אור ברסלב

מנחה חריבה· רבי פנחס אפשטיין

דף ל"א

דף ל'

תוס' דיה גדול העושה מאהבה בירושלמי וכו' אפשר שהביאו לפרש גם בזה גדול העושה מאהבה שמוסר נפשו על קדושת השם יתברך אפילו בדבר שאיני מחיוב עיין ברכות שם דף (ס"א ע"ב) ובח"א מהרש"א שם וכל זה מפני שעשה מאהבה וכמו שהשיב לאותו רשע ימ"ש רחמתיה בכל לבי רחמתי בכל נפשי רחמתי בכל ממוני וכו' וריע לשיטתו שפירש בכל מאדך בכל ממונך ועיין אור ישראל בביאור הגדרים האלה לעבוד ד' באהבה וביראה ובאהבת ציון דרוש שני ודרוש ד' כן יזכנו ד' לעבדו בלבב שלם בנפש ובמאוד ולא נבוש לעולם ועד: ומה שנראה מירושלמי זה שטירנסרופוס הרשע הרגו לר"ע, ובנדרים מבואר שנשא את אשתו שנתגיירה מצאתי שכבר הרגיש בזה בשו"ת חוט השני בסי' כ"ב בזה"ל ולע"ד א"א ליישב מעשה שהביא רש"י פ"ד דנדרים ד"נ ע'"ב עם הירושלמי שהביאו התוס' ספ"ה דסוטה אם לא נאמר דתרי טורנסרופוס הוי עכ"ל, ואפשר עוד לומר דבאותו פעם לא הרגו אלא יסורים עשה לו וחבשו בבית האסורים ועיין בעירובין (כ"א ע"ב) וביבמות (ק"ה ע"ב) ומי שהרגו הוה רשע אחר עיין בברכות שם אלא דמשמע שם מהמעשה דבבלי שנהרג באותו פעם, ואין סדר הדורות לפני לעיין שם בענין זה: הדרן עלך פרק כשם שהמים הוא יזכני ללמוד בהרוחה פה ירושלים, והוא יתן לי חסדא וחינא: בפרק מי שקינא:

שירי מנחה מה שהקשיתי בדף קל"ב על פי' המשניות להרמב"ם פרק ג' מצאתי בזכרון יוסף דף ק"ו ע"ב שהביא לשון הטור וש"ע אור"ח סי' קכ"ח והביא שהקשה לו הרב המופלא מוהר"י ברלין זצ"ל הלא מדברי התוס' ד"ה ותני עלה נודר וכו' משמע בהדיא דאם כבר גירש איני צריך לנדור עד"ר וכו' יע"ש מה שתירץ יתיב היטב, – ולענין מה שכתבתי שם בהא דעצמות יוסף ראיתי בזכרון יוסף שם (דף צ"ט ע"ב) בהא דאמרינן במס' סוטה שנענש יוסף שנקרא עצמות בחייו מפני שלא מיחה בכבוד אביו דיל"ד מאי מדה כנגד מידה יש בזה, ועוד למה הוא בעצמו אמר זאת והעליתם את עצמותי וכ' וי"ל עפ"י מאי דאמרינן בב"מ דף פ"דע"ב דנפיק וכו' נשמע מזה דמי שלא מיחה בשמעו גנות על צדיק ות"ח רמה שולטת בבשרו, וכן יוסף הצדיק ע"ה היה נותן על לבבו שחטא בזה ששמע בגנות אביו יעקב פ"ה ושתק התודה על עונו קודם מותי ואמר את עצמותי לרמז לפני אחיו שעל שלא מיחה ישלטו רמה ותולע בבשרו ולא ישאר ממנו רק העצמות עכ"ל, ונשמע מזה ג"כ שנרקב כלו רק העצמות נשארו, וצ"ע דברי המפרשים שהבאתי שם, מה שהקשיתי בדף קל"ב דלמה צריך קרא דמשום ערוה לא תנשא דא"כ למה צריך ונטמאה אחד לבועל יע"ש ראיתי אח"כ ת"ל דכה"ג בדורש לציון דרוש י"ב דכתב לפרש הגמ' דגיטין הנ"ל עפ"י ק"ו דאמרינן בדף ו' רכא אמר ק"ו במותר לה נאסרה באסור לה לא כש"כ ע"ש בגמרא ולפ"ז נובל לומר שכל אשה שזינתה תחת בעלה נאסרה לכל העולם מק"ו אם במותר לה שהוא בעלה נאסרה באסור לה דהיינו כל העולם שאסורה משום א"א לא כש"כ ויש מקום להוכיח דלא אמרינן ק"ו זה לכ"פ שהרי ג' טומאות נאמרו בסוטה וכו' וא"א ק"ו זה א"כ טומאה לבועל ל"ל וכו' יעש"ה באופן אחר בדברים עמוקים וחריפים, ובעיקר הסברא מה שהעיר שם הדור"ל דהוא קשה ההבנה ואין הרגלים לומר כן דבישראל אסורה בשביל שזנתה תחת הבעל פ"ש, עיין בתפאר"י בכורות פ"ה מ"ד דהקשה בא"א שזינתה תאסר גם לבעל אחר מדחשודה על איסור א"א יעש"ה וכן אפילו בבתולה מפותה שלא מהרה באיסור נדה איך תהי' כשרה להנשא ואיך נאמינה על איסור נדה שחשודה עליה וכו' יע"ש מש"כ, וכתבתי בצדו שם עדיפא הו"ל להקשות מגמ' דסוטה דף ו' ע"א הכ' קראו אחר וכו' יע"ש ועיין ג"כ בשו"ת בנין ציון ח"ש בענין זה ע"כ וכן מצאתי אח"כ ביד אליהו מקאליש ח"ש כתבים אות ח' שכתב בזה"ל ת"ל למה התירה תורה במצא בה ע"ד שני פעמים למה התירה התורה להנשא (אולי כוונתי להגמ' דסוף גיטין הנ"ל דבלא"ה לשונו מגומגם) וכו' גם קשה בשמשתו נדה כ"פ איך מותרת להנשא והלא היא חשודה, אחז"ר מצאתי בספר הפלאה גבי עוע"ד שדיבר קצת מנידון וכו' מיהו עיין סוטה פ"א גבי תסתרי' לביתי' וכו' עכ"ל ירמז למש"כ כל גליון התפא"י עכ"פ מיושב שפיר הערת הנו"ב על הגמ' דסוף גיטין הנ"ל דהו"א דאסורה להנשא, משום האי טעמא ולזה איצטריך קרא אף באשת ישראל, ועיין גם בחות דעת סי' קפ"ה מה שכתב הוא ז"ל בהערה הנ"ל בנאמנות אשה שזינתה:

מה שהזכרתי כ"פ לשו"ת הרשב"א דפלגינן דיבורו גבי בועל שאומר אשתך זינתה עמי, עיין בדורש לציון דרוש י"ג שהעיר שם ג"כ אי הבועל בעצמו נאמן האיך משכחת סוטה שתשטה הא הבועל ישנו בעולם שיוכל להעיד עליה עיי"ש מש"כ ובהגהות בן המחבר, ויל"ע גם בשו"ת מהר"מ מינץ, מאובן ישן בסי' י' כמדומה שאין כעת לפני: מש"ב לענין אדריגנוס, אגב אורחא יש לעיין במש"כ הרמב"ם פ"י ממעשה"ק דין ט' דהטומטום אסור לאכול בקדשים לפי שהוא ספק ערל אבל האנ"ג יראה לי שאוכל בק"ק ע"כ וכתב הכ"מ כלומר והוא שמל וכו' יע"ש ול"ז להבין מאי חידש לן הרמב"ם כיון שמל וגם אשה אוכלת בק"ק א"כ ממנ"פ ראוי לאכילה, וגם בע"מ אוכל בקדשים ויל"ע במפרשים, ועיין שו"ת יד אליהו מקאליש כגון זה וא"י לסמן מקומו עכשיו ועיי"ש בח"א בסי' כ"ב אם טומטום אוכל בפסח ועי"ש וצ"ע, ועיין ברע"ב ותוס' יו"ט ביכורים פ"א מ"ה ובתו' חדשים שם ודו"ק גם צ"ע דברי הפסיקתא זוטרת פ' נשא שהביא על הפסוק ואשמה הנפש ההיא לרבית טומטום ואנדרגינוס יעו"ש כיון דכתוב מפורש איש או אשה כי יעשו וכו' ויל"ע, וא"ל כמו לענין שילוח מחנות ודו"ק:

מה שכתבתי בדף ק"ד בדבר קושית הגרח"ב ז"ל בענין פיגול במנחת סוטה ותירוצו של הש"ח והד"ח, הנה ראיתי שוב דמעיקרא דגמרא פירכא דאמר שם בזבחים (מ"ז ע"א) דהמשנה דאמרה שאין המחשבה הולכת לא אחר העובד דלא אתיא כהאי תנא דתניא אר"א בר"י שמעתי שהבעלים מפגלין, עיי"ש ואי אמרת דדוקא נקט רש"י התם אם קיבל הכהן בשתיקה אז הבעלים יכולין לפגל, משא"כ בקיבלו הכהן באמירה אז הולכין אחר העובד, א"כ מצי מתניתין קאי גם אליבא דראבר"י ומאי דאמרינן שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד היינו הך מחשבה היינו דיבור של הכהן, ואז לא מהני שוב דיבורו של הבעלים, ובפרט לפי פירושו של רש"י ז"ל שם דאמר דהכוונה הוא דהלכך אי הוי שלא לשמו אע"ג דבעלים אמרי לשמו לאו מידי הוא וכו', עי"ש והוא משום שהכהן אתי למימר שלא לשמו, אלא דלפ"ז דברי רש"י ז"ל צריך פירוש מדוע אמר ונקט בלשון שתיקה, ובתוך כך קבלתי מכתבו עם הערות מהגאון אב"ד דק' טארני' המח"ס מנחת קנאות שליט"א ובהערה ז כתב לי מש"כ כת"ר בדף ק"ד מדברי רש"י זבחים מ"ו וכו' והעיר כת"ר מהא דשחטה לאכול לכותי מחצר הכבד שלה פסולה הרי ק בכה"ג בעלים פוסלין במחשבת ע"א וה"ה במחשבת פיגול, הנה בס' גאון צבי לזבחים דף מ"ו שם העיר ביותר מהא דחולין ל"ט בהנהו טייעי דיהיב דוכרייהו לטבחי ישראל – שלחה קמי' דר"י וכו' והא יש עצה שהישראל יאמר בפירוש שלא לשם ע"א (סהדי במרומים כי גם אצלי עלתה על רעיוני להעיר מזה ונשמטה ממני להעלותה על הכתב) ולענ"ד דוקא לענין פנים כתב רש"י כן דמחשב לשמו אבל בחולין אף שמחשב שלא לשם ע"א איני מועיל והרי בלא"ה השחיטה צריכה ברכה לשמים וא"כ מסתמא שחט בברכה ואפ"ה העכו"ם פוסלוע"כ דל"מ מחשבה דעובד רק בקדשים דשייך מחשבה לשמו ולא בחולין וא"כ גם קושית כת"ר ל"ק ועיקר קושית הגאו"צ בלא"ה י"ל דיתכן דכבר שחטו סתם ואח"כ שלחו לשאול לרב יוסף הנ"ל עכ"ל, ואין בזה כדי שביעה וגם י"ל קצת מדקאמר שם בזבחים אמר אביי ראבר"י ור"א ורשב"א כולהו ס"ל זה מחשב וזה עובד הוי מחשב' ר"א דתנן השוחט לעכו"ם שחיטתו כשרה ור"א פוסל וכו' וא"כ כהנ"ל יש לחלק שפיר כסברא הנ"ל עיי"ש דמסיק הגמרא דילמא בעכו"ם הוא דאמרה כעין בפנים אבל שבת מ"מ אסרה תורה ע"ש, והספר גאון צבי הנ"ל לא ראיתיו מעולם וא"י מי הוא זה אדהכי נזדמן לידי (לרגלי עיוני בשו"ת מהרי"ל דיסקין ז"ל) ספר השדי חמד חלק ארבעה עשר מערכת מ"ם ושם מצאתי שחזר על דברות הראשונות ע"ד קושיא זאת והביא כמה מכתבים מגאוני הזמן ז"ל מה שהשיבו לו ע"ז ועיינתי בתוכן דבריהם וראיתי שהמכתב א' כוונתי ברוך השם לדבריו והיא הרב הגאון בעל תורת מרדכי, ובמכתב ב' מהגאון ר"י וויידענפעלד ז"ל כל דבריו ותירוציו הוא מה שנשנה בס' דברי חיים שהבאתי שם בפנים, ושהובא אח"כ גם בש"ח שם, ומה שדרך אגב העלה קושיא חמורה מאד דמדוע אם נישאת לכהן מנחתה נשרפת מפני שותפתה של איש, ומ"ש מדאמרינן במס' שקלים דאין מנחת השותפין קרובה כליל יע"ש שהאריך מאד, גם אני ב"ה עלתה לי הערה זו על רעיוני ודרך למודי במס' ערכין כעת) אלה שאח"כ מצאתי אותה בדורש לציון, ומשום זה נשמטו שוב מרעיוני להביאה, עיי"ש בדרוש ט' שהביא הסוגיא מנחות ע"ג ע"ב והוריות דף י' ומסיים ולפ"ז מנחה דוקא של יחיד נשרפת למעוטי מנחת השותפין וא"כ קשה במנחת סוטה וכו' א"ו דתנא דמתניתן סובר לה או כר"ש או כרבנן ולא סבר כראבר"ש ולדידיהו אין הכרח לחלק בין יחיד לציבור ושותפין וכו' יעו"ש באורך ותירוצי הגרד"פ ז"ל שם לא ניתן להאמר יע"ש וכאשר השיב גם הגרח"ב ז"ל עיין שם מכתב יוד ודברי הרב שיפמאן הם גיבובי דברים ובפרט מה שכתב דאימא אין הכי נמי בענין השקאת סוטה הוי יקר במציאות וכמו עיה"נ ובסו"מ ואי מהאי טעמא או משום דעדיפא מינה וכו' דלפי סברת הרשב"א דהבועל הוי ע"א דהאומר אשתך זינתה נאמן א"כ איך יש שום סוטה שתשתה הרי יש לה עד וכו' יע"ש וזה הוא דבר שכבר הרעישו האחרונים בזה וכמו שהבאתי כ"פ בשם הנו"ב והדורש לציון ומהר"מ מינץ ועוד ותירצו היטב אבל לא לאמור מה"ט שהשקאת סוטה לא הי' ולא עתיד להיות, ומה היה לר' יוחנן בן זכאי לבטל, ובמכתב חית שם מסייע שם לתירוץ הא' של הש"ח והביא ראיה עוד מלשון הגמרא דזבחים יע"ש ולא זכיתי להבין דכפי מה שביארתי בפתח דברי אדרבה צ"ע דברי הגמ' שם דקאמר מתניתין דלא כראב"י יעי"ש, ובמכתב ט' שם מחזק את מש"כ דדברי רש"י שכתב בשתיקה הוא לאו דוקא ובמכתב י' שם רלה גביר אחד לחלק דהא דבעלים מפגלין הוא דוקא בתודה ושלמים שיש לבעלים חלק דאכילת בשר, אבל בחטאת ואשם דרק הכהנים אוכלין איתו א"א בשום אופן לומר שהבעלים מפגלים וכן ה"ה שירי מנחה סוטה שנאכל רק לכהנים עיי"ש, ג"כ יש לדחות מסוגיא דזבחים שם דא"כ מאי קאמר ממתניתין דלא כראבר"י, הא י"ל דהמשנה ר"ל לגבי חטאת ואשם ושירי מנחה שם אין המחשבה הולכת אלא אחר הבעלים ולכך הצריכו לתקן תנאי ב"ד א"ו דלא שנא לא משום הכפרה קרינן ביה המקריב לא יחשב, ומה שהשיב שם הגרח"ב ז"ל דהמשיבים לא זכרו את הסוגיא בפרק השוחט (ל"ח ע"ב) דילפינן חוץ מפנים ואפילו אי יהיב ליה נכרי זוזא לטבח ישראל אי לא מלי מדחי ליה אסור וממילא אין מקום למה שישבו ע"פ דברי התוס' ועיקר המנחה היא של הבעל והיא אין לה אלא חלק בה וכו' יע"ש במחכ"ת אין הכוונה שהיא אין לה אלא חלק בה, פירוש חלק קטן, אלא כוונתם דהיא אין לה אלא חלק כפרה חלק הרוחני, וגם זאת הוא מקני לה או דרחמנא הוא דאקנה לה בכה"ג ואתי שפיר ועל קוטב זה סובב והולך כל מכתבי הרבנים ז"ל שם עיי"ש היטב, אך במכתב י"א שם כתב הרה"ג ר' נחום נ"י ליישב הקושיא בהמצאה עפ"י דברי התוס' זבחים דף כ"ט שפירשו היש מפרשים במקום משולש היינו דבעינן שכל מחשבת פיגול יעמוד המחשב במקום משולש בעזרה פרט לעומד חוץ לעזרה ושוחט בסכין ארוכה עיי"ש ולפ"ז ה"ה אם הבעלים הם המפגלין בעינן שיהא הבעלים במקום משולש דהיינו בעזרה וכו' וא"כ א"ש דבמנחת סוטה אין אשה יכולה לפגל דאינה יכולה לעמוד בעזרה בעת שמקריב הכהן במנחה דהא שלא לצורך עבודה אשה אסורה להיות בעזרה אף מן התורה ובחוץ לעזרה אינה יכולה לפגל עיי"ש, והומ"ל בפשיטות דהוציאוה לכתחילה מהעזרה מה"ט כדי שלא תוכל לפגל אך יש להעיר ולהסתפק אם גם במנחה בעינן זה אף להיש מפרשים דהקומץ הוא אף בהיכל ועוד מכמה טעמים ועוד יש להעיר אי מהני שליח לפגל אם הבעלים יכולים לפגל גם שלוחם יכול לפגל ויל"ע בזה באשלד"ע וכל השייך לזה וסוגיא דנדרים שם, וא"כ יכולה להעמיד שליח על זה ובשכר ואף שי"ל אם היא הוחזקה כל ישראל מי הוחזקו גם צריך להוסיף על דברי המתרץ דבאינו מקום משולש גם פסול לא הוי כמש"כ התוס' שם בזבחים וקצרתי:

ויש להביא עוד קצת ראיה לזה מהא דהביא במדרש רבה סדר אחרי פרשה כ"ב אות ד' אחר שהביא מחלוקת ר"י ור"ע לענין בשר תאוה, אמה תני רבי ישמעאל לפי שהיו ישראל אסורין בבשר תאוה במדבר ולפיכך הזהירן הכתוב שיהיו מביאין קרבנותיהן לכהן והכהן שוחט ומקבל אע"פשהבעלים יושבים ומחשבין כל היום אין הכל הולך אלא אחר השוחט וכו' ופירשו המפרשים דס"ל לר"י שטעם איסור בשר תאוה מפני שהיו מחשבין בשחיטתן לע"ז והבשר אסור דהוי תקרובת ע"ז אבל כשיביאו לעזרה יהי' הכהן שוחט ומקבל לשם שמים ואע"פ שהבעלים יחשבו מחשבה רעה אין הבשר נאסר דבתר מחשבת שוחט אזלינן וכו', ומשמע דלמ"ד הבעלים מפגלין אכתי לא היה תועלת מה שהיו מביאין קרבנותיהן להכהן, והא אכתי י"ל דהכהן יקבל בפירוש ובאמירה לשמה ולא בשתיקה סתם, ואז לא יועיל שוב מחשבת הבעלים לע"ז א"ו דלא שנא וח"כ להאי מ"ד דהבעלים מפגלין אין עצה, וע"כ צ"ל דאין הכל הולך אלא אחר השוחט, (ימה שאמר והכהן שוחט ומקבל והעיר בעץ יוסף דאע"פ שאין מחיוב הקרבן שישחטנו הכהן דשחיטה כשרה בזר מ"מ מאורחא דמילת' שהכהן הי' שוחט הזבח עכ"ל והנה ע"י הערה זו נזכרתי בדברי שו"ת ושב הכהן שבקונטרסו שאלת הכהנים תורה בחידושי זבחים דף ל"א ע"ב הביא המדרש הנ"ל ועמד ע"ז למה צריך דוקא כהן ומחדש עפ"י זה דהא דשחיטה כשרה בזר הוא משום דלאו עבודה היא ומשום שנוהג אף בחולין, וכמש"כ התוס' ולפ"ז במדבר שהיו אסורין בבשר תאוה ובחולין הי' מות' נחירה ובקדשים היה צריך לשחוט והוי שפיר שחיטה עבודה והוה צריך כהן כיין שהיא עבודה יעו"ש עוד מילתא בטעמא ולפ"ד צ"ל דדוקא בקדשים היו דעתן לע"ז אבל לא בחולין וצ"ע ואכמ"ל בדבריו ז"ל ודבריו נעלמו מכמה אחרונים ופלא שלא ביאר הושב הכהן הגדול היטב כל המדרש הנ"ל ויש לעיין גם בספרו של הגאון הנ"ל הנקרא דעת קדושים על דרושים (ואפשר עוד קצת לימר דהתנא שבמדרש בא לאפוקי מהא דאיתא בזוה"ק פ' נשא בקרא דושחט את בן הבקר ושחט אחרא ולאו כהנא דכהנא אסור ליה וכו' וכבר הרעישו על זה גדולי הדור עיין בס' תולדות אדם ובהמטפחת ובהגהות חשק שלמה למנחות י"ט ע"א): במה שהבאתי כ"פ דעת אחרונים אי עליה בסוטה ספק יש איסור, מצאתי כעת גם בברוך טעם דין עשה דוחה ל"ח (דף ל"ד דפוס ווארשא) שכתב והדבר פשוט דאיסור לאו הבא מכלל עשה הנ"ל אינו אלא על הבעל דלגבי דידיה יש ספק אם נטמאה וכו' אבל לגבי דידה אם יודעת בעצמה שלא זינתה ליכא איסור סוטה יע"ש לענינו ולא הזכיר דברי התוס' סוטה כ"ח ע"א וכבר סתרתי ד"ז ואכמ"ל עוד, – בפ"י המשניות להרמב"ם פ"ב משנה דאינו כותב על הלוח כתב דמי שהורה לפסול ס"ת שנכתבה במיני דיו הנקרא בערבי מיבער אינו אלא טועה.

עיין היטב בקונטרס תעלומות סופרים מה שכתב בענין דבריו והביא שו"ת פאר הדור בע"ז: בדא שכתבתי בדף בענין קטלנית, מצאתי בביאורי הגר"א ז"ל לאהע"ז סי' ט' ס' א' על מש"כ המחבר דקטלנית אם נשאת לא תצא כתב הגר"א זצ"ל בא"ק ב' כמ"ש בפ"ק דסוטה ולא יסף וכו' כיון שידעה וכו' עכ"ל ודבריו קצרים ועמוקים וצ"ע בזה וכן מצאתי בחידושי בכור שור למס' סוטה שכתב כזה יע"ש: בדא שכתבתי כ"פ מחלוקת האחרונים אי איסור דמעוברת ומניקת חבירו הוא גם עליה, מצאתי ועיינתי לגדול האחרונים בשו"ת מוהראנ"ח ח"א סי' י' שכתב להדיא בזה"ל והיינו טעמא נמי שלא הוזכר נידוי זה לגבי אשה דהיא גם היא עברה על גזירת חכמים וכו' ותלי נמי בדידה והול"ל משמתינן להו וכו' אלא נראה דמשום קולת הנדו' זה לא חשו לנדוי דאשה דהוי קרובה יותר לשוגגת וכו' יע"ש: בדף ה' ע"ב ד"ה לאחר ולא ליבם וכו' עיין בארעא דרבנן בהשמטות אות א' סי' ח' – שם דף י"ט עיין גבורת ארי למסכת יומא יעיין ארעא דרבנן בהשמטות לאות הדלת סי' מ"ו ד"ה דיעבד ובעד"א שם, – שם כ"ו ע"א אפושי פסולין לא מפשינן וכו' עיין באד"ר הנ"ל בהשמטות אות י"ג ד"ה אפושי טומאה וכו': לענין מה שהארכתי בהסתירה מגמ' דשבת מקדושין ס"ב גבי גר דאמרינן מי יימר וכו' יע"ש, עלה ברעיוני די"ל עוד חילוק קצת דגבי גר דקשין גרים לישראל כספחת לכך אמרינן מי יימר דלא יאבו להזדקק לו כ"ע, ועיין בשו"ת הרצ"ח סי' מ"ו ובבית הלוי חלק שני: לענין מה שהבאתי בשם המהר"ם לובלין יען שהענין מוזר מאד ע"כ אביא מה שמצאתי באור זרוע הל' עירובין סי' קמ"ז בהא דאמרינן בעירובין (דמ"ג ע"א) דילמא יוסף שידא אמרינהו ופרש"י דלא מנטר שבתא, כתב ע"ז דמורי הר"י חסיד זצ"ל היה אומר שהשדים מאמינים בתורה ועושים כל מה שאמרו חכמים ושאלו ממנו א"כ למה הוא בא על א"א והשיב לפי שפעמים פ' תעשה לו שלא כהוגן ואפילו בלא ידיעתה וכו' שעל מנת כן קבלו התורה שאם יזוק לו אדם אפי' בלא ידיעתו שגם הוא יזוקנו וכו' עי"ש דברים נפלאים ועיין מעילה (י"ז ע"ב) סיפור המעשה ובתוס' שם ד"ה יצא וכו' ירגיל בין הנשים להתלוצץ בהן ע"כ:

בר"פ ארוסה הבאתי להטעים דברי רש"י עם שו"ת המהרי"ט ואחריו הח"ס דבכנסה בחזקת בתולה ונמצא שזינתה, הוה מום במקח וקדושי טעות יעו"ש, ויש לעיין קצת לדברי המהרי"ט א"כ בהא דפריך לעיל (כ"ו ע"ב) וביבמות נ"ח דקנו לה כשהיא ארוסה ומשקה לה כשהיא נשואה וכו' יע"ש והא אם באמת זינתה כשהיא ארוסה הרי יש כאן מום במקח ולא נשואה כלל ולא הוי כלל תחת אישך ולא בדקה לה מיא וצ"ל דמיירי בגוונא שאינו מקפיד הבעל לבטל הקדושין משום זה וצ"ע, (ועיין ח"ס סי' קמ"ח) ועייןבהלכה זו גם בשי"ת פנים מאירות ש' ה' חלק א' בענין מ"ש דיש זכית תילה במים המרים שמבואר בהתוס' דף ו' ע"ב דבעלה מיתר בה לאלתר, עיין אריכות בפרט זה ובדעת הרמב"ם פ"ב דין כ"א ובדעת רש"י ז"ל דכ"ו יצ"ע בלשין הרמב"ם פ"ג דין כ"ג עיי"ש יעיין בספר קול אליהו הספרדי זצ"ל סי' מ"ג מחא"ה עיי"ש, בח"ב כן העיר שם על דברי המיצל מאש סי' נ"א בענין שתיית מי הלוג שהבאתי בספרי זה כ"פ יעי"ש שהעיר עליו שאין ראיה מהירושלמי יעש"ה ולא נפניתי לעיי"ש היטב ועיין בחיים שאל: יש להוסיף במש"כ בדף לענין נדר אם מקרי ראוי לקיימה יעיין נמי בשו"ת הרשב"א לענין מודר הנאה מלולב ואתרוג שהעתיקו הרמ"א באור"ח ס' תרמ"ח ובשעה"מ הל' לולב ואכמ"ל: לענין מה שבארת מחלוקת ר"י ורב ובהא דפרוצה ביותר חיישינן, אמרתי להעיר מהא דאיתא בגמ' דחילין (די"ג ע"א) גבי מין ישראל די"א דאף בניו ממזרים (ופרש"י שאינו מקפיד על אשתו ומפקירה,) ות"ק אשתו לא מפקיר עיי"ש, והוא דת"ק ס"ל דאף שבוודאי היא פרוצה ביותר מ"מ לא חיישינן ורוב בעילות אחר הבעל, וי"א ס"ל דכיון שאינו מקפיד ומפקירה הוי כמו ההיא דפסחים דהכל גומרין בה וכה"ג אדרבה רוב בעילות מאחרים היא:

לענין אי מותר לסחור באיסורים מאכל שנדר מהם הנאה, מצאתי גם למודי זה דרך בקש"ע סי' ס"ד ב"מ ס"ז שם הביא דבאיסור נדר ושבועה אין בו איסור סחורה ברכ"י, ע"כ ואני לא מצאתי זה בברכ"י ולא בשיורי ברכה ונאמן עלי המחבר: בתוס' כ"ו ע"ב ד"ה שחוף וכו' ר"י אומר זה השחוף, עיי"ש והוא תוספתא פ"ה דבכורות ויל"ע דבמשנה פ"ו דבכורות מ"ה אמר ר"י כל שנמרחו אשכי', וצ"ל דהיינו הך ומה"ט א"י להזריע, – שם ואלא ש"ז למ"ל וכו' פרט לשקינא לה וכו', בירושלמי פ"ק בהל' ב' הקשה ר' ירמיה ור"י בשם רב דבש"ח ש"ז עד שיפלוט הכא כתיב ש"ז והכא כתיב ש"ז וכו' אר"י שניא היא דכתיב ונסתרה והיא נטמאה כיון שנסתרה התורה קראה טמאה ברם הכא ש"ז עד שיפלוט לידה מילה כתב ש"ז לשיעורין כהדא דתני וכו', כדי העראה וכו' ועיין שם בק"ע ובש"ק שהקשה דהא סגי בהעראה וכו' יע"ש ול"ד דמ"מ בעינן שיעור שעי"ז יכול לטמאה וכדאמרי שם כל התנאים ופריך ובן עזאי נשא אשה מימיו וכו' עיי"ש, וכבר כתב הרמב"ם בפ' המשניות פ"ז דסנהדרין דאין להוצאת ש"ז בענין חיוב העונשין סרך בשום פנים אלא כיין שהכניס יתחייב העונש עליה ואפי' פירש מיד יע"ש, ולכאורה ה"ה בש"ח דאף דבעינן ג"ב מ"מ לא בעינן שיוציא ש"ז, אבל מלשון הירושלמי משמע עד שיפלוט, ויל"ע בזה, ועיין כריתות (די"ב) דאי בעי אמר לא גמרתי ביאתי וכו' יע"ש – :

מש"כ בדף פ"ח ע"ב בענין מלקות גבי אשה שם בא דברי הגאון דבריסק זצ"ל שלא בדקדוק שכ' „א"כ אין לנו מלקות כלל ויהי' הדין לפוטרה לגמרי ונמצא הכל נעקר וכו'" יעו"ש, דמלקות באשה מצינו מפורש בתירה גבי ש"ח דכתיב בקורת תהי' ובאה הקבלה דהיינו מלקות כדמפרש בכריתות (דף י"א ע"א) – שם בדף צ"ד ע"א במה שהבאתי בשם הגאון דבריסק זצ"ל דבעה"נ תיכף בגמ"ד הוי הורדה מקדושה ועובר על ל"ת כן יעי"ש, בזה ניחא נמי מה שיש להעיר דהלא יכול לקיים מציות שריפה ע"י גרמא מה שידליק ד"א וממילא יגיע לבית שהמזוזה בתוכו ולמ"ד אשו משים ממוני וכמו שכתבתי בדף פ"ח ע"א לענין שריפת האזכרות עי"ש, אבל בדבריו ניחא דהעיקר היא הביזיון משום הפסק דין לעשות ולהוריד המזוזה בדין שריפה ודו"ק, אכן אפשר להעיר דע"י גרמא לא יהי' מקיום המ"ע דושרפת דאפשר הכוונה דושרפת הוא שבידים ישרפוה, ולא שהמצוה הוא שישרף מ"מ, וא"כ ע"י גרמא לא מקיים המ"ע ויל"ע בזה אך א"כ יתחייב דאחר שיקבוץ כל השלל צריך שישרוף על כל חתיכה וחתיכה דאל"כ יהי' כלו לאו חציו ובפרט למ"ד אשו משום ממוני וכנ"ל ע"כ יל"ע בזה לעת הפנאי אי"ה, גם בזכרוני כי כתבתי בענין זה תשובה ארוכה לפני ט"ו שנה לכבוד חותני הרב הגאב"ד הק' אויצהערין באפריקא והבאתי שם מחלוקת אביי ורבא גבי גומרתא ומהתוס' דסנהדרין ע"ח גבי זרק סכין דשייך באשו משום חציו ועוד בכמה הערות נכונות אך א"א לי כעת לחפש אחר מכתבי זה ונפ"מ ג"כ לענין שריפת נותר ועוד בכמה ענינים שאכ"מ לברר:

מש"כ והבאתי כ"פ דעת הרמב"ם דחייב על קריבות של ג"ע מלקות מלאו דלא תקרבו, אדכרנא מילתא מה שאמר לי ידינפ"ע הגאון הג' וכו' מוהריי"ד שליט"א גרגיר חריף על דברי הפסיקתא זוטרתא המכונה מדרש לקח טוב, והיא לו להדפסה, שבמדרש הנ"ל פרשת קדושים בפסוק ואיש אשר יקח את אחותו דרש אטו בראיה תליא מילתא אלא עד שיתרו בו שיראוהו טעמו של דבר עכ"ל והנה זה הוא מאמר עולא בסנהדרין דף מ' ע"ב ומסיים בה הכי אם אינו ענין לכרת תנהו ענין למלקות ע"כ והנה ע"כ זה אתיא דלא כר' יצחק דאמר ח"כ בכלל היו ולמה יצאת כרת באחותו לדונו בכרת ולא במלקות עיין במס' מכות (י"ג ע"ב) אלא כאידך תנאי שם דח"כ לוקין כשהתרו בו למלקות ושוב באותה פסיקתא בפסוק זה הביא הדרש ונכרתו אחותו בכלל כל העריות היתה דכתיב ונכרתו הנפשות העושות ולמה יצאת לדונה בכרת ולא במלקות עכ"ל וזה אתיא כדר' יצחק וא"כ סתראי נינהו הנהו תרי דרשות הדדי בחדא מחתא ? וי"לבזה דהנה ידוע דעת הרמב"ם שפסק בהל' א"ב דכל ח"כ לוקין על איסור הקרובה בחו"נ וכדומה משום לאו דלא תקרבו, וכשיטת התו"כ ופליג עליו הרמב"ן ז"ל בספר המצות בזה, ועיין שם במג"א ובלב שמח ובזוהר הרקיע והדברים ארוכים, אבל זה מתבאר מדבריהם, דאליבא דר"פ בשבת (די"ג ע"א) אין איסור קורבא אלא מדרבנן וכן עולא אמר התם כי הוי אתו מבי רב הוה מנשק להו לאחוותיה וכו' ופליגי דידיה אדידיה דאמר עולא אפי' שום קורבא אסור וכו' יע"ש וא"כ מקודם הוי ס"ל דאין איסור קורבה בעריות (ועיין שם בתוס' ד"ה ופליגא וכו', אך אין כל הראשונים מודים לזה) והשתא אתי שפיר דהתם בסנהדרין הוא דאמר עולא מנין להתראה וכו' ולעילא דאין מלקו' על קריבות דג"ע פ"כ אחר אם אינו ענין לכרת תנהו ענין למלקות ולמלקות על עצם הביאה כוונתי, ודלא כר' יצחק וכו' ובאמת פליגא עולא דידיה אדידיה כדאמר בשבת שם הנ"ל, אבל הפסיקתא אזיל אליבא דידן וכהרמב"ם דפסק כהתו"כ דיש מלקות בח"כ על הקרובה בלבד וא"כ כוונתו הא דאמר עד שיתרו בו וכו' היינו למלקות דקרובה שישנו באחותו ובזה ניחא ומדיוק מאד מה שלא מסיים בפסיקתא הנך תיבות „אם א"ע לכרת תנהו ענין למלקות" ומשים דקאי בפסיקתא אליבא דר' יצחק וכמו שהביא דרשת ר"י לבסוף לדונו בכרת ולא במלקות, אלא צ"ל שעל המלקות שמשום קריבה קאי דלוקה אף לר' יצחק עכ"ל הגאון רבי יצחק שליט"א:

מש"כ בדף קל"ד – קל"ו לענין ס"ס ברה"י יעו"ש יש לעיין לפי מה שכתב הקרית ספר למרן המבי"ט פי"ח מהל' שאה"ט דס"ס טהור מה"ת אפילו ברה"י דס"ט גמרינן לה מסוטה והתם ליכא אלא חד ספיקא ואפי' מדרבנן אמרינן דס"ס לקולא אלא וכו' יע"ש וכמדומה שגם בפמג"ד הי' ק"י הביא זה, וא"כ יש ליישב בזה כמה קושיות התוס' שהזכיר בעצמו שם ואכמ"ל: לענין אין מעבירין על המצות אי מדאורייתא או מדרבנן מצאתי בפסיקתא זוטרתא פרשת נשא על הפסוק מבן שלשים שנה שכתב אסכמתא יפה לזה בזה"ל מכאן למדנו שא"מ עה"מ שאע"פ שלא מצאנו הקב"ה שאמר למשה למנות בו ביום אמר מצוה הבאה בידי אקיימנה וכן דוד אומר (תהלים קי"ט) חשתי ולא התמהמתי וכו' עכ"ל והוא בכלל דזריזין מקדימין למצות וכן אמרו במכות לענין שהבדיל משה שלש ערים שבעבר הירדן עיין שם דף י' ע"א: חזות קשות ראיתי עוד בפסיקתא שם פ' נשא שהביא לפיכך אמרו אסור לקנאות בזה"ז שמא תסתתר „ואין כהן להשקותה" ותמיהה הוא זה, דאף את"ל כוונתו כמו שכתבו האחרונים שכהני דידן הם כהני חזקה ולכך אין נוהג טהרת מצורע וכמש"כ היעב"ץ ובס' תולדות אדם, ועיין בתפארת בפתיחה לסדר קדשים (פ"ד אות כ"ו) ועוד לענין הקרבתה קרבן ציבור בזה"ז והדברים עתיקים מ"מ הכא לא מן השם הוא זה דכבר ביטלו ריב"ז משרבו המנאפים ועיין בתוס' דף ז' ט"ב דכעינן בהמ"ק קיים יע"ש וצ"ע.

לענין מה שהבאתי כ"פ דברי הנו"ב אם נדה הוי איסו' מוסי' בלמדי כעת בהגיעי לפרק אמרו לו במס' כריתות ובמשנה דיש בא וכו' עי"ש היטב ויש להקשו' דהא כבר אסורה על בעל' מכח איסו' ממזרת לחד פירוש עי' ברע"ב ושוב לא חל איסור נדה עי"ש היטב בכל הפרק א"ו כד' הנו"ב דאיסור נדה גופא הוי מוסיף והוי מוסיף דמוסיף ויל"ע ביה, אך י"ל כמש"כ התוס' שם י"ח ע"ב ד"ה נשאת וכו' שהקשו כה"ג האיך חל איסור א"א על איסור ממזרת וכו' ועי"ל דאיסור חמור חל שפיר על איסור קל וכו' יע"ש וה"נ י"ל כן ויל"ע בברוך טעם: לענין הא דכתיבה כד"ד מצאתי סברתי בשו"ת מהר"ץ חיות ז"ל סי' מ"ד דבכתב הנכתב בשביל אחרים שיבינו ויכירו הם מחשבתו וכוונתו מתוך מעשה הכתב בוודאי דיבור עדיף דע"י הדיבור מכירין ומבינים האחרים מחשבתו באופן היותר מבורר מן הע"י כתב וכו' יע"ש לענין אחר, ושם בס' מ"ג הביא ראיה השבות יעקב ממגילת סוטה ומתוס' כ"ז ע"ב והביא שחכם אחד כתב לפקפק ע"ד השבו"י איך אפשר להשביעה בכתב דאם יכתוב הכהן השבועה ואח"כ תבוא האשה על החתום או תכתוב אמן א"כ המגילה פסולה משום שכתבה קודם שתקבל עליה השבועה וא"ל דיכתוב מגילה אחת והיא הכתוב אמן ואח"ז יכתוב עוד הפעם מגילה אחרת ותהי' שוב כתיבת המגילה אחר קבלת השבועה ז"א דהרי קיי"ל שם כתבה בשתי מגילות פסולה עיין בסוף דברי התוס' שם ד"ה כתבה עכ"ל אולם משום הא לא איריא דאפשר דהכהן יכתוב לה שרוצה להשביעה, לא שיכתוב המגילה כמו שכתוב בתורה והיא תכתוב כי מוכנת ג"כ לקבל השבועה ואח"כ יכתוב הכהן המגילה עכ"ל יע"ש והנה העתקתי בשם אומרם יען כי גם אני חשבתי ועלתה בעיוני אודות זה אך לא עלה בידי דבר ברור וחזק כדי להעלות על הכתב ודברי החכם הקודם שאמר לדחות עצתו משום דכתבה בשתי מגילות פסולה במח"כ זה אינו דדוקא לענין המחיקה הוא דפסול וכמו שבא מפורש בדבריהם „וה"ה אם כתב לה שתי מגילות ומחקו לתוך כוס אחד" אבל מה שכותב לה מגילה כדי שתקבל השבועה ואינו מוחק ממנה כלל פשיטא ופשיטא דכשר, ומה"ט י"ל דמגילה שכתבה קודם קבלת שבועה פסול' היינו נמי המגיל' שמוחק ממנה שבעינן לה כל הדינין והקדושה, וכדומה, אבל מגילה של כתב זה של ענין קבלת שבועה מנ"ל דפסול וז"פ וא"צ כלל להתיגע בזה, ואין בזה כדי לפקפק אך סברתו שבסי' מ"ד היא נכונה, ושוב הביא דברי האו"ת סי' ל"ו דדעתו נוטה להיפך דבנשבע לעצמו אז שבועה בכתבלא מהני אבל אם נשבע לאחרים הוי שביעה יעו"ש וחידש עליו על מהר"ץ חיות שלא השתמש בסברא זו לענין סוטה ועיי"ש עוד מה שהקשה החכם הנ"ל מש"ס יומא (מ' ע"ב) לענין קידש הגורל שפרש"י אם כתב וכו' יע"ש:

במה שכתבתי בדף קל"ה על התוס' בדף כ"ח ע"ב ד"ה ברשות וכו' ובשם המנ"ק שם לענין שני שבילין, ראיתי לציין כאן גם דברי התוס' יבמות (קי"ח ע"א) ד"ה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה מספקא לר"י אי דוקא בתרומה דרבנן א"נ בתרומה דאורייתא דאוקמא אחזקה דדייקא ומינסבא ועל צרתה אין להאמינה ואוקמה אחזקת א"א מידי דהוי אשני שבילין מיהו איכא הכא חדא דעביד איסורא ממ"נ ובכה"ג לא ילפינן מסוטה וכו' את"ד וכתבתי על הגליון בעת שלמדתי בשנת תרע"ו עיין פסחים דף ט"ו ובתרומות פ"ח בתוי"ט ורע"ב שם וצ"ע פירוש דברי התוס' עכ"ל וכוונתי היה למה שהעתיק שם התיו"ט משנה ח' דברי הר"ש עיי"ש ובתוס' רע"א שם, וא"כ דברי התוס' שם צריך פירוש והבנה ואין להם המשך כלל, דהלא גם בשני שבילין איכא חדא דעביד אסור ממנ"פ ואין לי כעת שום מפורש על יבמות לעיין מה הם אומרים בדיבור זה, ואפשר לפרש כוונתם בדוחק דהתוס' הביאו שוב ראיה משני שבילין דאיכא חדא דעביד איסורא ובכה"ג לא ילפינן מסוטה כדאיתא בריש נדה וע"כ הטעם משום דמוקמי כל חדא אחזקתא כדאיתא בתוס' ריש נדה וכדכתבו כאן וא"כ ה"נ י"ל דתאכל בתרומה דאורייתא דאוקמי' אחזקה דדייקי ומינסבא, ועל צרתה אין להאמינה משום דאוקמינן אחזקת א"א ומוקמינן כל חדא וחדא בחזקתה כמו בשני שבילין דמוקמינן כל חדא אחזקתה אף דסתרי הדדי, אך זה איני דהא הוי כמו שבאי לשאול בב"א עליו ועל חבירו ששניהם טמאים וכמו שכתבו בפסחים דף י' ע"א דשניהם טמאים מדרבנן ומה"ת אוקמי' כל חדא אחזקה דטהרה, וא"כ ה"נ אדרבה מדרבנן הוי לו לאוסרה שלא תאכל בתרומה כמו בשני שבילין גם עוד יל"ע בתוס' שם דמאי ענין שאר איסורים לספיקות דטומאה דזה ילפינן מסוט' ומשום חיבוב דברי תוה"ק הטרחתי ותפשתי אחר המפרשים שים ז"ל על מס' יבמות ומצאתי בעל"נ שעמד על דבריהם כמובן וכנראה שרצה ג"כ לפרש כמש"כ אך כתב שמדברי התוס' הרא"ש לא נראה כן וכו' יע"ש ובקרן אורה לא האיר כלום בזה, אך בס' ישרש יעקב מצאתי שהרגיש ג"כ בדבריהם והביא שכבר העיר בזה בש"ש ש"ז פרק ב' עי"ש ולמדתי הש"ש ושכחתי וכן הביא שם משו"ת בית אפרים חאהע"ז סי' ל"ו שחולק על דברי הש"ש והגיה בדברי התוס' ופירש כמש"כ לעיל עיי"ש אך כולם לא העירו דכאן הוי כמו באו לשאול בב"א וכנ"ל ועיין במנ"ל בהל' אה"ט באורך דכה"ג הוי כמו באו לשאול בב"א וכמדרמז המנ"ק כאן וע"כ יל"ע בזה בעת הפנאי אי"ה ועיין ירושלמי פ"ז דתרומות בסוף ובציו"ר שם יפה וכאן אין המקום גורם, – מה שהערותי בדף קי"ד ע"א בהגהה במס' תמורה, ראיתי אגב אורחא בספר מחנה ראובן בחידושיו על מס' תמורה שעמד ג"כ בזה והביא שם תירוץ אחד כעין דברי השטמ"ק בשם הגאון אב"ד דברעסלוי ובימיו עדיין לא האיר אור ממזרח השטמ"ק ז"ל:

ובדבר מה שהקשתי בדף קל"ז למ"ד דעל הנאת מעילו עיקר החיוב בכל איסורים א"כ איך משכחת לה בזר שאכל תרומה דליחייב דהא כבר נתחלל א בהציעי הקושיא זאת לפני הגאון וכו' מהריי"ד שליט"א אמר לי לעיין בספר ברוך טעם בזה, וחפשתי ומצאתי שם בפרק ד' שבדין עדל"ת שמדבר בענין זה שנתחלל התרומה באכילתו והביא דברי התוס' ישנים ביומא שהבאתי וכתב דכ"ז אישטמיט מבעל משל"מ פי"א מתרומות דנחית לחלק בין סיכת כהן שהיה בהיתר ובין בליעת זר שהוא באיסור וכשהוא נהנה בגרונו לכ"ע מתחלל רק בלעיסה לחודא אינה מופקעת מקדושתה כנשמע מדברי התוס' ישינים כתובות את"ד שם ונתחזקה אצלי ההערה שלי אלא דזה צריך להוסיף דעל מזיד לק"מ דבמזיד א"ל דלא נתחלל וכמו בהקדש אף דיש לחלק כמובן, ועיין בתוס' הנ"ל אם לא אליבה דר"מ דאמר אף במזיד מתחלל, ועיין בברוך טעם דין א"א שא"ש דין א' אך י"ל דתרומה שאני ועכ"פ דבשוגג לא משכחת לה חומש כלל לר"ל ואף איסורא ליכא כמש"כ בברוך טעם שם דבתרומה כיון שנתחללה בתחילה בהנאת הגרון הותרה ונפקעה מקדושתה מכל וכל ואף איסורא בעלמא ליכא עכ"ל ודלא כהבי"צ דר"ל דדוקא לענין חומש מתחלל, ועיין ירושלמי ריש פ"ז דתרומות והובא בר"ש שם דשקיל וטרי שם אליביה דר"ל דס"ל ח"מ שוגגין פטורין א"כ האוכל תרומה מזיד האיך חייב יע"ש דמוקים לה ופריך כל מתניתין דר"מ קרייא דר"מ וכו' יעו"ש, וא"כ כה"ג יל"ע לר"ל האיך משכחת לה עיקר החיוב הא כבר נתחלל משעת הנאת גרונו ויל"ע, ואגב ראיתי היום בקובץ התבונה שי"ל ע"י הגר"י סלאנטר זצ"ל ושם אות נ"ט בחדושי הגאון בעל עמודי אור זצ"ל העיר להסתפק ביסוד זה של שלכה"ן דהרמב"ם כתב דאחד מן הדרכים דהוי שלא כדר"א כגון שהמחה את החלב וגמעו כשהוא חם שנכוה גרונו, וא"כ לר"ל דס"ל התם בחולין דאכילה במעיו בעינן א"ל דגם לחומרא אמרה ר"ל דאם אכל שלכדר"א שלא נהנה גרונו מ"מ כיון שבא האכילה במעיו חייבו וכו' ולר"ל בכל דוכתא דינא הכי דמיחייב אף שלכדר"א אהנאת מעיו וצריך תלמוד עיי"ש, ועיין במ"ל פי"ד ממאכ"א דין י"ב בחקירתו שם אם כרך דבר איסור בסיב יע"ש שבסוף דבריו שם מרמז למחלוקת ר"י ור"ל בכל האיסורים אם על הנאת גרונו חייב אם על הנאת מעיו עיי"ש, וי"ל קצתסייעתא לדבריו דבתוס' שבועות כ"ג ע"ב ד"ה דמוקי לה וכו' כתבו ועוד דמצי לאוקמי שלכד"א דאין אסור אלא מדרבנן יע"ש ולפ"ז ילע"ק מדוע לא קאמר באמת הכי ר"ל ולמ"ל למימר משום ח"ש דפליג ביה ר"י לימא משום שלכדר"א דכ"ע מודי בה, אבל לפ"ד ניחא דלר"ל באמת שלכדר"א אסור מדאורייתא משום הנאת מעיו ולא בכל אופן פטיר בשלכד"א וע"ז מוקים לה ביותר בח"ש, ועיין שם כ"ב ע"ב ובתוס' ד"ה אהתירא, ואכמ"ל בזה, ול"ל דמשכחת לה לר"ל בזר שבלע מאכל תרומה דלא מתחלל ע"י בליעה ואף דהוי שלכדר"א חייב לר"ל משום הנאת מעיו, זה ליתא דהרי ר' יוחנן נמי אמר זר שבלע שזיפין חייב וכתבו התוס' הטעם משום שנתחלל ע"י בליעתו עיין שם בתוס' ישנים ובמנחות ס"ט ע"ב וצע"ק לר"י דבעינן הנאת גרונו מדוע חייב קרן וחומש, ועיין נוב"ת חאור"ח סי' קט"ו דבצל"ח כתב דבתרומה חייב אפילו שלכדר"א עיי"ש היטב יש להאריך בזה ועיין לשין רש"י ביומא שם שאף היא דרך אכילתן ועי"ש משמע בשלדר"א פטור והצל"ח לא העיר מדברי רש"י אלו, יעיין בשו"ת שיבת ציון סי' ט"ו, ואפשר דשאני שזופין דחיך אוכל יטעם אף בבליעה, ועוד אפשר לומר דבלע לאו דוקא שלם אלא דנתמעך ע"י הבליעה תיכף וכדמשמע מתוס' מנחות שם, ויל"ע בתוס' יוכ"פ שם ומה שחלקתי שם מצאתי ברש"ש יומא שם שכ"כ, למש"כ בדף כ"ח לנידון ספק סוטה, עיין בשו"ת שיבת ציון סי' ע"ח עיי"ש בעיון – למש"כ על קושית התוס' בדף כ"ו דא"כ נימא לנפשי' יע"ש בשם הרצ"ח בשם היד המלך, לענ"ד לא"כ, חדא, דמ"מ רגלים לדבר הוא עפ"י ריב שמסתתרות לשם פריצות והורגין על רוב, ועוד, דהיכי שבא הע"א ואמר נטמאת א"כ איגלאי מילתא ורגלים לדבר שהסתירה היתה לשם פריצות וזנות, דעכ"פ אף אי נימא שאינו נאמן לאוסרה מ"מ משווא ליה שוב ספיקא דפריצותא ודבר מכוער וכיון שכן שוב נאמן נמי לאוסרה ודו"ק אלא שאיסתגר בקמייתא, – משה"ק בדף קל"ה לחלק בין טומאת בשר לטומאת הגוף שכחתי מלציין עוד שראיתי אח"ז גם הגהות מצפה איתן שהעיר ודיבר מזה:

בגמ' דאמר מ"ם תחומין דאורייתא, עיין בתוס' יו"ט מה שהקשה על הרע"ב דסתרי הדדי דבספ"ב דשבת אמר קראי אסמכתא יע"ש א"ל דסבר הרע"ב דמ"ד תחומין דאורייתא היינו כמו איסור דחצי שיעור דהוא רק איסור קל, אבל לא שהוא מדאורייתא כמו לאו בעלמא וללקות עליו, עיין בספ"ק דעירובין ובזה י"ל כמה הערות אך אכ"מ לפורטם, שם במשנה ה' יש לדייק דבדברי ר"י בן הורקנוס אמר לא עבד איוב את „הקב"ה" ורבי יהושע קאמר בלישניה שלא עבד איוב את „המקום" אלא מיראה, וא"ל דאצל מדת האהבה אמר „הקב"ה" אבל אם לא עבד אלא מיראה הוא בבחינת מקום שהוא מפני שהוא מקומו לכך ירא מפניו וקצרתי, ועיין בצל"ח ריש פרק חמישי דברכות מש"כ ליישב בגירסת המשנה דשם דאמר כדי שיכוונו לבם למקום ובדרך רמז כתב כי למקום עולה במספר רי"ו והוא גימטרי"א גבורה יע"ש ואם הוא במדת גבורה א"ש ביותר הכא ובסוף מס' מדות ג"כ תנן שאמר ברוך המקום וכו' ועיין תיו"ט שם מש"כ בזה, ויש ראיה לדבריו ששוב כשאמרו עוד הפעם לא אמרו רק ברוך הוא עיי"ש ודו"ק: בחיבורי הבאתי כ"פ דעת רש"י ביבמות נ"ח ע"ב בהא דמשני רב פפא האי תנא הוא וכו' ופירש רש"י בלשון שני דהאי תנא הוא דלי"ל הך דרשא דונקה האיש מעון ול"ל הך דרשא שקדמה שכיבת בעל יע"ש והנה מלבד מה שהקשו התוס' שם דבכמה דוכתי פריך ומי בדקי לה מיא והתניא וכו' ולא משני האי תנא הוא משמע דליכא מאן דפלוג וכו' יעו"ש, יש להעיר עוד ממעילה (י"ט ע"א) ומפרש"י בעצמו דקאמר בגמרא שם ואקשה רחמנא (מעילה) לסוטה דאע"ג דלא פגים גבי הקדש נמי נתנה טבעת בידיה מעלה ופרש"י דבסוטה אע"ג דלא פגמה מעלה דסוטה פגומה ועומדת היא דאינה נוהגת אלא בבעולה כדכתיב וכו' יע"ש וא"כ מה יענה להאי תנא דנוהגת אף בשלא קדמה שכיבת הבעל וא"כ איננה פגומה מקודם, ועיין תוס' שם י"ח ע"ב ד"ה יכול וכו' דיש לפרש פירוש אחר אבל לפרש"י עצמו יקשה זאת וכנ"ל:

בגמ' דף ל"א הנהו תרי תלמידי דהוי יתבי קמיה דרבא חד אמר ליה אקריון בחלמאי וכו' ויעלצו בך אוהבי שמך וכו', לי הכותב השפל ונבזה בימי ושנות ראינו רעה ימי המלחמה מחמת המצוק התורקי כשעמדתי בפרק השאלה אם לברוח מפה עיה"ק או לאו אקריון בחלמאי הפסוק „וזרע עבדיו ינחלוה ואוהבי שמו ישכנו בה" וע"י זה עשיתי כל טצדקי ובעז"ה עלתה לי ונשארתי פה ירושלם ולא הצרכתי להגלות לנוע ולנוד על אדמה טמאה, ירק כדי לספר חסדי ד' כתבתיה פה לזכרון: מש"כ בדף נ"ו ע"ב על פרש"י שבדף י"ג ע"ב שהרגיש שם שלא מכר פשו את הבכורה ליעקב אלא שהוא לא יטול פי שנים, אבל לא שיטול יעקב פי שנים מצאתי עכשיו בשו"ת למרן הגאון בבית הלוי ח"ש דרוש ג' שהרגיש בזה הענין והביא פרש"י דמס' סוטה כאן וכן הביא מפרקי דר"א פרק ל"ח שאיתא שם דאמר עשו ליעקב נחלק כל מה שהניח אבא לשני חלקים ואני בורר שאני בכור והרי כיון דערער ואמר שהוא בכור א"כ אמאי אמר שיחלקו הכל לשני חלקים שווים הרי צריך שיטול הוא יותר לפי טענתו אלא הענין הוא שהודה שאין לו זכות בבכורה יותר מיעקבולא יעקב יותר ממנו אלא שרצה לברר חלק הגדול שהוא הגדול שנולד ראשון יע"ש עוד מה שהביא בשם ספר זרע בירך לבאר דברי המדרש רבה יעש"ה ופלא שלא הזכיר דברי המהרש"א ז"ל כלל מה שהקשה על זה מבב"ת, וצ"ל דאין ה"נ עפ"י האמת וכפי שכתבו המלאכים השטר קנה יעקב הבכורה פי שנים והעבודה והכל מה ששייך לזה, אלא שג' טעות רצה עשו הוא אדום להטעות את אבינו יעקב והניח מקום לערער על המכירה וכפי מה שביאר שם היטב בבית הלוי ויל"ע, [ואגב יש לעורר עוד עליו במש"כ שם לעיל מזה לבאר דברי המדרש עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות דא"כ אין מעלה בארץ ישראל על שארי מדינות כיון דגם שם יכולים להקריב וכו' יע"ש וכמדומה לי שיש מי שכתבו דאף בזמן שהבמות מותרות מ"מ זה דוקא באר"י אבל לא בחי"ל עיין בסדר טהרות להרב דראדזין ובהגהות הגאונים שם והגאב"ד דלמבערג שם עיי"ש היטב ואין כעת לפני]:

עוד ראיתי שם בבית הלוי תשובה מ"ב שכתב לתרץ דעת הרמב"ם פ"א מהל' סוטה שלא העתיק סוף לשון הירושלמי דמקנא לה אפי' ממאה בנ"א הוי סתירה ותפס ליה רק דין ראשון דנקט הירושלמי שמקנא לה משני בנ"א כאחד, והוא משים דאם נסתרה עם שלשה בנ"א כאחד, היא וודאי לא שייך לומר שישקנה דלאיזה ענין ישקנה דהרי גם אם זינתה עם אחד מהם הרי לא יהי' המים בודקין אותה דנמצאו השנים הנותרים הם עדים על זנותה דהם כשרים לכל עדות שבתורה דהרי הם כשרים לכל דבר ולא עשו שים איסור בהסתירה יע"ש את"ד, וכננס על גבי ענק אבוא להעיר ע"ד הק' דאם מיירי ששהתה כד"ט של כל אחד מהם, בוודאי לא שייך לומר שהם יהי' עדים שהרי הם בעצמם בכל הספק, ואפילו אם מיירי ששהתה רק כד"ט של אחד מהם וכמו שכתבתי כ"פ וכמו שנראה ג"כ מדבריו באות ג', עכ"פ היא אסירה עליהם כדין אחד לבעל ואחד לבועל וגם הם בספק שמא אחד מהעדים הוא הבועל, דהתורה עשתה ספק זה כוודאי איסור עליהם, ונכללים בכלל הטומאה והשרץ, וכשם שהבועל בעצמו אינו נאמן וכמו שהקשו כבר האחרונים על דעת הרשב"א, ה"נ הם חינם נאמנים בין לזכות ובין לחובה, ובכלל יש עוד להעיר על דבריו שבאות ב' ובאות ג' ועיין במנ"ח מ' שס"ה שכיוונו שניהם לדבר אחד ותבין היטב דברי הבית הלוי שקיצר הרבה בזה, ובאות ד' שם מחדש דקינו לא מקרי רק בשחושדה לזנות אבל באומר לה אל תסתרו מפני ששונא לפלוני או משום איסור יחיד ואינה חושדה שתזנה כלל רק שמזהירה על איסור יחוד נראה ד"א הווי קינו כלל עכ"ל ועיין היסב בפ"ת אהע"ז סי' קע"ח ובמחנה חיים חלק ו' ואכמ"ל:

מנחה חריבה פרק ששי שם במשנה מי שקינא וכו' אפילו שמע מעוף הפורח וכו' עיין פירוש רש"י ופירוש התוס' ובדברי התוס' שאנץ ושם הביא עוד פירוש הר"ח שפי' אפי' שמע מעוף הפורח שנטמאת יוציא ויתן כתובה כיון שיש לה קול על טומאה וכו' וע"ש ואיני יודע לפרש כלל המשנה לפירוש זה, ובמה ינוחו וישקוטו כל המית הקושיות שהקשו התוס' מקודם, גם א"י אם לפ"ז היה סתירה כדין מקודם אי לא, וא"כ מ"ט דר"י דא"י הא מהסתירה לבד כבר אסורה, וראיתי להרמב"ם בפי' המשניות שכתב ג"כ שיש לו ראיה מצפצוף העוף שהיא נבעלה אינו מותר לו להשקותה ולא להשאר עמה וכו' ומשמע מדבריו שהסתירה לא היתה כדין אלא שמצפצוף העוף שהיא נבעלה מאותה סתירה אבל הסתירה לא היה כי אם עפ"י עצמו וצ"ע, וברש"ש ראיתי אח"כ שהרגיש בדברי הרמב"ם אלא שכתב שכוונתו הוא כמו פירוש רש"י, ולא נתגלה לו שיטת הר"ח שבתוס' שאנץ שמפרש לה ג"כ בטומאה ממש, ומצאתי בהגהות בני יששכר על משניות דפוס לעמבערג שמציין על הרע"ב דהרמב"ם מפרש לה בטומאה ופירוש לפירושו עיין בשו"ת ת"ה סי' פ"ט עכ"ל, ואיני יכול לעמוד על רמיזתו ואיזה ספר שו"ת כיון וחבל, ובתפארת כתב ג"כ ששמע עוף (פאפאגייא) שאומר שנסתרה ודרך העוף ההוא לחזור ולדבר מה ששמע מאדם מדבר ואף זה וודאי כך שמע גם הוא מאדם ולרמב"ם ר"ל ששמע שנטמאה, גם הרש"ש כתב שהרמב"ם כיוון לעוף ממין זה, וכבר קדמם בזה בקול הרמ"ז יע"ש, ובעיוני בזה נסתפקתי לר"י דבעי בסתירה שני עדים, האיך הדין אם עדים מפי עדים מהני, ועוד אם עד א' העיד ששמע מפי שנים האיך הדין, ועי' שו"ת פני יהושע מבעל מגיני שלמה אם כה"ג מהני בעידי מיתה והביא ראיה מעדיות, יעיין בשו"ת הב"ח ועוד בזה ואכמ"ל בזה ולא באתי אלא להעיר, שוב ראיתי בירושלמי דר"י אמר כל ההן פירקא משהתרה בה וכו' ורשב"ל אמר אפי' לא נסתרה וכו' יעוש"ה ובמפרשם שם ובפירוש הרדב"ז ז"ל ויש לפרש שם עפ"י דברי התוס' ורש"י ופירוש הר"ח אלא שאין הפנאי גורם לי כעת וחידוש על הק"ח שלא הביא כאן ירושלמי זה ומה שכתבו התוס' שאנץ להקשות על פי' ר"ח בזה"ל וע"ק דאמר בירושלמי בסוף פרקין בעי ר' יוסי שמע מעוף הפורח באויר שאמר אני ראיתיה שנטמאת ע"ז בא להעיד אם להשקותה כבר נדחית שלא לשתות אלא בא כדי להפסידה כתובתה הרי אין מפסידין ממין ע"פ ע"א וא"כ מאי קמב"ל ליה התם בזה הא מתני' מיירי בכה"ג ע"כ, לשין הירושלמי כפי מה שהעתיק א"א לפרשו ולישבו כלל, והאיך סתר בזה פירוש הר"ח ז"ל ?

אבל לפנינובירושלמי הגירסא הוא כך ר"י בעי שמע מן העוף הפורח אני ראיתיה שנטמאת את אמר לא היתה שותה ובא אחר ואמר אני ראיתיה שנטמאת מה בא להעיד וכו' יע"ש ולפ"ז אדרבה מבואר כפי' הרמב"ם והר"ח דשמע מעוף הפורח היינו שנטמאת ומבע"ל אם ע"א שבא אח"כ מהימן להפסידה ממון לחוד וצע"ג דברי התוס"ש: שם אמר עד אחד אני ראיתיה שנטמאת לא היתה שותה וכו' יש לדייק קצת בלשון המשנה דנקט בלשון עבר לא „היתה" שותה הומ"ל אינה שותה וכמו שאמר לקמן אלא שלא תשתה וכו', ואולי י"ל מכאן אסמכתא למה שחידשו התוס' לעיל ו' ע"א ד"ה דגם לאחר שתיה ע"א נאמן יע"ש והדברים עתיקים במשל"מ ומנ"ח מ"ע שס"ה ואשמעינן אגב אורחא בלשון זה דבאמר אני ראיתיה שנטמאת לא היתה שותה, פירוש לא היתה צריכה לשתות והיה נאמן ונאמן לפוסלה, – עיין במנ"ח שם שכתב וז"פ דעדסוטה אפי' עד מפי עד נאמן כמו שמבואר אפי' מעוף הפורח וכו' וכל עדות שהאשה כשרה לה עד מפי עד כשר וכו' וז"פ, עיין ירושלמי פ"ק הל' א' קרוב מהו שישקה, מי קרוב מבעלה עד מפי עד מהו שישקה מה בינו לבין הקרוב ? קרוב אעפ"י שאינו כשר עכשיו כשר הוא לאח"ז עד מפי עד אינו כשר לא עכשיו ול לאחר זמן יע"ש וזה לרבי אליעזר בעדי סתירה וא"כ ה"ה בעדי טומאה לכ"ע וצ"ע דלא הביא הירושלמי את הברייתא דבכורות (דף ל"ו ויל"ע), וכן בירושלמי הכא הל"א אמר מה אנן קיימין אין בהן דשמע ולא ידע מן מאן שמע כעוף הפורח הוא, ואין בהן דשמע וידע ממאן שמע כעד מפי עד הוא אלא כן אנן קיימין פלוני מפלוני ופלוני מפלוני מילה דלית בה תומליוסים עכ"ל ועיין במפרשם שם בק"ע ופ"מ והו"ל להמנ"ח להביא זה:

בתורת הקנאות הביא מש"כ הק"א על הרמב"ם פ"א מסוטה דאפילו עד טומאה זה אחד מעדי סתירה דקמ"ל דלא נימא דלא יחשב לעד סתירה אלא לעד טומאה וליכא שנים בסתירה אלא א' בסתירה וא' בטומאה וליכא עדות כלל קמ"ל דמצרפי תרווייהו לסתירה והאחד נאמן על הטומאה עכ"ל והעיר ע"ז דבע"א לסתירה וטומאה למש"כ הש"ך פי' צ"ב סק"ט דאין העד עושה שתי פעולות לחייב שבועה להחשוד ולפטור לשכנגדו משום עד המסייע ע"ש וה"נ הרי הא דסתירה וטומאה שתי פעולות מע"א בדבר אחד הוא וכו' יע"ש, ובמחכ"ת ל"ד כלל לדין שבש"ך הנ"ל דהתם בא מתחילה לחייב את התובע והוא באמת חייבו שבועה, אלא ששם הדין לפנינו דא"י לשבע משום שהוא חשוד ותקנתא הוא דכשנגדו צריך לשבע וכיון שכבר כלתה פעולתו א"א לו עוד לעשות פעולה שניה ולפטור עכשיו את מי שמסייע לו, ובפרט שלכמה ראשונים אין העד המסייע פוטר כלל כידוע אלא דאף לדעה זו מ"מ בכה"ג שכבר עשה שלו והוציא כח עדותו על המכחיש אלא שהוא חשוד וא"י לשבע מחמת שאין אני מניחים לו לשבע והי עכשיו כפעולה חדשה, שוב אין לו כח בעדות ע"א לעשות פעילה שניה, אבל הכא הוא רק מוסיף ע"י העדותו האחת והראשונה שבשעת הסתירה נטמאה ג"כ ואין זאת פעולה שניה המתיחסת מעדותו אלא עדות אחת היא ושפיר מהימן ודו"ק ועוד יש לחלק אלא שקצרתי: שם ע"ב ד"ה בה ולא בקינוי, עיין בתוה"ק שהביא שכבר הקשה בהא דמהני ב' כתי עדים א' לקינוי וא' לסתירה דיחשב חלי דבר כיון דזה בלא זה ל"מ ומהרי"ף משמע, דגם בראו כל מה שהיו יכולין לראות באותה שעה ח"ד מקרי אם לא מהני עדותם לאיזי דבר וכו' ומתרץ לה עפ"י דברי הבא"י יע"ש, כבר הארכתי בזה לעיל בכמ"ק והבאתי בזה דברי הגאון שו"ת מהרא"ל צינץ ובספרי או"ת בדיני קדושין הבאתי כן בשם הרב אור שמח עיי"ש, ועיין בשער המשפט סי' צ"ב סק"א ודו"ק:

שם טעמא דקא מכחיש ליה הא לא קא מכחיש ליה ע"א מהימן מנה"מ וכו', פרש"י ז"ל ה"ה דהלל"מ ארישא דקתני בהדיא אחד אומר אני ראיתיה שנטמאת לא היתה שותה אלמא מהימן וכו' כי מכחיש יע"ש, ולולי דמסתפינא יש מקום להרהר ולצפצף, דלפי מה שכתבו גדולי האחרונים דהא שע"א נאמן בסוטה לומר אני ראיתיה שנטמאת, הוא דוקה רק שמועיל בעדותו שאינה שותה שוב ומעכב השתיה וממילא שהיא אסורה וביארתי בזה דיש להסביר דהא דנאמן ע"א לו' הוא לא דהוי בירור בעצם העובדא שאנו מאמינים לומר שבאמת זינתה, אלא דגזה"כ כך היא שבכאן ע"א נאמן משום דמסייע ליה הרגלים לדבר לכך הוי מילתא בטעמא בצירוף הגזה"כ דלכל הפחות מעכב השתיה, אבל בירור גמור עדיין אין לנו, ובאמת מצינו חידוש גדול בירושלמי כאן ואשכחינן תניא דרבי ישמעאל אומר שני עדים עיי"ש במפרשים דבעינן שני עדים לטומאה, וזה נפ"מ רבתי לכמה ענינים ודברים שאין כאן המקום לפורטם, ואף דתני דבי רבי ישמעל מפני מה האמינה תורה ע"א בסוטה וכו', עיין בדף ג' ע"א, והתוס' בשבועות דף ה' ע"א ד"ה דתנא דבי וכו', מקשו מר"י אדתנא דבר"י יע"ש מ"מ עכצ"ל דתרי תנאי אליבא דר"י, ואכמ"ל בזה, וכן מצינו שם בירושלמי המחלוקת דרבי עקיבא אמר כשם שע"א נאמן לטמאותה כך ע"א נאמן להפסידה כתובתה ואמר לו ר"מ היכן מצינו ע"א בממון כלום וכו' יע"ש והוא משום דר"ט ס"ל דע"א בסוטה אינו מצד בירור גמור אלא מגזה"כ וא"כ י"ל דלהא האמינו ולהא לא האמינו וכשם שמצינו בחמש נשים השונאות, אבל ר"ע ס"ל עפ"י ההלכה דע"א נאמן בנאמנות גמורה ומחזיקיםזה אצלינו לבירור גמור ולכן נאמן גם להפסידה כתובתה וכמו שהשיב לי לר"ט דהיכן מצינו ע"א באשת איש כלום אלא כשם שע"א נאמן לטמאותה פירוש בנאמנות גמורה ושלמה כך ע"א נאמן להפסידה מכתובתה, כיון שהוא בירור גמור בוודאי גם בממון מהני ודו"ק כי קצרתי, ובזה יש לתלות נמי במה שחקרו אי ע"א נאמין לומר שלא נטמאת ולטהרה, בספק סוטה, עיין ש"ש ש"ו פכ"ז ועיין בספר אמרי בינה ח"ב דיני עדות סי' כ"ד שהביא דבס' אליה' רבה וזוטא מבעל מכתב מאליה' הניח דין זה בספק וכן משמע קצת מלשון הרשב"א בש"ם כתובות סוגיא דפ"פ שכ' דספק טומאה ברה"י דטמא משום דליכא מאן דאמר לא נטמא מבואר דאם אחד אמר דלא נטמא דמהימן רק בסוטה הואיל דרגל"ד א"נ הואיל דאיתרעא החזקה ומשמע דעד דעלמא נאמן עיי"ש ובנוב"ת חאה"ע סי' ט"ז כ' בפשיטות דבסוטה הואיל דיש רגל"ד אין ע"א נאמן לומר שלא נטמאה, ובירושלמי כאן שהובא קצת בתוס' לקמן דהיכי דמעידין על הסתירה ואינם מעידין אם נטמאה ואחד אומר דלא נטמאה בבירור תתקיים העדות בשאר יע"ש משמע דאינו נאמן שלא תשתה ושתהי' מותרת, ועיין ש"ך יור"ד פי' קכ"ז והוא משום דהא דע"א נאמן הוא רק לחצאין שמעכב שלא תשתה אבל לא מבורר עדיין עצם המעשה וא"כ לא האמינתו הורה רק באמר שנטמאת, אבל לא באומר שטהורה היא, וא"כ י"ל דמרישא דע"א אומר שנטמאת לא הוי מצי להקשות כיון דמדאורייתא ע"א מהימן אידך היכי מצי מכחיש ליה, וכמו שביארתי לעיל ודו"ק אבל הכא קא פריך טעמא דקא מכחיש ליה הא לא קמכחיש ליה ע"א מהימן פירוש הא לא קמכחיש ליה להאי דאמר לא נטמאת, הוי ליה ע"א מהימן לומר ג"כ לא נטמאת וא"כ ראיה דע"א מהימן נאמנות שלמה וכנ"ל וא"כ אידך היכי מני מכחיש ליה גם להראשון ודו"ק כי קצרתי, ויש להביא קצת ראיה לדברי שכתבתי לעיל, מהא דכאן בירושלמי במשנה זו דעד אומר נטמאת מסדר הירושלמי מחלוקת רב אדא בר אחוה שאומר ע"א נאמן לטומאתה אין ע"א נאמן להפסידה כתובתה, אמר ר"ח מה טעם אמרו ע"א נאמן לטמאותה מפני שרגלים לדבר ופירש הק"ע דרב חסדא פליג על ר"א ואף להפסידה כתובתה יהא נאמן ורב אדא סובר אין מוציאין ממון ברגלים לדבר, ועיין בפירוש הפ"מ שם, ועכ"פ קשה מאי שייכות זה לסדר בכאן לעיל על מחלוקת דר"ט ור"ע הוי ליה לסדרו, ואבל לפמש"כ אתי שפיר, דזה גופא אי נאמן דוקא לטמאותה, אבל לא לטהרה ואי מצי מכחיש ליה, תליא בזה המחלוקת אי ע"א נאמן להפסידה כתובתה וכמו שהסברתי לעיל, ולכך מסיים בה נמי בירושלמי דשמעון בר אבא בשם ר"י אמר כאן לא היתה שותה ובע"א היו עורפין ומפני שבסוטה הוי רגלים לדבר ולכך נאמן זה שאמר נטמאת אבל לא דהוי בירור גמור:

עוד שם בסוגיא דע"א אומר נטמאת: כתב הרמב"ם פ"א דין י"ד האשה שקנא לה בעלה ונסתרה אחר הקנוי עמי בעדים והרי היא עומדת לשתות ובא ע"א והעיד עליה שנבעלה בפניו עם זה שקינא לה עמו הרי זו אסורה על בעלה לעולם וכו' עכ"ל הרמב"ם, כשנדייק היטב בלשון הזהב של רבינו ז"ל נראה כמיותר מה שכת' „והרי היא עומדת לשתות" וכן מה שכתב אח"כ „והעיד עליה שנבעלה בפניו" דהו"ל למימר ובא ע"א והעיד שנטמאה כמו שכתוב לקמן בהלכה ט"ז וכן הרבה פעמים, ואפשר ליישב קצת דמה שאחר הרמב"ם והרי היא עומדת לשתו', בא לאפוקי דאם בא אחר השתיה דאיני נאמן כמו שפס' לקמן פ"ג דין כ"ג דדוקא שני עדים נאמני' שתיה אבל ע"א שהעיד שהיתה טמאה אינה אסורה וכו' עיי"ש ועיין שה בחל"מ מה שהעיר בזה ובדעת התוס' סוטה דף ו' בזה, ומה שכתב שם המל"מ בסוף דבריו ודע דאליבא דרבינו דאית ליה דע"א לאחר שתיה לא מהני אבל קודם שתיה נראה בפשיטא דמהני אפי' לאחר שהקדיש את המנחה וכו' יעוש"ה, והיה לו להביא לשון הרמב"ם הנ"ל שכ' „והרי היא עומדת לשתות" דמשמע דמיירו לאחר שהקדיש, ואף שי"ל בהבנת הלשין ולומר דלישנא הכי הוא אבל מ"מ י"ל דזה כוונת הרמב"ם דאפילו לאחר שהקדיש המנחה ועומדת מוכן לשתות ג"כ נאמן, ומש"כ והעיד „שנבעלה לפניו" רוצה אני להסתעוי מזה למש"כ בחידושי בפ"ק דאף דבשני עדים לא בעינן רק שיעידו כדרך המנאפים, מ"מ בע"א בעינן שיעיד עדות מעליא ולא שנסמוך עוד הצטרפות החזקה, דהיינו שנבעלה בפניו ממש, ועיין מש"כ שם בשם התנא תוספאה על התוספתא וזה כוונת הרמב"ם שכתב והעיר עליה „שנבעלה בפניו" פירוש שראה כמכחול וכו' לאפוקי שראה כדרך המנאפים וכו' ובכאן הקדים הקדמה כוללות לכל מקום שיזכיר בע"א שהעיד שנטמאה, היינו שנטמאה ממש שנבעלה לפניו ובזה י"ל מה שמסיים הרמב"ם שם ואפי' היה עד טומאה זה אחד מעידי הסתירה וכו', עיי"ש והרגיש כבר בזה מרן הכ"מ שם דא"י מה מלמדנו רבינו בזה דמהיכי תיסק אדעתין שיגרע מפני שהוא אחד מעידי סתירה עכ"ל, ולפמש"כ י"ל בדוחק דה"ק לרבותא דאפילו היה אחד מעידי הסתירה והו"א דסגי באומר שראה כדרך המנאפים, כיון דעל עצם היחוד יש לו עוד עדים המסיעיים, קמ"ל דבעינן שיאמר דיקא שראה כמכחול וכו' ושנבעלה בפניו אבל בלא"ה ח"נ וזהו דין חדש ולא באתי אלא להעיר, ועיין מש"כ הב"ח והב"ש סי' קע"ח ס"ק י"ב בכוונת דברי הרמב"ם שאמר אפילו אם עד הטומאה הוא וכו' עיי"ש, והנה המ"ל כתב בסברת הרמב"ם דאחר שתיה לא מהני ע"א דדוקא קודם שתיה גזה"כ הוא שלא תשתה כל שיש בה ע"א לטומאה וכיוןדליכא שתיה להתירה נשארה באיסורא יעש"ה, ונראה מזה דאין האמנת הע"א פועל אלא שלא תשתה ומעכב הבירור, אבל לא בעיקר הדבר ובאמתתו שנטמאה ומפסידה כתובתה וכדומה והארכתי בזה במק"א אי"ה ועיין בעמ"א, (עיין לעיל) אבל כעת קשה לי הדבר מהא דשבועות ל"ב ע"א הכל מודים וכו' דרחמנא הימניה וכו' ויש ליישב זה עפ"י דברי התוס' שם ולא גרע בע"א במקום שאיל"מ עיי"ש ע"ב וקצרתי, וכן יש להעיר מהא דפסק הרמב"ם בפכ"א מהל' עדות הל' ה' דבא ע"א והעיד שזנתה אחר קו"ס ונמצא אותו העד זומם משלם כתוב' וי"ל בזה עפ"י דברי הקצה"ח סי' ל"ח ובמנ"ח ואכמ"ל:

ועוד י"ל בפשטות דברי הרמב"ם שכתב ואפילו היה עד טומאה זה אחד מעידי הסתירה, דלפי סידור הלשון שכתב מקודם דהאשה נסתרה אחר הקינוי בעדים והרי היא עומדת לשתות, והרי הא שעומדת לשתות ע"כ משום עדי הסתירה, וא"כ הרי העד לא הגיד כלום בעת הגדת העדות של הסתירה, והיתה עומדת לשתות, ואח"כ בא העד אחד מעדי הסתירה והעיד שנבעלה בפניו, וא"כ איכא כאן קצת ריעותא, דאם האמת כדבריו הו"ל להגיד תיכף, ודוגמא לזה מצינו בגיטין (נ"ד ע"ב) רבא אמר כגון דאשכחי' ולא אמר ליה ולא מידי ולבתר הכי אשכחי' ואמר ליה עיי"ש ובהרא"ש שם ובתוס' קדושין ס"ה ע"ב ואכמ"ל בזה, וא"כ שפיר הוה מיסק אדעתין שיגרע מה שהוא אחד מעדי סתירה, וקמ"ל דהוא נאמן דרחמנא הימני' מ"מ ול"ד לגטין שם כמובן, אלא שעדיין יש לעיין ולמצוא מקור לדברי הרמב"ם אלו שבוודאי היה לו ראיה נכונה לזה, דאי מסברתו הוה אמר שיראה לי' כידוע דרכו בקודש, ועם כל הכוונות שבד"ק של הרמב"ם יש מקום ליישב קושית התוס' שבדף ג' ע"ב ד"ה ת"ל שהקשו בתמיה כיון דהוא קינא לה ונסתרה והשתא אתא ע"א דטומא' מסתמה בעל שתיק ולא מכחש א"כ מאי צריך קרא דע"א נאמן אפילו בטומאה בעלמא בלא קו"ס בכה"ג הוה מהימן וכו' יע"ש, די"ל דבכה"ג שנאמרו לעיל דאיכא ריעותא על העדאת הע"א איני נאמן אבל כאן בע"א דטומאה נאמן בכל נונא הנ"ל, ואולי שזה שקשותי' להרמב"ם הנ"ל קושית התוס' דבשותק גם בטומאה בעלמא נאמן ע"א, ולכך קאמר רבותא אפילו אם היה מעדי סתירה שיש בו ריעותא שכתבו הב"ח והב"ש או כמש"כ לעיל ואפ"ה גלי קרא שנאמן:

ובענין אי בעינן שהעד שאומר שנטמאה יאמר שנטמאה עם אותו שנסתרה או אפילו שנטמאה שלא באותה שנסתרה עיין משל"מ בפ"א דין י"ד וכ"כ בזה כ"פ עיין בפ"א ועוד והמשל"מ שם הביא שו"ת הרשב"א דאם הודה החשוד דאמרינן פלגינן דיבורא ואין אנו דנין אותו כאילו העיד שהוא עצמו בא אליה אלא כאלו העיד שזינתה ע"כ ומתמיה שם מאד דאף שמאמנים אותו שזינתה ופלגינן דיבוריה מ"מ מנ"ל לומר שהטומאה היתה עם אותו שקינא לה והרי זה כאלו העיד ע"א שנטמאת וא"י מי הוא הבועל דאין בעדותו ממש משום דלא קא מסהיד על מי שקינא לה וכו' יעו"ש וכן הקשה בח"ל, ועיין במנ"ח מה שתירץ בזה במצוה שס"ה, ואנסה גם אני לאמור בה רק להתלמד בה להשתעשע באהבתה של תורה דאפשר לומר בזה דאם יסבור הרשב"א כהתוס' דע"א מעכב שתית המים מלבדוק אזי יש לומר דכיון דאיכא עדות דפלגינן דיבורא לפנינו ב"ד של מטה ויש לנו על מה לסמוך בעיקר הטומאה והזנות, אז מצרפינן מה שכלפי שמיא גליא דהוא בעצמו שקינו לה ממנו הוא הבועל ומעכב עכ"פ שתית המים מלבדוק ולכך שוב איני שותה דהרי יש לנו במה לספק שיש כאן ע"א כלפי שמיא שהסגולה השמיימית אינה מועלת שוב, ובזה ניחא מה שהקשו האחרונים בלא"ה על הרשב"א דלפ"ד א"כ איך משכחת לה שתיה של המים, הלא תמיד יש הבועל החשוד שהוא יודע מהטומאה ולפי השיטה שמעכב גם ע"א בשתית המים ל ולזה י"ל דכיון שאף אם יאמר ג"כ אינו נאמן לא מטעם פלגינן דיבורא בעלמא שזינתה סתמא וכנ"ל א"כ כ"ז שלא הודה, אין כאן שום תורת עד עליה כלל שיעכב עוד סגולת המים, דעדיין צריכין אנו לכמה דינים לאוקמי עדותו ונאמנותו ותועלתו לבדיקת המים וכקושית המל"מ, אבל אם באופן שבא והודה לפנינו וב"ד נחתי כבר לזה לאוקום אותו בתורת עד, אז כבר שוב מועלת ידיעת השמים שהוא הוא אשר טימא אותה לעכב עכ"פ בדיקת המים ומשום כך אינה שותה דאין לנו תועלת בהבדיקה, דשמא משום שהוא שקינא לה ממנו הבועל והעד שיודע ולכך לא בדקו אותה המים ודו"ק בזה, כי לא הבאתי עוד זה בכור הבחינה רק מפני חומר הקושיא הקלתי לי לדבר ולהמליץ בעד המלך מלכו של עולם התלמודי רבינו הרשב"א ז"ל, ועיין בנוב"ק א"ה סי' ע"ב ובנוב"ת א"ה סי' קס"א יעו"ש היטב, – והנה המל"מ העיר די"ל דהכא מיירי בשקינא לה מראובן ושמעון ובא ראובן והודה וכו' יעו"ש, הנה על דרך זה יש לומר עוד בגוונא דחיקי דמיירי שהיה ג"כ ע"א שאומר שזו זנתה עם איש ואיני יודע מי הוא, דלא מהני בלחודי' והשתא שבא הבועל ואמר כן ואמרינן פלגינן דיבורו, וא"כ איכא שני עדים על זנות ובשני עדים שאומרי' שנטמאה וא"י עם מי בוודאי דאיני שותה וכמו שמבאר שם המל"מ אח"כ ולא בעינן בעדים שיאמרו שזינתה דוקא עם מי שקינא, אלא שדוחק הוא, וגם י"ל דלא מהני דאפשר אמאן דקא מסהיד האי לא מסהיד האי ועוד כמה דיחוים ואכמ"ל עוד, ולפי הנ"ל יהי' נפ"מ להלכה כיון שאין אנו יודעין מי הבועל אסורה לכל העולם כמו שמסתפק בזה הברית אברהם שהובא בפ"ת סי' קט"ו ס"ק כ"ד עייש"ה ואחר כמה שנים מצאתי דאתי לידי שו"ת מהרי"א הלוי שהזכרתיו בפרק כשם ובסוף חלק שני לאחר הדרשות בסי'קס"א שם בעובדא דהוי שם כתב להעיר בדין זה שכתבתיו בעז"ה לענין ע"א בדבר מכוער דאינו נאמן, משום דבעינן דיאמר כמכחול משום דבעינן שיאמר דבר ברור יע"ש אברא דלפ"ז צ"ל הא דמבואר בש"ע סי' קט"ו וסי' קע"ח דאם הבעל מאמין לדברי העד חייב להוציאה זהו דוקא אם ראה העד כמכחול דבלא"ה אין העד מעיד בברור שבא עליה ולא מהני מה שהבעל מאמין לדברי העד, ומסתימת לשון הש"ע לא משמע הכי אלא גם בע"א אם העיד שראה כדרך המנאפין והבעל מאמין לדבריו נאסרת יע"ש, ולא העיר בעיקר הנאמנות של ע"א בטומאה ועכ"פ ב"ה שמצאתי לי רב להתעוררות סברא חדשה זו, והנה מבואר ברמב"ם ובמל"מ כתב דהתוס' ג"כ ס"ל דע"א אין מעכב שתית המים אם אינו לפנינו דאדרבה א"נ כלל, ואיני מובן לי כלל דברי המגדל עוז בפ"ט מנזירות דין ט"ז בהתנצלותו בעד הרמב"ם שכת בתוך דבריו „ולגבי סוטה כתיב ונסתרה למימר דבעיא מקום סתר הוא תדע דהא אסיקנא התם אפי' אחד בסוף העולם אין משקין אותה" יעו"ש וצ"ע, וגם יש לעיין מהא דאיתא בילקוט ובמדרש ובפסיקתה זוטרתא פ' נשא ונעלם מעיני אישה הא אם ידע בה בעלה אינו רשאי להערים עליה להשקותה יעו"ש ומשמע דמבדקה לה מיא אף שהוא יודע שנטמאה והלא אף הבע"ד וקרוב נאמן בעדות אשה וצ"ע וע"כ דע"א איני מעכב שתית המים ובודקין אותה שפיר, (שוב ראיתי במראה הפנים סוף פ"ו שהביא לשין הרמב"ם ז"ל הנ"ל והביא דברי הב"ח הנ"ל והוא כתב דבא ללמדינו בזה דאפי' לא העיד זה העד על הטומאה באותו פעם שהעיד על הסתירה אלא דאח"כ בא והעיד שנבעלה וכן נראה מלשונו שכ' והרי היא עומדת לשתות והיינו אחר שנתקבל עדות הסתירה ובא ע"א וכו' דסד"א אם איתא דכוונתו על אותה סתירה למה לא העיד על הטומאה במעמד הראשון וכו' אלא דכונתי על סתירה אחרת היא ולא מהימן קמ"ל דאפי"ה מהימן ולא חיישינן לזה בדקאמר סתמא אפי' הוא אחד מעדי הסתירה, וע"ד שכתבתי לעיל ת"ל).

שם בתוס' ד"ה כאן בבת אחת יכו', עייש"ה ובתוס' שאנץ כתב עוד א"נ י"ל דגבי אשה בעלמא שהיא מדרבנן ופירוש שהקילו רבנן להאמין ע"א מדרבנן משום חומר שהחמירו בסופה לכך החמירו להפליג בין בבת"א ובין בזאח"ז, (ולא בעינן להגהת הגליון)) אבל בסוטה שהיא דאורייתא אינו מפליג בין בבת אחת לזאח"ז, יע"ש, ואפשר עוד לאמר עפ"י מה שהביא הש"ש כ"פ דברי הר"ן בתשובה סי' מ"ז דבעדות אשה אע"פ שהגיד חץ לב"ד חוזר ומגיד בב"ד אע"פ שמכחיש דבריו הראשונים לפי שאיני מדקדק בדבריו במה שאומר חוץ לב"ד ואף כשאומר בב"ד נמי יכול לחזור ע"י אמתלא יע"ש ועיין בח"ד סי' קכ"ז ובקהלת יעקב שלו ובמשובב נתיבות ולפ"ז א"ש דכיון דכל זמן יכול לחזור מעדות אפי' הגיד בב"ד א"כ אין עדיין שם עד עליו כיון שיכולים בעצמם לחזור מדבריהם כש"כ אחרים יכולים להכחישם ולא יהי' אפשר לגמור עדותן אחרי שכבר הוכחשו וכיצד אנו יכולים לקבל עדותו כשנים משום שהתורה האמנתו הרי עדיין אין כאן נאמנות דלא עביד ומהני כלל בעדותו ולכך שפיר לא אמרינן דאין דבריו של אחד במקום שנים כי אם כשנתחזק עדותו בב"ד עד שהתרוהו על ידו ועשו מעשה ההוראה וכיון ששוב איני יכול לחזור בעצמו מדיבורו יש מעכשיו עליו תורת עדית והאמינוהו כשנים, אבל בעד סוטה דלפי מה שכתבו התוס' בדף י' ה"ה אפילו עד אחד שאפשר לו להעיד בב"ד אף שלא העיד עדיין אלא שהוא במדה"י מ"מ אין המים בודקין את אשתו ואינה שותות א"כ בדיבורו וידיעתו לבד נגמר הענין ושפיר אמרו דאין ע"א שאומר לא נטמא יכול להכחיש דנאמן הוא כשנים אף כשלא אמר בב"ד שהרי כבר מועיל עדותו אן שלא העיד עדיין שכך הוא הדין בעדי טומאה דאף שעדים בצד אסתן מעכב שתית המים ולכך בכל אופן נאמן הראשון כבי תרי, ואפילו בבת אחת, ואפשר דפליגי בזה עולא ומ"ד דשותה ודו"ק כי קצרתי, ואפשר נמי בזה ליישב קושית התוס' דלקמן ד"ה הא וכו' דהיכי היי מתרץ ר' יצחק ההוא דאמרו לו וכו' דמביא אשם תלוי כיון דהאמינה תורה ע"א וכו' חטאת הוי לי' לאתוי' עיי"ש דדוקא לענין סוטה ס"ל לר"י דלא היתה שותה משום ידיעת העד הראשון שחל עדותו תיכף, אבל לא לענין חלות העדות שאכל חלב ודו"ק ועיין היטב בש"ך יור"ד סי' קכ"ז, ושו"ר מש"כ בתוה"ק כאן יע"ש ודבריו נכונים, ומש"כ שם לפירש"י בשבת דהא דע"א נאמן בעד מיתה הוא מטעם דכל דמקדש אד"ר מקדש ואפקעי רבנן וכו' די"נ דלאו דמתקני התקנה הפקיעו הקדושין משעת עדותו אלא תקנו שהב"ד בהתרתם מפקיעין הקדישין והביא ראיה מגיטין ל"ו ע"ב דע"כ דהתקנה היה שהב"ד שבכל דור המה יפקיעו וה"נ בנד"ד תקני שכל ב"ד שיביא לפניהם ע"א להעיד על מיתה יתירו המה ובהתרתם יפקיעו הקדושין וממילא אם קודם ההתר' בא עד המכחישו לא יתירו עכ"ל, והו"ל להבי' סייעתא מדברי רש"י ז"ל בב"מ (צ"ו ע"ב) בהא דבעי רמב"ח בעל בנכסי אשתי מי מעל וכו' נמעליה ב"ד וכו' ופרש"י נמעלו ב"ד של ישראל שבאותו הדור שכל תקנות משפט תלויים בהן ועל ידיהם נוהגות חוקות המתוקנות לדיבור מאז והוי כמו שתקני לי הם קנין זה ונמצא הם המקנין עכ"ל ובס' ד"א סי' כ"ט הביא כן בשם ס' מקור מים חיים ח"ב סי' א' בענין ביטול הגט שהביא בשם הגר"י מקארלין זצ"ל ראיה מדברי רש"י אלו לשיטת הראב"ן דהא דאמרינן בכל דוכתי אפקיענהו וכו' ה"מ בימי חכמים הראשונים שהיה כח בידם להפקיעהקדושין אבל בזה"ז לא ומשום דשיטת הראב"ן היא שכל ב"ד וב"ד בדורו מפקיע הקדושין, ולא שהפקיעו ב"ד הראשונים בימיהם עד דור אחרון ועייש"ה, וילע"ק מהא דאמרינן אנן שליחותיהו קא עבדינן ועיין נתיבות ונחל יצחק חו"מ סי' א', ושוב ראיתי במשכנות יעקב להגאון דקארלין ז"ל הנ"ל וראיתי שם בסי' ל"א חחו"מ ששם למד דין חדש עפ"י דברי רש"י הנ"ל והא דהפקר ב"ד הפקר וודאי בעינן מומחין ואין יכולין להפקי' בזה"ז רק משליחותאי דקמאי וקיי"ל כי עבדינן שליחותייהו וכו' עי"ש וכל דבר שי"ל שאין בזה תיקון העול' לא עבדינן שליחות' ונפ"מ לענין שמטת כספים עיי"ש:

שם בתוס' ד"ה הא וכו' תימה היכי הוי מתרץ ר' יצחק וכו' ירושלמי וכו' שמעין ב"ר אבא בשם ר' יוחנן כאן לא היתה שותה ובע"ע היו עורפין וטעמא מפני שכאן רגלים לדבר וכו', נראה דכיוונו בזה ליישב הקושיא על ר' יצחק די"ל דס"ל כר"י דדוקא הכא לא היתה שותה, אבל בע"ע היו עורפין וה"נ כן שם בע"א אמר אכל וכו' וז"פ ועיין כריתות שם, ומה שמסיימי התוס' דמסיק נמי התם דבעידי טומאה לא אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה מפני שרגלים לדבר ע"כ עיין היטב שם בפירוש המפרשים בק"ע ופ"מ, ולמה שחקרו הגרע"א ז"ל בתשובה וכן הנו"ב ז"ל אם בעדות מיתה אמרינן עדות שבטלה מקצתה וכו' ולכאורה אשתמיט להו דברי התוס' דהכא דמשמע דבשאר עדות נשים שייך ג"כ עדות שבטלה, דאי כסברת הנו"ב סי' מ"ה והגרע"א ז"ל ס' ק"ב א"כ למה הוצרך הירושלמי למיהב טעמא בסוטה מפני שרגל"ד הא גם התם כל הפסולים כשרים זולת רשע דאורייתא כמו בעדות אשה כמש"פ הרמב"ם פ"א מהל' סוטה, אך י"ל דכוונת הירושלמי הכי הוא באמת מהאי טעמא דמשום דרגל"ד ומהני רל עדות של הפסולים ולכך לא אמרינן עדות שבטלה וכו' ואדרבה הוי סעייתא מזה לדבריהם של הגאונים הללו אלא שהו"ל להביא התוס' הזה בשם הירושלמי, ומה"ט לא הבנתי מה שהעיר האמרי בינה דיני עדות סי' כ"ד במה שאמרינן כאן וכן פסק הרמב"ם דאם בא ע"א כשר ונשים רבות או הפסולין אומרים לא נטמאת ה"ז שותה שע"א ופסולים רבים כמעמ"ח דמי, ויקשה דאמאי הפסולין נאמנים לשווי' ספק נימא עדש"מ בטלה כולה כיון דהעידו על אותו זמן שאומר הכשר שראה שנטמאת דלא נטמאת והעידו על הכשר שהעיד בשקר וע"ז א"נ למפסלי נימא בטלה כל עדותן וכו' עיי"ש ולפ"ד הגאונים הנ"ל הלא י"ל פשוט דבכ"מ שנאמן ע"א ל"א עשמב"כ, ובעצמו הרגיש בהטעם דצ"ל כיון דאף פסול נאמן לענין טומאה ע"כ לאו שם עדות הוא רק מטעם רגל"ד ואומד' ונגד זה נאמן אף פסול להכחישו עייש"ה, ועיין בנחל יצחק סי' ל' סי' ב' באריכות על דברת המחנ"א הל' עדות סי' ו' אי שייך בכה"ג לומר עש"מ יע"ש:

שם דף ל"ב תוס' ד"ה מהו דתימא וכו' י"ל דהכא איצטריך דאפילו לקולא אע"ג דרגלים לדבר וכו' עיין במהרש"א שהקשה דאדרבה כלפי לייא יע"ש ועיין בקרן אורה וברש"ש ובת"ה, ואפשר ליישב בדוחק דכוונתם לומר אע"ג דרגלים לדבר ולכך פסולי עדות נאמנים ולא היה צריך כלל לומר דניזול בתר רוב דעות כבכל עדות דעלמא ולכך קמ"ל דניזול בתר רוב דעות והא דפסולי עדות נאמנים מ"מ לאו שם עד עלייהו ודו"ק אבל דוחק הוא, וד' יזכני ללמוד ולהבין את תוה"ק בהרוחה ובשכל והבנה, הדרן עלך פרק מי שקינא: שירי מנחה בהא דמבואר במשנה דגם עבד ושפחה נאמנים בסוטה, מבואר בנחל יצחק הל' עדות סי' ל"ה דנאמן מה"ת כמבואר בירושלמי סוטה פ"ב הל' ב' דז"ל ועד אין בה אין לי אלא עד מניין אף עבד ושפחה ת"ל ועד אין בה מ"מ עכ"ל משמע דנאמנים מה"ת ובפתיחה לספר מראות הצובאות כתב דעבד ואשה נאמנין גבי טומאה רק מדרבנן ע"ש אבל מן הירושלמי מוכח דנאמנים מה"ת יע"ש וכן יש להוכיח משמעת' דאל"ה יש לחלק בפשיטות בין ע"א לפסולי עדות דזה נאמן מדאורייתא, ואלו רק מדרבנן ודו"ק וקצרתי, והקשה שם בנח"י אי עבד נאמן מה"ת מאי פריך במכות דף ח' ע"ב דכוותי' גבי עבד שהעיד והוזם עבד ברעדות הוא, והא משכח' לה גבי עדות סוטה ולוקה משום לא תענה, ע"ש ומתרץ לה היטב דכל עד שאינו עד בשאר דוכתי אינו מתחייב משום לא תענה וע"ש וכ"כ באמרי בינה, ויש להעיר בזה על שיטת רש"י בפ"ק דגיטין דעבד כשר לעדות מה"ת שרמזו בתוס' ב"ק פ"ח ע"א שם, א"כ יקשה מאי פריך שם במכות עבד בר עדות הוא הא מדאורייתא כשר לעדות הוא בכמ"ק ?

ואפשר דגם דעת רש"י המכשיר הוא דוקא בדיני ממונות, אבל לא בד"נ ומלקות והרבה סברות יש לחלק בהם וקצרתי, ועיין במראה הפנים בירושלמי לקמן פ' ע"ע כתב דהרמב"ם סובר דאשה אינה נאמנת בסוטה מדאורייתא כ"א מדרבנן יע"ש ובקרן אורה בחידושיו לסוף מס' יבמות מדחה זה עיי"ש ועיין בנחלת יהושע סי' י"ד בזה עייש"ה, ועיין באהע"ז סי' ז' סי' שפסק הרמ"א דאפילו נשים שא"נ בעדות אשה כגון חמותה וכו' נאמנות בשבוי' יע"ש כתבו בשם העצי ארזים שמתרץ שם קושית הב"ש, משום דיש ללמוד מסוטה דנאמנות שלא להשקותה וה"ה בשבויה ומתרץ שם קושית הגהת מל"מ פ"א מסוטה דפסק הרמב"ם כר"ע דה' נשים המעידות במיתת בעלה אם היא ב"י לכהן דמותרת לאכול בתרומה, ואמאי נאמנות בסוטה לאוסרה על בעלה יע"ש ותי' דהתם נאמנות מדאורייתא לענין שתיה כמו שאר כל הנשים ולא רצו חכמיםלעקור לאו דמחיקה עיי"ש ועיין בית מאיר סי' קע"ח ובמק"א הערותי בדברי הקרבן נתנאל במס' מו"ק פ"ג אות פ' על דברת הרא"ש שם עייש"ה והעיר לבסוף ואפשר אותן חמשה נשים מתאבלין עליהם אף שאין משיאים אשה על פיהם וצ"ע עכ"ל וכאן קצרתי ובהא שהבאתי מחלוקת האחרונים אי ע"א נאמן לטהר בסוטה עיין נו"ב חאהע"ז סי' ט"ז וש"ש ש"ו ובעמוד אור סי' צ"ו הביא שם מהתשב"ץ סי' פ"ט דאיני נאמן ע"ש, הנה דוגמת זה מצינו בשבויה דהכל נאמנין אצלה לטהר ואפי' מסל"ת וכתב הרמ"א שם אהע"ז סי' ו' דאינו נאמן להחמיר והביאו האחרונים שם דאפילו ישראל כשר לא מהימן להחזיק כוודאי טמאה ול"ד לסוטה משום דהוי קו"ס ועיין רש"י כתובו כ"ג ע"ב ד"ה איהו וכו' דע"א בטומאה אינו כלום אלא בסוט' בלבד יע"ש, – למש"כ בדף כ"ו אי בני ישראל ממעטי גרים יש להזכיר גם מה שהעיר בפ"ת ליור"ד סי' קנ"ז ס"ק ז' לחקור גבי מה שצריך למסיר נפשו על קידוש השם ית' או דוקא ישראלים ולא גרים כדאיתא במס' סוטה דף כ"ו ע"א דבני ישראל משמע למעוטי גרים והכא כתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל ושמא גם הכא יש איזה ריבוי עכ"ל לסוטה דף כ"ח ע"א בתוס' ד"ה וו שאסורה בתרומה וכו' עיי"ש מש"כ, ועיין עוד תוס' הרא"ש ליבמות (דף ס"ח) ושם העיר עוד מבת כהן שנשאת לישראל יוכיח ותירץ דאיתא בחוזרת ע"ש, וראיתי למי שהעיר עוד בזה על דעת המגיה בט"ז אהע"ז (סי' ז' ס"ק י"ג) דהשיג על הב"ש דאין ראיה מתוס' יבמות דף נ"ז דנתחללה מחמת חופה בלא ביאה, משום דשם מיירי לענין פסול תרומה היא נפסל' בביאת' לחופה, אבל לענין חלול בהדיא קאמר בגמ' שם (דנ"ט) דביאה הוא דמשווה לה חללה עי"ש, וא"כ לדבריו נימא כאן חופה לפסול בלא ביאה יוכיח שאסורה בתרומה ומותרת לכהונה דלא נתחללה עדיין ע"כ, ולענ"ד יל"ד דל"ד דהתם הוי' טעמא דתליא אכילת תרומה בקנין ולכך בחופה לבד הו"ל קנין לפסול ואינה אוכלת, אבל בעצם החילול לא הוי עד שעת ביאה, אבל הכא דשניהם מטעם איסור הוא ולכך לא הוי יוכיח לק"ו דכאן והוא כעין שכתבו התוס' גבי בת ישראל, ודו"ק ויל"ע היטב בט"ז שם ותבין:

למש"כ בענין אי בעדות נשים אמרינן עדות שבטלה מקצתה וכו' מירושלמי שהביאו התוס' דף ל"א, ראיתי כעת במקרה בתחילת ספר שו"ת עדות ביהוסוף בהגה"ה שם אודות זה, וכמדומה שכבר דיבר מזה בשו"ת ברית אברהם בחלק אהע"ז ועיין המעיין – מה שכתבתי בדף קל"ט ע"א שכחתי מלציין שגם הגאון יעבי"ץ ז"ל במכילתין דף כ"ז ע"א עמד בזה דמי ס"ד שזונה אסורה להנשא עוד גמרי וכו ברם בא"א שהיתה דומה ממש שמא אה"נ אסורה לאדם שישאנה וכו' עייש"ה: מצאתי בין כתבי ידי (הערה) בזה"ל לכאורה יש להעיר דבמשכן כ"ז שהיו ישראל שרויין במדבר לא היו צריכים כלל לבירור דהשקאת מי המרים גבי סוטה, משום דהא המן הגיד הכל כדאמרינן ביומא (ע"ה ע"א) וכן איש ואשה שבאו לפני משה לדין זה אומר היא סרחה עלי והיא אומרת הוא סרח עלי אם נמצא עומדה בבית בעלה בידוע שהיא סרחה עליו יע"ש ויל"ע ושייך דבר זה לדף ט"ז ע"א ובמש"כ שם בחדושי עיין בדף ס"ט ע"ב, ואף דאניסא לא סמכינן, מ"מ הרי לא נצטרך למחוק שם שמים ע"ז כדי לעשות שלום הלא השלום יבורר מאיליו וכה"ג כתב בתוס' ישנים שם גבי הא אי הוי בן ט' לראשון וכו' ועדיין לא גזרו שצריכות להמתין ג' חדשים הבחנה כי לא הוצרכו עדיין שהמן בודק עכ"ל, ואפשר לומר דבכה"ג שעשה קו"ס כדין לא היה המן מברר, אלא דוקא השקיית מי סוטה ויל"ע: עוד מצאתי כתיב אצלי חקירה אם אחר שבא עליה בעלה בדרך באו עדים שלא נטמאה באותה סתירה שקנא לה עליה דאז אין בה איסור דונטמאה מכ"מ אסורה לכהן מטעם זונה כיון דעכ"פ בעודה אסורה לו מטעם ספק בא עליה בעלה ביאת איסור ועשאה זונה עיין ערוך לנר יבמות דף ס"א, ויש לעיין בברכ"י אהע"ז סי' י"א כה"ג בבא על א"א ונודע אח"כ שמת בעלה כבר מקודם עיי"ש ובפ"ת שם ועיין בספר למודי ד' לימוד ועוד בספרי הספרדים ואכמ"ל:

בסוטה דף כ"ד אי משקין מעוברת ומינקת חבירו דלר"מ אין משקין ועיין שיטת הר"י מאורליינש, יעוין בשו"ת שאילת שמואל סי' פ"ט אמנם מה שהעיר שם מתמורה על הרידב"ז, נעלם ממנו המל"מ דהל' גירושין שעמד על כל זה ועיין בשו"ת שבחדושי רע"א, ועיין בספר יד אהרן שעל אהע"ז ואכמ"ל בזה: ועיין שם בסימן ע"ו מש"כ על דברי התיס' דדף כ"ח ע"א, וג"כ נעלם ממנו דברי הגרעק"א ושו"ת ח"ס ושו"ת שיבת ציון, וכ"כ בזה בפנים בענין קמיצת כהן שנשרף ובכהן חלל עיין הגהות יד אברהם יור"ד סי' ס"א באורך יעו"ש, ועיין ברש"י דף ו' ע"א ד"ה ויש לו אחיו וכו' שנולד לאביו מן הגרושה ונתחלל מן הכהונה ומותר בנשים הפסולות לכהונה וכו' עיי"ש, וכ"פ באהע"ז סי' ז', ובסנהדרין ד"ח עיניו של אבא גבוהות היו עי"ש, – לסוטה דף י"ח ת"ר זאת תורת וכו' עיין פלפול בזה באור חדש פ' נשא ובכמה דברים הנוגעים למס' סוטה עיי"ש: במש"כ ר"פ לענין חצי דבר בעידי סתירה, כתבתי בזה לדייק לשון המשנה דריש סוטה מקנא לה עפ"י שנים ומשקה לה עפ"י שנים, דלכאורה הלשון מיותר דהול"ל ומקנא ומשקה עפ"י שנים, אבל לפי הנ"ל א"ש דא"ל דהייכולים למטעי לומר דבעינן גם ע"ס דוקא עפ"י הני עדים שקינא לה עפ"י דאל"כ הוי חצי דבר ועיין שו"ת מ"נ ובס' או"ש קמ"ל דלא בעינן כאשר כתבו הם ז"ל ונכון: בריש פרק מי שקינא שהבאתי פירוש הר"ח, ראיתי אח"כ במאירי שהביא ג"כ מה שפירשו גדולי קדמונינו שדבר זה בטומאה נאמר כלומר קנא לאשתו בעדים ונסתרה בעדים אפי' שמע מעוף הפורח שנטמאת לא ישקה וכו' וכן העתיק לשון הרמב"ם שאפי' היה העד טומאה אחד מעידי סתירה עצמה ומ"מ דוקא כשהעיד על טומאה שבאותה סתירה שהעידו עליה שנים הכשרים אבל אם העיד כן על סתירה שהיא בלא עדים הרי היא כעדות דעלמא שאיני כלום וכו' עכ"ל וידוע שעפ"י רוב שיטת הרמב"ם מדברת מתוך גרונו ומאיר לעולם התלמודי, ובמליצת המשנה עוף הפורח כתב כלומר ממי שאין ראוי לסמוך עליו שנסתרה אסורה לו ויש מפרשים אפי' לא שמע אלא שהוא מאמין מצד אי זו אמתלא והוא ענין שמע מעוף הפורח כלומר שסמכה דעתי בכך מצד שכך הבין לפי דעתו דרך נחש מצפצוף העופות וכו' את"ד:

תוכן העניינים

מנחה חריבה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה