אור ברסלב

מנחה חריבה· רבי פנחס אפשטיין

דף ל"ח

דף ל"ו

ע"א השם ככתבו פרש"י בי"ק וכתב בפיה"מ לרמב"ם וזה הוא שם המפורש הגדול ודע זה ואל תטה במחשבתיך במה שמהבלין בו כותבי הקמיעות והמשוגעים מבנ"א וכו' יע"ש, – שם חוץ מכה"ג שאינו מגביה וכו' מן הציץ, בבא"ש הקשה דא"כ נימא מכח האי ק"ו דאמר בפ' הקומץ דחייב אדם למשמש בתפילין כ"ש ק"ו מציץ וכו' ה"נ נימא שיהא אסור אפילו לכהנים הדיוטים להגביה ידיהם על גבי ראשיהם מחמת התפילין שיש בראשיהם וכו' יע"ש מש"כ בזה, ויש להעיר עליו שלא הזכיר כלל די"ל באמת כהנים בעבודתם פטורין מן התפילין ועיין בגמרא דזבחים י"ט ע"א וערכין ג' ע"ב ובשטמ"ק שם וכמו שביאר בארוכה בשאג"א סי' ל"ז ובקו"א שם וכ"פ הרמב"ם דהוא רק רשו' אם רצה להניחם השל ראש יע"ש ובמנ"ח מ"ע צ"ט וא"כ י"ל דבשעת ברכות לא היו מניחין כיון שלא היו מחיובים, אך באמת כזה יש להעיר גם לענין הציץ דנימא שבעת ברכת נ"כ יסלק מעליו הציץ ועיין מש"כ בחידושי משניות שעם להתפא"י, ע"כ מהד"ק שם על הגליון דמס' תמיד פ"ז מ"ב בהא דרב"י אומר אף כה"ג מגביה את ידיו למעלה מן הציץ וכו' נ"ב אי לר"י צריך עפ"י דין שיהי' הנ"כ למעלה מראשיהן, א"כ יסלק הציץ מעליו לרגלי עת נ"כ ובוודאי לא צריך לזה בג"כ, דגם בע"מ כשר, ואף דר"י לשיטתו ביומא דף ז' אין על מצחו אינו מרצה, וא"כ א"א לסלקו מעליו משום הקרבנות שקאי באמצע עבודה ויל"ע, אך עיין בתוס' יו"ט וכן בקרן אורה לסוטה שביארו זה דלר"י מסברא בעלמא פליג ולא בעי דוקא על ראשיהן עכ"ל שם, שו"ר ששאילת הבא"ש היא שאלת הראשונים ז"ל עיין בספר יראים דין נשיאות כפים יע"ש מש"כ בזה, וכן ראיתי להראב"ד ז"ל בפירושו למס' תמיד שם הנ"ל יע"ש, (וכן ראיתי עכשיו במ"ק שהביא דברי הראב"ד) וחידוש שלא העירו כנ"ל ויל"ע, – שם ר"י אומר אף כה"ג מגביה ידיו למעלה מן הציץ שנאמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם עכ"ל, ויש לדקדק רבנן מאי יעשו בהאי קרא דכתיב באהרן כה"ג, וראיתי בתוס' יו"ט כאן דמפרש לה בלא"ה דקאי ע"כ ארישא דמילתא דצריך נ"כ יע"ש ודוחק, וגם משמע דבברייתא לקמן איתי זה מגז"ש ופירכת ר' יונתן שם עיין לקמן, גם במה פליגי ר"י ורבנן, והיה א"ל דר"י לשיטתיה אזיל דס"ל ביומא דף ז' ע"ב ד"ה דציץ בין שישנו על מצחו ובין שאינה על מצחו מרצה דברי ר"ש רב"י אומר עודהו על מצחו מרצה אין עודהו על מצחו אינו מרצה יע"ש, וא"כ ר"י לשיטתו מייתי שפיר ראיה מאהרן דע"כ הוה לבוש בציץ דאל"ה אינו מרצה ואפ"ה כתיב וישא אהרן את ידיו אבל לרבנן דר"י לשיטתיהו דאף דאין על מצחו מרצה וא"כ א"ל דשם מיירי דלא הוה לבוש בציץ אבל בעלמא כה"ג שלבוש בציץ אינו נושא כפיו למעלה אלא דמצדיה תברא דאמר התם הנח לכה"ג ביוכ"פ שטומאה הותרה בציבור ואין צריך לרצוי ציץ כלל יע"ש וא"כ בימי המילואים דהוי ק"צ ואין צריך לציץ וא"כ מאי מייתי בכלל ר"י ראיה מהתם, (וע"כ צ"ל כהתוס' יו"ט) ואל"ק דגבי מילואים נמי הוי נמי איל שלו וא"כ הוי צריך ציץ לרצויי כאן דקרבן יחיד הוא וכמבואר ביומא שם ז' ע"א ועיין תוס' שם ד"ה כיון וכו' עכ"ל בחידושי מהד"ק, ועיין לעיל מש"כ בזה, כן מש"כ הבא"ש דנושאין ידיהם וכו' דבהכי הוי נשיאת ידים דכל הזרוע נקרא יד דכתי' וקשרתם לאות על ידך דהיינו זרוע וכו' עכ"ל עיין היטב השו"ט בערכין י"ט ע"ב בזה ומקידוש יו"ר במקדש:

שם גמרא ונאמר להלן אלה יעמדו לברך מה להלן בעמידה אף כאן בעמידה ע"כ, עיין במו"ק כ"א ע"א ובתוס' שם ד"ה אלא וכו' ובכל דיבורי התוס' שנסמן שם ובתוס' כתובות ק"ט ע"א ד"ה חשיב וקדושין דף ט' ע"ב ד"ה הן הן וילע"ק, ועיין לקמן ל"ט ע"א ובפתחו עמדו כל העם ואין עמידה אלא שתיקה וכו' ודו"ק מה משרת בעמידה וכו', עיין בתוס' שאנץ שכתב בזה"ל וכ"ש בזה"ז לדוכן ואמרינן נמי התם הרי אלו כבע"מ ולא מצינו בשום מקום שבע"מ פסול לדוכן אא"כ היו מומין שבגלוי שהעולם מסתכלין בו, עכ"ל לשון מסופק זה לאחד מן הראשונים צע"ג מה שאמר לא מצינו וכו' אדרבה מצינו ומצינו מפורש בזה במס' תענית דף כ"ז דפריך הגמ' אי מה משרת בע"מ לא אף כהן מברך בע"מ לא וכו' ובתוס' שם ד"ה אי מה וכו' יעוש"ה, וע"כ קיצור לשון יש כאן בתוס' שאנץ שהוא קיצור מתוס' הגדול, וכבר נשתוממו כל הבאים אחרי הט"ז אור"ח סי' קכ"ח שנעלם ממנו גמרא ערוכה דתענית הנ"ל, עיין שם גם בהגהות הרצ"ח, והגהותהגרי"פ באו"ח שם ועיין לקמן ל"ט ע"א בתוס' ד"ה וכי וכו' וכשם שבע"מ נושאין כפיהן וכו' יע"ש, והוא מכח הגמ' הנ"ל, ומצאתי במדרש תנחומא פ' נשא דאיתא הכי ילמדנו רבינו כהן בע"מ מהו שישא את כפיו, כך שנו רבותינו כהן שיש מומין בידיו לא ישא את כפיו ורבי היה שונה כהן שיש מומין בכולו לא ישא את כפיו ועי"ש ולפי פירוש העץ יוסף שם רבי פליג ע"ז וס"ל דאפי' בכל הגוף לא ישא את כפיו ואפי' מומין שבסתר לא ישא את כפיו משום דאתקיש לעבודה דכתיב לשרת ולברך בשמו דמטעם זה פסול ביושב וא"כ ה"נ יהא פסול בע"מ אפי' מום בסתר יע"ש א"כ מחלוקת התנאים בזה, ונעלם ג"ז מהט"ז שם ומשרת גופיה מנלן דכתיב לעמוד לשרת, עיין בגהש"ס שהביא כבר דהא דקשה הא באותו קרא עצמו בפ' עקב כתיב לעמוד לפני ד' לשרתו ולברך בשמו עיין בזית רענן פ' עקב, ובשבות יעקב סי' א', וכו' את"ד ובפשוט עולה בדעתי לומר דאי מהתם הו"א דוקא לכתחל' אבל בדיעבד כשר, קמ"ל האי קרא לעכב, ובפרט לפי מאי שציינתי לעיל אין כ"כ לדייק מלשון לעמוד שבעינן דוקא בעמידה, וגם י"ל הכוונה לעמוד לפני ד' היינו משום כבוד ד', אבל לא מצד עצם דין השירות, וע"כ הביא קרא לעמוד לשרת דהעמידה היא משום דין השרות ולא רק משום כבוד, וע"כ גס בדיעבד פסול וכמו שפסקו התוס' כאן ד"ה הרי הוא אומר וכו' יע"ש, ובשבו"י ראיתי שמתרץ דהאי לעמוד לפני ד' דפ' עקב קאי אלפניו דכתיב לשאת את ארון ברית ד' דהיינו בכתף ע"ז קאמר לעמוד לפני ד' שישאו את הארון לפנים והיו מלפנים ולא דאך אחוריו והי"ט דרמב"ם פ"ג מכלי המקדש ודו"ק, והוא פוסק שם דלא כתוס' אלא דבדיעבד גם יושב מהני בנ"כ ועל סמך דעת הרמב"ם ז"ל יע"ש, ועיין נו"ב חאור"ח סי' ה' מהדו"ק שחולק עליו וכתב ששגה בזה יע"ש שהביא דברי הסמ"ג שהביא גהש"ס כאן וכן התוס' מנחות ק"ט ע"א יע"ש, – קשיא ליה לר' יהונתן, עיין בתוס' ועיין תוס' כתובות ב' ע"ב ד"ה פריך רב אחאי וכו' יע"ש וזה דוקא נוכל לומר על אמוראים ולא על לשון התנאים, ע"כ דלא גרסי' ליה אף בניו בנ"כ, פרש"י ולא תקשי תו שכן כ"ג דאין משיבין על ההיקש עכ"ל וא"כ צ"ל דהגז"ש אינו מופנה ולכך למידין ומשיבין עיין בנדה דכ"ב ע"א מחלוקת ר"י ור"ע, שו"ר שכוונתי לדברי המל"מ הל' תפילה שהביא הת"ה יש לחקור כיון דילפינן ברכת כהנים דבלה"ק מברכת הר גריזים, א"כ נילף נמי ברכת הר גריזים מברכת כהנים דהיה בנ"כ דאין גז"ש למחצה, ויל"ע בפנ"י לקדושין שאמר דבדבר שאין מסתבר למילף לא אמרינן אין גז"ש למחצה, – שם איני צריך הרי הוא אומר בכל המקום וכו' עיין פרש"י ותוס', וע' ברכות ו' ע"א ומניין אפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו שנאמר בכל המקום וכו', וזה משנה ערוכה במס' אבות פר"ג מ' י' מניין שאפילו אחד וכו' וילע"ק בזה – אין לי אלא בני ישראל גרים וכו' מנין ת"ל אמור להם וכו', ע' כיו"ב לעיל כ"ו ע"א ואמרת ריבוי' הוא ובחידושי שם בשם התוס' סוכה עי"ש, כאדם האומר לחבירו עיין בבא"ש שכ' שצריך להגיה שיהא כל הקהל שומע עיי"ש נ"ב יותר טוב להגיה כאדם שאומר לחברה דהיינו לחבורה וקהל גדול שצריך שישמעו כולם, שם נקטינן כהן קורא כהנים ואין ישראל קורא כהנים וכו' ולית הלכתא כוותיה דר"ח ע"כ, א"ל דתליא במחלוקת ר"ע ור"י אי ואני אברכם קאי על הכהנים או על ישראל ועיין לקמן במאמר ריב"ל ובח"א מהרש"א שם דאי ואני אברכם קאי על הכהנים א"כ אמור להם נמי דאזהרה שלהם תוהא, ולהם יש כל השייכות בהברכה אבל אי ואני אברכם קאי על ישראל, וברכה לכהנים הוא מפסוק אחר, א"כ האמירה והאזהרה הוא אף לישראל שהם שייכים בעיקר לברכת השם ב"ה והסכמתו לברכת כהנים וי"ל וקצרתי:

שם בתוס' ד"ה או איני אלא בכינוי, ר"ה פי בספרי בכינו כגון אל אלקים וכו' דהיכי תיסק אדעתין לשבושי קרא למימר יברכך אלקים במקום שם בן ד' אותיות וכו' עכ"ל, ונראה להעיר קצת דלרבנן דנפ"ל בלה"ק מגז"ש, מאי עבדי ליה עם הא דכתיב כה ועיין ל"ג ע"א, וע"כ א"ל דאיצטרכו להו כה עד שיאמר בלשון הזה דהיינו בשם המפורש כדכתיב בקרא, ויש מקום לומר דלדידהו דנפ"ל לה"ק מגז"ש לא קפדינן רק שיהי' בלשון הקודש אבל לא הלשון ממש דכתיב בקרא אבל לר"י דנפ"ל מכה עד שיאמר בלשון הזה בעינן כלשון הזה ממש דכתיב בקרא, וא"כ לרבנן י"ל דהכי פירשו דברייתא אתה אומר בשם המפורש או אינו אלא בכינוי, דהיינו כשיאמר בל' אחר ולא בלישנא דקרא דוקא אז יאמר ג"כ השם בכינוי ת"ל ושמו את שמי המיוחד לי, דקמ"ל דאפילו אי נימא דלה"ק אינו מעכב בדיעבד וכשיש הרבה פוסקים בזה דאינו אלא אסמכתא מ"מ השם ב"ה צ"ל בלשון הפסוק וככתבו דוקא ומיושב קצת תמיהת רבינו הלל, ומצאתי בתפארת ישראל במשנה ד' גבי חליצה דאמר ר"י ג"כ הכי, כתב בתפארת שם אות ט"ז נ"ל דנ"מ דלת"ק סגי בלה"ק אפי' איני אומר בלשון המקרא ממש, אלא דא"כ לפי מאי דקיי"ל כת"ק א"צ בלשון המקרא ממש וכ"כ בביכורים דלא כתב ככה אין לשון המקרא מעכב והלא לא קיי"ל כן עכ"ל ונ"ב עיין לעיל די"ח כתבתי כן בחידושי וצ"ע בזה, ובמג"א סי' קכ"ח ס"ק כ"א הביא בשם כנה"ג דאפי' בדיעבד לא יצא עיי"ש ואפי' בגבולין ואפשר דזה דוקא לר"י דיליף מכה וכן משמע בט"ז שם אבל לרבך מהני בדיעבד בשאר לשונות, ועיין פמג"ד אשל אברהם שם דכולהו לעכובא ואליהו רבה ושירי כנה"ג ומ"ב: שם בתוס' ד"ה הרי ונראה לר"י דכהן שבירך ב"כ בישיבה לא עשה ולא כלום וכו', כ"כ לעיל בשםהשבות יעקב דהרמב"ם פליג על זה ומה שהשיג עליו בנוב"ק סי' ה' יע"ש ומשמע מדברי התוס' דאף בגבולין כן, ועיין בק"א ויל"ע דבפעם השני הלא חסר להם האמירה, וצ"ל בשאמרו להם ג"כ אז הוא עובר בפעם הב':

באור זרוע הל' נ"כ סי' תי"א הביא הא דתנן במגילה אין נ"כ בפחות מעשרה ופיר"ת דלא מחייב כהן בנ"כ דאורייתא אלא בעשרה כההיא דסוטה דאמר אביי נקטינן לשנים קורא כהנים ולאחד אינו קורא כהן וקיי"ל כוותיה ומדמיעטה רחמנא ליחיד מקריאה ש"מ דלא מחייב לפיכך יחיד מה"ת אינו נו"כ אבל מדרבנן נושא ואיני מבין דא"כ שנים דרבינהו קרא לקריאה נושאין מדאורייתא אע"ג דליכא עשרה, אבל יש להביא ראיה מהא דאמר ר' יצחק לעולם תהא אימת ציבור עליך שהרי כהנים פניהם כלפי העם אחוריהם כלפי שכינה ואי איתא אפילו יחיד נמי, וגם זה אינו ראיה דר"י מייתי ראיה לפי שהכהנים נוהגים מדרבנן, מיהו מסתברא קילתא דמדאורייתא אינו נ"כ אלא בעשרה אבל מדרבנן נושא אפילו ביחיד עכ"ל וצ"ע בזה והאחרונים לא פירשוהו, ויש כמה סתירות לזה ואני איני כדאי להאריך: במה שהבאתי לעיל דברי המדרש תנחומא דשנו רבותינו כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו ורבי היה שונה כהן שיש מומין בכולו לא ישא את כפיו עכ"ל ופירוש העץ יוסף שם, אחרי ראיתי לרבינו הטור אור"ח סי' קכ"ח שהעיר על הרמב"ם ז"ל שכתב מי שיש לו מום בפניו או בידיו ורגליו לא ישא כפיו, העיר הטור דבגמרא לא קאמר אלא בידיו מפני שהוא נושא אותם וניכר בהן יע"ש ובב"י ובית חדש מש"כ בזה, עכ"פ יכולין אנו עכשו לפרש מחלוקת רבי וחכמים, דחכמים ס"ל כהן שיש „בידיו" מומין בידיו דייקא וכשיטת הטור, ומפני שהוא נושא אותן וניכר בהן ורבי היה שונה כהן שיש מומין בכולו היינו בפניו ורגליו ג"כ וכהברייתא וגירסא דילן במגילה דף כ"ד, אבל היינו דוקא מומין שבגלוי, אבל לא מומין שבסתר ודלא כעץ יוסף, וזה נכון: שם ע"ב הקב"ה מתאוה לבר"כ וכו' ואני אברכם עיין פירוש רש"י ומהרש"א ז"ל, ובזה א"ל מה שעמד לקמן בבא"ש על נוסח הברכה שתיקנו לאמר וצונו לברך את עמו ישראל באהבה עיי"ש ובהגהות הרצ"ח ועם הנ"ל א"ל דעיקר הברכה הוא ולרמז גם זה דלא עשאה צורך ישראל אלא צורך מקום ב"ה וא"כ מלת באהבה לרמז הוא על אהבת ישראל להקב"ה שאנו מברכין ומקלסין ומתאוה כביכול לברכתם ודו"ק כי א"א להטעים יותר בענינים כאלה: שם כל כהן שמברך מתברך ושאינו מברך אין מתברך וכו' עיין פרש"י ומהרש"א ז"ל, ואפשר להעיר דמטעם וה הוי מ"ע שמתן שכרה בצדה ואין ב"ד כופין עליה, ועיין תוס' חולין ק"ו ועיין בנחלת צבי יור"ד סי' רמ"ה ס"ד בהגהה יע"ש היטב, ואחר כותבי ראיתי בפמג"ד סי' קכ"ח שכ' בפשיטות דמצוה זו של נ"כ כופין עליה בסו' משבצות זהב כתב בזה"ל כהן שנשא כפיו בלילה אין כלום ועובר כשאמרו ביום ולא עלה (ראיה למש"כ לעיל דבעינן אמירה פעם ב') וכן יושב וכו' והנה כהן שלא רצה לעלות מכין עד שתצא נפשו וכו' ופלא שלא העיר כסברתי ויש להאריך בזה אך הצורך לקצר: שם עובר בג' עשין.

זה פשוט מכל הפוסקים ומהתוס' כאן שהביאו בשם הירושלמי דאפילו בגבולין הוא, וגם מדאמר רב הטעם דחוששין שמא ב"ג וב"ח הוא, וזה לא שייך במקדש כשראינו שהוא עבד איזה עבודה ונמנה בין הכהנים הכשרים, אמנם זה דוקא כשאמרו לו לעלות וכדמבואר אור זרוע הגדול וכדפסק בש"ע סי' קכ"ח ס"ב דדוקא אם היה בבהכנ"ס כשקורא כהנים או אם אמרו לו לעלות או ליטול ידיו, ועפ"ז פלפלתי במה שהזכירו התוס' דסבר לומר שמ"ע דוחה למצות ל"ת וכו', ועפ"י הגמרא דכתובות דף מ' דאי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל והארכתי בזה הרבה ומסרתי זה בכתב להרב ר' אלי' פנחס הכהן ז"ל ונאבד בידו, ועיין בתוס' ד"ה הא דסליק וכו' ולפרוס ידיה אנסי ליה עודניה, ועיין מג"א סי' קכ"ח ס"ק מ' מ"א ודו"ק, כן הארכתי שם בענין בעידנא ועוד כללים השייכים לזה אלא שאכ"מ להאריך ועיי"ש בשירי קרבן ובמה"פ: שם מה להלן בעבודה אף כאן בעבודה ילע"ק מלעיל ע"א ומתוס' ד"ה כל הימים וכו', ועיין בלבוש אור"ח ובאלי' רבה שם, – כל הנהנה מצרי עין עובר בלאו וכו' רנב"י אמר עובר בשני לאוין, כבר עמד על זה הגרי"פ ז"ל באומר השכחה שלו שלא מצא נזכר זה בא' מן הפוסקים וכפל דבריו שם באות ע"ח, דאפילו תימה דאין זה אלא דרך אסמכתא אכתי קשיא כמ"ש ברכות י"ג ע"א בחיבורי הלזה בשם המהרש"א עכ"ל:

שם בה"כ שכולה כהנים כולן עולין לדוכן למי מברכין אמר ר' זירא לאחיהם שבשדות וכו' מקצתן עונים אמן ל"ק הא דאישתייר בי עשרה הא דלא אישתייר בי עשרה עכ"ל, ועיין פירש"י ז"ל וילע"ק לדעת ר"ת שבאור זרוע הנ"ל שהבאתי, בת"ה העיר דוודאי גוף מצות הברכה דנ"כ גדול יותר מעניית אמן וצ"ל דהכוונה דמקצתן שענו אמן יעלו אח"כ לישא כפיהם והעולים מתחילה יענו השתא אמן את"ד ולא הרגיש דא"כ מאי חילוק בין אישתייר ולא אישתייר בי עשרה ומאי כתב רש"י דאינן ראוין לברכה, אם אח"כ יעלו הם לדוכן והא גם לשנים קירא כהנים, והנה אם נימא כדעת מי שאומר דבברכת כהנים עצמה ג"כ יוצא מטעם שומע כעונה עיין בשו"ת משיב דבר חאור"ח סי מ"ז בחידושיועל אור"ח סי' קכ"ח שדעתו שא"א להוציא בר"כ עצמה היינו יברכך דאי איתא למה לא אמר דמשו"ה האריך ימים משום שברך בר"כ, בעצמו אלא דזה אסור מדינא רק הברכה דלפני בר"כ דמן הדין יכול לסמוך על חבירו וכו' משא"כ בב"כ דלא כמו ששמעתי מחכם א' דגם בר"כ יכיל להוציא, והטעם בזה שמעתי משום דבעינן בקול רם וסברא דשומע כעונה לא מצינו אלא במדבר בלבד ליתא וכו' יע"ש ועיין בבית הלוי ח"ג ובראשית ביכורים להגר"ב מווילנא זצ"ל ואי"ה לקמן נדבר עוד מזה, ולכן לא תקשה עוד דניחא להו ג"כ לברך די"ל דיכוונו לבם לצאת מטעם שומע כעונה, וגם יעני אמן וכיון דרק מתכוונים לשמוע לא חיישינן בזה מפני הטירוף אך עדיין אינו ניחא החילוק בין אישתייר עשרה, או לא אישתייר, ויל"ע גם יל"ע מדוע ליתא כאן החשש שמא יאמרו ב"ג יב"ח הוא, וצ"ל דברבים ואיזה כהנים לא שייך חשדא ואפשר דזה החילוק בין אישתייר עשרה או לא ויש עוד לעיין בזה, ומצאתי להמאירי ז"ל שהרגיש בקושי המאמר ז"ל וז"ל ויש כאן מקים עיון שהרי אמרו בר"כ בעשרה, והכהנים מן המנין וא"כ אף בעשרה מצומצמים יהי' מקצתם עולים ומקצתם עינים אמן עכ"ל המאיר לעולם שו"ר בק"א שציין לעיין בכ"מ יע"ש, ועיין בפמ"ג וס' קכ"ח דבכה"ג שכולם כהנים עיקר ברכתם הוא רק מדרבנן בעלמא דהרי אין כאן שום ישראל האומר לו לברכו ע"ש, ואמירת נשים וטף לא מהני מידי אף שהם בכלל ברכה דמרבינן מאמור להם ועיי"ש בפמג"ד בא"א אות ל"ז דמסיק דמהני אמירתם לעלות וא"כ צע"ק עיין בב"ח ריש סי' קכ"ח דמאי דפסקו הרמב"ם והטור דכהנים מן המנין מקורו הוא מכאן דמשמע דאם היו מקצתן ישראלים בהכהנים עולים לדוכן והישראלים עונים אמן אלמא דכהנים מן המנין עכ"ל ונעלם זה מכמה אחרונים שכתבו מעצמם כן: שם ל"ח ע"א תוס' ד"ה לשנים וכו' כיוונו בזה להקשות על רב"ח דידן שסותר עצמו, וכמו שהקשה בבא"ש ועיין ת"ה בשם סדר הדורות ועיין בירושלמי ברכות שם בגליון הש"ס שכבר מציין בזה לכל המקומות, אבל כנראה לא היה גלוי לפניו כל סדר הדורות שם בסדר תו"א: שם שזקני ב"ד שופכי דמים הם אלא לא בא לידינו ופטר' וכו', עיין מהרש"א שהקשה הא אדרבה לא היו צרי עין לגביה וכו' ואעפ"כ מביאין ע"ע וכו' יע"ש, ונראה מדאמרו ככה ב"ד שלא בא לידינו ופטרנהו משמע דלשאר כל העם באו פטרוהו בלא מזונות ולכך הרגהו וכפרש"י ומשום צרי העין הוא, משום דבשביל זה יוכל היות שגם אינו רוצח יהרוג להציל מזונותיו וחשב להציל עצמו ולכך אין אנו מכירין הרוצח ומשום זה מביאין ע"ע, והילכך משרבו הרצחנים ביטלו ע"ע עיין לקמן פ' ע"ע דף מ"ח:

תוכן העניינים

מנחה חריבה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה