אור ברסלב

מנחת אלעזר חלק א· רבי חיים אלעזר שפירא

סימן כד

סימן כג

בסוגי' דגדול כבוד הבריות

ארשום בזה בעה"י איזה מנסנים קטנים:

א) (ברכות י"ט ע"ב) רש"י בד"ה בלאו דלא תסור אחיכו עלי' לאו דלא תסור דאורייתא הוא וגו' ואיהו סבור דאפי' אמרו לו דבר תורה והוא עומד בפני הכבוד יעבור עליו והא האי נמי דאוריי' הוא עכ"ל רש"י. ונשתוממתי על המראה כי איך שייך לפרש כן בדברי הגמ' דקסברי דרב בר שבא סבר דגדול כ"ה שדוחה ל"ת שבתורה לאו דלא תסור היינו שאפי' אמרו חכמים שלא לעבור על איסור תורה אעפ"כ יעבור עליו כשעומד בפני הכבוד, אתמהה דהא אם הוא איסור דאורייתא ממש כגון שלא לאכול חלב או שלא ללבוש כלאים וחכמים מזהירים אותו שלא לעבור עליו יהי' מותר לעבור על איסור דאוריי' בעצמותו וכי יהי' נ"מ בין אם הוא בעצמו רואה בתורה שזהו איסור דאורייתא או שאינו יודע בתורה וחכמים הגידו לו שכך כתיב בתורה שזהו איסור דאורייתא וכי יהי' האיסור דאורייתא שהיא איסור בעצמותו נגרע ע"י שחכמים יזהירו לאיזה איש ע"ז שאז יוכל לעבור כשעומד נגד כבוד הבריות מחמת שנקרא לאו דלא תסור האם זה נקרא לאו דלא תסור אם חכמים יזהירו לא' שלא לאכול חלב וכיוצא וכי יעבור ע"ז על לאו דלא תסור ואיך יפרש כן מאור עיננו רש"י ז"ל דבר כזה שאין לו פי' והבנה כלל אף בקס"ד דאמוראים שסברו כן בדברי רב בר שבא, ולחומר הקושי' נראה בע"כ דכונת רש"י ר"ל איסורי תורה שלא נתבארו בתורה רק המה הללמ"מ נמסרו בפי החכמים מדור לדור וכבר נודע דהרמב"ם קרי להללמ"מ דברי סופרים כמ"ש בפ"א מה' אישות ובס' המצות שורש ב' וע' מזה בפתיחה של הפמ"ג לה' טריפות באורך קצת ובאמת כל הללמ"מ הם ד"ת רק שנקראו דברי סופרים ועפי"ז שפיר פי' רש"י דהאמוראים שאחוכי עלי' קסברי דרב שבא סבר שאפי' אמרו לו דבר תורה הללמ"מ שלא נכתב בפירוש בתורה ג"כ מותר לעבור עליו מפני כבוד הבריות כיון שהלמ"מ נקרא דברי סופרים כנז' ועל דברי סופרים שהוא לאו דלא תסור ע"ז אמרו דהיינו הל"ת שבתורה שנדחה מפני כבוד הבריות ושפיר אחוכי עלי' לאו דלא תסור דאורייתא היינו שהא הללמ"מ באמת הוא מן התורה רק שנקרא כן דברי סופרים (כמו שביאר שם הפמ"ג בפתיחה). וזהו שפירש"י שאמרו לו חכמים דבר תורה ר"ל הללמ"מ כנז' ואיך שייך לעבור עליו מפני כבוד הבריות ושפיר אמר רב כהנא במסקנא דלאו דלא תסור שניתן לדחות מפני כבוד הבריות היינו רק גזירות ותקנות שעשו חכמים שהיא בלאו דלא תסור ומשום כבוד הבריות שרו רבנן בעצמם.

והנה עתה ראיתי בשו"ת מרן דברי חיים (ח"א או"ח סי' ל"ה) שכ' הטעם דלאו דלא תסור נדחה מפני כבוד הבריות דהואיל ואינו מפורש בתורה א"כ ל"ש לומר מה דאמרינן בגמ' בזה בסוגיין בהרואה בחבירו כלאים דאו' פושטן אפי' בשוק מ"ט אין חכמה ואין עצה ואין תבונה לנגד ד' דלא הוי חילול השם כיון שאינו לנגד ד' רק מה שחכמים גזרו והם מחלו על כבודם במקום דאיכא כבוד הבריות (והוא מעין מ"ש לקמן בזה אות ב' בס"ד) ומה מתקו דבריו ז"ל, אולם מ"ש אח"כ דגם דבר דאורייתא שאינו מפורש בתורה נדחה ג"כ מפני כבוד הבריות זה לא זכיתי להבין דכיון דהיא מדאו' כגון הללמ"מ או נלמד בלימוד גמור מי"ג מדות (שלא באסמכתא בעלמא) איך יוכלו חכמים למחול בזה דבר שהם לא גזרו והיא מדאורייתא ממש רק שאינו מפורש בכתוב ע"כ נפלא בעיני דבריו הקדושים אלו. אך עכ"פ בקס"ד שאחוכי עלי' שפיר י"ל כן ולהעמיס כן על כרחך בדברי רש"י שכוונתו שסברו שרב שבא סבר דהללמ"מ וכיוצא שאינו מפורש בתורה נדחה מפני כבוד הבריות ואחוכי עלי' דבאמת הא נמי דאורייתא הוא ואיך יוכלו חכמים למחול מה שאינו משלהם ומסקינן דרק בלאו דלא תסור דרבנן ממש מה שהם תקנו כנ"ל בעזהי"ת:

ב) בסוגיין במגילה (ג' ע"ב) רש"י בד"ה את ל"ת, דכתיב לא תוכל להתעלם וכו' כגון זקן ואינו לפי כבודו והמהרש"א הקשה שם דהא באמת לא ילפינן מוהתעלמת דדחיין לה בסוגיין בברכות שאני התם דכתיב והתעלמת ומסקינן דמה שדוחה כבוד הבריות ל"ת שבתורה היינו רק דרבנן לאו דלא תסור ע"ש ובאמת בשבת (דף פ"א) פירש"י על גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה וז"ל דכתיב והתעלמת פרט לזקן ואינו לפי כבודו וה"נ טלטול דרבנן אלאו דלא תסור אסמכינהו ומשום כבוד הבריות ידחה עכ"ל רש"י הרי הרכיב ב' הדברים יחד לאו דוהתעלמת עם לאו דלא תסור ואין לו הבנה כלל לכאו' וקשה עוד יותר מלשונו במגילה שהקשה עליו המהרש"א כנז' דבשבת שם הרכיב ב' הדברים מה דדחינן בגמ' מוהתעלמת עם המסקנא דלאו דלא תסור. וליישב פירש"י נלפענ"ד כשנקדים מה שהקשה בשו"ת זרע אברהם מהר"א יצחקי ז"ל (חיו"ד סי' י"ז) על מה דאמרינן בזה בברכות איסורא מממונא לא ילפינן משמע דממונא קיל יותר ובב"מ דף כ' נראה מהתוס' דבאמת ממונא חמיר טפי מאיסורא רק באיסור א"א החמירו ונראה לי ליישב קושייתו דמה דאמרינן בזה בברכות איסורא מממונא לא ילפינן לא שממונא קיל יותר (דהא באמת נודע דברי המהר"י באסאן לענין ס' ממונא לקולא דבאמת הוי לאו דלא תגזול כמו שאר ספק לאו דאורייתא דהיא לחומרא רק מחמת שיש ס' לאו דלא תגזול גם להיפך להנתבע ע"כ אזלינן בספיקו קולא לנתבע ואוקי ממונא בחזקת מארי'] רק מה דאמרינן בזה בברכות לענין גדול כבוד הבריות דאיסורא מממונא לא ילפינן היינו כיון דהאיסור רק ממונא בוהתעלמת וניתן למחול ע"כ מסתברא שהבריות מוחלין זל"ז מפני כבודם בזקן ואינו לפי כבודו וכמ"ש התוס' בשבועות (דף ל') דבממונא שרי בכבוד הבריות אפי' אי מוציאין ממון על ידו מבעליו שלא כדין כיון דאיתיהיב למחילה ע"ש. וכיון שמוחלין זל"ז ממילא ל"ש האיסור ע"כ לא ילפינן בזה מממונא לשאר איסור דאורייתא שלא ניתן למחול. ושוב לא סתר למ"ש התוס' בב"מ כנ"ל דמה דאמרינן בזה דלא ילפינן מממונא היא רק לענין כבוד הבריות שניתן למחול ומחמת כבוד הבריות בודאי מוחלין כנז' אבל לא דממונא קיל מאיסורא. וראיתי אח"כ שקדמוני בסברא זו בס' ארעא דרבנן. ועפי"ז י"ל לע"ד למדו חכמים להקל באיסור דרבנן היכא שיש כבוד הבריות לנגדו (דהא באמת אף אם לאו דלא תסור דאו' מ"מ הם החכמים בעצמם יכולים למחול ועל כרחך הם בעצמם מחלו והתנו מתחלה על כך היכא דאיכא כבוד הבריות כמו שהאריכו בזוהר הרקיע במגילת אסתר ומרגניתא טבא על ס' המצות להרמב"ם שורש א' כ"א לדרכו) ולמדו מדין תורה כמו שבוהתעלמת התירה התורה מחמת כבוד הבריות. אף ששאר לאו דאו' לא התירה התורה מפני כבוד הבריות ועל כרחך זהו כיון שניתן הלאו למחול והלאו תלוי במחילה ע"כ צריכין הבריות למחול מפני הכבוד ע"כ ילמדו החכמים מזה גם באיסור לאו דלא תסור שתלוי ברצון חכמים צריכין הם החכמים למחול מחמת כבוד הבריות. ולפי"ז ל"ק מה שהקשה המהרש"א על רש"י שכ' מוהתעלמת דהא באמת מסקינן דלא דחי רק לאו דלא תסור דדבריהם. ומתורץ שפיר דרש"י נקט השורש מהכתוב והתעלמת כיון שניתן ממונא למחול ע"כ ימחלו הבריות זל"ז בשביל כבוד הבריות ומזה למדו חכמים להיות ג"כ מוחלים על גזירתם בשביל כבוד הבריות ול"ש לאו דלא תסור והוא באמת אליבא דמסקנא דגמ' בברכות דנדחה מפני כבוד הבריות רק דלאו דלא תסור. ובזה יובן לנכון פירש"י בשבת דף פ"א שם שכ' דכתיב והתעלמת פרט לזקן ואינו לפי כבודו וה"נ טלטול דרבנן אלאו דלא תסור אסמכינהו ומשום כבוד הבריות ידחה עכ"ל שהוא לכאו' קשה עוד יותר מדבריו במגילה כנ"ל ולפי"ז מבואר היטב דר"ל כמו בוהתעלמת פרט לזקן ואין כבודו משום שמוחלים הבריות זל"ז משום כבוד הבריות ול"ש הלאו ה"נ בטלטול דרבנן שהוא מלא תסור מחלו כנ"ל משום כבוד הבריות. וכן בדף צ"ד בשבת ובעירובין דף מ"א שפירש"י גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה בלאו דלא תסור ואינו הותר למה שפי' במגילה רק מוהתעלמת כנז' כי הכל הולך אל מקום א' וכוונה א' לפי הנ"ל:

ג) ביו"ד סי' ש"ג בנחלת צבי ופת"ש דהלובש כלאים כשמגיע לביתו חבירו קורעו מעליו אפי' בכלאים דרבנן עמ"ש. ולפע"ד דזה דוקא אם הלובש יודע שהוא לבוש כלאים אבל כשאינו יודע צ"ע לפע"ד אם מדינא להגיד לו בפרט לקרוע מעליו הן אמת דמ"ש הרא"ש דאף בכלאים דאורייתא בהי' הלובש שוגג א"צ להגיד לו הוא רק משום כבוד הבריות אבל לא בביתו. מ"מ בכלאים דרבנן עפימש"כ האחרוני' דבאיסור דרבנן בשוגג א"צ כפרה אח"כ וא"כ איזה מכשול שיהי' צריך לומר לו להפרישו בפרט לקרוע מעליו אם אינו יודע כיון שהוא שוגג וא"צ כפרה כלל אח"כ על שגגתו באיסור דרבנן וע' יו"ד סי' שע"ב ש"ך ס"ק ג' דבאיסורא וטומאה דרבנן א"צ להקיצו להכהן השוכב שאינו יודע ע"ש ול"ש בזה מ"ש התוס' בע"ז דף כ"א בשם ר"ת דהמכשיל חבירו באיסור דרבנן עובר בלפני עור מדאורייתא ז"א דהתם מיירי במשכיר שדהו לכותי והכותי עושה מלאכה בחוה"מ במזיד ומכשילו לפי"ז באיסור מלאכת חוה"מ דרבנן במזיד ע"ש אבל כשהוא שוגג לא ידעתי איזו מכשול הוא שיהי' מחוייב מדינא להפרישו. ומלשון הירושלמי ברכות פ"ג (וע' ירושלמי פ"ט דכלאים ומובא בר"ש פ"ד דכלאים וברא"ש פ"ב דכתובות) מהו שיטמא כהן לכבוד תורה ר' יוסי הוה יתיב מתני מאן דנפק לי' לא אמר כלום ומאן דיתיב לי' לא אמר כלום עכ"ל לכאו' יש לפשוט זה כיון דמיירי בטומאה דרבנן כמ"ש הר"ש בכלאים שם וכמו דאמרינן שם בירושלמי בפירוש בסוף הסוגיא עד כדין בטומאה של דבריהם ולפי"ז יש לפרש מאן דנפיק לי' לא אמר כלום היינו שהתלמיד שנפק מחמת שראה באמצע לימודו שהכניסו המת א"כ הוא מזיד כבר אף שהוא טומאה דרבנן ע"כ צריך לצאת ומאן דיתיב ולומד ולא ראה משהכניסו הטומאה דרבנן א"כ הוא שוגג באיסור דרבנן ובאיסור דרבנן בשוגג א"צ כפרה כלל ע"כ לא אמר לי' ר' יוסי כלל ולא הודיעו והפרישו כי אינו עובר באיסור דרבנן בשוגג כנ"ל אולם באמת מזה אדרבא סתירה למה שרציתי לומר בזה דבאמת משמע שרק מפני כבוד התורה ולימוד התורה לא רצה ר' יוסי לומר להתלמיד דיתיב ומתני כמו שאיבעי' שם מהו להטמאות בשביל כבוד התורה אבל כשאינו עוסק בתורה נמצא מזה דצריך להפרישו אף כשעובר בשוגג על איסור דרבנן אף במקום שאינו כבוד הבריות אם נפרש כפי' הפני משה שם בירושלמי על ר' אבהו הוי יתיב מתני בכנישתא מדרתא בקסרין והוי תמן מיתא וכו' פי' שסבר שמותר לטמאות לת"ת במזיד ע"כ הקיל ר' יוסי עכ"פ באיסור דרבנן בשוגג מחמת ת"ת (אך מה שסיים שם הפני משה לפרש על אתת ענתא דמיכלא וכו' למיכלא שאלתין כל חד שבק גרמי' וערק קשה קצת להולמו כפי' הפני משה שם ע"ש ויותר נראה נכון שם כפי' הבעל החרדים ז"ל שבק גרמי' וערק היינו שנשמט כ"א וחוזר ללימודו ע"ש) עכ"פ הדבר צריך תלמוד אצלי אם מחוייב להגיד לו בפרט לקרוע מעליו בביתו אם עובר בשוגג באיסור דרבנן כנז' – ואולי הוא חומרא מתקנת חכמים שיפריש כ"א את חבירו כשרואה שעובר אף בשוגג על איסור דבריהם כדי לחזקת תקנת חכמים רק כשעבר בדיעבד בשוגג א"צ כפרה אמנם היכן מצינו חומרא זו בדחז"ל ע"כ צ"ע להלכה בזה:

תוכן העניינים

מנחת אלעזר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה