מנחם ציון· רבי מנחם מנדל מרימנוב
פרשת בראשית
ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש וגו' אמרו חז"ל ברכו במן וקדשו במן להבין דבריהם נקדים מה שכבר דקדקנו עמ"ש ויאמרו בנ"י מן הוא כי לא ידעו מה הוא כי לפי משמעות הכתוב היה להמן איזה שם עצם רק הישראל שלא ידעו שמו העצם קראוהו מן וא"כ הדבר תמוה דלא אשתמיט בכולי קרא בכל התורה להזכיר את המן בשמו העצמי' עוד לדקדק שלשון מן שייך רק על דבר אישי ומלת מה מורה על דבר חפצי ואיך הרכיב שני הלשונות על המן שהוא דבר חפצי אמנם כן ידוע ומפורסם כי עיקר כוונת הבורא בבריאת שמים וארץ ותולדותיהן היה סוף המעשה אשר עשה את האדם לנפש חיה וכבר נתקשו המפרשים על אמרו נעשה אדם בלשון רבים והפליגו בזה באמרם שמשה רבינו בעצמו משכתב התורה מפי השי"ת הקשה לשאול למה אתה נותן יד לפושעים ופתחון פה למינים ויהיה להם מקום לטעות והשיב לו הקב"ה מה איכפת לך מאחר שאנכי מצוך לכתוב ישרים דרכי ה' כלם מתאימות ללמוד מהם עצות טובות ודרך הקודש ומה לנו לשוטים שיקלקלו ופושעים יכשלו ואות אחת מן התורה לא יעקר אשר הוא מורה דרך טוב ונכון למוצאי דעת הנה כי כן אחוה דעי בכוונת דבור זה ועצה טובה הנמשכת ממנו. והוא שישעיה הנביא אמר אני ה' מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך כי בדבר ה' שמים נעשו וכל הנבראים נתהוו מרוח פיו ודבורו של מקום אמת נכון הדבר שאי אפשר בכח האדם להשיג איך שייך אצלו ית"ש דבור שהמלאכים הם שכלים נפרדים וכשהשכל נפרד נמשך אל האדם יש בו בחינת דיבור ועד עתה עדיין לא זכינו להיות לנו הדבור בשלימותו זולת משה רבינו ע"ה רק שאנחנו מקוים כי יערה עלינו רוח ממרו' מעט מעט אחת לאחת עד שישתלם אצלינו הדבור בשלימות ואולם עתה אנחנו ערלי שפתים ואין בכחינו להשיג פנימיות גילוי קדושתו כמו שא"א להתלמיד להשיג פנימיות מרבו רק מה שמתגלה אליו כפי דבורו. וע"כ נאמר במשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים שהתגלותו נמשך מפנימיות קדושתו לפנימיות משה והגם כי קצר מצע שכלנו לדעת עד מה. רק עלינו לשום לב להתבונן בגדולותיו ונוראותיו ונפלאותיו המתגלים אלינו ע"י ברואיו אשר חכמתו הרבה והעצומה שצמצם בהם מתפרסמת על ידיהן ובזה נוכל להעלות הכל לבחינת הדבור דהיינו מן הדומם לצומח ואח"כ להחי עד נפש המדברת שפתי רננות יהלל פינו לשבח לפאר לשם קדשו ולסיבה זו הוטבע בנפש האדם שחיותו והתחברות נשמתו עם גופו מתחלת בריאתו עד כל ימי חלדו לא יעמוד בלתי מאכל מלבד משה רבינו עליו השלום שנתעלה כמלאכי מרום בעבור שע"י האכילה יתעלו כל הברואים וידיו תביאנה להחזירן לשורשן ולזה נאמר לאדה"ר מכל עץ הגן אכל תאכל כפל המלות להורות שלא היתה כוונת הציווי רק על אכילה גשמיית אכן על מלת אכל אותו יהיה לכם לאכלה רצונו בזה בחינת הדבור וכמ"ש ויהי האדם לנפש חיה ומתרגמינן לרוח ממללא להתוודע ולהגלות פרסום אלוקותו ודעת דרכו נחפוץ איך צמצם חכמתו בברואיו. והנה בצאתנו ממצרים אמנה גדולה היתה בעם עד שבכח האמונה ההיא הספיקו להם העוגות שהוציאו ממצרי' לס"א סעודות ואולם מחמת שהקב"ה רצה לנטלם לנשאם ולהעלותם למדריגה יתירה מזה נתן להם מאכל להחיות במדבר שלא נעשה באמצעות יד אדם כלל והוא המן שכולו רוחני ושכלי לחם מן השמים והנה לכל זה לא הוצרכו רק בימות החול כי אי אפשר להגיע לאמיתת בחינת הדבור עד יום השבת אבל בימות החול כל מעשיו הטובים ועסקיו המה רק בבחינת שמיעה ואינו רשאי להרחיב הדבור שלא ימשוך לדברים בטלים רק צריך להכין א"ע לקבל קדושת יום השבת ואז יוכל לדבר דברים טובים ונחומים כאות נפשו לפאר ליוצרו וכ"כ ביצירת האדם אחר כל בהמה וחיה עד קרוב ליום השבת שכבר עשה ה' הששת ימים ושמים וארץ כי לא נאמר בששת ימים רק ששת ימים עשה ה' ואז נברא האדם לרוח ממללא ומ"מ לא היה בו כח הדבור שאע"פ שהשי"ת דבר עמו אבל לא היה יכול להשיב כי עדיין לא היה שבת בעולם בעבור שבימות החול האדם רק בבחינת שמיעה להקשיב אזניו לדבר ה' המעורר את לבבו לעבודתו וביום השבת יפתח פיו בלתי לה' לבדו:
וזה"ש מן השמים השמיעך את קולו שעל ידי המן שהיה לחם מן השמים היה להם שמיעה להשיג בחינת הדבור בשבת ולזה אמרו ב"י מן הוא שהוא דבר הנשפע מלמעלה בחסד עליון שהדבור בלתי מושג לנו כי לא ידעו מה הוא שתיבת מה מורה על דבר שהוא חדש תחת השמש וע"כ נאמר בשבת ברכו במן וקדשו במן דלשון קדושה מורה על פרישות שבשבת היה מופרש לפי שכבר השיגו הדבור בהכנת כל השבוע (ואעפ"כ) (וע"כ) היה להם כפליים לתושיה. וזה"ש בס' יצירה המליך אות תי"ו בחן וגו' יצר בהם שבת בשנה ופה בנפש. והוא הדבר שדברנו כי כל הדבור יוצא באמצעות הך"ב אותיות מאל"ף עד תי"ו ובאל"ף הוא רק אחד ובשלימותו הוא אֶלף אבל בתי"ו יש ארבע מאות אלפים. לפי שא"א להגיע למדריגת הדבור בשלימותו לאמיתתו עד יום השבת. משא"כ בכל השבוע אין לו רק שמיעה להטות אזניו לדבר ה' ולא להמשיך בדבורים. ובזה כשישמור פיו ולשונו הוא ירא שמים ואמרו חז"ל כל מי שיש בו חן בידוע שהוא ירא שמים וזהו המליך אות תי"ו בחן וגו' מהם יסתעפו שבת ופה וכאמור:
בתורתו של רבי מאיר היה כתוב כתנות אור באל"ף והוא קושי ההבנה דאם נשתנה אות אחת בתורה הוא פסול ואסור לקרות בו ומה שפירש"י שעל הגליון היה כתוב אור באל"ף גם זה יפלא כי אף על הגליון אסור לכתוב יתיר אות גם גופא דעובדא צריך ביאור כי האדם ואשתו תפרו להם עלה תאנה ויתיצבו כמו לבוש ולמה לא הניח להם הקב"ה אותו המלבוש הלא דבר הוא בכוונת הכתנות עור והענין הוא הגם אחרי שאדה"ר לא טוב עשה לבלתי השמר ממצו' בוראו עכ"ז רחמיו על כל מעשיו להמציא לנו עזר ותרופה לתקן העון אשר חטא בו והתיקון הוא האכילה אשר הוטבע בנפש האדם להעמיד חלקיו ולא יתפרדו ואין מאכל שאין בו שלש הויות שהם טעם ומראה וריח והמה מצורפים בנושא אחד וזה נקרא היכל כמו שעושין היכל לשמור כל הכלים שלא יתפזרו הנה והנה ויש היכל נהפוך מזה המה האוכלים למעדנים למלאות כריסם כמו הבהמות וגומלים לנפשם רעה שעושים לעצמם מלבוש יותר גשמי מהראשון הנקרא כתנות עור בעי"ן בעבור שבא מחיקור עין אשר יתורו אחרי לבבם ועיניהם להמרות עיני כבודו. לא כאלה חלק עבדי ה' כי אלקים חשבה לטובה שע"י המאכל יתעלו כל הברואים לבחינת מדבר ויחזרו העטרה ליושנה לתקן אשר עוות להתפשט מבגדים הצואים ולא ילבשו בושת עוד ובזה מהפכין העי"ן לאל"ף ולכל בני ישראל יהיה אור וזה היה כוונת ר' מאיר המאיר עיני חכמים בהלכה שכתב תורתו בכוונה עצומה להתגלות הקדושה ביתר שאת והכשר חכמה עד שבנקל היה להקורא משכיל על דבר להשיג טוב כוונתו בגילוי פומבי כאלו היה כתוב בפירוש כתנות אור. גם מצות ציצית הלזו שצונו יוצרנו מורה על זה כי הוא לשון הצצה וראייה להסיר מעבה מחשכי עיני הגשמיות ועינינו אל קדוש ישראל תראנה. וע"כ צריך להזהר מאוד במצוה זו שהיא שקול' כנגד כל המצות
בראשית ברא אלהים וגו' כל המפרשים נתקשו שלפי תיקון הלשון היה לו להכתב בראשונה. ובזה כתב כמה תירוצים ואחד מהם הוא בראשית ב' ראשית נקודה בהיכליה. ומה שנ"ל בביאור זה כי יש שבע אותיות כפולות בעבור שמקבלין דגש ורפה כמו הבי"ת כשהוא נדגשת שנותנין בה נקודה מרגישין במבטא אבל בלתי נקודה אי אפשר להבחין אם אומרים בי"ת או וא"ו ולזה נקראת בי"ת ראשית כי העולם נברא בשני קצוות. קצה האחד הוא תכלית כוונת הבריאה והם צדיקי עולם הקרובים אליו והקצה השני הוא אשר נשתלשלה הבריאה למטה בסתר המדריגות מעילה לעלול עד שנבראו כל הברואים וגם הם נבראו לצורך כי כל פעל ה' למענהו ועל הצדיקים אמונתו כי עליהם ירה אבן פנתו המה הדבקים בו לעבדו באמת ותמים וכל מגמת פניהם לחפש אחר האמת ולכך הם קיימים לעדי עד כי שקר אין לו רגלים וכמה שקרים שנתבדו בעולם ונאבדו ונתבטלו וזה הוא הקצה השני והמה ראשית המעשה כמו הבונה בית שתכלית כוונתו על הבית ומכין לעצמו עצים ואבנים והמה ראשית המעשה ואינם תוכן כוונתו כי גלי האבנים נשקעין בארץ כמו כן הגרועים שבכל הברואים לפי שכל מגמתם אוהבים רק לעשות עוולות ונבלות להתעולל עלילות ברשע וכל יצר מחשבות לבם על העושק והמרוצה וכמ"ש במדרש תנחומא על מ"ש כי תועבת ה' כל עושה עול זכור את אשר עשה לך עמלק שסמיכות הפרשיות מורה שעמלק שפל היה מכל האומות ודבוק רק בשקר ועול ושוד וחמס ואע"פ שאין יחוסו נודע לנו שכבר נתבלבל ולכך הוא הקצה השני הגרוע שבכל הבריאה אבל הישראל ראשית תבואתה קודש לה' ומכל מקום נמצאים גם ביניהם בני אדם שמעורבבים בדעתם ומשוקעים בעניני העה"ז והמה בחושך ילכו ורחוקים ממדת אמת שלפי דעתם היום והשמש נבראו לצרכם לסחור ולסבב בחוצות לעשות כל אשר יזמו עוולות ורמיות וכדומה והלילה נבראת לגנוב ולשדוד ושארי עבירות אשר במחשך מעשיהם והמה נמשלו כבהמות נדמו כי לא יבינו אל פעולת ה' לו חכמה ישכילו שלמעלה מן העה"ז אין שום דבר גשמי. כל צבא השמים המה רוחנים בעלי שכל ומדע שמעולם לא נשמע שכוכב אחד נפל לארץ שאם היה בהם קצת גשמיות לא ימלט כי ילאו גלגליהם לסובלם על שעה חדא וכמו כן המטר טרם ירידתו למטה הוא רוחני ולמעלה הוא בחינת אותיות ואח"כ מתגשם ונקרא בשם גשם כל עומת זה אף בתוצאות הארץ וכל אשר עליה המשכילים יבינו לתנות צדקות ה' מה רבו מעשיו על דרך משל העור של טלה לפי דעת ההמון סוברים שנברא לעשות ממנו אדרת להתחמם בו ומשכיל על דבר יבין לאשורו שתכלית בריאתו לעשות מצמרו ציצית לקיים מצות בוראנו. ועל אופן זה מוסבים כל ברואי מעלה ומטה שניהם כאחד טובים ואחד באחד יגשו לעלות על ידיהם למרום קדשו ואלה מצדיקי הרבים יעשו ארץ ושמים. לא כן חלק הטפשים נהפוך הוא לעשות משמים ארץ ולכך נאמר כמה פעמים שמים ואח"כ ארץ ולפעמים להיפוך כי המה מסיבות מתהפכים בתחבולותם כל איש לפי דרכו אם זך וישר פעלו וע"כ הקרובים להש"י נקראים נקודה בהיכליה שהם היסוד מוסד ונקודת מרכז תכלית הבריאה וכשיוצא מן הנקודה מורה על סוף דבר שהוא תחלת המחשבה וסוף המעשה הלא המה מתעלים לעלות על גפי מרומי שמים שבשבילם נבראו אבל הארץ פירוש אותן שהם בחינת ארץ המה תוהו ובוהו וחושך שא"א ללמוד מהם שום דבר טוב אשר יצליח לעבודת הקודש ואח"כ ויאמר אלקים יהי אור שיתגלה אור קדושתו עלינו ופרסום אלקותו ע"י מעשה הצדיקים ועי"ז ויהי ערב ואח"כ בוקר שצדיקים תחלתן יסורין וסופן שלוה ולבוקרן של צדיקים החושך יכסה ארץ וערפל לאומים ויהיה יומו של אחד בעולמו והיינו לאחדים לעבדו שכם אחד: