מנחם ציון· רבי מנחם מנדל מרימנוב
פרשת כי תשא
כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו וגו' מלת לפקודיהם הוא אך למותר. גם תיבת ונתנו משמע קצת שהוא לשון עבר שכבר נתנו וביאור הענין שנא' אצל שרה אמנו וה' פקד את שרה. ואצל רחל נאמר ויזכור ה' את רחל. וצריך להבין למה לא אמר בשניהן לשון זכירה או פקידה והענין הוא שלשון פקידה הוא לשון נקיבה ואתערותא דלתתא שמביא תשוקה בלב האדם להתאוות לאיזה דבר. וזכירה הוא לשון השפעה. והנה בשרה אמנו לא מצינו שבקשה והתפללה על הזרע רק אברהם אמר הן לי לא נתתה זרע. והוא בעבור שעדיין לא הבינה תכלית הדבר למה יאותו לה בנים. כי בוודאי לא ניתנו הבנים להתנאות ולטייל בהם ואולם אח"כ כשנלקחה לפרעה ואבימלך הבינה שאם היה לה בנים לא היו לוקחין אותה. שידעו שהיא אשת איש שהיו אוה"ע בעת ההיא מוגדרין בעריות וע"כ נכנס בלבה תשוקה להוליד בנים. וזהו וה' פקד את שרה שהתעורר אותה והכניס בלבבה פקידה ותשוקה שתתאוה לבנים. משא"כ אצל רחל שידעה מיד תכלית הדבר ובקשה הבה לי בנים לכך נאמר ויזכור ה' את רחל שהשפיע עליה למלאות רצונה ובזה מבואר מה שחל משה זכור לעבדיך לאברהם וגו' שקשה וכי צריך להזכיר דבר להשי"ת שאין לפניו שכחה ושורש הדבר בעבור שיצר לב האדם רע וקשה לו לפרוש מן העבירות ע"כ הטביע השי"ת בלבנו כשיצייר האדם לפניו דיוקני אבותיו אינו יכול עוד לחטוא שיכנס בושה בלבבו ויתבושש מפניהם ולזה התפלל דהמע"ה בנאות דשא ירביצני דש"א דיוקנו של אביו. ובעבור זה אי אפשר לאדם לשכוח מלהתפלל אחת מהשלש תפלות שתקנו האבות אע"פ שטבע האדם בשכחה. והוא בעבור שהאבות מתפללין וכמ"ש אליהו הנביא שצריך להקימם להתפלל. וממשיכין הקדושה הזאת לבניהם וע"כ כשעמד משה בתפלתו והעתיר ארבעים יום ולבסוף נתן השי"ת עצה טובה בלבבו להמשיך כח האבות לצייר דיוקניהם לפני כל אחד מישראל שלא יוכלו לחטוא ואז נענה וזו היתה תפלתו באמרו זכור לאברהם שישפיע עליהם קדושת האבות ולזה יסד הפייטן זכור לי שקלי עפרון שלא על חנם פזר אברהם סך רב ארבע מאות שקל כסף הלא דבר הוא לכוונה מיוחדת להתעורר אותן ת' עלמין דכסיפין שיכספו ויתעצם תשוקתם לעבודת הבורא וז"ש וזוכר חסדי אבות שזוכר ומשפיע עלינו חסדיהם לעולם וזהו כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם שהאבות נקראו ראש בני ישראל וכשיכניס הפקידה והתשוקה הזאת בלבבם לצייר בלבבם לפניהם דמות דיוקני אבותיהם לבלתי יחטאו. ואז ונתנו איש כופר וגו' בידוע שכב' נתנו כופר נפשותם לה'. וכבר יצאו ידי חובתם: