מנחם ציון· רבי מנחם מנדל מרימנוב
ליל יו"ט שני
מה שאמר הרב בליל שני
ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני ה':
כמה מעלות טובות למקום. עלינו איך הלך לפדות לו גוי מקרב גוי ביד חזקה ובזרוע נטויה. והטביע והשריש בלבנו האמונה שלימה לדעת אותו ולאהבה וליראה שמו ומאז נשתקע ונשתרש בטבעינו אמונת אלהי עולם. עד שהאמינו בו באמת ובלב שלם ועדיין מימיהם אנו שותין ומפיהם אנו חיין. ולולא זאת לא היה בכחינו להסיר ממנו דעות הרעות המשובשות מתועבת מצרים וכמ"ש בזה"ק פ' וארא מאמר המתחיל ולקחתי אתכם ע"ש שהוא מלא דברי מוסר ויראת שמים ובימי חורפי נהגתי בעצמי לחזור בכל יום המאמר ההוא:
יחץ כל חכם לב טהר ידים הקרב אל משכן ה' לעשות מעשהו ולעבוד עבודתו עבודת הקודש צריך להצניע מעשיו להסתיר דרכיו ומעלליו לבל יקטריגו עליו ויטרידוהו העוטרים עליו לעבור את פי ה'. וע"כ נאמר יראת ה' היא אוצרו. שיראה עילאה הנקראת יראת ה' צריך להסתיר כדרך סגולת מלכים שמצניעין אוצרותיהם. וע"כ מצניעין את האפיקומן קודם חצות לבל ירגישו בו הקליפות. ואחר חצות לוקחין אותו משם ונקרא אפיקומן שהוא אפיקו מנא שצריך להוציא הכלים משם.
צא ולמד מה בקש לבן וכו' כל איש מאומה הישראלית עומדים ושומרים עליו שני מיני יצר הרע כשני חשיפי עזים לכלות עיניו ולדאוב את נפשו להעבירו מתורת אלהיו הא' נקרא פרעה שהוא מסית ומדיח לפרוע פרעות בתורת ה' לעשות הרע בעיניו והשני קשה הימנו שהוא חריף לרמות ומטהר את השרץ מראה פנים שדבר זה מצוה לעשות בחלק שפתיו ידיחנו וזה ענין רע מאוד מנפש עד בשר יכלה והוא נקרא לבן ארמי והזריז ונשכר לעשות הטוב לפני ה' צריך להתחכם עליו מאוד על כל דבר. והעיקר הוא התשועה ברוב יועץ ישיחנה לאחרים ובמועצות ודעת לפקוח את עיני שכלו ולשקול הדבר בפלס ומאזני משפט וצדק להורהו המעשה אשר יעשה אם טוב אם רע. וז"ש צא ולמד מה בקש לבן פירוש שצריך לימוד ועצה טובה להפר ולסקל את מחשבתו. שפרעה לא גזר אלא על הזכרים שהם כינוי למצות השם שהוא אינו מסית רק שלא לעשות מצוה. ולבן עוקר את הכל שמסית לעשות מצוה האומר לרע טוב ולחושך אור. להמרות עיני כבוד השי"ת:
במתי מעט וכו' ככוכבי השמים לרוב. הקב"ה הבטיח לאברהם אבינו שיהיו זרעו ככוכבי השמים. פירוש הדבר שהנשמה כשמורידין אותה בע"כ ממקום קדושה לכנוס בגוף העכור. היא יוצאת דרך אותו כוכב הראוי לבחינתה ושם נשאר הצהירות והבריקות שלה וזכי הראות צדיקים שבדור אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה למראה עיניהם יחזו ויבחנו דרך אותו השביל את כל ונוכחת מקום מחצבם ושורשם כל אשר צריכין לתקן ואברהם אבינו אצטגנין גדול היה וידע כ"ז. וע"כ הוציאו השי"ת החוצה והראהו הכוכבים והבטיחו שגם בניו יזכו לבחינה זו כשיצאו ישראל ממצרים נזדכך גופם ואור שכלם עד שראתה שפחה בים מה שלא ראו נביאים וזכו למעלה הזאת וז"ש ועתה שמך ה' ככוכבי השמים:
יכול מר"ח וכו' עצה טובה קמשמע לן. כי אין לך אדם שאין לו שעה אשר יתעורר עליו התחדשות מלמעלה ללהב את נפשו לעבודת בוראו. וטהר ידים יוסיף אומץ עוז ותעצומות בלימוד תורה ועשיית מצות לבלתי הפרד מדביקותו רק שאינו רשאי לגלות הדבר ולספר תהלות ה' עד אשר עשה כל המצות ובשעת עשייתם שאז הקב"ה בכבודו ובעצמו מתלבש בו ומדבר מתוך גרונו ואז יכול לקדש השם הנכבד. וז"ש יכול מר"ח או מבעוד יום שאל תאמר מיד בהתחדש עליו אור ה' לאור יומם יוכל לספר תהלות ה'. רק בעבור זה פירוש כשהשי"ת הנקרא זה אלי מתלבש בו והיינו לא אמרתי שהשי"ת אינו אומר מתוך גרונו רק בשעה שמצה ומרור מונחים לפניו. כי מצה ומרור הם כינוי על מצות עשה ומצות לא תעשה:
ואומר לך בדמיך חיי שני דמים הללו הם דם פסח ודם מילה שדם מילה מורה לתקן ברית המעור ודם פסח היה לקדש ולתקן ברית הלשון שע"כ נקרא פסח נוטריקון פ"ה ס"ח:
אמור מעתה במצרים לקו עשר מכות וכו' בסטרא דקדושה יש עשר מדות טובות המוטבעין בישראל ואת זה לעומת זה יש עשר מדות רעות בסט"א. וכשהישראל דבוקין בהמדות טובות הם מוציאין עצמם מממשלת הסט"א. והנה גלות מצרים היה לה קץ שידעו זמן הקצוב להם להיות שם וכן גלות בבל וע"כ גלות מצרים נקרא נחל מצרים שיש לו סוף:
רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם צ"ל הדקדוק אמאי לא אמר רוממות אל בפיהם והאיך שייך לומר הרוממות בגרון וביאור הענין שדבר תמוה בעיני העולם מה שהצדיקים פועלים בדבורים לשבור שבט רשעים ולהרים קרן הצדיקים והשי"ת עושה רצון יראיו אף שלא בשעת תורה ותפלה וכל זמן שגרונם ניחר עדיין מרגישים הרוממות אל ונחשב להם כמו שהתפללו ולמדו עתה וע"כ ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור. חסל סידור פסח שני:
משיב הרוח ומוריד הגשם. הפוסקים העלו שמכריזין לומר משיב בשמיני עצרת אבל ביום א' דפסח אין מכריזין לפסוק ולהתחיל מוריד הטל שאין מתפללין על רוב הטובה ולכאורה יראה שהגשם אינו טובה כל כך דאיתא בגמ' שתנא א' היה שקול בדעתו לבטלו ולבאר זה צריך שתדעו מ"ש בחג מתברכין גשמי שנה פירוש שבראש השנה נידונין על הגשמיות של צרכי בני אדם בשנה זו כמו סדר הולדת האדם שמתחלה נבראו אבריו וגידיו והנשמה אינה באה עד צאתו מרחם אמו וע"ז אמר איוב בהלו נרו עלי ראשי אבל בגופו לא נפח עדיין נשמת חיים כמו כן צרכי בני אדם קצובין מראש השנה הגשמיות שלהן עד הפסח שבא להן הרוחניות וע"כ אם היינו שואלין צרכינו היה עלינו מקטריגים רבים שיפשפשו במעשינו אם ראויים אנו לכך ולכן התקינו שיכריז הש"ץ מקודם והוא פועל בהכרזה זו שיהיה כמו כן אתערותא דלעילא וגם מן השמים יוצא הכרוז לעומתו שישאלו על הגשם ואם כן אינן יכולין לקטרג עוד כי מחויבים אנחנו בזאת אחרי שהכריזו עלינו כך מן השמים אבל בפרוס הפסח הגשם חלף הלך לו והיא עת ירידת הטל שהיא של תחיה ודבר רוחני ואין מי שיכול לקטרג על שאנו שואלין דבר רוחני ולכך אין צריכין להכריז:
וישבות המן ממחרת הפסח. ביאור הענין וטעמא דמלתא כי בז' באדר מת משה ויום ההוא ערב שבת היה והיו רשאין להותיר מן המן למשמרת עד הבוקר ואח"כ נשתלח בו ברכה והספיק להם עד י"ו בניסן שהקריבו את העומר ואותו הדור היה דור דעה שישראל היה בעת ההיא במעמד היותר חשוב מכל הדורות שלפניהם ולאחריהם עד היום ומשה בעצמו העיד עליהם ואתם הדבקים וגו' חיים כלכם היום והיו כלם בעלי רוח הקודש וכשהקריבו העומר הרגישו ברוח הקודש שעתיד לעמוד צורר ליהודים וחשב מחשבות לאבדם וע"כ ראו ועשו בענין הקרבת העומר לשבור כחו ועול סבלו לבל יוכל להרע להם ואולם אחרי עשותם זאת פסק מהם המן כי לבעבור זה ניתן להם המן עד הזמן הזה לפקוח את עיניהם עד שיתבוננו וירגישו בדבר זה ואח"כ לא היה צריכים עוד אל המן:
מצות יאכל את שבעת הימי' מלת את הוא מיותר ופירוש הדבר שבמצה מרומזים כל השבע מדות דהיינו שצריכה זירוז גדול ואין זריזות בלא אהבה ובשביל מה הוא מזרז א"ע בעבור שירא שלא תחמיץ המצה גם המצה היא נמוכה ומורה על הכנעה ומדת ענוה היא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם וכן תקיש על יתר המדות וע"כ מצוה עלינו לאכול מצות בכל יום מהשבעה ימים ולכוין בכל יום בתיקון מדה א' וז"ש שנאכל מצות עם הכוונה של השבעה ימים:
המצה מביאה אמונה בלב האדם וכן העומר אף למי שיש איזה טינא בלבו בהסתר וע"כ אמרו שקצרו העומר בעסק גדול על כל דבר ג' פעמים להוציא מלבן של צדוקים אפי' מה שיש בלבן בלי התגלות והבעל אומנות נקרא אומן לפי שבטחונו ואמונתו הוא על האומנות ההוא להחיות את נפשו ממנה וע"כ אמרו ואהיה אצלו אמון אל תקרי אמון אלא אומן שתורה היא אומנתו של הקב"ה בעבור שהוא מובטח בה שתחזיר את ישראל לאמונה שלימה כשילמדו התורה וע"כ אמרו כל אומן שונא את אומנתו כי כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו שהאדם הנוכחי הוא כמו ראי מוצק שרואין בו א"ע מכף רגלו ועד קדקדו וע"כ כשמטיל מום בחבירו במום עצמו הוא פוסל ולזאת הוא שונא אותו:
המלאכים שבאו אצל אברהם אבינו לבקרו שהו אצלו יותר משבעה חדשים כי ביום הכפורים נמול ובשעת פטירתן היה פסח שאכלו מצות אצלו:
לפנים בישראל היה דבר יקר מאוד לברך איש את בנו או לאדם אחר ולא כמנהג הבעלי בתים עתה שמברכין ביניהם מדי שבת בשבתו פעמיים ושלש ואם כך היה בימים קדמוניות לא נעשה הקנאה בין יעקב ועשו. רק שיצחק המתין עד שיהיה עת רצון והוא בליל פסח ועיקר הברכה היתה צריכה להיות בשעת האכילה ולבסוף נתגלגל הדבר שקבל יעקב הברכות:
כי כאשר ירד הגשם והשלג וגו' ושמה לא ישוב כ"א הרוה וגו' מדקדוק הלשון משמע שאחר שהרוה את הארץ ישוב שמה. וביאור הענין. שהגשם כשיורד מן השמים נקרא מטר שהוא דבר רוחני עד בואו לעולם הזה מתגשם. ועי"כ הוא מוליד ומצמיח את הארץ שהזרעים נמשכין למעלה לשורשן. וע"י האכילה בכוונה נתעלה הרוחניות שבהן אל המקום אשר שם היה אהלה בתחלה:
עיקר כבוד התורה הם הדקדוקים ורוב הדינים והמשפטים תלוים בהם כי ממשנה אחת מדקדקין כמה פוסקים רש"י ותוספות וכן כל אחד בפנים אחרים ומשנה לא זזה ממקומה ועל הנותנין לב לדקדק נאמר כי מכבדי אכבד ועל מי שאינו חושש בכך נאמר ההיפוך:
ענין אכילת המלאכים אצל אברהם אבינו המה דברים נפלאים ונעלמים שהגיד להם כל כוונת המאכלים כשעמד עליהם תחת העץ שבתורה לא נאמר רק לא תבשל גדי בחלב אמו ובאמת אפי' בשר שור בחלב פרה ג"כ אסור. גם איסור אכילה לא נאמר בתורה ובר קפרא היה בקי בכך מאוד. ובימי חורפי השגחתי על כל תכונת המאכלי' ומהותם וצורתם:
אלהי מסכה לא תעשה לך את חג המצות תשמור. לבאר הסמיכות נראה. כי ידוע שעיקר הע"ז היא תערובת הדעות רעות ושבושי מחשבות רעות שבלב האדם שמסכה הוא לשון תערובת כמו למסוך יין שאין דעתן מיושבת בהאמונה והבטחון פעם יאמין ויבטח בשם ה' ולשעה קלה יסוג אחור. וזה נתקן על ידי אכילת מצה ובעבור זה בצאת ישראל ממצרים אמונה גדולה היתה בעם שבאה להם ע"י אכילת המצה וזה ביאור הכתוב:
שבעת ימים תאכל מצות אשר צויתיך. הא דלא כתיב כאשר צויתיך כמו גבי שבת והיינו שבמקום אחר נאמר תאכל מצות למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים וא"כ אכילת מצה אינה מצוה עצמיית רק לזכרון למצוה אחרת שהיא זכירת יציאת מצרים ובאמת אכילת מצה היא מצוה בפ"ע והיא אבר אחד מאברי הנשמה שכמה פעמים נזהרנו על אכילת מצה וע"כ אמר' כאן שתאכל מצות לשם אכילת מצה וזהו אשר צויתיך לאכול והיא בכוונת השבע מדות וכאמור:
אל תאכלו ממנו נא וגו' כ"א צלי אש. טעמא דמלתא כי יש נשמות שאין להם תיקון עד שיצטרפו ויתלבנו בגהינם מפסחא ועד עצרתא שטהרת עונות צריכה ליבון באש כמ"ש צרפתיך כצרוף את הכסף. ובמצות צליית הפסח נתתקנו ולא הוצרכו להצטרף עוד בגיהנם:
טעם למה שותין ד' כוסות בסדר ליל א' דפסח ואין אוכלין רק כזית מצה א' ביאור הדבר דכוונת הד' כוסות הם כנגד הד' לשונות של גאולה והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי וקשה הלא בכל שבת וי"ט יש זכר ליצי"מ ולמה אין נוהגין מצוה זו בכל שבת וי"ט ושורש הדבר דבכל שבת וי"ט הוא רק בזכר ובפסח היא בפועל והענין הוא שאמרו בזה"ק ע"פ ויסב אלהים שעשה להם את הסיבה כמו שעושין למנוחת העיף. פירוש כי כשאדם חולה אינו מרגיש כל כך בהכאבות אשר נדכה בחליו עד אשר יקל חליו מעליו וינוח אז הוא מתחיל להרגיש ונחלש וצריך סעד וסמך והנה גבי סוטה נאמר אם שכב וגו' ואם לא שכב הנקי וצריך להבין הלא גם אם לא שכב לא טוב עשתה שעברה על איסור יחוד. והענין הוא שהמים המאררים היו כמו מרקחת שעושין להחולה להקאה שהרע נדחה לחוץ והטוב נשאר בו. וכמן כן הד' כוסות הללו הם נגד הד' מדות רעות הבאים מד' יסודות כגון גאוה וכעס הבא מיסוד אש ותאוות רעות הבאים ממים ולשון הרע מרוח ועצלות מעפר ודשאילתין על מה אין אוכלין רק כזית מצה ושותין ד' כוסות הלא מנהג העולם כך הוא וגו' וכמו שבארתי שהמצה הם אותיו' ונקודו' וכתי' כי לקח טוב נתתי לכם:
מנהג ישראל תורה היא שכותבין באגרתות למספר בני ישראל לפי שאסור להסיח דעתו מהספירה שצריכין להיות שבע שבתות תמימות וכמ"ש בזה"ק דצריך דלא יתאבד מיניה חושבנא דא וכן נהגתי בעצמי לומר כמה פעמים ביום בלי ברכה היום כך וכך לעומר:
על מצות ומרורים יאכלהו וצריך להבין מפני מה נוהגין לאכול המרור קודם הסעודה. הא הפסח נאכל על השובע בסוף סעודה וגביה כתיב על מצות ומרורים יאכלוהו בשלמא מה שמברכין על אכילת מצה בתחילת הסעודה הוא מוכרח משום שע"כ צריכין לאכול מצה בסעודה וצריך לברך עובר לעשייתן אבל במרור קשיא ונ"ל משום דמצה מורה על הגאולה ממצרים ומרור מורה על עבודת פרך דשם והנה בזמן שבית המקדש היה קיים שהיו יודעין שיהיה גלות לבסוף ע"כ אכלו המרור לבסוף אבל בזמן הזה שאנו מחכים ומצפים לגאולת עולם במהרה וסוף הכבוד לבוא ע"כ אוכלין המרור תחלה:
במדרש בשעה שירד סיסרא לנחל קישון העלה כל דגים שבים ונ"ל ע"פ מ"ש בפסוק נחל קישון גרפם שהנחל היה ערב לים סוף בעד השי"ת שיחזיר לו כנגד כל חיל מצרים שהקיא ליבשה ונתקיים בחילו של סיסרא והחיל הזה היה רב מאוד שבמצרים נאמר ושלשים על כלו שכנגד כל א' מישראל לקחו שלשים מצרים. וגם היו סבורין שישראל הם הרבה יותר מס' רבוא שלא ידעו מאותן שמתו בג' ימי אפילה. וא"כ לקחו הרבה יותר משלשים פעם ס' רבוא וא"כ היה חיל סיסרא כבד מאוד ומה שנאמר תשע מאות רכב ברזל אין הכוונה על אנשים יחידים רק כל רכב היא לגיון ומחנה בפ"ע וכולם היו מלובשים נחושת וברזל אשר טבעם לשקוע במים. וע"כ היה טורח רב להנחל להשליך את החיל הכבד הזה מרחק רב אל הים הגדול רק רמז לדגים שבים שיבואו הנה ויקחו חלקם וע"כ העלה כל דגים שבים.
כל מה שיש בים יש ביבשה חוץ מן החולדה לפרש זה על בוריו יש הרבה לדבר ובקיצור נאמר דאמרינן בגמ' למה נקרא שמה חולדה שדרה בעיקרי בתים ועדיין קשה למה נקראת חולדה היה לה לקרות דורה. והאמת לפי שהעולם נקרא חלד והיינו הך דהא בהא תליא שהעולם נקרא ע"ש החולדה והחולדה נקראת ע"ש העולם והיינו רק היבשה נקרא חלד ועוד שבמקום שהים עמוק אין הדגים צפים על פניו כמו בשפת הים וגם לא בקרקעית הים. שטבע הדגים לשוט בעובי המים והחולדה צריכה לשכון בעיקרי בתים ועוד שאין בתים בים:
כבר ביארתי לכם פעמים רבות שהמצה מבטלת תאות המאכל:
ועתה אביא לכם ראיה מן הכתוב שנ' במתאוים שטו העם ולקטו וגו' וקשה למה לא הזכיר מיד בנתינת המן המעלות שהזכיר עתה. ושורש הדבר שאמרו חז"ל עוגה שהוציאו ממצרים טעמו בה טעם מן קשה הלא לא אכלו עדיין מן המן ולא ידעו עדיין טעמו ואיך שייך לומר שטעמו טעם מן. וע"ק למה אפו העוגות מצות הלא לא נצטוו בפסח מצרים לאכול מצות רק עם הפסח אבל כל שבעה היו רשאין לאכול חמץ וביאור הדבר דהנה האספסוף אשר נוקשו ונלכדו בתאוה רעה שהתאוו לכל הדברים ושמו עצות בנפשם למצוא סיבה ודרך הקודש ועצה טובה שיוכלו לשוב למקומם ולדביקותם הראשון וזכרו ימי צאתם מארץ מצרים שהיה בתכלית הגדלות ולא היה להם שום תאוה למאכל שגם צדה לא עשו להם ומעט הבצק שהיה בידם לא רצו לאפות שלא נתרעבו לאכלה. רק נשאום על שכמם שמא יצטרכו נשים וקטנים ואח"כ כשלא רצו לטרוח עוד במשאו אפוהו ועשו אותו עוגות שהוא חררה נמוכה שאותו הצורה מסוגלת ג"כ לבטל תאות המאכל והראיה ע"ז שהרי הספיק להם ששים ואחת סעודות ובוודאי הבצק היה דבר מועט שלא הניחום על חמורים וסוסים רק נשאום על שכמם. ואין בכח האדם לישא אפילו חצי מחצה של ס"א סעודות על שכמו ובעת ההיא היו במדריגה גבוה מאוד ואם לא ירדו ממדריגתן לא נצטרכו כלל אל המן וע"ז אמרו אילו ספק צרכינו במדבר ולא האכילנו את המן דיינו פירוש שהיה די לנו בלא המן באותו העוגו' ולא נצטרכו אל המן רק שאח"כ נפלו ממדריגתן שהיה סמוך למלחמת עמלק ונאמר שם וילונו העם וגו' ומשה אמר להם ונחנו מה לא עלינו תלונותיכם כי על ה' וע"כ הוצרכו אל המן שהיה ג"כ אוכל רוחני ושכלי והיה נבלע באיברים וכבר פירשתי לכם שלא היה נבלע דרך הוושט שלא הוצרכו לכרס והמסס וקיבה שמלאכתן לברר האוכל ולדחות הפסולת ובמן לא היה פסולת ונבלע דרך הקנה ומשם ירד להלב ונתחלק לאברים וכלי הוושט הכרס ואצטומכא וכדומה נשתמשו לדבר אחר וכמ"ש ותורתך בתוך מעי וע"כ כאן במתאוים נאמר ועשו אותו עוגות שנזכרו ימים מקדם שהי' טובים מאלה וע"י צורת אכילה זו נתבטל תאות המאכל וע"כ נאמר שטו העם ולקטו שלא אכלוהו דרך הוושט. ואשרי אדם מפחד תמיד לא יאמין בעצמו אף אם הוא במדריגה הגדולה והגבוהה יפחוד אל ה' ואל טובו שלא יגיעו ימי הרעה אשר מסיבות מתהפך מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. והראיה ישראל שהי' פה בעת צאתם ממצרים במדריגה שאין למעלה הימנה ואעפ"כ נזורו אחור וכמו כן אמר דוד ואני אמרתי בשלוי בל אמוט לעולם והשיר הזה אמר בילדותו שמיום היותו לאיש עד זקנתו לא ישב בשלוה והשקט. ונתיירא תמיד שלא יסוג אחור אשר לזאת בעל נפש יחוש לעצמו להתאמץ בכל כחו טרם נפלו אפי' במשיחה קטנה להתלות באילן גדול בהר ה' והנה המשיחה קטנה היא האמונה השלמה. שמעתי מגדול א' מתלמידי מורי זצ"ל שאמר בשם רבו' שהעת המסוגלת לזה היא בליל ז' של פסח ויתחזק עצמו לקשר דעתו ומחשבתו בצדיקים הקדושים וזה היא תועלת גדול וסגולה אמתית שביום זה נאמר ויאמינו בה' ובמשה שאמונתם בה' נשלמה על ידי התקשרותם במשה ובזה יובן מ"ש משה למתלוננים לא עלינו תלונותיכם כי על ה' וקשה מה היה לו למשה להגדיל עון ישראל ולהרבות הקטרוג עליהם אלא שכך אמר להם כל זמן שאתם מקושרים בי באחדות גמור אזי גם השי"ת משרה שכינתו ביניכם אבל כשתחלקו עמי תפרדו אמונתכם מהשי"ת וזה הוא ענין קטיעה בר שלום הידוע שבהריגתו אמר כל נכסי לר"ע וחבריו. ויצא ר"ע ודרש והיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו וקשה וכי שיחתו של קטיעה תורה היא שידקדק לדרוש בהן כמו בתוה"ק שאינו מיותר אפי' אות אחת וצריך לדקדק ולהבין כוונת המקרא שבוודאי היה כך אבל בדבר קטיעה שמא לא כך היה כוונתו וכי לממונו של קטיעה היה ר"ע תאב. וביאור הדבר עפמ"ש על ר"ע שהיה מאריך באחד וכו' ואמרו לו תלמידיו ע"כ וכו' והשיב להם כל ימי הייתי מצטער וכו' ומפורש אצלי בארוכה איך טען עמהם והפסיק באמצע היחוד. ועכשיו נתרץ מ"ש למה הצטער כל ימיו ע"ז וכי רשאי האדם להביא את עצמו לידי כך או להתאוות לזה אדרבא יותר טוב שלא יבוא לידי נסיון רק כשבא לידו הוא מחוייב לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה ולקדש השם ולא להתאוות שיבא לידו ושורש הדבר שר' עקיבא היה מתיירא בכל פעם שאמר פרשת שמע וגו' והיה בוודאי כוונתו ליהרג על קדושת השם באהבה רבה ומ"מ לא האמין בעצמו שמא כשיבוא לידו לא יהא סיפק בידו ושליט ברוחו לקיים דבורו והצטער כל ימיו שמא יפול ממדריגה זו וז"ש כל ימי הייתי מצטער מתי יבוא לידי שמא יבוא לידי ואקיימנו שלא אסרב ח"ו. ומזה נתיירא ג"כ קטיעה ב"ש שהרי מעולם לא נתגייר ולא לבש ציצית ותפילין רק עתה בפתע פתאום עבר עליו רוח טהרה ונתגייר ונעשה גר צדק ומדאגה מדבר פן בשעה אחרונה לא יוכל לעמוד בנסיון אף שקטע ערלתו ע"כ אמר כל נכסי לר"ע כל מגמת פני ומחשבותי ודעותי ומעבדי אחוזים ומקושרים עם ר"ע. ועצה טובה הזאת יסייע לו באחיזתו בהצדיק לבל יפרד ממדריגתו ולזה דרש ר"ע בעבור שהיה לבבו נאמן עם ה' לעשות הטוב לפניו באמת ובתמים ע"כ הוא מוותר לו מחצה מזכיותיו:
בש"ע א"ח פסק שמחוייבין ליתן מעות חיטין לקמחא דפסחא. ובאמת לכאורה נראה להיפך שבתוה"ק לא נאמר בפסח ונתת לגר ליתום ולאלמנה כמו שנאמר גבי שבועות וסוכות שבכולם צוה על מתנות עניים ובפסח לא צוה. וביאור הענין שקודם חטא אדה"ר שהיה גופו מזוכך יותר מנשמותינו ותכלית הבריאה היה להתפרסם אלקותו שידעו כל הברואים מגדולת הבורא. כי איך יעלה על הדעת שדבר נברא לא ידע מי עשאו ומי כוננו זה ענין רע ובאמת אח"כ לא נשלמה תחלת המחשבה אף שאדה"ר לא נתחייב כ"כ שאשתו הסתה אותו ומאי דהוה הוה ומאז אי אפשר לעשות שום מצוה בשלימות כי אין אדם צדיק בארץ שיעשה טוב ולא יחטא לשון חסרון שא"א לו לעשותם בלי חסרון עד צאתם ממצרים שנפסקה זוהמתן ונתינת התורה היתה לתכלית ההנהגה אשר אלקים חשבה לטובה בעת הבריאה והנה בפסח נתבטל תאוות המאכל וכל מצות הפסח הם בעניני האכילה מצות ומרורים וירקות וקרבן פסח וכל עמל אדם לפיהו וע"כ אין לדבר ממתנות עניים שהרי אין אנו עסוקים בזה עתה וכבר נתבטל תאות המאכל אבל בשבועות העיקר העובדות הם במחשבה לקבל מלכות שמים ועול תורה ומכל מקום על הלחם יחיה האדם שעכ"פ צריכין לאכול ע"כ הוצרך לצוות לתת גם לעניים וכמו כן בסוכות עיקר העובדות הם במעשה בעניני דירה והכלים שיכנסו לתוכה הארבעה מינים ותשבו כעין תדורו. שכל עניניהם יעשו בסוכה שלא נתפרש בפוסקים שמצות סוכה היא רק האכילה בתוכה רק על האכילה הוקבעה הברכה והאכילה היא צורך הגוף ע"כ צוה ליתן לעניים אבל בש"ע ופוסקים שנעשו לדינא בדורותינו שאוכלין ושותין לצורך עצמם ע"כ הוצרכו להזהיר ולצוות על נתינת מעות חיטין שהוא חיוב ג"כ בחג הפסח:
ר"י בן בתירא היה בנציבין ולכאורה קשה איך יצא מעיר הקודש לדור בחוצה לארץ שמקודם היה דירתו בירושלים שהיה נשיא עם יושיע אחיו קודם הלל גם על שמאי והלל קשה על שלא נקברו בירושלים ושורש הדבר שכל א' מישראל יש לו בארץ ישראל מקום ומחצב אשר משם נברא ואם הוא נקבר במקום ההוא אינו צריך להתגלגל עוד שנאמר וכפר אדמתו עמו וחסידים הראשונים היו מכירין את מקומם וע"כ אמר השי"ת לאיוב איפוא היית ביסדי ארץ איפה שלך היכן היתה ואפשר שלעת ההיא עדיין לא הגיע איוב למעלה הזאת לידע ולבחון מקום מחצבו וע"כ אמר ישעיה הנביא על שבנא הסופר מה לך פה כי חצבת לך פה קבר שעד שלא קלקל היה יודע מקום מחצבו הראוי לקברו בירושלים אבל אח"כ איבד מדריגתו וכמה פעמים שהארץ מקיאה ופולטת מי שאינו ראוי לכך. וע"כ אמר לו צנוף יצנפך צנפה כדור וגו' שתצטרך להתגלגל עוד: