מנחת אלעזר חלק א· רבי חיים אלעזר שפירא
סימן ה
לאהובי וכו'.
על ד"ת שכתבת וכו' כו'. ולענ"ד י"ל עפי"ד הנתיבות הנודעים (בחו"מ סי' רל"ד משה"א ס"ק ג') דאיסור דרבנן שאכלו בשוגג א"צ כפרה ע"ש ועפי"ז כתבו האחרונים דאיסור דרבנן הוי רק איסור גברא ולא איסור חפצא. ודבריהם מסתברים כי הנה בעת שנתנה התורה נפרשו שקצים וכל בע"ח אסורים וחלב וטריפה וכיוצא להיות איסור חפצא רביע עליהם אבל לחכמי' ניתן כח מה"ת מלבד זאת לאסור ולגדור כחכמתם וגם לדעת הרמב"ם בס' המצות דאיסור דרבנן הוי איסור דאו' מלאו דלא תסור כנז' הנה נודע דגם לאחר חתימת התלמוד שייך לאו דלא תסור על גזירת חכמי הדור כמ"ש בליקוטי מהרי"ל על האוכל קטניות בפסח במקום שאוסרין וכן מ"ש בתשו' ברית אברהם על איסור שעשו הב"ד על הבשר וכמו שכתבתי מזה בתשו' אחרת בס"ד וא"כ נחזי אנן אם יעשו הב"ד איסור על בשר מין בע"ח המותר או מין המותר אחר שצריכין למיגדר מילתא היעלה על הדעת כלל שזה יהי' איסור חפצא דהא הבע"ח הוא מין המותר רק שאקרקפתא דגברי מוטל איסור החכמים דלאו דלא תסור שזהו שצותה התורה בדרך כלל להאדם לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך וכו' (וכמו שדרז"ל אפי' על ימין וכו') אבל לא החפצא וכן כל איסורי חכז"ל המה רק איסורי גברא אפי' לדעת הרמב"ם דהוי דאורייתא לאו דלא תסור היא על כרחך אקרקפתא דגברי. וזהו יובן, וכמעט מוכרח. ודעת לנבון נקל - וגם ד' הרמב"ם בס' המצות יתיישבו מהשגות הרמב"ן בזה דהנה הרמב"ם פסק בה' מכירה (פט"ז הל' י"ג) דהשוחט פרה ונמצאת טריפה ומכרה דאף למה שנאכל כבר יחזיר להם המוכר הדמים וה"מ במכר איסור דאורייתא אבל המוכר דבר לחבירו שאיסורו רק מדברי סופרים שאם אכל אכל ואין המוכר צריך להחזיר לו את דמיו ללוקח וע"ש במ"מ וכן פסק אחריו המחבר בש"ע חו"מ סי' רל"ד סעי' ב' ג' ובש"ע יו"ד סי' קנ"ט סעי' י"ג וע' בשו"ת פנים מאירות ח"ב סי' ז' והנה הטעם שכ' הרמב"ם והש"ע דבאיסור דרבנן א"צ להחזיר הדמים ע' סמ"ע שם והש"ך ביו"ד שם ולפי"ד הנתיבות יישב שם שפיר טעם הרמב"ם משום דבאיסור דרבנן בשוגג א"צ כפרה דאין בו איסור בעצם כנ"ל וכפי מה שכתבנו יש להמתיק יותר כיון דהאיסור דרבנן אינו רק איסור גברא א"כ ל"ש נפשו של אדם חותה באכילת איסור כיון שאינו אכילת איסור חפצא רק איסור על הגברי אבל בעצם אינו איסור משא"כ בדאורייתא – ומה שקשה על הרמב"ם שפסק דלא יברך גם על איסור דרבנן כבר תי' הטו"ז באו"ח סי' קצ"ו וע' פמ"א תשו' הנ"ל, וממילא מיושב לפי הנז' דכיון שהסברא רק משום דאיסור דרבנן הוי רק איסור גברא ע"כ א"צ להחזיר הדמים אבל מ"מ היאך שייך לברך עליו ומה גם כיון שהוא עובר להרמב"ם בכל דרבנן על לאו דלא תסור
ולדברי האחרונים אלו דאיסור דרבנן דהוי רק איסור גברא נלע"ד ראי' מש"ס פסחים (מ"ח ע"א) מה טבל מיוחד שאיסור גופו גרם לו יצא מוקצה שאין איסור גופו גרם לו רק דבר אחר (פירש"י דבר אחר. שבת) ואי אמרת איסור מוקצה הוי דאו' מה לי איסור גופו מה לי איסור דבר אחר עכ"ל הגמ' ע"ש מזה נראה בעליל שי"ל הכונה דאם איסור מוקצה דרבנן אז שפיר נקרא דבר אחר גרם לו היינו שאין בו איסור בעצם (רק איסור גברי) רק דבר אחר גרם לו תאמר בטבל שאיסור גרם לו היינו שהיא איסור חפצא אבל אי אמרינן שמוקצה איסור דאורייתא אז נקרא איסור בעצם. כי לפי פירש"י שפי' דבר אחר. שבת. עדיין לא יצאנו ידי חובת ביאור להבין כלל דא"כ אם הוי מוקצה מדאורייתא הוי ג"כ הדבר אחר שגרם לו והוא איסור שבת ועל כרחך הכונה י"ל כסברא הנז'. הגם שי"ל שכונת הגמ' בפשיטות שאם איסור מוקצה דאורייתא אז לא הוי מן המותר לישראל אף אם נאמר דהיא רק איסור גברי כיון שאיסור שבת היא תלוי בזמן משום דעכ"פ אינו מן המותר לישראל או י"ל דס"ל להש"ס באמת דגם איסור התלוי בזמן נקרא איסור חפצא שבו ביום נאסר גם החפץ עפ"י גזירת התורה וא"כ אם איסור מוקצה מה"ת הוי האיסור גם אחפצא אף שאיסור שבת גרם לו כן י"ל כונת הש"ס בדוחק. אבל נראה בזה יותר מוטעם כפי שכתבתי דס"ל להש"ס החילוק דאם איסור מוקצה דרבנן הוי רק איסור גברי ולא איסור בעצם משום דכל דרבנן היא רק איסור גברי וע"ז מקשינן וא"א איסור מוקצה הוי דאורייתא כנז' וכו' ונכון [ועמ"ש בתשו' ז' בס"ד:]. ויש להאריך בזה בעהי"ת בענין מוקצה דשבת וגם איסור התלוי בזמן לענין איסורי גברא וחפצא ואין עת האסף פה וגם כי לא שמתי עודנה הדברים בכור הבחינה. ידידושו"ט.