אור ברסלב

מנחה חריבה· רבי פנחס אפשטיין

דף מ'

דף ל"ט

ע"א, גמרא כיון דחזיא לר' אבא דמן עכו דנפישי ליה בע"ח אמר להו אות לכו רבה, עיין פרש"י בד"ה דנפישי עליה חובות שהיה צריך ללות עכ"ל, א"ל דכוונת רש"י שהרגיש לפרש שהיה צריך ללות מכאן ולהבא דעל מה שלוה מקודם אפשר דאינו צריך לשלם מן המנות וצדקות שיקבל כמו שפרש"י לקמן, וכמו שמבואר ביור"ד סי' רנ"ג סי' י"ב עיי"ש אם לא שכתב בקיבוצו שחייב לאחרים וכו' יע"ש ובביאר הגר"א ז"ל שחולק שם ע"ז, אך הבנת דברי רש"י המיותרים לכאורה ח"ו א"ל כך ועין הגהת הב"ח שגרם דתפיסי ליה בע"ח, וא"י האיך למד ברש"י, ומבואר ראיה גדולה מכאן נגד הרמב"ם ז"ל שאסר לראש ישיבה ורב ליטול שכר ועיין בבאר שבע חידושי הוריות פ"ג, ובשו"ת פנים מאירות ח"א סי' ע"ט ומש"כ שם על הגליון, ועי"ש שהביא שו"ת הב"ח סי' נ"ב ותמה הפ"מ למה לא הביא הגמרא דחולין ההוא שקא דדינרא וכו' עי"ש ונ"ב כבר הביא ראיה זו הבאר שבע הוריות פ"ג, ומסיים ומכאן יש סמך לר"י הנוטלים הספקה מן הציבור וכן הביא מפ' אלו נאמרין דתפסו ליה בע"ח וכו' עכ"ל וא"ל נמי הא דאיתא בקדושין (ע"ו ע"ב) דהוי קא מנצי איהו ורב ביבי מר אמר אנא עבידנא שררותא דמתא, ומר אמר אנא עבידנא שררותא דמתא וכו' דלכך קא מנצי משום שהיה עני וחיי דוחק ועיין לקמן שם דף פ"א דהוי כריך ריפתא אצל רב יוסף עיי"ש וקצרתי:ועיין בב"ת י"ב ע"ב במעשה דמר בר ר"א וכו' ודו"ק אלא שעיקר העולה והצעקות הוא כמו שכתב מרנא במהרש"א כאן מיד ולדורות שמי שיש נו עושר הוא נתמנה בכסף וכו' אבל ראיתי גדול הסיבה בזה שהבע"ב הם הם הממנים ומבררים להם ראש כרצונם לפי הנאת כ"א מהם וביותר בממון אבל מן הראוי שהלומדים והרבנים בעצמם יבררו להם ראש (ומה נעשה אם הלומדים והרבנים מתנהגים כהבע"ב הנ"ל) כמו שהיה בדורות הראשונים כמו שמצינו בהך עובדא דאימנו „רבנן" עליה וכו' וכן בהך דהוריות דר"ג וב"ד מינו את ר"א חסמא וריב"ז לראשים עכ"ל הזהב אשר בעו"ה אין שומע להם, ובמהרש"א שבת קי"ט צוח עוד ככרוכיא על זה בענין שהושוו קטן כגדול הוא פרוץ בדור הזה שכ"א רוצה להיות רב ואב"ד באין תורה והוא בכלל רבים חללים וכו' ההוכחה בעיקרי הקהלות אינו כלל שאומר כ"א על חבירו ראוי לחוש על כבודו וכו' והיה ראוי להאריך בכל זה אך אמרתי אולי לא יהי' משגיח בדבר וכבר אחז"ל כיו"ב מוטב וכו' את"ד עיי"ש, ועיין בספר שו"ת מעיל צדקה בסוף דבריו בהקדמתו החוצבים להבות אם וז"ל וצריכים ברירה גדולה לידע הישרים בלבותם כי אינו מועל לנו מקומו שנתקבל לרב בקהל קטן או גדול אחרי הוסג אחור משפט ונעדר האמת מן המקבלים ומי שמעיז פניו ומתחבל בתחבולותיו ומי שיש לו אב ומשתדלים בעדו והשואל חלקו בפיו ובשפתיו ולא יחתו מריביו להם לבדם נתנה הארץ למורשה ויותר מזה כי רוב המקבלים א"י לברר בין טוב לרע או להבדיל בין קודש לחול והכסף יענה את הכל ועל כל פשעים יכסה, ואיך יהי' קבלתו ראיה על חכמתו ולימודו אף אם יהי' מלוא כל הארץ כבודו עכ"ל צדיק המצודקים ומיושרים, ודברים אלו באופן יותר מבהיל ומגונה נשנים ונעשים לעינינו, בימינו, בעירנו, ב"ב יבוא משיח צדקינו, ומלאה כל הארץ דעה ועיין ח"ס חחו"מ סי' קס"ד:

שם עד אושפיזיה ואפ"ה לא איתותב דעתיה מיניה ע"כ, וטעמא דהאי מילתא על מה גדלה כ"כ הקפידא וחלישת דעתו, צריך התבונונות להבין דרך הצדיק ע"ה, וראיתי להב"ח בסימן ר"ל חאור"ח על מה שכ' הטור דאחר השינה קובעים מדרש להודיע לעם חוקו האלקים ותורותיו הביא הב"ח דהכי משמע בפ' א"נ בעובדא דר' אבהו וכו' ולא אפייס דעתא דר"ח ומשום דעבד ר"א שלא כתיקון מרע"ה לדרוש דינין והלכות וכו' יע"ש מוסר השכל, אמנם א"כ י"ל טעמא דר"א וגם מהגמ' משמע דהעיקר היה דשבקיה כ"ע ואתו לקמי' דר"א וחלש דעתו דר"ח וכו', עד שמצאתי בספר שו"ת נטעי נעמנים שי"ל זה לא כבר בהקדמה ראשונה שם עמד על דברי הב"ח אלו ומבאר שם טעמים אחרים בקפידת ר"ח והוא משו' דלא זכה שיתקבל דבריו עי"ש וקצרתי, – ובדברי הב"ח מדויק היטב מה שפרש"י שמעתתא הלכות דינים ואיסור וטהרות עכ"ל מה שלכאורה מיותר הוא וז"פ אלא לאפוקי מפלפול סתם להראות כוחו שם לעולם תהא אימת ציבור עליך שהרי כהנים כלפי העם ואחורהם כלפי שכינה ע"כ, עיין לעיל כה תברכו פנים כנגד פנים ובמפרשים שם ודו"ק ועיין ט"ז יו"ד סי' רפ"ב וצ"ע שלא הביא מכאן ועיין תוספתא מגילה פ' בתרא זקנים וכו' יע"ש מפורש הדין:

שם ר"נ מהכא ויקם המלך דוד על רגליו וכו' עיין פרש"י ועיין במהרש"א דמפרש דמרישא דקרא מפיק ליה מדכתיב ויקם המלך דוד על רגליו וכו' דמשמע שהיה יושב מקודם וקם מפני אימת ציבור כמפורש שם וכו' עכ"ל, וצ"ע דהא אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בי"ד וכי מפני אימת ציבור מחל על כבודו והא מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ועיין תוס' לקמן מ"א ע"ב ד"ה מצוה שאני וכו' יע"ה וגם בלא"ה צ"ע לישנא דקרא „על רגליו" וכי היכן אדם קם לא על רגליו ואח"ז נזדקר לפני דברי המצפה איתן בהגהותיו לקמן מ ע"ב ד"ה והאמר מר וכו' הביא בשם הב"ש שהקשה כן דאמאי לא מקשה הגמ' דכתיב בד"ה ויקם המלך דוד וכו' ואיך מחל על כבידו ע"ש שמתרץ דמשום למוד בנין בהמ"ק צריך להיות בעמידה, עי"ש א"כ מוכרח ע"כ פרש"י דשמעתין דהראיה היא מאחי ורעי דמהא דקם אין ראיה שהוא מפני אימת ציבור, דאדרבה צ"ל אימת המלך על הציבור דשים תשים עליך א"ו משום לימוד הבנין הקדוש הוא דהוי (ובערבי נחל ח"ש בדרוש לפרשת נצבים ראיתי דרך העברה שכ' על פסוק זה דמשום דרצה לנדב על בנין בהמ"ק ונתינת צדקה הוא בעמידה על פי דרך האר"י ז"ל יעי"ש ולא הזכיר כלל דברי הגמרא דכאן ואחרונים הנ"ל) שם רבנן אמרי מהכא וכו' מ"ט לאו משום כבוד ציבור אמר ר"א לא וכו' אמרי ב"ג וב"ח הוא עכ"ל, הנה יש נפ"מ בין שני הטעמים, דאי אמרינן משום כבוד ציבור, אז ישנו סברא שיכלו למחול, עיין יד מלאכי בכללי הדינים אות תכ"ט שכ' כל היכי דאמרינן כן מפני כבוד הציבור לא מהני מחילת הציבור אם רצו למחול על כבודם ב"ח אור"ח סי' נ"ג אך הפר"ח שם חולק עליו בזה והוכיח דכל שמחלו הציבור לית לן בה ועיין בס' מוצל מאש סי' י"א שנסתפק בזה ולא הכריע עכ"ל, וא"כ נפ"מ אם מחלו הציבור להכהנים – שם ואמרי ב"ג, וב"ח הוא, צ"ל דמיירי בגוונא דל"ל שמא טומטום ואדרוגינוס הוא וכמו שפסק בפמג"ד דטומטום וא"ג לא יעלו לדוכן ויצא מבהכ"נ קודם רצה עיין ג"כ במש"ב, ומנ"ח מ"ע שע"ח מסתפק בזה ג"כ ומסיק ג"כ דמוטב שלא יעלה ולבטל בשוא"ת משיעלה ויבטל מ"ע בקו"ע דלמא הוא אשה יע"ש ולא הזכיר שבזה קדמו ג"כ הפמג"ד וג"כ מבואר מכאן מה שפסק הרמב"םוהשו"ע שכהן חלל אינו עולה לדוכן, כמבואר באחרונים ועיין בפמג"ד שם שמסכים להפר"ח דאפי' בדיעבד אם עלה ירד עיי"ש, ועיין בשירי כנה"ג וא"ר, וז"פ, וכן כתב בקרית ספר להמבי"ט, ומשום דחלל הר' הוא כזר וזר עובר בעשה דכה תברכו וכו' ולהבמ"ע עשה:

בבית הלוי חלק הרביעי על דרוש ושם בסוף חלק בראשית, הביא שהורה חכם אחד לכהן אחד שהיה קשה לו לפשוט הבתי רגלים שיעלה בהם לדוכן, וזה אינו דהרי זה תלוי בפלוגתא שבסי' קכ"ח ס"ה ועוד אפילו להמקילים שמה היינו שיהי' כל הכהנים נוהגים לעלות בהם אבל עכשו כיון דכל הכהנים יחפים והוא לבדו יהי' בב"ר פשיטא דאסור דזה הוי שינו וכו' מפני שהעם יסתכלו בשינוי זה, את"ד, וסברא זו מבוארת כבר בברכי יוסף שס סי' קכ"ח דבבשו"ת הרדב"ז כתב דמותר לכהנים לעלות בגיליק או בשירביאם של עור ומ"מ אם אם אינו זמן הקור ושאר הכהנים יחפים יעמוד גם הוא יחף עיי"ש והנכון כדבריו, וי"ל עוד דנפ"מ בין טעם רבנן לטעם דר"א במנעלים שאינו לובש אותם רק כשעולה לדוכן וליכא בהם טיט ואינו גנאי לציבור כפרש"י ומשום שמא נפסקה כל המנעלים אסורים לפי שיטת הב"י הנ"ל, גם נפ"מ בשאין בבהכ"נ רק כהן אחר א"כ יהי' מותר לעלות בסנדלו דתו ליכא למיחש שמא נפסקה ואתי למקטרי' דהא יוכל לעלות אח"כ כיון דליכא כהן אחריני בהדי' ואין כאן חשש לעז אבל לרבנן אף בכהן אחד אסור לעלות וצ"ע בזה, – ועיין בטורי אבן מגילה כ"ד בד"ה מומין שאמרו בפניו ידיו ורגליו משום דהנושא כפיו חולץ מנעליו ואתי לאיסתכולי והקשה הא כיון דעיקר תקנתא דחליצת מנעלים הוא משום חשש לעז, א"כ השתא שלא ישא כפיו כש"כ שמוציאו עליו לעז חלל וכו' יע"ש מש"כ בזה, ושם בגליון כתבתי דלענ"ד לק"מ כיון דאינו עולה תמיד הכל יודעין מפני שבע"מ הוא וכמו בידיו וליכא לעז ויל"ע שם, – והנה לכאורה ראיה משמעתין דכהן אחד עובר ג"כ מדאורייתא דאל"כ למ"ל דשמא יאמרו ב"ג הוא ולא קאמר דאתי לבטל ג' מ"ע וכדמבואר לעיל בשמעתין, אבל אי כהן אחד ג"כ חייב מדאורייתא א"ש דאינו מבטל כלל, או יאמר באופן זה וכמש"כ לעיל דנפ"מ היכי דאיכא רק כהן אחד ולשיטת ר"פ ותוס' מנחות מ"ד דכהן אחד הוא רק דרבנן וא"כ משום איסור עשה ליכא, אבל הטעם דב"ג וב"ח שפיר איכא אם לא נאמר כמש"כ לעיל וצ"ע בזה, ועיין לעיל ל"ח ע"ב דריב"ל אומר כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בג' עשה ורב אמר חוששין שמא ב"ג וב"ח הוא ולא פליגי הא דסליק לפרקים הא דלא סליק לפרקים עיי"ש, שמא תפסוק וכו' בתוס' פיר"ח ש"מ דמות' ליכנס בבהכ"נ בסנדל ובמנעל וכו' ועיין בירושלמי ב"מ פרק ב' ובהגהות ציון וירושלם שם וק"ל, והא דלא הוכיח הר"ח מהגמ' דברכות ומגילה שם, נראה דלכאורה י"ל משום די"ל דמיירי במנעלים חדשים אשר יכין שם דאין על הם טיט דליכא גנאי לבהכ"נ, אבל מר"א דהכא דאמר דעיקר הטעם מפני שמא נפסקה ודוקא לדוכן משמע דלולי זה מותר במנעלים אפי' אותם שיוצא בהן לשוק, ואיכא עליהם טיט כדפרש"י לעיל בהא דרבנן מפני אימת ציבור ודו"ק:

שם ע"ב בתוס' ד"ה וכ"כ למה וכו' תימה וכו' ונראה דהתם ה"פ הקרובים היו נופלים וכ"ש שהיו אומרים בשכמל"ו וכו', פירש דאם נפרש כפשוטו דהקרובים לא היו אומרים א"כ ניחא נמי קושיתם דהכונה שאין עונין היינו הקרובין שלא היו עונים בשכמל"ו, ולכך הקדימו ופירשו דהקרובים כש"כ שהיו אומרים וא"כ יקשה קושיתם וז"פ: שם במשנה ואומר יותר ממה שקריתי לפניכם כתוב כאן, עיין פרש"י ומה שהרגשתי ראיתי אח"כ ברש"ש שהעיר בזה, ובשו"ת משכנות יעקב חאור"ח ס' ס"ג מצאתי שכ' ולדבריו ז"ל אפשר שזה הטעם שהכה"ג כשקורא ביוכ"פ אומר יותר ממה שקריתי, לפניכם כתוב כאן, שידעו שהן דברים שבכתב ושוב אין איסור כ"כ כשקורא ע"פ, והא ת"ק ס"ל במס' תענית דבמנחה יחיד קורא בציבור ע"פ וע"כ דס"ל שאין בזה איסור מדאורייתא משום דברים שבכתב רק ר"י ס"ל דאפ"ה ואין דרך שיקרא יחיד בציבור בע"פ ומשמע דמדרבנן הוא ולהכי שרי בכה"ג וכו' שוב הביא תוס' ישינים יומא פ' בא לו שתירצו דכל שהוא סידרו של יום אין בו איסור משום דברים שבכתב וכתבו ראיה מירושלמי שאמר בהדיא כן על הא דכה"ג קורא ובעשור וכו' בע"פ מפני שהוא סדרו של יום יעיי"ש – שם ומברך עליה ח' ברכות על התורה וכו' פרש"י ז"ל על התורה ברכה של אחריה וכו' וכן משמע בגמרא, ומשמע דשלפניה אין מברך ויל"ע, שוב עיינתי בגבורות ארי למס' יומא ממרן בעל שאג"א הנד"מ משם בדף ס"ח עמד בזה ומבאר לה והביא הרמב"ם בפי' המשניות, דמפרש דמברך לפניה אשר בחר בנו עיי"ש, ובסוף דבריו כתב „ובחי' למס' סוטה יתבאר זה" וחבל על דאבדין ולא זכינו להנות מצוף דבש מגויות הארי החי זצ"ל, – שם בתוס' ד"ה שמעת מינה חולקין כו' פי' הרב וכו' יע"ש נראה משום דקשה להו דפשיטא דידע האי דמתרץ, משום דאף למ"ד חולקין לתלמוד וכו' מ"מ לתלמיד דתלמיד בוודאי אין חולקין במקום הרב, וע"כ פירשו דקאי אסגן וכו' יע"ש וז"פ:

שם בתוס' ד"ה והאמר מר וכו' ר"א בשם ר"ל אמר אין ישיבה בעזרה אלא במקום מלכות בית דוד בלבד משמע דבאותו מקום היתה ישיבה לכל אדם ומינה דייק דכסאו היה נתון חוץ לעזרה וכו' עיי"ש הדברים צריכיןלביאור דמאי קמ"ל בזה דבחוץ לעזרה מותר לישב, ולמה צריך עוד לקבוע כסא בעבור מלכות ב"ד ומאי תועלת יש בזה להם יותר מלכל אדם וגם א"א לפרש בפשיטות דעל כסאו היו יושבין כל אדם, דהלא קיי"ל ברמב"ם פ"ב ממלכים דאין יושבין על כסאו וכו' יע"ש ויל"ע, – שם מהו וישב לפני ה' שסמך עצמו לכותל וכו' ור"א בר נגרי לעיל לא ניחא ליה לפרש הכי ופירש שישב עצמו לתפלה, דאין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד הראש וישוב הדעת שם הוי אומר לכ"ג הנאמר ועלי הכהן יושב על הכסא א"כ מהו וישב שישב עצמו לתפלה, יל"ע מה שאינו מובן הא כבר תירץ לה לעיל מזה דמהו וישב שסמך עצמו לכותל וא"ל קצת דהא קשיא ליה דא"כ דנוכל לפרש ולומר דהפירוש וכוונת הפירוש „וישב" היינו שסמך עצמו א"כ אינו ראיה מהא דכתיב ועלי הכהן יושב על הכסא, דילמא הפירוש הוא שסמך עצמו אבל לא ישב וע"כ מתרץ לה כדלעיל, אך י"ל דעל הכסא אסור אפי' לסמוך, וגם א"כ כסא למה ויל"ע בזה בפנים המדרש, וגם זה יל"ע הא בפסיק כתיב ועלי הכהן יושב על הכסא על מזוזות היכל ד' אבל לא בפנים אלא מצד שמבחוץ וצ"ע שם במפרשים, ונראה דהם שני מאמרים מחולקים, וכמו שמשמע מילקוט שמואל א' עיי"ש, – ובעיקר הדבר אי איסור דא"י בעזרה וכו' הוא מדאורייתא או מדרבנן שעמדו בזה התוס' בזבחים דף ט"ז ע"א יע"ש ועיין בארעה דרבנן מערכת א' באות זה יע"ש שהביא דברי המפרשים והמל"מ בפ"ז מהל' בהב"ח ושם ראיתי בשם הבא"ש לתמיד דתירץ דתלמודין ס"ל דדוקא בעזרה עצמה אין ישיבה אבל על מזוזת ליכא איסור עיי"ש וכהערתי הנ"ל ת"ל, והארכתי בזה בכמה הערות במקומות מחולקין שאין כאן המקום לקבצם, רק אחת היא לי מה שהבאתי בחדושי לסוכה הבאתי ראיה מהתוס' דשם דהוי דאורייתא עיין שם מ"ג ע"ב ד"ה תשבו תשבו לגז"ש וכו' דהתם אי אפשר לישן בעזרה כמו בחצר שהיה במקום עזרה דגמירי אין ישיבה וכו' ואילו כאן אסור לישן חוץ לסוכה עכ"ל וא"א מדרבנן הוא א"כ מאי שייך לומר דלא דמי למילואים דעדיין לא נגזר, א"ו דאורייתא ועיין שו"ת רעק"א סי' צ"ח, וכמדומה לי שאח"כ מצאתי שגם מתוס' סוכה הנ"ל הרגיש המנ"ח באז"מ, – ועיין מהרש"א כאן ועיין תפארת ישראל למשניות בפתיחה לסדר קדשים בענין סמיכה אי הוי כעמידה ועיין אורו"ת הל' עדות, וקצרתי:

תוכן העניינים

מנחה חריבה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה