מנחת אלעזר חלק א· רבי חיים אלעזר שפירא
סימן כט
ע"ד שאלתך מאין ההיתר לחסידים ואנשי מעשה שמרקדין ומספקין בשמחות ורננים לה' בשבתות ויו"ט דהא במג"א ה' סוכה סי' תרס"ט כ' בשם מהרי"ק דבשמחה תורה לכבוד התורה מותר לרקד משמע אבל בשאר יו"ט אסור
הנה לכאורה יש לתמוה ע"ז באמת דהא ברמ"א סי' של"ט כ' בשם התוס' דאין אנו בקיאין בעשיית כלי שיר וליכא למיגזר שמא יתקן כלי שיר דמילתא דלא שכיח הוא ואפשר שע"ז נהגו להקל בכל עכ"ל הרמ"א הרי שכ' רק בלשון ואפשר וגם מתחלה כתב שמה שמספקין האידנא ומרקדין ולא מחינן בהו משום דמוטב יהי' שוגגין וכו' והוא כדברי הש"ס ע"ז וע"ש במשבצות שטעם זה דמוטב יהי' שוגגין לנ"מ אף לדעת המחמירים דלא כי"א. עכ"פ אין ההיתר ברור להרמ"א בפרט לעשות כן לכתחלה ואין לומר משום דעושים מחמת שמחת שבת ויו"ט מותר ודומה למה שנזכר מדברי המ"א לענין ש"ת לכבוד התורה וכמ"ש שם ג"כ הט"ז בסי' של"ט בשם ב"י ומהרי"ק הנ"ל דבש"ת לכבוד התורה מותר כיון דלית בי' אלא משום שבות וא"כ ה"ה בשאר יו"ט השמחה מצוה הוא ומותר אמנם הנה לנגדינו לזה משנה מפורשת (ביצה ל"ו ע"ב) כל שחייבין עליו משום שבות משום רשות משום מצוה בשבת חייבין עליו ביו"ט ואלו הן משום שבות לא מטפחין ולא מספקין ולא מרקדין ואלו הן משום רשות לא דנין ולא מקדשין ולא חולצין ולא מיבמין ואלו הן משום מצוה לא מקדישין ולא מעריכין וכו' וע' רש"י שם בד"ה ואלו הן משום רשות כלומר שהי' לנו להתירם משום שהם קרובים למצוה ואסרום חכמים ולגבי סיפא דמצוה קרי הני רשות ולהנך קמאי דמטפחין ומרקדין כיוצא קרי שבות דאיסור גמור יש בהן לפי שאין בהן צד לסלק גזירת חכמים מעליהן שאין בהם לחלוחית מצוה עכ"ד רש"י ע"ש הרי מפורש דהך דאין מטפחין ומרקדין אין בהם אפי' לחלוחית מצוה ולא חשיב להו גם בין מיעצתא שקרובים למצוה עכ"פ שקראום רשות כנז' מדברי רש"י מפורש שם ולכאו' יש להקשות מזה גם על המהרי"ק והב"י והפוסקים הנ"ל שנמשכו אחריו דבש"ת לכבוד התורה מותר דהתירו שבות משום מצוה דהא אמרי' במתני' בפירוש דאין בזה אפי' סרך מצוה וי"ל דהם סברו דהמתני' מיירי בסתם י"ט אין בו לחלוחית מצוה וכד' רש"י אבל בש"ת לכבוד התורה שאני אבל לדידן דמרקדין בכל י"ט קשה מאוד לכאורה וגם לכאורה הנה היתר דהרמ"א בסי' של"ט הנז' עשו להם המתחדשים הכופרים בארגיל שלהם בבתי תפלותם כנז' בס' צרור החיים להג' מהר"א עמדין זצ"ל אשר הכה על קדקן ואיך נתיר אנחנו לסמוך לכתחלה ע"ז אך ז"א דשפיר חילק בזה בתשו' שער אפרים (סי' ל"ו) בהג"ה מבן המחבר במ"ש התוס' ביצה דאין אנו בקיאין לעשות כלי שיר מחדש היינו מחמת שבימיהם הי' בקיאין כ"כ לעשות כלי שיר מחדש וגזרו דאין מספקין ומרקדין שמא יעשה כלי שיר לנגן גם בכלי וזהו לא שכיח בימינו שיוכלו לעשות כלי מחדש מיד אבל לנגן בכלי בודאי אסור גם להתוס' דלתקן הכלי שיר העשוי כבר שישנו לפניו ומנגן בו דבר מצוי ונקל הוא שיצטרכו לתקנו בכל עת כאשר החוש יעיד ועיננו רואות דשכיח הוא וז"ב החילוק הנז' וכ"כ חילוק זה בשו"ת צרור החיים הנז' חלק קול השיר, וממילא המתחדשים שהתירו בכלי המה פושעים יכשלו בם דאסור משא"כ לדידן רקודים ברגלים ומספקים ביד בלי כלי כלל צדיקים ילכו בם וחסידים ירננו ומותר לפי"ד התוס' הנז' – והנה בסי' של"ט בשט בספינה שהתירו בשבות יעקב (ח"ג סי' י"ז) ושאר אחרונים לשוט לצורך מנין בשבת מחמת שאין אנו בקיאין לעשות חבית של שייטין, א"כ נראה גם בזה להקל מ"מ רק לצורך מצוה בודאי כגון תפלה וקה"ת בצבור התירו וגם ע"ז רבו החולקים עליהם (ע' מ"ש בתשו' י"ג בעה"י) משא"כ בנדון דידן דלפמ"ש במתני' הנז' אין בו סרך מצוה. והן אזכיר דבר תמוה שראיתי בשו"ת שער אפרים בגוף התשובה שכ' לאסור לנגן בכלי שיר בחוה"מ עפי"ד התוס' סוכה פ' החליל דאף דז"א בכל מקום רק גזירה שמא יתקן כלי שיר ולמה אינו דוחה י"ט דהא אין שבות במקדש מ"מ כיון שבשמחת בית השואבה היא שמחה יתירה אסור וא"כ אותן שמכין בכלי זמר בחש"מ עבור שמחת יו"ט נקרא שמחה יתירה ואסור עכת"ד ולא זכיתי להבינם כלל אף פירוש דבריו דהא שם כ' התוס' בפ' החליל (דף נ' ע"ב) בד"ה ורבנן וי"ל לפי שהי' שם רוב כלי שיר חללים כנורים מצלתים נבלים שצריך לתקן תדיר גזור בהו טפי מהנך וכו' עכ"ל התוס' ולא כ' משום רוב שמחה רק משום רוב כלי שיר הנז' (וע' בס' ערוך לנר שם דהיינו לפי שהי' רוב כלי שיר ראוי לגזור שבות גם במקדש כמו שמצינו כמה שבותים שהחמירו גם במקדש ואכ"מ להאריך) וזהו רק ביו"ט אבל בחוה"מ לשמחת יו"ט פשיטא דמותר וכמו שהשיג עליו גם בנו שם בהגה"ה. ומ"ש שם בן המחבר בהגה"ה לראי' להיתר מהריב"ש והמחבר ה' חוה"מ סי' תקמ"ו דמותר לעשות ריקודין ומחולת לסעודת הארוס הנה שם י"ל רק ברגלים ולא בכלי. אמנם מצאתי בירושלמי (סוף מ"ק) מפורש תני אין מוליכין חללים לבית אבל אבל מוליכין לבית השמחה ולבית המשתה (ע"ש בפני משה שהיינו שהז' ימי שמחה חלין ברגל והחופה הי' בעיו"ט) וכן הוא בתוספתא שם פ"ב הרי מבואר דגם חללים היינו בכלי מותר בחוה"מ בפשיטות. ומלבד זה הנה למאי דפסקינן מלאכת חוה"מ דרבנן הוי גזירה לגזירה ואף שמצינו גזירה גם במלאכה בחוה"מ כגון לבנות בקבלנות גם מחוץ לתחום אסור בחוה"מ וכהנה מ"מ יש לחלק וגם זהו רק בגזירות שנמצאו בתלמוד ופוסקים בשבת ויו"ט אז גם בחוה"מ לא הקילו מהם כיון שאינו מלאכת דבר האבד וכמ"ש התוס' כמה פעמים בש"ס שכמה מצינו ברז"ל שגזרו גזירה לגזירה. אבל בנידון דידן זה אדרבא מצינו בדרז"ל בתלמוד להיפך דמתני' הוא דשיר זה אינו דוחה לא שבת ולא יו"ט אבל בחוה"מ מותר ומהיכי תיתי ליגזר מחדש בחוה"מ וז"פ להיתר בכל העולם. וגם נהגו כן אצל הגאונים הקדושים רבותינו זי"ע לנגן בכלי שיר בחוה"מ בלילי סוכות לשמחה ולזכר שמחת בית השואבה בלי שום פקפוק כלל
נחזור לעניננו למה שהתחלנו בענין הסיפוק בידים וריקוד ברגלים (בלי כלי) בשבת ויו"ט שנהגו רבותינו הקדושים הגאונים אשר בזכותם אנו חיים והחסידים התלמידים הבאים אחריהם כיון שבמהרי"ק הנז' בשם רבינו האי מתיר לכבוד התורה בש"ת אף שהוא משום שבות וכ' ב"י בסי' של"ט דרבינו האי מתיר גם בלא דעת התוס' דבלא"ה מותר בזמה"ז ולדידי' גם בימיהם מותר זה (אף אם בקיאין לתקן כלי שיר) כיון שהוא לכבוד התורה וא"כ שוב י"ל גם בכל שמחת יו"ט ריקודין וסיפוקין (בלא כלי) מותר ומה דלא חשיב לה במתני' ביצה הנז' אף לסרך מצוה י"ל כיון שאינו מצוה לכל אדם רק למי שבוער בקרבו רשפי אש שלהבת ה' שמחת יו"ט אשר הנחילנו אבל לא לכל אדם הוא טירחא ואינו שמחה של מצוה אם אין חושק לה. וזה ראי' דהא לא קחשיב ריקודין לכבוד התורה אף שמותר לדעת רבינו האי גאון ומהרי"ק ומ"א וכל הפוסקים הנז' א"ו כיון שאינו נוהג לכל אדם לא קחשיב לי' דמיירי רק בסתם ריקודין משא"כ הך מציעתא דדנין ומקדשין דהוא סרך מצוה עכ"פ לכל וע"ש בגמ' אבל זהו אינו רק ליחידי סגולה וחכמי ישראל כמ"ש הרמב"ם בלשונו בסוף ה' לולב מצוה (פ"ח הלכה י"ד והלכה ט"ו) מצוה להרבות בשמחה זו ולא הי' עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות וסנהדרין והחסידים וזקנים ואנשי מעשה הם שהי' מרקדין ומספקין ומנגנין וכו', וכ' שם עוד השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת ה' שצוה בהן עבודה גדולה הוא וכו' וכל המגיס דעתו וחולק כבוד בעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה וכו' כו' וכן דוד מלך ישראל אמר ונקלתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני ואין הגדולה וכבוד אלא לשמוח לפני ה' שנא' והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' וגו' עכ"ל הרמב"ם שם ומי לב הנלבב רואה קדושת לשונו בדברים האלו ויבין היטב דרך רבותינו הקדושים וגם הבאים אחריהם לפזז ולכרכר ולרקד לשמוח באהבת ה' בשבתות ויו"ט ואין להרהר אחריהם ח"ו. וגם כי מה שכתבתי ההיתר עפי"ד המהרי"ק בשם רב האי גאון הוא לשיטתו דאין חילוק גם בזמנינו יש שבות אעפ"כ התירו משום מצוה כמ"ש הב"י לפי דעתו כנז' כ"ש וכ"ש לדידן האשכנזים היוצאים ביד רמ"א דפסקינן כהתוס' דאין בקיאין בזמנינו לעשות כלי שיר וליכא שבות כנז' א"כ בודאי ראוי ההיתר לרקד ולספק בכל עוז כנז' (בלי ושמעתי דעת מקצת האומרים ונוהגים לרקד ביו"ט ולספק ביד אוסרים וזהו תמוה דממ"נ אם אסרו והחמירו שלא כדעת התוס' א"כ בחדא מחתא מחתינהו במתני' בביצה אין מספקין ואין מרקדין וא"כ גם ריקוד אסור בלי חילוק ואם כפי ההיתר לדעת התוס' והרמ"א שניהם מותרים בלי חילוק מעולם וכן דברתי בזה עם הה"ג מוהר"ר אלטיר ז"ל בע"ס גנזי יוסף על הפמ"ג והודה לי שאין שום מקום לחלק בין סיפוק לריקוד וממ"נ או שניהם אסורים או שניהם מותרים כנז' וז"פ]. ואחתום בברכה ה' יזכנו לעלות לציון ברננים אדדם עד בית אלקים בקול רנה ותודה המון חוגג ב"ב בשמחה: