מנחת אלעזר חלק א· רבי חיים אלעזר שפירא
סימן ז
בסוגי' דקטן אוכל נבילות
א) (יבמות קי"ג קי"ד) רב יצחק בר ביסנא אירכסו לי' מפתח דבי מדרשא ברה"ר בשבתא, אתא לקמי' דר' פדת א"ל זיל דבר טלי וטליא וליטיילי התם דאי משכחי להו מייתי להו אלמא קסבר קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצוין להפרישו לימא מסייע לי' ולא יאמר אדם לתינוק הבא לי מפתח הבא לי חותם (דרך רה"ר בשבת) אלא מניחו תולש מניחו זורק אמר אביי וכו' כו' בכרמלית דרבנן ת"ש נכרי שבא לכבות וכו' ת"ש בן חבר שרגיל לילך אצל אבי אמו וכו' א"ר יוחנן בדמאי הקלו ת"ש בן חבר וכו' בתרומה דרבנן נראה מסוגי' דגמ' (קודם המסקנא דגמ' לבסוף) דבקטן אוכל נבילות החילוק בין דאו' לדרבנן דבדאורייתא ויכוין להפרישו ובדרבנן אין מצוון להפרישו וצריכין להבין החילוק דלכאו' יקשה דהא אם נימא דרמי על הב"ד להשגיח ולאפרושי מאיסורא גם מאותן שאינם בני חוב כלל כגון קטנים א"כ מדוע לא נימא דיפרשו אותם גם מאיסור דרבנן (ובפרט אם הוי מטעם חינוך ג"כ שייך בדרבנן וכמ"ש לדעת הרמב"ם לענין ספינן לי' בידים). והנה בתוס' ד"ה אר"י בדמאי הקלו כתבו ה"מ למימר דאפי' לא הקלו בדמאי כיון דאינו אלא מדרבנן שאני וכו' אי נמי כיון שיש לחוש לספק טבל דהוי דאורייתא החמירו אי לאו טעמא דבדמאי הקילו עכ"ל התוס' והנה יש לדקדק להבין כונת דברי התוס' בתירוצם הנז' דהא אין החילוק בענין קטן אוכל נבילות בין דאורייתא לדרבנן מוכרח כ"כ וברור לחלק מסברא אשר נוכל לומר עי"ז דגם בלתא וספק דאורייתא. אמנם ודאי לא קס"ד דדמאי הוי כטבל דאורייתא. אמנם יתיישב הכל בעזהי"ת כאשר נבאר בזה דהנה להבין ענין קטן אוכל נבילות הלא באמת אינו בר חיוב כלל ולמה נפרישנו אולם על כרחך סברת הש"ס בסוגי' בזה דאסור להניח גם לקטן לאכול דבר שאסור מה"ת וכמו דאמרינן בסוגיין בשרצים ודם וטומאה דמחוייב להזהיר לא תאכלו היינו שהגדול מצוה להפריש הקטן שלא יאכל הקטן דבר איסור והתינח בדאורייתא שעכ"פ החפצא הוא אסור אף שהקטן אינו גברא בר חיובא י"נ שפיר קס"ד ללמוד משרצים ודם וטומאה כנז' לפרוש גם את הקטן אבל במילי דרבנן שכל איסורי דרבנן רק איסור גברא ולא אחפצא כלל כנודע באחרונים וע' נתיבות חו"מ סי' רל"ד סעי' ג' דא"צ כפרה על איסור דרבנן בשוגג והיינו הך כיון דאין בהחפץ איסור רק על האדם בלבד וכיון שהוא לא ידע והוי שוגג ממילא אינו חייב בכפרה וכן נכון מסברא דחכמים לא אסרו שום חפץ בעצמותו דהא כח ביד חכמים לגזור על כל דבר בכל עת שיצטרכו למשמרת וכי נימא דגזרו על דבר היתר שיהי' מזה נעשה איסור עכווי וזה לא שייך רק באיסורי תורה שהופרשו ע"ז מהר סב לאיסורא אבל לא בדרבנן וחל תשיבנו מאיסור שבת דג"כ הוי רק אגברא שנאסר לעשות המלאכה הנה מלבד דיש לחלק בין הך דאורייתא אף דהוי איסור גברא (וכמ"ש לענין איסור התלוי בזמן ע' כפית הוירם פ' יוה"כ ובברוך טעם ובמ"א כ' מזה והמסתעף בעה"י) לאיסור דרבנן הנה מלבד זאת כבר כ' באחרונים ראי' ממס' ברכות (דף כ"ב) דנר שהדליק נכרי בשבת (אף לצורך עצמו) אסור לברך עליו ייפנ שלח שבת ממלאכת עבירה ע"ש והשתא אם נימא דהמעשה בעצמו מותר במלאכת שבת ורק האדם נאסר א"כ כו שהדביקו נכרי שאינו בר חיובא איזו מלאכת עבירה כלל יש כאן ועל כרחך דהמעשה עצמה אסורה בשבת ע"כ מתועבת גם בהדליק נכרי דהוי איסור בשבת גם על המלאכה בעצם – ויש להביא עוד כמו ראי' לזה לע"ד מש"ס פסחים מ"ח ע"א ואי אמרת איסור מוקצה דאו' מה לי איסור גופו מה לי איסור ד"א ע"ש וע' מה שכתבתי מזה בסי' ה' בס"ד בכונת הש"ס ושיש לחלק בין איסור דרבנן שאינו רק איסור גברי לאיסור דאורייתא בשבת אף שהיא ג"כ תלוי רק בזמן ע"ש והנה לפי"ז, מובן שפיר החילוק בגמ' בקטן אוכל נבילות דב"ד ויכוין להפרישו רק בדאורייתא אבל לא בדרבנן כיון דעל כרחך הטעם כפי שכתבנו שהחפץ עכ"פ אסור והגדול מצוה לה לההירחת הקנונגע הקס"ד שם וזהו בדאורייתא שייך זה משא"כ באיסור דרבנן דהאיסור אינו כלל איסור חפצא רק אגברא והקטן אינו גברא בר חיובא כלל א"כ אין כאן שום איסור לא מפאת העושה ולא מפאת המעשה ואין כאן איסור בשום צד ע"כ אין הב"ד מפרישין כלל. והנה מה שכ' בזה לענין איסור דרבנן דהוי רק אגברא זהו נראה הסברא רק כשחכמים עשו איסור על איזה דבר שמותר מה"ת וממילא ענין חנות דבריהם בתקנותיהם וגזירותיהם המה רק אגברא כמ"ש לעיל ובמ"א אבל כשאנו חוששין בדבר פרטי שהיא ספק איסור דאורייתא אף שהחכמים עשו האיסור להזהר בזה עכ"פ שוב ל"ש לומר הסברא דהוי רק איסור גברא מטעם שכתבנו שאם יגזרו חכמים על כמה עניני היתר בודאי לא יהי' איסור עצמיי על החפצים ז"א בזה דהא אנו חוששין באמת על הדמאי הלז רק מספק איסור דאורייתא איסור חפצא. ועפי"ז יובן כונת התוס' שהבאתי לעיל שכתבו דלא סגי בדמאי במה דמחלקינן בגמ' שם בסוגי' בין דאו' לדרבנן דכיון דעיקר הטעם באיסור דרבנן דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצוין להפרישו היא משום דאיסור דרבנן הוי רק אגברא והקטן אינו כלל גברא דחיובא וא"כ היכא שיש חשש וס' דאורייתא ביארנו דהוי איסור חפצא וממילא ל"ש חילוק הגמ' בין דאו' לדרבנן וע"כ שפיר מוכרח בגמ' לומר בדמאי הקלו היינו אף אם הוא איסור חפצא מ"מ בלא"ה הקילו בדמאי בכמה ענינים כנודע שלא העמידו דבריהם במקום עניים או אכסניא משום דרוב ע"ה מעשרין הן וע"כ גם כאן אמרינן דהקילו בקטן אוכל דמאי
והנה אמרינן שם ת"ש יונק תינוק והולך מנכרית ובהמה טמאה ואין חוששין ביונק שקץ ולא יאכילנו נבילות וטרפות שקצים ורמשים וכו' קתני מיהא אין חוששין ביונק שקץ ומשני התם משום סכנה ויש להקשות לע"ד עפי"מ דאמרינן בכריתות (דף י"ג ע"א) וכן פסק הרמב"ם (בהלכות אבות הטומאה פ"ח הלכה י"ב) אשה שהיא ראשון לטומאה ומניקה את בנה הרי הבן טהור ספק אם ינק רביעית ואם ינק רביעית ספק אם ינק כזית בכדי אכילת פרס והנה אם נאמר דח"ש היא רק איסור גברא ולא איסור חפצא כאשר דברתי מזה בחי' נח"ש בס"ד וכן נראה מטעמי' דהחכם אבי ז"ל (בתשו' פ"ו) מטעם אחשבי' לח"ש והשתמשו ביה רוב האחרונים ועפי"ז אין ח"ש רק איסור גברא משום דהאדם האוכלו אחשבי' אבל בעצמותו אין בו כזית ואין בה חפצא כדי לאסור רק האדם אחשבי' כמובן ומעתה יוקשה עפי"ז מת מקשה הש"ס ומביא הך דיונק תינוק להוכיח לנידון דידן דקטן אוכל נבילות הלא החילוק מבואר כיון דהיונק אינו יונק רק חצי שיעור (כדמסקינן בגמ' ורמב"ם להלכה מטעם ס"ס לקולא אם יש בו שיעור וס' אם נצטרף לכא"פ) וח"ש הוי רק איסור גברא והקטן אינו גברא בר חיובא ע"כ שפיר יונק ואין מפרישין אותו דאין כאן צד איסור ומה ענין יונ"ק לאוכ"ל נבילות הלא עיקר צד האיסור דקס"ד להפרישו לקטן משום החפצא וזה ל"ש רק באוכל נבילות דייקא דאוכל כשיעור. והנה לכאו' הי' לומר אף דהגמ' מדייק בזה בראי' קתני מיהת אין חוששין מיונק שקץ עכ"ז י"ל דיש ראי' מסיפא דברייתא דמביא הגמ' בזה דקתני ולא יאכילנו נבילות וטרפות משמע לכאו' דוקא דלא יאכילנו בידים אבל אם אוכל בעצמו נבילות וטרפות אין מצוון להפרישו וזהו ראי' הגמ' בת"ש וקאי רק מסיפא הנה ז"א דמלבד דמפורש בגמ' קתני מיהת יונק וכו' הרי זה דיוקא רק מרישא אף שי"ל שנראה להגמ' מהסיפא בלא"ה ראי' דאין חילוק בין יונק לאוכל מדקא' ולא יאכילנו ואם יש חילוק דאם אוכל כשיעור מצוון להפרישו יותר הו"ל למימר דאף אם אוכל מעצמו מחוייבין להפרישו ולא דוקא שלא יאכילנו בידים א"ו דס"ל להברייתא דאין חילוק בין יונק לאוכל וזהו שמביא הגמ' לענין קטן אוכל נבילות, ז"א דאדרבא דוק לאידך גיסא כיון דנראה בקס"ד מזה דאין מצוין להפרישו ומה דאמרינן ולא יאכילנו נבילות וטרפות אשמעינן הילכתא בברייתא דלמיספי לי' בידים אסור א"כ מדוע הו"ל לשנות ולא יאכילנו הי' לו לאשמעי' ביונק גופי' דלמיספי לי' בידים כגון ליתן לו הדד לתוך פיו וכיוצא אסור ומדוע נטה ממה שהתחיל ביונק [הג"ה שוב ראיתי ברשב"א שהק' זה ותי' דחדא מיניי' נק"ט וזה אינו מתישב לעניות דעתינו] א"ו דביונק מותר גם למיספי לי' בידים כיון שאין כאן רק ח"ש כנ"ל ואינו רק איסור גברא והקנון אינו גברא דחיובא וא"כ אדרבא מהברייתא יש ללמוד לחלק בין יונק לאוכל, ולכאו' יש לדחות דל"ש להתיר ביונק למיספי בידים כיון דהוי רק ח"ש עפימ"ש הרמב"ם (פי"ז ממאכלות) דגם באיסור דרבנן אסור למיספי לי' בידים וגם איסור דרבנן אינו רק איסור גברא כנ"ל וא"כ בודאי חמיר ח"ש שהיא מה"ת שאינו ג"כ רק איסור גברא אולם טעמו של הרמב"ם נראה רק מטעם חינוך כמ"ש שם והיינו כדי שלא יורגל אח"כ באיסור הלז לעשותו וכ"ז שייך בקטן בר דעת קצת ולא בתינוק יונק כמבואר בש"ע או"ח ה' יוהכ"פ (סי' תרכ"ב סעי' ג') ברמ"א דנותנין הכוס לתינוק הנימול ואין נותנים לשארי ילדים שאינם מתענין דילמא אתי למיסרך אח"כ כשיגדלו ויורגלו ובקטן הנימול ל"ש זה ואין להקשות דאם כן מה מקשי הגמ' מתינוק יונק הלא שאני תינוק יונק דהוא אינו בר דיעה כלל וכ"ש גבי' חינוך דדילמא אתי למיסרך, משא"כ בקטן דשייך בי' חינוך קצת זה לק"מ כפי שביארנו הי' קו' הגמ' דטעם קטן אוכל נבילות רק כיון שעכ"פ החפצא אסור ולפי"ז אין נ"מ בקטן אם הגיע לדעת קנת אם לא דבלא"ה דבקטן אוכל נבילות שם מיירי שאינו גברא בר חיובא כלל – וממילא הדרא קושיין הנ"ל לדוכתא דמה מקשי מיונק לאוכל וצ"ע – אולם אם נאמר דבח"ש יש גם איסור חפצא יתיישב ממילא ובזה י"ל במ"א בס"ד (שוב הראוני בשו"ת מהר"ם שיק או"ח סי' קס"ד שהקשה השואל כעין קושיא זו גם אם נאמר דהוי איסור חפנא וע"ש מה שתי']
ב) והנה מסקנא דהילכתא דאין ב"ד מצוין להפרישו אף בדאו', רק ליספי לי' בידים אסור, ואם גם באיסור דרבנן אסור למיספי' לי' בזה נחלקו הרמב"ם והרשב"א דהרשב"א ס"ל בחידושיו ליבמות שם כמו דמחלקינן בגמ' לענין קטן אוכל נבילות בין דאו' לדרבנן דבדרבנן אין מצוין להפרישו א"כ לפי"ז גם לפי המסקנא דגם בדאורייתא אין מצוון להפרישו א"כ בדרבנן אמרינן נחות דרגא ומתירין אפי' לומר לו לאכול עכ"ד, והרמב"ם בפי"ז ממאכלות אסורות כ' דאפי' איסור דרבנן אסור למיספי לי' בידים והנה הרשב"א בחי' שם הקשה על מה דאמרינן בגמ' שם לא יאמר אדם לתינוק הבא לי חותם הבא לי מפתח אבל מניחו תולש מניחו זורק וק' מפני מה לא מחלקינן בדידי' אבל מניחו מביא דהא תולש וזורק מאן דכר שמי' ברישא ותירץ דלרבותא נקט דקס"ד דרשאי לומר לו הבא לי חותם משום דאינו מצוהו לעבור ממש אדאורייתא דאפשר להביא לו פחות פחות מד"א וא"נ לבן עזאי דאמר מהלך כעומד דמי ואפי' יכניס מרה"י לר"ה אפשר שיעקור מכאן על דעת שיניחנו בפחות מד"א דליכא בכ"ז איסור דאורייתא קמ"ל דלא יאמר לו אף הבא ובתולש רבותא להיתרא קמ"ל דאפי' עובר מ"ד אדאורייתא א"צ להפרישו עכ"ד ולכאו' קשה עפי"ד דא"כ יוקשה להרשב"א גופי' דידי' אדידי' למה לא יאמר לו הבא לי חותם והא אינו צריך כלל לעבור על איסור דאורייתא כמ"ש הרשב"א בכמה אופנים פחות פחות מד"א או מהלך כעומד וכו', והקטן יכול לקיים שליחתו מבלי לעבור כלל על איסור דאורייתא. וביותר לפימ"ש הריטב"א ז"ל בזה דדרך הקטן לטלטל פחות פחות מד"א ולא הוי דאורייתא. א"ו כיון דעכ"פ איסור דרבנן יש בכל אלו האופנים דפטור אבל אסור וע"כ אסור לצוות לו וא"כ מזה ראי' לדעת הרמב"ם דלצוות לו אסור אף איסור דרבנן ותקשי על הרשב"א. אולם י"ל דאדרבא מזה ראי' לדעת הרשב"א דאם נאמר כדעת הרמב"ם דלענין לצוות לו או ליספי לי' אין חילוק כלל בין דאו' לדרבנן א"כ מה רבותא קמ"ל במה דנקט לא יאמר לו הבא לי חותם כיון דאף אם יביא בכה"ג שלא יהי' איסור תורה כנז' עכ"פ מידי דרבנן לא נפקא ולענין לצוות לו אין חילוק בין דאו' לדרבנן א"ו דיש חילוק כדעת הרשב"א וע"כ אשמעינן שפיר דלא תימא גם בזה מותר כיון שיוכל להביא ע"י איסור דרבנן בלבד רק אסור לומר לו הבא לי משום דאולי יבא לו ע"י איסור דאורייתא וראי' להרשב"א. אולם גם להרמב"ם אין מזה תפיסה דהרמב"ם י"ל דס"ל דאדרבא זהו אשמעינן בגמ' באמת דלענין לצוות לו אין חילוק בין דאו' לדרבנן וע"כ נקט בלשון הבא לי דייקא דאף אם שיכול להביא לו ע"י איסור דרבנן מ"מ לא יאמר לו להביא משום דלצות לו היינו למיספי בידים אסור אף באיסור דרבנן וי"ל דמזה הוציא הרמב"ם דינו דאין חילוק בין דאו' דרבנן לענין למיספי לי' בידים. אך לעומת זה גם להרשב"א אין תפיסה מזה די"ל דהרשב"א ס"ל דאם נאמר דאשמעינן הברייתא זאת א"כ הו"ל לאשמעינן בגוונא דאין שם איסור דאורייתא כלל רק דרבנן כי היכא דלא נימא דרק כאן משום ספק שמא יביא באיסור דאו' משום זה אסור אבל לא בדרבנן לבד או"ו דבאמת כן היא דרק בכה"ג משום חשש דאו' שיביא באופן שיעבור על דאורייתא ע"כ אסור אבל באיסור דרבנן מותר לצוות לו. א"כ מיושב היטב דהרמב"ם והרשב"א י"ל כ"א וא' דייק מזה הברייתא שפיר ללמוד ממנה כ"א לפי שיטתו כנז':
א"י (באופן ב') דהנה גדולי האחרונים נסתפקו אם יש באיסור ספינן לי' בידים איסור דאו' או דרבנן. וע' בפרמ"ג או"ח בפתיחה כוללת נראה דס"ל דהוא דאורייתא רק בענין השלשה כתובים דגלי קרא ובשאר רק דרבנן וע' בישועת יעקב או"ח סי' שמ"ג הביא ראי' דהוי רק דרבנן אולם כתב דנראה מהרשב"א שס"ל דהוא דאורייתא. ובאמת מ"ש מדלא תי' הרשב"א על קושייתו שם דהוי רק דרבנן (ע"ש ביש בישיעי"ק ותבין) ז"א ראי' כל כך. אכן לפי אשר יבואר לפנינו בס"ד יהי' דעת הרשב"א מסברא דהיא דאורייתא דהנה כפי מה שביארנו טעם האיסור בקטן אוכל נבילות הוא משום האיסור חפצא ועפי"ז נכון ומוסבר דעת הרשב"א דס"ל דליספי לי' איסור דרבנן בידים מותר דהנה לפי הקס"ד דהטעם משום איסור חפצא ובאיסור דרבנן דאינו רק גברא ל"ש כלל בקטן כנ"ל ע"כ אף לפי המסקנא דבאוכל מאליו אין מצוון להפרישו היינו דנראה להש"ס אח"כ כיון שאוכל מאליו אין האחריות מהאיסור חפצא עלינו כלל אך ליספי לי' בידים אסור וס"ל להרשב"א דהסברא הזאת נשאר לנו גם בטעם ספינן לי' דאסור כיון שאנחנו אסורים ליתן לו איסור חפצא וזה שייך רק באיסור דאו' אבל בדרבנן שאינו איסור חפצא ממילא מותר למיספי' לי' וכיון שעיקר הטעם מהאיסור חפצא והאיסור חפצא מדאורייתא והוי כמו לא יאכל שהיא מדאורייתא כמו גבי שרצים כו', ממילא י"ל דאסור למיספי מדאו' אבל הרמב"ם דס"ל דאין חילוק בין דאו' לדרבנן לענין ליספי לי' בע"כ ס"ל דהאיסור למיספי אינו מסברא שהתחילה הש"ס לענין קטן אוכל נבילות דהא שם מחלקינן בין דאו' לדרבנן א"ו דס"ל דכאן רק מטעם דמצינו בשרצים דם וטומאה והוי שלשה כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין לשאר איסורים כמ"ש הב' או"ח סי' שמ"ג וכ"כ בפמ"ג בפתיחה כוללת שם דמטעם שלשה כתובים אין מלמדין הוי רק מדרבנן ליספי לי' בשאר איסורים חוץ מהשלשה כתובים וא"כ כיון דהוא שלשה כתובים ואין מלמדין הוי האיסור ליספי בידים אף איסור דאורייתא ג"כ רק מדרבנן כי היכי דלא למיסרך וכ"כ בתה"ד שם מטעם שלא להרגילו בעבירה וע"כ לא חלקו חכמים בין דאו' לדרבנן. וכיון דהרשב"א ס"ל דהאיסור למיספי לי' באיסור דאורייתא היא מדאו' והרמב"ם ס"ל דהיא רק מדרבנן כנז'. י"ל עפי"ז שהוכיחו כ"א וא' עפי"ז כפי שיטתו מהברייתא הנ"ל דלא יאמר לתינוק הבא לי חותם הבא לי מפתח דהנה הרשב"א דהוא ס"ל דהוא אסור מדאורייתא לצות או למיספי איסור דאו' ע"כ שפיר אמרינן דלא יאמר לו הבא לי ואף שיוכל להיות שיביא לו ע"י שיניח באמצע פחות מד"א וכיוצא דל"ה איסור דאו' כנ"ל מדברי הרשב"א בחידושיו מ"מ מידי ספיקא לא נפקא ופן יביא לו ע"י איסור דאורייתא וכיון דהאיסור לצות לקטן בעצמותו הוא דאו' ע"כ מחמרינן בספיקו כדין ס' דאו', משא"כ הרמב"ם דס"ל דהוא מטעם דלא אתי למיסרך והוא רק מדרבנן (דהוי שלשה כתובים ואין מלמדין מדאו' כנ"ל) וא"כ על כרחך ראי' מברייתא הלז דאסור למיספי גם איסור דרבנן דאל"כ כיון שיוכל להביא בדרך שלא יעבור רק על דרבנן כגון פחות מד"א כנ"ל א"כ ספק הוי וס' דרבנן לקולא והי' מותר לומר לו הבא לי חותם וכו' כיון דהאיסור לומר לו להביא גם באיסור דאו' הוא רק מדרבנן וא"כ בספק (אם יביא כלל באופן שיעבור על איסור דאו') הוי ס' דרבנן לקולא א"ו דגם באיסור דרבנן אסור למיספי בידים ע"כ שפיר אמרינן בברייתא דלא יאמר לו הבא לי וכו' דל"ה ספק כלל דממ"נ אסור דגם אם יביא פחות מד"א הוי ג"כ עכ"פ איסור דרבנן ואסור למיספי לי' גם איסור דרבנן ומזה הוכיח הרמב"ם דגם איסור דרבנן אסור למיספי משא"כ הרשב"א דס"ל דהאיסור למיספי בעצם הוא דאו' כנז' אף אם נאמר דאיסור דרבנן מותר לספותו מ"מ ממילא איסור לומר לו הבא לי וכו' דעכ"פ הוי ספק אולי יביא בדרך שיעבור על איסור דאו' ולמיספי לי' באיסור דאורייתא אסור מדאו' לשיטתו וא"כ הוי ספק דאו' לחומרא ע"כ לא יאמר לו הבא לי וכו':
א"י (באופן ג') כזה, דהרשב"א והרמב"ם למדו כ"א וא' לפי שיטתו מברייתא הזאת. דהנה הרשב"א ס"ל ספיקא דאו' מה"ת לחומרא כנודע וא"כ הכא בלא יאמר לו הבא לי וכו' שיש ספק אם יעבור על איסור דאו' דאולי יביא פחות פחות מד"א וא"כ הוי ספיקא דאו' ומדאורייתא לחומרא לשיטתו ע"כ שפיר למד מזה הרשב"א דלא נמצא איסור למיספי לי' רק באיסור דאו' אף שספק הוא אם יעבור איסור דאו' עכ"פ ספיקו לחומרא מה"ת והוי גם הספק איסור דאורייתא ע"כ אסור לומר לו אבל בדרבנן לא מצינו כלל איסור למיספי לי' משא"כ הרמב"ם לשיטתו דס"ל ס' דאו' מה"ת לקולא רק שמחמירין מדרבנן בס' מה"ת שיהי' לחומרא וא"כ הכא שהוא ספק אם יעבור על איסור דאו' (וי"ל על כרחך לפי אופן זה דגם הרמב"ם ס"ל בזה כהרשב"א דאיסור ספינן לי' בידים בעצמותו הוא דאו' כמ"ש לעיל באופן ב' לדעת הרשב"א) והוי ס' דאו' רק מדרבנן לחומרא והוי הך דלא יאמר לו הבא לי מפתח ספינן לי' באיסור דרבנן דהוא חומרא לס' דאו' ואעפי"כ אמרינן דלא יאמר לו הבא לי כו' הרי דגם באיסור דרבנן אסור למיספי, ואין לומר דלהרשב"א אין ראי' די"ל דלכך אסור לומר לו הבא לי מפתח משום דגם כשיביא פחות מד"א יהי' עכ"פ איסור דרבנן וגם באיסור דרבנן אסור למיספי כדעת הרמב"ם ז"א דא"כ לא הו"ל להברייתא למינקט בכה"ג שיוכלו לטעות בפשיטות (כאשר הוא באמת כן לדעת הרשב"א) דאסור רק משום דהוא ס' דאו' וספיקו לחומרא מה"ת אבל באיסור דרבנן מותר למיספי והוי לי' למימר בפשיטות דאסור למיספי גם באיסור דרבנן א"ו דכן היא דרק בס' דאו' שהיא אסור מה"ת לדעת הרשב"א ע"כ אסור למיספי אבל לא בדרבנן משא"כ הרמב"ם דס"ל דס' דאו' מה"ת לקולא ממילא לא נוכל למיטעי כנז' ושפיר אתי הגמ' לאוריי דאסור למיספי גם באיסור דרבנן דכיון דס' דאו' היא ג"כ רק איסור מדרבנן לשיטתו, ואין לומר דעתה דלשי' הרמב"ם גם באיסור דרבנן אסור למיספי בידים א"כ לכאו' אין ראי' ממה דהוי ס' דאו' והיא רק מדרבנן כנז' די"ל דאסור דל"ה ספק כלל דכיון שגם אם יוציא פחות פחות מד"א וכו' יהי' ג"כ אסור מדבריהם ולפי שיטתו דגם איסור דדבריהם אסור למיספי א"כ ממ"נ יעבור אולם ז"א דיהי' איך שיהי' הרי ממ"נ ראי' להרמב"ם לשיטתו דאסור למיספי גם באיסור דרבנן והרמב"ם והרשב"א למדו כ"א וא' לפי שיטתו, ודו"ק היטב וקצת לזה האופן הג' העירני גיסי הה"ג החריף בנש"ק מ' נתן דוד שליט"א