אור ברסלב

מנחה חריבה· רבי פנחס אפשטיין

דף ל"ט

דף ל"ח

ע"א והזה על צדדין שבפניו הזאתו כשרה, עיין בפרש"י ז"ל, ובתוס' ד"ה והזה וכו' בירושלמי פ' א"ע אמרינן הדא אמרה העומדין מן הצדדין בכלל ברכה ע"כ ולכאורה מאי הוסיפו בזה יותר מן מה שמבואר בבבלי בשמעתין דמבואר נמי כן ? ואפשר לומר דהתוס' כיוונו בזה להסיק דלא כרש"י אלא דאף לצדדין שישנו ממנו ולאחור ג"כ בכלל ברכה, ולכך העתיקו הירושלמי סתמא דהעומדין מן הצדדין מכל הצדדין הם בכלל ברכה וראיתי בירושלמי שם דהפ"מ לא גריס במתניתין על הצדדין שבפניו אלא סתם על הצדדין הזאתו כשרה וע"ש והיא להורות דעל כל הצדדין הוי כלפניו וילי"ע בזה להלכה:

שם כיון שנפתח ס"ת אסור לספר אפילו לו בדבר הלכה שנאמר וכו', הנה הערותי בכאן א) מנלן מזה דאפילו לד"ה אסיר, ומצאתי כעת בת"ה שהרגיש בזה וע"ש מש"כ בזה, וזה כמעט מבואר בתוס' שאנץ דר"ש פליג וס"ל דלד"ה שרי ע"כ ומשום דזה לא מוכח מקרא, ב) עוד נ"ל לומר ולדייק הלשון אסיר „לספר" שאין לשין זה מצוי בתלמוד והו"ל לומר אסור לעסוק, אשר מזה יש מקום לחשיב, דאינו אסור אליבא דרבא אלא דוקא „לספר" אפילו בד"ה היינו לשנן בפה אשר יוכלו הקהל לשמוע כמו דרך ספור, אבל לשנן בחשאי ובהרהור מותר בדבר הלכה, ובזה מתורץ קושות התוס' מר"ש דמהדר אפי' וגרים בלחישה ובהרהור וזה מותר וכרגע עיינתי בתוס' ברכות וראיתי שזה תירצו בעצמם דהתם איירי בקול רם וכו' יע"ש, וכן תירץ באור זרוע הל' ק"ש סי' י"א, ונראה לומר דזה תליא בהלמודים שבין רבא לר"ח, דאליבא דרבא בר"ה דיליף מפתחי עמדו כל העם ואין עמידה אלא שתיקה וכו' אז אמרינן שצריך שיהי' בשתיקה אבל לגרוס בנחת והרהור שרו, אבל לר"ח דאמר מהכא ואזני כל העם אל סה"ת, א"כ צריכים להשים אזן ולשמוע אל הס"ת ואין להפסיק אפילו בהרהור ובנחת כד"נ ומ"מ ר"ש י"ל דס"ל כהלימוד דרבא בר"ה ולכך מהדר אפיה וגריס בנחת בלחישה – והנה לפי מאי דמפרש הגמ' דעמדו היינו שתקי מטעם זה כתב הטור סי' קמ"ו דא"צ לעמוד בשעת קה"ת ובט"ז שם כתב דלא הבין דבריו דוודאי עמידה היא כפשוטו אלא דאותה עמידה צריכה להיות בשתיקה דאל"כ קשה מה דאמרינן בשבועת העדות שבעת גמ"ד צריכים בע"ד להיות בעמידה דכתיב ועמדו שני אנשים ה"נ נימא דא"צ להיות מעומד אלא בשתיקה יע"ש ועיין מש"כ להעיר בכיו"ב לעיל דיליף מאלה ועמדו וכו' ולהבנת הטור י"ל דזה טעם ר"ח דיליף מפסוק אחר משום דמפרשים בעמידה ממש, ולענין הלכה עיין באחרונים שם ובספר אמרי בינה אור"ח סי' י"ג אות ד בשם שו"ת קיל אליהו ומסיק דהמכבדה לעמוד ממש לכבוד יחשב ואינו זלזול ח"ו ובתוס'תירצו עוד דשאני ר"ש דהיה מאור עינים והוי פטור מקריאה משום דהוי דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בע"פ וכו' עי"ש וכ"כ באור זרוע הל' ק"ש הנ"ל, אף די"ל דבלא"ה פטור מקריאת התורה דסומא פטור מן המצות, י"ל מדרבנן, ועיין פסחים קט"ו גבי הגדה של פסח ומצאתי בגליון מהרש"א שם בשם דבר שמואל שהעיר בזה ודו"ק ובהגהות מראה כהן שם בשם המרדכי ובתוס' עירובין צ"ו ובתוס' ר"ה ל"ג ע"א, אבל באיסור דדברים שבכתב וכו' גם הסומא מצווה וכדעת הראשונים דסומא חייב במל"ת וכה"ג כתבתי בחידושי ב"ק דף ג' ע"ב כדמתרגם רב יוסף ובתוס' שם ואכמ"ל ובעיקר חקירה זו שעמדו עליה האחרונים ז"ל וכבר רמזתי על זה כ"פ ובהדרן על סוף מסכת אי"ה נזכיר בזה, ומיהו ר"ש היה יכול לומר תרגום כדכתבו התוס' ב"ק הנ"ל כדמתרגם רב יוסף, ולא היה צריך למהדר אפי' ולגרום, וי"ל דלא היה בקי בזה בע"פ, ואף שמצינו כדמתרגם רב ששת:

שם כל כהן שלא נטל ידיו וכו', ילע"ק ת"ל מטעם דאיתקיש ברכה לשירות ובעינן רחוץ יו"ר וצ"ל דלא לכל מילי איתקש וכדמבואר בתענית שם וכמו שקטן כשר ובע"מ כשר, ועיין היטב בפמג"ד אור"ח סי' קכ"ח בדינים הללו: שם באהבה, עיין הגרצ"ח בשם הבא"ש, וכן כתב בזה העטרת זקנים אור"ח שם סי' קכ"ח, ומש"כ לעיל בזה לענ"ד נכון ועמוק, כי הב"ה מתאווה לברכתן וכרשב"י שם וזהו באהבה, וכדמצינו בריש ברכות ז' ע"א ואמר לי ישמעאל בני ברכני וכו', ועיין מג"א שם ס"ק ח"י בפירוש מלת לאה' יעו"ש וכו', לא יהא בה מכשול ועון, איני מבין היטב זה איזה מכשול יוכל להיות בהברכה ואפשר לפרש קצת עפ"י הדרש שיברכך ד' בממון וכו' א"כ יכול להולד מכשול בזה ע"י הממון, ע"כ בקשו שהברכה יהי' כמדתה ולא יהי' עושר שמור וכו' וצ"ע, ועוד יל"ק עפ"י המג"א הנ"ל דכל כהן דלא רחום לעמא או עמא לא רחמין ליה לא ישא כפיו ע"כ, ובעט"ז שם מסיים ויש לכהן הזה סכנה גדולה כשהוא עולה לדוכן זהר פ' נשא יע"ש, וא"כ מבקש שלא יצא מברכה זו שום מכשול ועון, ע"י שנאת חנם וכדומה אלא צריך למחול על הכל ושרי ליה למאן דמצער, ויל"ע:

שם ולא נשאתי כפי בלא ברכה וכו' עיין פרש"י ז"ל, וכתב בת"ה עפ"י המג"א סי' קכ"ח ס"ק י"ז דהביא מהמבי"ט דכולן מברכין ואין אחד מברך והאחרונים יענו אמן מפני הטירוף וכו', וי"ל דלא נשאתי כפי בלא ברכה הכוונה דלא רצה לצא' בברכת חבריו ובירך בעצמו עכ"ל והנה בזה הקדי' כבר הר"י פינטו זצ"ל בח"א עין יעקב מס' מגילה שם דמתמה על פרש"י דהלא חובה היא לברך ומאי רבותא דראב"ש והבי' שהריטב"א הקשה כן ונלע"ד שאע"פ שכפי הדין אם יש כהנים שמברכין וכו' וקיי"ל דעונה אמן הוא כמברך מ"מ ר"א לא היה רוצה להפטר בעניית אמן, אלא היה מברך ברכה של אשר קדשנו וכו' וז"ש לא נשאתי כפי בלא ברכה וכו' יע"ש ולפי דברי המבי"ט עדיין יש לפקפק קצת דאכתי קשה מאי רבותי' דראב"ש דלכלי עלמא דינא הכי וי"ל והנה עכ"פ מוכח מדיוק דבריו דקאי על הברכה דלפני יברכך אבל לא נוכל לפרש כן דלא נשאתי כפי בלא ברכה, היינו על עצם בר"כ דאחד אומר והאחרים ישתקו ומטעם שומע כעונה, וע"כ דלא מהני כה"ג וכבר רמזתי לעיל קצת מזה והנה יש בזה פלוגתת גאוני הדור שלפנינו ה"ה הר"ב בראשית ביכורים סי' ד' הביא לבסוף כשהיה בשנת בברכ"ת בטריעסט בבהכ"נ של ספרדים כבדוני להיות הכהן המברך כל ב"כ לבד בקול וכל הכהנים שבבהכ"נ שעלו עמי יחד לדוכן שתקו אז ושמעו ממני לבד שכך מנהגם שם שכהן אחד מברך ושאר הכהנים יוצאין בזה ע"י שומע כעונה לבד, (יעיין סוטה ל"ט תוד"ה עד וצ"ע) ובאמת דבזה א"ש פשטיה דקרא דוישא אהרן וכו' ויברכם די"ל דבניו שמעו ממנו אז וגם פשטא דמתניתין דמגילה כ"ד דהוא נ"כ ע"ש ופשטא דמתניתין דברכות ל"ד דאם אין שם כהן וכו' ודו"ק עכ"ל שם והגאון בעל בית הלוי בחלק על דרוש ומילי דאגדתא סוף ספר בראשית שם נמצא כתוב בזה"ל, מה שאמר חכם אחד דבר"כ כהן אחד יכול לומר בר"כ ושארי כהנים ישמעו ושומע כעונה, הנה אם היה מקים לומר כן בוודאי היינו מרויחין בזה לפרש לשון משנה דמגילה וכו' הוא נ"כ, דהא כל כהן נו"כ ולפ"ז ניחא דהוא יאמר הפסוקים להוציא שאר כהנים (וכהערת הר"ב הנ"ל) אבל לא נהירא וכו' דבר"כ צריך קול רם ובזה לא שייך שומע כעונה דהרי ענייתו איני נשמע להעם השומעים ולא עדיף הך כהן השומע מאם היה אומר מפורש בפה רק בלחש דלא יצא ועיין במג"א סי' קכ"ח בשם המהרי"ט וכו' אבל הפסוקים וודאי נראה דלא מהני את"ד שם, ובשו"ת משיב דבר חאור"ח סי' מ"ז בחידושים על אור"ח סי' קכ"ח העיר על המג"א הנ"ל וכתב בזה לפרש הא דראב"ש וככל הא דהר"י פינטו הנ"ל וכתב דמזה ראיה ברורה שא"א להוציא בר"כ עצמה היינו יברכך ודלא כמו ששמעתי מחכ"א, והטעם ששמעתי משום דבעינן קול רם וסברא דשומע כעונה לא מצינו אלא במדבר בלבד (הוא טעם הגאון בעל בית הלוי הנ"ל) ליתא דהא בקה"ת מוצאין את המברך ואת הציבור אע"ג דבעינן דוקא שיקרא מתוך הכתב וכן בפ' זכור וכו' מכ"מ אחד מוציא את הרבים וגם ממקרא ביכורים י"ל דאיתא בסוטה דגנאי בקול רם יע"ש ואפ"ה אחד מוציא את חבירו (כוונתו למשנה ז' פ"ג דביכורים בראשונה וכו' ועיין רע"ב שם ואפשר לומר דמכאן אין ראיה דבאמת איש כזה הוא בכלל שמביא ואינו קורא כיון שא"ילקרות בעצמו ובאמת א"י בשמיעה כזו במקום שבעינן בק"ר, אלא שמביא ואינו קורא כמו כל הני דמביאין ואינין קוראין, ועיין ארה"ח שהבאתי בספרי או"ת דיני תפילין, ובעונג יו"ט סי' קע"ח יע"ש ודו"ק כי קצרתי גם לפי מש"כ שם בשנות אליהו בשם הירושלמי שמצאו היתר מה"ת וכו' דכתיב וענית ואמרת ואין ענייה אלא מפי אחר כי לא שייך לשון עונה אלא כשאחר קורא והוא עונה אחריו עכ"ל משמע דלא היו סתם שומעין בשתיקה ומדין שומע כעונה אלא שענו אחריהם כל מלה ומלה וא"כ אין התחלה לראיתו כלל) אלא נ"פ דב"כ היינו תפלה ובתפלה מי שבקי א"י בשל חבירו ונכלל ב"כ בג' דברים דחשיב בירושלמי והביאו הר"ן שילהי ר"ה דאין מוצאין בבהמ"ז ק"ש ותפלה את"ד, וגם בזה עיין שנות אליהו ריש ברכות ובשאג"א דיני ק"ש ובהגהות ח"ש לברכות ואכמ"ל בזה, (העתקתי כל תורף דברי הגאונים יען שראיתי לאברכים אחדים שזה שומע וזה עונה ככל הדברים הנ"ל מפי עצמם, ע"כ הבאתי הדברים בשם אומרם זי"ע) ואחד מהם כתב דקו"ר אינו סותר כלל לאפשרות של שוכ"ע דגם שומע היוצא בזה תחשב כאלו אמר בקו"ר כמו שיוצא בשמיעת קול שופר לכל פרטי הקולות ע"כ, לא אמר כלום, ואינו שומע מה שמדבר דבקול שופר עיקר המצוה הוא לשמוע קיל שופר וכיון ששומע סגי לא מטעם ששומע כתוקע, ועיין כפות תמרים ויום תרועה למהר"מ בן חביב ז"ל והדברים עתיקים, אבל אי בעינן שידבר בקול רם בזה סברת הבית הלוי חדודה ושכלית, דשומע אינו כעונה בקול רם, דפרט זה חסר מ"מ בעניתו, אך לדעתי הפעוטה יש לצדד מטעם אחר, דבאמת לא בעינן בקול רם אצל כל אחד ואחד מן הכהנים אלא כיון שאחר מדבר בקול רם סגי בעד כל העולים אך יש להסביר דברי הבית הלוי באופן ובנוסח זה כיון שהחיוב והמצוה הוא עליו שיברך את ישראל א"כ אי שתוק אף ששומע כעונה הוא שיוצא י"ח עצמו לגבי עצמו, אבל היכי שצריך לברך חבירו ושיהי' לחבירו מה לשמוע ולקבל, א"כ צריך שיכול חבירו לשמוע מפיו ברכותיו ואל"ה לא הוי בכלל ברכה לישראל – ובית הלוי ברכו את ד' – ועיין במשכנות יעקב סי' ס"א שפסק דהשומע ד"ת מחבירו ומכוון לשמוע חייב לברך דהא שומע כעונה בכל דוכתא וכן בקריאה בצבור ע"כ בשמיעה בלבד חייבים לברך ומקראי נפקא לן ואף שבהרהור לא בעי ברכה ואפי' למ"ד הכד"ד דהא איכא מאן דדייק מהא דבע"ק דהכד"ד ואפ"ה ס"ל דא"צ לברך בהרהור וע"כ היינו טעמא דלא הוי דומיא דכי שם ה' אקרא דאיירי בדיבור דוקא, ושומע כעונה הוי כדיבור ממש עיי"ש והנה מדברי המבי"ט עצמו נשמע כמדומה דא"א לצאת בבר"כ מחבירו, דאל"כ מאי מפני הטירוף איכא הא כיון שישתוק בשעת הברכה, ואח"כ באמירת יברכך ג"כ ישתוק לא אתא לידי טירוף אם יענה אמן ויל"פ בפנים שם, וראיתי בפ"ע על הש"ע סי' קכ"ח שהביא בשם שו"ת ח"ס סי"ד.

(אני לא מצאתי לע"ע בח"ס ד"ז) דמי שהוא ספק כהן וספק ישראל אם ליכא בבהכנ"ס רק כהן אחד בנעדו יכול לעלות עמו וישמע הברכה מפי כהן שעמו וישא כפיו על תנאי דאם ישראל הוא לא יהא לשם מצוה עכ"ל, ולפי הנ"ל יותר טוב שישמע גם כל הבר"כ ע"י חבירו והוא ישתוק וממילא אם זר הוא איני עובר כלל, ומה שמשמע מדבריו דלא לשם מצוה מותר לזר, עיין במ"ב שהביא כן בשם ס' מגן גבורים שכן כתבו עיי"ש ובביאור הלכה שם אי תליא למ"ד מצ"כ דוקא, ועיין במנ"ח מ"ע שע"ח דהלא משכחת לה חציו כהן חציו ישראל א"כ בבכה"ג אם עולה לדוכן וכו' יעש"ה ויש להעיר בזה אך אכ"מ, ולפי דברי החס"ס ילע"ק הא דלא תני דין דנ"כ במשנה דיבמות צ"ט ע"ב עיי"ש והנחת הבית הלוי דאם היה או' מפורש בפה רק בלחש דלא יצא, ג"כ נר' לדון דאם מבין כל העולים ישנו אחד שעונה בלחש דלא מעכב, אלא כיון שהעם שומעים מהם קול רם סגי ולא קאי המצוה על כל אחד ואחד וכשם ששומע כעונה סגי, ה"נ סגי להעם אם אחד מהם אומר בקול רם ועיקר מצות בר"כ הלא יוצא מבין שניהם ודו"ק לפי' רהיטא, ומתוס' בע"ב ד"ה עד שיכלה וכו' שכתבו מיהו לענין בר"כ כיון דמשום לשמוע הוא לא משתמע כ"ז שעונין דהוי להו תרי קלי קולות העונין וקיל כהנים המברכין ולא משתמעי ואי תקשי לדברי הרב א"כ לא ישאו שנים כפיהם וכי' ואנן אמרינן לעיל לשנים קורא כהנים וכו' יע"ש, ואי נימא דאחד מברך והשני יוצא, א"כ אין סתירה מזה דלשנים אומר כהנים דאף שאומר להם כהנים מ"מ רק אחד מברך וע"כ דלא מהני וי"ל ואפשר נמי מהאי טעמא נהגי כן באיטליא שאחד מברך בעד כולם, משום דתרי קלי לא משתמעי ואפילו במקום דחביב בהכי עדיף טפי, ושמעתי מפי הגאון הגדול מהר"ז נדר כהנה שפירא זצ"ל שהגאון בית הלוי אמר שאילו ידע דברי הרב בשם מנהג חכמי איטליא הוה מבטל דעתו לזה, ויל"ע להלכה, ועיין בפנים יפית על התורה פ' נשא בפ' יברכך שכ' על דברי התוס' דשבת בהא דאמר ר' יוסי אם אמרו לי עלה לדוכן הייתי עולה, שלא ידע ר"י מה איסור יש בזה העולה ולמש"כ א"ש דהיינו דאמר עלה לדוכן שעיקר האיסור היא העליה שאינו פנים כנגד פנים ור"י אתי למעיטי כשאין שם כהנים אחרים אלא הוא לבדו ג"כ היה עולה ובזה לא שייך איסור עשה כאן שאין שם כהנים אחרים והיינו שכתבו שם אם לא משום ברכה לבטלה ואם היה שם כהנים אחרים היה יכול לצאת בברכה שלהם עכ"ל, ועיין בדרכי משה הארוך ריש סי' קכ"ח, ולפי דרכו היו יכולין לומר גם בעצם בר"כ שעולה לדוכן אךשתק ולא אמר כלום לא יצא בשמיעה, אלא וודאי דלא מהני אח"ז אתי לידי לשעתא חדא קובץ יגדיל תורה שנדפס בשנת תרמ"ה באדעססא ושם בקו' י' סי' קנ"ג סעיף י"ב שהגאון האדר"ת זצ"ל כתב שהאריך בחקירה זו אם בר"כ יכול אחד להוציא את חבירו, ובזה פירש דברי התוס' דל"ק איך יברך ר' יוסי ויעבור בלאו הבמכ"ע די"ל דאין ה"נ כשמברך בפה עובר בעשה אבל אם יוציאנו אחר והוא אינו עושה דבר י"ל דא"ע כלל וא"כ י"ל דז"ש ר"י אם א"ל עלה הייני כהן חברו ויוציאנו דהוא עצמו רק שישמע לבד היה עולה ולא היה מכוון לברכה כלל יע"ש והביא שהגאון ר"ב ז"ל מווילנא הראה לו שכן הביא בחיבורו ר"ב מנהג כהני טריעסט והורה לפרש כן כוונת התוס', את"ד אבל אני רמזתי לעיל ב"ה לפי דברי הפנים יפות שיש להם פנים בתורה ע"ל ושוב שם בי"ת סי' קס"ד במאמר עשתונות צי"ר העיר רב אחד דהא קיי"ל דבר"כ בקול רם כמש"כ בסוטה ל"ח, א"כ א"א להוציא לזולתו, ואולי בכה"ג מהני כיון דמכ"מ הראשון ה"ה מברך בקול רם וכמו שמועיל שומע כעונה למ"ד הרהור לאו כד"ד וצ"ע עדיין, ולא הזכירו את הלוי שנדפס בשנת תרמ"ד ובמה שביארתי יובן קצת דברי הרב הנ"ל, – והנה מצאתי רב גדול מסייע לסברת בית הלוי הנ"ל דבכאן לא שייך שומע כעונה, דראיתי בספר שבח פסח על ההגדה של פסח לאחד מגדולי חכמי הספרדים בדורות שלפנינו שהביא בשם שו"ת הרא"ם ח"א סי' מ"א שהשומע מאחר סיפור יצ"מ יוצא כאילו אמרו בעצמו שהשומע כעונה ע"ש בדף נ"ד והביא דבריו הכנה"ג בסי' תע"א לענין סיפור הגדה בליל פסח והעיר המחבר ז"ל דמאי דפשיט' ליה להכנה"ג שדברי הרא"מ נאמרו גם לענין הגדת ליל פסח לדידי מספקא לי טובא דדילמא הרא"מ מיירי דוקא בסיפור יצ"מ של שאר ימות השנה אבל לא לענין ליל פסח שהחיוב הוא להגיד לאחרים כמו שאמר והגדת לבנך וכו' ועוד אמרו ז"ל שאם הוא לבדו שואל את עצמו, שאולי נפקא להו מדכתיב לאמר א"כ י"ל שלא יצא יד"ח אלא א"כ יוציא הדברים מן הפה, ואפשר שלזה אמר רבן גמליאל כל מי שלא אמר ג' דברים אלו בפסח וכו' „אמר" דייקא ודי למבין, אכן משו"ת הרא"ש שהבאתי בדיני קדש ס"ב נראה לכאורה כדברי הכנה"ג ועיין מש"כ שם, ושו"ת הרא"ש הוא בכלל כ"ד סי' ב' עיי"ש ועי"ש עוד בסדר הלל דהעיר עוד הפעם לומר דבסיפור י"מ לא אמרינן שומע כעונה אלא צריך להוציא מפיו ממש יע"ש ויש לעיין גם בשאג"א בדינים אלו של יל"מ, וא"כ ה"ה לענין בר"כ תליא במחלוקת הנ"ל וסברא הנ"ל, אם לא כמש"כ יש לחלק שהתם הוא לבדו צריך להגיד בפה ממש, אבל הכא החסרון של בקול רם, הוא רק על כללות הברכה שמפי הכהנים ואין תלוי בכל יחיד ויחיד וצ"ע ומלשון הגמ' פסחים קט"ז ע"ב דאמר מרימר שאלתנהו לרבנן דבי רב יוסף מאן דאמר אגדתא בי ר' יוסף אמרו רב יוסף וכו' משמע שם דאחד היה אומר וכולם שומעים ויוצאים יד"ח מטעם שומע כעונה, ועיין באור"ח סי' תפ"ט במג"א אם בספירת העומר יוצאין מטעם שומע כעונה ועיין שם בפר"ח, אבל דעת הלבוש הוא שם דאין יוצאין בספירתו של חבירו מטעם וספרתם לכם וכו', ועיין בשו"ת ח"ס בליקוטים סי' י"ט חלק ו' מסביר ומבאר בזה עיי"ש ודו"ק, ולפי הנ"ל יש להסביר עוד דכיון דבעינן ספי' בפה ושיודע מה שקא' א"כ לא שייך כאן שומע כעונה דמ"מ לא הוי בפה מלא, וי"ל, וראיתי במשנה ברורה סי' קכ"ח ס"ק י"ג שכתב דמי שקולו צרוד פשוט שא"י לישא כפיו וטוב שיצא קודם רצה עכ"ל, ולפמש"כ לעיל יש לפקפק בזה כיון שבכלל כל הכהנים הוא, ולדעת הרב ומנהג איטליא בוודאי מהני, והוא לא הביא כלל בדין זה, ספיקת גדולי הזמן ונפ"מ להלכה ולמעשה עוד הי' אפשר לפרש דכוונת ראב"ש לא נשאתי כפי בלא ברכה היינו בלא ברכת נט"י וכדראיתי כתוב בהמאירי בד"ה כל כהן שלא נטל ידיו וכו' ומכאן פרשו רבים שצריך לברך על נט"י ויש חולקין בדבר עכ"ל ור' אבר"ש היה מברך ולהורות כשיטת רש"י דצריך תיכף לנט"י ברכה וכשיטת התוס' שהוכיחו כן מהרבה מקומות, או י"ל בלא ברכה הכוונה בלא מלת „באהבה" דאף דכ"ע נמי מברכין וחובה הוא לברך דכל המצות מברך עובר לעשיתן, אמנם לא אמרו באהבה אבל הוא אמר תמיד „באהבה" וכמו שביארתי לעיל, ועיין בק"א דעמד ג"כ על דברי ראבר"ש, – שם אדבריה ר"ח למר עוקבא וכו', א"ל דאדבריה שידרוש דהלכה כר"ע דואני אברכם קאי על ישראל ולכך אמר אשר גזרת כמש"כ מהרש"א ז"ל וכמו שמשמע מסיום פרש"י מה שהבטחתנו שהסכים ע"י כדכתיב וכו' ורב חסדא כהן היה כדמבואר בברכות (מ"ד ע"א) ובחולין (מ"ד פ"ב) ועיין סדר הדורות סתו"א ברב חסדא והיה אוהב ישראל ולכך נמי אמר בחולין (קל"ב) כל כהן שאינו נותן מתנות להווי בשמתא וכו' ועיין הגהות מהרצ"ח כאן מש"כ בהיא לשון דאדבריה:

שם ברש"י הזאתו פסולה דבעינן כוונה לטהרו וכו', וצע"ק א"כ האיך קטן כשר להזאה כדתנן בפרה והובא ביומא מ"ג ע"א קטן שיב"ד וכו', והא קטן אין לו מחשבה, וכוונתו אינו כוונה וכמו שממעט שם לעיל והניח מי שיש בו דעת להניח יצאו חש"ק שאין בהם דעת להניח וכו' ועיין בתוס' שם ד"ה מאי וכו' דאתי לכלל דעת ע"כ ודו"ק ואפשר דהא דאשה מסיעתו הוי כמו גדול עומד על גביו, ועיין תוס' מגילה כ' ע"א ד"ה ולא טובלין וכו' וצ"ל שקיבל הזאה מקטן וכו' ודו"ק, – יעיין בסנהדרין דף ע"ז ע"ב ותבואת שור יור"ד סי' ב' ג' יעש"ה: שם תוס' ד"ה כל כהן וכו' ושיעור תכיפה א"ל וכו' אלמא כדי מהלך משער נקנור עד בית המטבחים לאחשובה תכופה וכו' יע"ש, עיין מג"א סי' קס"ו ס"ק ג' וקרן אירה כאן ובשו"ת עונג יו"ט סי' י"ח יעש"ה ולא הזכיר שם בדבריו ז"ל הא דאמרינן בשבת כתב אות אחת בטבריה וכו' חייב מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי ועיין בב"ת נ"ה ע"ב תוס' ד"ה בהעלם אחד וכו' ולר"י נראה דלאו פירכא היא וכו' יע"ש ודו"ק, ומש"כ מהא דנזיר וע"כ כמש"כ יע"ש בעויו"ט, ועיין הגהות חשק שלמה לזבחים דף ל"ג שכתב דהכרו"פ כתב לחלק בזה בין רשות זה לרשות אחר יע"ש ומש"כ הוא ז"ל לתרץ:

לעיל לאחד אינו קירא כהן, ידוע שיטת הפוסקים דאחד איני מחויב מדאורייתא לברך וכמו שכתבו התוס' מנחות מ"ד בשם ר"ת והובא כ"פ במג"א סי' קכ"ח ונ"כ שם, ועיין קר"א דמשמע מדברי הרמב"ם דאין חילוק בזה דיחיד ג"כ מחיוב מדאורייתא עיי"ש, וכן כתב המאירי ז"ל דבר"כ מ"ע לכהנים העומדים שם הן לאחד הן לרבים וכל שהיא שם ואינו עולה ביטל מ"ע וכו' יע"ש, ועיין בקרן אורה שמפלפל הרבה להוכיח אי מ"ע דנש"כ בגבולין הוי מה"ת יע"ש שמסיק דהוי מדאורייתא, ועיין בהגהות בני בנימין על הרמב"ם שהביא דהלבוש ס"ל דהוי דאורייתא והיעב"ץ ס"ל דהוי מדרבנן עיי"ש במור וקציעה ומש"כ הוא ז"ל, ואין בידי המו"ק לעיין בפנים במה כוחו יפה, ואני הבאתי ראיה דהוי מדרבנן מהא דאמרינן בברכות ט"ז ע"א ת"ר הפועלים וכו' קורין ק"ש וכו' אבל אין יורדין לפני התיבה ואין נושאין כפיהם ע"כ ונ"ב יש להביא ראיה מכאן דבגבולין לא הוי אלא מדרבנן עיין בקר"א בסוטה, דאי מדאורייתא לא הוי לבטולי להו משלש מ"ע, ואולי בלא תבען ובלא אמירה דלא מחייבי כלל ולכך אין נושאין כפיהם עכ"ל על הגליון, וראיה כזו הביאו התוס' לעיל ל"ב ע"ב ד"ה ורבי וכו' מדפועלים שעשו מלאכה עם בעה"ב קורין ק"ש וכו' מכלל דק"ש דחייב לקרות דאורייתא את"ד עיי"ש, ועכשיו חשבתי לומר דאין ה"נ דחייב מדאורייתא בגבולין, אלא דהכא מיירי בפיעל יחיד, ופועלין דעלמא קאמר, וביחיד הלא אינו מחיוב אלא מדרבנן, אכן לשיטת המאירי הנ"ל דחייב מדאורייתא גם ביחיד ילע"ק בזה, ועיין בב"י סי' קכ"ח שהביא בשם הר' מנוח דהא דאמרינן שאין הכהן עובר כשאין אומרים לו לברך היינו שאינו עובר בג' עשה, אבל בעשה דכה תברכו עובר שהכהנים מצווים לברך את ישראל יאמרו להם או יחדלו ע"כ יע"ש, ויש להביא קצת ראיה לזה מהירושלמי דגבי טומאה ויתיישב מה שהערותי שם דהוי עשה דתליא באחר נא אי יאמרו להם או לא, ועי' שו"ת רדב"ז ומצאתי עכשיו בפמג"ד שהעיר בזה בעז"ה ולפי הנ"ל א"ש דהוי מ"ע הכרחית וחיובית תמיד יאמרו להם או יחדלו, אך הב"י דחו לה יע"ש וכן הסכים הדרכי משה הארוך, ועיי"ש בטור דעת ר"פ דיחיד אינו עובר לעולם אפילו באמרו לו, ודעת הטור הוא דאף שאינו קורא אותו אם קראו ולא עלה עובר עיין שם בפ"י ונעלם כל זה מהקרן אורה, ועיין ט"ז סק"ג ובבמג"ד שם בשם הפר"ח:

שם כל כהן שאינו עולה בעבודה שוב אינו עולה, עיין בק"א שהעיר וכי משום שלא עלה בעבודה יפטר מעשה דאורייתא דחיובא ע"כ לא תליא בגבולין בעבודה דרבנן היא וכו' ע"ש מש"ת בדוחק גדול, ולענ"ד לק"מ דהא כ"ז שלא אמרו להם אינו עובר, א"כ הכוונה דשוב אינו עולה ויצא חוץ לבהכנ"ס לרגע, קודם שיאמרו להם ויקראו למו כהנים, (אך לשיטת רבינו מניח הנ"ל לא א"ש) ובפרט שא"ש למה שהביא האלי' רבה סי' קכ"ח ס"ק ט"ז דמסתפק בזה הע"ת אם עלה אם ירד ומצא בשו"ת מהר"מ מינן סי' י"ב שמסתפק בהא דאם לא עקר אינו עילה דהיינו מעצמו אבל אם אמרו לעלות צריך לעלות וקצת דעתי נוטה לזה ולמ"א אישתמיט זה עכ"ל ואולי מה"ט דהעיר הקר"א הוא ואין לי המהר"ם מינץ לעי' בפנים שם, ולכאו' ק' א"כ מאי פריך הש"ס דף ל"ח והא רב ורב אסי סלקי, וי"ל דיודע היה הש"ס דסלקי מעצמן אך קשה דפריך ממתניתין אם הבטחתו שנישא כפיו וחוזר לתפלתו רשאי הא לא עקר יע"ש ומאי פריך דילמא מיירי כשאומרים לו לעלות, וי"ל דא"כ מאי רשאי הא חיובא הוא לעלות, עי"ל דא"כ אפילו אין הבטחתו נמי כיון דאמרו לו לעלות עיין בא"ר שם, ואגב ראיתי שם ס"ק ה' שהביא בשם מהר"מ מינץ שכ' בפשיטות דמברכין אפילו כ"פ ואפי' באותו בהכנ"ס ושכן נוהגין, גם נ"ל ראיה מתוס' סוטה ל"ט ד"ה כל וכו' שכ' מה לי ק"ש ומה לי ברכת וכו' וקשה מנ"ל להוכיח דילמא קמ"ל אף שכבר נשא כפיו שאינו מברך לפניה בעינן נט"י ואף דלאו חיובא לישא כפיו, ומ"מ אם נושא כפיו צריך נט"י, אלא דלעולם צריך ברכה לפניה עכ"ל ויש לפקפק בדבריו שו"ר בח"ס חאור"ח סי' כ"ב שהביא דברי הא"ר וכתב עליו שדבריו מאד תמוהים וכו' יע"ש כללא דמילתא דברי א"ר צ"ע עיי"ש, ועיי"ש מש"כ בנידון שם אם צריך לישא כפיו בציבורא אחרינא עי"ש, ומה שכתב שם בסו"ד שבזה התפאר ראבר"ש שלא נשא כפיו בלא ברכה שר"ל עם כהנים אחרים בציבורא אחריני וכנ"ל יע"ש, ג"כ קדמו בזה הר"י פינטו זצ"ל בעין יעקב במגילה שם עיי"ש, – ומש"כ שם בתוך לשונו שהכהן בא להוציאם י"ח שמוטל על הישראלים להתברך כמש"כ הרא"ם בס' יראים או שעכ"פ מצוה להם להשתדל ברכת בתפלתם עכ"ל אגב שיטפא כתב בשם היראים, וצ"ל הר"א בס' חרדים ומ"מ נכון הוא גם מש"כ הק"א דגם דרבנן מעכב וכבר כתב כן הב"ח סי' קכ"ח בזה"ל דכל דברים המעכבים מדרבנן וסד"א כיון דנ"כ דאורייתא כדימרון לון א"כ כל כהן אפי' יש בומדברים המעכבים מדרבנן עובר בעשה וחייב לישא כפיו לכך אמר רבינו להוציא מסברא זו ואינו בכלל הקריאה דאין דעתו לפסולים כלל יע"ש את"ד וד"ז נחמד הוא:

שם כיון שנפתח ס"ת וכו', עיין בק"א שהרגיש בדבר פשוט דמאי ענין המימרא לכאן דכולה שמעתא בדין נ"כ מיירי יע"ש ואפשר דלהורות הוא במה שפסקו האחרונים סי' קכ"ח דאסור לקרות הפרשה ש"מ ואחד תרגום בשעה שהכהנים מברכים לעם דאפילו למ"ד דמותר לקרות הפ' שמו"ת בשעה שהש"ץ קורא הפרשה בס"ת אפ"ה אסור בבר"כ עיי"ש, ויש להם שייכות בדינים הללו ועוד יותר מזה שאסור לספר אפילו שמו"ת, עיין בשורי כנה"ג שהביא שהאריך בתשובתו בזה ויל"ע שם, שם מכשול ועון מש"כ לעיל בזה מצאתי עכשו קצת בתורת הק' עיי"ש, שם וכי מהדר אפי' מציבורא, וכו', כתב בת"ה דא"ל דאין לומר קודם דמהדר אפי' שלא יהי' נראה קצת כמוסיף על הברכות כשיאמר כל זה ובמהדר אפי' מציבורא אין בה משום הוספת ברכה בכה"ג עכ"ל, במ"ב בביאור הלכה בסעיף כ"ז הביא כן בשם הש"ע הגר"ש וכן מוכח מהרשב"א סוכה ל"א דדוקא בפריסת כפים וכו' ומסתמה ה"ה שארי דברים המעכבים בנ"כ דמאי שנא, אמנם מדברי הרמב"ם בה"ת דין י"ב משמע שלא כדבריהם שכך לשונו שם אין הכהנים רשאים בכל מקום להוסיף ברכה על שלשת הפסוקים וכו' לא בקול רם ולא בלחש וכו' עכ"ל הרי דלדידיה עוברים על ב"ת כשמברך בלחש אע"ג דקו"ר הוא לעיכובא ומסתמא דלדידיה ה"ה בלא פריסת כפים וכה"ג ג"כ עובר וצ"ע עכ"ל, ובלא"ה נוסח פסוקים אלו אינו נוסח של ברכה, ומש"כ הרמב"ם אין הכהנים רשאים „בכל מקום" נראה דכוונתו הוא בכ"מ בין במקדש ובין בגבולים וכמו שאמר בלשון הזה בהלכה י"א שם עיי"ש, ולפ"ד הרמב"ם יל"ע על שיטת הב"ח ריש סי' קכ"ח דדוקא עם נ"כ ואפילו אם לא בירך מתחלה אקב"ו וכו' אבל אם יברך בר"כ בלא נ"כ אינו עובר זר בעשה, עיין בפמג"ד שם ועיין במ"ב וביאר"ה שם סי' קכ"ח גם נ"ל דבעינן פסוקי תורה:

שם ע"ב השקיפה ממעון קדשיך עי' בשו"ת בראש' ביכורים דף י' ע"א משום דקאי על הד' פרקים הללו שבהם (נ"כ ביו"ט) כמנהג חו"ל כדאיתא במע"ש פ"ה מי"ג ע"ש, והשקפה בכ"מ הוא לרעה ורק ע"י מ"ע נהפך מרוגז לרחמים וכן י"ל כאן ע"י בר"כ וכמש"ל מהירושלמי עכ"ל, ועיי"ש עוד כמה הערות והארות בשמעתין: שם ואין הכהנים רשאין להתחיל בברכה וכו', באיזה ברכה מיירי אי בבר"כ או בהברכה אשר לפניה, עיין בבא"ש ותבין, ומצאתי בהגהות על הרמב"ם דפוס ווילנא שאחד כתב בזה ונשכחתי מקומו, ועיין בהמאירי ד"ה סדר נ"כ, ומפורש הוא בש"ע סעיף י"ח ואין הכהנים רשאים להתחיל בברכת אשר קדשנו וכו', ובאחרונים שם ובמג"א סקכ"ח ובדגול מרבבה שם ובלבושי שרד, ומלשון זה שאמר ר"ח אין הקורא' רשאי לקרות כהנים, יש במשמע כל קורא ולא דוקא כהן כדאמר לעיל ל"ה ע"א דדוקא כהן קורא כהנים וכו', אלא כדאמר בירושלמי שם שהובא בתוס' שם וכמו שהקשה בבא"ש שם ואחד מן התירוצים הוא שחזר בו ר"ח, וכן משמע כאן, ור"ח היה כהן והיה עסוק הרבה בדיני בר"כ לפרטיהם ועיין הגהות רד"ל ז"ל:

שם עד שיכלה אמן וכו' עיין פרש"י דכל הני משום דתרי קלא לא משתמעי ע"כ, ובתוס' ד"ה עד וכו' האריכו בזה ומתחלה כתבו לענין בר"כ כיון דמשום לשמע הוא לא משתמע כ"ז שעונין דהוי להו תרי קלא וכו' ואח"כ כתבו אי נמי בעי דלישמעו נמי הברכה הני דמאריכין באמן אע"פ שטועים וכל שעה שהן בעצמם עונים אין שומעין קול חבריהם וכו' ע"ש, ואמרתי להסביר דאפשר דבזה פליגי אי נקטינן כסברת החרדים שידוע שהביאו בספר הפלא"ה דמצוה על ישראל להתברך מפי הכהנים והם נמי בכלל המצוה עיין שע"ת ומ"ב סי' קכ"ח, ומנ"ח ושו"ת ראשי בשמים, ומצאתי לדברי דוד האחרונים בזה"ל להגאון ר"ד אופנהיים ז"ל בסיף שו"ת חות יאיר בזה"ל וגם מצווים ישראל לשמוע בר"כ מן הכהנים וכל שאינו שומע במזיד אינו בכלל ברכה וכו' יע"ש ובמנ"ח מ"ע שע"ח העיר שמדברי הריטב"א סוכה ל"א ע"ב ד"ה מאי לאו מבואר להיפך וז"ל כענין שמצינו בכהן שעולה לדוכן וכו' ול"ל שעושה להוציא אחרים דליכא חיובא אישראל להתברך מצוה דכהן הוא יע"ש ויש לתרץ דבריהם ואכמ"ל, שוב בהגיע לידי ס' שו"ת דבר אברהם סי' ל"א שהביא דבריהם וחילק ביניהם יע"ש, ומזה לא נכונים הם דברי הקרן אורה כאן שכתב כ"כ בפשיטות דאין חוב על הציבור לשמוע ב"כ עיי"ש ומצאתי עכשיו בת"ה שכבר השיגו בזה והביא המבואר בספרי דיליף מאמור להם שיהי כל הקהל שומע וכיון דילפינן מקרא חייב גמור הוא וכן לא ראה בספר חרדים עיי"ש, – וברש"י כאן ד"ה יש ללמוד מכאן וכו' שכתב כשכלה אמן אחרון מפי הציבור מחזירין פניהם וכופפין קשריהם, שהיא תמוה מאד לכל מעיין דהא אמרינן אין הכהנים רשאים להחזיר פניהם מן הציבור עד שיתחיל ש"צ בח"ש מצאתי בד"א הנ"ל שהביא שמצא לאחרון אחד שעמד בזה וכתב דגירסת השאלתות בפ' בהעלתך דאין הכהנים רשאים להחזיר פניהם מן הצבור עד שיכלה אמן מפי הציבור וזה גירסת רש"י וא"ש, ועיין בהמאירי שלא כ"כ עיי"ש, ועיין בפמג"ד בא"א ס"ק כ"ח – ונסתפקתי באחד שהדיר הנאה מכהן אם מותר להתברך ממנו בר"כ, אם נימא דמצות ללה"נ וישלדבר בזה עם כל המשניות והדינים שבמס' נדרים, וגם אי כהנים בבר"כ הם שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא, ומסתבר דבזה לכ"ע הוי שלוחי דרחמנא וכמו שאמר אדבריה ר"ח למ"ע וכו' עשינו מה שגזרת עלינו, שאינן אלא גזירות ובע"כ שלוחי דרחמנא הם ועיין במג"א סי' קכ"ז סק"ג אין מלת כהנים דבק למלת עם שהרי קיי"ל כהנים שלוחי דרחמנא נינהו וכו' יע"ש ואף שאין דבר זה פשוט כ"כ, עיין תוס' קדושין שם, וכמש"כ בזה בבר"כ לכ"ע שלוחי דרחמנא הם אך יש סברא גם להיפוך דכאן לכ"ע שלוחי דידן הם, דגלי רחמנא באמור להם דבעינן דוקא אמירה ושליחות להם, ואל"ה אין עליהם שום חיוב לברך וא"כ שלוחי דידן נינהו, וא"ש ויאמר לדבק טוב כהנים עם מלת עם דכאן לכ"ע שלוחי דידן נינהו ודו"ק כי יש פנים לכאן ולכאן וקצרתי בהסבר, כא"כ מקומו אך נפ"מ לנידר הנאה וצ"ע להלכה, אך סברא הנ"ל י"ל דאף דחיוב ועבירה ליכא עליהם בלא קריאה, אמנם מצוה בוודאי ישנו עליהם וכן כתב במנ"ח מ' שע"ח וד"ז פשוט הוא, ואכתי איכא צדדין לכאן ולכאן:

שם דנד פורתא, ראיתי לאחד מבעלי הגהות שעל הרמב"ם דפוס ווילנא שתמה שלא העתיקו זה כ"א מהרו"א יע"ש, נעלם ממנו שהוא מובלע בלשון הטור בשם מהר"מ מרוטנבורג דלא יעלה אא"כ מובטח שיחזור לתפלתו בלא טירוף דעת ויעקור רגליו מעט בעבודה עכ"ל: בהגהות הרד"ל ד"ה בעבודה וכו' אבל קודם עבודה ודאי א"צ ואולי לא מהני כלל עקירה וכו' א"כ וודאי אין מקום לעקירה קידם עבודה דהכא משמע דהעקירה וכו' בעידן עבודה עיי"ש לא היה צריך לדון כזה בעצמו דכבר מפורש כזה בעטרת זקנים בסעיף ח' הביא דהמנהג שלנו שהש"ץ ממתין ברצה שיעלו הכהנים לפני התיבה ואפשר משום חשש דלמא לא עקר רגליו ממקום הרחצת ידיהם כי מסתמא שמשם נקרא עקר רגליו ולא במה שעוקר רגליו לרחוץ ידיו עכ"ל, – שם הגהות הרד"ל אבל דאביי פשיטא דאם היה בבהכ"נ וודאי היה נ"כ אלא דע"י דאנסו ליה עדנא הוי מצלי היכי דהוי גריס כדאיתא בברכות (ד"ח) עכ"ל אמנם עיין בשו"ת מהר"י הלוי אחי הט"ז ז"ל ושם בס' י"ג נשאל בזה מהט"ז שמהגמ' ברכות נסתר מהגמ' דמגילה פ' בני העיר אי גרסינן שם אביי והשיב לו שם ומסיים בסו"ד בזה"ל דכלל העולה שלא התפלל אביי בשום מקום רק במדרש שלו בעשרה ולא למד אפי' לפעמים אלא שם כיון שהיא בהכנ"ס שלו עכ"ל וא"כ צע"ק מדוע לא עלה לנש"כ כזה הערותי כבר בהי' דפריך לעיל (ל"ח ב') אינו והא ר"א ור' אסי' סלקי וכו' עיי"ש, והא בברכות שם איתא ג"כ בר"א ור"א בעוע"ג דהו"ל תליסר ב"כ בטבריה לא מצלי אלא ביני עמודי היכי דהוי גרסי עיי"ש ואיכא מראשונים דמפרשי לה דהתפללו ביחידות ולא בי עשרה, והיכי הוי סלקו לדוכן, וצ"ל דמיירי בשבתות ויו"ט דאיכא מ"ע יתירא להתפלל בציבור מטעם ונקדשתי עיין פמ"ג ויש לקצר: שם ל"ט ע"ב אין הציבור רשאי לצאת עד שינטל ס"ת וכו' עיין בפרש"י ז"ל ועיין פירש הגאון ז"ל בטור אור"ח סי' קמ"ט ובמפרשים שם, שו"ר בבא"ש שכבר הביא דברי הרי"ף בשם גאון, – שם אחרי ד' אלקיכם תלכו, עיין לקמן מ"ב בתוס' ד"ה מפני וכו' כי ה' אלקיכם ההולך עמכם זה השם הנתון בארון, ועיין לעיל י"ד ע"א מאי דכתיב אחרי ד' אלקיכם תלכו וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה וכו', ובפרש"י בחומש שם פ' ה' וצע"ק, – שאו ידיכם קודש, עיין לעיל עמוד א' דמיירי קרא בנ"כ עיי"ש ובתוס' שם – שם תוס' ד"ה אם וכו' התירו וכו' עיי"ש עיין תוס' לקמ' מ' ע"א ד"ה כל וכו' ותבין כונתם אך לפי מאי דמדחי שם א"כ אין ראיה דסכנה שאני, – עיין קרן אירה ביאור נחמד על כל שייכות הפסוקים אלו בזמנים חלוקים הללו, – ומענין לציין כי כולה שמעתות שבעמוד זה כהני ולווי אמרינון כי ר"ח ורב אסי היו כהנים וריב"ל היה לוי כמבואר בסדר הדורות מגמ' דחולין דק"ו והבא"ש הוריות דכ"ג יעו"ש, בסתו"א:

תוכן העניינים

מנחה חריבה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה