מנחת אלעזר חלק א· רבי חיים אלעזר שפירא
סימן טז
ב"ה כבוד ה"ה הרב וכו'
הגיעני מכתבו ולמען כ' מכירי ויודעי ולמען גודל המצוה להתיר האיש הנעלב מקהלתו אשר יד ד' נגעה בו ל"ע נפניתי קצת אף בטירדת הימים האלו והנני למלאות רצונו אשר ביקש ממנו לכתוב לו חוו"ד תשובה בענין הלכה זו וגם בענין השלשת הכתובה, וגם כפי הנראה מדברי הפוסקים ותשובות שצריך כ"א מהק' חותמים לעיין בהא מילתא בטעמי' דשריותא לכן מדי שימי עיני על אפיקי הפוסקי' וקצת תשובות ארשום קצת מה שעלה במצודת עיוני בעהי"ת בזה:
בדבר מו"ה מאיר ב"ר אברהם צבי מק' זולקאווקע (פלך לובלין) שאשתו נשתגעה ר"ל זה רבות בשנים ואשר בתוך שגעונה הרגה ערל א' בקרדום ונלקחה מטעם הממשלה לבית האסורים ומחמת שראו שהיא משוגעת גמורה נמסרה לבית המשוגעים ללובלין וישבה שמה ארבעה שנים וכראות שמה בבית הלז שאין תרופה למחלתה נשלחה מטעם הרופאים המשגיחים שמה לבית המשוגעים הסמוך לווארשא שנתיסד עבור משוגעים מוחלטים ר"ל עד עולם כי משם עוד לא חזר איש. וגם שלח אלי הגב"ע מהבד"צ דק"ק לובלין והצייגניס (שוואדעסטווע) מהדקטר שאין תקנה עבורה לדעת הרופאים מונח תח"י– ועתה האיש הנ"ל שואל ומתחנן התרה לשא אשה על אשתו המשוגעת הנ"ל בהיתר ק' רבנים מג' מדינות עכת"ד העובדא בהשאלה:
הנה מודעת זאת הפלוגתא בין הראשונים אם ר"ג לא גזיר כלל במקום מצוה או שגם במקום מצוה לגרשה גזר רק התיר להתירה ע"י ק' רבנים מג' מדינות כראוי והרשב"א כ' הביאו הנימוקי יוסף (פ' הבא על יבמתו) בענין ששהה י' שנים ולא ילדה לאותם שקבלו החרם ר"ג שלא לישא אשה אחרת על אשתו השתא נמי אינו יכול עכ"ל היינו שהי' חר"ג גם במקום מצוה כה"ג, ושם סמוך לזה הביא הנמ"י בשם הריטב"א ורבני צרפת דבמקום מצוה רבה לא תיקן רבינו גרשום כלל ז"ל ועי' ד"מ הדיעות בין הראשונים שמביא בזה כפי מה שציין ותיקן בדבריו בהגהות מהרל"ח עש"ה (ועי' בביאור הגר"א שם שציין לדברי מהרל"ח אלו בהג"ה) במה שתיקן והגיה דברי הד"מ מה שהביא בשם נימוקי יוסף דגם במקום מצוה גזיר ר"ג והנה בנמ"י לא נמצא כן רק אדדבא הנמ"י בפ' הבע"י הביא בשם הריטב"א וחכמי הצרפתי' דבמקום מצוה לא גזיר כלל רגמ"ה וכן נראה זה דעת הנמ"י בפשיטות כותי' בזה. אולם על כרחך כונת הד"מ למה שהביא הנמ"י שם בשם הרשב"א לענין אם יש לו ולדות אם אשתו רק שאין לו זכר ונקבה וסיים הנמ"י כי לאותן שקבלו חרד"ג שלא לישא אשה אחרת על אשתו השתא נמי אינו יכול דעת המחבר עד כאן, עכ"ל הנמ"י ואם כי מלשון הרשב"א בחידושיו (שהביא בזה הנ"י) שלפנינו לא נמצא כלל מענין חרד"ג מה שסיים בזה הנ"י רק מסיים בלשון ''והראשון נראה עיקר'' (שהביא הנ"י) ולא יותר כלל אולם בודאי כיון שנראה כן מל' הנ"י שסיים עד כאן דעת המחבר כנראה שקאי על דברי הרשב"א המדובר שם הנה בודאי הי' כתוב כן בס' חי' הרשב"א שלפני הנ"י – אולם במה שהקשה המהרל"ח על הד"מ דעדיין קשה דהו"ל למימר דהנ"י והריטב"א פליגי וס"ל דגם במקום מצוה גזיר ולא כמ"ש הד"מ בשם הריטב"א לבדו דהא גם הנ"י ס"ל כהד"מ. הנה לע"ד לק"מ דבאמת עדיפא מיני' הו"ל להמהרל"ח להקשות על הנ"י גופי' דדבריו סותרים זא"ז דאם ס"ל בסוף כהריטב"א וחכמי הצרפתים דבמקום מצוה לא גזיר ר"ג כלל מה זה כ' שם באותו עמוד מקודם בשם הרשב"א דבמקום מצוה ג"כ שייך חרד"ג ואסור לישא אשה על אשתו וכנראה שהסכים עם הרשב"א באין חולק ובאותו עמוד הביא בשם הריטב"א דל"ג כלל במקום מצוה וכנראה שהסכים עמו ומזכי שטרא לבי תרי, וגם במה שכ' בשם הריטב"א וחכמי הצרפתים כ' ג"כ בלי חולק ולא הזכיר כלל דלדברי הרשב"א יהי' להיפך מזה, א"ו דלק"מ והחילוק הוא דשם בשם הרשב"א מיירי ביש לה ולד רק שלא קיים זכר ונקבה כמפורש שם, כיון דבכה"ג אין כופין אותו להוציא לכ"ע כמ"ש שם הנ"י בזה לא אמרינן שלא גזיר כלל רגמ"ה, ושייך חרד"ג כד' הרשב"א משא"כ הריטב"א וחכמי הצרפתים שמביא שם דמיירי באין להם שום ולד ובכה"ג אמרינך דלא גזר כלל רגמ"ה בזה, כיון דכופין אותו להוציא בכה"ג. וא"כ לפי"ז שוב ל"ק מה שמדייק המהרל"ח על הד"מ מדוע לא הביא בלשון אבל הנ"י והריטב"א כו' דהא גם הנ"י חולק שם וסובר כהריטב"א, ז"א דהא באמת לא חלק הכמ"י על הרשב"א דהא תקשי דמזכי שטרא לבי תרי א"ו החילוק פשוט כדברינו וכנראה שם מדברי הנ"י דסובר באמת כהרשב"א ביש להם ולד רק שאין להם זכר ונקבה וכהריטב"א וחכמי הצרפתים באין להם שום ולד כלל ולא סתם מידי ה"ב ופשוט לענ"ד. אך לפי"ז עדיין לא תיקן המהרל"ח כלל ליישב דברי הד"מ כי לפי"ז עדיין לא מוכח מדברי הרשב"א המובא בנ"י והביאם הד"מ דגם במקום מצוה שייך חרדגמ"ה כגון ביבום ושאין לו בנים כלל וכיוצא דהא הנ"י כ' בשם הרשב"א רק היכא שיש לו ולד רק שאין לו זכר ונקבה ואז אין כופין להוציא וממילא חל ג"כ חרד"ג אבל במקום שכופין אותו להוציא וכגון שאין לו שום ולד וכיוצא שוב י"ל דאין חל חרד"ג ויכול לישא אשה על אשתו כמ"ש הנ"י בשם הריטב"א וגם הרשב"א לא פליג ע"ז דלא פליגי כלל הרשב"א והריטב"א כמ"ש בזה א"כ דברי הד"מ (שהביא כנ"ל בשם הנ"י) נפלאו מאתנו ולא מצאנו להם ארוכה כה, וגם דברי המהרל"ח מוקשים כנז' – שוב ראיתי בשו"ת מהר"ם פדוואה (סי' ג') שהביא דברי הנ"י אלו ופי' לשון עד כאן דעת המחבר שכ' הנ"י (כמו שהבאתי לעיל) היינו דעת עצמו של הנ"י ועפי"ז יתיישב מה שלא נמצא כנ"ל בחי' הרשב"א שלפנינו. וגם יובנו דברי הד"מ שכ' בשם הנ"י דבאמת כן דעת הב"י, ומה שהביא הנמ"י אח"כ בשם הריטב"א אינו דעת עצמו רק בשם הריטב"א וזהו שלא כדברי מהרל"ח הנ"ל, אך החילוק שכתבנו דלא סתרי כלל ברור ונראה – יהי' איך שיהי'. כן הביא הד"מ מהמרדכי ג"כ וכ"ה בהמרדכי (בפ' החולץ) תשו' רבינו אביגדור כהן דגם במקום מצוה שייך חר"ג כגון ביבום, ובפ' אע"פ בכתובות בשם הראב"ן לענין מורדת דשייך חרד"ג רק שיכולין להתיר. ונשתוממתי על המראה בראותי:
במרדכי יבמות (פ' החולץ) סי' קי"ג תשו' רבינו גרשום בעצמו באיש ואשה ששהו בלא בנים דכפינן לי' להוציא דכל כמה דאגיד בה לא נסיב אחריתי עיי"ש. ולא כ' כלל מטעם איסור חרם ב' נשים שתיקן הוא והרבנים עמו בדורו רק מטעם אגידא בי' שזהו עוד מדינא דגמ' שהברירה בידו לגרשה והיא אינה יכולה לומר שישא אחרת עלי' ולא יגרשה דכל כמה דאגיד בה לפעמים לא יהבי לי' איתתא כ"כ הנ"י שם ביבמות (וע' ב"ש אה"ע סי' קנ"ד ס"ק כ"ג) וזהו דלא כפי חרד"ג, הרי רגמ"ה בכבודו ובעצמו כ' ולא הזכיר כלל בזה מחרם שלו נראה להדיא כי במקום מצוה כה"ג לא תיקן כלל ואוקמי' אדינא דגמ' דכופין אותו להוציאה בע"כ ואף שמצאתי אח"ז בב"ש סוף סי' קנ"ד שהזכיר מדברי ר"ג אלו במרדכי ועי' בדג"מ שם, עכ"ז לא נחה ושקטה כ"כ תמיהתי על הפוסקים ראשונים ואחרונים שנסתפקו ופלפלו בזה אי ר"ג גזיר במקום מצוה או לא שלא הזכירו דברי רב מ"ת אלו בעצמו במרדכי כי ממילא שאין אחרי דברי רגמ"ה בעצמו כלום ואיך שייך לומר כד' הסוברי' דגם במקום מצוה גזר כיון שהוא בעצמו אינו אומר כן, ואין לומר דזה הי' קודם תקנה שתיקן ר"ג בעצמו דא"כ לא הו"ל להמרדכי להוציא זה בסתם כדבר שאינו מתוקן ח"ו כיון דהמרדכי מביא כ"פ דגם במקום מצוה שייך חרד"ג וכמו שהעיר לענין מורדת וכיוצא הנ"מ שיש עתה כשיש חרדגמ"ה הו"ל בהכרח להעיר דהתיב' הזאת היא רק קודם שתיקן ר"ג וכל זאת כ' ר"ג קידם שתיקן תקנתו בחרם כדי שלא יסתרו דבריו ויטעו חלילה א"ו פשיטא כיון דכ' בסתם ס"ל דבמקום מצוה כה"ג לא נאמרה התקנה כלל וא"כ יפלא מאוד ודברי המרדכי כסותרים, ולכאו' נראה לחלק בין עובדא דתשו' רגמ"ה שהי' ביטול פ"ו לגמרי וי"ל בכה"ג לא גזר משא"כ הך דר' אביגדור מיירי ביבום וכיון דאפשר בחליצה א"כ ל"ה כ"כ מקום חיוב מצוה והוי כמו אם נדרה דחולצת ולא מתייבמת כנז' שם ועיי' בתשו' ב"י אה"ע סי' י"ד מה שביאר לענינו בזה גודל מצות פ"ו יותר ממצות יבום בהרבה חילוקים ודברים עיי"ש אכן בתשו' מהר"י מינץ סי' י' האריך בגודל מצות יבום שהיא בע"כ על מצות פ"ו ע"ש] וכן מה דאמרינן במרדכי בכתובות לענין י"ב חודש דמורדת לענין תיקון רגמ"ה התם י"ל דשייך חרגמ"ה דל"ה ביטול פ"ו רק י"ב חודש כשלא ישא אחרת, ואח"כ יתירו לו, אולם מדברי הפוסקים לא נראה שחלקו בזה דאם נאמר דל"ג במקום מצוה גם במקום יבום לא גזרי וכמ"ש הנמ"י בשם התוס' דלא גזרי במקום יבום ואם גזר במקום מצוה הנה בכ"מ חל גזירת וצריכין היתר ק' רבנים לעת צורך דבר מצוה כן נראה שלא חלקו בזה, וא"כ עדיין יפלא על הפוסקים שלא הביאו לדברי ר"ג בעצמו מהמרדכי כנ"ל וצ"ע. והנה אם נאמר שיש בזה ספק בהתקנה אם היתה גם על מקום מצוה ובכל ספק בתקנה בעלמא אוקמי אדינא כמ"ש הב"י חו"מ סי' י"ג ועי' בטוש"ע אה"ע סי' קי"ח ותשו' הרא"ש סי' נ"ה, רק התקנה הזאת שיש עמה חרם חמירא והנה בתשו' מהר"א ששון (סי' קט"ו) כ' בספק בתקנה שיש בה חרם דאפי' אם נאמר דס' חרם דאורייתא ולחומרא היא רק כשאנו מסתפקים בלשון התקנה אבל כשלא הוזכר הדבר בהתקנה לא מיקרי הא ס' חרם עכת"ד ע"ש לענינו וא"כ בנידון דידן יש להסתפק אם הספק הלז שאנו מסתפקין בו אם חרד"ג נתקן גם על מקום מצוה או לא אם הוי כאלו לא הוזכר כלל במקום מצוה דזיל בתר טעמא שתיקן רגמ"ה בפני המתפרצים שמניחים נשותיהם ויתעוללו בהם ולא במקום מצוה שצריך לעשות כן מחמת גזירת התורה עליו במצות פ"ו או יבום וא"כ הוי לכאורה כעובדא דמהר"א ששון הנ"ל בתשו' שיש לילך בכה"ג לקולא גם בתקנת חרם דהוי כספק לא על האיסור חרם בכה"ג מעולם, או י"ל להיפך כיון דלא חילק בתקנת ר"ג על כרחך יש להסתפק כיון דכתב בסתם דכונתו דגם במקום מצוה גזיר. וזהו שכ' בתשו' מהר"ם ב"ב (ד' פראג) בסופו שיראו הק' רבנים טעם ברור להתיר היינו במקום מצות פ"ו או יבום וכה"ג, אבל בלא היתר שיעיינו ק' רבנים אסור וגזר גם בכה"ג וא"כ נמצא לפי"ז שאנו מסתפקים בלשון המהר"ם ב"ב הנ"ל בתקנת רגמ"ה במ"ש שיראו טעם להתיר היינו רק במקום פ"ו וכה"ג לדבר מצוה ואז צריכין ק' רבנים ובלא זה אין להתיר, או שבמקום מצוה באמת לא גזר כלל ר"ג וכונתו שיראו הק' רבנים טעם להתיר היינו מסיבה אחרת לא במקום מצוה כגון שהרחיקו זא"ז נדוד במדינות רחוקות זמ"ז ואין באפשרי לחזור מחמת גזירה וכיוצא אף שכבר קיים פ"ו וכיוצא ענין אחר אבל במקום מצוה ממש י"ל דא"צ היתר כלל, וא"כ הוי ספק בלשון התקנה וכה"ג יודה המהר"א ששון דספק תקנה אם מספקים בלשון התקנה ויש עמה חרם הוי לחומרא דחרם דאורייתא כנ"ל. ולא נדע לע"ע להכריע אם הוי כספק בלשון התקנה או כספק לא על מעולם דהא לא הוזכר הדבר בהתקנה ונ"מ רבתי לפי"ד המהר"א ששון כנ"ל:
וראיתי למרן בתשו' ב"י (אה"ע סי' י"ד) שנסתייע מדברי התקנה דר"ג שהשאיר כח לק' רבנים להתיר על כרחך היינו במקום מצוה ובאמת גזר ר"ג גם במקום מצוה רק שהתיר אז ע"י ק' רבנים ע"ש. וראיתי בתשו' רמ"ץ (חאה"ע סי' ה') שכ' על דברי מרן ב"י אלו שנדחק בזה ולא ידעתי מה זה דחק כלל מצא בדברי הב"י בתשו' ע"ש שכ' על דברי תשו' ב"י שכ' דאם נאמר דלא גזר ר"ג במקום מצוה מה הי' צריך לו להתיר ע"י ק' אנשים אלא על כרחך שהק' אנשים מתירים במקום מצוה עכתד"ה והמה נראים ומכוונים. אך שהרמ"ץ שם תמה דהו"ל למימר דענין זה דק' רבנים נתחדש אח"כ אחר האלף החמישי שנהגו סלסול בעצמן במנהג והחמיר לנהוג רק בהיתר ק' רבנים לעת צורך מצוה שמהר"ם הי' באלף הששי עכ"ד, ובמחכ"ת נדחק להקשות בדוחק על הב"י כי הן אף דמהר"ם ז"ל הי' סוף ימיו מגיעים בתחלת אלף הששי עכ"ז לא יתכן כלל להמעיין בתשו' מהר"ם לומר כי זאת נוסף ממהר"ם ב"ב ולא מעיקר תקנת רגמ"ה, כיון שזאת נכתב בתשו' מהר"ם שם בסופו במדור בין תקנת רגמ"ה (וגם כי סוף ימי המהר"ם היו רק בתחלת אלף הששי כי בשנת מ"ו לאלף השישי עלה השמימה) והי' לו שם לומר שעתה בתחילת אלף הששי בזמנו הוסיפו הרבנים חומרא זו נוסף על התקנה שיצרכו ק' רבנים. א"ו דלא כדברי רמ"ץ אלו וכנראה שם בפשיטות שזהו מתקנת רגמ"ה בעצמו שהניח מקום לק' רבנים להתיר בעת הנחיצות ודברי רמ"ץ אלו אינם אלא דברי נביאות ורחוקים להמעיין בפשיטות. אכן מ"ש עוד שם (על דברי תשו' ב"י הנ"ל) די"ל דכונת רגמ"ה בהיתר הק' רבנים אולי דיבר על ענין נחוץ שיתחדש במקרה מסיבה אחרת לא במקום מצות פ"ו או יבום בזה נראים דבריו. ובזה כבר העירותי לעיל מדעתי די"ל דנתן מקום לק' רבנים להתיר לסיבה אחרת שיתהו' אבל במקום מצוה ל"ג כלל ושאין דברי הב"י בתשו' מוכרחים בזה בל' התקנה ואולי מיירי בל' התקנה בכה"ג שצריכין להתיר לו אף שלא במקום מצוה כגון מורדת או שהרחיק נדוד למדינה אחרת רחוקה ולא יוכל לשוב מחמת גזירות שהיו אז שכיחים בימים ההם כנודע ע"ז השאיר מקום לעת הצורך לק' רבנים להתיר לישא אשה על אשתו אף שכבר קיים פ"ו אבל במקום פ"ו שלא קיים עדיין י"ל דמותר אף בלא ק' רבנים ולא גזר כלל. אך לפי דברינו עכ"פ] ספק איכא אולי כונת ר"ג בלשונו כפי' רבינו הב"י בתשו' כנ"ל דהכונה רק לדבר מצוה מתירים הק' רבנים וא"כ הוי ספק פי' בלשון התקנה לאיזה ענין צריכים ק' רבנים אם כפי' הב"י או לא והוי ספק בלשון התקנה ובזה בודאי לחומרא כמ"ש המהר"א ששון בתשו' כנ"ל ובזה נפשט מה שנסתפקנו לעיל. וא"כ אזלינן לחומרא לומר שגזר גם במקום מצוה ורק שמתירין הק' רבנים אבל רק במקום מצוה. (וראיתי במ"א בתשו' רמ"ץ שהסביר לדברי מהר"א ששון אלו בחלוק בין אם הוא ס' בלשון התקנה וכו' ואכ"מ להאריך) וע' בשו"ת משפט צדק ח"ב סי' ד' ושו"ת משפטי שמואל למהר"ש קלעי סי' ס"ה ותשו' מהראנ"ח ח"א סי' כ"ה ובשו"ת בעי חיי לבעל כנה"ג חאה"ע סי' א' (ואשר כ' בתשו' רמ"ץ שם שמצא בזה בתשו' מהרי"ל דכ' דל"ה זה רק מדבריהם ובדרבנן עבדינן עובדא והדר וכו' וכל האחרונים לא הביאוהו עכ"ד. ע' בתשו' בעי חיי שם בסי' הנ"ל שדיבר ופלפל בדברי מהרי"ל אלו):
עוד כ' שם בתשו' רמ"ץ סי' הנ"ל כי נראים דברי הפוסקים דס"ל דר"ג לא גזר במקום מצוה דאם נאמר דגם במקום מצוה גזר היכן מצינו שעקרו החכמים שלאחר חתימת התלמוד עשה מה"ת (כגון פ"ו) אף בשוא"ת, לא מצינו כזאת רק לחכמי התלמוד אבל לא שיהי' הכח הזה גם בתקנות שלאחר התלמוד ע"ש מה שהאריך עוד בכזה. אולם לע"ד דבריו צע"ג כלל עוקר עשה כיון שבמקום מצוה התיר ר"ג ע"י ק' רבנים שיראה שהטעם ברור להתיר והוי אפשר ע"י מאה רבנים ולא מיקרי כלל עוקר מצות עשה לגמרי עפ"י גזירת חכמים שלאחר התלמוד ועפי"ז י"ל ג"כ על מ"ש עוד שם בתשו' הנ"ל דבכל ספק בתקנה דחר"ג יש לנו לומר אוקמי אחזקה דדינא דמותר לישא ב' נשים דאף כי בשביל החזקה לא ישתנה הדין כמ"ש הכנה"ג גבי ס' דפלוגתא במקום חזקה היינו במחלוקת באיזה דין דבשביל חזקה קמייתא אין ראי' כסברת המתירין אבל במחלוקת וספק קא תקנו בפרט זה נגד הדין או לא בזה י"ל חזקה קמייתא דלא נשתנה הדין ולא נעשה ע"ז התקנה ע"ש בפלפולו. והי' נלע"ד לכאו' להוסיף דבמקום מצוה כגון פ"ו ויבום שאנו מסתפקים בחרד"ג אם תיקן גם בכה"ג כנ"ל נמצא יש ג"כ חזקת חיוב דהמצוה כגון פ"ו שעליו מוטל ועדיין לא קיים וכידוע מ"ש בחזקת חיוב על הגברי במ"ע (וע' בשו"ת מוצל מאש סי' י"ג ובמפתחות להערות שם ובישועת יעקב או"ח סי' ס' ושארי אחרונים) וא"כ בספק התקנה יש לאוקמי בחזקת חיוב המצוה ולדון לקולא בחדר"ג שאולי לא גזר במקום מצוה כלל. אולם ז"א דהא זה אינו נגד חזקת חיוב המצוה אף אם נאמר שגזר גם בכה"ג וצריכים ק' רבנים דכיון שאפשר ע"י ק' רבנים יוכל להתיר על ידן ולקיים המצוה אף שהוא טירחא יתירה מ"מ לא הוי עוקר המ"ע לגמרי וז"פ לכאו'. אך בכ"ז צ"ע עוד לע"ד
אמנם דברי המהר"א ששון הנ"ל המה למאי דס"ל דחרם דאורייתא כנז'. אולם כבר נודע מדברי הנו"ב (תניינא חיו"ד סי' קמ"ו וחאה"ע סי' ח') דחרם הוי דרבנן עפימ"ש הרמב"ן במשפטי החרם דדבר זה לא למדנו מתורת משה וכו' עד שבאנו לדברי קבלה וכו' והעלה שם בנו"ב דדברי קבלה ספיקן להקל ממילא יש להקל בספק חרד"ג. והנה יש לפלפל בזה אם הולכין להקל בס' מדברי קבלה וע' בשו"ת רמ"ץ הנ"ל סי' ה' מ"ש להקשות ע"ז מדברי המרדכי שהקשה דנחמיר בספיקא דיומא דמגילה ותי' דולא יעבור כתיב ולא ניחא לי' כתירוץ הפוסקי' דמגילה הוי דרבנן משמע דס"ל להמרדכי כיון דהוי מדברי קבלה ספיקו להחמיר רק משום ולא יעבור וכן העיר מטורי אבן (מגילה דף ד') שכ' דאסתר ברוה"ק נאמרה והוי כד"ת כיון דאף א' אמרן. וכן מש"ס פסחים דף נ"ד דביהשמ"ש דט"ב אסור ועל כרחך משום דהוי מדברי קבלה ע"כ ספיקו אסור ומזה הקשה על הנו"ב [וע' פרמ"ג או"ח סי' תרפ"ח במשבצות ס"ק ד] אולם לפע"ד נראה דל"ק על הנודע ביהודא עפימש"כ רש"י במס' תענית (דף ט"ו ע"א) בשם תוספות מאן דהו, החילוק דהכא שהנביא מצוה ומזהיר ומודיע את ישראל זהו נקרא דברי קבלה אבל בכל דוכתא דלא איתפקיד נביא כי האי דנינוה וירא אלקים שהוא כמספר והולך רק דילפינן מיני' אגב אורחא דמילתא, כזה לא קרינן (במתני' דתענית שם) דברי קבלה רק לקרא דקרעו לבבכם ואל בגדיכם שהיא בדרך ציווי מהנביא זהו נקרא דברי קבלה ע"ש וכ"כ הרמב"ן בסה"מ בשורש ב' דמה שהנביא מצוה בשם ה' בדרך ציווי בדרך עשה או ל"ת הוא דאורייתא וכ"כ שם במגילת אסתר שגם הרמב"ם ס"ל כן ע"ש (וע' בשו"ת צפיחות בדבש הספרדי סי' כ"ה) וא"כ שפיר נכון דלא תקשי ממרדכי מגילה והטורי אבן דכיון דהמגילה נאמרה בדרך ציוי ממרדכי ואסתר ברוה"ק לקיים עליהם ועל זרעם זהו דברי קבלה וכן בט"ב דמחמרינן בש"ס פסחים בספק ביהשמ"ש שהיא מפורש בזכרי' כה אמר ד' צבאות צום וכו' שזהו תשובה לעולי בית שני ששאלו (כמפו' בקרא) האבכה הנזר בחודש החמישי כאשר עשיתי וכו' וכנודע בה' ט"ב וממילא עתה בעו"ה שחרב גם בית מקדשינו השני הרי שוב מפורש צום החמישי במצות ד' אלקינו וזהו דברי קבלה כדברי רש"י והרמב"ן א"כ כיון דאמרינן דברי קבלה כד"ת דמי ע"כ מחמרינן בספיקן כדברי תורה והוי ס' מגילה לחומרא ושפיר כ' המרדכי לענין ס' דיומא. כמו כן ס' ביהשמ"ש דט"ב לחומרא כס' מה"ת, ש ס אבל מה שלמד הרמב"ן והנו"ב מקור החרם מקרא. דאורי מנח וכן ממה שמצינו באלישע במעשה דנערים ואקללם שזהו אינו רק אסמכתא בעלמא בקרא ממעשיות שהי' אז ולא נזכר שום ציווי כלל מהנביא רק מספר מעשה שהי' ועל זה כבר כ' רש"י בתענית כנז' דלא נקרא כה"ג דברי קבלה וממילא ל"ש לומר בזה דמאי דאמרינן דברי קבלה כד"ת קאי ע"ז להחמיר בספיקו, דהא חז"ל לא קרי זה דברי קבלה כלל כנז', ושפיר כ' הנו"ב דספיקו לקולא וא"ש ונכון הכל:
אך הנה לע"ד למה יגרע תקנה זו שתיקן רגמ"ה בחרם לדורות משאר איסורי חכמים שהם מדאו' בלאו דלא תסור כנודע מד' הרמב"ם בס' המצות רק שהתנו החכמים בעצמן שלא תקנו רק על הודאי וממילא עי"ז ספיקן להקל כמ"ש הנו"כ שם ובכל האחרונים. וע' בשו"ת ברית אברהם (חיו"ד סי' י"ז) דתקנת הקהל והב"ד שלא הותנו שיהי' ס' להקל כמו דרבנן שוב הוי דאו' מלא תסור ע"ש לענין איסור על הבשר שעשו הציבור. וע' בליקוטי מהרי"ל ז"ל בענין המנהג שלא לאכול קטניות בפסח כתב המהרי"ל שהאוכלם בפסח עובר בלאו דלא תסור ע"ש (וע' בשערי תשובה או"ח סי' תמ"ג) וא"כ עכ"פ למה יגרע תקנת רגמ"ה שנעשה בחומר החרם וא"כ הוי ספק התקנה הזאת ספיקא דאורייתא מטעם לא תסור דהתינח בשאר ספיקות דרבנן אף שהם בלא תסור מ"מ החכמים בעצמם הותנו שיהי' ספיקן לקולא כנ"ל אבל חרד"ג אשר מפורש שם בלשון התקנה שהתנה שלא יתירו רק ק' רבנים מג' ארצות וכ' בזה"ל וגם הם לא יתירו רק כשיראו טעם ברור להתיר (כנ"ל משו"ת מהר"ם ב"ב וכ"כ בכל בו) הרי בפירוש שלא הקיל בספק אשר יארע ויפול באיזה זמן בתקנתו ואדרבא כ' שגם הק' רבנים (ומג' מדינות בדעות שונות שיסכימו כולם שלא יהי' שום צד ספק להיפך) יתירו רק כשיראו טעם ברור להתיר א"כ אדרבא הרי הקפיד עד שיהי' ברור כשמש להתיר ובספק לא התיר כלל, ובכה"ג בודאי הוי לא תסור וספיקו לחומרא בלאו דלא תסור ס' דאורייתא כנלע"ד. גם עוד יש להוסיף ולומר לדעת הרמב"ם דאדרבא נדון דידן זהו חמיר יותר לפי שיטתו משאר ס' דאורייתא דהנה בשאר ספיקות דאורייתא דעת הרמב"ם דמה"ת לקולא ונודע מ"ש החוו"ד (בבית הספק) טעמו דהתורה לא דיברה בכ"מ רק מודאי (אבל בספק לא אסרה כלל ממילא) וכן הוי ספק עשה לחומרא כי צריך ג"כ לקיים המ"ע דאי ולא מספק. אבל בנ"ד כיון דהוא לאו דלא תסור כנז' ורגמ"ה הקפיד שלא לעבור ע"ז רק בהיתר ודאי וברור ולא בספק א"כ גזר בפי' להחמיר גם על הספק שלא לעבור וכיון שגזר גם על הספק הוי לאו דלא תסור גם על הספק והוי אף הספק הזה מה"ת לחומרא לדעת הרמב"ם ודו"ק. אבל הרמב"ן בתשו' המיוחסת להרמב"ן סי' רס"ג [אם כי נודע אשר תשו' המיוחסת אינם (להרמב"ן) רק של הרשב"א ורק מיעוטן להרמב"ן מ"מ נראה בעליל דתשו' זה סי' רס"ג היא להרמב"ן והוא דבריו במשפטי החרם שלו דיסוד החרם מדברי קבלה אורו מרוז ע"ש ותבין] א"כ הרמב"ן לשיטתו דפליג על הרמב"ם שם (בהשגותיו) בס' המצות וס"ל דאיסור דרבנן אינו דאורייתא א"כ אין ספיקו כלל לחומרא וא"כ שפיר כ' דס' חרם לקולא כיון דל"ש להרמב"ן להחמיר מטעם ספק לאו דלא תסור (אף דהרמב"ן לא מיירי כלל מחרד"ג מ"מ יוכנו דבריו גם על חדר"ג כמו שהביאן הנו"ב לענין חדר"ג) אבל לשי' הרמב"ם י"ל דהו' ס' דאו' כנ"ל. ואין לסתור ממה שהביא שם בתשו' המיוחסות להרמב"ן בסי' הנ"ל ראי' מהרמב"ם שפסק כל הני איבעיות דאיבעיא בש"ס מועד קטן בדיני נידוי ופסק כולם לקולא משמע דהרמב"ם ס"ל דנידוי מדרבנן ע"כ ספיקא דאיבעיא לקולא הרי דהרמב"ם והרמב"ן אינם מחולקים כלל בזה. ז"א קושיא כלל הנה מלבד דהרמב"ן לא מיירי כלל שם לענין חדר"ג כנז' אך מלבד זה הנה הרמב"ם פסק כן בדינים הנוהגים במנודה ודיני נידוי וזהו בודאי מדבריהם ושפיר פסק לקולא אבל החרם גופא בפרט תקנת חכמים שהיא לדורות ושיש בה חרם ג"כ פשיטא דלא גרע מלאו דלא תסור לשיטת הרמב"ם כנז':
ובזה יש ליישב דברי הבית שמואל בסי' קנ"ח ובסי' ט"ו שכ' דע"א אינו נאמן על אשה שמתה במקום חדר"ג דאתחזק איסורא וע"ז הקשו עליו ע' נו"ב תנינא שם ובחתם סופר (אהע"ז סי' ב') שהקשה עליו דהא דע"א אינו נאמן באתחזק איסורא הוי פלוגתא דלישנא ביבמות ובתוס' ריש גיטין א"כ בדרבנן הי' צריך ליזול לקולא י"ל ג"כ בזה כיון דחר"ג ממילא הוי מטעם לא תסור מה"ת כנז' א"כ בספק אם ע"א נאמן דנין לחומרא דאין ע"א נאמן להתיר על ידו לישא אחרת כיון שר"ג כ' עד שיראו טעם מבורר להתיר ולא מספק. אכן זהו אם נאמר שלא כהרשב"א ומרן בתשו' ב"י ובש"ע שכתבו דל"ג ר"ג רק עד אלף החמישי רק כדעת הסוברים דכיון שקבלוהו עליהם הדורות ומעולם לא שמענו להקל על כרחך הי' כונת בגזירתו לעולם כמ"ש המהרש"ל ובתשו' מהר"ם אלשקר (המובא בפת"ש ג"כ) וע' בתשו' מהרשד"ם אהע"ז סי' ק"כ שהביא פסק מהרב החסיד מ' יחיאל אשכנזי ז"ל דחרם ר"ג הי' אז עד כי יבא שילה ולא עד אלף הה' ע"ש. ובתשו' משכנות יעקב שחשב הרבה ראשונים בתחלת אלף הששי ולא הזכירו כלל שהי' גזירת ר"ג רק על זמן ע"ש. אבל בסי' א' הביא הבית שמואל דעת הד"מ דס"ל כדעת מרן הב"י מהרשב"א דר"ג לא גזר עד אלף הה' ולכן כ' הד"מ עפי"ז להקל בכל ספק שיהי' כיון שהיא עכ"פ ספק אם תיקן ר"ג עלינו שאנו באלף השישי ול"ש לומר כיון שכ' דלא יתירו רק בטעם ברור דהא זה בעצמו ספק אם יש עלינו באלף הו' הגזירה הזאת מעיקרא (ובמ"א י"ל בענין ס' דשיל"מ דרבנן ואכ"מ) ובכה"ג לא עדיף משאר ספק דרבנן דס' לקולא (גם לד' הרמב"ם) ועפי"ז כ' להקל בספק שיהי' על התקנה כפי דעת אלו שלא תיקן רק עד אלף הה'. וזהו ליישב דלא סתרי כ"כ דברי הבית שמואל לסי' ט"ו וקנ"ח הנ"ל כמו שהעיר בשו"ת רמ"ץ הנ"ל סי' ו' אות א' בסתירת דברי הב"ש אהדדי [אם כי יש לפקפק כיון דמה שהביא הב"ש מהד"מ הנ"ל כנראה הוי ג"כ להלכה וא"כ שוב סותר א"ע, אמנם שטח הענין היא כך לפע"ד ותלוי בדעת הפוסקים כמו שביארתי בזה]:
ובפתחי ספרים, ארשום סנסני דברים, בעזרת יוצר הרים, בדברי הורים ומורים:
בנו"ב תניינא (אה"ע סי' ו') העיר במה שהביא הכנה"ג בשם תשו' רש"ך דאם נשבה הבעל יכול לישא שם בשבי' אשה אחרת ותמה ע"ז וכ' דאולי מיירי בלא קיים פ"ו ועכ"ז לא נחה דעתו בזה גם באופן הלז דאין להתיר דא"כ אם תתעלם אשה מבעלה איזה זמן וכי נתיר לו לישא אחרת עלי' והביא משו"ת צ"צ שלא להתיר לצורבא מרבנן שנשבית אשתו ואמרו עלי' שהמירה וכו' ואין תשו' הרש"ך בידי עכת"ד הנו"ב. והנה ת"ל אתנו תשו' רש"ך (ח"ב סי' ע"ט) עיינתי שם והנה לא קמיירי שם כלל בכל אריכות התשו' מחרם דר"ג (כי לא נהיג אצלו ולא דיבר מזה שם] רק שנשבע שמעון לדינה שלא ישא אחרת עלי' ואח"כ נשבה וכו' והשאלה העובדא באורך ואינה ענין לכאן כלל להעתיקה (וע' בשו"ת נאמן שמואל סי' מ"ב) וא"כ מה זה ענין שהקשה הנו"ב מזה מדין חדר"ג והביא מהצ"צ ז"ל שהי' בניקלשפורג במדינתנו מקום שחדר"ג נוהג וקיים. ואולי מה שהביא הכנה"ג מקודם לזה שם בשם רש"ך ח"א לענין מי שהתירה לו אשתו חדר"ג וכיוצא ע"ש עי"ז אולי הי' נדמה לחשוב בטעות דבמקום הרש"ך נהוג חדר"ג, וז"א באמת והו"ל להגאון נו"ב ז"ל לראות שם מזה וכן ממה שהביא מקודם בכנה"ג בשם תשו' רש"ך דרשותה מהני לחדרגמ"ה שאם היא מסכמת יוכל לישא אחרת עלי' וזהו ג"כ שלא כדעת הפוסקים דידן דהד"מ כתב בימי לא ראיתי לישא ב' נשים במקום שהחרם נוהג אף אם תתרצה וכ"כ הר"ן בתשו' סי' מ"ב מובא בב"י יו"ד סי' רכ"ח דתקנה זו לא לתקנות הנשים בלבד נעשית ולא מהני רשות האשה. וע' בשו"ת גנת ורדים הספרדי (חאה"ע סי' ט' י') וז"פ. וכן יותר מזה הביא שם הכנה"ג אות פ"א מפורש בשם רש"ך לענין מי שנשבע שלא ישא אשה על אשתו וכ"ז שם באותו סימן בכנה"ג בשם רש"ך דנראה פשוט שלא הי' לו להרש"ך כל דיני חדר"ג שקבלנו אנחנו והי' בהעלם מעיניו הבדולחים של מרן הנו"ב זצוק"ל ולא ראה בכנה"ג אז אגב שיטפי רק מה שהביא במי שנשבה וכו' ולא ממה שהביא בשם רש"ך שנראה כנז' שלא הי' אצלו נוהג כלל חדר"ג וכן ממה שהביא בכנה"ג שארי דעות גדולי הספרדים בזה ע"כ תמה לחנם, אחרי המחילה וכניעה לעפר כפות רגליו הקדושים דהנו"ב זצ"ל. ועיינתי בשו"ת רש"ך ח"ב סי' ל"ו אף שכ' שם כיון ששמע שעדת האשכנזים קבלו עליהם להיות ממשיכים בתקנות רגמ"ה מעתה אין לפקפק ולהקל גם לדעת האומרים דלא תיקן רק עד אלף הה' עכ"ז הקיל שם ברש"ך בכמה דברים וענינים לענין חדרגמ"ה אשר המה למוזר יחשבו לנו בעינינו האשכנזים. וכנודע אשר חכמי הספרדים להיות הדבר אינו נוהג אצלם ולסיבת רוחקם מזה לא ידעו האיך הנהיגו האשכנזים עליהם התקנה הזאת בכל החומרות שנוהגים בכל תוקף ועוז מני אז אצלינו וכמו שהעיד הב"ח וכנראה מדברי המהרש"ל בחומרתו בזה וכמו כן הי' להנו"ב לתמוה על הרבה דעות גדולי הספרדיים שהביא שם בכנה"ג שמקילין ביותר בזה מחמת שהיתה רפויי' בידם כנז' וכמו שנכתוב להלן. ואם כי ממה שהביא הכנה"ג בשו"ת בעי חיי (חאה"ע סי' א') בשם הרש"ך ח"א הביא את המהרש"ך בין המחמירים בחדר"ג, הן אמת כאשר עיינתי שם ברש"ך ח"א שתי תשובות יש בדבר זה (סי' כ' וסי' ק"ד) ונראה מדבריו שם כאילו קבלו לחרד"ג מ"מ נראה שהי' מסתפקין אז בכל התקנה והי' מסופק כמו כל הגדולים בימיו במדינותיהם ובעובדא דידי' שם פשיטא לי' דבמקום מצוה לא גזר כלל ר"ג. וזהו שלא כדעת ההלכה שנתפשטה אצלינו האשכנזים בענין זה ע"כ אין להאריך בזה עוד וכן בכל דברי רבותינו הגאונים הספרדים ז"ל שדברו אז בספריהם ותשובותיהם מענין זה דחר"ג, ורבותא למיחשב גברי אחרי כי אין נ"מ לדידן האשכנזים. והפלא שמרן ז"ל בד"ח (ח"ב אה"ע תשו' ו') צירף לס"ס דעת הרש"ך הנ"ל דבנשבה יש להקל ולפי"ז כמו כן הי' לו לצרף עוד רבות מאוד מדעות הספרדים שמקילין בזה בקולות שונות יותר ויותר וכמו שהביא עוד בכנה"ג שם הרבה דינים ודעות בזה שמקילים באופנים שונים בזה והרי הוא ז"ל (מרן בדברי חיים) בכבודו ובעצמו בתשו' אחרת כ' בשם הרשב"א בתשו' שבזה התקנה דחר"ג בקיאים רק האשכנזים, ע"כ נפלאים דבריו בעיני מ"ש לצרף זה לס"ס ואי משום שמובא בכנסת הגדולה אין ראי' כנז' וגם כמ"ש מרן בעצמו בד"ח (ח"ב חו"מ סי' מ"א) בענין תקנות החזקות וז"ל ומכנסת הגדולה אין להביא ראי' כלל והבקי בדבריו ראה שכן דעתו שהרי מביא תקנות סותרות אלו לאלו א"ו לא נתכוין רק להביא תקנת ב"מ לפי מנהגם וזה ברור עכ"ל הד"ח:
וראיתי בשו"ת מהר"י הכהן קמא (להה"ג מטארנא) ח"א אה"ע סי' י"ח לענין נשתטית הביא שם בסוף התשו' שהעלה בשו"ת דברי' דוד להג' מהר"ד מילדולא ז"ל וסוף דבריו שכ' בלשונו כדי לסתום פי הרוצה לחלוק על דבר זה אעידה לי עדים נאמנים ה"ה מהרי"ק שורש מ"ג והר"י הלוי בס' מטה יוסף והרב בעל עבודת הגרשוני דמותר לגרש בע"כ אפי' בסיבת ממון לחוד עכ"ל הדברי דוד וכ"ז הביא שם לראי' בתשו' מהר"י הכהן להלכה ותמהני מה זה מציאה מצא בשו"ת דברי דוד הנ"ל שהוא מחכמי הספרדים וכמוהו ימצא מאה עדים וכמה מאות בכל חכמי הספרדים בספריהם במקום שבעלי תשובה עומדים מקילים בענין חרד"ג כיון שאצלם לא נתקבל כנ"ל, ומה להם ולנו בענין זה אינהו בדידהו ואנן בדידן, ובפרט המעיין שם בתשו' דברי דוד שהמעשה הי' בארוס' שדעת הרבה פוסקים בש"ע שלא תיקן בארוסה ע"כ אצל הספרדים בודאי דבר נקל הוא, ולא כן לדידן חלילה להקל, ואשר הביא בדברי דוד מהמטה יוסף הוא ג"כ מחכמי הספרדים ז"ל אך בשו"ת עבודת הגרשוני שהוא מגאוני אשכנזים הנה המעיין שם בעה"ג (בסי' ל"ז) שהבחור טען שלא קידש כלל והביאה רק עד א' שהעיד שנתן לה טבעת א' וכיון שיצא מפי ב"ד שיפטור אותה בג"פ או לכונסה אף שהוא מפקפק שם בעבודת הגרשוני ואין כדעת הב"ד שדנו בזה מ"מ עי"ז הוא מקיל בנידון דידי' לגרשה בע"כ וכדעת מהר"ם פדוואה סי' ר"ג שלגרש בע"כ א"צ ק' רבנים עיי"ש אבל יחיד הוא בדבר הזה לדידן. ובמהר"י כהן שהביא סתם לענין אשה שנשתטית במחכת"ה נתן מכשול להמעיינים שאינם יודעים הדברי' ואין להם ספרים. ואולי יטעו ויסמכו על דבריו שהביא בזה.
ובענין תשובת רגמ"ה בעצמו במרדכי שהבאתי לעיל נפלאתי דא"כ מניין לנו שנצטרך היתר ק' רבנים במקום מצוה לחדר"ג אחרי שר"ג בעצמו כ' להתיר בלי הזכיר שנצטרך היתר כלל עלה בלבי דאולי הטעם דכמו שכתבו לדעת הפוסקים הסוברים דלא תיקן רגמ"ה רק עד אלף החמישי אעפי"כ החזיקו בעצמם גדולי הדורות של אח"כ (ולא גילו כלל שהוא לא תיקן רק עד אלף הה', כן כ' הב"י בתשו' אהע"ז סי' הנ"ל) בכל תוקף ועוז יען שראו כן צורך לגדור שכן ראוי לנהוג עד עולם והחמירו כן בכל החומרות וכמ"ש האחרונים דזה הוי דרבנן מטעם מנהג של חומרא כן גם בענין הק' רבנים אף אם נאמר דר"ג לא הצריך ק' רבנים רק במקום צורך שלא לחיוב מצוה כמ"ש לעיל ובמקום חיוב מצוה לא תיקן כלל כמו שנראה מדברי תשו' ר"ג במרדכי מ"מ רבותינו גדולי הדורות שלאחר אלף הה' שהחזיקו אז זאת התקנה והחרם גם על להבא החזיקו והתקינו שיצטרכו הק' רבנים גם במקום חיוב מצוה כגון בשהה י' שנים ולא ילדה כלל וכיוצא כיון שראו קלקול ופרצות הדורות והבינו בחכמתם וקדושתם דא"כ נתת תורת כ"א בידו ויאמר כ"א לעצמו שהיא לדבר מצוה ובכה"ג לא תיקן ר"ג ויאמרו כן בכל דבר שיהי' ויבוטל חרד"ג ועי"ז התקינו שעל כל דבר אפי' דבר גדול וחיוב מצוה ודאי ופשוט עכ"ז מחויב לבא לפני ק' רבנים מג' מדינות ואם יראו באמת טעם מבורר להתיר כאשר הוא אז בודאי יתירו הק' רבנים (כמו חרגמ"ה בדבר שאינו לחיוב מצוה שצריך ק' רבנים מעיקר התקנה) ולא כמ"ש בתשו' רמ"ץ כנ"ל שזהו נוסף בתשו' מהר"ם ענין הק' רבנים ואינו מר"ג כנ"ל, וכמ"ש לעיל עליו, כ"ז נראה ליישב חומר הנושא שהקשנו לעיל –
ועתה הנה מצאתי בשו"ת ושב הכהן (להג' בעל תורת יקותיאל זצ"ל) בסי' נ"ה ובסוף הס' קונטרס תשובה מחתנו הה"ג זצ"ל האריכו למעניתם בדין כופין אותו להוציא ושם העירו והאריכו בדברי תשו' ר"ג במרדכי הנז', והנלע"ד כתבתי מזה בס"ד:
ולענין מ"ש לעיל לענין לאו דלא תסור בתקנת וחרגמ"ה. הנה בתשו' חתם סופר (אה"ע סי' ב') רצה לומר להיפך דלכך כ' הב"ש בסי' א' דספיקו להקל משום דכך הותנו דספיקו יהי' לקולא כמ"ש הנו"ב בס' המצות להרמב"ם כנ"ל. וע' בשו"ת דברי חיים (ח"ב אה"ע סי' י"ד) מה שהשיג עליו ומה שכתבנו בדברי הב"ש כבר הזכרנו לעיל עוד ראיתי שם למרן ז"ל בתשו' ד"ח סי' הנ"ל על דברי הנימוקי יוסף כ' ג"כ דלא סתרי אהדדי דברי הנ"י בשם הרשב"א ואח"כ בשם הריטב"א וסיים ע"ז בזה"ל ות"ל הנחנו ד' בדרך אמת לפרש דברי נ"י ז"ל עכל"ה. ותלית"ש כי כונתי לדעתו הגדולה וכתבתי זאת לעיל בפשיטות בדרך לימודי הנ"י כי כן נראה שם להדיא באמת] - ובזה י"ל לדברינו לעיל ליישב לענין דעת חכמי הספרדים הקודמים ז"ל שהקילו בתשובותיהם בחדר"ג אף שהחזיקו בו והזכירוהו קצת כתבו להתיר ע"י ב"ד של שלשה ולא ק' רבנים כלל כמו הרש"ך כנ"ל וכמוהו ראשי העדה גאונים הסמוכים בדורותיו ולכאורה הי' ראי' מהם לדעת איזה מהאחרונים שרצו לומר דמה שנמצא בתשו' מהר"ם שצריך ק' רבנים מג' מדינות כו' אינו מעיקר התקנה מרגמ"ה בעצמו רק נתוסף אח"כ מגדולי אשכנזים אחר אלף הה' (וכמו שהבאתי כן לעיל בשם תשו' רמ"ץ שרצה לומר כן ולנבא בזה). ולפי"ז יהי' ראי' להם דאל"כ האיך התירו ע"י ב"ד של שלשה ואם קבלו הגזירה והחרם איך קבלוהו לחצאין, א"ו דמעיקרא הגזירה לא הי' צריכין לק' רבנים להתיר לדבר מצוה וגם ב"ד של שלשה וכיוצא יתירו. אולם האמת יורה דרכו שכ"ז אין ראי' דהנה בדבר הזה בקיאים רק האשכנזים וחכמי הספרדים בימים הקודמים לא הי' בקיאים בפרטי הגזירה איך קבלוהו (וגם כי ספרי דפוס מדיני חדר"ג תשובות האשכנזים בזה לא נתפשטו אז בימים ההם) וקצת הי' נוהג במדינותיהם לגדר ומשמרת קצת מתקנה הלז אבל רק באופן שהב"ד של שלשה התירו להם וגם בדידה תלוי שאם מתרת לו יוכל לישא אחרת עלי' כמ"ש לעיל מהכנה"ג ובאמת י"ל כפי האמת אשר מ"ש בתשובת מהר"ם במדור תקנות רגמ"ה שצריך ק' רבנים מג' מדינות וכו' הכל מרגמ"ה והרבנים בדורו עמו נאמרה וכאשר נראה מפשטות הדברים שם, ולא מאחרים שהוסיפו אח"כ כלל:
ובתשו' מבי"ט (ח"א סי' ר"י) מה שהביא הבאה"ט ג"כ בא' שעלה לא"י ששלח לה גט שמשער הזמן שאפשר שיגיע לידה ונשא אחרת ותמה הכנה"ג דאם חושש לחרד"ג דלא ישא ב' נשים מדוע לא חשש לחר"ג דלא יגרש בע"כ וכ' הבאה"ט דאולי גירושין בע"כ דבשעת הגירושין עובר על החרם תו לא קיל לי' להמבי"ט אבל בנושא אשה על אשתו כ"ז דאגידא בי' עובר על החרם ובעמוד והוציא קאי והנו"ב קמא (אה"ע סי' ב') כ' דדברי המבי"ט אלו לא נהירין לי' ובתשו' אחרת כ' הנו"ב דגט בע"כ חמיר יותר מנושא ב' נשים. ויש להעיר לפע"ד דזה תלוי במ"ש הר"ן ביומא לענין חולה בשבת דישחטו בשבילו ולא יאכילוהו נבילה דהאוכל נבילה עובר על כל כזית וכו' אבל לענין שבת לא עבר אלא בשעת שחיטה והרא"ש שם תירץ תירוצים אחרים ומשמע דלא ס"ל כן וא"כ לפי"ד הר"ן אף אם נאמר כהנו"ב דאיסור לגרש בע"כ חמיר יותר מ"מ טוב יותר כמ"ש הר"ן דאף דהוי שבת איסור סקילה מ"מ טוב יותר לשחוט משיעבור הרבה זמן באיסור לאו דנבילה על כל כזית וזית, ולהרא"ש לא אמרינן כן – והמעיין השאלה בהמבי"ט שם יראה דאף כי בהשאלה נזכר שלא רצתה לקבל ג"פ טרם נסיעתו לא"י אף לאחר שהותרו בה הב"ד מ"מ יוכל להיות דלאחר שכבר נסע ומה זאת תתעקש עוד ותתעגן כל ימי' כי בתחלה סברה שעי"ז תמנע אותה מליסע וטוב לה למיתב טן דו אבל עתה קרוב ומובן שבודאי תקבל ג"פ ואף שיוכל להיות שאם אולי תתעקש עוד האשה ולא תקבל הג"פ הרי יתן ע"י השליח בע"כ (אף שהמבי"ט לא כ' שם כלל מענין בעל כרחה) מ"מ הנה כ' שיש לה שם דין מורדת כדעת הראב"ן, וגם הראשונים במדינות הספרדים ידוע איך הקילו בחרגמ"ה כמ"ש לעיל אבל ממילא זה פשיטא דנכון יותר דישלח לה ג"פ כי אם אולי עתה תתרצה לקבל עתה שכבר נסע ונתרחק ממנה בלא"ה ולא יצטרך לעבור על חר"ג משישא אשה אחרת ויעבור בודאי בתרגמ"ה וא"כ לא קשה על המבי"ט קו' הבאה"ט דשפיר כ' המבי"ט שם דשולחין לה גט מקודם דמובן דעכ"פ זה עדיף והוי ספק וקרוב שתתרצה עתה ברצון כדי שלא תתעגן ואם לא הרי בלא"ה דן אותה כמורדת שם ע"ש:
תבנא לדינא, הנה פשוט דמ' מאיר ב"ר אברהם מק' זילקאווקא (פלך לובלין) מותר לישא אשה על אשתו שנשתטית ר"ל בשגעון גמור זה עשר שנים בערך ונשלחה להשפיטאל של המדינה סמוך לווארשא בבית המשוגעים שהמה לחלוטין לצמיתות עלמין לדעת הרופאים בלתי תרופה להם ר"ל וגם אני הצעיר מצטרף לדבר מצוה אם יהי' בין הכל מאה רבנים (ולומדים שהגיעו להוראה בכלל כדעת החת"ס) מג' מדינות וגם ישליש כתובתה כפי שכ' כ"ת במכתבו סך מ"ח רובעל לכתובה וסך כ' רו"כ הנדן שקיבל מאבי אשתו היינו ט"ו רו"כ נדן עם שליש כפי דברי הה"ג מלובלין שהביא כ"ת במכתבו הראשון (ותמהני כי במכתב כ"ת השני שהעתיק כ"ת מכתב תשו' הג' מלובלין לא נזכר מזה כלום) ואף שדעת הג' מהרח"כ רפפורט ז"ל (סי' ג') ותשו' תפארת צבי להקל להשליש טראטי לבטחון מ"מ מסתפינא להקל בזה (ואין עת להאריך כעת בפרט הלז) אחרי שזהו מעיקר התקנה שהותנה בחדרגמ"ה בסוף תשו' מהר"ם בר ברוך שכ' שם שלא יתירו הק' רבנים עד שיראו טעם מבורר להתיר ושתהא כתובתה צרורה מונחת במעות או במשכנות שנראה שם שתלוי ההיתר בזה ע"כ לא אצטרף להקל באופן אחר שאינו ברור, כיון שצריך להיות טעם ברור להתיר וגם לאשר כ' כן הרב מלובלין הסמוך ונראה למחנתו שהוא המתיר בראשונה והוא היודע בזה בטיב העובדא ובנידון כזה עליו סומכין והולכין אחריו שלא לשנות ושלא להקל יותר ממנו הרבנים הרחוקים כמובן. וגם בשו"ת שואל ומשיב קמא שנראה שרוצה להקל בענין הכתובה צידד שם בדברי ספק ועיקר סמיכתו היא שחדר"ג הי' רק עד אלף הה'. וכיון שיש דעות במהרשד"ם ושארי תשובות שהחרם הי' עד ביאת הגואל ב"ב, מאן חשיב ומאן ספין להכריע ולהקל. וע' בשו"ת בנין של שמחה להג"מ שמחה מאסטיסלאוו ז"ל (אה"ע סי' א') מ"ש בזה להחמיר כדעת הפוסקים דהי' החרם לעולם וכן העיד שם כזה בשם רבו הגאון מהר"ח מוולאזין ז"ל (רק מה שתמה שם על רבינו הב"י שפסק במחבר בסי' א' בסתם דר"ג לא גזר רק עד אלף הה' הנה אם הי' רואה דברי רבינו בשו"ת ב"י סי' הנ"ל לא הי' מתמה כ"כ. שרבינו הב"י האריך בטעמים וראיות לברר שיטתו כשיטת הרשב"א דל"ג רק עד אלף הה' עש"ה) וגם אם נימא שהי' הגזירה רק עד אלף החמישי מ"מ קבליהו עליהם ככל חומר התקנה שהיתה מקודם וכמפורש בתשו' מהר"ם הנ"ל שלא יתירו הק' רבנים רק אם ישליש כתובתה או משכון כנ"ל וע' בדברי השואל ומשיב קמא (ח"א סי' ק"כ) שגם אצלו אין נראה הטראטי (וועקסל) להיתר בפרט אם הוא עני ומה יועיל הוומקסיל שלו וגיבב שם הרבה היתרי' כדי לחזק ההיתר ואף כי בתשו' הרי"ם מגור ז"ל (חאה"ע סי' כ"ד) שדא נרגא על מ"ש הצ"צ דתלוי ההיתר בהשלשת הכתובה כמ"ש הכל בו וכתב הוא ע"ז דבלשון הכל בו אין מוכרח זה שכיון שהפסיק שם בתקנה דתשומת יד ואח"כ כ' הכלבו ובכולן עד שיראו טעם מבורר להיתר ותהא כתובתה צרורה ומונחת ביד נאמן במשכונות או במעות עכ"ל והואיל שבענין שהפסיק בנתיים ל"ש כתובה ע"כ נראה דאין מוכרח שתלוי בזה השלשת הכתובה אלא הוא ענין אחר רק עמד לנגדו הלשון בתשו' מהר"ם ב"ב שכ' ובאותו ענין שתהא הכתובה כו' משמע שתלוי ההיתר בזה ועי"ז כ' לשבש הס' בתשו' מהר"ם ב"ב שצ"ל ובאותו ענין שיהי' מבורר כמ"ש בכלבו ולא קאי על הכתובה עכת"ד הרי"ם. ולע"ד אין לסמוך ע"ז למעשה כי באמת נראה גם בכל בו פשיטות הלשון ובכולן אין רשאין להתיר עד שיראו טעם מבורר להתיר ותהא כתובתה וכו' עכ"ל מזה נראה ששייך הכתובה אל ההיתר. ומה שדקדק הרי"ם אין מוכרח כל כך כי אין מוקדם ומאוחר בלשון הפוסקים כ"כ וכאשר יראה המעיין. ומלבד זאת הנה בתשו' מהר"ם מינץ (סי' ק"ב) כ' בפירוש שאין להתיר רק במאה אנשים מג' ארצות ומג' קהלות וגם אותם לא יסכימו עד שיראו טעם מבורר להתיר וצריך שתהא כתובתה וכו' עכ"ל א"כ מה יענה ללשון המהר"ם מינץ שהוא לא הפסיק בנתיים (כמו שהפסיק קצת בכל בו) ובע"כ משמע שתלוי זב"ז, (א) וגם לפי דבריו שנדחק לשבש לשון ס' שו"ת מהר"ם ב"ב שלפנינו א"כ עכ"פ ספק איכא דהא במהר"ם מינץ מפורש שלא כדבריו וגם בכל בו אין ראי' כהרי"ם ולו יהא אלא ספק שאנו מסתפקים בלשון התקנות וחרם רגמ"ה בספרי הפוסקים הנ"ל מ"מ הרי כ' בתשו' מהר"א ששון הנ"ל דבתקנה שיש בה חרם אם אנו מסתפקין בלשון התקנה צריך למיזל לחומרא ואף שכ' במהר"א ששון דזהו רק אם נאמר כמאן דס"ל דחרם דאורייתא מ"מ עכ"פ בנידון דידן בחרגמ"ה שכ' שלא להתיר רק בטעם מבורר וכ' שם בענין הכתובה כנ"ל והוי לאו דלא תסור כנ"ל ולא התיר לנו ר"ג בזה להתיר בספק והוי ממילא ספיקא לחומרא, ואף שיש עוד להתעקש ולפלפל כי השלשת הכתובה בתנאי ההיתר הוי כספק לא על ויש ספק בזה שאינו הכתובה תלוי כלל' מעולם בעיקר היתר חרגמ"ה כפי סברתו מ"מ יש עוד להאריך בזה ולמעשה בודאי קשה לסמוך ע"ז להקל ולהתיר. וע' בשו"ת מהר"ם שיק (אה"ע סי' ג') ג"כ לא התיר ע"י וועקסיל, אך זאת תמהני בראותי במהר"ם שיק סי' ה' שנסתפק אם משכון מהני במקום השלשת הכתובה אי משכון הוי כהילך בזה. ותמהני מאוד כי ברוב בקיאתו לא ראה בזה מקור התקנה (בתשו' מהר"ם ב"ב ובכל בו ומהר"ם מינץ) מפורש שתהא כתובתה צרורה ומונחת במשכונות או במעות ומפורש שם דמהני משכון. אולם בוועקסיל, כן ראיתי ג"כ בשו"ת (שם שלמה) כת"י למרן כ"ק אאזמ"ו הגה"ק מהר"ש אבדפה"ק זצללה"ה זי"ע שתי תשובות בדבר זה באריכות ולא התיר ע"י וועקסיל כפי שביאר שם בארוכה דאף שמרן בתשו' ד"ח (ח"א אה"ע סי' ג' וח"ב אה"ע סי' מ"ד) התיר ע"י וועקסיל במקום אונס ועוני ע"ז העיר כ"ק אא"ז גם לפי הד"ח צריכין אנו לידע מקודם אם הוא אונס גמור ע"ז ע"כ בסך מועט הלז כנראה שאין האיש בנידון דידן עני כ"כ. בודאי אין להקל רק כשישליש הסך הנ"ל או משכון ממש ששוה כסך הלז ולא אצטרף להקל על ועקס"ל רק כשישליש הסך הנ"ל או משכון וכפי שכ' למעלה וגם שישליש לה ג"פ וכדברי הנו"ב (קמא אה"ע סי' ג') וגם לקיים דברי הנו"ב לישבע שאם תשתפה יתן לה אז גם כראוי עפיתה"ק ובתשו' בר ליואי אה"ע פקפק שא"צ השבועה כיון שבלא"ה אם תשתפה כופין אותו להוציא מחמת שחל עליו חרם דר"ג ומחינן לי' בסילוא דלא מבעי דמא עכ"ד ולמעשה ז"א לסמוך אחרי שבעו"ה אין כח בידינו לכוף אח"כ ולהעמיד הדת על תלה ויהי' בעיניו כהיתר כשישא אחרת כבר ומשבועה אולי יירא יותר לקיים אז ליתן לה ג"פ כשתשתפה דשבועה חמירי להו אינשי אולם בשו"ת דברי חיים (ח"ב אה"ע סי' מ"א) פקפק בהשבועה דהוא חומרא דאתי לידי קולא שמקינין בשבועה בעו"ה ע"כ יש להקל כע"ד עליו שיקבל עליו בחרם שיתן לה ג"פ כשתשתפר ובזה ל"ה חומר כי י"ל שבלא"ה כשתשתפה היא עומד אז בחרם דר"ג רק החרם מחדש היא ואיים עליו ביותר או למאן דס"ל דבזמה", אינו רק לחומרא מטעם מנהג חכמים א"כ החרם מוסיף עליו וגם מהיות טוב כיון שאינו הפסד ראוי לנהוג ג"כ כדברי השואל ומשיב (תליתאה ח"א סי' נ"א וח"ג סי' צ"ב) שכ' להשליש וועקסיל לבטחון שאם תשתפה ברבות הימים יתן לה ג"פ כראוי או אולי יטושטש הגט בנתיים שיתן לה ג"פ אחר כראוי עפדתה"ק וכ"כ בשו"ת בר ליואי (אה"ע סי' ב' וג') - ובענין זיכוי הגט וענינים המסתעפים יש להאריך ולפלפל בכל פרט ופרט אך אין העת מספיק בנידון דידן ואבא בזה בקצרה רק לדינא ולמעשה נוהגים כדברי הנו"ב קמא הנ"ל בענין כזה (ה' יצילנו) וכעין מ"ש המהרי"ק בענין גט מומרת שנהגו לזכות לה גט כי בכה"ג הולכין אחר המנהג ואיני רוצה לשנות ממנהג העולם בזה עכ"ד מהרי"ק ע"כ גם אנן בדידן שנהגו כהנו"ב ככה עשה גם בזה וכן שמעתי שנוהג גאון הדור ני' בעובדא כזו שנהג גם בזה כהנו"ב להשביע את הבעל שיתן לה ג"פ כשתשתפה אך במקום השבועה יש לעשות ק"ח כנ"ז. וראיתי בשו"ת בית שלמה סי' ד' מחאהע"ז כ' שם עצה בענין הכתובה שישליש כתובתה ביד שליש בטוח ויקח כתב שלישית מיד השליש שהשליש אצלו הסך הלך ואח"כ ילוה השליש להבעל העני הסך הלז בחזרה שישלם לו אח"כ מעט מעט ובזה כבר קיים התקנה כי מה לנו בזה שהשליש ילוה לו הכתובה כיון שהוא כבר נתן לה כתב שלישית על הסך הלז ממונו הוא דאלוי' להבעל והשליש כבר קיבל אחריותו וכו' עכת"ד ע"ש באורך וזהו נראה לכאו' עצה הגונה ומתקבלת ונודע שדבריו מכוונים על הרוב בהוראה הולך נכוחו אך בנידון דידן שאין כתובתה מרובה אין רצוני כלל ליכנס בדחוקין וגם שיוכל לצמוח מזה שינהגו בזה ערמות וערמימות שיעשו רק לפנים ולא ישלשו כלל הכתובה ויפרצו הדבר ח"ו לגמרי וחלילה להיות אנחנו הגורמים כזה ע"כ למעשה לא אצטרף רק להשליש הכתובה או' משכון כמפורש יוצא בתקנות רגמ"ה ולא זולת וכנ"ל.
ובענין המזונות ושמירתה שלא כ' כ"ת כלל הנה נגד דעת הב"ח המחמיר בנשתטית ליחד לה בית ומזונותיו נודע דעת המקילים בזה במקום שבעלי תשובה עומדים ובנידון דידן נראה ג"כ שאינו בהשג יד להשליש על מזונותי' ואם ישליש הכתובה (שבזה תלוי ההיתר כנז') והנדן כנ"ל נוכל להקל בענין המזונות שגם הצ"צ שמחמיר בענין הכתובה לא הזכיר מענין מזונות ודירה כיון שמיירי שם בבעל שאינו בהשג יד וע' שו"ת שמן רוקח ח"ב (אה"ע סי' ל"ב) שכ' כיון דאינו יכול לדור עמה והיא אינה יכולה לשמור א"ע בטהרה שתהי' נאמן על בדיקה זהו דומה למ"ש הח"מ וב"ש בסי' מ"ז דפטור כיון שהוא אנוס בתקנת רגמ"ה ואף אם נאמר דשוטה הוי אונס מ"מ אונס רחמנא חייבי' לא אמרינן כמ"ש הש"ך חו"מ סי' כ"א וע' בהגהות עזר מקודש להג' מהרש"ק ז"ל מבראד א"ע סי' ע"ז שהקיל ג"כ בענין שאר כסות בנשתטית ע"ש ואף שראיתי בשו"ת שמחמירים גם בזה מ"מ הנה בנידון דידן שהאשה בבית המשוגעים של המדינה (בטווארקאוו) להחלט עולם בזה נראה דעת הרב בשו"ת חשק שלמה (בסופו סי' ד') בנידון שהאשה היתה בבית המשוגעים בווארשא וחק המלך שהמשוגעים יהיו בבית החפשית בפרט בנידון דידן שהיא מוחלטת לצמיתות מטעם הרופאים ושם נותנים לה מבית הלז לארוחתה דבר יום ביומו נראה שאין להחמיר ולהוציא מהבעל כי זהו שמירתה וארוחתה ואין באפשרי באופן אחר בפרט אם אינו בהשג יד כנראה. וע' בשו"ת ראשית ביכורים (להג"מ בצלאל מווילנא ז"ל) ח"ב סי' ט' שפסק בכזה דיכולין לסמוך אם אבי' מקבל עליו לשמרה כל ימי שטותה והסכים עמו בזה הג"מ יעקב עטלינגער ז"ל בעל ערוך לנר ואף שבבית המשוגעים יש לחוש שיתעללו בה הערלים השומרים ע"ז כל מה דיכולין לתקן מתקנינן בזה שנותן הג"פ עכ"פ כי אולי מהני לה זיכוי גט זה והיא יוצאת מאיסור א"א ומה נוכל לתקן יותר במשוגעת כזו מוחלטת ר"ל ושהרגה איש בשגעונה זולת בבית המשוגעים ע"כ בודאי נראה להקל בנידון שלפנינו בענין המזונות
עוד זאת לא אמנע מלהזכיר בשולי המכתב מה שראיתי במכתב הה"ג מלובלין שכ' סמך למספר המאה רבנים מהירושלמי סנהדרין פ"ד לא תענה על רב אפי' על מאה ולפע"ד לא מחוור כלל וא"כ מה דאמרינן במס' מכות דף ה' במתני' מנין אפי' מאה עדים וכי נאמר שיש נ"מ במספר מאה עדים בדיוק וכן מה דאמרינן בש"ס וכ"מ תרי כמאה וכיוצא הכי יעלה על הדעת כזה א"ו בדרך מספר רב מסויים נקט וכ"כ בפי' משה על הירושלמי שם שבדרך גוזמא ומספר רב נקט דהא סנהדרין באמת אינן יותר משבעים וא' ומש"כ שהאריך בזה במ"א יותר, לא ראיתי, ואולי שם מובן יותר
ואחתום ברוב שלום וכט"ס ידידוש"ת. חיים אלעזר שפירא גם אנחנו ח"מ מצטרפים להיות נמנה בכלל המאה רבנים להתיר להאיש מאיר בן אברהם מק"ק זילקעווקע פלך לובלין במדינת פולין לישא אשה אחרת על אשתו הנשתטית שמה חי' שרה באופן שיקיים אודות הגט והשלשת הכתובה ככל האמור בתשו' הג' מלובלין אך באנו לעורר שלפי דעתינו השליש על הנדן מט"ו רו"כ הוא שליש מלבר כמבואר בש"ע אה"ע ולפ"ז צריך להשליש עבור הנדן סך עשרים ושנים וחצ' רו"כ ע"ז באעה"ח יום ב' וכו' כו' מונקאטש במדינת אונגארן וכו' כו'
בדבר האיש מאיר בן אברהם מק"ק זילקעווקע ממדינת רוסיה פולין שנשתגעה אשתו ר"ל זה ערך ששה שנים וכפי ראות עין ואמירת הרופאים אין תרופה למכתה כפי דרך הטבע וגם נלקחה מטעם המלוכה אל מקום אשר לא תצא משם לעולם כפי עדות הרב הנז' הנני מצטרף להיות נמנה עם הק' רבנים להתיר לו לישא אשה על אשתו וישליש ג"פ ביד שליח להולכה למסור בידה כדי כשישתפה - ובדבר השלשת הכתובה ותוספת דעתי נוטה להסכים עם הגאון רי"מ מווארשא בחאהע"ז סי' כ"ד דדוקא ביש לו מחוייב להשליש דוקא מעות כמש"כ הב"ח ושאר גדולים אבל באם הוא עני ואין לו אין לעכבו מלישא בשביל זה ודי בהשלשת טראטי על החוב הנ"ל כי נראה לי מלשון הפוסקים שאין ההיתר של ק"ר תלוי דוקא בזה אלא שהם כתבו שיש לו לעשות כן שהרי כתבו מתחלה שמאה רבנים יתירו בסתמא ואח"כ כתבו וגם ישליש וכו' ואח"כ ישא אחרת וכו' ולא כתבו בתנאי שישליש ואף שבנידון של הרי"ם לא קיים הבעל עוד מצות פ"ו ובנידון שלנו לא כתב הרב מזילקעווקע אם כבר קיים הבעל או לא קיים עוד מ"מ נראה מדברי הרי"ם שם שלא כתב כן אלא לרווחא דמילתא אבל העיקר ס"ל דאין ההיתר תלוי דוקא בהשלשת הכתובה ואין זה אלא כשאר חוב ורק שהב"ד צריך לראות שיעשה הבעל כדין וא"כ כל זה ביש לו אבל באין לו לא נעכבנו בשביל זה אלא יעשה מה שיוכל דהיינו שישליש טראטי שזה יוכל לעשות אף אם הוא עני וא"כ יראה הרב שבעירו היאך הדבר עומד אם יש יכולת בידו ישליש דוקא מעות ואם לאו די בטראטי, ובדבר אם נטיל עליו שבועה שאין לו לדעתי א"צ להטיל עליו שבועה שאינה אלא תקנת הגאונים ולא אמרו בה להחמיר שמן עיקר הדין כל שהוא טוען שאין לו ולא נודע לנו נכסים הוא נאמן וא"כ נהי שהתקינו הגאונים מ"מ בנידון דידן שכל זמן שאינה מקבלת הגט עדיין לא הגיע זמן פרעון של הכתובה וגם אין כאן לפנינו מי שיטעון עליו שיש לו והב"ד אין טוענין בשביל יתומים כ"א להחזיק לא להוציא לכן כל שלפי ראות עיני הרב והב"ד שבעירו אין לו נכסים די בהשלשת טראטי וא"צ להטיל עליו שבועה שאין לו ובח"מ סי' צ"ט סעי' ד' איתא דלפעמים אף כשהתובע מבקש להשביעו אין לדיין להשביעו, ובאעה"ח ו' עש"ק וכו' פה מונקאטש:
החותם בזה הוא ת"ח וכו' שנמנה ג"כ להתיר (ויש לו בזה מהם ד' חתימות) אך מ"ש בענין השלשת הכתובה לסמוך על תשו' הרי"ם בענין הכתובה אין ממש בדבריו כי הנה כבר ביארתי בתשובתי שאין דעתי נוחה בזה להקל כי דברי הרי"ם זצ"ל אינן רק דברי ספק בלשון הכלבו ובלשון מהר"ם נדחק לעשות ט"ס ובאמת במהר"ם מינץ מבואר ההיפך ולו יהא אלא ספק בלשון התקנה יש להחמיר עפי"ד המהר"א ששון הנ"ל כמ"ש שם בתשובתי בס"ד ואדרבא מבואר בלשון הפוסקים הראשונים שתלוי ההיתר ק"ר בהכתובה כנ"ל ע"כ לנדון דידן למעשה בודאי אין להקל בענין הכתובה רק כפי שכתבתי שיסלק כנ"ל ולא ע"י טראטי:
והנה מ"ש מעל"ה בענין הק' רבנים מג' מדינות דלא בעינן דוקא משולשים במספר כיון שלא נהגו להחמיר כן מהסתם לא היתה התקנה להחמיר ותר עכ"ד. בזה כבר קדמו הגאון חת"ס בתשו' (חאה"ע סי' ד') דלא בעינן משולשין דבכה"ג הולכין אחרי המנהג ולא שמענו להחמיר כן ע"ש וכ' שם בחת"ס שיהי' עכ"פ מספר מסויים מכל מדינה (והיינו לא א' בלבד) ע"כ נתתי המכתב הלז להחו"ב וכו' החותמים בזה לחתום ג"כ בהיתרא דהאי מילתא ובזה יהי' מספר עכ"פ איזה ממדינת הגר ולא א' בלבד, ומלבד זאת הנה חששתי לעצמי עפ"י הידוע ונזכר גם שם בחת"ס תשו' הנ"ל דהמלכיות אין נ"מ בנידון הלז (דג' מדינות) רק המדינות ומרן בשו"ת דברי חיים (ח"ב אה"ע סי' מ"א) כ' דכיון דהטעם משלש מדינות כיון דאין כל דעות בני אדם שוין במנהגם וטבעי גופם ודעתם וכו' ע"כ י"ל דהמלכיות אינן מחלקות כגון מדינת פולין בכללה היא כוללת מדינת פולין (שתחת קיסר רוסיא) ומדינת גאליציע וכו' בכלל פולין כולם למדינה א' יחשבו ומנהג א' לכולם ומדינת פיהם ומעהרין וכו' טבע א' לכולם ולאחת יחשבו וע"ש עוד בתשו' שלאח"ז סי' מ"ב מ"ש בזה בענין טבע המדינות המחולקות בלשונות ע"ש לענינו, ואם כי במלכות פולין שנתחלקה בין המלכיות זה כביר ואנו רואים בעיננו עתה כי כבר נתחלקו גם האנשים בדעותיהם וטבעיהם בין פולין למדינת גאליציע וגם נתהוה החילוק מחמת חילוקי המלכיות חוקיהם ונימוסם וענינם בהנהגת המדינה עכ"ז לאשר כבר הורה זקן מרן הקדוש בדברי חיים למה נקל בזה ובפרט היכא דאפשר מהיות טוב. וראיתי בשו"ת (שם שלמה) למרן אא"ז מפה"ק זצללה"ה זי"ע (אשר לא יכולני עודנה להדפיסם מחמת צואתו הקדושה על כל חידושיו אשר המה אתנו בכתובים) בתשו' א' בנידון כזה לא רצה לסמוך שיהי' דעתו שקול ונחשב למדינת הגר כי זה איזה שנים דר במדינה זו וכי בשביל זה נשתנה דעתו מגאליציע וכ' שם בטעמי הענין א"כ גם אני באתי עמו לכאן מגאליציע ואינו מילדי מדינה זו רק מגאליציען ודעתי האמת כי אין דעתי וטבעי כ"כ כמדינת הגר ע"כ בצירופא דרבנן שהמה ממדינת הגר כנ"ל יש להתיר עי"ז שיהי' נחשב בטח למדינת הגר וכאשר יש לו ממדינתו מדינת פולין וגם ממדינת רוסיא וכנודע שאנשי ליטא ורוסיא הרחק מפולין מחולקים על הרוב בכל טבעיהם ודעותיהם ממדינת פולין ואז יהי' עם מדינת אונגארן שלש מדינות רק חתימתי יוכל לצרף בין מספר המאה ממ"נ מאיזה מדינה גם אם נחשב גאליצי' בכלל פולין כדעת הד"ח כנז' וכן כ' שם אא"ז בתשו' כנז'] ובענין הלז ע' בשו"ת גינת וורדים הספרדי (חאע"ז סי' ט' וסי' י') נידון אשכנזי א' אשר הי' דר ביניהם שביקש היתר כזה כ' שם לענין שלש אפרכיות דאה"ק ומצרים שהי' אז תחת מלכות א' (בימיו) אם נחשבים למדינות נפרדות ע"ש וע' בשו"ת תועפות ראם (אה"ע סי' ב') דשלש מדינות אע"ג שהם ת"י מלך א' אין בכך כלום וכמפורש בקרא ובכל מדינה ומדינה אשר דבר המלך (וזהו דעת החת"ס בתשו' ג"כ כנודע) וע' בשו"ת שואל ומשיב קמא (ח"א סי' י"ב) שפסק דוואלין וליטא הוי כשני מדינות בענין זה אף שאין חלוקים בלשונם. ולפי"ז מה שכתבנו לנידון דידן בודאי נכון בעה"י כי רוסיא ופולין (פלכי ווארשא) בודאי לשני מדינות מחולקות זמ"ז יחשבו – ויצאו דברינו בהיתר בעזרתו ית"ש:
ידידו"ש חיים אלעזר שפירא הנ"ל.