מנחה חריבה· רבי פנחס אפשטיין
דף ל"ד
ע"א גמ' עודם בירדן אמר להם יהושע וכו' אם אתם עושין כן מוטב וכו' ואם לאו וכו', יש לעיין קצת בזה בסוגיא דקדושין דף ס"ח בענין תנאי כפול ויש להעיר מכאן, שם בתוס' ד"ה בעודם וכו' אמר להן יהושע אם אין אתם מקבלין את הנסתרות המים באין ושוטפין אתכם וכו' יל"ע בהא כמו דאמרינן בשבת פ"ז מכאן מודעה רבה לאורייתא ופשיטא בזה ודוחק לומר דהכוונה דאם לאו המים שוטפין בפעם אחר, וא"ל דמה"ט אמר ר' לוי דביבנה הותרה הרצועה וצ"ע, וגם א"ל דאמר להן יהושע דהלא אתם רואין שעושה לכם הקב"ה נס גלוי שהמים קמו נד אחד ה"נ תקבלו דברים נסתרים ג"כ ואם לאו הרי צריכין אתם עפ"י הטבע שיבאו המים לשטוף אתכם, שו"ר ב"ה בת"ה שכבר הרגיש בזה ומסביר לה בטוב יותר עיי"ש, וע"כ קצרתי בזה, ועדיין צ"ע מדוע ביבנה הותרה הרצועה ויצתה בת"ק ואחז"ר נזכרתי שבשו"ת הראבי"ה על הל' מס' ברכות ושם בהגהות המו"ל הגאון רח"נ דעמבוצער ז"ל בדף נ' ע"א שם עמד כל מאמר תמוה זה עיי"ש ואף שלפי פירושו לא דמי כ"כ ענין ר' לוי לענין של ר"ל דמיירי לענין הכרת האנשים והתלמידים, ועיין בסנהדרין מ"ג ע"ב דפליגי תנאי בזה אי נענשו ישראל על הנסתרות גם לאחר שעברו את הירדן עיי"ש וקצרתי:
שם בתוס' ד"ה טורטני וכו' על דעתיה דר"ע דו אומר לשונות כפולים, עשרים וד' היו ט"ז באשכול וכו' ע"כ באמת הדבר תמוה לאמר שהיו כ"ד מרגלים במקום שמפורש בחורה שמותם למטותם וכבר העיר בגליון הש"ס מהא דלמידין בכ"מ דעדה הוא עשרה מדכתיב עד מתי לעדה הרעה הזאת, ובמקום הדחק יש לפרש קצת דר"ע אמר מדכתיב איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו כל נשיא בהם, הוא שישלחו שנים מכל שבט, האחד ישלחו הם עפ"י דעתם, והב' ישלח משה רבינו ובזה ניחא נמי מה דכתיב מתחלה שלח לך ואח"כ כתב תשלחו בלשון רבים, אלא דהיא הדבר שאמרתי ולכך כתיב אח"כ אלה שמות האנשים אשר שלח משה וכו' דווקא „משה" פירוש דהאנשים אשר שלח משה מדעתו ובחירתו היו אנשים ראשי בני ישראל אבל אתם עמהם היו ג"כ י"ב אנשים פשוטים שבחרו למו העם ובס"ה כ"ד היו, ובזה ניחא הערת רעק"א די"ל הא דאמר עד מתי לעדה הרעה הזאת הכוונה היה על האנשים ראשי בנ"י ראשי הסנהדרין שהמה היו הגורמים העיקרים להניא בנ"י דעל האנשים הפשוטים לא היו העם מתחשב כלל דכל פרצה שאינו ק הגדולים אינו פרצה ובפסוק (א' שלח י"ד) דכתיב ותשא כל העדה פרש"י סנהדראות וה"נ הכוונה עד מתי לעדה הרעה הכוונה על הראשים שהם עיקרי וראשי ועיני העדה, וכד רגיז רעיה על ענא עביד לנגדא סמותא, – שם ע"ב בתוס' ד"ה כחנייתן וכו' ואורך כל אר"י לא היה ת"ק פרסאות עיין תוס' ב"מ כ"ח ע"א ד"ה ט"ו יום וכו' וי"ל וכו' עיי"ש, – שם בתוס' ועוד ואיך היו יכולים לשמוע התנאים וכו', זה לק"מ האיך שמעו קולו של משה, עיין בברכות מ"ה ע"א ובתוס' שם ד"ה בקולו של משה וכו' דף ל"ה פ"א דין ריש קטיעה ימלל, ופרש"י שאין לו בנים ליטול חלק בארץ הוא ידבר בפנינו, עיין מהרש"א בח"א, והקשה בהגהות הגיעב"ץ זצ"ל דהא אמרינן בפ"ק דמגילה דברתא הוי ליה והרי הן היו נוטלות כדרך שנטה צלפחד עכ"ל, הנה בפשוט י"ל דלק"מ דבנתן הוי ליה אח"כ כשנכנסו לארץ אבל עד אז לא היו לו כלל, ומשמע ממגילה שם דלא היה לו כלל אשה עד דאגיירה רחב ונסבה יהושע ומשום כך קרי ליה ריש קטוע דבלא אשה אינו אדם, ועוד י"ל בפשיטות דהא פרשת נחלות עדיין לא נאמרה עד ששאלבנות צלפחד וע"י נאמרה פרשת נחלות ועיין בב"ת קט"ו קי"ז וא"כ הוי ט"ל דאין הבנות יורשות כלל וכ"ז פשוט, ומטעם זה א"ל דלכך לא השתתפו הנשים בחטא זה כדמבואר בתנחומא פ' פנחס בפסוק ותקרבנה וכו' עיי"ש בנתינת טעם לשבח:
שם דרש רבא מפני מה נענש דוד מפני שקרא לד"ת זמירות, וכו' התעיף עניך בי ואיננו אתה קורא אותן זמירות וכו', עיין במ"ק שהעיר על הר"ש פ"ד דפרה מ"א שהביא תוספתא ר"ע אומר צריך אדם לחזור על משנתו בכל פעם זמר בתדירא זמר ופירש הר"ש וקורא לד"ת זמר כמו זמירות היה לי חוקיך וצ"ע דהא דוד נענש ע"ז כדאמרינן הכא עכ"ל, ולענ"ד א"ל ולחלק דעל תורה שבכתב נענש וד שקרא אותן זמירות וכמו שאמר זמירות היה לי „חוקיך" אבל גמרא ומשנה שרי למקרי זמרה דבכדי לחזקה בזכרון צריך לשנות בנעימה ובניגון יפה, ויפה אמר צריך אדם לחזיר על „משנתו" שהוא משנה וגמרא, ובמגילה אמרו בדף (י"ה ע"ב) מאי ועפעפיך יישירו נגדך אלו ד"ת דכתיב בהי התעיף עיניך בו ואיננו וכו', משמע דקאי על תורה שבכתב שו"ר במה שהגה"ש מציין לעיין במהרש"א עירובין י"ח ע"ב ומשם קצת סתירה לחילוקי אך י"ל אמנם לפי מהרש"א שם שכתב דהכא בלילה קראן זמירות ע"ש שנשמעין בלילה בה בקול למרחוק כזמירות הללו, עכ"ל א"כ י"ל גם ההיא דפי' הר"ש דהכוונה על בלילה דשייך בה לשון זמירות ולא איברי לילה אלא לגירסא, ולפי לשון וכונת המדרש תנחומא פ' פנחס בפסוק ויקרב משה סי' ח' (שמציינו המצפה איתן) דאיתא שם הכי את מוצא שאמר דוד זמירות היה לי וכו' שקלות ורגילות עלי כזמירות עכ"ל יש לחלק בפשיטות מכוונת הלשון שבפרה שם הנ"ל וקצרתי:
בירושלמי כאן הל' א' אמר ליה ר"י ואם אינה שומעת ולמה היא עונה אחריו אמן אלא שלא יאמר לה על ידי תורגמן עיי"ש וכן מבואר במדר' פ' נשא דאיני אומר לה ע"י שליח ועל הרמב"ם שלא הביא זה י"ל יעיין שם במה"פ ובש"ק, – שם וידו מעשר דכתיב וענית ואמרת ג"ע בזה, – שם ק"ש דכתיב ודברת בם, עיין במפרשים וצ"ע ואפשר דהלימוד הוא מהסיום הפסוק ובלכתך בדרך ודרשינן בלכת דידך דהיינו בכל דבר של חול תדבר בכל לשון של חול ולא דוקא בלה"ק, – שם השיב ר"ב הרי מגילת אסתר וכו' א"י בה אלא אשורות, פירוש השיב על ר"ל בר יתה דבעא מעכבתהון מלקרות בלשון אלונסתין, דמשמע דוקא היה יודע אשורית ולעז אבל א"י אלא לעז יוצא בה וכמי שמסיק שם, ומיהו צע"ק לפי סברת הרא"ש והתוס' בברכות מ"ה ע"ב דמגילת אסתר שאני משום פרסומי מילתא שאני בדאמרינן התם האחשתרנים בני הרמכים מי ידעינן מאי ניהי עיי"ש וא"כ מאי מדמי הירושלמי למגילת אסתר ויל"ע – שם השבעין שלא בלשונן ואמרו אמן הרי אילו פטורין כדא דתני וכו' אמר רבי יודן חזקה כתניין שבלבנו הוא משביען עיי"ש נראה דר' יודן בא לומר דמזה אין ראיה ששבועת הדיינין היא בכל לשין, משום דחזקה כתנייא שבליבינו, א"כ מה לנו אם אינו מכיר בנוסח השבועה כיון שיודע ענין על מה שמשביעין אותו א"כ הוא נשבע על דעתינו ותנאי שבלבינו ודו"ק: שם על עסקי שלו פרש"י שגגה וכו', משום דתרגום בשגגה בשלו, – וחד אמר שעשה צרכיו בפניו, הדבר מוזר תמוה, ומצאתי בספר זהב שיבה למהר"ם אלגאזי שהביא ליישב בזה מה ארון לעולם קיים וכו' עיין פרש"י עיין מש"כ לעיל בדף מ"ד ומ"ה באריכות בזה ובדעת ר"י אי ארון נגנז או גלה לבבל תליא בפלוגתא דקדושה ראשונה קלע"ל או לא עיי"ש, – בפרש"י ד"ה לא נתן וכו' הארון והשולחן והמנורה ומזבח הזהב, כוונת אריכת לשון רש"י ז"ל הוא להורות נתן דאף דכשאין הלוחות בארון ג"כ בכתף ישאו עיין בזהב שבה שם חד אמר קוצרים ומשתחוים וכו', כתבתי בחידושי מהד"ק היינו שעסקו במלאכת עצמם ולא אצל אחרים עיין קדישין ל"ד ע"א ע"כ, וכעת ראיתי בת"ה שהביא בשם העיון יעקב דהעיר מדקיי"ל דאין בעלי אומניות חייבין לבטל מלאכתן כדי לעמוד מפני ת"ח וכו' עיי"ש ואין בידי לעיין שם והלא י"ל כמש"כ עיין תוס' קדושין שם:
שם ע"ב אמ"ל ר"ח א"כ מלאת את כל אר"י במות, פרש"י מזבחות דעל כל פסיעה מזבח ע"כ עיין זבחים דף ק"ת ע"ב דאין מזבה בבמה ואין קרן וכבש ויסוד וריבוע מעכבין בבמה קטנה עיי"ש, וביותר יש להסביר תמיהת ר"ח עפ"י מה שכתב הח"ס חאור"ח סי' ל"ב דהביא ראיה ברורה להיתר זה (לטלטל עצי הקדש ממקום למקום) מדהע"ה שהעלה ארון הקודש מבית שמש לבית עובד אדום וכו' ומי התיר לו הטלטול הזה הלא עדיין לא נבנה בהמ"ק ואין ספק כי לא גרע קדושת הבמה מקדושת בהכנ"ס שלנו וכו' דאין ספק אצלי שאסור לנתוץ אבן מהבמה לא מבעי בשעת היתר הבמות אלא אפי' בשעת איסור הבמות משנבנה בהמ"ק מ"ח אותם הבמות שנבנו בשעת היתר נ"ל שאסור לנתץ מהם שום דבר ושהע"ה השאירם ולא הרסם כלל וכו' עייש"ה לכך פריך ליה ר"ח א"כ מלאת את כל אר"י במות, פירוש ואסור אח"כ להרסם ולנתוצם וכנ"ל והיו צריכים להשאר בקביעות, ובגליון הח"ס הנ"ל כתבתי דתיתי לי דכן אמרתי אני מדנפשאי על מה שנשאלתי מחכם ספרדי אחד ה"ה ידי"ע הרב החכם השלם ירא"מ ר' שלום הדאייא ס"ט שליט"א, ושאל בהא דאמר אליהו (מלכים א' י"ט י"ד) כי עזבו בריתך בנ"י את מזבחתיך הרסו וגו' ופרש"י שם דקאי הבמות יחיד הנעשות לשם שמים שהרי מזבח בית הבחירה בירושלם הוה עכ"ל רש"י יהא א"ר לא עברו אאיסור דלאתעשון כן, והשבתי לו כן כהח"ס הנ"ל דגם הבמות אסור לנתוץ ולהרוס ושפיר התאונן אליה, וזו ראיה אלימתא לסברת ודין הח"ס וצ"ע שלא הרגיש בזה הח"ס ז"ל:
דף ל"ג ע"ב תניא ר"י אומר בג' מקומות נשאו כהנים את הארון כשעברו את הירדן וכו' וכשהחזירהו למקומו וכו' עכ"ל הגמ' ובתוס' ד"ה וכשהחזירהו וכו' תרוץ דהאי אחד וכו' א"נ הכהנים נטלהו ממקומו, וכו' יעו"ש הנה מכאן השיגו הראשונים על הרמב"ם ז"ל שכתב בספר המצות דאע"פ שמצוה זו באה ללוים בעת ההיא היה כלומר במדבר למיעוט מספר הכהנים ואולם הכהנים חייבים במצוה זו והם ישאוהו כמו שהתבאר בספר יהושע ובשמואל עכ"ל ועל זה השיגו הרמב"ן ז"ל דאדרבה מבואר הוא בהיפוך שנא' ויצו העם לאמר בראותכם וכו' והכהנים והלוים נושאים אותו אבל האמת כמו שאמרנו שכל השבט כשר למשא הארון ומפורש הוא הדבר במס' סוטה ובחינוך מ"ע שע"ט מסיק כהרמב"ן דהעיקר כדבריו שכל השבט כשר למשא הארון יעו"ש ועיין במנ"ח שם שמתמה על לשונם שכתבו בעת שמולכין הארון והא עבודת בני קהת מבואר דהיה הכל המנורה וכו' ולא היו מוליכין בעגלות כדכתיב ולבני קהת לא נתן וכו' וצ"ע עכ"ל, והיה לו להביא סעייתא מדברי רש"י שהרגשתי בהם לעיל והוא בדף ל"ה ע"א ד"ה לא נתן וכו' שכתב כי לא היו ממונים אלא ע"ד קדושת הארון והשולחן והמנורה ומזבח הזהב עכ"ל, להורות נתן דעל כולם חייבים ואפשר דעל הארון הוא חייב מיתה ואפילו רצה לאחוז בידיו כמו עוזא וכמו שאמר לו הקב"ה נושאיו נשא עצמו לא כש"כ אבל על שאר כלים אינו במיתה ויל"ע ועיין מהרש"א ח"א לקמן ל"ז ע"א ד"ה כל וכו' ודו"ק: שם ל"ה ע"ב ועל ד"ז נתחתם גז"ד, ובתוס' הקשו דעדיין יש להם פ"פ שיאמרו כלום כפית עלינו הר כגיגית כישראל וכ"ז שיש להן פ"פ איך נתחתם גז"ד עכ"ל, אולי י"ל קצת עפ"י מה שכתבו התוס' שבת פ"ח ע"א ד"ה מודעה רבה וכו' דהא דאמר בנדרים שכרת משה ברית עם ישראל על התורה והמצות והשביעם על כך ובפרק אלו נאמרים שקיבלו את כל התורה בהר גריזים ובהר עיבל אור"ת דע"פ הדיבור היה והרי כבע"כ וכו' עיי"ש היטב, וא"כ י"ל כיון שבכה"ג קבלו ישראל בהרי גריזים ועיבל וכיון שכתבו התורה בע' לשון ע"פ הדיבור הרי הוי נמי כבע"כ והוי להו ללמוד ולקבל את התורה כמו ישראל ולכך נתחתם גז"ד באותה שעה מיהו י"ל דכפית הר מקודם לא היה להם וקצרתי:
שם ד"ה לרבות וכו' תימה האיך קבלוה לרחב שהרי היא היתה מכנענים שבתוכה וכו' עיי"ש, עיין מהרש"א בח"א בד"ה הא למדת וכו' כתב בתוך דבריו גם מה שהקשו התוס' למה קבלו רחב, נראה דלאו קושיא היא דמפני השבועה שנשבעו לה ב' שלוחים הוצרכו לקיימה כמו באנשי גבעון וכו' אבל השבועה לרחב היתה כהוגן מפני פק"נ וכו' יע"ש, ולדה"ק אדרבה צע"ק דזה מקרי שבועה באונס מפני פק"נ ויש להאריך בזה, גם יש לחלק דהתם בגבעונים נשבעו להם נשיאי העדה, אבל הכא נשבעו לה השני מרגלים ולא היה בכוחם כלל, ועיין היטב תוס' גיטין מ"ו ע"א ד"ה כיון וכו' ואפשר דעכ"פ חילול השם תהוי דאף דהוי נשבעו לבטל את המצוה דכתיב לא תחיה כל נשמה כמו שהקשו התוס' שם, אבל עכ"פ אין להקשות על התוס' די"ל דמצד השבועה לא מהני דהוי נשבעו לבטל את המצוה, וחילול השם ליכא דלא הוי אלא שלוחים מרגלים ולא נשואי העדה וכמו שכתבו התוס' שם דקסבר ר"י דאם איתא דיש לו הפרה לא הוה בדבר חילול השם יע"ש, ועיין תה"ד ובנו"ב ובדור"ל שהעירו דאיך מהני כלל שבועת הנשואים דהא שבועה לא מהני ע"י שליח יע"ש וא"כ מכש"כ של שליחי המרגלים די"ל דלא מהני כלל שבועתם, – ולענ"ד א"ל קצת קושיתם עם זה גופא שהביאו התוס' הגמרא דמגילה דאיגיירה ונסבה יהושע, בזה יש לתקן הרטיה דכל טעמא דלא מהני חזרת התשובה של כנענים שבתוכה כתב רש"י דמחמת יראה עבדי, ושמא יחזרו לסורן משא"כ ברחב דתיכף נסבה יהושע בוודאי תלך בדרך הישרה ולא תהי' למכשול ולכך קבלוה וק"ל, ועיין בתוס' גיטין שם דמשמע דאי לא חילול השם נהי דבאין להתגייר לא היו יכולין להורגן מ"מ היו יכולין לגרשם מעריהם עיי"ש, וילע"ק מכאן שוב נזדמן לידי ס' הדרוש ערבי נחל וראיתי שהאריך בדרוש אחד בענין זה דשם הוי אונס ולהוכיח מזה דאם הוי אונס על דבר אחד לא הוי אונס יעו"ש היטב בזה, ולא העיר מזה שכתבתי, (אה"מ כך כתוב אצלי משנת תרס"ט ועכשיו אין בידי הס' לעיין שם היטב ויעיין המעיין):
שם בגמרא ואח"כ סדו אותן בסיד וכו' ר"ש אומר על גבי הסיד כתבוה וכו' וי"ל קצת עפ"י הסוגיא דמנחות ל"ד ע"א ונאמר להלן כתיבה מה להלן על האבנים וכו' ופרש"י ואין כתיבה תמה על האבנים וכו' ובתוס' שם ד"ה וכתבתם וכו' עיי"ש וקצרתי, שו"ר עכשיו שכן כ"כ המ"ק – ועיין בשו"ת פנים מאירות סי' מ"ה דהעיר בכאן האיך קלפו את הסיד והשיאוה, ואיך עברו על מחיקת השם וי"ל דהסיד לא היה מוחק את השם וכו' ולפ"ז כשהשם נכתב על הכותל שכבר סדו בסיד ואם יסודו על כתב זה א"א להעביר הסיד האחרון עד שיקפל כל הסיד והוי כמוחק את השם יעו"ש וצ"ע א"כ לר"ש דעל הסיד כתבוה ואח"כ הריסתהו וקלפו את הסיד ויל"ע אבל נזכרתי כי דברי הפנים מאירות כתובים בספר שו"ת מעיל צדקה סי' כ"ג בפנים אחרים דשם הביא זה לענין אם איסור מחיקה תלוי בקדושת השם, והקשה לפ"ז מהא דכתבו ישראל התורה בע' לשון וסדו בסיד ואיך עברו על מחיקת השם וא"ל דכתבו בכתב אחר השם כפי אותוהלשון קשה לי מהמג"א או"ח סי' של"ד ס"ק י"ז וכו' אלא ע"כ דמשם אין ראיה דסד בסיד הוי מחיקה כיון דלאחר שיגרור הסיד רשומו ניכר וא"כ בנ"ד מותר להטיח עליו סיד ויצא לנו מזה דאף השם הנכתב בלשונם מסופק בעל ש"ג וכתב דיש להחמיר למוחקו וכו' והגאון בעל מעיל צדקה השיב שם בס' כ"ד דמשם אין ראיה כלל דוודאי אותו הסיד היה טוח על האבנים דבקל יכול להסיר וישאר הכתב תחתיו שלם כמו שהשיב ר"י שקלפו הסיד והרי הוא כמדבק שעווה על השם כמ"ש שיש לדבק שעוה על השם שדי שבמזוזה במקום שאינו טהור כ"כ וכו' אבל הכתב שעל האבנים שעליהן התורה כתובה היה כתב חקוק כמפורש בתרג"י ולא היה הסיד כ"א מחסה ומסתור הכתב ולא מחיקה, ובמ"ד דוודאי א"א לומר שהיה נכתב ע"ג האבנים בדיו כי דיו ע"ג אבנים לא מקרי כתב והתורה אמרה וכתבתם על האבנים ודיו ע"ג אבן דבר שאינו מתקיים הוא (הגם כי מסוטה דף מ"ח ע"ב משמע דאם לא כתב שם פתוחי חותם ה"א לכתוב עליהם בדיו היינו אם היה ג"כ נכתב שם בלשון כתיבה וכו' ואין ספק שהיה שם חקיקה ואין הסיד מאבדו, וגם אין משם לילף דש"ה שהיה מצותו בכך להאי מ"ד ושדת אותם בס"ד לאחר וכתבתם ומה נעשה אם גזרת מלך הוא עכ"ד, ועיין גיטין כ' ע"א וכתב ולא וחקק וכו' הא דחק תוכות הא דחק יריכות וכו' ובתוס' ד"ה למימרא וכו' המ"ל מלוחות דכתיב בהו כתיבה והיה כתבם חקוק וכו' עיי"ש ועיין היטב במנחות ל"ד ע"א שהזכרתי לעיל וברש"י שם ד"ה לכתבה אאבנים יחקקם בסכין על האבנים דהויא כתיבה תמה עכ"ל ומשמע משם דהא דכתב וכתבתם על האבנים הוי בדיו, משום דבכ"מ דכתיב וכתבתם בעינן כתיבה תמה אבל שם כתוב וכתבת לא בעינן כתיבה תמה ודי אפילו בדיו ועיין תוס' שם ד"ה וכתבתם וכו' ויל"ע בזה, גם עוד יש להעיר בזה דהלא באופן הכתיבה על האבנים בע' לשון דלהרמב"ם ורבינו בחיי היה כתוב ממש כל התורה מבראשית עד לעיני כל ישראל והיה בדרך נס, אבל ר"ס גאון כתב שהיה כתוב בהן מספר המצות כמו שהן כתובות בהל' גדולות כעין אזהרות עיין בתוס' יו"ט כאן ד"ה בשבעים לשין שהביא זה, וא"כ לפי דברי ר"ס גאון א"ל דלא הוה כלל כתוב שמו ב"ה להדיא אלא בר"ת וכדומה באופן דלא הוי מחיקה כלל וגם כיון דהוי כתיבא בדרך אזהרות לא היה מתכוון כלל לקדש את השם באופן שמדאורייתא לא הוי כאן איסור מחיקה וקצרתי ומסתברא כר"ס גאון דאל"ה למ"ל למכתב עוד הפסוק אשר לא ילמדו הלא כתוב זה נכלל בכל התורה כולה א"ו כר"ס גאון, ועיין במאירי ד"ה ברכות וקללות וכו' שיהא כותבים עליהם משנה התורה (פסוק הוא ביהושע (ח' ל"ב) ויכתב שם על האבנים את משנה תורת משה אשר כתב לפני בני ישראל) ומ"מ מגאוני הראשונים פרשו במשנה התורה כלומר ענין התורה ר"ל גוף המצות ולא שכתבו כל הכתוב בספר תורה וכו', ע"ש (ואגב איני מדויק לי לשין הגמרא כיצד כתבו „ישראל" את התורה, הלא יהושע כתבו, ואפשר שהיו מסייעים אותו ולכך כתבו באותו יום ויל"ע) גם יש להעיר אי נימא דהיה חקוקה דחק תוכות לא היה בו קדושות השם גם לענין מחיקה וכמש"כ השב יעקב חליור"ד סי' נ"ה ועיי"ש סי' נ"ו תשובת הגאון אב"ד ור"מ רבי אברהם ברודא ז"ל וכמש"ה לעיל דף י"ז וספיקת בעל תורת גיטין בדף כ' עיי"ש וכן מצאתי אח"ז במנ"ח מ"ע תל"ז שהביא כל זה וקצרתי, ועיין לקמן בד"ה ובנו המזבח שם הביא הת"ה בשם בעל עיון יעקב דנכתב ע"י שמיר דאי בדיו הוה נמחק ע"י הסיד יע"ש ובתור"ה ואין בידי כעת העיון יעקב שם ור"י כי סיד מהסיד אין לו תקנה וכו' אין להם תקנה אלא שריפה פרש"י ז"ל שכ"ז שאין מתגיירין והם קרויין עמים אין חלקם אלא משרפות הסיד, דהיינו גיהנום ע"ש ילע"ק דהא לר"י קיימינן דאית ליה אפילו חוזרין בתשו' אין מקבלין אותו ונחתם גז"ד לבאר שחת וא"כ אפילו נתגיירו נמי קיימי למשרפות הסיד, ואפשר דס"ל לרש"י דחוזרין בתשובה הוא דבר אחר מגירות, אלא שלא יעשו מעשיהם הרעים שלא ילמדו לעשות את ישראל כמעשה ארץ כנען אבל כל שקבלו שלא לעשות מעשיהם הרעים, אלא כחם די או"ה בזה פליגי ר"ש ור"י אבל כל שנתגיירו לגמרו וקבלו עליהם יהדות שפיר דמי, וצ"ע דלא משמע כן, וגם מהברייתא דלקמן יל"ע קצת, וקושית התוס' מרחב אזלה לפי זה כיון שנתגיירה ונסבה יהושע הרי קיבלה עליה דת יהודית לגמרי ולכך קיבלוה ואני נבוך בזה, ועיין בק"א, ועיין היטב בתוס' בשם הספרי שו"ר ברש"י בחומש וברמב"ן שם וברא"ם ובש"ח שם, ובהתורה והמצוה פ' שופטים מציין לעיין בזרע אברהם ונלאתי להאריך בזה, וכמנ"ח מ' תכ"ה ומצוה תקכ"ח עיי"ש ואין בידי ד"ב עדיין: