אור ברסלב

מנחת אלעזר חלק א· רבי חיים אלעזר שפירא

סימן כב

סימן כא

שאלה

ב"ה נשאלתי משו"ב מומחה ומופלג בתורה ע"ד שאירע כ"פ לזובחים עופות בבית המטבחיים ושם נמצאו כלבים רבים המלקקים דם הבהמות הנשחטים וכשהשו"ב הולך ממקום למקום קודם הכיסוי ומתיירא שלא ילקקו הכלבים דם העופות טרם הכיסוי מניח לפעמים תיבה של עץ פתוחה ומהפכה על פי' למטה לכסות על הדם להגן שלא ילקקוהו הכלבים. ולפי"ד התב"ש (סי' כ"ח ס"ק ט"ז) יש לחוש גם אם מכסה בדברים שאין מכסין בהם דעכ"פ נדחה מספק שלא לברך אח"כ על הכיסוי הראוי' כדינא וע"ש בס"ק י"ז וא"כ גם התיבה פרוצה אף שהוא מהדברים שאין מכסין בהם עכ"פ איך מברכים אח"כ על הכיסוי עכ"ד שאלתו:

תשובה

א) נלע"ד דיברך אח"כ על הכיסוי הראוי' לא מיבעיא אם מגין על הדם בתיבה שגבוהה יותר מג' טפחים דודאי לא הוי כיסוי כלל דאינה מכסה על הדם כשהפכה ומניחה על פי' למטה ושולי התיבה למעלה אלא אפי' התיבה נמוכה פחות מג' די"ל כיון דכלבוד דמי והוי הכיסוי בשולי התיבה דהיא קרשים דברים שאין מכסין בהם היינו לשיטות הסוברים דאמרינן לבוד גם בכלים (ע' שבת ק"א ע"א וכ"כ התוס' שבת דף ט' וע' מלא הרועים ערך לבוד) וגם לשי' הרמב"ן שבת במלחמות שם דלא אמרינן לבוד בכלים מ"מ יש להסתפק בכגון שהניח התיבה פי' למעלה כדרך עמידתה ומגין על הדם בשולי הכלי למטה שמונח על הדם ממש שלא נצרך לבא כלל לדין לבוד] ולדברי התב"ש הנ"ל בהשאלה לא יכסה אח"כ בברכה אף אם נכסה מקודם בדברי' שאין מכסין בהם. אמנם בנידן דידן י"ל דיברך אח"כ על הכיסוי הראוי' דאיכא ס"ס לחומרא דצריך לברך אח"כ דהא בכיסהו הרוח איכא פלוגתת הפוסקים אם צריך לברך אח"כ כשנתגלה ומכסה אח"כ דדעת הפר"ח והתב"ש שלא לברך כהך סוגי' בע"ז דף מ"ז דספוקי מספקא להו אי אמרינן דיחוי אצל מצות וא"כ לענין הברכה להקל וכן בפרי תואר שם ובהגהות רעק"א וכן בס' ערוך לנר על סוכה דף ל"ג כ' כהפר"ח שלא יברך. ולעומתם נראה מהט"ז או"ח סי' תרמ"ז ס"ק ה' דר"פ פשיטא לי' דאין דיחוי אצל מצות וכ"כ בכפות תמרים וא"כ צריך לברך אח"כ כשנתגלה וכן נראה מד' המג"א סי' תקפ"ו ס"ק ו' ע"ש ובלב"ש נראה דבכיסוי צריך לברך כשחזר ונתגלה ובבית מאיר על היו"ד סי' כ"ח ושו"ת מהר"ם שיק (חיו"ד סי' ל"ז) ובשו"ת רמ"ץ (חיו"ד סי' כ"ד) העלו ג"כ דצריך לברך וע' בשו"ת שמחת יו"ט (למהרי"ט אלגאזי ז"ל) סי' ע"ט וגם הביאו ראי' מלשון הטוש"ע שכ' בזה סתם חייב לכסות משמע בברכה דאל"כ הו"ל לפרש דיכסה בלא ברכה. ועכ"פ הוי ספיקא דפלוגתת הפוסקים בפי' הסוגי' דדיחוי אי אמרינן להלכה דאין דיחוי אצל מצות בודאי וצריך לברך או רק מס' וא"צ לברך על הכיסוי אח"כ כנ"ל וזהו בנתכסה מהרוח בדברים שמכסין בהם הוי ס' פלוגתת הפוסקים אבל אם נתכסה בדברים שאין מכסין בהם דיש עוד ספק א' אם כפי' הא' שהביא התב"ש דרק בכסוהו הרוח בדברים שמכסין בהם אבל כסוהו הרוח בדברים שאין מכסין בהם לא נדחה כלל ממצותו וצריך לברך אח"כ וא"כ הוי ס"ס לחומרא דצריך לברך דדילמא אין דיחוי במצות וחייב לברך ואת"ל יש דיחוי דלמא בכסהו הרוח בדברים שמכסין בהם כפי' הא' אבל בדברים שאין מכסין צריך לברך אח"כ וכן הוא מתהפך. וכבר נודע מהמל"מ (פ"א מה' שאר אבות הטומאה הלכה ה') ובתורת השלמים דיני ס"ס דגם בדרבנן אמרינן ס"ס לחומרא והפמ"ג או"ח באשל אברהם סי' ק"ס ס"ק ט"ז כ' דגם לדעת מי שאומר דלא אמרינן ס"ס לחומרא בדרבנן מ"מ ספק ספיקא דפלוגתא הוי כמו רוב לאיסורא וא"כ גם כאן בספק ברכות להקל היא רק מטעם ס' דרבנן שהברכות מדבריהם וא"כ בס"ס דפלוגתא לחומרא כנז' הרי צריכין להחמיר דהוי כמו רוב מחמירים. והנה לכאו' קשה על התב"ש בעצמו דהוא כ' שם בס"ק ט"ז דהדיחוי הוא ספק בש"ס ע"כ לא יברך מס' וא"כ היכא שיש עוד ספק שלא נדחה כלל כגון שנכסה ע"י הרוח רק בדברים שאין מכסין בהם והוי ספק כמ"ש שם בתב"ש וא"כ הרי הוא ס"ס לחומרא כנז' שיברך ולמה כ' בתב"ש שם דגם בנכסה מקודם ע"י הרוח בדברים שאין מכסים דיכסה אח"כ בלא ברכה ואולי יש ליישב דברי התב"ש דס"ל דב' הספיקות דפלוגתות אלו הוי רק משם א' שב' הספיקות ספק א' מהם אי נדחית ממצותו או לא וכעין מ"ש הפמ"ג בכללי ס"ס במחודשים ס"ק ד' לענין ס' חלודה תחת המטלית דהוי ס"ס משם א' כן יש ליישב ד' התב"ש. אולם לענ"ד נראה לפי"ד הפמ"ג באו"ח סי' ק"ס הנ"ל א"כ בס"ס דפלוגתא לא גרע גם אם הוי משם א' כיון דסוף כל סוף הוי כמו רוב הפוסקים לחומרא כנז' וא"כ הוי בזה ס"ס לחומרא שיברך על הכיסוי אח"כ:

(שוב ראיתי בפרי תואר כ' בפשיטות דעתו דאם כיסהו הרוח בדברים שאין מכסים בהם אז צריך לגלותו ולחזור ולכסותו בברכה):

ב) והנה בשו"ת רמ"ץ סי' הנ"ל כ' בענין כיסהו הרוח דחייב לברך אח"כ כשנתגלה ואף שכ' התוס' בזבחים (ל"ד ע"ב) דאף דבידו לגלות מ"מ הוי דיחוי דכיון דנפטר מלכסות לא נתחייב להוציאו מן הדחוי כדי לחזור ולכסותו עכ"ד התוס' וביאר הוא כונתם דלא כתבו זה רק לס"ד דמקשה דיש דחוי אצל מצות ע"כ בכסהו הרוח אף שחזר ונתגלה אינו חייב עוד לכסותו כיון שכבר אידחי ממצותו ע"כ לא מיקרי בידו כיון שאין שום עילה עליו לגלות מה שכיסה הרוח אבל למסקנא דר"פ אמר אין דיחוי אצל מצות אף שר' ירמי' מסופק בזה וגם ר"פ לא ברירא לי' עכ"פ מספיקא חייב לכסות מדינא בכסהו הרוח וחזר ונתגלה דדילמא אין דיחוי וכיון דמשכחת לה עוד חיוב לכסות א"כ שוב י"ל דלא שייך בזה דיחוי כלל כיון דבידו לגלות ול"ש לומר כחילוק התוס' דאין שום עילה עליו לכסות דנפטר לגמרי ז"א דהא לא נפק עוד מחיובו דהא כשיתגלה חובה עליו עוד לכסות עכ"פ מספק וטוב יותר לגלות ולכסות ונפטר מחיובו לגמרי ואינו בגדר דחוי ולכן חייב באמת לברך עכת"ד הרמ"ץ והנה מ"ש בסוף דבריו בזה להעמיס בכוונת ד' התוס' דכיון שאם יתגלה הרי הוא מחוייב לכסות מספק ע"כ אף שלא נתגלה הוא מחוייב לכתחלה לגלותו כדי שלא יבא לידי חיוב ספק אח"כ ז"א וגם הוא דחיק ואתי מרחיק בכונת התוס' וגם אין ההלכה כן כלל דיהי' מחוייב נגלות (בלא נתגלה ממילא) ולכסות עוד הפעם, והוא כתב בהסברה זאת בכונת ד' התוס' ראי' לדברי הש"ע שכ' המחבר בלשונו בסתם חזר ונתגלה חייב לכסות ולא כ' בלא ברכה כד' הפר"ח והתב"ש כנ"ל וע"כ ס"ל בברכה והנה בש"ע לא כתב כלל דיהי' מחוייב לחזור ולגלות בכסהו הרוח וא"כ נפל יסוד סברתו וראיתו (וכ"כ בס' בית מאיר על יו"ד שם דל"ש כלל לומר בכסהו הרוח דיצטרך לגלותו ולחזור ולכסותו) אך בלמדי דברי התוס' בזבחים שם נראה בפשיטות כונתם שחילקו דמה דאמרינן שם בגמ' כל שבידו לא הוי דיחוי היינו דוקא כשהדבר עומד להתקן ולהוציאו מהדיחוי זהו מיקרי בידו דלא הוי דיחוי ולהכי ענפיו מרובין מעליו ל"ש בידו כיון דאין ממעטין ביו"ט וגבי כיסוי הדם (חולין דף פ"ז) דקרי לי' דיחוי כשכסהו הרוח ונתגלה כיון דאין מצוה לבטל הדיחוי לא חשיב בידו ולא דמי להכי דמצוה נאסופי עכ"ל התוס' הרי כונתם מבואר דה"מ היכא דעומד לכך מחמת המצוה כמו בזבחים שם שמצוה לאסופי הדם שנשפך על הרצפה (כמ"ש שם התוס' בדבור הקודם) ו וכונתם כעין מה דאמרינן בכל העומד ליזרק ולפדות אליבא דר"ש (במנחות דף ק"א ע"ב) היינו רק היכא בעומד לכך מחמת מצותו] אבל בכיסוי הדם כיון דאין מצוה לגלותו ולבטל הדיחוי ע"כ לא חשיב בידו ועפי"ז שפיר סיימו שם התוס' וז"ל והפריש קרבן והמיר דת דלעיל בפ"ק אין זה קרוי בידו כיון דאין דעתו לחזור עכ"ל, ר"ל דהטעם דחשיב בידו מה שעומד לכך מחמת מצותו היינו שכיון שישראל בחזקת כשרות ע"כ בודאי יעשה המצוה ועומד לכך אבל בהמיר דת דיצא מן הכלל ומחזקת כשרות ע"כ אינו עומד לכך כיון דאין דעתו לחזור ולא חשיב בידו וזהו נכון בכונת דבריהם בפשיטות ונכון לפי"ז מה שכתבו כמו כן בדף נ"ט ע"א בזבחים שם וכן במנחות דף נ"ט ע"ב כיון דבידו לתקן המזבח ע"כ לא הוי דיחוי משום דשם מצוה וחיוב לתקן המזבח ומ"ש התוס' בסוכה בדף ל"ב ול"ג ובע"ז דף מ"ז דבענבים לא הוי דיחוי משום שאפשר למעטן בי"ט רק שאסור מחמת יו"ט א"כ נראה סתירה לזה, אף שידוע שאין להקשות מדברי התוס' אהדדי במסכתות נפרדות מזו לזו עכ"פ צריכין ליישב היכא דאפשר וכן האמת הוא גם בכאן דל"ק ולא סתרי אהדדי דבסוכה דף ל"ב וכן במס' ע"ז דף מ"ז מחלקים התוס' בין ענבים דהדס דבידו עכ"פ למעט רק דאסור מחמת י"ט ועבר ומיעטן ביו"ט כשר אבל בע"ז דאין בידו לבטל כלל דאין ישראל מבטל ע"ז של נכרי וכיון שלא יוכל לבטל לא מהני ביטולו כלל וכן בדף ל"ג דמחלקי בין עלתה בו תמרה שפיר יובן כיון דאין שום מציאות בעולם להעלות עליו תמרה ע"כ הוי דיחוי משא"כ בענבים דאפשר למעטן ביו"ט רק שאסור ע"כ ל"ה דיחוי מעיקרא אבל דליהוי חשיב בידו דלא יהי' דיחוי אף בנראה ונדחה זהו רק היכא דמצוה ועומד לכך וכמ"ש התוס' בזבחים ומנחות כנז' וראיתי שכן מפורש בר"ן סוכה שם וז"ל ואחרים מחמירים עוד לומר וכו' דעלתה בו תמרה ביו"ט משום דשאני התם [בענבים[ לפי שבידו לתקן דאע"ג שאין ממעטין ביו"ט מ"מ בידו ומשום הכי לא הוי דיחוי אבל הכא בנקטם ראשו אין בידו כלל שתעלה בו תמרה ומיהו ההוא דענביו מרובין מעליו לאו בידו לתקן לגמרי חשבינן לי' דאי הכי אפי' נראה ונדחה לא הוי דיחוי דהכי תנן במס' זבחים (דף ל"ד) קבל הכשר ונתן לפסול יחזור לכשר ופרכינן עלה ליהוי דיחוי ופריך רב אשי כל שהוא בידו לא הוי דיחוי ואע"ג דנראה ונדחה והיינו טעמא משום דהתם בידו לגמרי לתקן דמצוה נמי איכא אבל הכא אין בידו אלא בעבירה דהא אין ממעטין ביו"ט עכ"ל הר"ן ות"ל הרי מפורש כדברינו אך דעת הרמב"ם נראה (בפ"ח מלולב) דגם בנראה ונדחה מהני היכא דבידו לתקן אף שאין מצוה לתקן, כמ"ש הכ"מ שם דמאחר דאם אשכח הושענא אחריתי שוב לא הוי פסיק רישא ורשאי ללקט הענבים לאכילה (כדאמרינן שם בסוכה ל"ג ע"ב) שוב הוי בידו לתקן ולא הוי דיחוי אף בנראה ונדחה מ"מ לא הוי דיחוי כיון שבידו לתקן היכא דאית לי' הושענא אחריתי ללקטן לאכילה כ"כ הכ"מ שם אף שאין מצוה ללקטן לאכילה אמנם דעת התוס' הוא שפיר כמו שביארנו לעיל בס'

ג) ונחזור למה שהתחלנו דעכ"פ לדינא בנכסה בדברים שאין מכסין בהם הוי ס"ס להחמיר דצריך לברך אך זהו בכיסהו הרוח אמנם בכיסה בעצמו ע"י תיבה הפוכה בנידון דידן לכאו' הי' לומר דאולי גרע משום דהוי כדיחוי בידים וע' בס' תואר משה על ה' שחיטה (פרק ע"ה) דבשחט נגד הרוח וידע שיש שם דברים המכסים ובודאי ינשבם הרוח על הדם בכה"ג אפי' חזר ונתגלה פטור מלכסות דהוי דיחוי בידים ובכה"ג לא מספקא לי' לר"י בסוכה אי אמרינן דיחוי ע"ש אולם פשוט דז"א דמלבד דכאן בנידון דידן הוא בדברים שאין מכסים בהם ממילא ל"ש לומר בנידון דידן כלל דהוי דיחוי בידים דאדרבא הרי הוא מכסה בהתיבה כדי להגן על הדם שלא ילקקוהו הכלבים כדי שיוכל לקיים בו אח"כ מצות כיסוי ואיך שייך לומר דזהו עוד דיחוי והרי עשהו כדי שיוכל לקיים מצות כיסוי בהדם והגין עליו בתיבה שהוא מדברים שאין מכסין בהם כנז'. וגם לא דמי למה דפסק בש"ע או"ח סי' תפ"ט סעי' ד' דלא יאמר לחבירו כמה ימים בספירה שלא יוכל לחזור ולמנות אח"כ בברכה אף שבשעת אמירתו לחבירו אינו מכוון כלל למצות ספירת העומר כמ"ש שם המ"א רק כדי שחבירו ידע לקיים המצוה אלא אם באת לדמותו לשם ה"ז דומה יותר כעין מ"ש שם המחבר בסעי' ג' דאם מתפלל עם הצבור קודם צה"כ מונה עמהם בלא ברכה ואח"כ כשיזכור בלילה מונה ומברך דכיון שהי' דעתו (כמנה בצבור שלא לצאת ה"ז חוזר ומברך כ"ש הכא שמכסה בדבר שאין מכסין בו וכל כונתו רק להציל הדם כדי לקיים בו מצות כיסוי כראוי. וכ"כ המ"א סי' תרנ"א ס"ק י"ב בשם הש"ג דאם נתכוון בפירוש שלא לצאת לא יצא מקודם והוי הברכה עובר לעשייתן ואף שכ' שם המ"א לחוש לכתחלה לדעת החולקים והמה הרשב"א והרא"ה כמ"ש הב"י סי' תקפ"ט שלמ"ד מצאצ"כ אפי' צווח בפי' שאינו רוצה לצאת יוצא י"ח ז"א רק בשעושה המצוה כתקנה אבל הכא שמכסה בדברים שאין מכסין בודאי לא יצא וגם ממילא אינו ענין רק סמך לכאן וז"פ. ע"כ נראה דמלבד הס"ס להחמיר שצריך לברך כנ"ל ממילא פשוט כיון שכונתו בזה בפי' רק להגן על הדם כדי לקיים בו מצות כיסוי אח"כ כדינא ולא לכסות בתיבה הלזו א"כ ל"ש בזה דיחוי ועדיף מכסהו הרוח אף בדברים שאין מכסין בהם. ובמקום שיש חשש כזה דכלבים יוכל לעשות כן ולברך אח"כ בעת הכיסוי כראוי:

ד) עוד שם בסוגיא דדיחוי (סוכה ל"ג) עבר וליקטן פסול דברי ר"א בן צדוק וחכמים מכשירים פירש"י עבר וליקטן לענבי הדס שהי' מרובין מעלין ותנן אם מיעטן כשר ואין ממעטין ביו"ט משום שבות שדומה למתקן כלי ומכשירו וכו' עכ"ל. מה שהוצרך רש"י לומר בזה דהאיסור משום שבות דהוא דרבנן דהנה י"ל דהא האיסור הוא רק משום מתקן מנא שע"י שמלקט הענבים נעשה כלי שיוכל לצאת בו המצוה כדאמרינן שם בגמ' וא"כ כשנאמר דעבר וליקטן פסול ממילא לא עבר כלל דהא לא תיקן כלי כלל דפסול לצאת בי וא"כ קשה למה פסקינן כחכמי' דעבר ולקטן כשר ולמה לא לפסול כדי לתקן שלא עבר על האיסור וכמו שכ' הפוסקים לענין השוחט בשבת כנודע. אולם באמת כשנאמר דפסול ולא תיקן כלל במה שליקטן וא"כ לא עבר כלל במה שליקטן וא"כ למה יהי' פסול. ואין לומר להיפך דהא אם נאמר דלא יהי' פסול א"כ שוב הוי מתקן מנא שמכשירו למצוה וא"כ שוב עבר עבירה ושוב שייך לפסול כדי להצילו שלא יעבור העבירה כעין מה דאמרינן בתוס' (פסחים דף כ"ו, ובב"מ דף ל') בעלה עלי' זכר דאזלינן לחומרא דהוי היתר כרוך בצד האיסור דאזלינן לחומרא בכ"מ (וע' בס' ברוך טעם בסוגי' דשאחד"א) משום דהוי כמו ספיקא דאורייתא דלחומרא משא"כ באיסור דרבנן דלא שייך זה דהא ס' דרבנן לקולא א"כ גם באופן כזה שההיתר כרוך בצד האיסור יש ליזול לקולא וא"כ אם נאמר פסול שוב לא עבר כלל ושוב ל"ש לקונסו ע"כ אמרינן עבר וליקטן כשר ע"כ דייק רש"י בכאן שפיר בלשונו שכ' דהוי משום שבות שדומה למתקן כלי ומכשירו וכו' עכ"ל אף שבגמ' שם אמרינן סתם דהוי מתקן כלי דייק רש"י בלשונו הזהב דהוי שבות שדומה למתקן כלי דאי הוי מתקן כלי ממש אז הוי דאורייתא [כמ"ש באמת המאירי שבת במ"ש דפסיק רישא ל"ש מדרבנן והך מתקן בידים במיעט ענבים דאמרינן בגמ' פסיק רישא היינו משום דהכא הוי מתקן כלי ממש בידים והוי דאורייתא] וא"כ אם נאמר דהוא דאורייתא קשה כנ"ל דלמה פסקינן בזה כחכמים דעבר וליקטן כשר והוי לן למיפסק עבר וליקטן פסול כדי להציל שלא יעבור והוא היתר כרוך בצד האיסור דאזלינן בדאו' לחומרא משא"כ באיסור שבות דרבנן הוי היתר כרוך בצד האיסור לקולא ושפיר פסקינן דעבר וליקטן כשר ואף שבגמ' אמרינן סתם דהוי מתקן כלי פירש"י בע"כ דהיינו דהוי רק דומה למתקן כלי ואסור רק מדרבנן וניחא בס"ד, כן י"ל ע"ד הפלפול. אולם עדיין צ"ע לכאו' דלמה לא נאמר דעבר וליקטן פסול כדי להציל שלא עבר על האיסור דרבנן. וי"ל בע"כ מזה דבאיסור דרבנן לא אמרינן זה לפסול כדי שנציל אותו ע"י שנאמר דלא אהני מעשיו ולא עבר למפרע. אולם יש להעיר ממ"ש בסמ"ע סי' ר"ח דגם באיסור דרבנן אמרינן אי עביד לא מהני וכבר נודע הטעם דאי עבד לא מהני כדי שיתוקן דלא עבר האיסור כנ"ל, א"כ עדיין צ"ע בזה:

ה) ולפי דברי המאירי הנ"ל דס"ל דבמיעט ענבים איכא איסור דאורייתא דהוי מתקן ממש ולכך אמרינן שם פסיק רישא א"כ שוב קשה מה שהקשיתי לעיל לכאו' דלמה פסקינן כחכמים דעבר ומיעטן כשר למה לא נימא דיהי' פסול דאז יתוקן האיסור דאורייתא דהא לא תיקן כלי כלל כיון שהוא פסול למצותי ובזה ל"ש לומר מה שכתבנו לעיל דהוי היתר כרוך בצד האיסור דאם נימא דאסור שוב לא תיקן כלי כנ"ל דזה ל"ש רק לדברי רש"י דס"ל דהוי רק מדרבנן וכמו מתקן מנא אבל לדברי המאירי דס"ל דכאן הוי מתקן מנא ממש מדאורייתא א"כ אם הוי היתר כרוך וכו' אזלינן לחומרא בדאורייתא וכנ"ל מהתוס' וא"כ קשה לדעת המאירי למה פסקינן כחכמים עבר ומיעטן כשר, וגם דהא בדאורייתא לכ"ע י"ל דאם נצילו עי"ז שנפסל כדי שלא יעבור האיסור למפרע י"ל לנו לומר דפסול ולא אהני מעשיו כדי להצילו מאיסור דאורייתא שנז'. ואין לומר דהמאירי ס"ל באמת דפסקינן בזה כר"א בן צדוק דעבר ומיעטן פסול ודלא כמו שפסק הרמב"ם כחכמים דכשר ז"א דהא לא יפסוק המאירי כיחיד במקום רבים בזה וא"כ צריכין ליישב לדעתו:

וליישב זה נקדים מה שאמרתי בס"ד בסוגיא דפסיק רישא (בשבת ע"ה ע"א) במה שנחלקו רש"י ותוס' במה דאמרינן שם בגמ' דאף דמודה ר"ש בפסיק רישא שאני הכא דכמה דאית בה נשמה טפי ניחא לי'. פירש"י וכי מודה ר"ש במידי דלא איכפת לי' אי מתרמי ומיהו איכווני לא מכוון. והתוס' חולקים על רש"י וס"ל דזה לא מיקרי ניחא לי' במה דלא איכפת לי' אי מיתרמי ומה דמודה ר"ש בפסיק רישא ה"מ היכא דניחא לי' ממש אי מתרמי אבל בלא איכפת לי' בלבד זה לא מיקרי ניחא לי' שאסור לר"ש בפסיק רישא. ולהבין סברת פלוגתת רש"י ותוס' בזה י"ל דהנה קשה לדעת רש"י דס"ל דאם לא איכפת לי' אי מתרמי (היינו שאין לו נ"מ לא לטוב ולא לרע) זה מיקרי ניחא לי' ואסור לר"ש וקשה דאיך יצוייר זה דלא איכפת לי' ואין לו נ"מ דבאם נאמר דהיכא דלא איכפת לי' שוב הוי כמו ניחא לי' ואסור א"כ שוב לא ניחא לי' באיסורא ושוב ל"ש לומר דלא איכפת לי' דהא לא ניחא לי' באיסורא ואיך שייך לומר דלא איכפת לי' כיון שבא עליו איסור שאינו נהנה על ידו כלל אלא על כרחך לתרץ בזה כמ"ש התוס' הנ"ל (בפסחים כ"ו וב"מ דף ל') בעלה עלי' זכר בפרה אדומה שהקשו דהא לא הוי ניחא לי' שיפסיד דמי פרה אדומה ששוי' הון רב ותי' דמה תאמר עי"ז דכשר לפרה אדומה א"כ שוב יהי' ניחא לי' במה שעלה עלי' זכר כיון שלא נפסל לפרה אדומה וע"כ אסור עי"ש וזה שורש ענין היתר כרוך בצד האיסור שנשתמשו בו גדולי האחרונים וא"כ ה"נ דאם תאמר דכיון דלא ניחא לי' באיסורא ע"כ הוי כמו לא ניחא לי' דמותר בפ"ר וכיון שיהי' מותר שוב יהי' ניחא לי' היינו לא איכפת לי' (דהוי כמו ניחא לי') לדעת רש"י כנז' דהא אינו עובר איסור ובלא איכפת לי' הוי אסור לדעת רש"י מטעם היתר כרוך בצד האיסור לחומרא כנז' דאף שביארנו דזה ל"ש רק באיסור דאורייתא אז הוי היתר כרוך וכו' כמו ס' דאורייתא י"ל שפיר דעת רש"י כמ"ש השטה מקובצת כתובות (דף ה') דפסיק רישא לר"ש אסור מדאורייתא מדאצטריך רחמנא למשרי קציצת בהרת וכמו שהעירני ב"ד הרב החריף בנש"ק מ' נחמי' ני' שנראה כן מלשון רש"י (דף ע"ה שם) שכ' בד"ה מתעסק הוא אצל נטילת נשמה בשאר ולא הויא מלאכת מחשבת וכו' וע"ז הקשו שם בגמ' והא מודה ר"ש בפסיק רישא ומשמע מזה דאם הוי פסיק רישא אף דבשבת צריך מלאכת מחשבת מ"מ מחייב מדאורייתא ע"ש בגמ' ועפי"ז רש"י לשיטתו שפיר דס"ל פסיק רישא דאו' גם בשבת משא"כ התוס' שפליגו על רש"י שפיר י"ל דס"ל דפסיק רישא מדרבנן כמבואר להלן] וכ"כ בקרית ספר להמבי"ט דפסיק רישא אסור מדאורייתא ובדאורייתא שפיר אמרינן היתר כרוך וכו' לחומרא וע"כ אסור גם בלא איכפת לי' לדעת רש"י. אמנם התוס' י"ל דס"ל דפסיק רישא אינו אסור רק מדרבנן (וכמו שנטה אח"כ שם בשטה מקובצת די"ל דלענין שבת ס"ל לר"ש דפסיק רישא אסור רק מדרבנן משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה ורק בשאר איסורים פ"ר דאו') וא"כ שוב ל"ש לומר דאסור בלא איכפת לי' דהדקל"ד דהא לא ניחא לי' באיסורא ואין לומר כנז' דהא אם יהי' מותר שוב ניחא לי' ע"כ אסור דזה ל"ש לומר רק באיסור דאו' אבל אם פ"ר אסור רק מדרבנן אזלינן בהיתר כרוך וכו' לקולא ע"כ שפיר מקשי התוס' על רש"י וס"ל להתוס' דרק אם ניחא לי' ממש בהאיסור מלאכה אז אסור דכיון שיש לו הנאה אי מתרמי כן שוב ל"ש לומר דלא ניחא לי' באיסורא כיון שנהנה ע"י האיסור כמובן. ואז אסור אבל לא בלא איכפת לי' בלבד דהא אין ניחא לי' באיסורא דאין אדם חוטא ולא לו שוב מותר דהיתר כרוך וכו' מדרבנן לקולא כנז' ורק כשנהנה וניחא לי' בהאיסור אז אסור בפ"ר:

והנה במאירי פ"ב דשבת (דף כ"ט) כתב בסוף הדיבור וז"ל ומ"מ יש אומרים שדבר שאין מתכוין בפסיק רישא חלוק לשלשה דרכים, הא' שאין שם איסור תורה ולא ניחא לי' וכו' וזה מותר לכתחלה השני שאין שם איסור תורה לניחא לי' כגון שצריך לאותו תיקון או שיש בו איסור תורה ולא ניחא לי' וזה אסור מדרבנן. והג' שיש שם איסור תורה והוא צריך לאותו תיקון שזהו ניחא לי' וזו אחר שהוא פסיק רישא אף שאינו מתכוין יש בו חיוב וכו' עכ"ל המאירי, הרי לפניך דמדאורייתא אינו אסור בפסיק רישא רק שחלוקה הג' שחשב שם דהיינו כשיש בו איסור תורה בהמלאכה וגם הוא צריך לאותו תיקון שזהו מיקרי ניחא לי' [והיינו כדעת התוס' לענין ניחא לי' דרק זהו מיקרי ניחא לי' כשצריך לאותו תיקון אבל לא בלא איכפת לי' בלבד כדעת רש"י אבל כשלא ניחא לי' שוב הוא בחלוקה הב' הנ"ל בהמאירי שאסור רק מדרבנן. ולפי"ז יש לתרץ מה שהקשיתי לעיל לדעת המאירי דס"ל דבמיעט ענבי הדס הוי מלאכה מתקן מנא ממש וא"כ למה פסקינן כחכמים דעבר ומיעטן כשר דהא בדאו' הווי לן למיזל לחומרא בהיתר כרוך וכו' זה ל"ק דהא המאירי לשיטתו במ"ש בזה בפ"ב דשבת דעת הי"א הנ"ל בסוף וכנראה ס"ל כוותי' ע"ש וחשב הג' חלוקות בפסיק רישא מדאורייתא לא הוי אסור רק החלוקה הג' וא"כ בזה כשאינו נהנה מההדס רק למצותו ולא הנאה גופניות זולתה וא"כ אם נימר דכשר למצותו הרי עבר עבירה ביו"ט ולא ידענו איזו יוכשר לו יותר אם כשתיקן ההדס ויוכל לקיים בו המצוה ולעומת זה עבר על הל"ת תו שלא תיקנו למצותו ולא עבר עבירה ג"כ, והנאה אחרת גופניות אין לו מבלעדה, ועל הנאה דתיקון למצותו הוי היתר כרוך וכו' וכמש"ל וכיון שאין לו הנאה גופניות וצורך מבלעדי זאת, א"כ שוב לא מיקרי ניחא לי' כמו בחלוקה השלישית דהא אין אנו יודעים באיזה ירצה אם בתיקון ההדס למצותו או שלא יעבור על הל"ת וא"כ הוי הפ"ר בזה רק מחלוקה השנית הנ"ל דהוי אסור רק מדרבנן לדעת המאירי, ע"כ שפיר יוכל המאירי לומר דהוי המלאכה בהדס מתקן מנא ממש ול"ק כנ"ל מצד היתר כרוך וכו' כיון דלא הוי ניחא לי' ממש א"כ גם באיסור דאו' הוי הפ"ר רק מדרבנן כמ"ש בחלוקה שני' ע"כ שפיר אמרינן בהיתר כרוך וכו' לקולא ופסקינן כחכמי' עבר ומיעטן כשר ודו"ק היטב:

ועפי"ד המאירי הנז' שכ' בחלוקה הב' דהיכא שאין בו איסור תורה וניחא לי' אז בפסיק רישא אסור מדרבנן. יתיישב עפי"ז מה שהקשה המ"א סי' שי"ד על התה"ד שכ' דבאיסור דרבנן לא אסרינן פ"ר והקשה עליו המ"א מסי' שט"ז ותלמוד ערוך היא דפורסין מחלצת ע"ג הכוורת ובלבד שלא יכוון לצוד וגם הוא בענין דלא ליהוי פסיק רישא והא דבורים הוי כל שאין במינו ניצוד ולא הוי צידתם רק איסור דרבנן ואעפ"כ אסרינן בפסיק רישא. ולפי"ד המאירי יתורץ קו' המ"א דצידת הדבורים ניחא לי' ע"כ שפיר אסור בפ"ר אף שאין בצידתן איסור תורה כמ"ש בחלוקה הב' מ"מ אסור בפ"ר מדרבנן אבל התה"ד מיירי בלא ניחא לי' כנראה להמעיין שם וא"כ הוא שפיר מהחלוקה הא' שכ' המאירי שאין שם איסור תורה ולא ניחא לי' דמותר לכתחלה ע"כ שפיר פסק בתה"ד דמותר לכתחלה, אך מה שהקשה עליו המ"א משאר מקומות לא יתיישבו עוד בדרך זו ואכ"מ להאריך:

תוכן העניינים

מנחת אלעזר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה