מנחם ציון· רבי מנחם מנדל מרימנוב
פרשת בא
דבר נא באזני העם וישאלו וגו' ואשה מאת רעותה וגו' כרחמי האב על הבן שיש לו געגועים על אביו. וכשרואה אביו ממנו איזה תנועה טובה הוא מונה שבחו. וכותבה לזכרון עולם לא זז מחבבו גם הלום כתוב בתוה"ק שעשו ישראל כדבר משה וינצלו את מצרים ובאמת לכאורה צריך להבין מה שבח יש בזה הלא עשו בשביל עצמם לישא את כל טוב מצרים. וביאור הדבר כי בוודאי אותו הדור שיצאו ממצרים יצאו בשמחה גדולה זולת דתן ואבירם שפרסמן הכתוב. וא"כ היה להם לעשות כל הטצדקאות לבלתי יצטרכו לשוב עוד. וגם שלא יצטרכו לראות פני המצרים עד עולם והם לא כן עשו רק שאלו מהם עוד כלי כסף וזהב בדרך שאלה דהדרא בעינא וכך נצטוו מפי משה:
ובוודאי ידעו שהמצרים ירדפו אחריהם שאדם בהול על ממונו. ואעפ"כ לא שינו מצותיו של משה וע"כ נאמר דבר נא לשון בקשה שבקש מהם לעמוד בנסיון ומכל מקום צריך לפרש הלא הציווי של משכו וקחו לכם וגו' היה נסיון יותר גדול מזה שלקחו את היותר חשוב בארצם מה שעשאום לתועבותם והישראל סחבום וכפתום ואח"כ שחטום לעיני המצרים ולא סקלום ושם לא נאמר דבר נא. אבל שורש הדבר הוא שמצות עשיית פסח אמר להם משה בשם הקב"ה. וא"כ לא היה חידוש כ"כ ששמעו בקולו. כי כך הוא מדת כל ישראל למסור נפשם לעשות רצון קונם וחפץ צורם אבל מצוה זו אמר להם משה מפי עצמו כי אם נצטווה מפי הגבורה למה אמרה להם בדרך עצה טובה. וע"כ נאמר ויעשו בני ישראל כדבר משה ולא נאמר כאשר צוה ה' את משה. וזהו הוא שבחן אע"פ שלפי מראה עינים היה הדבר הזה לרע להם מכל מקום סמכו על משה אחרי שהוא איש אלהים קדוש האמינו בו שלא יוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן וכל דבריו כגחלי אש:
ועצם לא תשברו בו אמת נכון הדבר שכל חקה היא בלא טעם ואולם אף בפרה אדומה מצינו במדרשים ופיוטים שחקרו חז"ל לתת בה טעם. כי כשנרגיש טעם במצות בלתי ספק שנעשה בתשוקה יתירה מאשר לא נדע תכלית עשייתם. ע"כ אמרתי לתת טעם למצוה זו אף גם זאת אל יפול לב אדם לומר שדרוש הזה כעת שלא בזמנו אחרי שאינה נוהגת בזמן הזה לא כן הדבר. ידוע תדעו שעתים הללו לא יתחשבו כלל בגדר הזמן. וביאור הדבר כי הבורא ב"ה כלל בריאתו בשלש דברים והם עולם שנה נפש. עולמות אין מספר וכל אשר בהם כל הברואים והיצורים והנעשים למגדול ועד קטון. אף כל הזמנים יום ולילה חודש ושבת לא ישבותו הכל ברא לכבודו זה לעומת זה להללו ולשבחו ולספר הודו שהזמן גם הוא מחויב לעשות רצון קונו ולהודות לשם קדשו. כמו בנפש האדם כל אבר מיוחד למצותו. כל עומת זה בזמן שבשנה כל יום מיוחד למצותו הנוהגת ביום ההוא. והיינו בזמן שבהמ"ק היה קיים שקיימו ישראל כל המצות והקריבו כל הקרבנות ואז היינו בגדר הזמן של תכלית כוונת הבריאה משא"כ עכשיו עת רעה היא ואין אנו בגדר הזמן ואין מוקדם ומאוחר בשגם ישנם צדיקים בדור אשר נפלאה דרכם ומעשיהם עמקו ורמו גבוה מעל גבוה ע"כ המה למעלה מהזמן. ואנחנו לא נוכל להדמות להם. לזאת אכנה מעמדינו אלה פה היום משם נופלים תחת הזמן. ואין שום דבר שנוכל לומר עליו שאינו נוהג עתה. כי אין כאן זמן כלל ע"כ אומר טעם מצוה זו:
כבר דקדקנו על מ"ש משה ע"ה כמה פעמים ואני ערל שפתים. הלא בוודאי האמין בהשי"ת שהבטיחו ואנכי אהיה עם פיך ואולם שורש הדבר הוא שבקש על הדבור שיתגלה בו ולא יפול אחור לעצור במילין בשביל שום אדם שבעת ההיא הדיבור בגלות. וביאור הענין כי ידוע שפרעה היה מלך גדול ורב ואומה שלו המצריים היו רבים וחכמים גדולים בכל החכמות כשפים וטבעיים וכמו כן הישראל שדרו ביניהם היו משוקעים בדברים הללו ואת ה' לא ידעו ערלה אזנם משמוע ולתת אל לבבם שיש בורא בעולם המנהיג את הבירה והמחיה והמהוה את כלם לא היה להם שמיעה כלל בדבר חדש הזה אשר לזאת קטרגו המלאכים הללו עע"ז והללו עע"ז. ולא היו הישראל עובדי ע"ז ממש בפועל להשתחוות לעץ ואבן רק שעסקו בעבודה שזרה להם וגלל כן הוקשה הדבר למשה לנטוע ולהשריש בלבנו דבר זה. וזהו הייעוד הנכבד יתד שהכל תלוי בו שהבטיחנו הבורא בפסוק ולקחתי אתכם לי לעם שיבדילנו ויקרבנו לו לעם סגולה ולדבקה בו. והייתי לכם לאלהים שישרה. שכינתו בתוכינו ויהי נועמו עלינו ולא ימוש ממנו לעד וידעתם כי אני ה'. כי ישפוך את רוחו עלינו להתוודע ולהגלות שהוא המהוה כל ההויות וכל הנמצאים אין דבר אשר מאתו לא תצא וע"ז אמרו בזה"ק פקודא דא קדמאה דכל פקודין ראשיתא קדמאה וגו' למנדע דהוא רבון עלמא וגו'. וזהו היתה בקשת משרע"ה שיתגלה הדבור בו להוציאו מהגלות וכן ניתן לו כי הוא הדבור שלנו שאנחנו לומדים תורתו הקדושה ועדיין נמצאים בני אדם שיש להם קצת כח הדבור ההוא ועדיין איננו אתנו בשלימותו והוא מתגלה מעט מעט עד כי יבוא שילה וע"כ הפיץ אותנו בכנפות הארץ שיתפרסם שמו לדבר בו נכבדות שיתגדל ויתקדש השם הנכבד והנורא ע"י מודעת זאת בכל הארץ האמנם שלא הוצרך לזה שיש ביכולתו לשדד מערכות השמים ולפרסם שמו בכבודו ובעצמו בלעדינו. מ"מ לא חפץ באלה רק בחר בנו להודיע טבעו בעולם:
והנה כל הנפשות נקראו בדרך כלל בשם אדם כמו שיש באדם דם ובשר גידים ועצמות ועור ולאחר המיתה יתפרדו היסודות ונרקב ונכלה הכל ונתבלה רק וזולת העצמות שקיימין שהם לשון עצמיות לפי שהם עיקר בנין האדם בתחייתו אח"כ כ"כ בכלל האדם ישנם כמה מיני בחינות י יש מהם בחינת עור או בשר או דם וגידים אבל יש אומה בחינת עצמות שכל האומות יתבלו והיא תעמוד לעד וזהו שצונו על הפסח שהוא הדבור לעשות עמו ככל חקותיו ומשפטיו בצלי. ועם כל זה אסור לשבור בו עצם שאסור לדבר על שום אחד מישראל ולזה אמרו חז"ל אין שוחטין הפסח על היחיד שהיחיד אין לו עם מי לדבר:
אמר ר"י לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם וגו' אלא משום כח מעשיו הגיד לעמו לכאורה הקושיא היא שר' יצחק רצה שלא יכתוב בתורה כלל סיפורי מעשיות רק מצות וא"כ קשה הלא מהחודש ולהלן ג"כ כמה סיפורי מעשיות והיה לו לומר שלא יתחיל התורה רק מהמצות. עוד קשה מהו שתירץ שלא יאמרו לסטים אתם שכבשתם ארץ ז' עמים. הלא מנהג העולם הוא כך שכל מלך הנוצח לחבירו לוקח ארצו מידו והענין הוא כך היסוד מוסד ושורש קיום עבודת הבורא הוא שצדיק באמונתו יחיה ויתחזק תמיד ולא ירף כלל להאמין באמת שיהיה לו כל צרכו ויש בזה שני בחינות הא' כשישכיל וישגיח העובד על כל הנבראים כי אין דבר עושה את עצמו ואין בירה בלא מנהיג ואיך כל נברא הוא לצורך העולם לא בעודף ולא בחוסר אזי לבבו יבין ויכיר מזה אמונה שלמה ונכוחה במציאת בורא עולם ה' המשגיח והמחיה את הכל ואולם לאו כל העתים שוות לעמוד במדריגה רבה הלזו. אשר לזאת יש לנו בחינה אחרת והיא האמונה מפי הקבלה שספרי תורות שלנו כתובים ומועתקין אות באות איש מפי איש עד משה רבינו ע"ה בלי שום שינוי שאל"כ הספר פסול ודבר זה גלוי ומפורסם שקבלנו התורה במעמד ששים רבוא איש לא נעדר והאמונה הראשונה היא עיקרית ונכבדת ונקראת אמת שהוא דבר הנראה לעינים שהוא כך שאינו צריך להאמין לשום אדם וכמו שאמר משה לישראל לא את בניכם וכולי כי עיניכם הרואות והבחינ' השנית נקראת אמונ' שצריך להאמין איך שהקב"ה שידד המערכות. וע"כ אמונת האבות היתה חביבה וחשובה לפני השי"ת מאוד שעדיין היא זוכר חסדי אבות. לפי שהסכילו מדעתם אמונת אלהי עולם אף שלא ראו שום חידוש ממנו וזהו שהקשה ר' יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה רק מהחודש הזה שלא יספר כלל ממעשה בראשית רק די לנו אם נאמין בהשי"ת ע"פ הקבלה ותירץ משום כח מעשיו הגיד לעמו וגו' שבזה אנחנו חשובין מאוה"ע שנשכיל לדעת את ה' ע"פ החקירה שהוא אמת ויציב:
לחם משנה צריך לתת טעם למה לא חייבו חז"ל לבצוע על לחם משנה בכל הימים טובים שהם ג"כ זכר ליציאת מצרים כמו שבת. והענין הוא שבכל מאכל יש בו שני בחינות הא' הוא הגשמיות הנראה לעינים ונתמשש בידים והב' הוא הרוחניות המחיה אותו והמהווהו מאין ליש ועיקר הנאת האדם מן המאכל הוא בטעם ומראה וריח שהם הרוחניו' שבו ואינן נראין ונרגשין. אבל הגשמיות שבו נדחה לחוץ וניתך ממנו והנה יום שבת קודש הוא ג"כ שני בחינות אמונה הנ"ל דהיינו שהוא זכר ליציאת מצרים ובזה אנו מאמינים ע"פ הקבלה וגם הוא זכרון למעשה בראשית אשר בחקרנו עליהם נכיר גדולת הבורא מתוך פעולותיו וכמ"ש בספרים שג' תפלות של שבת הם נגד הג' אבות שהם השיגו האמונה השלימה ע"פ החקירה ולא נפלו לעולם ממדריגה זו ע"כ נתחייבנו בשבת בלחם משנה למען נשית אל לבנו דעת ותבונה להתחזק בשתי בחינות הנ"ל ולא נסוג אחור ממנו בשתי אלה נתהלך במישרים:
הנותן שלג כצמר מקרא זה צריך ביאור האיך המשיל השלג לצמר ואינן דומין כלל הן במראיתן והן בתכונתם. שתכונת השלג קר ושל הצמר חם גם מראה השלג לבן יותר מצמר כמ"ש עזה כשלג ולבאר זה נקדים לישב מ"ש וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח וגו' ואדם אין וגו' וקשה הלא כבר כתיב ותוצא הארץ אבל הענין הוא כך שקודם חטא אדה"ר שהיתה הבריאה בשלימותה כתכלית כוונת הבורא ולא היה דבר נברא בקליפתו שיצטרך להתעכל ולצמוח רק היה קיים לעולמי עד. ואולם אחר חטא נתגשמו כל הברואים והפירות וע"כ צריכין טרחות ויגיעות זריעה וצמיחה ומלובשין בכמה קליפות וצריך כמה תיקונים עד אשר יתכן לאכילת האדם וזש"ה וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ שעדיין לא היה בבחינת ארציות וגשמיות וכל עשב השדה טרם יצמח שלא היה צריך עוד זריעה וצמיחה כי אדם אין לעבוד את האדמה שבריאת האדם לא היתה בעבור שיעבוד את האדמה של ששת ימי החול ועי"ז מתאחדין לעילא באחד ומייחדין לבבכם כאחד במצות ואהבת לרעך כמוך ומובטחין בחסד עליון לבל יבושו קוייו ויתפרכון וישתתקון כל המסטינים מעליהם שלא יחסר להם כל דבר. שע"י הדבור והפה סח הלזה ישחטו היצה"ר שלא יפילם במכמרותיו בששת ימי המעשה שלו וזש"ה משכו ר"ת משוך וא"ו שימשכו לעצמם:
הוא"ו שלהם בששה תיבות של ק"ש והוא"ו הוא בדמות קו לשון קוה אל ה' ובזה יקחו להן צאן שכל צרכי בני אדם הם מכונים בשם צאן בספרים הקדושים ועי"ז ושחטו הפסח. ולא יבצר להם מאומה.