אור ברסלב
מנחת אלעזר חלק א מנחת אלעזר

מנחת אלעזר חלק א· רבי חיים אלעזר שפירא

מנחת אלעזר

מפתחות (עם קצת הערות)

הנה נסתפקתי בחקירת שאלה כזו, בפלאדין הנעשה ביו"ט ושכחו ונתנו בתוכו ביצה שנולדה ביו"ט בו ביום והנה יש בפלאדין ס' נגד הביצה. אך הא הוי דשיל"מ ולא בטל דנקרא מין במינו כיון שנתנו הביצה לתקן הפלאדין והוי כמים ומלח בעיסה כמ"ש התוס' ביצה ל"ט ע"א ובהרבה פוסקים ובש"ע או"ח (סי' תקי"ג סעיף ג') והרמ"א ביו"ד (סי' ק"ב סעיף א') דאף מבשא"מ אם לבנו בה מאכל או נתנו בקדירה לתקן הקדירה כגון שמלאוהו בתרנגולת אינה בטילה דהוי כמב"מ בדשיל"מ, אך י"ל בזה דהא אם יניחוהו כך לאחר יו"ט יתקלקל הפלאדין והיכא שהמאכל מתקלקל אם ישהנו לא אמרינן דשיל"מ כדפסקי' בש"ע יו"ד שם סעיף ד'. אולם לכאו' ז"א דהא יוכל לאפותו וכשיהי' אפוי יוכל להתקיים עד אחר יו"ט ממילא הוי דשיל"מ, ואין לומר דכיון שכבר נדחה מלהיות דשיל"מ כשהוא עדיין לא נאפה משום דאז שייך גבי' המאכל מתקלקל שוב אינו חוזר להיות דשיל"מ, ז"א דהא כיון שעומד לאפי' ואינו טירחא גדולה כ"כ לאפותו ודמי שפיר למש"כ בפרי תואר (סי' ק"ב ס"ק ה') דאם האיסור מתקרר וצריך הוצאות לחממו דיש להחמיר דהוי דשיל"מ ולא בטיל כיון שיכול ביום מחר לחממו ע"י הוצאות מועטת (וזיל בתר טעמי' דרש"י עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר וכיון שע"י הוצאה מועטת יוכל לחממו ביום מחר ע"כ שפיר שייך דשיל"מ דלא בטיל) וא"כ בזה הוצאת האפי' עומד לכך לאפותו וא"כ הוי דשיל"מ דלא בטיל. אמנם כיון שאם יאפנו יהי' אסור לאוכלו עד למחר מטעם דשיל"מ דכיון שנאפה אינו מתקלקל עוד וא"כ שוב אסור לאפותו משום איסור יו"ט דהוי אופה מיו"ט לחול כיון שאסור לאכלו בו ביום משום דשיל"מ כנז'. אולם אם תאמר שאסור לאפותו משום אופה מיו"ט לחול ובהכרח להניחו עד יום מחר וכשיעמוד הפלאדין כן בלי אפי' יהי' מתקלקל לגמרי והוי מאכל מתקלקל דל"ש דשיל"מ ושפיר בטל הביצה בתוכו וחזי לבו ביום לכאו' א"כ מותר לאפותו ואם נאמר דמותר לאפותו שוב שייך איסור דשיל"מ דהא ע"י האפי' יוכל להתקיים שפיר עד למחר ולא יהי' כלל מתקלקל. וא"כ שוב אסור לאפותו מכח אופה מיו"ט לחול דהא איסור דשיל"מ רביע עלי' כשיאפנו וממילא איך יוכל לאפותו ביו"ט. וככה תתהפך השאלה לבלי תכלית ודו"ק היטב:

והנה יוכלו לפשוט זו השאלה מדברי התוס' פסחים (דף כ"ו ע"ב) ובב"מ (דף ל' ע"א) גבי פרה אדומה עלה עלי' זכר פסולה והקשו דהא לא ניחא לי' כיון דפרה דמי' יקרים ואיך ירצה להפסידם בשיוי דבר מועט של הולד אשר יולד ותי' דאם נאמר דכשירה בכה"ג א"כ שוב ניחא לי' דהא תהי' הפרה כשירה לפרה אדומה לכך אסור. ומזה למדו גדולי האחרונים היכא שההיתר כרוך בצד האיסור ושני הפכים בנושא א' מתהפכים לבלתי תכלית אז אזלינן לחומרא (וע' בס' ברוך טעם בסוגיא דש"א חתיכא דאיסורא ובחי' ובתשו' לענין דיחוי בכיסוי הדם כתבנו מזה בס"ד וגם לענין פסיק רישא ובמ"א כתבנו שם מזה) אמנם זה מצינו רק בדאורייתא כמו בפרה אדומה שם דהוא דאורייתא ומסתבר דההיתר כרוך בצד האיסור הוי להתוס' כמו ספק שלא נדע איך לנטות ולהכריע א"כ הוי ס' דאורייתא לחומרא ע"כ החמירו שם בפרה אדומה משא"כ באיסור דרבנן דספיקו לקולא ע"כ י"ל דגם בהיתר כרוך בצד האיסור אזלינן לקולא (וע' בתשו' סי' כ"ב וסי' ס' כתבנו מזה בס"ד) וא"כ בנידון שאלה זו דהאפי' הוא מלאכה דאו' ודשיל"מ מה"ת בטיל רק מדרבנן אסור דלא בטיל, יש לנטות בזה לענין האפי' לחומרא בהיתר כרוך בצד האיסור דמלאכת דיו"ט דאורייתא וממילא דאם יהי' אסור לאפותו הוי מאכל מתקלקל ול"ש דשיל"מ ובטיל. ושוב אח"כ מותר לאפותו דיהי' חזי לבו ביום. ואין לומר דחזר הדין דהא אם יאפנו אז יוכל להשהותו למחר בלי קלקול והוי דשיל"מ וא"כ אסור לאוכלו היום ושוב אסור לאפותו משום דאסור לאוכלו ביו"ט י"ל דז"א דהא כיון דרביע עליי' איסור דאורייתא מלאכת האפי' מיו"ט לחול אם יאפנו ע"מ להשהותו למחר וזהו בודאי גרע מהוצאה גדולה וטירחא מרובה דל"ש דשיל"מ דהא האיסור מדאורייתא רובץ עליו למנוע מלאפותו כדי להשהותו למחר וא"כ הוי המאכל מתקלקל בלא אפי' ובטיל שפיר דל"ש דשיל"מ במתקלקל ולאחר שכבר בטיל ממילא מותר לאפותו ויוכל לאכלו בו ביום שכבר בטיל, ודו"ק. ואין לומר שיוכל להזהר ולהחמיר מהאיסור אפיי' ביו"ט דאורייתא היינו שלא יאפנו כלל, ז"א דהא אז יהי' מאכל מתקלקל ובכה"ג לא ניתן גזירת חכמים דדשיל"מ במקום שהמאכל מתקלקל, עכ"ז צ"ע– אך כ"ז באם אירע שאלה זו ביו"ט ראשון אבל אם אירע ביו"ט שני של גליות דמלאכת האפי' ג"כ אינה רק מדרבנן בזה יש להסתפק ביותר דהא היא היתר כרוך בצד האיסור מבלי נדע איך לנטות לאיזה צד דהא איסור דשיל"מ אינו אסור רק מדבריהם והיו"ט ג"כ אינו רק מדבריהם:

ואולי יש לחלק בזה לכאו' בין חד דרבנן יו"ט שני, לדשיל"מ דנולד בעצמו הוא איסור מדבריהם וכיון שנתערב אסור רק מדשיל"א הוי תרי דרבנן (ועוד ג' דרבנן דהנולד ודשיל"מ בעצמו הוא רק ביו"ט שני דרבנן) וקיל יותר וכעין מ"ש התוס' בברכות ובמגילה דף י"ט ע"ב ד"ה ור' יהודא מכשיר זה, אולם לא נראה ברור לחלק בסברה זו כאן – אך י"ל בל"ז, דמה תאמר להחמיר שלא לאפותו כלל מחמת איסור דשיל"מ (ויהי' חמיר בכזה בדרבנן מדאו' מחמת שבדאו' רובץ עליו האיסור אפי' מה"ת כנז' משא"כ בדרבנן הוא בחדא מחתא איסור דרבנן כמו איסור דשיל"מ וסובב ומתהפך לבלי תכלית כנז') א"כ יהי' מתקלקל וזהו הכלל שדשיל"מ לא שייך במאכל מתקלקל, ועדיין צ"ע לע"ד:

(ואין להתעקש לומר בזה דשאני השאלה זו מדברי הפרי תואר דכאן כיון דאסור לאפותו מטעם אופה מיו"ט לחול א"כ שוב נתבטל ומותר לאפותו ז"א כיון דבאמת יוכל לאפותו ועי"ז יוכל להשהותו עד למחר בלי קלקול ורק מטעם איסור יו"ט שני דרבנן אופה מיו"ט לחול א"כ בזה הוי מתהפך פך לבלי תכלית כיון די"ל גם להיפך דבטיל ומותר לאפותו ושוב אסור לאפותו הואיל וצריך להשהנו עד למחר מחמת דשיל"מ וגם האיסור דרבנן דשיל"מ מתהפך כך ולא נדע באיזה מהן נעמוד יסוד להחמיר יותר ולפשוט כראוי השאלה וכמו שכתבתי בזה, ודו"ק היטב):

וגם לדעת הטורי אבן באבני מלואים סוף מגילה דגם במבשל גיד ביו"ט מיקרי לצורך כיון שמדאורייתא יוכל לאוכלו שלא כדרך אכילתן אין לומר בזה דיש להתיר לאפותו בזה ביו"ט מטעם דדשיל"מ אינו אסור רק מדבריהם ומדאורייתא יוכל לאוכלו בו ביום ול"ש בזה איסור אפי' ביו"ט ז"א דמלבד שהברוך טעם (שער הואיל ומתוך) פקפק על דברי הט"א אלו מלבד זה הלא עכ"פ גם לדברי הט"א פטור רק בדיעבד אבל לכתחלה מדרבנן בודאי אסור וא"כ בכה"ג דאנו דנין לכתחלה אם יאפנו או לא בודאי אסור לאפותו אם יהי' אסור לאכלו עד למחר מטעם דשיל"מ:

ות"ח א' העירוני די"ל דהא עכ"פ כשרוצה לאפותו אז הוי מאכל מתקלקל ול"ש דשיל"מ אולם רק אחר שיאפנו אז יהי' ראוי להשהותו למחר והוי דשיל"מ ונמצא שאסור לאפותו וא"כ אם תאמר שצריך להשהותו עד למחר והי' האפי' ביו"ט באיסור א"כ הרי אסור לו לעולם כדין מלאכת יו"ט במזיד והיכא שאסור לו לעולם לא הוי כלל דשיל"מ כמ"ש הרמ"א בסוף סי' ק"ב וממילא שוב לא עשה איסור כשאפאה ע"כ ממ"כ מותר לאפותו ולא הוי ההיתר כרוך בצד האיסור בשוה דההיתר כרוך ממ"נ. אולם באמת ז"א כלל דהאיך שייך לומר דמותר לכתחלה לאפותו מצד טעם ההיתר דאם יאפנה באיסור יהי' אסור לו לעולם ול"ה דשיל"מ כנז' ואיך שייך ליקח קנס זה דדיעבד אם עשה איסור להתיר לכתחלה עי"ז, וזה מובן בפשיטות:

עתה בעת ההדפסה עוררני ידידי הה"ג חו"ב בח"ת מהר"ש זנוויל כהנא ני' מפה"ק כי עפי"ד הפמ"ג בסי' ק"ב (שפ"ד ס"ק י"א) דלא אמרינן בדשיל"מ חוזר וניעור ע"כ י"ל בפשיטות בשאלה הנז' דבטיל ומותר לאפות עכ"ד. אולם אני הקדמתי מטעם זה דברי הפרי תואר הנז' במאכל שמתקרר אם משהין אותו דנראה מזה פשוט דאמרינן בזה כעין חוזר וניעור דזיל בתר טעמא עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר שייך ג"כ אם יוכל לחממו ביום מחר והוי דשיל"מ וא"כ גם בנידון דידן הוי דשיל"מ כשיאפנו ואין לחלק ולומר דבזה אזלינן אם נורה לו שמותר לאפותו ביו"ט מחמת שמתקלקל א"כ שוב בטיל, ז"א דע"ז בעצמו אנו מסתפקים איך להורות לו אם יאפנו או לא בפרט ביו"ט שני כנ"ל ודו"ק. וגם ידידי הנ"ל פלפל בדרך אחר בזה ואין עת האסף פה:

ב) עוד בסוגי' דדשיל"מ. ירושלמי (פ"ו דנדרים) הדין נדרים מה את עביד להון כדשיל"מ או כדשאל"מ מסתברא מעבדינן כדשאל"מ דתנינן תמן שהזקן עוקר את הנדר מעיקרו (היינו כמובא ברא"ש ובקרבן העדה ר"ל דאם עוקר את הנדר מעיקרו אינו דשיל"מ שהרי הוא כאלו לא נאסר מעולם כיון שעקרו מעיקרו אכן כנראה בר"ן וכ"מ עט"ז מה' מאכלות אסורות וכן פי' בפני משה דאם עוקר את הנדר מעיקרו אז הו' דשיל"מ) אמרו אינו עוקרו אלא מכאן ולהבא דא מתניתא עביד לון כדשאל"מ (גי' הקרבן עדה כדשיל"מ) דתנינן תמן גדולי תרומה תרומה וכו' ותני עלה בד"א בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה גידולי גידולין איסורין וחומר הוא בגידולין וכו' שאין גידולי איסור מעלין את האיסור. ודא מתניתא עבד לון כדשיל"מ (נ"א כדשאל"מ) דתנינן תמן שהנודר מן הדבר ונתערב באחר אם יש בו בנותן טעם ה"ז אסור תפתר מבשא"מ בדשיל"מ עכ"ל הירושלמי, ע"ש היטב בקרבן העדה ופני משה הפי' שפרשו כ"א לפי גירסתו אשר סקל לו שם בדברי הירושלמי העמוקי' מני ים, ורבו הקושיות לפי פירושם, וצוח ואמר דרשוני, כי לכאו' כלו מקשה. וגם מה שייך לומר דאם עוקר את הנדר מעיקרו אז דוקא הוי דשיל"מ והלא בכל דשיל"מ א"צ כלל שיהי' מותר רק מאז והלאה אם יש לו מתירין כמו ביצה שנולדה ביו"ט וכיוצא, וכבר הקשה כן בס' נדרי זריזין ג"כ – וגם ל"ש לומר כגי' ופי' הפני משה דאם עוקר מעיקרא אז לא הוי כדשיל"מ הלא בין לטעם הר"ן משום מין במינו בין לטעם רש"י עד שתאכלנו באיסור כו' בודאי זה הוי דשיל"מ ואיך שייך כלל לומר שום א' מהפירושים שפרשו בזה. וי"ל לפענ"ד עפמש"כ שם הר"ן בנדרים (נ"ב ע"א) דאף במין בשאינו מינו דל"ש דשיל"מ מ"מ במים ומלח לגבי עיסה שיש להם גם עכשיו היתר היינו במקום שרגלי הבעלים יכולים להלוך אז אמרינן דשיל"מ גם בשאינו מינו. דאותו החילוק שיש בין מינו לשאינו מינו ישלים תוספות השיוי שיש ביניהם בזה ששניהם מותרים גם עתה יחד במקום רגלי הבעלים עכ"ד הר"ן הנודעים ע"ש באורך לטעמו דשיל"מ מטעם מב"מ. והנה לפי הקס"ד דמתחילין בירושלמי בענין נדרים אי הוי דשיל"מ פשוט דקאי על המתני' הנודר מן הדבר שהוא בנ"ט וכמבואר במפרשים עכ"ז לא מסיים רק לבסוף הפתר הך מתני' במין בשאינו מינו ואז דוקא הוי בנותן טעם דל"ש דשיל"מ נמצא על כרחך דמתחלה לא ידעי לחלק זה בין מב"מ לשאינו מינו בדשיל"מ וזהו קשה לומר, בפרט לד' הראב"ד (פט"ו מה' מאכלות אסורות) דמשנה שלימה הוא דבאינו מינו ל"ש דשל"מ ע"כ י"ל שבאמת ידעו החילוק שפיר גם בתחלה דבמין בשאינו מינו ל"ש דשיל"מ. וגם זה ידעו לומר דהמתני' מיירי במין שאינו מינו דייקא כמו שנראה בפשיטות מהלשון שנתערב ונאסר בנותן טעם. אך הענין הוא בזה דהנה קשה למה לא מתחיל מיד על המתני' דהכא לישמע מינה אי הוי נדרים דשיל"מ ומביא ממרחק לחמו רק לבסוף הביא מהמתני' דהכא דקאי עלה ואין כן דרך התלמודים, אך י"ל דמהכא אין ראי' בפשוט דיש לתרץ משום דקאמר בנותן טעם היינו דמיירי רק במין בשאינו מינו בנותן טעם ואז ל"ש דשיל"מ כנז' וא"כ אין ראי' מזה אי הוי נדרים דשיל"מ ע"כ הביא בתחלה מסתברא מעבדינן כדשיל"מ דתנינן תמן הזקן עוקר את הנדר מעיקרו. וכיון דלטעם הר"ן בדשיל"מ כשהוא ניתר גם מעיקרא כמו בתחומין כנז' אז הוי דשיל"מ גם במין בשאינו מינו וא"כ אם החכם עוקר את הנדר מעיקרו ומותר למפרע ג"כ לגמרי (ועדיף עוד הך דידן מהך דמים ומלח דההיתר עתה רק במקום שרגלי הבעלים וכו' אף שלענין זה עדיף מים ומלח דמותרים עתה אף בלי שאלה במקום שרגלי הבעלים יכולים להלוך משא"כ בנדרים דצריך לאיתשולי עדיף בנדרים דע"י שאלה מותר לגמרי (ולא בפרט א' לבד כגון במקום שרגלי הבעלים) ושוים בהיתרם לגמרי בשיוי גמור והוי מב"מ כמובן) וא"כ אותו החילוק שיש בין המינים בכמותן ישלים מה שהחכם עוקר את הנדר למפרע ויהי' גם כעת מותר למפרע שניהם שוים בהיתרא דבכה"ג שייך דשיל"מ אף במבשא"מ כמ"ש הר"ן, וא"כ כיון שנדרים הוי דשיל"מ אף מבשא"מ א"כ קשה על המתני' דהכא הנודר מן הדבר ה"ז אסור בנותן טעם ובההכרח להקדים הא דהזקן עוקר את הנדר מעיקרו דאל"כ ל"ק על המתני' כנז', וגם להגי' עבד לון כדשאל"מ כנז' יתפרש שפיר בלכתך בדרך הזה דהיינו כיון דאם עוקר למפרע ע"ש גם בשאינו מינו שייך דשיל"מ בכה"ג ועכ"ז תני במתני' דאינו אסור רק בנותן טעם א"כ על כרחך דנדרים אינם כלל דשיל"מ דאל"כ גם בשאינו מינו לא הי' בטל כנז'. וע"ז משני בירושלמי "אינו עוקרו אלא מכאן ולהבא'' וכיון דאינו עוקרו אלא מכאן ולהבא מיושב שפיר דמתני' מיירי בשאינו מינו כפשוטה ע"כ שפיר בטל – אמנם כ"ז הוא לטעם הר"ן משום מב"מ ע"כ כשעוקרו למפרע וניתר גם בתחלה אז הוי דשיל"מ גם בשאינו מינו אמנם לטעם רש"י דעד שתאכלנו בחיסור תאכלנו בהיתר. והא דל"ש דשיל"מ במין בשאינו מינו לטעם רש"י כבר כ' בתורת חטאת (כלל מ') הטעם דכל שנתערב באינו מינו אין ההיתר נקרא על דבר האסור אלא על שם דבר שנתערב בו עכת"ד והנה לטעם רש"י נמצא דבשא"מ דבטיל היינו מטעם שכבר נאבד שמו ממנו וא"כ אין נ"מ גם באם הי' מעיקרא מותר מ"מ ל"ש בו דשיל"מ בשאינו מינו, והנה להירושלמי לא הוי ניחא לי' ליישב המתני' הנודר מן הדבר אסור בנ"ט כמ"ד זקן עוקר את הנדר רק מכאן ולהבא כנז' משום דהיא שלא אליבא דהילכתא דהא פסקינן כברייתא בכתובות (ע"ד ע"ב) וכ"פ ברמב"ם (פ"ז מה' נדרים) ובש"ע אה"ע (סי' ל"ט) כמ"ד זקן עוקר את הנדר מעיקרו וכיון דלא קשיא לן מתני' אם נאמר דנדרים הוי דשיל"מ רק לפי טעם הר"ן דאז כשעוקר את הנדר מעיקרו הי' שייך דשיל"מ דלא בטיל גם באינו מינו אבל לטעם רש"י ל"ש זה כנז' ושפיר יוכל לאוקמי מתני' כפשוטה באינו מינו ונדר הוי דשיל"מ אלא במין במינו אף אם זקן עוקר את הנדר מעיקרו, ע"כ חתר הירושלמי והביא ראי' דעיקר כטעם רש"י בדשיל"מ כמו שאבאר, ודא מתניתא עבדי לון כדשאל"מ (היינו דהמתני' בכאן תוקים נדרים בשאינו מינו כדבר שאין לו מתירין עפ"י מתני' דהתם) דתנינן תמן גידולי תרומה וכו' בד"א בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה גידולי גידולין אסורין, והנה לפי הטעם דשיל"מ מטעם עד שתאכלנו באיסור לפ"ד התורת חטאת הנז', מובן שפיר החילוק בין דבר שזרעו כלה ואין זרעו כלה דבדבר שזרעו כלה נאבד כבר שמו ממנו יותר מנתערב באינו מינו ע"כ לא שייך בו דשיל"מ משא"כ בדבר שאין זרעו כלה אבל לטעם הר"ן ל"ש לחלק בין דבר שזרעו כלה לאין זרעו כלה כיון דסוף כל סוף לא נאבד הזרע רק נתהפך לצורה אחרת בתוך הגידולין שגדלו ומיני' נתהוו א"כ בדשיל"מ שאסור אף משהו באלפי אלפים כור וזהו הגידולים הראשונים שממנו גדלו א"כ בודאי שייך בו דשיל"מ גם בדבר שזרעו כלה והרי דגידולים הראשונים באמת אסורים אף בדבר שזרעו כלה ע' טו"ז יו"ד סי' ק"ב ס"ק י', והגידולים הם כמו הפרי עצמה אפי' בדבר שזרעו כלה ע' רמב"ם ה' נדרים פ"ה הל' י"ב ובראב"ד וכ"מ שם א"כ על כרחך מזה דמחלקינן בין דבר שזרעו כלה היא רק משום דטעמו של רש"י הוא עיקר בדשיל"מ וזהו שהביא הירושלמי ראי' מדמחלקינן בד"א בדבר שזרעו וכו' ע"כ דלא כסברת הר"ן מטעם מין במינו וא"כ ל"ש החילוק בשאינו מינו אם החרם עוקר הנדר מעיקרא או מכאן ולהבא כנז' וא"כ הוי נדרים במין בשאינו מינו כדבר שאין לו מתירין וזהו דהדא מתניתא עבד לון כדשאל"מ דתנינן שהנודר מן הדבר ונתערב יש בו בנותן טעם תפתר בשאינו מינו וכו' הרי מפורש כמו שביארנו בזה. רק מוכרח להביא מקודם ראי' מדמחלקינן בדשיל"מ בין דבר שזרעו כלה על כרחך אין טעמו של הר"ן עיקר ואז שפיר יש ליישב המתני' דקאמרינן הנודר מן הדבר ונתערב בנ"ט היינו באינו מינו (אם יוכל לאוקמי באם זקן עוקר הנדר מעיקרו) ונדרים הוי באמת דשיל"מ, ומיושב כל הקושיות, וגם לפי הגי' דמסיים ודא מתניתא עבד לון כדשיל"מ יתפרש ג"כ שפיר לדרכינו היינו די"ל דנדרים הוי באמת דשיל"מ ומתני' מיירי רק באינו מינו דיכול עתה לפי טעם רש"י לאוקמי שפיר כנ"ל, ונכון בס"ד, ודו"ק:

ג) עוד בסוגיין בס"ד (ביצה דף ל"ח) וכן האשה ששאלה מחברתה וכו' וליבטיל מים ומלח לגבי עיסה וכו' אמר להו ר' אבא הרי שנתערב לו קב חטין בעשרה קבין של חבירו יאכל הלה וחדי אחיכו עלי' אמר להו גולתייכי שקל הדר אחיכו עלי' א"ר אושיעא שפיר עבד דאחיכו עלי' מאי שנא חטין בשעורין דלא קאמר להו דהו"ל מין בשא"מ ומבשא"מ בטיל חטין בחטין נמי דלרבי יהודא לא בטיל לרבנן מבטיל בטיל אמר להו רב ספרא משה שפיר קאמרת (פירש"י בתמי' כלומר אמאי קא מודית להו בחוכא ולאקשויי אמתני') ולא שמיע להו הא דאמר רבי חייא קטוספאה משמי' דרב הבורר צרורות מגרנו של חבירו חייב לשלם לו דמי חטים אלמא כילא חסרי' ה"נ כילא חסרי' א"ל אביי ולא שני לי' למר בין ממון שיש לו תובעין לממון שאין לו תובעין א"ל וליטעמך הא דא"ר חסדא נבילה בטילה בשחוטה לפי שאי אפשר לשחוטה שתעשה נבילה שחוטה אינה בטילה בנבילה לפי שאפשר לנבילה שתעשה שחוטה ה"נ דכי אית לה בעלים לא בטלה וכי תימא ה"נ והא תניא א"ר יוחנן בן נורי חפצי הפקר קונין שביתה אעפ"י שאין להם בעלים דומין כמי שיש להם בעלים א"ל מי קדמית איסורא לממונא איסורא בטיל ממונא לא בטיל וטעמא מאי אביי אמר גזירה שמא יעשה עיסה בשותפות וכו' ורב אשי אמר משום דהוי דשיל"מ וכל דשיל"מ אפי' באלף לא בטיל עכ"ל הגמ', וע' פירש"י שם פי' הסוגיא. והנה סוגיית הגמ' זו רבו הקושיות והזרות בה לכאו', כנודע, וביותר קשה להבין לע"ד א) ממה דא"ר אושיעא שפיר עבד דאחיכו עלי' מ"ש חטין בשעורין דלא קאמר להו דהו"ל מין בשאינו מינו הא חטין בחטין נמי דנהי דלר' יהודא לא בטיל לרבנן מבטיל בטיל. דמה זה ענין לכאן מה דלרבנן בטיל מין במינו והלא אין זה סתירה לגוף דברי ר' אבא שהשיב להם על קושייתם שהקשו דליבטלי מים ומלח לגבי עיסה ע"ז השיב להם שפיר דאין זה כמו שאר איסורים דבטיל א' בחבירו דהרי הוי ממון בעלים ודומה כמי שנתערב לי קב חטין בעשרה קבין של חבירו וכי יאכל הלה וחדי ע"כ בודאי לא בטל א"כ מה זה אחיכו עלי' מהא דרבנן מבטיל בטיל דאינו סתירה לתירוצו ולמה תפסו על דקדוק דבריו דנראה דקאמר אליבא דר' יהודא במין במינו דילמא ס"ל באמת כותי' דר"י במין במינו וגם אם ס"ל באמת כרבנן דמב"מ בטיל נקט שפיר חטין בחטין לישנא דניחא לתרוויי' היינו גם לר' יהודא דלא רצה לינקט בזה בפלוגתא כיון שאין ענין לכאן (וכדרך הש"ס בכמה מקומות לינקט בלשון שניחא בלי פלוגתא כנודע) ומה אחוכי עלי' לפי"ד ר' אושיעא וגם שתפסו על לשונו שאין נ"מ לכאן והלא על תירוצם השיב להם שפיר כנז' דהוי ממון חבירו דלא בטיל ב) וגם יפלא עוד שם בסוגיין א"ל (ר' ספרא לאביי) וליטעמיך הא דא"ר חסדא נבילה בטילה בשחוטה לפי שא"א לשחוטה שתעשה נבילה שחוטה אינה בטילה בנבילה לפי שאפשר לנבילה שתעשה שחוטה ה"נ דכי אית לה בעלים לא בטלה ע' פירש"י שפי' דאליבא דר' יהודא אמרה במנחות דאמר מב"מ לא בטיל מין בשאינו מינו בטיל לו להיות כמוהו הוי מב"מ היכא דאין אפשר לו להיות כמוהו הוי מבשא"מ לפי שנבילה אפשר שתעשה שחוטה לכי מסרחא ואינה ראויי' לגר שוב טהורה ואינה נבילה עכ"ד רש"י וקשה דמה ענין נבילה בטילה בשחוטה לכאן הלא שם בנבילה אין נ"מ כלל למי הוא ולענין ממון בעלים משא"כ במים ומלח דכל הנ"מ לענין רגלי הבעלים במקום שיכולים להלוך וא"כ הנ"מ באיסורא תלוי רק בהבעלים ומה זה הביא מנבילה בשחוטה. ג) וגם קשה למה נקיט ר' ספרא ראייתו בזה מנבילה בשחוטה דהוא רק אליבא דר' יהודא דמין במינו לא בטיל כמו שפירש"י הלא פסקינן כרבנן וזהו שאחוכי עלי' לעיל על ר' אבא יען שהי' נראה מלשונו שפסק כר' יהודא ואנן פסקינן כרבנן במב"מ כמ"ש התוס' ומה זה הקשה אליבא דר' יהודא. ועוד כמה דקדוקים ובפרט קו' התוס' ע"מ דאמרינן וליבטיל מים ומלח וכו' והא הוי דשיל"מ ומה קס"ד כלל דבטיל עד דמסיים ר' אשי בסוף הסוגי' דהוי דשיל"מ וי"ל בס"ד. ובתחלה נקדים מ"ש בס' תולדות אדם (להגאון מטאלשווא מו"ה משה דוד אשכנזי זצ"ל) שהוא פתח לן קצת פתח בזה דסוגי' הגמ' סובב הנ"מ לענין ב' הטעמים בדשיל"מ הא' טעם רש"י עד שתאכלנו באיסור תאכלנה בהיתר והב' טעם הר"ן משום מין במינו ונ"מ בין הטעמים באם יש שני איסורים על דבר א' והא' יש לו מתירין והשני אינו עתיד להיות מותר, לפי טעם רש"י גם באופן זה אינו בטיל דעד שתאכלנו בשני איסורים ימתין עד שיהי' לו מתירין לאיסור א' ולא יעבור רק על איסור השני ולא ב' איסורים משא"כ לטעם הר"ן משום מין במינו ששוים גם בא באיכות מחמת שגם איסור עתיד להיות מותר אבל בזה נשאר עוד איסור השני דאין לו מתירין והו"ל מין בשאינו מינו מחמת איסור השני לכך בטיל גם עכשיו קודם שיל"מ דמ"מ הו"ל מין בשאינו מינו מחמת איסור השני [וכבר קדמו בזה בשו"ת צ"צ סי' ס"ט דלטעם רש"י בשני איסורים אם נשאר א' שאין לו מתירין אעפ"כ שייך דשיל"מ דעד שתאכלנו בשני איסורי' יאכלנו רק באיסור רק באיסור א' וכ"כ בצל"ח ביצה דף ד' בדרוש מבן המחבר] לכך בתחלה שהי' הקס"ד בזה דמהני ביטול לממון ולאיסור א"כ הוי ב' איסורים גזל ותחומין והאיסור גזל אין לו מתירין והאיסור תחומין יש לו מתירין ע"כ פריך שפיר דליבטיל כיון דלטעם מין במינו שוב לא הוי מין במינו בטעם דשיל"מ מחמת האיסור גזל שאין לו מתירין א"כ אינו שוה באיכות ול"ה דשיל"מ גם לענין איסור תחומין ע"ש מסקנתו לדרכו, ובזה י"ל לע"ד בסוגי' זו דהמקשה ר' יוחנן ודעימי' וליבטיל מים ומלח לגבי עיסה ידעו באמת מדשיל"מ (ומיושב קו' התוס') רק דהוי סברו כיון דיש כאן איסור גזל ואיסור תחומין והאיסור גזל אין לו מתירין ע"כ לא הוי גם האיסור תחומין דשיל"מ לפי טעם הר"ן כנז' וכיון דלא הוי דשיל"מ ע"י האיסור גזל ע"כ הקשו שפיר וליבטיל מים ומלח לגבי עיסה וע"ז אמר להו ר' אבא הרי שנתערב לו קב חטין בעשרה של חבירו יאכל הלה וחדי אחיכו עלי' היינו שאחיכו עלי' מטעם זה שסברו שלא הבין כונתם קושייתם דאם כונתו דלא יתבטל מחמת האיסור גזל כמו מי שנתערב לו קב חטין בעשרה של חבירו הלא אדרבא מזה בעצמו הוא סברת קושייתם דליבטיל מים ומלח לגבי עיסה דל"ש דשיל"מ מחמת האיסור גזל ע"כ לא הוי כמב"מ לטעם הר"ן ע"כ הקשו דליבטיל ועל כן אחיכו עלי' דהלא מזה האיסור גזל בעצמו שהביא להם הם הקשו שפיר דליבטיל ומה הביא להם לחזק ולייסד קושייתם עוד ואחיכו עלי' והדר אחיכו עלי', וע"ז אמר ר' אושיעא שפיר עביד דאחיכו עלי' מ"ש חטין בשעורין דקאמר דהו"ל מין בשאינו מינו חטין בחטין נמי נהי דלר' יהודא לא בטיל לרבנן מבטיל בטיל, ר"ל אם הי' טעמו של ר' אבא בדשיל"מ דהוא משום עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר וממילא גם בשני איסורים כגון הכא גזל ותחומין גם אם לאיסור גזל אין לו מתירין כיון שלאיסור תחומין יש לו מתירין ע"כ הוי שפיר עדיין דשיל"מ דעד שתאכלנו בשני איסורים תאכלנו רק באיסור א' (כנ"ל מהצמח צדק וגדולי האחרונים) ואם כזה סביר ר' אבא אז הי' לו להשיב להם שפיר דלא בטיל מים ומלח מחמת דשיל"מ דאף בשני איסורים כמו גזל ותחומין שייך דשיל"מ כיון דתחומין עכ"פ יש לו מתירין למחר כנז' אבל כיון דנראה מלשונו דר' אבא שאמר חטין בחטין ולא חטין בשעורין דסבר ר' אבא כר' יהודא דוקא במין במינו דלא בטיל וגם אם נאמר שרצה לינקט לשונו בלי פלוגתא כמ"ש לעיל עכ"פ חשש לדברי ר' יהודא ולפי"ז עכ"פ בדשיל"מ בודאי ס"ל כר' יהודא כמ"ש הר"ן הטעם דבדשיל"מ גם רבנן מודי לר' יהודא ע"כ לדידן דפסקינן כרבנן מ"מ בדשיל"מ אוסרים בזה מטעם מב"מ כמ"ש ר' אבא שחשש לדעת ר' יהודא בודאי בדשיל"מ אסר מטעמי' דלא בטיל ואם הטעם בדשיל"מ משום מב"מ א"כ בשני איסורים כגון גזל ותחומין ל"ש דשיל"מ כמבואר בדברינו א"כ זהו שהביא ר' אושיעא מפלוגתת ר' יהודא ורבנן במין במינו דעל כרחך נראה מלשון ר' אבא שנוטה לחוש כר' יהודא במב"מ וע"ז שפיר אחיכו עלי' דלפי"ז אדרבא נתחזק קושייתם דליבטיל מים ומלח לטעם זה בדשיל"מ בשני איסורים כנז' (ומיושב שפיר מה שהקשיתי לעיל הא דהביא הך דר"י ורבנן במב"מ לכאן ומה נ"מ לכאן ומהא דאחיכו עלי' דוקא מטעם זה). וע"ז מתמה רב ספרא על ר' אושיעא שהסכים עמהם בחוכא על ר' אבא ולא שמיע להו הא דר' חייא קטוספאה משמי' דרב הבורר צרורות מגרנו של חבירו חייב לשלם לו חטים אלמא כילא חסרי' ה"נ כילא חסרי'. ר"ל דר' אבא במה שאמר הרי שנתערב לו קב חטין בעשרה של חבירו לא הי' כונתו מחמת שיש כאן שני איסורים גזל ותחומין כמו שסברו הם בקושייתם שעפי"ז אחיכו עלי' אלא כונתו בפשיטות כיון דהאיסור תחומין תלוי רק בממון בעלים במקום שהם יכולים לילך וכמ"ש התוס' שם בד"ה הרי שנתערב וכו' וכונתו בפשיטות כיון דבממון לא יוכל להבטל ממון של זה אצל חבירו כגון מי שנתערב לו קב של חטין בשל חבירו וכי יאכל הלא וחדי כן בזה כיון שהאיסור תחומין תלוי בממון בעלים א"כ ל"ש ביטול לממון חבירו ול"ש לומר דליבטיל מים ומלח (ולא הוי כלל גזל ותחומין שני דברים נפרדים רק הכל א' וכד' התוס') ושפיר קאמר ר' אבא ולמה אחיכו עלי' וע"ז אמר אביי ולא שני לי' למר בין ממון שיש לו תובעין לשאין לו תובעין כדפירש"י שם דכיון דהוא ממון שאין לו תובעים היום ביו"ט דאושולתינהו נהלה עד לאחר יו"ט ע"כ בטיל וע"ז אחיכו עלי', אבל על כרחך לומר לדרכנו זה דאין כונתו דבטיל לגמרי דא"כ שוב קשה כיון דאין כאן עוד איסור גזל ואין כאן רק איסור תחומין לחוד וזהו דשיל"מ א"כ האיך הקשו וליבטיל מים ומלח הא הוי דשיל"מ ולמה אחיכו עלי' ושפיר קאמר להם, (א) אלא על כרחך כונתו דלו יהא דאין לו תובעים עכ"פ ממון אחר הוא כיון שמוכרח להחזירו לאחר יו"ט וכיון דממון אחר הוא ע"כ לא הוי דשיל"מ דהא אינו שוה באיכות עוד לטעם הר"ן כיון שחלוק גם באיכות בשני בעלים וצריך להחזירו לאחר יו"ט בשעת היתרו נמצא שבשעת היתרו ג"כ חלוק באיכות ול"ש סברת הר"ן בדשיל"מ ששייך בשאר איסורים וא"כ כיון דסברת ר' אבא שחושש לדברי ר' יהודא במב"מ עכ"פ בדשיל"מ בודאי מחמיר מטעם מין במינו לר' יהודא כמ"ש הר"ן דבדשיל"מ דגם חכמים מודים לר' יהודא וא"כ כיון דלא שוה באיכות לענין ממון בעלים א"כ שפיר קאמרי דליבטיל מים ומלח דלא הוי דשיל"מ ושפיר אחיכו עלי' (וע' למטה בההג"ה) ועי"ז יובן שפיר ההמשך מה דהשיב לו ע"ז וליטעמיך הא דא"ר חסדא נבילה בטילה בשחוטה וכו' לפי שאפשר לנבילה שתעשה שחוטה ה"נ דכי אית לה בעלים לא בטלה ר"ל כמו שפירש"י דאמרה רב חסדא אליבא דר' יהודא במנחות דמין במינו לא בטיל וא"כ נבילה דאפשר להיות כשחוטה לכי מסרחה ע"כ הוי מין במינו עם השחוטה כיון שעתיד להיות ניתר כמוהו לכי מסרחא שאינה ראויי' לגר א"כ זהו היינו ממש כמו טעמא דהר"ן בדשיל"מ דהוי מין במינו כיון שעתיד להיות ניתר כמוהו ולהשתוות באיכות ע"כ חוששין בזה כר' יהודא. וא"כ כיון דהתחומין הם דשיל"מ שעתידים להיות שוה באיכות עכ"ז אמרת משום דהוא ממון אחרים אף שאין לו תובעים מ"מ הוי חלוק באיכות לענין ממון בעלים ע"כ לא הוי מין במינו כלל א"כ כמו כן וכי נאמר בנבילה שנתערבה בשחוטה דאם אית להו בעלים אף שאינם תובעים אותם לא בטלה וזהו פשיטא דלא נ"מ בנבילה ושחוטה אם יש להם בעלים או לא ע"כ כמו כן בודאי בזה בתחומין במים ומלח כיון שאין להם תובעין ע"כ הוי שפיר מין במינו לענין דשיל"מ לטעם הר"ן ולא בטיל א"כ מה אחיכו עלי' דהא אמר שפיר ואדרבא על קושייתם ולבטלו מים ומלח קשה דהא הוי דשיל"מ ולא בטיל (ומעתה מיושב שפיר מה שהקשיתי לעיל דמה ענין נבילה בטילה בשחוטה למים ומלח לכאן דהא בנבילה ל"ש כלל שום נ"מ לענין בעלים ועפי"ז מיושב דהוא דומה ממש לכאן לענין דשיל"מ במב"מ שעתיד להיות ניתר כנז' וגם מיושב הקו' ג' שהקשיתי ממה שהקשה מנבילה בטילה בשחוטה דהוא רק אליבא דר' יהודא) וע"ז אמרינן בגמ' וכי תימא ה"נ (וממילא גם כאן ל"ש דשיל"מ כיון שיש כאן ממון בעלים אף שאין להם תובעים מ"מ שפיר קאמר ר' אבא) והא תניא א"ר יוחנן בן נורי חפצי הפקר קונין שביתה אעפ"י שאין להם בעלים דומה כמי שיש להם בעלים וכיון שיש להם בעלים לענין תחומין שפיר קאמר ר' אבא דלא בטיל בפשיטות (ולא מטעם דשיל"מ) דהוי כמו שנתערב קב חטין בעשרה של חבירו כיון דהאיסור תחומין תלוי רק בממון והוי כממון שיש להם תובעין דלא בטיל כלל כנז'. וע"ז אמר מי קדמית איסורא לממונא איסורא בטיל ממונא לא בטיל היינו כפירש"י דלא קאמר דליבטיל הממון רק האיסור תחומין (ובהכרח לרש"י לפרש כן דאל"כ תקשי וכי עד השתא לא ידעינן דיש לחלק בין איסורא לממונא א"ו כיון דעד השתא ברינן דהאיסור תחומין תלוי בממון בעלים וממילא ממונא הוא והשתא אמרי' דהממונא באמת לא בטיל רק כח האיסור תחומין וז"פ) וסברי' השתא דלא תלוי האיסור תחומין בהממון לגמרי וע"ז קאמר הש"ס (כפירש"י) וטעמא מאי (לא בטל, דהא לפי"ז שפיר הקשו ולבטל מים ומלח וכו') גזירה וכו' רב אשי אמר משום דהוי דשיל"מ ודשיל"מ אפי' באלף לא בטיל היינו אף דבאמת ידע גם מתחלת הסוגי' דדשיל"מ לא בטיל כנ"ל וכד' התוס' רק מחמת שהביא ממין במינו דס"ל לר' אבא לחוש לר' יהודא דלא בטיל ע"כ הטעם בדשיל"מ מטעם מב"מ ע"ש הי' שייך הפלפול לענין השני איסור גזל ותחומין אם שייך דשיל"מ כנז'. אבל רב אשי לשיטתו דס"ל בביצה דף ד' ביצה ספק יו"ט ספק חול הוי דשיל"מ ועל כרחך ס"ל דשיל"מ מנועמי' דרש"י עד שתאכלנו באיסור ולא מטעמי' דהר"ן כלל דהא מין במינו ל"ש בס' ביצה נולדה בי"ט שאין שם שום תערובות וכמ"ש בפני יהושע ובצל"ח דף ד' מבן המחבר, ובטעם המלך. וכיון דר' אשי לשיטתו בטעם דשיל"מ עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ע"כ שפיר קאמר דלא בטיל מים ומלח מטעם דשיל"מ דלא שייך לגבי' הנ"מ אם יש בו שני איסורים גזל ותחומין דלטעמי' שייך גם בזה דשיל"מ דעד שתאכלנו בשני איסורים תאכלנו באיסור קיל היינו רק איסורא כנ"ל. ונכון בס"ד, ודו"ק:

ד) הנה הרמב"ם פסק כר' אשי דספק מוכן אסור היינו משום דס' דרבנן אסור בדשיל"מ ע' מגיד משנה (ה' יו"ט פ"א הלכה כ') והנה לכאו' קשה עפי"ד הצל"ח ביצה שם שכ' דגם ר' אשי לא אמרה להלכה אלא לתרוצי ברייתא אליבא דר"י ור"י אבל איהו גופי' אפשר ס"ל כרבה בהכנה וכן כ' שם בצל"ח דמה שכ' הרי"ף דהלכה כר' אשי לא על ר' אשי בזה אמרה רק על ר' אשי בדף ל"ט בביצה דבאיסור תחומין דרבנן דהוא דשיל"מ קאמר רב אשי דלא בטיל אבל לא בספיקא דרבנן וא"כ קשה על הרמב"ם לפי"ז דמנין להחמיר לפסוק כר' אשי ועכ"פ ספיקא הוא (לדעת הצל"ח) אם הלכה כר' אשי או אם אמרה כלל ר' אשי להלכה וא"כ קשה למה פסק הרמב"ם לחומרא דהא איסור דשיל"מ בעצמו דלא בטיל הוא רק מדרבנן דמדאו' בטיל וא"כ בספק אם מחמרינן בזה מחמת דשיל"מ יש לנו ליזל לקולא. וי"ל עפי"ד הרמב"ם בס' המצות דכל איסור דרבנן אסור מלא תסור והקשה הרמב"ן מס' דרבנן לקולא ותי' דהם אמרו והתירו בספק דדבריהם והקשו דא"כ בספק פלוגתא איך התירו הא התנא או האמורא שאוסר לא יתיר בספיקו היינו שבאם יחלוק חבירו עליו שאז יקלו לפסוק כדברי חבירו המיקל דהא לדידי' ההלכה שצריכין לאסור בודאי אלא על כרחך כתי' הזהר הרקיע והשב שמעתתא שלא גזרו כלל בספק והרמב"ם לשיטתו דס' דאו' מה"ת לקולא ומדרבנן לחומרא ובדבריהם לא החמירו ע"ש ממילא בכל ספק שיהי' בדבריהם אפי' בספק פלוגתא אזלינן לקולא, וקשה לפי"ז על ר' אשי דס' דבריהם אסור בדשיל"מ פירש"י מטעם עד שתאכלנו באיסור הא הוא מותר לכתחלה אפי' לנפש היפה בלי פקפוק כי מעולם לא נגזר על הספק ומצאת שהקשה כבר כן בס' ברוך טעם, וביותר קשה על הרמב"ם לשיטתו שפסק בזה כרב אשי לדברי המגיד משנה כנ"ל ובזה על כרחך טעם ר' אשי רק משום עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר כמו שפירש"י דטעם הר"ן משום מב"מ ל"ש בזה כיון שאין שום תערובות וכמ"ש בפנ"י והצל"ח ושו"ת פני ארי' וברוך טעם ושאר אחרונים וכנ"ל א"כ הרמב"ם דלשיטתו כל דרבנן הוא לא תסור ולא גזרו על הספק כלל כנז' א"כ מה עד שתאכלנו באיסור שייך בזה דהא לא נאסר מעולם על הספק וההכרח לתרץ לומר דבדשיל"מ גזרו בפרטות גם על הספק – והנה כיון דגזרו בדשיל"מ בפירוש גם על הספק [וע' בפלתי סי' ק"ב אות ד' שקבעו חז"ל במסקנא לחומרא לס' דשיל"מ כעין של תורה ע"ש] ממילא י"ל לפי"ז שפיר פסק הרמב"ם כר' אשי אף אם נאמר כהצל"ח דהוי ספק פלוגתא אם הלכה כותי' בזה דבשלמא בענין אחר שאינו דשיל"מ י"ל דרב אשי הקיל ולא קאמר רק בודאי ולא כלל על הספק, וממילא גם בס' פלוגתא מותר אבל בזה דקאמר ר' אשי שדשיל"מ ספיקו להחמיר גם בדרבנן והחמיר בכל ספק שיהי' א"כ גם בזה הספק אם הלכה כותי' בזה דדשיל"מ ספיקו להחמיר גם בדרבנן אין לנו להקל מכח ספק דרבנן דהא אם הלכה כותי' בזה אז הוא מחמיר גם בס' דרבנן בדשיל"מ ל"ש א"כ גם על גוף עיקר הדבר אם הלכה כותי' כיון דהיא דשיל"מ ספיקו להחמיר לפסוק כותי' אף בדשיל"מ הוא רק דרבנן משום דהוא ספק לא תסור לדעת הרמב"ם ול"ש לומר כת' השב שמעתתא הנז' דלא אמר רק על הודאי דאדרבא בדשיל"מ החמיר בפירוש לחוש גם על ספק וממילא גם בעיקר אם לפסוק כותי' בזה צריכין להחמיר אם נרצה לצאת י"ח דעתו ואין לומר דכיון דעל גוף הדין אנו מסופקין אם הלכה כדבריו דבדשיל"מ הולכין בספיקו להחמיר גם בדרבנן ע"כ יש להקל, ז"א דלצאת י"ח ר' אשי ומטעם לא תסור כדעת הרמב"ם כיון שגזר בדשיל"מ גם על הספק ע"כ גם בספק הדין וספק פלוגתא אם אחרים מודים לו בזה מ"מ מחוייבים להחמיר כדעתו מחמת דזהו בעצמו דרבנן בדשיל"מ אם הלכה כותי' בזה, ודו"ק היטב.

ולכאורה י"ל דזהו רק לשיטת המנחת כהן דבדשיל"מ הולכין בכל ספיקיו לחומרא אמנם כדברי הברוך טעם (פ"ד משער התערובות) שחלק עליו וס"ל דספק אם הוא כלל דשיל"מ אז בטיל א"כ גם בזה דהספק מעיקרא אם יש לפסוק כר' אשי דדשיל"מ בס' דרבנן לחומרא ע"כ יש להקל ונסתרו דברינו אמנם יש לחלק דהתם הספק על הנושא אם הוא כלל דשיל"מ ע"כ מקיל בברוך טעם אבל הכא שבודאי הוא דשיל"מ וחיישינן לדעת ר' אשי שהוא בלא תסור כדעת הרמב"ם כל מילי דדבריהם ע"כ י"ל דנחמיר גם בספק פלוגתא היינו ס' אם הלכה כותי' בזה כנ"ל כיון שהוא ס"ל להחמיר בס' דרבנן בדשיל"מ וזהו בעצמו ספק דרבנן בדשיל"מ אם הלכה כותי' ע"כ שפיר יש להחמיר כנ"ל לדעת הרמב"ם אמנם עדיין הדבר עוד צ"ע בס"ד

ה) עוד ארשום בשולי היריעה. כי בחי' הרי"ם גיטין (בסוגי' דברירה בד"ה מיחל ושותה מיד) כ' שם בפלפולו אליבא דר"מ שם דהתרומה מה"ת בטל ברוב רק מדרבנן אסור משום דתרומה הוי דשיל"מ ובדרבנן שייך ברירה וכו' ע"ש עוד ובמח"כ גאונו תמוה. דפשוט דבתרומה ל"ש דשיל"מ כדמסקינן בש"ס נדרים (נ"ט ע"א) קונמות דמצוה למיתשל עליי' הוי דשיל"מ, תרומה מאי מצוה למיתשל עלה וכמו שפסק הרמב"ם בה' תרומות פי"ד דתרומה עולה בא' ומאה וא"כ לא הוי דשיל"מ, ואף שהאחרונים פלפלו בזה היינו לפי הקס"ד אבל להלכה לא הוי תרומה דשיל"מ בפרט שהרי"ם כ' כן לדר' מאיר דאמר מיחל ושותה מיד וסתם מתני' הוא דתרומה עולה בא' ומאה כמו דאמרינן שם בנדרים א"כ פשוט דלא הוי תרומה דשיל"מ לר"מ ועתה בעת ההדפסה שלא יהי' גאון ישראל כטועה בדבר משנה עוררני ידידי הה"ג וכו' מוהר"ש זנוויל כהנא ני' די"ל אולי כוונתו דבשלמא שם בנדרים מסקינן כיון דתרומה לאו מצוה לאיתשולי א"כ ל"ד נדרים דמצוה לאתשולי עליו אבל הכא בגיטין שמיירי כשלא הפריש עדיין התרומה ל"ש לומר דבטל ברוב דהא הוי דשיל"מ שיוכל להפריש ומצוה להפריש וא"ש נכון, אלא שהרי"ם קיצר בלשונו

תוכן העניינים

מנחת אלעזר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה