכ"פ יבא אלי' בע"פ וקשה עדיין (כקו' הט"א הנז'), ומצוה ליישב דברי התוספת רי"ד שהוא א' מן הראשונים ז"ל:

מ"ש בסמיכה לחיים אות כ"ה ואות כ"ז ד"ה ואחרי יצאו ברכוש גדול וכן עוד בכמה מקומות בספרו הלז הנה בדרך כזה אמרתי ליישב דברי הש"ס ברכות ט' ע"א ורש"י פ' בא (שפירשום גם כת"ה בלשון למודים אות י"ח) שאמר הקב"ה לישראל בבקשה מכם שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב שלא יאמר אותו צדיק אברהם ועבדום ועינו אותם קיים בהם ואח"כ יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם וע"ז יתמה כל עובר הלא גם אם לא יאמר כן אברהם הוצרך הקב"ה לקיים הבטחתו ומהו רק כדי שלא יאמר אותו צדיק. וכבר עמדו במפרשים ע"ז וי"ל בהקדמת שנשתמש כהד"ג ויהי' לפי"ז דבאמת מדינא הי' שאינו מחוייב ליתן להם אז ביזת הים רק כדי שלא יאמר וכו' דהנה בשלמא אם הי' עובדים המצריים בישראל ד' מאות שנה ע"כ מחוייבים ליתן להם שכר עבודתם אבל אם נאמר דקושי השיעבוד השלים לת' שנה מה שלא הי' במצרים רק רד"ו שנה א"כ כבר קבלו שכר עבודתם בזה במה שניקח מהם מהגזירה שנגזרה על זרע אברהם ד' מאות שנה ונחסר להם ק"ץ שנה בעד קישוי השיעבוד א"כ אינו מגיע להם עוד שכר שיעבודם. אך כיון שסוף כל סוף דיבורו של הקב"ה שהבטיח ואח"כ יצאו ברכוש גדול לא יחזור ריקם ח"ו. ובזה יובן המדרש ועבדום וענו אותם ד' מאות שנה ההוא אמר ולא יעשה. ואח"כ יצאו ברכוש גדול. ודבר ולא יקימנה ע"כ. כפירושו (בדרך בתמי') ר"ל אף שקיים ד' מאות שנה בזה שהשלים קישוי השיעבוד ולא' הי' רק רד"ו וא"כ לא מגיע עוד להם ואח"כ יצאו ברכוש גדול עכ"ז ההוא אמר ולא יעשה ודיבר ולא יקימנה ע"כ יקיים גם שניהם ויצאו ג"כ ברכוש גדול. וזהו כדי שלא יאמר אותו צדיק אברהם אף שלדידי' יונח עפ"י הדין דהנה במה שאמר לו הקב"ה קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך ולזרעך אתן וכו' וילפינן בב"ב (דף ק' ע"א) דקנאה בחזקה וממילא לא שייך עוד לומר כהתירוץ שנחשב הגלות משנולד יצחק והי' בארץ לא להם דכיון שקנאה אברהם לארץ כנען בחזקה א"כ היא ארץ שלהם ובעל כרחך רק כהתירוץ שקישוי השיעבוד השלים וא"כ אין מגיע להם עוד בעד שכר עבודתם ועכ"ז גם אברהם בעצמו ישאל דהא סוף כל סוף צריך הקב"ה ית' לקיים דיבורו אליו ולא יהי' לריק ח"ו דהנה ועבדום ועינו אותם ד' מאות שנה קיים בהם] אף שלא הי' רק רד"ו בעל כרחך קיים עי"ז ד' מאות שנה כיון שהקשוי השיעבוד השלים דלפי"ז אין מגיע להם עוד ביזת מצרים מ"מ סוף כל סוף ואח"כ יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם] והנה ישאל זאת אברהם אברהם דיבורו של הקב"ה שהרי הבטחה לטובה בודאי אינו חוזר ע"כ בבקשה מכם שיטלו ביזת מצרים:

א"י באופן כזה דהנה מגיע להם ביזת מצרים כשאחז"ל מטעם הענקה דעבד היוצא לחירות מגיע לו העניק תעניק וכו' אמנם זה שייך רק בעבד עברי משא"כ בעבד כנעני ואם הי' לישראל אז במצרי' דין ב"נ אין מגיע להם ותלוי זה אם הי' להם דין ישראל או לא. והנה בזה יתפרש דברי הגמ' דכיון שהיו במצרים ערום וערי' בלי מצות ושר של מצרים טען הללו והללו וכו' וא"כ דין ב"נ הי' להם ואין מגיע להם הענקה וי"ל דכונת הש"י ואח"כ יצאו ברכוש גדול הי' רק כשיהי' עושין רצונו של מקום וא"כ אינו מחוייב כביכול ליתן להם וזהו רק כדי. שלא יאמר אותו צדיק אברהם שאמר להקב"ה קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה שיקנהו בחזקה כדאמרינן במס' ב"ב שם כנז' ועל כרחך שדין ישראל יש לו לאברהם דנכרי אינו קונה בחזקה וא"כ גם בניו של אברהם דין ישראל להם וכשאחז"ל בפ"א דחגיגה מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב בת בתו של אברהם אבינו שהי' תחילה לגרים וכיון שהם בניו ודין ישראל להם הרי מגיע להם הענקה כדין עבד עברי ועל כרחך יטעון אברהם ואח"כ יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם ע"כ ציוה בבקשה יקבלו ביזת מצרים. ונכון:

זאת העליתי על הספר לע"ע, ועוד חזון למועד אי"ה על יתר דבריו היקרים בחיבורו הנחמד ואחתום בברכת שלום וכט"ס וכימי צאתנו מארץ מצרי' יראנו נפלאות, בכל הישועות:

תוכן העניינים

מנחת אלעזר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה