מנחה חריבה· רבי פנחס אפשטיין
דף ל"ו
ע"א תוס' ד"ה כמאן כר"ש וא"ת דילמא בי"ת אפילו ר"י מודה הואיל והותרו שאר נכריות דהלמ"מ דקניאין פוגעין וכו' הותרו אפילו כנענים שבחו"ל וכו' ועוד אפילו ר"ש מה הוצרך להתירה מ"ש מכהן וכו' יע"ש, הנה לזה י"ל דאיצטריך היתרא לביאה שניה ובב"ר כ"ע לא פליגי דלא דברה תורה וכו', אלא דישאר הקושיא דנימא הואיל ואישתרי אישתרי, ובזה יש להבין דהואיל ואשתרי אישתרי לא שייך לומר אלא כמו התם בכהן שהותר גם איסור זונה דשני איסורים באים בב"א, ואמרינן הואיל, אבל הכא האיסור דלא תחיה כל נשמה הוא בא תיכף משעה שבידו להורגה ולא הרגה ואיסור דנכרית הוא בשעש ביאה וא"כ לא שייך לומר הואיל ואישתרי איסור שבא אח"כ הותר נמי האיסור שמקודם דתיכף עובר על לאו ועשה דלא תחיה כל נשמהוהחרם תחרימם, ואין זה בגדר איסורים שווים ועיין בטורי אבן מגילה דף ג' מש"כ בענין הואיל עיי"ש היטב ודו"ק וגם עיין ברש"ש מגילה שם מה שמחדש בזה ובמק"א דחיתי כל דבריו ואכמ"ל בזה, ועיין בשו"ת שאגת אריה סי' ל' במה שהעתיק דברי הראב"ד בפי' למס' תמיד יעו"ש ויל"ק דברי התוס' וקצרתי, שו"ר ההערה הראשונה שלי בדברי המ"ק בשם המקנה קדושין כ"א עיי"ש וכן רמז לדברי הט"א ואינו מבין מה שהביא בשם המקנה ומה שכתב הוא שליט"א דהואיל ואישתרי אישתרי היינו הלאו דלא תתחתן עיי"ש הלא הלאו הוא דוקא דרך חיתון ולא בביאה בעלמא והתוס' כאן לא הזכירו אלא הלאו דלא תחיה כל נשמה ולא הזכירו כלל הלאו דלא תתחתן, שוב עיינתי במנ"ח מצוה תכ"ז ומצאתי שהביא שם בשם הא"מ סי' ט"ז דמביא שיטות הראשונים דבגיותן חייב על הביאה לחוד בלא קדושין משום לאו תתחתן יע"ש וא"ש ובזה א"ל קצת במה שהקשו התוס' לר"ש דאמר מקבלין אותן ואינם בכלל לא תחיה למ"ל קרא ושבית שביו לרבות יפ"ת וכו' עי"ש דא"ל דאף דלא הוי בכלל לא תחיה, מ"מ הוי בכלל דלא תתחתן ע"כ צריך קרא לרבות יפ"ת של ז' עממים וכפי מש"כ במ"ק עיי"ש דלא שייך כאן הואיל ואישתרי, וי"ל, ודע דמש"כ התוס' דהותר איסור נכרית דקנאין פוגעין בו, הנה אף שזה דוקא בפרהסיא בפני עשרה מישראל או יותר ה מכאן ראיה דאף בצנעה הוא בר כרת ומלקות עיין ברמב"ם בספר המצות באריכות ובמפרשים שם מצות ל"ת תכ"ז, וברמב"ם פי"ב מא"ב דין ו' ז, גם י"ל דבמלחמה ושביה הוי כפרהסיא דהכל יודעין וכו', עוד כתב הרמב"ם שם דישראל הבא על העכו"ם וכו' ואפי' קטן בן ט' שנים וכו' ה"ז נהרגה מפני שבא לישראל תקלה על ידיה וכו' עי"ש ובהרב המגיד שם, ואינו מבורר לי אם פסק זה של הרמב"ם הוא אף בצנעה או דוקא בפרהסיא, ועכ"פ לפי דברי הרמב"ם מצינו דגבי יפ"ת הותר נמי חיוב זה של הריגתה דכיון שהותר אצלו לא הוי תקלה כמובן, ובזה י"ל קצת ההערה שלי הנ"ל על התוס', דלפי מאי שכתב המקנה דקושית התוס' הוא לרב שם דקאמר דכהן מותר אף בביאה שניה משום הואיל ואישתרי אישתרי יע"ש, וא"כ לגבי ביאה שניה מצינו כבר שהותר מין איסור זה של נטילת חיותה דבאמת היה צריך להורגה תיכף ולא יהני גירותה כלל, אלא שהתורה התירתה וכיון שהותר להחיותה משום תקלת הביאה ה"נ הותר להחיותה נמי משום איסור דלא תחיה כל נשמה דג"כ הוי מעין איסור זה של הבאת תקלה והוי כעין מסוג אחד, ויש לדחות ולא באתי אלא לחדות בפלפולא של תורה דגם קב"ה חדי בה, ובהיותי בזה אזכיר מה ששמעתי באלה הימים בסדר היום פרשת פנחס מפי הגאון המפורסם וכו' מהרי"ח זאננפעלד שליט"א דבר נחמד לתרץ דיוק הכתובים בסדר פנחס דבפסוק י"ד כתיב ושם איש ישראל המכה אשר הכה את המדינית וגו' הנה כתוב כאן ,את המדינית' וגם לכאורה ח"ו מיותר הוא, ושם בפסוק ט"ו אמר ושם האשה המכה המדינית וגו' ולא כתיב את איש הישראל וגו', ואמר הנ"ל שעם הרמב"ם הנ"ל ניחא דגבי דידיה הוא פשוט דדוקא בשעת מעשה אבל פירש אינו חייב כלום, ולכך דוקא בשעה „שאת המדינית" הוכה, (וכן ראיתי במלבי"ם שם שכתב כזה ולכך כתוב המוכה אשר הוכה את המדינות דדוקא בהיותם דבוקים יחד וזה נעשה ע"י נסים ואם לא היה מכהו בשעת מעשה היה מתחייב מיתה עי"ש) אבל גבי דידה לא בעינן בשעת מעשה אלא אפילו אחר שפירשה חייבת הריגה שהיא הלכה קבועה לדורות ובפרט אז נהרגו אפילו אלו שהיו רק ראויות לזנות ועיין שם בהמגיד מה שמשיג על הרמב"ם ולכך לא כתיב אצלה את זמרי בן וכו' וא"ש אליבא דכ"ע – ודע דהעיר המנ"ח שם ס' תכ"ה דהריגת של ז' עממים היה ע"י סייף עיי"ש, מהגמ' דסנהדרין דס"ג גבי מכשפה ומדברי ר"י שאמר אין להם תקנה אלא שריפה, משמע דבכל מיתה הוא, ואפשר שזה טעם הר"מ שלא הביא זה עיין שם במנ"ח וקצרתי ועיין בתוס' שאנץ שהקשה לר"י דאמר דנצטווה להחרימם כל הכנענים שבחו"ל למ"ל קרא דלא תתחתן בם ת"ל מלא תחיה כ"נ וי"ל דאיצטריך כגון אותם שלא יוכלו להחרימם כדאיתא בספר שופטים וכגון הגרגשי שפנה והלך לו עכ"ל, ועיין תוס' מגילה י"ד ע"ב דיש מפרשים שר"ל שלא הוזהרו על לאו זה דלא תתחתן עד לאחר שנכנסו לארץ וכו' זה איני וכו' יע"ש אלא שיל"ע קצת על דברי התוס' שאנץ דמה לי אם פנה לו, מ"מ כשבא לידינו וישנו במציאות הלאו דלא תתחתן, אז מצווה בלאו דלא תחיה כל נשמה, ואפשר לומר לפי מה שכתב החינוך במצוה תכ"ה ועובר ע"ז ובא לידי אחד מהם ויכול להורגו מבלי שיסתכן בדבר ולא הרגו בטל עשה וכו', וא"כ בגוונא שמסתכן בדבר שאין עליו חיוב דלא תחיה אז ישנו לאו דלא תתחתן בם, ועיין במנ"ח שם שהקשה ע"ז דמצוה זו דהתורה צותה ללחום עמהם וידוע דהתורה לא תסמוך על הנס ובדרך העולם נהרגים משני הצדדים א"כ חזינן דהתורה גזרה ללחום עמהם אף דהוא סכנה וכו' עכ"ל, ויש לחלק בפשיטות בין דרך מלחמה של הציבור שעכ"פ ברור שיכניעו וישמידו אותם כליל, בין כשבא לידו אחד מהם, דמה בצע שיהרוג אותו, ויסתכן נפשו אחד כנגד אחר וז"פ, – גם יש לעיין בלשון התוס' בע"ז כ' ע"א ד"ה דאמר קרא וכו' ואי"ל דכיון דבשעת כיבוש קיימי בלא תחיה שלא בשעת כיבוש קיימי באיסור כריתות ברית וכו' עיי"ש דאטו שלא בשעת כיבוש ליכא אזהרה דלא תחיה וכמו שכתב החינוך הנ"ל, וא"ל כשחזרו בתשובה אח"כ ובכנענים שבחו"ל ויל"ע, ולא נפנתי כעת (מש"כ לעיל לענין פרהסיאראיתי עכשיו במנ"ח מ"ע תקל"ב שדיבר מזה והביא שהלח"מ כתב סברא זאת כיון שלוקחה לעיני הכל הו"ל פרהסיא, יעיי"ש עוד במנ"ח מה שנוגע לדין דיפ"ת ולסברא דהואיל ואישתרי עיי"ש ולא הביא הט"א הנ"ל) גם דרך עיוני רחף על רעיוני להעיר דלמה בעינן לאו דלא תתחתן, הא הוי כריתת ברית וכבר נאמר לא תכרות להם ברית, ואי נאמר דבביאה בעלמא ובגירותן עובר א"ש, אבל אי דקא דרך חיתון א"כ לא גרע מכריתת ברית ועיין בחינוך שכ' דגם האב המוסר בתו עובר בלאו זה וא"ש קצת, ולפי חד תירוץ בתוס' יבמות (כ"ג ע"א) ד"ה ההוא במאי שהקשו האיך כרת ברית שלמה עם חירם מלך צור וכו', וי"ל דשמא לא אסר אלא כריתת ברית לשם ע"ז כדכתיב באידך קרא לא תכרות להם וכו' יע"ש אתי שפיר ויל"ע בזה עוד אי"ה ובמפרשי התורה ויל"ע בפנים יפות על התורה, גם י"ל על קושית התוס' שאנץ הנ"ל דהלא נפ"מ בלאו דלא תתחתן לענין נשים דבתך לא תתן לבנו, דנראה פשוט דנשים אינן בכלל אזהרת לאו זה וכמו שכתב החינוך במ"ע תקכ"ז דלוקרא להם לשלום הוא דוקא על זכרים שהם הראויים למלחמה והיא מן המצות המוטלות על הציבור ויותר על המלך יע"ש וא"כ גם מל"ת זו של לא תחיה כל נשמה ג"כ אינן מוטלת על נשים ואף שהעיר במנ"ח שם דבאמת במלחמת מצוה נוהג אף בנשים יע"ש מ"מ לאו בני כיבוש נינהו וכמו שאמרו בריש קדושין יע"ש ולאו עלייהו נאמרה אזהרה זו, וא"כ חל עלייהו לאו דלא תתחתן ועוד יש להאריך בזה וקצרתי ולא באתי אלא אגב גררא וחיבת הקודש, (במש"כ לעיל ע"ד קושית התוס' מרחב שנתגיירה וכו' עיין בט"א מגילה שם, ובמש"כ התוס' דרחב קיבלה עליה קודם שהתחילו במלחמה וכו', עיין זבחים קט"ז ע"ב אמרו בת י' שנים היתה כשיצאו ישראל ממצרים וזנתה כל מ' שנה שהיו ישראל במדבר, אחר נ' שנה נתגיירה וכו' עיי"ש), שם ל"ו ע"ב ואין איש מאנשי הבית, עיין תוס' שאנץ שהביא יש במדרש שבדק יוסף עצמו ולא מצא מעשה של איש שלא היה לו מילה שמצא עצמו טומטום עכ"ל ועכצ"ל מפני כמה טעמים שזה היה רק לאותו שעה:
שם יהודה שקידש ש"ש וכו' עיין בהגהות הב"ח, ועיין מהרש"א שם ותבין ג"כ כוונת ורמיזת הב"ח, וא"ל נמי שהיה נקרא יהודא באלף כמו שכותבין היום, ובתורה נכתב בה', וביוסף שהוסיפו לו, עיין לקמן שגבריאל הוסיף לו משום דלא הוי קגמר ע' לשון והוסיף לו אות אחת משמו של הקב"ה ולמד וכו' וצע"ק – שם בא גבריאל וכו' עיין לעיל ל"ג ע"א, שם בתוס' ד"ה באותה שעה וכו, מכלל דאיש אחר שלא מאנשי הבית דמשמע דדוקא מאנשי הבית וכו' וזה דמות דיוקנו של אביו וכו' עיי"ש כה"ג אמרינן בירושלמי יומא וכל אדם לא יהי' באה"מ (עיין בתוס' ישינים יומא י"ט ע"ב) ואפילו אותם שכתוב בהן ודמות פניהם פני אדם וכו' יעש"ה – שם אישתעי איהו בלה"ק וכו' עיין תוס' שאנץ אי הוי ע' לשון חוץ מלה"ק וכו' עיין במהרש"א, והנה מזה גופא מוכרח מדגבריאל למדו ע' לשון ולה"ק בוודאי יוסף ידע מעיקרו שזה היה שפת אמו, וז"פ: שם כי א"ל אבי השביעני לומר א"ל זיל איתשיל אשבועתך פרש"י השאל לחכמים שיתירוה לך „יל"ע קצת דהא כמעט כולם היו נוגעים בדבר שבוודאי רצו לקבור יעקב אבי אביהם באר"י, ועיין ביור"ד סי' רכ"ח ס"ה וס"ו?
וא"ל דמצד שלום מלכות אפשר הוי כדיעבד דמשמע שם דגם בס"ו הנ"ל מהני בדיעבד ההתרה, – ואיתשיל נמי אדידך וכו' עיין בתוס' ד"ה איתשיל וכו' ותימה וכו' ומיהו תימה לומר וכו' עיי"ש, והא דלא הקשו התוס' על הא דאמר ליה פרעה זיל איתשיל וכו' והא כבר מת יעקב וא"כ א"י לתשול דבזה בוודאי י"ל דלא ידע לכווניה היטב, ויוסף שלא השיב לו דא"י לתשול משום דהוי שלא מדעת לאח"מ, י"ל דעדיפא מיניה אוקמיה ליה שאיתשל אדידך ולפי דעתו שיכול לאתשול גם שלא מדעת יעקב אע"ג דלא ניחא ליה, ע"כ אמר ליה דאיתשלי נמי אדידיך ואע"ג דלא ניחא ליה, וא"ש נמי סיום לשון הגמרא „אע"ג דלא ניחא ליה" דלכאורה מיותר הוא, אלא דהשיב לו כן לפי דבריו, שוב עיינתי בשעה"מ פ"ו מהל' שבועות דין ה' במה שהביא מקשים דהיכי קאמר אנא נמי אתשיל אדידך הא כיון דצריך לפרט את הנדר מכיון שפרט את הנדר עבר על שבועתו, ומתרצים כיון דטעמא דקיי"ל דצריך לפרט את הנדר הוא משום דחיישינן דילמא אישתבע אדב"מ, א"כ היינו דקא"ל יוסף לפרעה לפום שיטת' דקאמר אתשיל אשבועתך אע"ג דהוי לד"מ וס"ל דמתירין אפילו אשתבע לד"מ א"כ מעתה אין צריך לפרט את הנדר ואנא נמי איתשיל אדידך אדז"ל והוא ע"ד שכתבתי ת"ל, עוד כתב ליישב עפ"י מש"כ רש"י נדרים ס"ה מההיא דאמרינן התם במדין נדרת במדין לך והתר נדרך במדין ופרש"י וז"ל לך והתר בפני יתרו שאין מתירין לו לאדם אלא בפניו וא"ר ת"ח מיפר לעצמו עכ"ל הנה דס"ל לרש"י ז"ל דמרע"ה היתר את נדרו משום דת"ח מיפר לעצמו וא"כ ה"נ א"ל גבי יוסף דאיתשל נמי אדידך דקאמר היינו ע"י עצמו מאחר דבר חכים עכ"ל והנה מלבד שהעיר שם בעצמו דהן דברים שלא שמעתן אזן מעולם וכו' יע"ש, הנה לא הרגיש עוד בלשונו של רש"י ז"ל כאן דפירש איתשל אשבועתך השאל לחכמים וכו', ועכשיו אני מבין מה שבעי רש"י ז"ל בזה הלא הוא מילתא דפשיטא דשאלה הוא לפני חכמים?
ולפי הנ"ל ניחא דכוונתו הק' לאפוקי שלא ישאל בעצמו ודלא כפירוש המיוחס לרש"י בנדרים הנ"ל שכ"כ המפרשים דזה אינו מרש"י אלא מיוחס לרש"י ז"ל, – ועיין שם עודבשעה"מ שהביא מהש"מ לנדרים שהקשה כה"ג גבי צדקיהו ותירצו דאפשר שאמר להם נשבעתי שבועה כך וכך לאיש אחד על ענין פלוני ולא אמ"ל למי נשבע וכו' וי"א שאמר להם נשבעתי לנכ"נ שלא אגלה אותו מענין אחד שראיתי לו ואני מתחרט היתרו הריטב"א ז"ל עכ"ל ושתי תשובות הללו ניתנים להאמר לההיא דיוסף ודו"ק עכ"ל, ועיין בש"ך יור"ד סי' רכ"ח ס"ק נ"ג בשם הראשונים שהוכיחו מדא"ל פרעה ליוסף וכו' דכל שאינו מקבל טובה יכול להתיר וכו', ועיין בהמאירי נדרים דס"ה וכן למדת לפי דרכך ממעשה של צדקיהו שאפילו היה המשביע גוי אין מתירין לו אלא בפניו וגדולי המחברים כתבו שאפילו היה משביע קטן דינו כן עכ"ל ועיין מנחת קנאות ותורת הק', ובחדושי לנדרים הארכתי בכל אופני הפרטים האלה, אך א"א למצוא זה הכתב כעת, עוד יש לדון בזה דאם נימא דפרוט הנדר הוא רק דרבנן ניחא כל הויכוח של יוסף ועיין שו"ת רעק"א סי' ע"ג שכתב מפורש דמדאורייתא אין צריך לפרט את הנדר אלא מדרבנן יע"ש, אבל כמדומה שראיתי מי שכתב דהוי דאורייתא עיין שו"ת שאילת שמואל ועיין חידושי לנדרים ועיין באמרי בינה דיני נדרים סי' י"ט כ' כ"א וקצרתי: והנה יש למצוא עצה כעצת הגרעק"א בסי' הנ"ל דיש לו' דאף שנשבע לפרעה שלא יגלה לשום אדם, מ"מ לא חל על אלה הנולדים אח"כ וא"כ יש למצוא קטן עדיין שנוכל לפרט הנדר אליו וכדכתב הגרעק"א ז"ל הנ"ל עיין שם היטב ובהשמטות כי קצרתי מאפס הפנאי, או אפילו גדול יש למצוא שנולד אח"כ והוא איני בכלל השבועה ויל"ע בזה, להלכה, ונזכרתי שעצה בכיוב"ז למוד ערוך הוא בפיו של עין העדה מאה"ג בעל עין יצחק ז"ל בח"ש סי' ס"ב גבי נטולה אני מהיודים דאותן שנולדו אחר קבלת הנדר לא נאסרה ואף דאדם אוסר ע"ע דשלב"ל עכ"ז י"ל דהיינו דוקא באסר ע"ע בפי' הדבר שלב"ל וכו' יע"ש וה"נ א"ל כן וי"ל ויל"ע ואכמ"ל בזה, ועוד אפשר לעיין אם מהני שיתירו לו על תנאי אם יפרט הנדר אח"כ וא"כ נמצא שלמפרע לא עבר ודו"ק וא"ש גבי יוסף וצדקיהו וצ"ע, ודע כי כל המו"מ הוא שלא אליבא דר"א בנדרים נ"ח ע"א אליבא דב"ש אין שאלה בשבועה כלל, וא"ל דכ"ז מפני חומרא דרבנן אבל מדאורייתא גם ב"ש מודה, וז"פ: שם רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות וכו' מזה מוכח דקיי"ל כמ"ד במס' שבת נ"ה ע"ב כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה שנא' ויהיו בני יעקב ש"ע מלמד שכולם שקולים וכו' יע"ש וה"נ מוכח מזה שנכתב שמו על אבן האיפוד, ואפשר דדוקא בזנות זה של כותית דאמרי' בעלמא בעירובין ד' י"ט ע"א דנמשכה ערלתו ואברהם אינו מניח לו לבוא בג"ע, ומזה גופא ראיה שלא נראית אליו דמות דיוקנא של אביו שלא להניח אותו לעשות כן, א"ו דוקא בנכרית דמדבק בה וזרעו מיוחס אחריה וקרי ביה ימחה שמך שם בנימין מלא עיין בתוס' לעיל עמוד א' ד"ה כ"ה וכו' זבולון מלא וכו', נפ"מ מכל זה לשמות גיטין עיין בסדר שמות אנשים ונשים, ולענין סדר כתיבת שמות השבטים על האפוד יש הרבה שיטות בזה, וכמו שכתב גם המאירי ז"ל בד"ה וששה וכו' ואין הלכה כאחד מכל אלו שהוזכרו בסוגיא זו כסדר כתיבתם באפוד אלא כמו שכתבנו וכן כתבוה גדולי המחברים אלא שהרבה כתבוה בסדור אחר ואין בידינו להכריע עכ"ל, ובמנ"ח מ"ע צ"ט.
שם מבאר בפרטות ומצייר שם גם שיטת רבינו בחיי פ' תצוה עייש"ה מה שנוגע קצת לסוגיין, שו"ר בבאר שבע מש"כ בזה, והמנ"ח לא ראה אותי, דף ל"ז ע"א תוס' ד"ה והיו וכו' מ"מ שניכם לא כיוונתם אלא לכבודי וכו' הביאו ירושלמי זה להבין דהלא קאמר לפרושי יהודא מאי היא וכו' ומייתי מדר"מ וכו' שבטו של בנימין ירד לים תחלה וכו' לפיכך זכה בנימין וכו' ולפ"ד מדוע זכה יהודא ע"כ הביאו מהירושלמי דגם יהודא כיוון לש"ש וכו' וז"פ שו"ר בס' תאוה לעינים מש"כ בזה יע"ש שם בתוס' ד"ה מאי על וכו' ופלוגתא דר"י ור"ל דפליגי וכו' לא שייכי להכא, עיין בפסחים שם דקאמר ר"י דלא בעינן על בסמוך ור"ל ס"ל דבעינן על בסמוך ובתוס' שם הקשו דלכל הפחות בעינן על בסמוך וכו' וי"ל דהתם סברא הוא דהוי בסמוך וכן גבי הר גריזים סברא הוא דלכה"פ סמיך בעינן דאל"ה למאי כתבו וכן משמע בסמוך דהיכי דסברא הוא לא פליגי וכו' יע"ש ועיין הגהות מלא הרועים כאן, ולא עיין בתוס' שם הנ"ל ועיין בחדושי רע"א שם ובירושלמי יומא פ' שני שעירים בזה, שם גמרא ועליו מפורש בקבלה, עיין ב"ק ב' ע"ב וברש"י ד"ה דברי קבלה נביאים וכתובים, שם זקני כהונה וכו' עיין מהרש"א, ופשוט י"ל דזקני לאו ממש זקנה אלא חשובים כמו זקן שקנה חכמה והרבה כיו"ב ומצוי הוא בלשון חכז"ל:
שם ע"ב ערבא וערבא דערבא איכא בינייהו, מכבר הערותי שצריך לעיין מכאן אם המספר הוא בכלל עם הנשים ולהעיר על הרא"ש ברכות אם נשים איתנהו בכלל ערבות דאנשים ועיין שו"ת רעק"א ז"ל סי' ז' בשם הצל"ח ודג"מ, ועיין תוס' קדושין דף ע' ע"ב ד"ה קשים וכו' וי"מ לפי שכל ישראל ערבין זב"ז ולאו מילתא היא דהא לא נתערבו בשביל הגרים כשקבלו התורה כדאמרינן בסוטה נמצא לכל אחד מישראל וכו' שכולן נתערבו זב"ז אלמא לא נתערבו מן הגרים שהרי הרבה ערב רב עלה אתם עכ"ל וברש"י דנדה שהוסמן בגליון שם, ועיין צל"ח שם בברכות לענין כהנים אם איתנייהו בכלל ערבות עיי"ש ה"נ י"ל מכאן, וכמדומה לי שאח"כ מצאתי בזה שהרגישו בזה המחברים, אח"זראיתי בבי"צ סי' י"ח שהעיר בזה ולדעתי הדבר תלוי אי קבלו עליהם ערבות בעמדם על הר גריזים כש"ס סוטה אז נשים לא קבלו ערבות כדמשמע דשש מאות אלף קיבלו ואם קיבלו בירדן וכו' גם נשים עברו הירדן וקיבלו וכו' יע"ש שאין דבריו חזקים כלל, והירושלמי קאי על ערבות דנסתרות ואכמ"ל ולא באתי אלא להעיר אזן המעיינים, וחידוש שלא העירו בזה מפרשי המסכת, עוד הנני להזכיר דבר בשם אומרו בבי"צ שם חיור"ד סי' מ"ד כתב דמכאן מוכח דעל כל תרי"ג מצות נתערבו ובתרי"ג מצות נכללו מצות שאין חייבין רק כהנים ויש מצות שמוטלים רק על הציבור ונמצא דישראל ערב גם עבור מצוה שאינו חייב, יע"ש, והנה התוס' בע"ז ט"ו כ' ב' תירוצים אהא דלפני דלפני לא מפקדינן יע"ש וי"ל דתליא בפלוגתת דכאן אי כ"א מישראל קיבל ערבות בעד ערבות של חבירו דאם קיבלו ערבות עבור ערבות של חבירו מפקדינן אלפני דלפני, ולמ"ד דלא קיבלו אערבות של חבירו לא מפקדינן אלפני דלפני לפמש"כ הפליתי בסי' כ"ז דלפני עור הוא מדין ערבות, עיי"ש ובלא"ה כיון שקיבלו ערבות על כל התרי"ג מצות, א"כ נכלל בזה גם הלאו דלפ"ע שקיבלו הערבות עליו ועיקר לאו זה הוא מטעם ערבית ויל"ע דמוכח מהכרו"פ דלפ"ע איני מטעם ערבות אליבא דאמת:
שם אלא בנואף וכו' וברש"י מקלל אביו ואמו הבא על א"א וכו', עוד י"ל דבן זה מקלל אביו האמיתי וכמו שאמר במד"ר פ' נשא עיי"ש ויל"ע בזה מטעם שאינו עושה מעשה עמך ואינו חייב גם על אמו, אך י"ל כשעשו תשובה וקצרתי, משפט גר יתום א"י לדורשו, עיין תוס' שאנץ בשם הר"ש מקוצי מש"כ בזה, אך מה שמסיים וגם אמו אלמנה שנאסרה על בעלה ויושבת עגונה כאלמנות חיות עכ"ל א"י על מה היא עגונה הלא יכול לגרשה ועיין במהרש"א שמפרש דלא כרש"י ז"ל וקאי רק על ארור דפסל ומסכה וכו', ולא הביא דברי התוס' דפ"ק ד' ע"ב ד"ה והיא תצודני וכו' יעש"ה – ומש"כ רש"י כגון שוכב עם חותנתו ואשת אביו ועם אחותו כולם בא"א ולמיקם בתרי ארורי וכו', ואף דאין אחע"א ועיין סנהדרין פ"ח ומכאן מקור ראי' דתרי איסורי איכא כמבואר באחרונים, והוא דאיכא ארור מיוחד על זה בחמותו וא"א, ויל"ע, ובעין יעקב ראיתי למי שמפרש דמטה משפט גר יתום ואלמנה, הוא באופן אם נתגייר גר ובנו ונשא הגר ישראלית וזינתה והולידה בן וכסבורים שזה בן הגר ואין לאחיו שנתגייר חלק בירושה אף אם החזיק בנכסי אביו הרי מטה משפט גר ויתום שזה הממזר חולק עם יתמי האב בנכסים וכן אלמנה לכה"ג עכ"ל ואינו מובן כלל דהלא קיי"ל דגר שנתגייר הוא ובנו אינו יורש את אביו כלל עיין קדושין י"ז ע"ב וצ"ל דכוונתו דהגר ישא ישראלית והיה להם בן וזה יורש מה"ת דהורתו ולידתו בקדושה היה ואח"כ זינתה אשת הגר ונתעברה וילדה בן ממזר ויטול ירושה עם בן הגר הכשר נמצא הנואף גורם להטות משפט, אך א"כ בכל אופן משכחת לה דהממזר שיסברו שהוא בנו יטול חלק ירושה ואינו צריך לכל הדרכים הרחוקים האלה, ועיין במדרש רבה פ' נשא ובתנחומא שם דעובר בלא תחמוד כיצד כשבעלה נפטר מן העולם ובעלה זה סבור שאותו הבן שלו עומד הבעל וכותב לו דייתיקי מכל נכסיו וכו' יע"ש גם מה שמסיים שם וכן אלמנה לכה"ג מחוסר הבנה כלל, ואפשר דט"ס הוא וצ"ל וכן אלמנה פה"ג, פירש כה"ג משכחת לה וצ"ע, ונראה דמשכחת לה בא' שכתב לאשתו כל נכסיו בתנאי אם לא יהי' לו בן והיה לו עוד אשה אחרת וזינתה והולידה ממזר וסבורים שהוא בנו ונוטל הנכסים ואין להאלמנה שכתב לה הנכסים כלום וא"כ מטה משפט אלמנה, שם אלו ואלו אומרים אמן עיין תוס' לעיל ע"א ד"ה מאי על וכו' בשם ירושלמי, שם בתוס' ד"ה ר"ש וכו' זה החזן שהוא עומד עיין במהרש"א מש"כ לפרש דקאי על הקורא עיי"ש ויל"ע קצת דזה הוי רק מדרבנן ואפשר דכבר תיקן זה משה רבינו ע"ה כמבואר בב"ק פ"ב ע"א עיין שם בהגהות רצ"ח בשם הירושלמי, ועיין מגילה כ"א ע"א דנפ"ל דקורא בתורה צריך להיות עומד מדכתיב ואתה פה עמוד עמדי, ואפשר דאתי לאוריי בארור דגם סמיכה אסור וכמו שמפורש שם בהרא"ש סי' א' ובק"נ שם וקצרתי, שם עתיד הקב"ה לעשות צל לבעלי מצות בצילן של בע"ת שנאמר וכו' עיי"ש נראה בעלי מצות היינו בעלי מצות החזקת תורה כמו שמוכיח הפסוקים שהביא, ועיין בקונטרס עץ פרי מרבותינו הגאונים מאוה"ג ר"י סאלנטער ז"ל ורי"א ספקטער ז"ל שהאריך שם הגאון האב"ד דקאונא להוכיח בשבח מחזיקי התורה ולומדיה שיש להם שכר ממש כמו הלומדים ומחזיקי לומדי התורה יש בזה עסק התורה וגם גמ"ח דוודאי יש להם זכות להנצל מחבלו של משיח וכדאמרו בסנהדרין דצ"ח ע"ב ומקרבים את הגאולה לפי דדינם כמו זכות התשובה מאהבה דמקרב הגאולה לכ"ע עיין בפתח השער שלו לספר עין יצחק ח"ר וח"ש יע"ש ובדבריו י"ל כונת העתיד שבכאן היינו לעתיד התחיה ימי המשיח, ושלום רב לאוהבי תורתיך, – ד"ה אמר וכו' ותק"נ וכו' עיי"ש, עיין מהרש"ל ועיין תוס' קדושין ע' ע"ב ד"ה קשים גרים.
שם ד"ה ברכה וכו' ירושלמי וכו' קללה באחת וברכה באחת ע"כ אפשר דהביאו זה להבין מהירושלמי דס"ל דקללה קודמת דלא כש"ס דילן ויל"ע, אך י"ל דהירושלמי כוונתו לסוף הענין שאז לא יגמרו בקללה אלא אז גמרו בברכה ומקודם אמרו הקללה ויל"ע, שם בגמרא אף ברכה בלה"ק וכו', משום דברכות לא כתיבי בתורה להדיה, וטעמא דמילתא, עיין בהתורה והמצוה שם ובכתב וקבלה, דברים כ"ז באורך יעיי"ש בשם תרגום יהונתן, יע"ש בפ' כ' בשם הגר"י מסייני עייש"הועיין גם לשון התוס' לקמן ל"ח ע"א ד"ה ונאמר וכו' דשתיהן מפורשת בתורה דהברכות עצמן נמי מפורשת שהיה היפך הקללות וכו' יע"ש, שם במדינה אומר אותה, בב"ש העיר מזה על הרמב"ם שפירש בכ"מ דמדינה היינו חוץ לירושלם דהכא ע"כ גם ירושלם בכלל יע"ש, וכ"כ בתויו"ט שקלים פ"ב ד"ה דמדינה דהביא ראיה לפרש"י ממשנה דכאן ולפירוש הרמב"ם מפ"ג דמ"ש פירות בירושלם ומעות במדינה יע"ש, ובמקדש ברכה אחת, צע"ק נוסח הלשון שאנו אומרים בברכה המשולשת בתורה וכו', – עיין בתוס' יו"ט שהניח בתימה דלא פירש במתניתין מנלן בלה"ק רק מפרש בברייתא עיי"ש, ואפשר היה להעיר דדוקא במקדש מצינו שיהא בלה"ק אבל מנלן בגבולין וכמו לענין שם המפורש ויל"ע בזה לחלק בזה בין נ"כ ועוד הרבה דברי' ועיין רמב"ם הל' תפלה וע"כ במשנה דמפרש החילוק בין מקדש למדינה, כשמיט הדין דנאמר בלה"ק דבמדינה נאמר בכל לשון אך צ"ע דזה גופא הו"ל לאשמועינן ולחלק יוצא בין מקדש למדינה: