מנחם ציון· רבי מנחם מנדל מרימנוב
הגדה
ורחץ הלילה הזה אנו עושין שני סימני עבדות ושני סימני חירות סימני העבדות הא' היא המצה המורה על הכנעה ושעבוד שאינה מגבהת את עצמה גם אין לה שום טעם ע"ד שעול התאוות אינם מניחים אותנו לעלות במעלות אל מזבח ה' ההרוס בעו"ה ולעבוד בשמחה ובטוב לבב. והב' היא מרור שניהם לדבר א' נתכוונו אל יצר הרע והנמהר שקשה עלינו, עול מלכיותו המרים עול על לחיינו ולא יטה אלינו אוכיל. והב' סימני חירות הם א' היא הסיבה שהיו יגעים ועיפים מעבודת הפרך וכמ"ש בזה"ק על פסוק ויסב אלהים את העם שעשה להם הסיבה כמו שעושין למנוחת הגוף ועביד להו ניחא נפשי' והב' היא הטיבול כדרך סעודת המלכים שמטעימים מאכלם להתענג נפשם. כי בחצי הלילה הזה ממש כהרף עין הנקרא עת שהוא כחצי רגע כמימרא ובעת הזאת נהפך שעבוד התאוות לחירות והעבדות לגאולה וזה הוא מן אכילת אפוקומן ותהי מחצת העדה את אפיקומן כמו כריתת ברית כשנפרדים שני אוהבים מחלקים טבעת א' וכל א' לוקח החצי לזכרון אהבת עולם וע"כ יחצו את המצה שאנחנו כורתים ברית עם בוראנו ללכת בדרכיו ולשמור חוקותיו והחלק היותר גדול יצניעו למשמרת עד חצי הלילה שהוא עת חילוף הזמנים והשגת העתים לעלמא לחירות. ודרכו של כה"ג ביום כפורים כאשר שנה מעבודה לעבודה מבגדי זהב לבגדי לבן וכן להפך הי' צריך לרחוץ ולטבול עצמו וע"כ מנהג ישראל תורה לרחוץ עצמנו עתה:
כהא לחמא עניא וגו' כל דכפין וגו' במעשה ה' כ' פירוש לזה כי הפסח אינו נאכל אלא למנויו. וע"כ בזמן הבית נעלו הדלת בלילה שלא יבוא א' מן השוק לאכול מפסחם ואחר החורבן עשה השמש כהרגלו לנעול הדלת ולזאת אומרים כל דכפין ייתי וגו' שאין צריכין עתה לזה. ודפח"ח ואנן בדידן לפרש המאמר לספר שבחו של מקום אשר הכביד עלינו קושי השעבוד ועול היצר למען דעת צדקות ה' ולהכיר טובותיו וחסדיו להכנע מלפניו כאשר הוציאנו מעבודה קשה לחירות ומאפילה לאור גדול ביד רמה ובעבור זה צוה לנו לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר. כי בהרוג ה' כל בכור והיתה צעקה גדולה במצרים לגרשם ביד חזקה ע"כ אמר ה' לא מפיהם אנו חיין לא יצאו מפתח ביתם רק ברעות נפשם שלא בטובת המצרים וע"י ההכנעה נמצא חן וחסד בעיני יוצרנו להשפיע לנו שפע ברכות עד בלי די. וז"ש בפסח על התבואה ואין הכוונה על התבואה לבד אף גם על כל אשר יחסר להאדם יוכל להמשיך לו השפעות כאות נפשו' וכבר נתבאר שהמצה מורה על הכנעה ושפלות. וע"ז אמר כהא לחמא עניא די אכלו במצרים שנכנע עצמינו כמו המצה הזו ועי"כ כל דכפין ייתי ויכול ולא זו בלבד אף גם כל דצריך כל הצטרכותו ייתי ויפסח שיפתח לו ה' את אוצרו הטוב. ומה שיפסח הוא בסמ"ך שהוא נוטרוקון פה סח שכך נקרא החג הזה פסח לה' שכחנו בפה לשוח ולספר תהלות ה' וע"י שאנחנו בהכנעה אין א' מתגאה על חבירו וכלם שוין כאחד וכל א' רצונו וחפצו להתאחד ולהתוועד עם כל קהל עדת ישורון וז"ש השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל שמתפללין שנהי' כלנו יחד:
עבדים היינו לפרעה וגו' הרי אנו ובנינו וגו' עלינו לשבח לאדון הכל הטוב והמטיב לרעים ולטובים כי בהיותינו במצרים ערות הארץ נטבענו ביון מצולה שכחנו צור ישענו והיינו משוקעים בתועבותיהם לא ידענו את ה' ונשתבש שכלינו בדעות רעות עד אשר עזבנו את ה' ונתהוו תחת ממשלת הסט"א עד שלא האמינו לכל נביא וחוזה ונטרדנו בסתר המדריגות במרד עד דיוטא התחתונ' ולבעבור זה קטרגו המלאכים הללו עע"ז והללו עע"ז ואם היינו עוד רגע א' במצרים לא היה ביכולתנו לצאת משם לעולם בעבור הדעות רעות אשר נשתרשו בלבנו ובחמלת ה' עלינו למען חסדיו כי לא תמנו אשר בחר בנו להיותינו לו לעם סגולה שעל ידינו יתפרסם אלהותו בכל העולמות ובכל הברואים להתוודע ולהגלות כי הוא המלך המרומם לבדו מאז ולמען נספר חסדיו ונוראותיו אשר יום יום יעמס עלינו וע"כ היתה השכינה מדברת מתוך גרונו של משה וישראל ידעו מזה למען שיאמינו בו ולכך מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים שעי"כ הרי זה משובח שהשי"ת נקרא זה אלי:
מעשה בר"א ור"י וגו' עד שבאו תלמידיהם וגו' לכאורה קשה מה בכך אם יעברו עונת ק"ש ומעשה רב האמור בזו"הק שאמר ר' חייא שהיה עם רשב"י ועסקו בתורה ג' ימים וג' לילות ולא אכלו ושתו ולא התפללו וביאור הדבר כשנחקור על תכונת התנאים האלה ראשי אלפי ישראל המה ומהם יצאה תורה לכל ישראל והיו עשירים ונכבדי ארץ תורה וגדולה במקום אחד ואף שר' יהושע לא היה עשיר מ"מ גם הוא הרביץ תורה והעמיד תלמידים הרבה לאלפי רבבה ודירתם היתה רחוקה זו מזו ואחזו דרכם להתאסף ולהתוועד יחד בבני ברק והכל הוא בעבור כבוד שם הנכבד לשמוח בישועתו ולספר תהלתו ונתאחדו ונתדבקו כל כך בחלק אלהים עליון עד שנעשה אצלם הרגל והתלמדות לבלתי הפרד מאחדותו ולמסור נפשם וכל כחותם בעזה אהבתו כמו בק"ש:
ברוך המקום וגו' שכנגד ארבעה בנים דברה תורה וגו' מצות ה' ברה מאירת עינים ומחכימת פתי אפי' רשע גמור ועוסק בתורה המאור שבה מחזירו למוטב ואפי' תם ושאינו יודע לשאול אשר קצר מצע שכלו להבחין שינויי העובדות של לילה זה מאחרת. אעפ"כ התורה הקדושה מלמדתו להועיל דעת ותבונה תודיענו:
רשע מהו אומר וגו' מכאן תשובה נצחת על הלעג השאננים הדוברים עתק ויטילו מום בקדושים משרתי עליון הנותנים שבח יקר וגדולה בכל מאמצי כחם ובתנועת כל איבריהם בשמחה ובטוב לבב תהלות ה' תרננה שפתם ועצה היעוצה היא לבלתי להשיב לכסיל כאולתו דברים חדודים כי החטאים האלה בנפשותם בוז יבוזו להם ויאמרו מה העבודה הזאת לכם רק טוב לומר להם האמת שאנחנו שמחים ומתעלסים באהבת ה' וחסדיו העצומים אשר עשה לנו ולא לו. וכמו שהיה דוד מפזז ומכרכר ואמר לפני ה' אשר בחר בי:
יכול מר"ח ת"ל ביום ההוא וגו' לכאורה קשה מה לנו בכך אם יתחיל מר"ח ואדרבא הלא נצטוינו לזכור פעמים בכל יום יציאת מצרים ומי שלא קרא ק"ש שחרית וערבית לא יצא י"ח וביאור הענין כי לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא וימלל גבורות ה' להשמיע תהלתו בשער בת רבים לשונו תהגה צדקות ה' רק בהתעצם תשוקת המשכיל להדבק באור פני מלך חיים וישליך את נפשו מנגד בעבור אהבת אלקי עולם המשובח והמפואר והמתנשא ופיו ולבו יהיו תמים יחדיו לעשות רצון קונו. ולא ישגיח על מאורעותיו אם טוב ואם רע רק יאמין באמונה שלימה שהכל הוא בחסד עליון וכמ"ש מורי ז"ל בי"ג מדות התורה נדרשת מק"ו ומגז"ש:
פירוש שאין התורה מתקיימת רק במי שהקלות והחמורות יהיו שוין אצלו וכל מגמת פניהם וחפצ' כסוף יכסוף רק להתאחד בחלק ה' צורו וגואלו עד שיהיה זה הרגל והתמדות אצלו לבלתי הפרד ממנו אף רגע כמימרא וז"ש יכול מר"ח ת"ל כי לא בהתחדש עליו אור שפעת כבוד ה' להאיר על עבר פני שפתי רננות יהלל פיו ת"ל ביום ההוא והכוונה על פסוק ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד שיהיה הלימוד והרגלו רק באחדות הבורא יכול מבעוד יום שאל ואמר מיד בהאיר ה' פניו אליו להיות לו לאור יומם רק שצריך התלמדות אצלו בעבור זה שהשי"ת נקרא זה אלי. והיינו רק בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך והוא הדבר אשר דברנו שאל ירע בעיניו הטובות והרעות המכונים בשם מצה ומרור רק גם הרע יהי' אצלו כטוב ממש כי באמת הוא אך טוב וחסד ואין דבר רע יורד מן השמים:
מתחלה עע"ז היו אבותינו וגו' ואקח את אביכם וגו' ויעקב ובניו ירדו למצרים. לשון ויעבדו אלהים אחרים משמע דקאי גם על אברהם אבינו ובאמת הוא כך שאמרו חז"ל כן ג' שנים הכיר את בוראו ובמקום אחר אמרו בן מ"ח שנה ואלו ואלו דברי אלהים חיים שמתחלה עבד ע"ז וכשנעשה בן ג' שנה הבין שאין בה ממש אמר אין בירה בלא מנהיג והתחיל לחשוב על צבא השמים ולא היה יכול להגיע לנקודת האמת עד שרצה הקב"ה את מחשבתו הטובה ודעתו הרצויה וצוהו ללכת ארץ כנען. ואויר דארץ ישראל מסוגלת ליישר מצעדי גבר להכין לבבם ולסעדם לכל טהר לב לבל ישט לבו בדברים הבלים. ולא זכה לבן עד שנעשה בן מאה שנה שאז היה ראוי להוליד זרע כשר. וע"כ כל אותן הנפש אשר עשו בחרן שגייר כמה אלפים ורבבות ומכלם לא נודע מה היה להם אחרי כן ואבד זכרם ולא יצא מהם דבר טוב לפי שמתחלה גם הם טעו בדעות רעות וגם אחר כן לא אמונתם שלימה ונשקעו אח"כ לחזור לגילולי בית אביהם וגם ביצחק עדיין לא היתה המטה שלימה מפני הדעות המשובשות שהיו באברהם מנעוריו. וע"כ יצא אותו הארס עם עשו. רק יעקב יצא מצורף ומטוהר והיתה מטתו שלמה. והיה השי"ת בטוח בזרעו שאף אם ירדו למצרים לא ישארו שם אע"פ שרוב ההצלה היתה סיועת הקב"ה ולא בצדקתם מכל מקום גם בהם היה הדבר תלוי וכמ"ש ויזעקו ב"י אל ה'. וזה פירוש כל המאמר:
ויגר שם מלמד וכו' כי אין מרעה וגו' מאהבת יעקב ובניו את ארץ הקדושה ואת עפרה יחוננו והיה קשה עליהם פרידתה מאוד מדאגה מדבר שלא יוכלו להמשיך נשמות ישראל ולהוריד להם שפע קדושה על אדמה טמאה והוא הדבר אשר דברו אל פרעה וכוונתם היה כלפי השי"ת אמרו כי אין מרעה לצאן פירוש שקשה להמשיך המרעה לישראל שנקראו צאן מרעיתו. והתפללו שישבו בארץ גושן. שהוא לשון הגשה וקרבות להיות קרובים אליו לסמוך על שלחן גבוה:
ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה. שמעתי דבר נאה ומקובל בשם הגאון האלהי מהו' שמעלקי אבד"ק נ"ש זצוק"ל להגיד שבחן של ישראל אף שהיו בצרה גדולה מכל מקום לא השגיחו על צרתן. ועיקר צערן וזעקתם היה עבור גלות השכינה וזהו ותעל שועתם אל האלהים שהשועה בעבור אלקים היתה יותר ממה שצעקו בשביל עצמם מן העבודה. ודפח"ח וש"י:
ויוציאנו ה' ממצרים וגו' לא ע"י מלאך וכו' אמרו בזה"ק שבעבור כן לא היה יכול הקב"ה לשלוח מלאך ושרף שכל כך היתה ארץ מצרים אדמה טמאה עד שגם מלאך ושרף נשתקע שם ונטמא. פירוש לפי שישראל היו מתועתעים מאוד בדעות הנפסדות ואם התלבש מלאך ושרף באיזה צדיק להוכיחם וליישב דעתם היו מלעיבים בו ויחפאו עליו דברים אשר לא כדת ונתווכחו עמו עד שהשוו דעתו לדעתם המתועתעות. עד שגלה עליהם הקב"ה בכבודו ובעצמו היתה השכינה מדברת מתוך גרונו של משה והיה גילוי שכינה וישראל ידעו מזה עד שראתה שפחה על הים וכו':
ביד חזקה זו הדבר וכו' למען דעת צדקות ה' לספר כל מלאכותיו מרוב אונים ואמיץ כח עד בלי די שעשה הקב"ה כל התחבולות להוציאנו מכור הברזל טומאת מצרים להפרד מעל אהלי האנשים הרשעים האלה כמו שאדם הנטבע במים וחבירו צריך להתחזק עליו מאוד להוציאו ממעמקי מים ביד חזקה כן אנחנו נטבענו ביון מצולה בכל הצדדים אף גם זאת שהמצרים הוצרכו לבהמות רבות לתועבותיהן וע"כ שלח השי"ת דבר על מקניהם וימותו כל הבהמות והוצרכו להשען על הבורא ית"ש:
ובאותות זה המטה וכו' צריך להבין החילוק שבין אותות למופתים שהכ"ב אותיות שבתורה הם המוציאים והמביאים כל דבורי בני אדם אם טוב ואם רע ועל פיהם ידברו המשכילים דברים טובים דברים ניחומים. גם כל ריב וכל נגע צריכין לחיתוך וצירוף אותיות הקדושים הללו ומכאן תוכחת מגולה לאותן הדוברים דברים בטלים אף שאין בהם שקר ולה"ר יפערו פיהם לבלי חק ויתברכו בלבבם לאמר לא יקרני עון וכל דבר פשע ואולם רע המעשה הזה לעשות מאותיות הקדושים דבורים בטלים וזרים אשר לא לה' המה והאותיות הללו היו חקוקים על המטה ומשה היה יודע איך לצרף אותן לעשות מצרופיהן עשר מכות ולא המכות כתובין בפירוש על המטה רק ברמז דצ"ך עד"ש באח"ב ומשה הראה לישראל טרם המכה איך יצרף האותיות להכות במצרים. וזהו ובאותות זה המטה:
כן עשה הלל וכו' היה כורך וכו' בלתי ספק שגם שאר התנאים ידעו מדרוש הזה ומאי רבותא דהלל. וביאור הדבר. כי ליל פסח הוא עת רצון גאולה וישועה שמור לדורות על גאולתנו ועל פדות נפשינו ואת זה לעומת זה עשה אלהים ליל ט' באב הליל' ההוא כלו מרור וחלה ביום שחל' ליל פסח וטעמא דמלתא שאם חלילה יתחזקו הדינים בלילה ההוא ימתקו ע"י הרצון והחסד המתגלה בליל פסח והלל היה יודע לעשות המיתוק הזה:
ע"כ היה כורך מצה ומרור שהוא כינוי לב' הלילות והמתיק את המרור במצה:
חסל סידור פסח