מנחם ציון· רבי מנחם מנדל מרימנוב
פרשת שמיני
מה שדרש ביום א' פ' שמיני
צריך ביאור איך ספרו ספירת עומר במדבר הלא לא יכלו לומר היום כך וכך לעומר שהרי לא הקריבו העומר ולדעתי נראה שבאמת ספרו שכן משמע בזה"ק שהמצוה היתה מתחלת תיכף בעת צאתם ממצרים ונראה שספרו ליציאת מצרים והוא שאמר משה היום אתם יוצאים שכל מי שיש בו קדושה יתירה צריך לנהוג בו כבוד כמו לכהנים וללוים ובעת ההוא היו הבכורים מקודשים ואמר להם פרשה זו שפ' זו נאמרה מיד ביום שיצאו ואילו היו סופרים כך מיום ההוא והלאה ולא נפלו ממדריגתן לא הוצרכו כלל להקרבת העומר ובזה יובן מ"ש משה ליהושע צא הלחם בעמלק מחר וצריך להבין למה לא אמר הלחם מיד הלא למלחמה צריך זירוז שלא תגבר יד האויב והענין הוא דמן הדין מחוייבין לספור מיד בשקיעת החמה דזריזין מקדימין למצות וכשראה משה שנתעצלו ולא ספרו מיד הבין שירדו ממעלתן. ובודאי יבוא עמלק מחר שיהא לו קצת תלוי ראש. וע"כ צוה ליהושע שיהא מוכן למלחמה:
וי"ו דגחון רבתי כבר אמרתי טעם על זה וכעת אבארנו בפנים אחרי' ונקדים ליישב מ"ש על ג' דברים נתקשה משה והסימן שמו מנורה שרצים החודש וצריך ביאור מהו ענין הקשוי על שרצים דבשלמא במנורה נוכל לומר לפי שהיתה כלה מקשה ולא של פרקים וגם הנרות היו נעשים מעשת אחת וכשרצה להיטיב הנרות הוצרך לכפוף כל המנורה וזה היה דבר קשה. וכמו כן החודש לפי שכ"ד שעה מכסי סיהרא וא"א לראות הלבנה בעת התחדשה וצריך לחשוב ולדקדק ברגע המולד לאמיתו ולפי פשוטו אפשר שנתקשה בזה אבל בשרצים מאי קשיא ליה הלא לא היה בשרצים שום מין טהור שנוכל לומר שמשה לא היה קניגי ובליסטרא ונתקשה להכירם הלא כלם טמאים וביאור הענין דהנה קודם חטא אדה"ר לא היה דבר טמא שכל מה שברא הקב"ה נברא בתכליתו ליהנות ממנו לכל דבר שראוי הן לאכלה או לסחורה ולא נברא שום דבר על חנם רק בעבור שלא עלתה בידו לקיים הצווי. על ידי כך נתגשמו מינים הרבה ונאסרו לנו בתוה"ק לבל נטמטם בהם עד היום האחרון אשר יערה עלינו רוח ממרום ישפוך את רוחו על כל בשר ועתיד חזיר ליטהר ואולם כל דבר צריך שיהיה לו אחיזה בקדושה המקיימו והמהוה אותו מאין ליש כמו מין האדם שהגוף הוא טמא ומטמא כמו שיסד הפייטן מטמא בעודו מטמא במותו והנשמה טהורה היא חלק אלהי' עליון והנפש החיצונית מחברתן כמו כן במינים טמאים שבבהמה המה קיימין ע"י המינים טהורים שבסוג ההוא ויוכל ג"כ להתעלות ע"י אכילת האדם אף שהם בעצמם טמאים ואינן נאכלין ויש ממוצע ביניהם שכמה מינים יש להם סימן טהרה א' כגון גמל וחזיר וארנבת. וכן יש עופות שיש להם איזה סימני טהרה מאותן הארבע וכמו כן דגים כמה מינים יש להם סנפיר בלא קשקשת ואלולי כך לא יוכלו המינים הטמאים להתקיים רק ע"י הטהורים שבסוג ההוא מזה יש להם אחיזה ע"י המין הממוצע אבל שרצים לא מצינו לו שום מין טהור וע"ז נתקשה משה אבל אמת נכון הדבר שגם שרצים היה להם מין א' שהיה אחוז במעלה גבוה הרבה והוא הנחש שעליו אמרו חז"ל חבל על שמש גדול שנאבד ולפי גדולתו קללתו שהיה ערום מכל הבהמה וחיה והיה לו רגלים והוא היה ממוצע בין השרצים והאדם רק שאחז עצמו בדבר שאינו בריאה כלל והוא השקר שאיננו נברא. שכל מה שברא השי"ת בעולמו הוא קיים לעולם ועד שבשביל האדם הצדיק נברא העולם שהוא מאמין בה' אחד ומפרסם אלקותו וזה קיים עולם ועד מימות שנברא העולם עד עכשיו שכל אותן ראשי הדורות הנזכרים במקרא שת מתושלח חנוך שם ארפכשד וכדומה כלם היו צדיקים ומאמינים באמונת אלהי עולם ומלכותיה מלכות עלם ושולטניה לא תתחבל אבל צאו וראו כמה שקרים היו בעולם שבדו מלבותם ונתבטלו. מתחלה עע"ז היו דור אנוש שידוע טעותם ולא האריכו ונתבטלו ואח"כ היה נמרוד וחביריו ובא אברהם אבינו והפיר מחשבתם ונמשכו כלם אחריו וכן פרעה טעה וכפר ונאבד אבל האמת קיים לעד וע"כ משהנחש אחז עצמו בשקר שהוא דבר שאינו יכול להתקיים לכך נתקלל ונתקצצו רגליו והוצרך לילך על גחון שנישוף וניחוף ויצאו מעיו ארצה ומתקלקל אבל דבר שיש לו רגלים הוא קיים לעולם וע"ז מורה הוי"ו דגחון שהוי"ו הוא מדת אמת בעבור שהיא בדמות חוט להורות איך שמושך השכל העליון מלמעלה למטה ולפרש דבר זה על בוריו תקצר הזמן וע"כ נאמר במדרש שבקשה רחב ונתתם לי אות אמת אות וי"ו שאלה והם נתנו לה חוט השני שהוא דמות וי"ו וע"כ היא מאותיות הגדולות כי כשהסופר מתחיל לכתוב ס"ת צריך לעשות הקנים שוים שלא יהא אות א' גדול מחבירו ואם לאו מחזי כמנומר זולת אותן אותיות שמנו חכמי' קטנים וגדולים והאות הגדול צריך להיות כמו ארבעה אותיות קטנים וטעם הדבר שהרי בעולם השפל הזה צריכין ג"כ תורה מוגשמת ובעולם הגלגלים שהם בעלי שכל ומדע צריכין ג"כ תורה יותר רוחניות ובעולם השכליים הנפרדים צריכין ג"כ תורה יותר גבוהה ושכליית ויותר מזה בעולם אשר נאמר עליו נכון כסאך מאז ששופע שם מציאת אלקות ועל זה נאמר תורה חדשה מאתי תצא שעתה בעו"ה שהישראל הם בקטנות השכל והם בבחינת אותיות קטנות אבל לעתיד כשיתוקן הכל יהיו בבחינת אותיות הגדולות ותתגדל הוי"ו דגחון ולא יצטרכו עוד אל הגחון שיתבטל השקר ויטהר הכל:
ובזה יבואר מ"ש תלמיד ותיק היה לו לר"מ שטיהר השרץ בק"ן טעמים אמר סומכוס אני אדון ואטהרנו ותמהו התוס' מאי רבותא ללמוד מן התורה לעשות פלסתר על המצות והדין עמם וכי לימוד כזה ייטב בעיני ה' ועכ"ז בא סומכוס לחזק דבריו ובדברינו הנ"ל יתכן שהיה אותו תלמיד נאה דורש לטהר השרץ באותן טעמים שיטהר לעתיד וע"ז שאלו מהאי גיסא או מהאי גיסא שהתנא היה מסופק אם התיקון יהיה על ידינו או שיהיה מעצמו אח"כ כשנהיה מתוקנים והבן ומשני הראשוני' היו בקיאין בחסירות ויתירות פי' שהיו יודעין איך לעשות המצות כתיקונם. אבל אנחנו עושין מצוה א' בחסר או ביתר ואין אתנו יודע עד מה:
אודך על כי נוראות נפלאתי נפלאים מעשיך להבין מקרא זה נקדים מ"ש בזה"ק ע"פ וספרתם לכם לכם דייקא לעצמיכם כמד"א וספרה לה לה לעצמה תורת ה' תמימה לא תחסר כל בה אפי' אות אחת אי אפשר שיהיה יתר בתורה וע"כ יפה דרשו על מלת לכם ולה שהמה למותר אבל צריך ביאור מהו הכוונה שיספרו לעצמם וביאור הענין כשעלה במחשבת הבורא ב"ה לברוא העולמות כלם להשפיע ולהאציל עליהם מטובו צפה בתכלית היוצא מהם ובמה יהיה נחת רוח לפניו לכבודו ולתפארתו ותכלית הנבראים הם מין האדם והם הטובים שבו שיפרסמו שם כבודו נוראותיו ונפלאותיו ויודיעו טבעו בעולם למען דעת איך ליבוש מלפניו ואיך להדר ולפאר כבוד שם קדשו ומהם יצאה אומה שלימה והם הנפש של כל הנבראים שהעולם נברא בג' דברים והם עולם שנה נפש ועולם הם השמים וכל צבאם הארץ וכל אשר עליה ושנה היא הזמן ונפש היא נפש החיונית והיא מתחלקת לאיברים רבים וכללות כלם הוא הלב שחושב וחומד ומצוה על כל המעשים למשל שהלב חומד שיעשה לעצמו בגד ונותן לו עצה להשתכר מעות ואח"כ לילך ליריד ולקנות ולעשות והמוח שופט איך ובמה ישתכר ויעשה חפיציו שכל דבר צריך חכמה וע"כ נקרא לב בעבור שנכללים בו שלשים ושתים נתיבות חכמה והל"ב נתיבות הם שבילין ליכנס לתורה ולחכמה ויקצר הזמן לבאר איך שיש בלב ל"ב שבילים:
וא' מהם הנכבד הוא שביל התורה וכמו כן הם כלם בזמן שהיודע לעשות רצון קונו חולק השנה לל"ב חלקי' ואע"פ שאין בשנה כ"א י"ב חדשים מ"מ יש שמה שס"ה ימים וא' מהם הם ימי עומר שנא' וספרתם לכם וגו' מיום הביאכם את עומר שבזמן שבהמ"ק היה קיים היו מקריבין עומר בי"ו בניסן וצריך ביאור מהו ענין הספירה על מה ולמה סופרין. ועוד למה נקרא ספירת העומר והאיך תלוי הספירה בהקרבת העומר ושורש הדבר דהנה עד הנה עברו שני תקופות תשרי וטבת והם היו ימים של צער שמתקופת תשרי ואילך מדת לילה גובר והחושך מתרבה בעולם יותר מן האור ועי"כ גם שכל האדם מתגשם יותר שבלילה אין השכל מזוכך כל כך כמו ביום ואף גם שישנם צדיקים השומרים משמרתם גם בלילה לא יחשו המזכירים מכל מקום אי אפשר לעסוק במצות בלילה רק להשתדל בעסק התורה ואין האדם מתדבק בבוראו רק ע"י עשיית המצות ואע"פ שמתקופת טבת ואילך מתחיל היום להאריך מ"מ עדיין הלילו' ארוכים מהימי' עד ניסן שמתחיל היום להתגבר וע"כ מתחילין לספור ספירת העומר כמו אשה שמטהרת עצמה לבעלה סופרת מידי יום ביומו ושומרת יום כנגד יום שלא תמצא ולא יארע שום ספק בבנות ישראל כמו כן עתה סופרים הימי טוהר שלא יראה וימצא בנו שום כתם ושיטהרו נפשות ישראל מזוהמתן והוא שאמר הקב"ה לאיוב איפוא היית ביסדי ארץ. איפה שלך היכן היתה שכוונת תחלת הבריאה היתה שלא ימות האדם שהגוף היה מזוכך מאוד ובגוף אדה"ר היה יכול לקבל כל החיות של הימי עולם ובו היו תלוים כל הנשמות והיה כלי מוכן לקבל טהרת הקודש. וע"כ אותו כלי נקרא עומר ואחר החטא שנתגשם הגוף הוצרך למות ולהיות הגוף כלה בעפרו רק שנשאר עצם קטן א' שאינו נרקב ונכלה. והוא הנסכא המונח בתרווד רקב וממנו יהיה התחיה וא"כ נקרא אותו העצם עומר וז"ש השי"ת לאיוב איפה שלך היכן היתה שבאיזה מקום היה כלול באדה"ר כל עומת זה תדעו נאמנה שכל ימי חושך שעברו עד הנה היו בבחינת מות אף שהיה נדמה לכם כחיים זה היה רק דמיון עד חודש ניסן שמתחילין ימי התחיה וע"כ ביום א' דפסח מברכין הטל לעורר הטל של התחיה ובשבת חהמ"פ מפטירין במתים שהחיה יחזקאל הנביא שיהא סימן לבנים וע"כ סופרי' ספירת העומר לשון הזדככות ממחרת השבת ששבת הוא לשון סוף דבר שהימים הראשונים יפלו מיום הביאכם את עומר התנופה תנו פה שהדבר תלוי בדבור והמקרא מובן: