מנחם ציון· רבי מנחם מנדל מרימנוב
פרשת ויצא
מה שדרש בשבת ויצא
ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם וגו' למען אנסנו וגו' והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו והיה משנה וגו' מזקנים נתבונן אשר הדריכונו במעגלי יושר והורונו לפלס אמרי קודש לדקדק בתורתנו הקדושה כל לשון חסר ויתר שאינו מדוקדק והם חלוני רקיע כי על ידיהן נוכל להביט ולהציץ האור הטוב הגנוז המרומז בהם אשר לא ניתן להכתב בפירוש. גם הלום יפלא בעינינו דקדוק הלשון בכתובים הללו א' מלת ממטיר הוא פועל יוצא והנה המטר בעצמו הוא דבר זך רוחני והכל מחכימים בטובתו ובאמת איננו אוכל מוכשר להנאת האדם כלל כ"א הרוה את הארץ ונתן זרע וכמ"ש ונתתי מטר ארצכם בעתו ואספת דגנך וא"כ המטר בעצמו הוא פועל יוצא ואיך יצדק לומר עליו מלת ממטיר שהוא ג"כ פועל יוצא וזה לא יתכן גם אומרו למען אנסנו קשה איך שייך בחיקו ית"ש ענין נסיון הלא כל חיותינו ומחשבותינו ודיעותינו הכל ממנו ומאתו נאצלים והוא יודע תעלומות לב וחוקר ובוחן כל עשתונות ואיננו צריך לנסות האדם אבל שורש הדבר הוא כך כי בהיותינו בארץ מצרים היינו משוקעים בתועבותם כי לא היה לנו תורה להורות לפנינו הדרך ישכון אור והיינו ערומים ממצות רק מה שהיה לנו בקבלה מאבותינו הקדושים שיש מציאות אשר הכל ברא לכבודו כי הם גדלו והצליחו לפרסם אלקותו בכל העולם להתוודע ולהגלות יקר כבוד מלכותו בשמים ממעל ועל הארץ מתחת ולהודיע טבעו בעולם ואת עצמם זיככו עד שנעשו מרכבה לשכינה והשיגו תענוג עה"ב שהוא התענוג האמיתי המיועד לנו ולא כתענוג מענייני עוה"ז שהוא הבל ותוהו ואיננו תמידי שאם זה היה עיקר כוונת הבריאה היה צריך להיות התענוג הזה נצחיי וקיים לעד ולעולם כמו כל יצורי קדם שנבראו בששת ימי הבריאה שהם קיימים לעולם כמ"ש והארץ לעולם עומדת אכן התענוג האמיתי אשר בו חפץ הבורא להיטיב לברואיו הוא לעבוד עבודתו ודעת דרכיו נחפוץ בהתעצם תשוקת המשכיל להתבונן גדולתו ונוראותיו ונפלאותיו וחכמתו העצומה ביצירת עולמו בכלל ובפרט ובזה נגיל ונשמח בפעלו ונרנן במעשי ידיו. ואולם בשבתנו במצרים טח מראות עינינו כל אלה לא ידענו את ה' עד אשר הערה עלינו רוח ממרום ונתן לנו שתי מצות פסח ומילה ומידם היתה נסבה אשר נפתח לנו שער אמונת אומן למשוך אחריו במדבר ארץ תלאובות ולא זרועה. שבאמת על עניין יציאת מצרים לא מגיע לנו שום שבח ותשואות חן אבל זה היה בחסד הבורא למען בריתו את אבותינו רק שכר אמונה יש לנו שנדבקנו בו באמונה שלימה שלא היה מוליכין אותנו בצבים ובפרדים מארץ מצרים כי גם צידה לא עשו להם מחמת שהיו טרודים ושוגים באהבת הבורא וע"ז נאמר זכרתי לך חסד נעוריך וגו' לכתך אחרי במדבר וגו' וע"כ מזכירין יצ"מ בלילות אע"ג דלילה לאו זמן ציצית הוא כי על ידי האותיות וצירופי שמות היוצאים מזכירת יצ"מ נפתח לנו שער אמונה והשער הוא שכל להבין ולהשכיל באמיתתו. ואמת נכון הדבר שלא הגענו אז לעיקר האמונה עד מתן תורה וגם היא לא היתה עדיין באמת לאמיתו אמנם לזה אנחנו מצפים עד עת קץ אשר יטע בלבבינו אמונתו השלימה ונגיע לזה מעט מעט אחת לאחת על ידי פרסום אלקותו עד אשר יגדל והיה לנס עמים אשר לזאת נתן לנו לחם מן השמים והוא המן אשר עדיין לא ידענו מה היה לו ואופן איכותו כי היה כלו רוחני שע"כ היה נבלע באיברים והוא לזכך עצמינו לטהר נפשות ישראל וכבר ביארתי עמ"ש שטו העם ולקטו ולא נאמר נפוצו העם והוא בעבור שיש באדם שני איברים הפנימים והם קנה וושט והקנה אינו מקבל שום אוכל ומשקה ואדרבא כשנופל לתוכו אוכל יש בו סכנה רק הוא שואב הרוחניות מכל המאכלים ובו תלוים הריאה והלב והכבד והלב הוא מעלה הרוחניות אל המוח שבראש משא"כ הושט כי בו תלוין כל כלי האכילה והוא מקבל כל האוכלין ומשקין הגשמיים. כל עומת זה היה המן רק רוחניות ולא ירד כלל דרך הושט רק דרך הקנה ומשם היה נבלע באיברים אך לא הכל זכו למעלה זו לאכול המן בקדושה הלזו כי רבים התאוו תאוה לאכילה גופניות לטעום טעם גשמי ועליהם נאמר שטו העם ולקטו שהוא בהיפוך אתוון ושט:
והנה בששת ימי המעשה אף שעוסקין בתורה ומע"ט הוא רק דרך דמיון ואינו באמת לאמיתו והיה במחשך מעשיהם עד אשר נגה אור עליהם בקדושת יום השבת שהוא מתנה טובה חמודה גנוזה ואבן בוחן אם כנים מעשיהם ונוכח ה' דרכם וע"כ נאמר ויכל אלהים ביום השביעי שביום השבת כלל כל מעשה ימות החול ואז יושפע מדעת עליון שיוכלו להבחין ענין עבודתם עד היכן הגיע בימות החול ולזה נאמר בדברי משה לקטו ממנו עומר לגולגולת וגו' ובאמת
בציווי השי"ת לא נאמר שילקטו ממנו עומר אדרבא הלא לא הלכו בכלי המדה למדוד לכל אחד עומר שא"כ לא היה חידוש במ"ש לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר רק ממילא היה כן הוא כי המן היה רב מאוד גבוה ששים מיל והם לקטו כ"א לפי יכולתו והענין הוא כי המן היה בחינת שבת שהרי בפעם א' ניתנו כשנותר מן המן אמר להם משה הוא אשר דבר ה' שבתון שבת קודש וע"כ נאמר ראו כי ה' נתן לכם השבת וידוע כי דבר היומי לא שייך עליו לשון ראיה. אבל הוא הדבר שבאמת קדושת השבת הוא דבר הנראה לעינים כי כאשר ישעה האדם אל עושהו בהגיע תור כלת לבבו בבוא יום השביעי ורוח חדש ינתן בקרבו לחפש ולפשפש במעשיו אשר פעל ועשה בימות החול ולמראה עיניו ישפוט כי כלה בהבל ימיו והיה כלא היה. או אז יקבל עליו להכשיר דרכו ולהטיב מעלליו מכאן ולהבא וזה נקרא עומר לגולגולת כי לפי שכלו יהולל והחכם עיניו בראשו אם זך וישר פעלו. וזה"ש הנני ממטיר לכם וגו' כינה את המן בלשון מטר גם המטר הוא רוחניות כשיורד מלמעלה למטה רק שמתערב עם המים התחתונים ששואבים העבים מלמטה ואז נקרא גשם וזהו למען אנסנו שאין בידו דבר שיוכל לנסות את עצמו במה יתרצה אל אדוניו. והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו והיה משנה שיחזרו על הראשונות על הכלל ועל הפרט כל אשר עבר עליהן בימות החול כאדם החוזר על מעשיו ומתעשת ומקבל על עצמו לתקן מעשיו מיום ההוא והלאה והימים הראשונים יפלו ולכוונה זו כיון רש"י עמ"ש רז"ל שיש בשבת נשמה יתירה ופירש"י שתאב לאכול הרבה. והוא כי הושט כששבע אינו יכול לאכול עוד משא"כ הקנה שהוא בחינת דבור וברוב דברים לא יחדל. בשגם כל הדברים יגיעים היינו דברי שוא ותפל אבל דבורים קדושים הנפש לא תשבע מהם ודבר ה' יקום לעולם:
ויצא יעקב וגו' ויפגע במקום וגו' אמרו חז"ל אין פגיעה אלא תפלה שיעקב תיקן בפעם ההוא תפלת ערבית. דבריהם צריכין ביאור איך יתכן שמעולם לא התפלל עד היום ההוא שהיה אז בן ס"ג שנה. גם על מ"ש שאברהם תיקן תפלת שחרית ויצחק תיקן מנחה קשה לומר שלא התפללו רק בעת ההיא גם זה מתנגד למה שאמרו צלותא דאברהם מכי משחרי כותלי והענין הוא שבאמת בפני עצמן היו מתפללין כל היום רק כשהיו מתפללין על פרסום אלהותו בזה היה עיקר עבודתם כל אחד לפי מדתו ומדריגתו קבעו להם שעה מיוחדת ביום שבאותו הזמן מתעוררת המדה ההיא ועי"ז תקובל תפלתם ותחזקנה ידיהם להוסיף אומץ ויצליח חפץ ה' בידיהם. והוא כי אברהם אבינו עליו השלום כשראה והתבונן בכל יושבי תבל שאינם מכירין את בוראם כלל ואינם משימים אל לבם שיש מנהיג לבירת אלהי עולם ה'. ואעפ"כ יש להם כל טוב ולא יבצר מהם כל חמדת תבל ומלואה היה הדבר קשה בעיניו מאוד ומזה שפט בדעתו כי דבר זה מורה על גודל חסדו וטובו של הבורא ב"ה המנהג עולמו בחסד וברחמים. וע"כ למד דעת את העם במדת אהבת חסד והאיר עיני הבריות איך לעבדו באהבה רבה ותשוקה יתירה רשפיה רשפי אש ומדה הלזו מתעוררת בהיות הבוקר שמאיר לארץ ברחמים וכמ"ש להגיד בבוקר חסדך ואחריו בא יצחק וראה בעבודת אנשי העולם לאלפים ולרבבות אשר גייר אביו הם רק במדת אהבת חסד לא ישרו בעיניו כי דבר זה בלבד אין לו קיום לזמן הרבה. אבל צריך לשתף לזה מדת היראה איך ליבוש מפניו ושלא להרהר אחריו אם אינו משלים רצון האדם ותפלתו צריכין לסבול עול מלכותו וע"כ הדריך בני אדם במדה זו למען תהיה יראתו על פניהם ועל דבר זה התפלל לעת מנחת ערב שמתחיל החושך למשמש ולבוא ומתעורר מדת היראה בעולם כי דרך החושך להפיל אימה על האדם וכך מעשיו הגיד לישרים בלבותם לעבדו בפחד ושלא יהיו פחדים רעים על ישראל רק יראת הבושת שיהא מורא כבוד שמים עליהם וזה וזה עלתה בידו. ואחריו בא יעקב אבינו ע"ה וקבע זמן תפלתו בלילה שכבר יש חשכות רב בעולם שנופל על האדם שינה ותרדמה והבין שענין השינה היא חזרת המוחין וצריך להזהר שלא יוטרד בשקר ושוא כי אין חלום בלא דברים בטלים וע"כ לעת ההוא כצאתו מארץ מולדתו מבאר שבע וחפץ לילך לחרן אצל אומות שפלים ולבית לבן הארמי האחוזים בשקר ושמם חרן מורה על חרון אף של השי"ת שהיה עליהם כי דובר שקרים לא יכון לפניו ולכן ויפגע במקום התפלל להשי"ת כי ירא לנפשו מאוד שלע יטמע בשקריהם והתפלל על מדת אמת ואמרו במדרש שעל כל השאלות ששאל אם יהיה אלהים עמדי ושמרני וגו' על כלם השיבו ועל הפרנסה לא השיבו וצריך ביאור איך שייך תשובה קודם השאלה. הן אמת שכל התפלות נענים קודם לכן כמ"ש והיה טרם יקראו ואני אענה והיינו שסיבת התשועה נעשית קודם השאלה אבל מכל מקום התשובה באה אחר התפלה. גם קשה למה באמת לא נענה על הפרנסה. וביאור הענין שיעקב אבינו הוצרך להביא ענין החלום ההוא לבחינת דבור כדי שיתקיים וכל החלומות הולכין אחר הפה. וע"כ הוצרך להתפלל גם על הפרנסה אבל בדבר זה לא היו יכולין להבטיחו כי דרך נסתר ונעלם הוא כי בזה תלוי כל צדקותינו ומעשינו שאם היה לאדם פרנסתו בטוחה ומזומנת לא היתה עבודתו תמה ודרך זה הוא נתיב לא ידעו עיט. ובזה צדקו דברי המדרש:
השמים מספרים וגו' ומעשה ידיו מגיד הרקיע וגו' יום ליום יביע וגו' במקרא זה רבו הדקדוקים מאוד ואי אפשר להולמו כפשוטו ולבאר זה נשית לב למאי דאיתא בירושלמי מעשה ברוכל אחד שהיה מחזיר בעיירות וקרא מאן בעי סמא דחיי אודיקו עליה כ"ע ר' ינאי יתיב ופשיט בתרעא א"ל הב לי א"ל לא צריכי לך ואעפ"כ נחית לגביה והוציא לו ספר תהלים מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך וגו' והוא תמוה מה חידש הרוכל בזה וגם מה שהשיבו ר' ינאי שמעולם לא ידע דבר זה עד שהודיעו הרוכל. והענין הוא כי השי"ת הוריד נשמות צדיקים בעולם והם נצר מטעיו מעשי ידיו ומצדיקי הרבים שנתלבשו בעה"ז להורות לעם דרכי ה' והם בעלי תורה הרבה וצדקתם רבה מאוד ויודעים לייחד שמותיו הקדושים ומחזיקים במעוזו להוסיף כח בגבורה של מעלה ה' עליהם יחיו. ומקריבים לבות בני אדם לאביהם שבשמים. ואולם אי אפשר להגמר על ידיהם כל מלאכת הקודש כי אינם בקיאים במעשה יושבי חוצות ועם שבשדות כי כל כבודם פנימה ואינם יודעים לעשות רע וקשה להם להאמין ולצייר איך שבעלי המשא ומתן המשוטטים ברחובות קריה ומכינים בחוץ מלאכתם עוברים על מצות ה' ומחמת זה לא יוכלו להוכיח אותם להחזירם למוטב. ואולם ישנם מדריגות צדיקים מהם שמעורבבים בין הבריות ומפשפשים במעשי ב"א לדעת מוצאיהם ומבואיהם והם נקראין רוכלין לשון הולך רכיל מגלה סוד. והנה הצדיקים בעלי מדריגות הגבוהין נקראין שמים כי כגבוה שמים מארץ כן גבהו מעלתם להתהלך באור החיים ואנשי החוצות העוסקים רק בעניני עה"ז נקראין ארץ ואותן הצדיקים בעלי מדריגה שניה שהם בחינת רוכלין נקראין רקיע כי הם ממוצעין בין שמים לארץ. וגם בהם יש צורך מאוד לתיקון העולם. כאשר תחזינה עינינו בסדר הלימוד כי א"א לכל למודי ה' להשיג בעומקה של הלכה וללמוד בעיון. והנה המלמד מופלג וחריף גדול בלימוד העיון אינו יכול לצמצם א"ע ללמוד עם ילדים דרדקי דבי רב. אולם לאלו צריכין מלמד אחר שאינו מופלג כל כך. והנה העולם נברא בשלש דברים שהם עולם שנה נפש וכל אחד כלול מכלם. והנה כי כן גם בשנה שהוא הזמן יש שלש בחינות הללו. והיינו יום שבת קודש שכולו לה' וקדוש הוא לאדונינו שאסור לעסוק בו רק בדבר ה' וצריך לשמור פיו ולשונו מכל דבור אשר לה' הוא. וימי המעשה שבני אדם עוסקים רק בעניני העה"ז המה בחינה האחרונה' ומכל מקום גם בעסקי המו"מ ויגיעת כפים יכולין לעבוד את הבורא ואינני משיאכם שלא לעסוק במו"מ ויגיעת כפים כלל כי הכל ברא לכבודו שיכירו משאת טובו הזן ומפרנס מקרני ראמים וגו' וכי מידו היתה זאת כי הוא הנותן כח לעשות חיל. וזה היה ענין הרוכל שהכריז והשמיע לרבים עבודת השי"ת ואמר מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע וגו' כי ראשית יראת ה' ויסוד שהכל תלוי בו הוא שישמור פיו ולשונו שלא לדבר שום דבר בטל ומכ"ש שקר ולשה"ר ועי"ז יהיה סור מרע. ויהיה דעתו מרחבת לעבודת הבורא עד שיגיע מזה למדריגת עשה טוב ועי"ז יהיה לו שלום כי ברוב דברים לא יחדל פשע וכל המרבה דברים מביא חטא והוא אות עליו שהוא בעל מחלוקת. וזש"ה השמים דהיינו אותן הצדיקים שהם בחינת שמים הם מספרים כבוד השי"ת וספור הוא לשון זיכוך כי מעלתם ומדריגתם גבוה מעל גבוה שיודעים לזכך מעשיהם לכבוד שם קדשו אבל אותן הצדיקים שהם בחינת רקיע המה מספרים מעשה ידיו שהם המדריגה למטה מזה. ועל ישראל אמונתם ליחד לבבם לקרבם אל התורה והעבודה. יום ליום יביע אומר ירצה בזה כי ע"י שמזכך עצמו היום ההוא מוסיף יראת שמים ביום שלאחריו שהבא לטהר מסייעין לו. ולזה אמר ר' ינאי שלא ידע מזה כי כמו זר היה נחשב בעיניו שב"א צריכין למוסר כזה כי לפי דעתו כולם צדיקים ונוכח ה' דרכם עד שהודיעו הרוכל והעמידו על תכלית הדבר בכלל ובפרט לדעת את כל אשר בארץ ומצדיקי הרבים ידגו לרוב בקרב הארץ לנטלם ולנשאם להרבו' כבוד שמי' ישמח ה' במעשיו: