מנחם ציון· רבי מנחם מנדל מרימנוב
השמטות
השמטה מפרשת נח
נח איש צדיק וגו' כ' רש"י יש דורשין לגנאי שאם היה בדורו של משה לא היה נחשב לכלום וצריך להבין מה לו לתנא דידן לספר בגנותו של צדיק ונ"ל לפי מ"ש בגמ' לעולם יהא אדם מן הנרדפים ולא מן הרודפים הבל היה נרדף מקין נאמר וישע אלהים אל הבל ונח היה נרדף מבני דורו ונאמר אותך ראיתי צדיק לפני כי לעולם האלהים יבקש את הנרדף והיינו שכל צדיק יש עליו מקטריגים ומסטינים המניעים אותו מעבודת הבורא וא"כ היה על נח טורח גדול להשמר מהם לבלתי יתבטל, מעבודת הקודש ואם היה בדורו של משה בוודאי שהיה צדיק יותר ורק שלא היה נחשב לכלום לפי שהי' בדור ההוא צדיקים רבים. כתיב במדרש הלשון שאם היה בדור צדיקים לא היה צדיק פירוש שהיה חסיד גדול לפי ערך עבודתו בדור רשעים ולא למד ממעשיהם ולא נטרד מרשעתם אף כי בדור צדיקים שהיה לו תמוכין. עלה במעלה יותר להיות חסיד:
עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים כ' במדרש שהמחול הזה יהיה בגיהנם שהוא מקום רחבת ידים. וצריך להבין איך יהיו הצדיקים יכולין לדור באהלי רשע ואין אדם דר עם נחש בכפיפה והאמת הוא שהצדיקים יבקשו רחמים על הרשעים וימחלו עונותיהם:
ועסותם רשעים וגו' פי' המפרשים שהוא לשון בעיטה על במות הרשעים ידרכו וקשה שלא מצינו בכל המקרא לשון זה והול"ל ותדרכו רשעים ונ"ל שהוא לשון עיסה שממרסין את הסולת ולשין אותה כך ילושו וירמסו המדות הגופניות ותאות רעות כהדוש מתבן במו מדמנה. ויורידו עליהם חיות והארה עליונה שיהיה גופם מזוכך ולא ימצאו בהם רק מדות טובות:
השמטה מפ' בא ביום הראשון מקרא קודש וביום השביעי וכו' צריך ביאור מהו ענין חולו של מועד אם חול אינו מועד ואם מועד אינו חול (אך הענין הוא כי) כל פעל ה' למענהו וכאתערותא דלתתא גוונא דלעילא ומשל למה"ד ליום אפריון חתן וכלה שהכל הולכין לקבל פני החתן בשמחת לבב אף גילת ורנן והחתן מקביל פני הכלה בסבר פנים יפות ובנוהג שבעולם שכל הקרואים שמחים וטובי לב ועיקר השמחה הוא על הזיווג שישמח החתן בכלה שלו רעים דלא מתפרשין. והנה כשאבי החתן הוא חכם אינו מקפיד על קישוטי הכלה אף שאין לה ראי מוצק להתקשט בו וגם אין לה מנעלים כראוי. ואולם כמה פעמים רמו בה תיגרא שדודו של החתן מקטרג לפני אבי החתן וגחין לחיש ליה למה תעשה כזאת ומדוע תשתוק לזה במה תתקשט הכלה מחר הלא אין לה ראי וגם מנעלים חסירה ואבי החתן מתקצף בעבור זה ומתקוטט עם צד הכלה. ומכל מקום בין החתן והכלה עצת שלום ביניהם שמכניסין אותן לחדר להתייחד שיהא לבו גס בה וגם האבות מתפשרים יחד אח"כ שהזיווג הוא מוכרח על כל פנים. ומכניסין הזוג להחופה וכל הקרואים שמחים ונשכח כל המריבות והשטנה שהיה כבר היה ואח"כ מייחדין הזוג לחדר להזדווג ובאותו הפעם שואלים הקרואים יינות שמנים ומיני מתיקה ועל כרחם נותנין להם כל משאלותם. ככל הדברים האלה תדעו ותבינו מוסדות הארץ כי מבשרי אחזה אלוה וכל מנהגי העה"ז הם להורות לנו דוגמא של מעלה התנהגות השכל בעה"ב. ואפריון עשה לו המלך המרומם והמתנשא והיינו הך שז' ימים הללו הם שבעת ימי המשתה ובערב פסח וביו"ט הראשון מקבלין פני השי"ת במצות רבות וחדות לבב ואח"כ כשבודקים המקטריגים בקישוטי הכלה שאומרים שחסרה הכלה תכשיטין וזה נקרא חולו של מועד שהשמחה נתחללה קצת שיש יריד בחה"מ. ומכל מקום הזיווג הוא מוכרח שישמח החתן בכלה ואינו מקפיד על הקטרוג וע"כ ביום השביעי הוא משתה ושמחה ויו"ט וכבר ביארתי מ"ש בתפלה ובדבר ישועה ורחמים חוס וחננו. כי ביו"ט אסור לומר שום תחינה שלא ליתן מקום לבע"ד לחלוק ולקטרג ולומר שאיננו עושה רק בשביל עצמו וצועק הב הב ומ"מ הלא צרכי ישראל מרובין ואי אפשר בלא הרחבת ענייני עה"ז וע"כ מכניסין השאלה הזאת באמצע כמו שני אוהבים שמתעלסים באהבים ומספרים יחד ובתוך הדברים אומר לו בעבור אותו דבר הידוע שאני צריך בוודאי אל תמנע ממני וז"ש ובדבר ישועה ורחמים שאנחנו צריכין להוושע חוס וחננו ורחם עלינו כי אין לנו על מי להשען ולזאת ביום השביעי מקרא קודש שתוכלו לקרות כל מה שאתם צריכין הכל ינתן לכם שהרי מנהג העולם הוא כך שאחרי הכנסת החתן וכלה לזיווג שואלין הקרואים כל משאלותם ומחוייבין ליתן להם כמו כן עתה יהיה לכם כל משאלותיכם שאתם צריכים בריאות הגוף וחיים טובים וארוכים ופרנסה בהרחבה הכל כאשר לכל כל שבצרכיכם לא יבצר דבר אכי"ר:
השמטה מפ' בשלח ויאמר משה הוא אשר דבר ה' שבתון שבת קודש וגו' את אשר תאפו אפו וגו' ואת כל העודף הניחו לכם למשמרת עד הבוקר ויאמר משה אכלוהו היום וגו' היום לא תמצאהו בשדה מקראות הללו צריכין ביאור ליישב כל הדקדוקים ואין להאריך כי רבו מאוד. וביאור הענין הוא כך שיש שני מיני מדריגות האחת היא אמת והשנית אמונה פירוש שאמונה היא שאינו מאמין עדיין באמת לאמיתו שלא ראה עדיין הדבר למראה עינים. רק שהולך בדרך אמונה ומבקש להאמין אבל האמת הוא דבר שכבר נתאמת אצלו בראיה גמורה בלי שום ספק כמ"ש והיו עיניך רואות את מוריך. שיוסרו כל המסכים המבדילים ובכל דבר קטן או גדול עין בעין יראו את אור ה' צבאות והארה העליונה המלובש בו והמחיה אותו מאין ליש. ויקבלו עליהם אמונת אלהי עולם באמת וגלל כן כשנתאמת אצל הישראל האמונה ע"י האותיות והמופתים וקריעת ים סוף נאמר בהם ויאמינו בה' וביאור הדבר שידוע שנשמות האדם חצובות מתחת כסא הכבוד ומדריגתה למעלה מכל המלאכים ושרפים ואופנים וחיות הקודש שיודעים רבונם ידיעה גדולה וע"כ תשוקתם רבה מאוד לשרת ולברך בשמו והם גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו שלכך עושים דברו בגבורה וזריזות גדול כדי שיצוה אותם עוד איזה שירות ומכ"ש הנשמה שהיא ממחצב גבוה יותר מאוד ומשגת יותר ביקר תפארת השי"ת ע"כ היא ששה ושמחה מאוד על ירידתה לזה העולם שתוכל לקיים תרי"ג מצות והיא למעלה מן הזמן ובעבור כן אינה יכולה לצייר בנפשה איך אפשר שחומר האדם יעכבנה ויעצרנה הגשם מלעשות רצון קונה אף כי להמרות עיני כבודו ית"ש ח"ו ומ"ש על כרחך אתה חי פירוש שאין רצונה וחפצה בירידתה. היינו אח"כ כשכבר נתגלגלה ויודעת מן ההרכבה אבל קודם לכן עוז וחדוה לפניה. ואולם אחרי ירידתה תתהלך באשר תתהלך ישנם צדיקים שבדור הדביקים תמיד ביוצרם ולא יתפרדו ממקומם הראשון שהם עצמם המרכבה לשכינה וכל יום אצלם שבת אבל בני עליה הללו מועטים מאוד רק מדת הבינונים הוא ואחריהם כל אדם ימשך שכל דבר צריך לחזור לשרשו כמו כל מזון האדם שהאלהות המהווהו והמחזקו הוא חוזר לשרשו ע"י הברכות של תחלה וסוף והמותרות נדחה לחוץ. וע"כ בכל ערב שבת אחר חצות תתחיל הנשמה לעלות ולחזור לשרשה למעלה מעט מעט. רק למען שלא ישאר הגוף נרדם ועיף כמו בעת השינה לכך יורד עליו חיות אחר כמו כן מעט מעט אחד באחד יגשו והיה משנה וזה נקרא לחם משנה וע"כ כל אדם בשבת הוא בריה חדשה ממש כמו בעת היצירה ולכן לא התענו אנשי משמר ומעמד ביום הראשון לפי שהיא ממש יום ג' ליצירתם. וע"כ כעס משה על אותם שהותירו מן המן לפי שלא הרגישו בתוספות החיות ונשמה יתירה וגם מורה שנפשם עדיין לא מטוהרה. שכל אדם מחוייב להרגיש זה שבעבור כן נאמר ראו כי ה' נתן לכם את השבת שהוא דבר הנראה לעינים שמרגישים בו הכל ומאמינים באמת גמור אשר לזאת אמרו שאפי' ע"ה ירא לשקר בשבת שמתגלה סוד האמת ומפאת כן כל מעשי ודבורי בני אדם בימות החול אף כי טובים ונכוחים המה. מכל מקום פעולתם רק בעולם העשיה תחת הזמן בעלמא דשיקרא ואינן יכולין להתעלות ולהשיג אמיתת עובדיהם עד היכן מגיע עד יום השבת שהיא נקודה האמצעית אליה תשובנה כל העובדות של ימות החול שהיא למעלה מהזמן וראיה לדבר שבכל בריות ימי החול נאמר ויהי ערב ויהי בוקר ובשבת לא נאמר כן והוא בעבור שמראה הערב והבוקר לא שייך רק בימות החול שהם תחת הזמן אבל יום השבת הוא למעלה מהזמן וע"כ לא אמר משה מצות שבת עד שירגישו בעצמם וכן היה שבערב שבת באו אליו נשיאי העדה שהמה הגדולים וטובים ואמרו לו שמרגישים לחם משנה ואז אמר להם משה הוא אשר דבר ה' לאמר שבתון ש"ק את אשר תאפו אפו וגו' פי' שעד יום השבת תעשו כל עובדותיכם שהם צריכין עשיה כגון אפיה ובישול כך כל מעשיכם של חול המה רק מעולם העשיה. ואת כל העודף אותו הנשמה היתירה שאתם מרגישים הניחו לכם למשמרת עד הבוקר. פירוש שבוקר הוא מורה על האמת שנראה לעינים וערב נקרא אמונה והוא שאמר דוד להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות. וביום השבת אמר להם אכלוהו היום כידוע שכל מקום שנא' היום מורה על אותו היום. והיום בלבד יש לכם מדריגה זו והיום לא תמצאוהו בשדה ששדה הוא מקום הפקר רק תלכו בדרך כבושה:
וטעמו כצפיחית בדבש. הנה לכאורה הכתוב בא לסתום ולא לפרש כי מצינו כמה מינים שמטגנין בדבש וכל אחד טעמו חלוק מחבירו ואנחנו לא נדע לאיזה טעם המשיל את המן. אבל הנכון הוא כי מזה נשפוט שהיה להמן כל הטעמים של מיני מרקחת מעשה רוקח אמנם נשוב נתפלא למה לא כלל ג"כ כל המראות והריחות אבל הענין הוא בשכבר דקדקתי ע"פ ויאמר משה לקטו ממנו עומר לגולגולת משמעות הכתוב כי בהליכתם ללקוט היה כלי המדה בידם ואילו כן מאי רבותא שלא העדיף והחסיר המרבה והממעיט וביאור הדבר כי ידוע שכל אשר יחפוץ קרבת אלקים צריך לקשט מדותיו ולהרגיל טבעו במדות טובות וישרות והנה שורש כל המדות טובות הוא מדת אהבת חסד ולהיות טוב לכל וכמ"ש על מצות ואהבת לרעך וגו' ולהרבות שלום עם כל אדם ובסיבה זו תסור קנא' איש מרעהו. וענין זה הורה לנו הכתוב באומרו שמלתך לא בלתה מעליך מזה נשפוט כי כל ארבעים שנה הלכו בטכסיס וסיגנון אחד בשגם שלכל אחד היה תשעים חמורים טעונים אעפי"כ היו מסתפקים במלבוש אחד ולא בקשו טכסיסי מלבושים חדשים כמנהג העולם בזמן הזה אשר חדשים לבקרים מתחדשי' לשנות סיגנונות מלבושיהם בכל יום משונה מחבירו וזה היה החסד נעורים שאחז"ל בשביל ג' דברים נגאלו ממצרים שלא שינו שמם ולשונם ומלבושם כי כל מגמת חפצם היה רק להמשך אחרי ה' ילכו הגם כי במצרים כבר פסק השיעבוד והי' להם שדות וכרמים לא פנו אל רהבים אכן החזיקו במדת אבותיהם שלא לשנות מנהגם ובזה ביארתי מה דפליגו רב ושמואל בפסוק ויקם מלך חדש ח"א חדש ממש וח"א שנתחדשו גזירותיו דצ"ל ענין מחלוקתם דפליגו במציאות וגם אין בזה נפקותא לדינא אבל שורש הדבר כי שניהם לדבר אחד נתכוונו ואלו ואלו דא"ח. והוא כי מלך נקרא מנהיג והתנהגות המדינה נקרא מלכות דהיינו שלוקחין ומסכימים על הנהגה להתנהג כזאת הן במלבושים או באכילה וכו' וזהו כוונת רב שאמר מלך חדש ממש מורה על ההנהגות החדשות בענייני החיים ושאר דברים וע"ז בא שמואל לפרש ולהודיענו כי מחמת זה נתחדשו גזירותיו וכנ"ל וזהו אשר לא ידע את יוסף כי תחלת ההתנהגותם היה כפי דרכו של יוסף ואח"כ מאסו בזה וגמלו לעצמם רעה ואולם אותן אשר זכו לצאת ממצרים החזיקו במדת אבותיהם לבלתי לשנות הנהגתם וע"כ גם בהיותם במדבר לא שינו את טעמם. ולהיות סמך וסעד לזה ניתן להם המן להשריש בהם מדת ההסתפקות ולא לבקש מותרות ואם היה להמן איזה מראה וריח היה נמשך מזה קצת קנאה שלמראה עיניו יראה כי המן של חבירו משונה במראיתו משלו הגם כי ברצונו היה יכול להיות גם להמן שלו טעם וריח ההוא משא"כ בטעם שהוא דבר הנרגש רק לחיך האוכל לבדו הוא. והנה האבות נקראו גולגולת כמ"ש למשפחותם לבית אבותם לגולגלותם. ועומר הוא מורה על שכל האדם וחכמתו כי לכך נאמר והעומר עשירית האיפה כי עשירית היא היו"ד והיא ראשית לכל האותיות ממנה מתחילין להמשיך האותיות גם עומר במוצא אחד עם חומר בחילוף אותיות אחה"ע והבנת הדברים כי העומר הוא הפנימיות של החומר וזהו אמרו לקטו ממנו עומר לגולגולת שלקיטת המן יהיה לכוונה הלזו לזכך השכל שלכם להמשיך אתכם לבלתי סור מהנהגות האבות ובזה יגיעו מעשיכם למעשי אבותיכם:
השמטה מפ' ויקהל. ויקהל משה את כל עדת בנ"י וגו' ששת ימים תעשה וגו' גם הלום ראיתי אחרי רואי בזוה"ק שדקדק על פסוק כי ששת ימים עשה ה' הלא במשך זמן הששת ימים עשה ה' שמים וארץ וא"כ הול"ל כי בששת ימים ותירץ דוודאי השי"ת היה יכול לברוא כל העולם כלו במאמר א' שאיננו נופל תחת הזמן ואדרבה הוא עצמו ברא אז הזמן לכך נאמר ששת ימים עשה ה'. שהוא בכבודו ובעצמו ברא את הששת ימים ע"ש אמנם אנחנו בני איש ובעולם הזה ונופלים תחת הזמן לא שייך תירוץ זה עוד יש לתמוה כי מצינו בדברי הימים ובספרים אחרים כמה ספורים רבים ומעשיות שהיו מימות שנברא העולם עד עכשיו ואולם לבעבור זה לא הביאם בתורתנו הקדושה מפני שלא יורגש בפנימיותם דברי תורה ויראת שמים רק תילי תילים של הליכות עולם כמנהגו נוהג ולא כאלה חלק הסיפורים בתוה"ק אשר המה מורים לנו הדרך הטוב והישר פום ממלל רברבן הדברים עתיקים ולא להשביע את האוזן בסיפורי מעשיות וא"כ קשה מאי איכפל לאשמועינן סדר מלאכת המשכן מאי דהוה הוה ואדרבא על זה ידוו כל הדווים מאן יהיב לן מעפרם ומלינן עיינין כי יאיר פניו אתנו לשכון כבודו בתוכינו. אבל הענין הוא כך כי הבורא ב"ה וב"ש ברא את האדם ישר וטוב למעלה למשכיל וע"כ כלל בו כל הברואים אשר בשמים ממעל ובארץ מתחת הכל כאשר לכל אחת מהנה לא נעדרה גם כל תולדותיו ונשמות שבגוף העתידים לצאת ממנו כלם היו כלולים ברמ"ח איבריו וגידיו. גם האבות הקדושים הנקראים זרועות עולם ומשה רבינו ע"ה הנקרא בחינת פה. וכמו כן הוא בכל איש ואיש מאומה הישראלית כל א' כלול מכולן והוא בחינת רחמים וחסדים והתפארת שבהם הוא בחינת האבות. והדעת שבו הוא ניצוץ מבחינת משרע"ה ולכך נקראין זרועות עולם שיש בכחם לברוא עולם חדש וזמן חדש על הצר הצורר אותם לגרשם מהסתפח בנחלת אלהים נתן השי"ת הכח הזה בהצדיקים ויריעו כל בני אלהים לברוא זמן חדש והימים הראשונים יפלו לבלתי יתבטלו מעבודת הקודש ולא זו בלבד אף גם זאת מלפנו מחכמינו מעוף השמים מבהמת הארץ וכל אשר עליה הימים וכל אשר בהם מכל סוג דצח"ם ואיש לא נעדר מלהיות כלול מכלם למען ירד מים ועד ים ויהיה רגיל בהם ולא יהיו זרים בעיניו. והדבר הזה דומה ממש כמו החייט במחטו העושה הבגד אף שתחילת מחשבתו היא רק להשלים הבגד בתכליתו מעשה אורג ורוקם עכ"ז הוא צריך לזה כמה כלים מכלים שונים וכמה מיני חוטים תכלת וארגמן צמר ופשתים יחדיו מדי העבודה לעשות אותה וגם יפעל בזרוע כחו בית יד ובית זרוע לולאות וקרסים יחדיו. ובעל הבגד רגיל בהם וצריך לכלם כן הדבר הזה בשגם שהיה ביכולת הקב"ה לברוא האדם יש מאין זולת הברואים ההם. בכל זאת עשה לנו את הנפש הזאת ואת הגוף הזה מוכתר בכתר עליונים ותחתונים למען אשר יוכל לפעול בכל חלקיו בהנבראים האלה לעבודתו וליראתו להמשיך שפעו ואלקותו להתוודע ולהגלות כי בכל דבר שורה קדושתו ורוממותו המחיה את כלם והמהוה את כלם. ובזה יובן מה שדחז"ל על פסוק שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה שקאי על הצדיקים שבדור שכל העולם כלו ניזונין בצדקה והם ניזונין בזרוע הוא הדבר אשר דברנו שהם זרועות עולם הדביקים וגו' באלהים חיים לפעול בזרוע כחם בכל מדותיו ששים ושמחים לעשות רצון קונם וזהו שאחז"ל האבות הן הן המרכבה ונקראין אבירי לב כי כל אשר נגע ה' בלבבו לעבדו בלבב שלם צריך להיות אביר לב כעורב ואכזר על עצמו ועל בני ביתו ולבלתי ליבוש משום אדם ולא לירא יראה רעה בלתי לה' לבדו. ובהתאסף ראשי עם ויתאחדו איבריהם לעבוד את האדון ה' צבאות יקראו בשם עדה קדושה שהם עדים על הבורא ב"ה וב"ש כי לו לבד נאה הגדולה והתפארת ושימסרו כאו"א נפשו ורוחו וטהר ידים יוסיף אומץ ועוז ותעצומות למלאות רצון הבורא יתעלה זכרו וע"ז עוררנו בתוה"ק ויקהל משה וגו' (שהדעת) (שהוא הדעת אליו) נקהלו העדה הקדושה השרידים אשר ה' קורא אותם עדה ונתאספו לעשות ששת ימים לברוא עולם חדש בזרועות עולם לנטוע שמים וליסוד ארץ. ומלאכת המשכן נפרש במקום אחר כשיסכים הבורא ב"ה:
השמטה מפ' ויקרא. ויקרא אל משה וגו' אלף זעירא הנה המשכילים יבינו וידעו כי כל מי שעובד לבא למדריגה להיות עניו אין גאות גדול מזה והוא שפלות גדול כי תאוה נפשו לעלות בגרם המעלות אכן ענין העניוות הוא כאשר ישעה האדם אל עושהו להתבונן בגדלות הבורא ית"ש ומה רבו טובותיו עליו בלתי מחוייב בדבר. הגם שהכעיס לפניו פעמים רבות אין מספר האריך לו אפו וכמ"ש ע"פ לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים ויכיר ג"כ שפלות עצמו. אזי יהיה רש ונקלה נבזה ונמאס בעיני עצמו ולא יוכשר בעיניו להספיק לו כל עובדותיו בתורה ומע"ט שיצא בזה ידי חובתו וכמ"ש דהמע"ה ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני וגו' והגם שמצינו אצל מרע"ה אע"פ שהיה עניו מאוד מכל האדם מ"מ דבר דברים הנראים כגאוה כמ"ש אנכי עומד בין ה' וביניכם וגו' כי יראתם מפני האש וגו' ומי שאינו בבחינה זו הוא סבור שדבר כן כמתפאר ולגאוה יחשב וחלילה לחשוב כזאת על קדוש ה' רק בזה היה נותן שבח והודיה להשי"ת אשר האציל עליו טובות הללו וע"כ כשעמדו הישראל על הר סיני היו כולם ענוים בעבור שהיו בבחינת גדלות ויגבה לבם בדרכי ה' שהיה הכל בפומבי ובפרהסיא וכפי המיועד לנו לעתיד לבוא והיה עיניך רואות וגו' ולא יכנף עוד מוריך ולא היה אצלם קטנות כלל. ומחמת זה לא היה יכול לכתוב שום אות קטן משא"כ אח"כ כשנפלו ממדריגתן וכמ"ש ולא יכול משה לבוא אל המשכן כי שכן עליו הענן רק שנעשה לו כמין שביל ואז היה רק משה לבדו עניו לכך כתיב א' זעירא ואפשר שאם היה כתוב אח"כ ג"כ תיבת ויקרא היה ג"כ זעירא אם לא שנ' שבוודאי כמה פעמים חזרו למדריגתן ורגלי חס חסידיו ישמור כי לא ידח ממנו נדח:
שואלין ודורשין קודם לפסח שלשים יום רג"א שתי שבתות וכו' צריך לשית לב על ענין מחלוקותם ואיך שייך פלוגתא בזה כי אם הלכות החג רבו פארותם לא יספיק זמן קצר לבארם וללמדם וכן להיפך וגם לפי שכלו של הדורש והנדרש בין רב למעט אבל הענין הוא שאחז"ל שיש חילוק בין שבת ליו"ט כי שבת משמיא מקדשי ליה ולכך אין אומרים מקדש ישראל והשבת רק מקדש השבת אבל יו"ט ישראל מקדשי ליה ולכך אומרים מקדש ישראל והזמנים וכמ"ש שאלו מה"ש אימתי ר"ה וא"ל אני ואתם נלך לב"ד הגדל וגו' וביאור הדבר כי בשבת יש אתערותא דלעילא שבכל ע"ש יורד קדושה יתירה מלמעלה והחכם עיניו בראשו להדבק ביראת ה' הוא מרגיש בע"ש לפנות ערב בתוספת קדושה שמקדשין אותו מלמעלה וע"כ נאמר ראו כי ה' נתן לכם את השבת שהוא ענין נרגש למראה עינינו ולכך המתין משה בצוואת יום השבת כי רצונו הטוב היה שמעצמם יכירו וידעו כי מאתו היא קדושתם ועל מנוחתם יקדישו וכו' משא"כ ביו"ט הוא אתערותא דלתתא ולכך נקראין מועדי ה' שהקב"ה מתייעד עמנו ואנחנו ממשיכין קדושתו עלינו ובנוהג שבעולם כשמכניסין אורח הגון צריכין להכין א"ע במטה כסא שלחן ומדור לפי כבודו. כמו כן אנחנו אלה פה היום בהזמנה תליא מלתא וחל עלינו לקדש לב ורוח נכון לקבל טהרת הקודש ליום מועד כי יערה עלינו ממרום רוח נדיבה לאור בנועם אור החיים. והנה רבן גמליאל שהיה צדיק גדול וקדוש ה' מכובד וכפי ענוותנותו היה סבור שכן הוא מדת כל אדם והיה די לפי ערכו בהכנת שתי שבתות קודם החג. ועכ"פ הכנה צריך כי מי שאינו מייגע א"ע בעשיית המצות אינו יכול להרגיש טעם מצה. וגם מי שסבור בדעתו כי הוא יעבוד את השי"ת הוא שוטה כי מה עבודתו נחשב נגד עבודת המלאכים ושרפים וכו' והכל לא נחשב נגד האין סוף ב"ה רק העיקר הוא הרצון והתשוקה ועל זה יורה אופן ההכנה לקדש איבריו וכל מאוייו להיות כלי קבול שפע הנשפע עליו ע"י עשיית המצו' אבל חכמי' שפטו על רובא דעלמא אשר במחשך מעשיה' בכל משך השנה וצריכין זמני' טובא להכנה הלזו וע"כ פסקו שצריכין להתחיל ל' יום מקוד' ומאז יתחילו בתוספו' קדושה אשר יום יום יעמס עליהם והבא לטהר מסייעין לו לגשת אל הקודש פנימה וישמח ה' במעשיו:
השמטה מפ' תצא כי בחפזון יצאת ממצרים איתא בגמרא חד אמר חפזון דמצרים וח"א חפזון דישראל הנה חפזון דמצרים יתכן בעבור שאין בית אשר אין שם מת והבהילו לגרשם בהחפזם. אבל חפזון דישראל צריך ביאור על מה ולמה נחפזו והענין הוא כך שלש פעמים פתח לנו השי"ת שער אמונה שנשער בדעתינו אמונת אלקי עולם ה' באמת ובתמים כמו ששיער אברהם אבינו בעצמו כשהכיר את בורא שיש מציאות אלקות והשליך אחרי גיוו כל הדעות וחכמות הזרות של בני דורו נמרוד וחביריו והיה הדבר קשה עליו מאוד להגיע אל האמת עד שנגלה עליו הקב"ה וצוהו לילך להארץ הקדושה ובעבור שהיה מפחד תמיד שלא יסוג אחור ויפול ממדריג' ומעלה שהגיע אליה לזאת שם עצות בנפשו ועשה לו פעם סייגים וגדרים. כי כל המצות הם סגולות כמו מצות ציצית שהיא סגולה לבל יתורו אחרי לבבם ועיניהם סרסורי דעבירה ומצות תפילין הוא סגולה שנ' בה למען תהיה תורת ה' בפיך וכל למען סגולה הוא כמו למען ירבו ימיכם וגו' ותפילין ג"כ מסוגלים לתורה. ובדרך הזה קיים כל התרי"ג מצות והוקשה לו הדבר. עד שבא יצחק אבינו שהיה מדתו בגבורה גבר בכולא ומי יוכל להכריע בין שני צדיקים קדושים כאלו ומבין שניהם יצא יעקב שהי' שלימא דאבהן ולא עסק רק באלוקיית והיה רק יושב אוהלים ככל החזיון הזה הוא ענין יצי"מ לא את אבותינו בלבד גאל הקב"ה ממצרים אף כי בכל דור ודור מימות א"א עד עכשיו אין יום שאין בו יצ"מ ממצרים ההולך וסוער להדיח את כל הקרב אל משכן ה' ולדלות שכל בינת האדם הישר הולך מלהסתפח בנחלת ה' והקב"ה ברחמיו מצילנו מידם נותן לנו עוז ותעצומות לעשות חיל הרבה לנו תורה ומצות ולא נסוג אחור ממנו וענין יצ"מ בעת ההיא היה פועל דמיון מיד ולדורות רק שבאותו פעם היה הדבר במעשה ובאמת התורה היא נצחית. וע"כ כשהיו ישראל במצרים לא ידעו את ה' והיו בקטנות גדול עד שאמרו עליהם מלאכי השרת הללו עע"ז והללו עע"ז ולא היו עע"ז בפועל ממש לעץ ואבן. רק שלא היתה אמונתם שלימה באמת ובבטחה. וכאשר בישר אותם בשורת הגאולה נאמר ויאמן העם כי נגלה עליהם ממה"מ בכבודו ובעצמו ונכנסו לגדלות ודביקות גדול. ובעבור זה נחפזו מאוד מחמת התשוקה הגדולה באור פני מלך חיים ולא שתו עיניהם על האכילה ועניני העוה"ז ולא עשו להם צידה. וזה היה חפזון שלהם כי רוח ה' נססה בהם וגורשו ממצרים מכל הקטנות ומכל החומריות והזוהמות. וזה היה ההערה הראשונה ששפך הבורא ית"ש את רוחו עליהם להטות לבבם אליו אחרי הדברים והאמת האלה נשאם על כנפי נשרים מרעמסס לסוכות ארבע מאות פרסה ולבעבור נסותם צוה להם לחזור לאחוריהם וחזרו עד בעל צפון שהיה מקו' טומאה ונעשה באיזה חכמה מוטעת שהמצריי' אמרו עליו קשה יראתם ועי"כ נכנסו שנית לקטנות השכל כי המקום גורם ולמען שלא יפלו ממדריגתם דבקו עצמם ביראה וזה היה בתומכי נפשם לבל יסוגו אחור וגם אחרי כן כשחנו על הים היו בצרה גדולה וכמעט נטיו רגלם שנחלקו לכיתות ומהם שאמרו חדל ממנו ונעבדה את מצרים כמ"ש בתרגום יונתן. וע"כ אמר הקב"ה למשה דבר אל בנ"י ויסעו ואמרו בזה"ק דבעתיקא תליא מלתא פי' שאמר להם שיסיעו עצמם ממחשבותיהם ודיעותיהם שהיה להם עד הנה שעדיין אינם בשורש האמונה באמת כראוי ובשמעם כך נבהלו מאוד והתחילו לטבוע בים ונכנסו לאמונה שלימה והגיעו אל האמת. וע"כ נאמר וירא ישראל את היד שהוא ישראל סבא והוא הזקן המרחף על בנו כנשר יעיר קנו:
לפיכך אנחנו חייבים להשים עינינו ולבנו על כל הנסים והנפלאות שעשה לנו אב הרחמן והנה קריעת י"ס לא היה לרחבו רק באותו צד שירדו שם עלו והלכו בעיקום שבעבור זה כמה שוטים שקלקלו חשבו שהיה בדרך הטבע שנקרש הים וכדומה. אבל הרמב"ם בס' המורה כתב שכל הניסים הוא יכול להכניס ולייחס את הטבע חוץ מקריעת י"ס ויש בזה חכמה גדולה במה שייחס הניסים אל דרך הטבע. והים לא נתבקע עד אשמורת הבוקר. ואיתא במדרש ושלישים על כולו שכנגד כ"א מישראל לקחו המצרים ל' והם לא ידעו מאותם שמתו בימי אפילה וא"כ לקחו עם רב וכשעלה האחרון שבישראל ליבשה ירד הראשון שבמצרים להים ונס זה גדול מאוד איך הלכו כל ההמון הרב הזה בשעה לים ובאמת על הישראל אין החידוש כ"כ שהם הלכו ע"י הענן שיוכל למהר דרכו ואין שיעור אבל על קפיצת הדרך של המצרים. אתמהה:
השמטה מדרושים לפסח:
לגוזר ים סוף לגזרים כל"ח איכא למידק דהו"ל למכתב לבוקע י"ס לבקעים, או לקרוע י"ס לקרעים כלישנא דקרא ומהו לשון גזרים וגבי א"א נאמר ויבתר אותם וגו' בין הגזרים האלה ושם שייך שפיר לשון גזרים כדרך כורתי ברית שמקבל עליו לקיים גזירת חבירו וחבירו מקבל על עצמו לקיים גזירתו וכמו כן ביום ההוא כרת ה' את אברהם ברית לתת לנו את ארץ כנען לאחוזת עולם ולעמוד לנו בכל עת צרותינו ולגאלינו גאולת עולם. ואנחנו נקיים גזירותיו ומצותיו ותורותיו. אבל הכא מאי כריתות ברית איכא ע"ק הא קריעת י"ס לבדה לא היתה טובה לישראל רק מה שנ' להלן והעביר ישראל בתוכו וגו' וזה אומר מלאך אחר. ועוד מהו כל"ח. וכי חסד זה לעולם הוא. אמנם כן הוא שבכל זמן יש יצ"מ וקריעת י"ס ואין בעל הנס מכיר בניסו והנה העולם כמנהגו נוהג סדר המפרש בים סמוך לשפת הים אינן צריכין להשמר כ"כ ממכשולות ורדיפת המים עד בואם לאמצעות המים צריכין שמירה מעולה והשגחה גדולה לבל יתנגפו בהנהגת הספינה ואחר עברם לשלום בהגיעם לשפת הים השני גם שמה ילכו לבטח דרכם אין שטן ואין פגע רע. וכמו כן הוא בהולדת האדם שתינוק קטן אף שיש לו יצה"ר מ"מ אינו חוטא ואם ילמדוהו מושכלות יהא נקל להבין יותר מן הגדולים ומעת היותו לאיש כל עוד שיבוא בשנים אף שיתגבר על יצרו ויכניע תאות לבו מ"מ הוא עלול לחטא יותר עד אח"כ בהתקרבו לימי הזקנה ישוב כימי עלומיו ויתרחק מן העבירה וטעמא דמלתא כי בצאתו מרחם אמו עדיין אינו מוגשם כמו כן שאינו רחוק הרבה משכל הפועל ומחצב נשמתו וכאשר יבוא בשנים הוא מתגשם יותר עד הגיעו לימי ירידה ישוב כימי קדם ויצה"ר פסק ממנו והנה למעלה מגלגל השמש אינן נופלים תחת הזמן כי כל מה שאנו מונים ימים שנים חדשים הוא ע"י שני המאורות ובתורה לא נכתבו נקודות רק נמסרו בע"פ ויכולין אנחנו לקרות ימים בפת"ח שנים בחול"ם ואיתא בס' יצירה שיש י"ב מנהיגים בנפש שכל א' מנהיג בחודש א' בשנה כגון שיחה שמיעה הילוך וכו' והם תלויין בי"ב פשוטות ה' ו' ז' ח' ט' י' ל' נ' ס' ע' צ' ק' שכל א' משמש בחודש שלו כמ"ש המליך אות ה' בשיחה וקשר לו כתר ניסן בשנה וכו' פירוש לפמ"ש שהקשה בזה"ק כיון שהמצה מביאה האדם לידי קדושה גדולה א"כ למה אין אוכלין מצה כל השנה כולה. ותירץ בס' החינוך שהיה הדבר טורח גודל והלואי שנשמור הז' ימים כהלכתן ולזאת נתחלקו תנועות האדם בכל חודש תנועה אחרת ושעל פיהם יתנהג כל השנה שאם לא יתקן בחודש הזה התנועה המשמשת אזי הוא מעוות שלא יוכל לתקן עוד וחודש ניסן מיוחד ומסוגל לתקן השיחה וע"כ אמר ומצוה עלינו לספר ביצי"מ ולכאורה אינו מובן שלשון סיפור אינו שייך רק בדבר חדש שלא ידע חבירו עד הנה ובאמת אפי' כלנו חכמים ונבונים מצוה עלינו לספר וכו' אבל הכוונה הוא שכל סיפורי חודש זה יהיה רק לספר תהלו' ה' ולתקן ברית הלשון וזה נקרא כריתת ברית לכרות ברית אמת ויציב עם הבורא ב"ה לבלתי דבר דברים בטלים אשר לא לה' הנה רק בדבר א' יקום לעולם והתנועות האלה נקראין ימים בפתח וכן בכל חודש צריך לכרות ברית אמת עם הבורא ית"ש על התנועה המסוגלת לתקן באותו חודש וז"ש לגוזר י"ס לגזרים שאנחנו כורתים ברית על הימים האלה והחסד הזה הוא מעולם ועד עולם:
תם ונשלם שבח לאל בורא עולם
סוף הספר