אור ברסלב
מנחם ציון פרשת בשלח

מנחם ציון· רבי מנחם מנדל מרימנוב

פרשת בשלח

פרשת בא

ויוגד למלך מצרים כי ברח העם וגו' כי שלחנו את ישראל. כבר צווחו המפורשים איך היה שוטה כ"כ הלא ביד רמה יצאו והוא בעצמו היה משלחם י וכי הוצרך לכתוב בתורה שטותו של פרעה בזה. ועוד יש לדקדק למה שינה הלשון שמתחילה כתב העם ואח"כ נאמר ישראל. וביאור הענין ע"פ המשל שיובא לקמן על פסוק וביום הראשון מקרא קודש ועולם כמנהגו נוהג ביום שאחר החתונה כשמלוים את המחותנים וקרואי החתונה שואל החתן מחותנו שילכו עמהם המנגנים והבדחנים:

לרוב הפצרתו חותנו מסכים עמו והם אנשי דלא מעלי שכשבאים על החתונה מרקדין ביה כדי לשתות יין ומקיפין אצל החנונים וכשאין להם אח"כ הם בורחים דרך שם כשמלוים המחותנים ובעת ההיא אין דרך העולם שיתבעו אותם החנונים לשלם ויערבבו השמחה והנמשל מובן שחתן המלך ונכבד בביתו הוא משה רבינו ע"ה שכוונתו היה לטובה בקבלת הערב רב והם דמיון הבדחנים והמנגנים. והם היו החרטומים כידוע והנה באמת מתחלה כפר פרעה בעיקר ואמר מי ה' רק אח"כ כשהודו החרטומים בע"כ ואמרו אצבע אלקים הוא הוצרך גם הוא להודות:

אשר לזאת כשראה עתה שברחו עם ישראל חזר לטעותו והיה סבור שהחרטומים היו עם משה בעצה אחת שיאמרו אצבע אלהים הוא למען שיברחו בהחבא וינצלו את מצרים. ולא יד ה' עשתה המכות האלה. וע"כ התחיל תוהא על הראשונות כשראה שברח העם שכ"מ שנאמר העם מורה על פחות המדריגה וכאן הכוונה על הערב רב ואמר מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו שלפי טעותו היה נראה לו למפרע שלא היה צריך לשלחם כלל:

ויסע מלאך וגו' ויהי הענן והחושך הנה המלאך הוצרך להם להורותן הדרך הטוב והישר שמלאך הוא לשון מהלך הוא השכל העליון המוליך האדם בכל עסקיו בדרך שאדם רוצה לילך הן לטוב נותנין לו מלאך טוב וכן להפך. אבל במה שהזכיר פה הענן צריך ביאור הלא בכל לילה ויומם סיבב עמוד הענן אותם ועמוד האש היה בתוכו להאיר להם. למען דעת צדקות ה' כי גם בעבודתינו לא עזבנו שבשפלנו זכר לנו בכל צרתם לו צר ומלאך פניו הושיעם. גם הלום כשעמדו הישראל על שפת הים וראו את מצרים נוסע אחריהם עם גדול ורב וכל האבירים בקול רעש גדול בקרני צווחים ושפעת קלגסים. ומחמת גדול הפחד שנפל עליהם חרדו לרגעים ובאו לקטנות גדול ולא בחר ה' בזה. כי הבוטח בו יגל לבו בישועתו בחדות לבב. ע"כ הפסיק עמוד הענן ביניהם למען שלא יראו הישראל עוד את המצרים שכך הבטיחם לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם וגם את קולם לא שמעו כי בעבור זה בא הרוח קדים לנגדם להוליך הקול לאחוריהם אבל המצרים ראו את ישראל שכן דרך ההולך עם נר אינו רואה את ההולך בחושך מרחוק אבל ההולך בחושך מרחוק רואה את ההולך בנר. ולכך רדפו אחריהם וע"י התשועה הזאת באו ישראל לגדלות ודביקות גדול ואמונת אומן עד שיכלו לשיר עזי וזמרת יה וגו' זה אלי ואנוהו שהשם יו"ד ה"א הזה משמש שכר ועונש ומרומם על כל ברכה ותהלה. ולהבין הענין הזה הוא ע"פ מה שדקדקנו במקרא שכתוב:

והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי וגו' לאהבה וגו' ולעבדו וגו' ונתתי מטר ארצכם. והנה הלום יש פתחון פה לבע"ד להרהר ולומר וכי זה הוא מתן שכרי וזה חלקי מכל עמלי העבודה רבה הזאת מנעורי עד היום. הנה בצורה זו כאשר אתם רואים אותי פה היום כמו כן הייתי עומד לפני כסא כבוד שם קדשו טרם הרים יולדו מששת ימי בראשית עד עכשיו שנבראתי וכי בעבור זה באתי לעולם לאכול משמנים ולשתות מיין הרקח והלא כבר זקנתי באתי בשנים ועל מה תם כחי הלעולם אחיה מה רבו מעשיך ה' רב טובך אשר צפנת ליראיך מאתו לא תצא הרעות כי למעלה במקור המשפיע שכר ועונש שוין כי אין דבר רע יורד מן השמים רק מי שלא יוכל לקבל הטוב הוא אצלו רע ובעבור כן נמצאים שני אנשים שעומדים יחד זה אצל זה לאחד נראה כל טוב אין מחסור דבר ולהשני נדמה לו כל מיני צרות ויקרות וכדומה כי אין מראין לצדיק דבר רע וזה הוא שפעת יפעת הארת אלוקיית השופע עלינו בכל עת ועונה להאיר עינינו ולהרים קרננו להוציאנו ממעבי מחשכי הגשמיות להבין ולהשכיל אל פועל ה' וזה נקרא בשם מטר למען הביא אותנו אל ארץ טובה ורחבה להתהלך לפני ה' עין לא ראתה. ובמ"א נפרש מהו הארץ הטובה שזה הוא סוד גדול אשר לזאת בכל מקום שייעד לנו הכתוב נתינת הארץ הזכיר זכות האבות כמ"ש אל הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם כי מידם היתה זאת לנו וירושת פליטה לנו מאבותינו וגלל כן כשהשיגו הישראל פה דביקות גדול מעלה רמה ונשאה עד שהשיגו למדריגת הנבואה שאמרו אז נבהלו אלופי אדום וגו' עד יעבור וגו' והי' הים והיבשה שוין אצלם ובאמונת הבורא שצוה שיסעו הלכו על הים. והיו למעלה מהזמן במעלת הנבואה ולא הי' חילוק בין עבר לעתיד וע"כ אמרו שירה על שפת הים טרם רדתם לים ולזה כ' וב"י הלכו ביבשה בתוך הים פירוש על המים ומ"מ הים נתבקע דבר זה אי אפשר לפרש כל צרכו שלא יהא ח"ו מקום לטעות. והמצריים ראו אותם הולכים על הים ותמהו מאוד שבאמת הדבר צריך ביאור הלא כל הדינים והמשפטים וינהגהו בכבדות והמהומה הכל היה ביבשה שהים לא נבקע עד אור הבוקר ואיך עשו שטות גדול כזה לרדוף אחריהם. וע"ז אמרו במדרש שהמצרים טענו עם הסוסים אתמול הולכנו אתכם להשקות מים ולא רציתם ועכשיו אתם הולכים בעל כרחנו והיינו שנמשכו אחר הסוסים בע"כ פירוש הגופים שלהם וכמו כן הוא תמיד כשרואה השי"ת את עני ישראל מורא מאוד יערה עליהם רוח ממרום ויושיעם למען שמו לבל יתפרדו ממנו ולזאת ויסע משה את ישראל הסיעם בע"כ בעבור שהשיגו כאן מעלה גדולה למדריגה נכבדת עד שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל לא רצו לצאת מן הים והוצרך להסיעם בע"כ:

ואמר פרעה לבני ישראל נבוכים הם בארץ וגו' בתרגום יונתן בן עוזיאל תירץ הדקדוק דכתיב לבני ולא כתיב על בני. וכתב שאמר כך לדתן ואבירם. ולפ"ז משמע שדתן ואבירם נשארו במצרים ולהלן הוא אומר הלא זה הדבר אשר דברנו אליך חדל ממנו וגו' ופירש דקאי נמי על דתן ואבירם וא"כ דבריו סותרין זא"ז וביאור הענין דידוע שדתן ואבירם היו דלטורין וספרו לפני פרעה את כל דברי משה וכששמע פרעה שמשה אמר לישראל מפי הגבורה כי ביד חזקה יגרשם מארצו הקשה את לבו למאן לשלחם ואולם דבר ה' יקום לעולם ואחר עשר מכות בהרוג ה' כל בכור ויקם פרעה לילה ותחזק מצרים על העם לגרשם בחזקה. אבל הקב"ה כבר הבטיח לישראל להוציאם ביד רמה ע"כ צוה להם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר וגם בהיות הבוקר עדיין לא הלכו שהוצרכו להשאיל להם כלי כסף וזהב עד אחר חצות בעצם היום הזה. ועיכוב יציאתם היה תמוה בעיני פרעה כי אותה היו מבקשים וע"כ היה סבור שנבוכים הם ואינם יכולין לצאת. ובינתיים היו דתן ואבירם יוצאים ונכנסים בבית פרעה ואמר להם שהישראל נבוכים בארץ ואח"כ בצאת ישראל ממצרים יצאו דתן ואבירם עמהם ופרעה לא הרגיש כלל שסבור שמסבבין בשווקין וברחובות בכל ארץ מצרים שאינן יכולין לצאת. עד שהוגד לו באמת כי ברח העם היה סבור שמדעת ישראל עשו כך שעשו קנוניא עם דתן ואבירם להטעותו ולפ"ז שני הכתובים מכוונים שדתן ואבירם הם שפרעה דבר אליהם נבוכים הם וגו' והם המדברים אל משה על הים הוא הדבר אשר דברנו וגו':

ה' ילחם לכם ואתם תחרישון. צריך להבין איך שייך אצל הקב"ה לשון מלחמה וכי ללחום הוא צריך הלא כרגע כשמסיר השגחתו ספו תמו מן בלהות ונקדים לבאר ענין קריעת ים סוף שלכאורה לא היו צריכין לנס גדול כזה שהיה יכול להיות שישראל יבואו באניות ובספינות' על. הים ויגיעו למחוז חפצם בשלום והמצריים ירדפו אחריהם ג"כ בספינות וצי אדיר ויאמר ויעמד עליהם רוח סערה לשברם בלב ימים:

ולמה הוצרך לשדד המערכה ולמעט בניסא עדיף וגם פסוק ולא קרב זה אל זה הוא אך למותר כיון שמלאך אלהים ועמוד הענן הפסיקו ביניהם האיך יכלו להתקרב זה אל זה וגם לא מצינו בכל המקרא שעשו מלחמה. אבל שורש הדבר שכל ענין יציאת מצרים וקריעת ים סוף היה פועל דמיון מעכשיו ולדורות להראותם אשר יקרה אתהם באחרית הימים לדעת איך יתנהגו דאמרינן בגמ' לעולם יהיה אדם מן הנרדפים ולא מן הרודפים שאפי' צדיק רודף לרשע אלהים יבקש את הנרדף. וע"כ היו הישראל כאן נרדפים להורות להם כי יהיו נרדפים. אבל שונאיהם לא יכלו להתקרב להם כל הלילה שהוא עת רעה שדומה לילה. ויתמשך הדבר עד בתר דיעדי קבל ליליא והיה לעת ערב יהיה אור כמו כאן כשהראשון שבישראל עלה ליבשה ירד האחרון שבמצרים להים וכשראו, את הישראל על היבשה סברו שעתה תמצא ידם אותם ובעת ההיא וינער. ה' את מצרים זה חלק שוסינו ונחלת הקמים עלינו ביום הרג רב במצרים בנפול מגדלים והנה אמונת ישראל בהשי"ת לא היתה כאמונת משרע"ה:

שהישראל האמינו בהשי"ת ע"י הנסים ואמונת משה לא היתה תלויה בדבר אחר רק באמת ובתמים בלי שום הוראת אות ומופת. וע"כ אמר הקב"ה למשה דבר אל בני ישראל ויסעו ולא פירש לו להיכן יסעו אבל פירוש הדבר שצוה לו לומר לישראל שיסיעו את מחשבתם מבחינת האמונה הזאת רק יקשרו ויכוונו דעתם לדעת משה ובעתיקא תליא מלתא שיעתיקו מדעתם מחשבות האלה רק להאמין באמונה שלימה בלי טענת אות ומופת באחדות וקדושת הבורא ב"ה וב"ש ועי"ז יושעו לעין כל. וע"כ כל הניסים שהיו ישראל רואין עד הנה נעשו למראה, עיניהם איך הפלה ה' בין מחנה ישראל למחנה מצרים וע"כ היתה אמונתם ע"י הניסים אבל כאן לא ראו שום נס בשעת מעשה שהם היו בים סוף עם המצרים שרדפו אחריהם. וע"כ נאמר ויאמינו בה' ובמשה שאמונתם בה' היתה כמו אמונת משה והיינו ע"י שקשרו ודבקו מחשבתם בדעתו. וזהו שאמר להם משה התיצבו וראו את ישועת ה' שאל תצעקו בעבור הניסים רק שתבטחו בה' ובטובו הגדול שיושיע לכם. רק שתהיה אמונתכם שלימה ובעתיקא תליא מלתא ועל ידי כך יהיה לכם כל צרכיכם וע"כ אמר משה ה' ילחם לכם פירוש לשון לחם ובמשמע כל מילי דזיין כמ"ש לכם לכל צרכיכם כל מחסורכם עליו רק שאתם צריכין לחרוש בתחילה כמו שעושין החרישה שהיא העובדא ראשונה הצריך לתכלית המאכל קודם הזריעה ושאר מלאכות שהכל יביא לכם ע"י האמונה שלימה:

ובדרך אחר נ"ל כשנדקדק מלת ילחם שהוא מבנין הנפעל שאם היה פועל יוצא הי' לו לנקד הלמ"ד בשב"א וחי"ת פתוח' וביאור הענין שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל שראה את הגלות והגאולה במרכבה והם ראו למעל' מן המרכב' וכתיב רוכב שמים בעזרך כאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא כמו שמעוררין ישראל בפעולתם בעוה"ז כך ממשיכין שפע קדושת הבורא ב"ה ולכך צריכין ישראל להיות בשמחה ובטוב לבב וכל עומת זה תגלה ותראה מלכותו בתוך עולמותיו בחסד ורחמים עוז וחדוה במקומו אבל הישראל היו שרויין עתה בצרה ויצעקו אל ה' בעצבות שהצעקה באה מכאב לב ומשבר רוח ולזאת הזהירנו משה אל תיראו כי לא טוב בעיני ה' כאשר אתם עושין פה היום לצעוק אל ה' מתוך יגון ואנחה ובעצב א יהי מותר רק שצריכין אתם לחרוש ולשתוק לשמוח ולבטוח בשם ה' הטוב והמטיב בחסדו לכל ברואיו וז"ש ה' ילחם לכם שהוא כביכול נפעל על ידיכם שאתם ממשיכין את הבורא ב"ה בתוך עולמותיו כבחינת מעשיכם. וע"כ אתם תחרישון אינכם רשאין לצעוק ולהתעצב כי ממילא יתמו ויכרתו ויתבטלו כל המשטינים המצירים לכם:

ויסע מלאך האלהים ההולך וגו' ויסע עמוד הענן וגו' ויעמוד מאחריהם וגו' הדבר ידוע שמלאך נקרא עומד כמ"ש מהלכים בין העומדים לפי שהוא שכל מופשט הוא עומד תמיד במדריגה אחת אבל בעמוד ענן נאמר וה' הולך לפניהם בעמוד ענן שנקרא הולך ולזאת הדבר תמוה למה הפך הכתוב הסדר שכתב גבי המלאך הולך ואצל הענן עומד. ע"ק ויהי הענן והחושך ויאר את הליל' שפירש"י דקאי על העמוד אש קשה מאי רבותיה הלא בכל הלילות היה כך. אבל שורש הדבר הוא כך שבהיותינו במצרים ניתן לנו ב' מצות דם פסח ודם מילה שניהם לדבר א' נתכוונו על השמחה והחדוה כמאחז"ל וששון זו מילה ועל הפסח היו קורין ההלל. ומאת ה' היתה זאת לבעבור הביאם לשמח' גדולה כי הצריך להוושע מן המעיקים והמצירים צריך להיות בשמחה לשוש בה' ולשמוח בישועתו שיהא מובטח בחסד עליון אשר לא יבושו קוויו ואולם בהיותם על הים וראו מצרים נוסע אחריהם וצעקו אל ה' מכאב לב בעצבות וע"כ שלטו המקטריגים ודינים עליהם שמצאו פתחון פה לטעון הללו עע"ז והללו עע"ז וע"כ נאמר ויסע מלאך האלהי' שהוא דין ולזאת הזהיר' משה כי רע המעש' שעצבות הוא מסך מבדיל בינם לבין אלהיהם שנא' בו עוז וחדוה במקומו רק התיצבו וראו את ישועת ה' בשמחה ובטוב לבב. וע"כ נסע מלאך אלהים פירוש שהדינים לא מצאו מקום לשרות עליהם ונקרא הולך כי חלף הלך לו והמסך ומבדיל השני היה הענן שנא' ענן וערפל סביביו. ועל ידי שדבקו את עצמם בחלק ה' עליון באור פני מלך חיים שהיה פנים בפנים ובטחו בישועתו כלה ענן וילך עד שבא למחנ' מצרים ועמד שם כי מה שהי' נקרא הולך הוא משום שהשי"ת בכבודו ובעצמו הוליכו לפניהם ופעם אחת חקרתי בענין האור והחושך שהחושך היא מציאות והאור הוא מקרה שגם ביום בבית אפל שורה חושך וע"כ כשהלך הענן למחנ' מצרים היה חוצץ בין החושך למחנ' ישראל וממילא היה מאיר את הלילה לישראל:

ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו וגו' דבר ידוע שאין המטר מצד עצמו מזון כלל ואין בו שום חיות כי אם הרוה את הארץ וגו' ונותן זרע גם אותו הצומח אינו ראוי לאכילת אדם עד אחר מלאכות וטרחות רבות. מה שאין כן המן שהוא מתחלת ברייתו אוכל שכלי ממש ומוכן לכל הטעמים בלי שום תיקון. וראיה לדבר שנא' ואת כל העודף הניחו וגו' פי' כמו שהוא בלי הכנת אפיה ובישול ואף שנא' את אשר תאפו וגו' זה רק להמון עם אבל הצדיקים שבדור לא עשו שום תיקון וכמו כן יהיה לעתיד שתוציא הארץ גלוסקאו' וכ' וא"כ יפלא בעינינו האיך המשיל אותו למטר שאינו אלא הכנת אוכל וצריך תיקון רב הכי היל"ל הנני נותן לכם לחם וגו' גם הלשון ויצא היו"ד קמוצה קשה קצת שהוא משמע לשון עבר ואם הוא פועל עומד מ"מ הול"ל ויצא בצירי ע"ק הלא משרע"ה לא היה יכול לשנות דבר מכל אשר צוהו ה' והשי"ת אמר ויצא העם ולקטו ומשה לא אמר כן רק לקטו ממנו:

והנראה בזה לתרץ ע"פ מה שדקדקנו כבר בפסוק והיה אם שמוע תשמעו וגו' ואספת דגנך ותירושך וגו' ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת השמרו לכם וקשה למה הפסיק בדבר הבהמו' בין עניני האד' וברישא הול"ל ואכלת ושבעת והדר ונתתי עשב בשדך לבהמתך אבל הענין הוא כך שקודם חטא אדה"ר שעדיין היה הזדככות רב בעולם ותכלית הבריאה היה רק על מין האדם שהוא ימשיך השפע מהבורא ב"ה וב"ש לכל הברואים דהיינו שמתחילה יקבל לעצמו את הראוי לו והמותר יניח לבהמות וחלילה להאשימו הלא היה מבחר כל הברואים אבל מ"מ מעשה שהיה כך היה שע"י קלקולו נתקללה הארץ להצמיח דברים מוגשמי' המעכירים שכל האדם ומולידים בקרבו תאוות רעות וע"כ נהפך הוא שכל המאכלים הם מתחילה מאכל בהמה ואינן ראוים להזין הגוף לזכות המוגשם והנעכר ולהגביר שכלו להיות כלי קבול טהרות הקודש להאיר על עבר פניו אור האלוקיית. וע"כ מתחלה לא היה צריך שום שמירה כי הטבע בעצמו לא היה נותן להמרות עיני הבורא ב"ה אחרי שכח השכלי חזק מאוד וזך לדעת את ה' וללכת במצותיו תרי"ג עשין ול"ת להגיע לתכלית שלימו' רצון הבורא אבל אח"כ כשנתגשם הכל וצריך טרחות רבות עמל אדם לפיהו. עד אשר יכשר להזין הגוף ולהוציאן מחומרת מאכל בהמה:

לכן צריך שמירה מעולה על כל האוכל אשר יאכל לבלתי לשתות ולאכול לשבעה להנאת הגוף רק לקחת מוסר השכל ומשכיל על דבר ימצא טוב רמיזא דחכמתא לעשות רצון קונו וזה פירוש הכתוב ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת בעבור שאוכל שלך מוגשם שהוא מתחלה מאכל בהמה לכך השמרו לכם אתם מוכרחים לעשות משמרת למשמרת לבל יתנגפו רגליכם ימין ושמאל מהדרך הטוב והישר אשר יוכשר בעיני ה':

ועתה ברוכי ה' צאו וראו חבתכם לפני המקום כמה מעלות טובות כי בהיותנו בכור הברזל מושקעים ונטבעים בתועבות מצרים ולא ידענו את ה' עד שאמרו מלאכי השרת הללו עע"ז והללו עע"ז ואמת ה' לעולם שמר את בריתו ושבועתו לאבותינו שיעשה אותנו לגוי קדוש ועם סגולה ע"כ הביאנו אל המדבר ונתן לנו לחם מן השמים שכולו רוחני ושכלי ולא היה בו פסולת שע"כ היה נבלע באיברים והיה הדבר בהיפוך ממש שמתחלה לקטו איש לפי אכלו והנותר הניחו לבהמות שהיו טועמים טעם מן כדאיתא במדרש וגו' האמנם גם הלום תאוה נפשינו נכספה וגם כלתה אל המן עינינו מי יאכילנו ממנו יהיה לנו לעינים לגול את ערלת לבבינו ולהסיר מעבה הסכלות מעל פנינו נדעה נרדפה לדעת את ה' וע"כ צוה יוצרנו החפץ בטובת עבדיו לבל ישובו לכסלה. צוה למשה להצניע צנצנת המן למשמרת לדורותיכם להיות סמך וסעד לסייע את כל הבא לטהר לכל הקרב אל משכן ה' והנה בדרך כללות ישראל נמצאים כמה סוגים בני אדם ישנם שלומי אמוני ישראל שחומרם מזוכך ולהם ירד המן על פתח אהליהם ויש שהיו מוגשמים יותר והם הוצרכו לשוט וללקוט ובעבור כי יצר לב האדם רע מנעוריו והורגל במדות רעות מיום הוולדו טרם בא היצר טוב ומדרך הטבע להצטרך טורח רב להתהלך לפני ה' וע"ז נאמר שטו העם ולקטו כידוע והעם מורה על פחות המדריגה. לכך אמר השי"ת הנני ממטיר לכם שיהיה בבחינת מטר שעדיין צריך תיקון וטורח שיצאו ללקוט כדרכם מקדם. אבל משה רצה לזכות את ישראל ביתר שאת ולהחזיקם בכשרים לא אמר ויצאו רק בתת ה' פירוש שתהיו זכים וכשרים עד שלא תצטרכו לצאת וירד המן על פתח אהליכם:

ויצא העם ולקטו. וגו' למען אנסנו צריך להבין איך שייך בחיק יתברך לשון נסיון שיודע כל תעלומות לב ולמה צריך נסיון ושורש הדבר כי כשהיינו במצרים היינו מתועבים באכילת דברים אסורים ולא היינו יכולין לקבל קדושת התורה להורות לנו דרך הטוב והישר כמו שעשו אבותינו שהשיגו כל התורה קודם שניתנה שידעו בשכלם שצריך להניח תפילין וללבוש ציצית וע"כ נתן לנו את התורה שבה מצות שמעיות ושכליות והנה השכליות היינו יכולין להשיג מבלעדי נתינת התורה אבל השמעיות לא היינו משיגים ובעבור זה נתן לנו את המן שהיה אוכל שכלי להזדכך גופינו ושכלינו. והנה בעבור שיצר לב האדם רע ואיש תהפוכות אינו יודע את מעשיו ודרכיו הטובים המה אם לא וע"כ העצה טובה הוא לשקול ולפלס כל מעשיו בעת האכילה שכל שלחן שלא נאמרו עליו ד"ת וגו' ובענין התורה שבעת האכילה יוכל להבחין הכל. וזש"ה למען אנסנו שהוא לשון מפעיל שאתן לפניהם דבר שיוכלו לנסות ולהבחין דרכם ומעלליהם. וע"כ כשרצו השבטים להרוג את יוסיף ישבו לאכול לחם ובעת האכילה עברו אנשים מדינים ומכרוהו. ובאמת הדבר היה נכון וטוב. שאל"כ הוצרך יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל רק שזכותו גרם:

והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו והיה משנה עלינו לשבח לאדון הכל אשר במאמרו ברא שחקים שרפים ואופנים וחיות הקודש וכל צבא מעלה וכל תוצאות הארץ וצבאותיהם. ואחר כל אלה צירף מכלם חלק א' וברא מהם בריה חדשה ויקרא את שמו אדם למען אשר יוכל להמשיך להם השפעות הבורא לחלק מנת המלך בכל מלאכתו ועובדותיו שכל העולם לא נברא אלא לצוות לזה להיותם טפל לו ולהתחבר אליו למען יהיה מורכב משניהם ויכול לפעול בעליונים ובתחתונים שני הפכים בנושא א' ויש כמה בחינות פעולות שאם עושה דבר לפי תומו ואינו משרה שכלו וחכמתו על העסק ההוא הדבר הזה לא תצלח והיה כלא היה אבל כשמשרה שכלו וחכמתו על המעשה ההוא תעלה למעלה לפעול את הראוי לה כמו שמצינו רבים חורשים וזורעים ואין עושה טוב אבל יצחק אבינו זרע ואלישע הנביא חרש והגיע בזה לנבואה. אין זה כי אם בהתקשרות כל עובדותיו לעבודת הקודש ואולם הפועלים ההם לא ידעו ולא ישכילו עד היכן הדבר מגיע ואם הבחינה אשר התעוררו למטה להיות כגוונא דא אתערותא דלעילא עד יום השבת הקודש שאז מתגלה סוד האמת ונקודה האחרונה שלה שאפי' עם הארץ ירא לשקר בשבת ובחול אף אם יגיע למעלות התי"ו של אמת שהוא ג"כ טוב מאוד והוא תי"ו דתמים תהיה מ"מ הוא רק חלק א' מארבע מאות של הא' דאמת שהיא נקודה האחרונה המתגלה בשבת ואז יוכל הצדיק להבין כל פרטי עובדותיו של ימות החול אחת מהנה לא נעדרה. וזהו שכתוב והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו שאז יבונה לאמיתו כל אשר הביאו בימות החול והי' משנה שיהיה הדבר כפל וכנ"ל ומה שאני מחלף הכ"ף בבית נפרש במ"א:

והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו והיה משנה וגו' איתא במדרש שכאן רמז לו הקב"ה למשה על מצות שבת ומשה עכב מלומר לישראל עד יום הששי כשבאו אליו נשיאי העדה ואמרו שנותר להם מן המן אז נזכר מעצמו ואמר הוא הדבר אשר צוה ה' לאמר שבתון שבת קודש ואמרו חז"ל שסיבת השכחה היתה שבג' מקומות בא משה לכלל כעס ונתעלמה ממנו הלכה וזה אחד מהם בעבור שקצף על אותן שהותירו מן המן והבאיש ולכאורה דבריהם תמוהים הלא הכעס הזה לא היה עד יום המחרת ולמה לא אמר להם מיד ביום. הראשון מצות שבת ע"ק האיך היו יכולין להותיר מן המן שהרי אותו העומר היה מצומצם די צרכם שאף קטן שבקטנים לא העדיף. גם תיבת משנה צריך פירוש אבל שורש הענין הוא כך שיום השבת הוא כמו נשמה לששת ימי המעש' וכל עבודת ימי החול המה בגשמיות ואין הכוונ' על ההולכי' אחרי תאות לבם כי לא ד"ת במתים רק גם הכשרים וצדיקים המתהלכים לפני ה' וכל עובדותיהם ופעולותיהם הם על דבר כבוד שמו הגדול לעשות נחת רוח ליוצרם מכל מקום אינן יכולין לבא ולהגיע לתכלית שלימותם ולהבין כל פרטי פעולותם עד היכן הגיעו עד יום השבת שאז מתגלה סוד האמת שיש יראת השקר בשבת ואז ישכילו על כל אשר פעלו בימות החול שהיה בגשמיות וכל הנהגת העה"ז הוא כך שהנשמה אינה באה עד אחר תשלום הגוף בצאתו מרחם אמו וכן אח"כ אין בו שכל עד שנעשה בן ג' שנים ויש בו כח להכיר את בוראו כמו שמצינו אצל אברהם אבינו ע"ה שבן ג' שנים הכיר את בוראו וע"ז נאמר שלש שנים יהיה לכם ערלים ואח"כ כשהוא מתחיל ויודע לדבר אביו מחנכו לדבורים קדושים לענות אמן אחר הברכות ועל ידי זה יש לו חלק לעולם הבא בעבור שמשבח ומפאר את יוצרו וכמ"ש ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הלולים ששפת רננות יהלל פיהו וכשנעשה בן ה' שנים שמתחיל ללמוד מקרא יתוסף בו שכל והבנה מדי יום ביומו וע"ז נאמר ובשנה החמישית וגו' להוסיף לכם תבואתו. אבל למעלה מן העה"ז נהפוך הוא כי ארבעים יום קודם יצירת הולד מכריזין בת פלוני לפלוני. וטרם הוולדו מזווגין זיווגו ורואין את הנולד הפירות שעתידין לצאת ממנו וכן הוא בשבת שהוא נשמה לימי החול והוא בחינת פנים ואחור שע"י העובדות של ימות החול ינתן בו בשבת נשמה יתירה שהיא שכל עליון להורות לפניו הדרך הטוב והישר ולסמוך את ידיו שעל פיהם יתנהג בשש"י המעשה הבאים עלינו לטובה וביאור הדבר כי הבורא כל העולמים אדון כל היצורים בחר בנו מכל העמים ורוממנו מכל לשון לעשות מעשהו ולעבוד עבודתו לפרסם אלהותו בכל העולמות ובכל הברואים שידעו כלם כאחד כי יש אלהים גדול ונורא המחיה אותם והמהוה אותם. ולא בצדקותינו וביושר מעשינו זכינו לכל אלה רק למען אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב שהיו יחידים בכל העולם כאשר העיר ממזרח צדק היה יחיד בין שבעים אומות כמ"ש אחד היה אברהם ולא נתיירא מהם ולא ישוב מפני כל. רק למד דעת את העם ופרסם אלהות הבורא ב"ה והרגיל שמו בפי כל הברואים והצליח בכל אשר יפנה מפני שהיו כל עובדותיו באמת ובתמים שהיה נאמן רוח וכל כוונתו היה רק להתוודע ולהגלות גדולת הבורא ב"ה שהיו שוטים שבעולם אומרים שהעולם הוא קדמון. והוא מסר נפשו על הדבר עד שנתאמת אצלם כי שקר נחלו רק מאת ה' היתה בריאת העולמות ובעקבותיו דרכו בניו יצחק ויעקב ולכן הגלה אותנו לבין שבעים אומות למען נפרסם אלהותו ולהודיע גדולתו כמונו כמוהם ואולם מדאגה מדבר פן ימצאו בנו אנשים חלושי שכל ונכשלי כח שלא יוכלו להחזיק מעשה אבותיהם בידיהם ע"כ נתן לנו השתי תורות אף שכלם א'. מרועה א' נתנו מכל מקום יש הפרש ביניהם שהתורה שבכתב היא דרך כלל והתורה שבעל פה היא דרך פרט והכלל היא לידע ולהאמין שאין בירה בלא מנהיג. והפרט הוא שאם יבוא איזה שוטה להסתפק בזה בענין השגחת הבורא בכל תנועה קלה אשר עיניו פקוחות על כל דרכי איש וכל צעדיו יספור וירצה להטיח דברים לומר שהעולם מתנהג על פי מקרה. אזי נאזור חיל ליישר דעתו להוציאו מתוך הרעות עד שיודה על האמת. וע"כ נקראת תורה שבכתב לפי שהיא דבר ברור כתובה על לוח לבם של כל אדם שכבר נתאמת אצל כל האומות ע"י אבותינו הקדושים שאין בירה בלא מנהיג ועכשיו שניתן רשות לכתוב גם התורה שבע"פ שגם היא כלה אמת ויציב לא נפל דבר. והתורה שבע"פ היא כמו גוף לתורה שבכתב שהיא הנשמה לה שכל התורה שבע"פ נכללת בתושב"כ. וכל התושב"כ כלול בעשרת הדברות וכלם כלולים בשני דברות הראשונות ששמענו מפי הגבורה אנכי ולא יהיה לך והכל נכלל בב' של בראשית. כי האדם בפני עצמו יוכל לכוין דעתו ולהפשיט עצמו מגשמיות העולם העשיה הזה להתבונן בגדולת הבורא ב"ה ולהדבק באור פני מלך חיים עד שכל הפועל והוא הכסא כבוד. אבל כאשר ידבר האדם באדם להבינהו ולהורות לפניו מאשר השיג צריך להלביש הדבורים בגשמיות וע"כ נתלבש רצון העליון בתורתינו הקדושה בכל הלבושים הללו. וע"כ כיון שניתן רשות לכתוב התורה שבע"פ שגם היא נעשית תורה שבכתב נעשה מאותיות נשמה צירוף אחר והיא המשנה שקבלו התנאים וזה היה עיקר הכוונה באכילת המן להזדכך גופם להאיר על עבר פנינו שכל העליון להיות כמו נשמה לגוף בבוא יום השבת וע"כ לא אמר להם משה מיד מצות שבת כי לא היו מוכנים לכך שלא היה להם גוף והמתין עד יום המחרת שאכלו מן המן ואז בא לכלל כעס כי מן הראוי היה שלא יהיו יכולין להותיר מן המן אחרי שהוא טוב להשכיל כלו חיות ורוחניות לפקוח עינים עורות כל הרואה אותה בעודה בכפו יבלענה וכמו שיש מדות בלומדי תורה הירא את דבר ה' ואוהב את תורתו כשיתחיל ללמוד אינו יכול לפסוק אפי' רגע אחת לפי שיש לו נחת רוח גדול מזה אבל מי שהוא לומד מתוך עצלות ועצבות ומרפה עצמו מד"ת שהלימוד עליו כמשא כבד אינו יכול להשלים חוקו ומניח השאר עד למחר ואומר לכשאפנה אשנה וע"כ כעס משה שמן הדין היה להם להיות רעבים וחרדים אל המן והם לא כן עשו רק הותירו ממנו ומחשבתם נכרת מתוך מעשיהם שדעתם משובשת מאוד ואינם חפצים בלב שלם לדעת את ה'. ובזה יבואר מה שאמר והיה משנה שהיום השבת יהיה נשמה אל אותן העובדות של ימות החול אחת מהנה לא נעדרה:

שני העומר לאחד צריך ביאור האיך הספיקו להם השני עומרים. הרי העומר לא היה רק מזון סעודה אחת אפילו לקטן היה שיעור מצומצם ולא העדיף שבלילה ירד השליו ובשבת לא ירד שהי' צריך לירד בלילה לפי ששאלוהו שלא כהוגן ניתן להם שלא כהוגן שצריכו לנעור משנתם ולשחוט ולבשל ובשבת שלא יכלו לשחוט ולבשל לא ירד כלל וגם במוצ"ש לא ירד דלא הוצרכו לו שכבר אכלו ג' סעודות כאשר צוה משה תלתא היום כתיבי ואין לומר שירד כפול בליל ששי דלא מצינו זה בשום מקום וגם למה לא באו נשיאי העדה לשאול מקודם ביום ששי על הותרת השליו טרם ששאלו על הותרת המן וא"כ ע"כ שאכלו מן המן שירד ביום ששי ארבעה סעודות וצ"ל כמ"ש בזה"ק שהקשה איך ברכו במן הא כתיב שבת לא יהיה בו ותירץ דנשתלח בו ברכה ואכ"ק היה לו לירד רק עומר א' והו"ל לשלוח בו ברכה להסתפק לכל השבת כיון שגם שני עומרים היו צריכים לברכה עליונה ולפרש כ"ז נקדים מקרא שכתוב ולקחת סולת ואפית אותה שתים עשרה חלות שני עשרונים יהיה החלה האחת ושמת אותם שתים מערכות שש המערכת. הנה הקבלה בידינו שהתורה היא נצחיית שע"כ נקרא שמה תורה שמורה לנו דרך בכל עת ובכל זמן. אף כי במצוה זו נאמר חק עולם ברית עולם ואמרי' בגמרא לפני ה' תמיד טפחו ש"ז בצד טפחו ש"ז. ולפי מראה עינינו מצוה זו היתה נוהגת רק בזמן הבית והענין הוא כך שאחז"ל לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן וק' וכי הבאים אחריהם בהמות ירעו ואנן מה תהוי עלן וביאור הדבר דקי"ל לכ"ע בשבת נתנה תורה לישראל שהתורה נקראת עץ חיים שנותנת עצה לדרך החיים וכמו שהיה ע"י המן אשר ממקום קדוש יבא לזכות השכל לתת עצה בלב איש איך לעשות רצון קונו ואיך לפרסם אלהותו להמשיך שפעו לכל העולמות ולכל הברואים וכמ"ש אצל אדה"ר כשעמד באו כל החיות והבהמות להשתחוות לו אמר להם בואו נשתחוה ונכרעה לפני ה' עושינו וכמו שאמרנו אמש שעיקר רצון הבורא לפרסם אלהותו שידעו כל הברואים כי המלך המרומם לבדו וכל עבודתם ופעולותיהם כאשר גזרה חכמתו ית"ש עליהן. לא יסבו בכלתן ולא ישיגו את תפקידו. וזה הוא ע"י עבודת האדם אשר נפח באפיו נשמת חיים דעת ותבונות יודיענו שהוא ימשיך להם ע"י עובדתו הארה ושכל עליון אשר מדי דברו בהם ובענייניהם לשם ה' יקבלו השכל והדעת הזה שידעו שעושים רצון קונם ומקבלים נ"ר מזה. ואל יפלא בעיניכם דבר זה איך דוב ונמר שור וחמור יחדיו וכל בהמות שדי כל צפור כל כנף ידעו ויבינו מגדולות הבורא ב"ה. כי הכל ברא לכבודו וכלם יודעים את ה' כל א' לפי מדרגתו וכח שכלו אחת מהנה לא נעדרה רק שאינן יודעין שפעולתם ההכרחיית הוא רצון השי"ת ב"ה וע"כ כשהמשיך להם אדם הראשון הדעת הזה בקריאת שמות סברו שהוא הבורא כי מידו היתה זאת להם ובאו להשתחות אליו. ואמר להם טועים אתם בזה ואנא חד ממשמשי קמי דקב"ה אני ואתם נבואה נשתחוה ונכרעה כמוני כמוכם. ככל החזיון הזה היה חפץ ה' הצליח ביד אבותינו יוצאי מצרים שלא ידעו דרך ה' עד אכלם מן המן שניתן בהם החיות והארה אלהיית לכל זה.. וזש"ה כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי ה' שחיות האדם והארתו אינו בא לו מן המזון המוגשם רק על מוצא פי ה' אשר שפתי רננות יהלל פיהו לפרסם אלהותו להתוודע ולהגלות חסדיו וגבורותיו ונוראותיו להמשיך קדושתו ושפעו בכל העולמות בסתר המדרגות מעילה לעלול עד העולם השפל הזה והשכל הזה הוא נסתר ונעלם בקדושת יום השבת שהוא פנים ואחור שנותנת חיים לששת ימי המעשה תלתא מקמי שבתא ותלתא לבתר שבתא. וכמו כן התורה הקדושה אף שגם שם טמיר ונעלם האור והשכל בכל זאת הוא יותר בהתגלות וכמו שהיה ע"י המן שהיה אוכל דבר הנראה לעינים. ונרגש בחוש המישוש כמו גשמיות והוא ג"כ בחי' פנים ואחור כי מאתו לא תצא הרעות אך טוב וחסד ומי שהרע מעשיו ואינו יכול לקבל הטוב ההוא כהווייתו צריך להלבישו בדברים אחרים ונראית לעין כעין קללה. וכמ"ש שלשה נתקללו חוה ונחש וארץ נתקללה חוה הכל רצין אחריה נחש מזונותיה מצוין לה. ארץ הכל צריכין לה שאף הקללות הם ברכות ואם היו יכולים לקבל אותם בצביונם ובתבניתם היורדין מלמעלה בוודאי לא נמנעו מהם. רק בעבור שהרעו מעשיהם לא יכלו לקבל ברכותיהן שוות ממעייני הברכות כאשר הובאו משם רק ע"י התלבשות במדריגה התחתונה וזה נקרא בשם קללה. כי בעבור שהקב"ה נסתר ונעלם מרוב קדושתו ואינו יכול לגלות רק מעט מזעיר בלבושים ועטופים רבים כפי כח המקבל. וכל עולם שלמטה מחבירו יתמעט האור והשפע המחי' אותו עד העולם התחתון הזה שהאור מעט הכמות זעיר שם. וע"כ אותן המריעין מעשיהם יהיו לאחור ולא לפנים אשר לזאת אמרו טפחו ש"ז בצד טפחו ש"ז שהטפח' הוא מפסיק כידוע לבקיאים בחכמת הדקדוק פירוש שאל יהרסו מצבם לעלות במעלות למקום התגלות האורות בעולמות העליונים פן יתבטלו במציאות. אך טוב שכן קרוב שיש הפסק בין עולם לעולם רק בקירוב גדול שאל יתרחק יותר מדאי וזה הוא טפחו על זה בצד טפחו של זה שהמפסיק ביניהם לא ירחיקם איש מעל רעהו. והנה בג' דברים העולם קיים (נברא) שהם עולם שנה נפש וכמ"ש בספר יצירה שיש שנים עשר מנהיגים בנפש שהם שיחה שמיעה הילוך וגו' וכל מנהיג משמש בחודש אחד בשנה אשר לזאת היו י"ב שבטים שכל אחד היה מחויב לתקן בחודש המנהיג המשמש בעת ההיא בעד כללות ישראל ושבט הי"ג שהוא שבט לוי היה הכולל שבכלם אשר עליהם נאמר הפכו פניהם כלפי הר גריזים ופתחו בברכה והפכו פניהם וגו' שגם הם בבחינת פנים ואחור שמי שלא היה ביכולתו לקבל הברכות כהווייתן היה מקבל אותן במדריגה התחתונה שנקראת ההיפוך של הברכה. ולזאת ניתן לנו תורה שבכתב והם הכ"ד ספרים שעל ידם נוכל לתקן הי"ב מנהיגים הנ"ל בפנים ואחור ותורה שבע"פ הם הששה סדרי משנה כמו הששת ימי המעשה שאין לאדם רק ששה קצוות והקב"ה מגבילו מכל צד. ויום השבת הוא נשמה להם שאין לימי החול שמות בפני עצמם. רק א' בשבת ב' בשבת. וזהו פירוש הכתוב ולקחת סולת שהתורה נקראת סולת המנופה בי"ג נפה אין בה סובין ומורסן רק סולת כמו בהמן שהיה נבלע באיברים ואפית אותה שתעשה זאת בחיות והתלהבות באהבה רבה כרשפי אש שתים עשרה חלות שתתקן עי"ז כל המנהיגים שבנפש בפנים ואחור ולכך היה בכל חלה שני עשרונים ושמת אותם שתים מערכות שש המערכת שתיקון הזה בלול במשנה בלול במקרא לתקן כל עובדותיכם בימות החול על ידי הארת יום השבת שלכך ירד שני עומרים לכל א' ביום הששי לבחינת פנים ואחור הנ"ל להאי' אל עבר פניה' לעשות הטוב והישר בעיני ה' בכל חלקיהם

שבת לא יהיה בו יש להקשות מדוע לא ירד המן בשבת ואדרבא הלא בשבת ברכה מצויה יותר מבחול ואי משום שלא יצאו בכלי מרשות לרשות הלא היה כולו מעשה נסים וברצון הבורא היה אפשר להורידו לתוך אהלם ואי משום שכתוב דכו במדוכה ובשלו בפרור שאסור בשבת הלא באמת לא היה צריך שום תיקון וכמ"ש בזוה"ק שטו העם ולקטו שטותא נקטו בליבייהו ולתרץ זה נקדים לבאר למה בכל ששת ימי המעשה נאמר ויהי ערב ויהי בוקר משא"כ בשבת שלא נאמר בו ערב ובקר. והענין הוא כך כי הבורא ית"ש ברא באדם שבע שערים והם שני עינים שני אזנים שני נקבי האף והפה וצריך ביאור למה בג' הראשונים ברא שתים שתים הלא בעין א' היה יכול לראות הכל ובאוזן א' לשמוע הכל ונקב חוטם א' להריח כל צרכו ועוד למה נברא הפה יחידי. וביאור הדבר שבג' הראשונים משמשין שני עניינים טוב ורע לכך צריך שני מינים הא' לראות רוממות הבורא ב"ה ונוראותיו ונפלאותיו וגדולותיו' וכמ"ש דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וגו' ובעין השני יראה חסרונות עצמו שכך מצינו בחזקיה מלך יהודה אע"פ שהיה צדיק גמור והקב"ה רצה לעשותו משיח. מ"מ לא היטיב אשר דבר באומרו זכר נא את אשר התהלכתי לפניך באמת ובתמים. והוכיחו ישעיה הנביא ואמר לו הקשית לדבר איך יוכל האדם להתפאר שהוא תמים במעשיו אך הקב"ה יכול לשבח הצדיקים במעלה זו שכן מצינו שאמר על נח תמים היה בדורותיו אותך ראיתי צדיק ולאברהם אבינו אמר התהלך לפני והיה תמים. וכמו כן נבראו שני אזנים הא' לשמוע מה ידבר ה' שהרי אמרו חז"ל בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב וגו' ולמה אין שומעין אותו הקול אבל אמת נכון הדבר שאותו הקול נשמע לכל אדם איך שהשי"ת מעורר שכלו לשמוע בקול דברו שכשהאדם מעיין בתורה מתעוררין אזניו לשמוע ולהקשיב ושכלו מדבר בעדו ומורהו הדרך הטוב והישר על כן צריך האדם להטות אזניו לזה שכן נאמר והיה אם שמוע תשמעו ולא נאמר אם תלמדו שעיקר הלמוד היא השמיעה להיות נאה דורש ונאה מקיים והאוזן הב' לשמוע גנות עצמו ולזאת נבראו ג"כ שני נקבי האף הא' להריח ריח ניחוח של השי"ת והוא הריח תורה הנודף כשמן תורק והנקב הב' להריח בסרחון עצמו אבל הפה אין צריך רק א' אשר בדבר ה' יקום לעולם שאסור לדבר שום גנות אפי' בגנות עצמו שאינו מרויח כלל בזה. ובעבור כן נאמר בששת ימי המעשה ויהי ערב ויהי בוקר שיש בהם שתי בחינות טוב ורע שכל העובדות של ימות החול אף כי טובים ונכוחים המה בכל זאת אינם באמת ובתמים לפי שבאים ממאכלים גשמיים וגלל כן אין אומרים בחול שירות ותשבחות כמו בשבת כי איך יערב ילוד אשה ואדם איך יזכה לשבח לפאר את פני המלך המהולל בתשבחות אבל בשבת הוא בחינת פה ושכינ' מדברת מתוך גרונו לכך מותר ומצוה להרבות בשירות ותשבחות. ועפ"ז יבואר מ"ש וישבות ביום השביעי וצריך ביאור איך שייך בחיקו ית"ש כביכול מלאכ' או מנוחה אבל אמת ה' לעולם שכל הסלקא דעתך שבגמ' הם אמת ויציב שאמרו וכי שבת גברא הוא שהשבת הוא בחינת אדם אצילות אלהיית המתלבש ומדבר מתוך גרונו. וע"כ מנהג ישראל תורה היא שמברכין בניהם בשבת שהקב"ה בכבודו ובעצמו הוא מברך ומסכים ע"י. וזש"ה וישבות ביום השביעי שהשי"ת הוא שובת ונח בתוך בחינה השביעית פי המדבר ובעבור כן לא ירד המן בשבת שכבר ביארתי שהמן לא ירד דרך הוושט רק דרך הקנ' ומשם להלב ומשם נתחלק לכל האיברים וא"כ היה המן בחינת דבור וק"ל ולזה לא היו צריכין רק בימות החול שהוא בעלמא דשקרא והי' צריך סעד לתמכם להצליח על דבר אמת אבל השבת הוא עצמו סוד האמת שאפי' ע"ה ירא לשקר בשבת והוא הדבר הקדוש ולא הוצרכו עוד אל המן:

והוא כזרע גד לבן וטעמו כצפיחת בדבש הכתוב ספר פה מעלות המן שהיה לבן תאוה לעינים ונחמד למראה וטוב למאכל כצפיחת בדבש אבל במה ששבחו שהיה כזרע גד לא ידענו מה יתן ומה יוסיף לנו אם היה גדול כזרע גד או כשאר פרי וגם אמת נכון הדבר שלא היתה הכוונה בנתינת המן לאכול מטעמים וחיך אוכל יטעם המתוק לחיך כי היה כלו רוחני ושכלי אשר ע"כ היה נבלע באיברים כאשר בא אל קרבנה נתחלק ונבלע בהם להורות לכל אבר פעולתו הראוי לו אשר לכך נברא ואיך לעבוד בו את הבורא ב"ה למען דעת צדקות ה' אבל פירוש הדבר הוא כך כי שפתי רננות יהלל פינו מלך אוהב צדקה ומשפט זורע צדקות ומצמיח ישועות. וכאשר נלך בדרכיו לדבקה בו להחזיק במדותיו לזרוע צדקות וגמילות חסדים. מכל מקום לא נוכל להדמות אליו במדות המצמיח ישועות שהוא לשון שמחה כשהאדם משיג דבר שהוא צריך להוושע הוא שמח וטוב לבב. ושמעתי ממורי זצ"ל ואח"כ מצאתי ג"כ בספרים ע"פ והאמין בה' ויחשבה לו צדקה. כי אברהם אבינו ע"ה ראה באצטגניניות שלו דקאי צדק במערב המורה לחשוכי בנים ואמר לו הקב"ה צא מאצטגניניות שלך אין מזל לישראל והיה סבור שזכות שלו גרמה לשדד המערכה לזכות לבנים כי יש היכל הזכות שהוא למעלה מן המזל. אולם כשפשפש במעשיו ולא ראה זכות לעצמו ע"כ חשב שצדקת ה' עשתה זאת' וזהו ויחשבה לצדקה. והנה במצות הצדקה לא כמדת בשר ודם מדת הקב"ה כי כל דאכיל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי ביה וא"כ כשנותן הצדקה חבירו מתבייש ממנו ועיקר המצוה הוא מתן בסתר שהנותן לא ידע למי והמקבל לא ידע ממי. אבל זולת זה אין הצדקה בשלימות ואינה נקראת ישועה כי השמחה אין בה אחרי שמתבייש ממנו אמנם מדת הקב"ה נהפוך הוא כשהמקבל אינו מכיר את הנותן לחם לכל בשר ואינו רוצה לידע כי מיד ה' היתה זאת לו אין עושה טוב ואינו מקבל כלום. רק שצריך שידע כי מיד ה' היתה זאת לו' ואף שבהיל לאסתכולי ביה ומתבייש מלפניו הלא זה כל האדם ועיקר עבודת השי"ת לירא וליבוש מכבודו אשר הרבה טובותיו עלינו בלתי מחויב בדבר. וזה הוא תכלית רצון הבורא ב"ה ועבודת האנשים היודעים רבונם ומתכוונים להודות לשם קדשו כי לעולם חסדו שברא את העולם כלו להיטיב לברואיו להתוודע ולהגלות גבורותיו ונוראותיו וחסדיו הרבים והעצומים כי הוא לבדו הזורע צדקות עם כל בשר ורוח מצמיח ישועות נגיל בה' ונשיש בישועתו ואיתא בגמ' אל"ף ב"ת אלף בינה גימ"ל דל"ת גמול דלים מ"ט אפי' דדלת וגו' משום דמיכסף מיניה וחסד ה' מעולם ועד עולם גם בארץ תלאובות במדבר הגדול והנורא המטיר לנו לחם מן השמים המן הזה אשר ממקום קדוש יבא להאיר עינינו לדעת את ה' ולהכירו כי מידו היתה זאת לנו ע"כ התחיל לשבחו ממטה למעלה שהיה כזרע גד פירוש שהיה מעשה הצדקה שלם בלי שום חסרון רק ישועה גדולה לפקוח עינינו ליבוש מלפניו יתברך אשר ע"י כך באו לשמחה גדולה להשיג לובן העליון וכתר עילאה אור צח אור מצוחצח. כי הלבנת פנים הוא אזיל סימקא ואתי חיוורא פירוש כשהאדם בקטנות השכל אז הוא קרוב למקום הדינים שנקרא סומקא וכשהוא בגדלות הוא קרוב לרחמים שנקרא חיוורא וגם כאן היתה השמחה והישועה גדולה כ"כ עד שהגיעו להלובן העליון שהוא כלו רחמים וחסדים ובזה יובן מקרא שכתוב ויענך וירעיבך ויאכילך את המן וקשה מה זו טובה בכלל הטובות שעשה אתנו במדבר שהוזכרו שם והרעבון הזה מה טיבו אבל הענין הוא כך שכשהאדם נכסף לדבר גשמי באהבה רבה ותשוקה גדולה לאכול מפריו. ובהגיעו לדבר ההוא אף שעדיין לא אכל ממנו כבר נשתקע תשוקתו העצומה אבל כאשר ית יתאוה להשיג דבר שכלי חדש אף בהגיעו לזה מ"מ יתחזק ויתחדש בקרבו תשוקה חדשה עזה ועצומה מהראשונה ויחפוץ להשיג יותר ולא די לו בנחת רוח שקבל כבר לאין שיעור. ולזה אמר וירעיבך ויאכילך את המן אע"פ שהיה להם בכל יום די חסרונם וצרכם עומר לגלגולת בכל זאת היו רעבים וחרידים להשיג יותר ולא הונח להם בזאת בתענוג אשר הגיעו כבר וגם בגלות החל הזה תאוה נפשינו אל המן עינינו מתי יגיעו מעשינו למעשי אבותינו לפקוח עיני שכלינו נדעה נרדפה לדעת את ה'. אשר ע"כ צוה השי"ת למשה להצניע צנצנת המן והוא השכל הנעלם בקדושת יום השבת כאשר נבאר וז"ש כאן וטעמו כצפיחת בדבש שד"ת מתוקים מדבש ונופת צופים. וע"כ אחז"ל לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן ויש לתמוה הלא רוב המצות לא יכלו לקיים במדבר שרבים מהם תלוים בארץ וגם דיני כלאי הכרם וזרעים וחסימה. ועולה על כלם מצות צדקה וגמ"ח כיון שהיה לכל א' די מחסרו ואף למלבושים לא היו צריכים שהיו גדלים עמהם כדמפורש במדרשים. אבל פירוש הדבר הוא עפמ"ש. ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא. וקשה היכן מצינו בכל המקרא שהיה להמן שם עצם שנאמר עליו שהשאילו לו שם אחר להקרא בשם מן ונ"ל דאיתא בגמ' פלוגתא במהות צנצנת המן חד אמר כלי חרס וחד אמר כלי (חרס של) זכוכית ביאור דבריהם כי ידוע שגוף האדם נקרא כלי חרס ואין מן הצורך להרחיב הדבור בזה והקב"ה נטע בלב כל א' מישראל חלק ה' עמו וניצוץ קדוש אשר יעוררהו לחפוץ לדעת ה' ולעבוד עבודתו הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו אמנם כאשר ידבר האדם באדם יחשוב. און עליו ואינו מדבר בשבחו לעולם מחמת שניצוץ הקדוש שבו הוא נסתר בקרב איש ולב עמוק והגוף הנעכר והמוגשם הוא מסך מבדיל ביניהם לא יכיר את הטוב אשר טמן בחובו. וע"כ בתחלת צאתם ממצרים כל אחד על חבירו יתן דופי עד אשר התחילו לאכול מן המן אשר זיכך את גופם עד שיוכלו לראות תוכם כברם כמו כלי זכוכית שהוא דבר הנראה לעינים מעבר לעבר וע"כ שאלו איש לרעהו מן הוא מי הוא זה ואיזהו אשר מלאו לבו דעת ויראת ה' וזה היה להם בעבור כי לא ידעו מה הוא שמתחלה לא ידעו מה שבלב חבירו עד אשר המן האיר שכלם בכל אבריהם. והנה ידוע שכל התרי"ג מצות היו תלוים במן אשר לזאת היה נבלע בכל האברים להורות לכל אבר ואבר לעשות רצון קונו ואולם היה בו רק בכח אבל לא בפועל רק שלא הוצרכו להוציאם מן הכח אל הפועל כי אחר כוונת הלב הן הן הדברים וכבר קיימו כל התורה כולה בפנימיותם לא הוצרכו לפעול בעולם הזה להתעורר בפעולתם העולמות העליונים כאשר אנחנו עושים פה וכמו כן כל התרי"ג מצות תלוים ביום השבת כידוע שאם המתין אדה"ר עד יום השבת שהיה תחלת המחשבה וסוף המעשה בוודאי כבר היו מתוקנים כל הברואים ונמשך להם השפע בלי פעולה כלל וע"כ לא ירד המן בשבת וזו היתה המתנה טובה חמודה גנוזה מונחת בבית גנזיו של הקב"ה אשר נתן לנו את יום השבת הקדוש הזה שאם נזכה לשמרו כראוי אזי יזדכך גופינו כמו במן וע"ז נאמר ראו כי ה' נתן לכם את השבת ובאמת בדבר היומי לא שייך לשון ראיה אבל הוא הדבר אשר דברנו שעל ידי יום השבת נזכה להזדככות הגוף כמו כלי זכוכית וכמו שהיה ע"י המן אכי"ר:

וטעמו כצפיחת בדבש. אמרו חז"ל שדבש היא א' מששים ממן ולפ"ז יפלא האיך המשיל את המן לדבש הלא הדבש. פחות ממנו הרבה ולתרץ זה נקדים מאמרם ז"ל אילו היה נותן בה קורטוב של דבש אין אדם וגו' ולמה אין מערבין וגו' וזה צריך ביאור הלא כבר תירץ קושיא זו מפני שלא היה אדם יכול לעמוד מפני ריחה ובאמת הא לא קשיא דמ"מ היה לו לערב בה דבש כיון שנותן ריח טוב כ"כ ומי שלא יהיה יכול לסובלו מה לנו בכך לכך פירש לנו שגזירת המלך הוא ואולם טעם מצוה זו צריך תלמוד דבשלמא שאור שנתרחק הוא משום שסממני הקטורת נעשו בשביל אהבה וזריזות שע"י הסממנים האלה ומדתן ומשקלן וכוונת הכהן בצירופי שמות היוצאין מהן ומן העשן שלהן נעשו אותיות כשעלה והם היו האותיות של הצירופי שמות שהיה הכהן מכוין ומהם נעשים צינורות להוריד השפעות והארות וכמ"ש בכתבי האריז"ל שלכך אומרים פטום הקטורת קודם התפלה שמביא אהבה וזריזות בלב האדם אבל השאור הוא מחמץ אחרים ומביא עצלות וע"כ לא ירצה לקרבן ה':

אבל בדבש צריך טעם וטעמא דמלתא שהדבש הוא קטנות מצומצם שהיה א' מששים במן וכבר בארנו אמש עמ"ש חז"ל שהמן היה גבוה ששים מיל שמורה על הששים מסכתות שהתורה שבע"פ כלולה מהם ובהקרבת סממני הקטורת לא בחר ה' בצמצום וקטנות רק בגדלות והרחבה ולפ"ז יפה המשיל את המן בדבש שהיה מסכת אחת שהרי אי אפשר ללמוד כולן בבת אחת רק בזה אחר זה. וקובץ על יד ירבה:

ויאמר משה וגו' מלא העומר ממנו למשמרת לדורותיכם למען יראו את הלחם להבין מקרא זה נקדים לפרש מ"ש ויאמר משה לקטו ממנו וגו' עומר לגלגולת וגו' וילקטו אותו בבוקר בבוקר וגו' וחם השמש ונמס גם הלום קשה ל"ל תיבת לגולגולת כיון שנאמר איש לפי אכלו. ע"ק למה לא נאמר בעשייתם ג"כ וילקטו ממנו עומר לגולגולת ועוד מהו בבוקר בבוקר והענין הוא כך כי בצאת ישראל ממצרים לא ידענו את ה' ולא היה לנו שום שכל להבין ולהשכיל שמץ מעבודתו ואיך לעשות רצונו. אך זעיר שם ירושת פליטה שהיינו מקובלים מאבותינו הקדושים שהם השיגו התורה קודם שניתנה והיו בעלי שכליות אבל אנחנו היינו ערום ועריה שלא היה לנו תורה ולא מוחין ולא היינו בעלי אברים כלל שהאברים מורים על כוחות העליונות והשכליות שבהם:

כמו היד שמורה על י"ד אותיות ה' אלהינו ה' ובשמאל הם חלופיהם. וכמו כן הגלגולת מורה לכוונה אחרת רבה ועצומה וע"כ עצם הגלגולת הוא הקשה שבכל העצמות בעבור ששם המלבוש של משכן המוחין והשכליות אשר לזאת ריחם ה' על יראיו שבשפלנו זכר לנו ונתן לנו את המן אוכל שכלי ורוחני לזכך אבריהם שיהיו מוכנים לקבל שפע אלהות וע"כ חסידים ראשונים היו שוהים שעה אחת קודם התפלה שהכינו עצמם ואבריהם להיות מכון למשכנות השראת השכינה ומכאן תוכחות מוסר איך לשמור פיו ולשונו קודם התפלה שאם מטריד עצמו בדבורים של מה בכך והבלי העה"ז אין המוחין שלו יכולין להתעצם ולהכלל באור פני מלך חיים וע"כ אמר להם משה לקטו ממנו עומר לגלגולת שעל ידי זה יהיה לכם גלגולת ואבר זך לקבל המוחין ולזאת לקטו ממנו בבוקר בבוקר שכ"מ שנאמר בוקר ב"פ תן בוקר לבקרו. שזה היה מיד בשחרית לזכך שכלם וגלגולתם שיהא להם מוחין לתפלה אבל כשחם השמש נמס שכיון שחם השמש הגיעו אל האמת לא הוצרכו עוד אל המן וזש"ה ויאמר משה וגו' מלא העומר ממנו למשמרת לדורותיכם שהמוחין נקראין דורות וזהו למען יראו שתהא האמונה מושרשת בלבבם כל כך כמו שרואה הדבר עין בעין:

ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' לקטו ממנו וגו' עומר לגולגולת. אנחנו ב"י מאמינים בני מאמינים בנבואת משה רבינו ע"ה אשר רוח ה' דבר בו שלא חיסר ולא שינה דבר מכל אשר צוהו השי"ת לאמר לישראל לזאת קשה היכן מצינו שצוה ה' שילקטו עומר לגולגולת ולהבין מקרא זה נקדים לפרש הפסוק ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת וגו' תיבת ידעת הוא הווה ומשמע שעדיין לא ידעת והלא משה עמד בשנת הארבעים וא"כ בוודאי ידעו את המן שכבר אכלוהו ארבעים שנה ועוד רבו הדקדוקים פה כאשר יבוארו עפ"מ דאיתא בגמ' בארבעה פרקים בשנה העולם נידון בפסח על התבואה וגו' וקשה הא תנא דידן בארץ ישראל קאי ושם התבואה בניסן קרוב לגמר ולמה דנין אותה דווקא בעת הזאת. ואפשר שגם זה כוונת המקשן בגמ' שהקשה כל הני הרפתקאי דעדו עלה אימת איתדין. ע"ק הא כבר דנו את התבואה בחג שנידונין על המים והנראה לתרץ כי עינינו לנוכח יביטו שמזון האדם הוא כל האוכל אשר יאכל הוא הנותן לו כח וחיות תמורת הניתך ולכאורה השכל יכחיש זאת הלא בהמאכל עצמו אין בו חיות רק התהוות ומציאות והאיך יקבל האדם חיותו וכחו ממנו ומי פתי יסור לשאול מחבירו דבר שאינו ברשותו אבל שורש הדבר הוא כך כי כמו שחיות האדם וכח המחזקו לבל יתפרדו חלקיו וישוב מיש לאין הוא חלק העליון אשר נפח באפיו נשמת חיים נפש רוח ונשמה ויהי האדם לנפש חיה ורוח ממללא. פירוש הדבר כי משכן הנשמה היא במוח והיא המחשבה חכמתו ובינתו ודעתו של כל אדם אשר בהם הוא דבוק בחיי החיים ב"ה וב"ש ואח"כ הוא מוציאם בהתגלות יותר אל הדיבור בדבר ה' יקום לעולם ואח"כ מחשבתו נכרת מתוך מעשיו בדברים מוגשמים כל אשר יעשה יצליח להתקדש ולהתעלות חלקי נפש רוח ונשמה שלו המחיים אותו והמהוים אותו אשר מתלבשים בפעולותיו במחשבה דבור ומעשה כמו כן בכל ברואי מעלה ומטה נסתר ונעלם אור האלוהיית וקדושתו ורוממותו הממציאם והמהוום מאין ליש והניצוצות הקדושים ההם מתלבשים ומתעטפים בפנימיותם בלתי נראים לעינים ומשכיל על דבר היודע רבונו ומתכוין לעשות רצונו באכלו המאכלים ההם על ידי הברכות שלפניהם ואחריהם והמצות התלוים בהם הוא מקבל קדושתם הנעלם והנסתר בהם והוא המזון המחיה אותו. וע"כ בדברים הטמאים נאמר ונטמתם בם שמטמטמין את הלב לפי שאין חיותם מסטרא דקדושא ע"כ הוא ההיפוך מן החיים וע"ז אמרו רשעים בחייהם קרוים מתים אשר בצאתנו ממצרים היינו מוגשמים ונעכרים. ומאהבת השי"ת אותנו רצה לזכות את ישראל לעשותינו לגוי קדוש ועם סגולה לקרבנו לעבודתו וליראתו להיות כלי קבול טהרת עבודת הקודש:

ע"כ הוריד לנו לחם מן השמים שכולו רוחני ושכלי לתת לנו מחיה לחיותינו כיום הזה בכדי שנוכל לדבק מחשבותינו בדבק טוב בחלקנו יוצרנו וידוע שכל השפעות ושכליות המושפעים מלמעלה למטה בחסד עליון הם נקראים מיין דיכרין. ובאמת עיקר רצון הבורא ב"ה בבריאת עולמות שברא את האדם ישר וטוב למעלה למשכיל כדי שיתקשרו כל עובדותיו ודבורו ומחשבתו בחיי החיים אשר הוא אחוז בו בחבלי עבותות אהבה לעשות אתערותא דלתתא להיות כגוונא דא אתערותא דלעילא הנקרא מיין נוקבין וזה פי' הכתוב ויאכילך את המ"ן ר"ת מיין נוקבין אשר לא ידעת לשון אהבה וחבה שבעבור שנזדכך גופך ע"י המן אינך אוהב עוד להיות מ"נ ע"י המן שהוא מתחלה מיין דוכרין. רק שאתה חפץ מעצמך מבלעדי אתערותא דלעילא לקשר מחשבתך ועובדותיך ופעולותיך זולת סיועת המן. למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם שהחיות של האדם אינו בא מגשמיות המאכל הנראה לעינים רק על מוצא פי ה' ע"י שמוציא השם הנכבד בברכות שלפניהם ואחריהם והמצות התלוים בהם ובגמרא איתא פלוגתא ר"א ור"י אי בניסן נברא העולם אי בתשרי ומסקינן כמאן מצלינן זה היום תחלת מעשיך כר"י וכ' בשל"ה דשניהם דברי אלהים חיים שבניסן עלה במחשבה להבראות ולא נברא עד תשרי פירוש לדבריו אף שהיה ביכולת הבורא לברוא את העולם במאמר אחד וברגע אחד מ"מ צמצם רצונו וחכמתו במשך הזמן הזה כמו הנשמה והגוף שאינן נגמרין בזמן אחד וכמו כן התבואה תרי דיני אתדנא שבחג נידונין על גשמי שנה הגשמיות שבהן ובניסן ניתן לה החיות והשפע קדושה עליונה להורות לכל איש משכיל לעשות מעשהו להפיק מחשבתו הטהורה הדבוקה באלהים חיים אל דבורים קדושים ולעשות הטוב והישר בעיני הבורא יתברך וזה ביאור הכתוב ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא וקשה דהול"ל מי הוא זה ולמה קראו שמו מן אבל הוא הדבר אשר דברנו שע"כ נקרא שמו מן כי לכך הורד להם לחם מן השמים לזכות שכלם להורות להם הדרך ילכו בה איך לקשר כל מחשבתם ובינתם ודעתם בחלקם ממעל להתעורר לתתא לעשות מיין נוקבין אשר מלפנים לא ידעום ומזה הבין משה שילקטו עומר לגולגולת. ע"י שהקב"ה אמר הנני ממטיר לכם לחם מן השמים וכאמור שכוונתו היה לזכך הגוף בשכלם ונשמתם שמשכנה במוח שבגולגולת ואצל הקב"ה נקרא אומר באל"ף כי במאמר אחד היה יכול להבראות ואצלינו נקרא עומר בעי"ן כי עינינו ולבנו עליו לראותו עין בעין והבן כי אף שאנו אומרים גמטריאות מ"מ הן הן גופי תורה שבהתאחדות מחשבתם ומוחם באלהים חיים ויוציאם אח"כ מן הכח אל הפועל אל הדבור ואל המעשה כל אשר יעשו יצליח חפץ ה' בידם:

ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' לקטו ממנו וגו' עומר לגולגולת מספר נפשותיכם הדקדוקים רבו בפסוק זה שתיבת עומר לגולגולת אין לו שחר מאי בעי בזה גם למה קראו עומר ואמאי לא קאמר עשירית האיפה כמ"ש בכל המנחות עשרון אחד או שני עשרונים והנה כבר הרחבנו הדיבור בי"ט על פסוק ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני ה'. כי בצאתנו ממצרים לא היינו זכאים וראוים לעשות לאבותינו ולנו כל הניסים האלו לולי חסד ה' מעולם ועד עולם כי רוצה ה' בעמו וקרבנו להיות לו לעם סגולה וחיי עולם נטע בתוכינו וחפץ ה' בידינו יצליח לדעת את שמו הנכבד והנורא אשר לזאת היו דור המדבר דור דעה שניתן בהם הדעת במלואו וטובו ומפיהם אנו חיין ומעשה אבותינו עדיין בידינו ירושת פליטה לנו לבלתי נסוג אחור מחלקנו יוצרנו אשר כ"ז נתהוה ע"י אכילת המן שהיה כולו רוחני ושכלי וסגולתו לזכך הגוף המוגשם והנעכר לשרש האמונה שלימה בלב האדם והנה במנחת קנאות שהביא בעל הסוטה היה ג"כ עשירית האיפה שעורים לפי שהיא עשתה מעשה בהמה וגו' וסגולת המנחה ההיא היתה לברר כשנולד ספק לאיש כי תשטה אשתו אם נטמאה אם לאו וע"י העשרון נתברר הדבר. אבל שם לא נאמר עומר לפי שהיה בחומריות אבל כאן במן היה ברוחניות שהיה סגולתו להוציא משפה לחוץ כל השיבושי דעות רעות אשר בקרב איש ולב עמוק ושיתגלו כל הספיקות שיש בלבו כי כל זמן שהוא במחשבתו אי אפשר להוציאו מטעותו ולהביאו אל האמת אבל כשנתוודע טעותו ונתגלה קלונו אז נקל הדבר להדריכהו אל האמת הטוב והישר לשרש בקרבו האמונה שלימה בלי שום ספק וע"כ אמרו לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן. כי נזדכך נפשם וגופם לקבל עליהם אמונת אלהי עולם ולעשות כל מצותיו להקדים נעשה לנשמע וזהו שכתוב ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא. וכבר ביארנו מקרא זה בכמה אופנים ולפי דרכינו נאמר שעכשיו נתוודע לכל אחד כל ספק שהיה בלב חבירו אשר לפנים לא ידעום וע"כ שאלו מן הוא מי הוא זה ואיזהו ועפ"ז נפרש המאמר בפ' אבות אף הוא ראה גולגולת אחת שצפה על פני המים א"ל על דאטפת אטפוך וגו' ולכאורה קשה מאין ידע זאת ועוד האיך דבר אל גולגולת דוממת וביאור הענין כי ידוע שכל דבר נמשך לשרשו וע"כ דרך הנטבע במים שגופו נמשך למטה לפי שהוא גשמיות הוא מטה לשרשו ליסוד העפר וראשו נמשך למעלה וצף על פני המים לפי ששם הנשמה שמשכנה במוח שבראש אשר היא חכמה חצובה מתחת כסא הכבוד וע"כ ראש הגולגולת צפה על פני המים וזהו שאמר משה לקטו ממנו עומר לגולגולת שהעומר היא הדעת ורמיזא דחכמתא אשר משכנה במוח שבגולגולת שע"י אכילת המן יזדכך גופם ואמונתם ויהיה זה מספר לנפשותיכם לשון ספיר ובהירות שע"י יצהירו ויזדככו הנפשות ואמרו בגמ' שר"ע הזהיר לחביריו כשתגיעו אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים ואי אפשר לפרש זה כל צרכו כי הרבה יש לדבר בזה ובקצרה נאמר בדרך עצה טובה שכל הבא לטהר לעבוד עבודת הקודש וירצה להתבונן ולחקור בגדולת הבורא ב"ה לדעת דרכיו יחפוץ ואם חלילה לא תקום ולא תהיה שיעלה במחשבתו איזה קושיא וספק העיקר הוא שצריך לקשט את עצמו ולהדבק בכל המדות טובות והם יעלוהו במעלה העולה בית אל והוא למו הולך דרך הישר אשר יחפוץ המלך ביקרו ואינו רשאי לחקור יותר מדאי עד שלא תיקן מדותיו. שיש באדם ד' יסודות ארמ"ע שיכול להטותן הן לטוב הן למוטב שטבע יסוד העפר להביא עצבות ועצלות וצריך להשתמש בו לעבודת הבורא ב"ה להכיר א"ע שפלותו ומיעוט בינתו עומד בדעת קלה לפני תמים דעות וטבע יסוד המים להתגורר אחר תאות רעות. ע"כ צריך להטותן ליראת שמים ולאהבת הבורא ב"ה והנה בין שמאי והלל לא היה הפרש גדול רק ששמאי דחה באמת הבנין כשבאו אותן הגרים לפי שראה דעתן מוטעת ומשובשת מאוד שזה רוצה ללמוד כל התורה כשעומד על רגל א' ואפילו תורה גשמיות אי אפשר ללמוד כך. וע"כ לא רצה להכניס את עצמו בזה אבל הלל מדה אחרת היתה בו שהיה אך טוב וחסד וטרח בחכמתו עד שהביאם לתכלית האמת וגם הלום ראה גולגולת שצפה ע"פ המים פירוש שראה אדם א' שהיה צופה ומביט בדעתו לחקור במופלא ממנו ועדיין מצואתו לא רחץ שלא נטהר יפה ממדותיו ותאוותיו הגשמיים לפחוז כמים ע"כ אמר לו על דאטפת אטפוך:

עד שאתה צופה ומביט להתבונן בדברים אחרים אשר לא הורשית יותר ראוי לך לפשפש במעשיך ולתקן מדותיך ובזה תלך לבטח דרכך:

לקטו ממנו עומר לגולגולת מספר נפשותיכם משמעות הכתוב שהציווי היה שילכו כ"א עם כלי המדה המחזיק עומר למכסת נפשות ביתו עומר לכ"א ובלתי ספק שהיה בזה איזה עצה טובה כמו כל המצות אבל לפי פשוטו אינו מובן כי יגיד עליו ריעו במקרא שלפנינו מוכרח שלא עשו כן שנאמר וימודו בעומר ולא העדיף וגו' ואם בתחלה לקטו שיעור עומר לכ"א למה הוצרכו למדוד אח"כ וגם מהו החידוש שלא העדיף והחסיר ע"ק מ"ש והמן כזרע גד לבן ועינו כעין הבדולח שהם דברים סותרים כי מראה הלבן הוא אחד מן הגוונים אבל בדולח הוא דבר ספיריי ומזוכך ואין לו שום גוון כלל והענין הוא שכל מעשה בני אדם כלולים בשלש אמות והם מחשבה דבור מעשה. והנה במחשבה לבד אין די כי לא יכולין להבין כוונת האדם ואין אדם יודע מטמנותיו של חבירו מה בדעתו ורצונו גם במעשה שלו עדיין א"א להבחין למה ועל מה הוא עושה כך אכן הדבור הוא המזווגם שעל ידו מתגלה מחשבתו הנכרת מתוך מעשיו ולעומת זה ניתן לנו שלש רגלים שבכל אחד מהם הזמן ההוא מסוגל לתקן אחד מג' אמות הנ"ל דהיינו שבחג השבועות כל העובדות במחשבה לקבל עליו עול מלכות שמים ותורה ומצות ולדבקה בו. ובסוכות נתקן המעשה שכל עובדותיו במעשה המצות ומיד בתחלת החודש מתחילין בזה במצות שופר ואח"כ סוכה ולולב' וחג הפסח בא לתקן הדבור לספר ביציאת מצרים ושבחו של מקום וע"כ נקרא פה סח ובחסד עליון קבע לכל אחד זמן בפ"ע שבאם נתקן כ"א במועדו ובזמנו יהיה נקל לו להתחזק בזה כל השנה והענין הוא כמו למראה עינינו שקבוע זמן לחרישה וזריעה וקצירה לכ"א זמן מוגבל בחודש אדר חרישה ובאייר זריעה ובאב קצירה וא"א לזרוע או לחרוש בעת הקצירה וכן להיפך כמו כן במדות הנפש הכל יפה עשה בעתו והעיקר הוא הדבור אשר נתקן בחודש הזה. והנה אמרו חז"ל שהישראל בחרו לעצמן לשון הקודש עם כתב אשורית ואמרו מאי אשורית כתב ליבונאה פירוש כשכותבין כתב לבן. הלא הלבנית היה ג"כ מקודם בנייר ההוא והאותיות היה כתובין שם ולא נעשה שום שינוי בהן רק שהיה בהעלם לפי שהיה בהתפשטות בלי צמצום שכל אות נגע בחבירו. וע"י הקוים השחורים שעושין סביב האותיות הלבינות מגבילין האותיות להכירן וכמו כן היה בסדר הבריאה של כל העולמות שהוצרך להמאציל לצמצם א"ע שאל"כ לא היה אפשר להשיג ממנו אפילו מציאותו ונוכל לומר שכעין זה היה הכתב שעל הלוחות שהיו כתובין מעבר לעבר כמו כתב ליבונאה והנה ידוע שבמצרים היה הדבור בגלות שלא היה ביכולתן לפרסם אלהותו בעבור תעתוע גילולי מצרים לא היה ביכולתן להשיג ענין הדבור ההוא ולא היה להם עסק שמיעה מזה כמ"ש ולא שמעו אל משה וגו' מקוצר רוח הוא הדבור כמ"ש רוח ה' דבר בי. וע"כ ניתן להם המן שהיה אוכל מן השמים להחזיר הדבור ליושנו שיוכלו לדבר יראי ה' איש אל רעהו לפרסם אלהותו כמו שנעשה על ידי אברהם אבינו ע"ה שהיה לו מסירת הנפש לפרסם אלהותו בעולם. וא"כ היה דבר מזוכך וענין שכלי והיה לו ג"כ בחינה זו של כתב ליבונאה וע"כ היה לבן וגם כעין הבדולח כי שני גוונין אלו א' הם ובזה מבואר מה שלא נזכר בשום מקום שם העצם של המן. והנה העומר הוא היה מסוגל להשריש אמונה בלב האדם כי ע"כ נעשה בעסק גדול להוציא מלבן של צדיקים אפי' מי שמאמין בדברי חז"ל ובתורה שבכתב ושבע"פ באמת רק שלפעמים נסוג אחור מחמת שנופל לו קצת ספק בלבו אפילו בדקדוק קל של חז"ל היה העומר מסוגל להאיר עינינו וצדיק באמונתו יחיה ועל כן מי שהיה לו אפי' ששה נפשות בביתו עכ"פ היה הוא כלול מכולם והוצרך ללקוט לכל אחד עומר למדתו פירוש לפי המדה שהיה (כי) הן בהאהבה או בהיראה ובהתפארות כי בכל המדות צריכין לעבוד את השי"ת ואעפ"כ היה הכל אחד ולא העדיף המרבה וגו':

תוכן העניינים

מנחם ציון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה