אור ברסלב

מנחה חריבה· רבי פנחס אפשטיין

דף ל'

דף כ"ז

ע"א ד"ה הא אייתינה וכו' שהרי האוכל כביצה מתעכל בתוך מעיו ונשאר בין שיניו וכו' עיין חולין (ק"ג ע"ב) מחלוקת ר"י ור"ל לענין איסורים כה"ג יע"ש וא"ל לענין טומאה ובדרבנן לא גזרו כה"ג וגם א"ל כוונתם דאין אדם טועה וכו לא יאמר א"כ טהורין וכו' אבל באמת אין הדין כן: שם ע"ב במאי קמ"פ מר סבר תחומין דאירייתא ומר סבר דרבנן בתוס' שאנץ כאן הביא דאמר בירושלמי דאפי' מא"ד ליה דתחום אלפים לא הוי אלא מדרבנן מ"מ תחום ד"ג פרסאות הוי דאורייתא ע"כ וידוע הוא שזה שיטת הרי"ף והרמב"ם, וחשבתי שכוונתו ליישב קושית התוס' כאן בד"ה מר סבר וכו' אלא שאחרי עיוני מצאתי בקרן אורה עיי"ש ולכן קצרתי, ועיין היטב בדברי העמודי אור סי' י"ד מה שהאריך בענין הזה בדברים נכונים, ועיין בס' שו"ת זכרון יוסף סי' ז' חאור"ח ג"כ הרבה בענין הזה ובשמעתתא דדין ועיין לעיל במשנה כתב בס' מנ"ק שם דיש להסתפק לר"ע הסובר תחומין מה"ת אם מועיל נמי עירוב בפת כמו לדידן דעירוב ברגליו וודאי סברא טובה היא שיועיל כיון דשבת שם בה"ש מקומו שם ומודדין לו משם וכו' אבל עירוב בפת וכו' יע"ש ושוב הביא דברי הרמב"ן ז"ל בלקוטות למס' עירובין דף י"ז יעו"ש, הו"ל להביא מה שכתב הטור אור"ח ס' ת"ח שכתב מפני שתחומין דרבנן הקילו בהם וכו' שיתן עירובו לסוף אלפים אמה וילך מהלאה לעירובו וכו' ועמד שם בזכר"י דהא אפילו לר"ע דס"ל מה"ת מותר לעשות כן כדמוכח במס' עירובין דף ס"א גבי פלוגתא דר"ע וחכמים וכן לרי"מ דס"ל נמיתחומין דאורייתא ואפ"ה מערבין וכו' יעש"ה.

ומש"כ ליישב בזה ראית הרי"ף מעירובין גבי מערבין ביוכ"פ, עיין בזה בסוף ספר מטה אפרים להל' ימים נוראים בסוף הספר. באלף למטה השייך לסי' תרי"א ס"ק ג' שפסק שם במטה אפרים דבפת א"י לערב ביוכ"פ והקשה שם מע"ח האיך מהני ביוכ"פ מאחר דביוכ"פ לא חזי לאכילה כלל וכו' יע"ש, וחידוש הוא על המנ"ק הבקי בח"ת שלא הביאו והזכירו, וכן בשו"ת בנין ציון ח"ש סי' נ"ג העיר בן המחבר בזה איך מערבין בסוכות הלא בה"ש אסור לו לאכול פת חוץ לסוכה וכן יש לשאול ביוכ"פ ובזה מפורש להדיא בעירובין דף ל אמרו להם ב"ה לב"ש אי אתם מודים שמערבין לגדול ביוכ"פ ופרש"י אע"ג דלמחר לא חזי ליה הואיל וחזי לקטן שאינו בר עונשין עכ"ל, ע"ש מה שהשיב לו המחבר דבסוכות מהני משום שהולכי דרכים פטורים מן הסוכה (ד"ז צ"ע) ואודות ע"ת ביוכ"פ י"ל הטעם כיון שגם בביתו לא היה אוכל עתה סעודתו משום יוכ"פ גם במקום עירובו א"צ לזה רק שתהי' סעודתו שם את"ד, ודברי המטה אפרים הנ"ל צע"ק שלא הביא הגמ' הנ"ל דמערבין בפת אפילו ביוכ"פ ועפ"י דברי המנ"ק יל"ק ואכמ"ל: הנה ראיתי כאן בשמעתא זו הביא המנ"ק דברי רבינו הרשב"א למס' שבת שהקשה דלימא משום דזמנין דאכיל אוכלין דתרומה ושקיל משקין טמאין ושדי לפומיה וכו ועוד י"ל דבהנהו לא גזרו משום דכבר נמאסו אוכלין שבפיו משלעסן ואין חוששין לטומאתן כ"כ שיגזרו עליהם וכו את"ד וסברתו תמוה דמה בכך שלעס התרומה בתוך פיו וכי משום כך מותר לטמאותו אח"כ ואוכלו בטומאה הא אפילו בבלע זית חלב והקיאו וחזר ואכלו חייב דעדיין אוכל הוא מכ"ש בלעיסה דלא נפיק מכלל אוכל אדם, עכ"ל, על זה אני דן דהלא מבואר היא בכתובות שם (דף ל' ע"ב) דמשני ל"צ דמצי לאהדורי ע"י הדחק ופירש"י דאי נמי אהדרה ממאסה ולא חזיא לבעלים ועיין בתוס' שם מה שהקשו מחולין ע"א גבי טומאה בלועה יע"ש, וא"כ יקשה עליהם מהא דהקיאו ואכלו דחייב וכמדומה שכן הקשו המפרשים והתירוץ הוא פשוט משום דלעצמו אינו מאיס כ"כ כידוע משא"כ לאחרינא יש לחלק בין בפניו לשלא בפניו, אבל עכ"פ נמאס הוא מאוכל אדם לאחרינא, וכל כי האי אוכלא לא מחויב עלה משום איסור לטמאות תרומה ואין זה משמרת תרומתי וכפי הטעם שפירש"י ז"ל משום האיסור במשמרת וכו ועיין מהרש"א שם וגרע הרבה יותר מתרומה תלוי' דפליגי בה ר"א ור"י ועיין כה"ג בבכורות (כ"ג ע"ב) דהראוי' לגר קרוי נבילה ושא"ר לגר אינו קרוי' נבילה וכו' יע"ש, ובתשובת נו"ב בע"ז ובצל"ח פסחים ואכ"מ, וה"נ אוכל שהוא נמאס לאחרינא, אין על זה איסור במשמרת, אף שהוא ראו' לגבי האוכל עצמו, ול"ד לכל איסורי אכילה שבתורה כמובן.

וצדקו יחדיו דברי הרשב"א ז"ל, ומדויק סוף דבריו של הרשב"א שכתב שם „דעדיין לא נפסלה מאכילת אדם והוא מטמא תרומה טהורה" יע"ש, ומה שכתב המחבר שליט"א להסביר דברי הרשב"א משום כיון דלעסי' מתחלל ועפ"י קושית התו"י בכתובות (ל' ע"ב) וס"ל להרשב"א כהרמבים דגם ע"י לעיסה נתחלל יע"ש.

הנה אגב עיוני נתעוררתי לעיין בהא שתירצו התו"י שם דהכא ע"י לעיסה לא נגמרה כל הנאתו בלעיסה לחודיה עכ"ל, אבל עכ"פ ע"י בליעתו כבר נגמר כל הנאתו, וא"כ למ"ד בחולין שם דהנאת מעייו בעינן תקשה דהא כבר נתחלל ע"י לעיסתו ובליעתו ואינו חייב שוב בעת הנאת מעיו דהוי כמו שבלע היתר וצ"ע, וחשבתי לומר דבאיסור אכילת תרומה כ"ע מודי דחייב בהנאת גרונו לבד מטעמים שהיה לי להסביר.

אבל ברש"י ותוס' כתובות שם מבואר ההפוך יע"ש היטב ובהגהת רש"ש שם, וא"ל קצת דלמ"ד הנאת מעיו בעינן ה"נ דלא נגמר הנאתו אף בבליעה אא"כ בהנאת מעיו ואף בזה לא נתחלל עדיין לפי סברת התו"י, אבל זה דוחק כיון שעכ"פ נתקלקל לגמרי ואין בידי שום מפורש על כתובות לעיין אם הרגיש מי בזה.

– והנה שוב עיינתי בתו"י יומא שם פ"א ד"ה זר שהקשה כן אהא דאר"י בזר שבלע שזפין של תרומה והקיאו ואכלו השני אינו משלם אלא דמי עצים מהא דס"ל לר"י בחולין ק"ג באכל ח"ז והקיאו וחזר ואכלו חייב ותירץ הר"ח דיש חילוק בין תרומה לחלב דבתרומה נתחללה באכילת ראשון ונפקא ליה מתורת תרומה יעו"ש.

אבל מסיק שם דאומר רבי דטעמא משום דלא חזי לאכילה עוד משיקיא אותן עי"ש וצע"ק שלא חילקו בין לאדם האוכל ומקיא לעצמו או שיאכל אחר את מה שהקיא חבירו, ועיין גם בשו"ת בית יצחק חיור"ד סי' פ"ז - צ"א וכתב שם דאף לשיטת הר"ח דוקא מחומש פטור השני אבל מ"מ חייב מלקות משום זרות יע"ש ולא נראה כן מהא דבן בתו ישראל מתעגל בו משמע דאין כאן שיב משום זרות, - עוד יל"ע קצת לפי מה שכתבתי לעיל, דהלא מבואר (כתובות שם) דרב פפא אמר כגון שתחב לו חבירו משקין של תרומה לתוך פיו ופרש"י כיון שתחבן לתוך פיו אימאסה לה וכו יע"ש, וא"כ מאי קאמר בשבת שם דגזרינן דילמא שדי משקין דתרומה לתוך פיו, והלא תיכף נמאסו שם בתוך פיו וטומאתן ומאוסותן באין כאחד ואין כאן איסור של משמרת.

ויש ליישב וק"ל וכבר הקשה הפנ"י מדוע לא קאמר דילמא שדי אוכלין של תרומה לתוך פיו, ויש ליישב עפ"י דברי המהרי"ט אלגאזי פ"ק דבכורות וקצרתי ועיין תוס' רעק"א למס' שבת פא עייש"ה וכן מה שמסיימי התוס' כאן אבל משקין פסלי גויה בכדי רביעית דאין דרך משקה להתעכלבתוך מעיו ע"כ, יל"ע בפרה פ"ט מ"ה ופסחים י"ז וי"ח ע"א ושוב בלמדי פרק היום במשנה דתמורה פ"ו ראיתי מה שלימד בע"ז בתפארת ישראל שם אות מ מה שמעתיק ממגילת סתרים שלו ונוגע קצת לדברינו הנ"ל, ומש"כ התוס' בסוף דבריהם דלא נודע טעם גזירה זו אא"כ רבו בגזירות וכו' כתב ע"ז התוס' יו"ט פ"ב דטהרות מ"ב ד"ה האוכל אוכל שני דאישתמיט להו גמרא רפי"ב דזבחים דצ"ט באכילה עבוד רבנן מעלה בנגיעה לא עביד רבנן מעלה והוסיף בתוס' חדשים דהיא גמרא ערוכה בחולין דל"ה ועיין בתוס' שם דף ל"ג ד"ה והא נגיעה וכו' וכ"כ הרמב"ם במשנה ג': שם ע"ב תוס' ד"ה ר"מ אומר וכו' אלמא דלריה"ג נמי וכו וצ"ע א"כ ישאר בקושי מה שהעירו מקודם דכיון דאפילו עוברים לא הוה צריך למימר תו עוללים ויונקים ומצאת במהרש"א בח"א שהעתיק תוכן דברי התוס' ובזה"ל אלא דציל דאיצטריך קרא נמי לעולל שהגביה צוארו ויונק שמט הדד מפיו עיי"ש, ומתרץ זה דרך הילוכו בקודש, גם אפשר לומר דעוללים וינקים ראו את השכינה וכו' ואמרו זה אלי ואנוהו אבל עוברין אמרו שירה אבל לא ראו את השכינה אי לא גרסינן לקמן הקושיא בגמרא והא לא חזי וכו' שם ברש"י מותר לגרום וכו' יל"ע במחלוקת הקדמונים לענין ריבו בשיעורא באסד"א.

ויל"ע במהרי"ט אלגאזי פ"ק דבכורות ועיין בתורת הקנאות כאן, שם בגמרא ותינוק שמט דד מפיו ואמרו זה אלי ואנוהו בפתיחה שבספר שו"ת חוט המשולש אות ל"ט הביא בשם הגאון רשכבה"ג מהר"ח מולזין זצ"ל על דברי המכילתא פ בשלח שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל מדאמרו זה אלי ואנוהו והתפלא הגאון הנ"ל מאין המציאו לאמר דשפחות אמרו זה אלי ואנוהו ואמר הוא ז"ל אשר חכז"ל המציאו דרשה זו משינו לשון הפסוק להקדים זה אלי לאלקי אבי ואם כלל ישראל אמרו זאת הלא היה להם להקדים ולאמור אלקי אבי תחלה וכו' ומשינו זה המציאו לומר דראתה שפחה וכוונתם ז"ל על הע"ר שעלה אתם ממצרים וכו' והגרים לא יכלו לומר אלקי אבי כמבואר במשנה דביכורים פ"א מ"ד, לכן אמרו זה אלי ואנוהו ויחוסי ישראל אמרו אלקי אבי וארוממנהו וכו' יע"ש דפח"ח, יעיין מהרש"א בח"א מש"כ על הא שהתינוקות אמרו זה אלי וכו' ועוד נראה לפרש דיש בכאן רבותא לומר שאף עולל ותינוק ראו באספקלריא המאירה והכירו את האלקות בעצם שכלם ולא על אמנות אבות לבד, וע"כ הקדימו ואמרו זה אליי ואנוהו פירוש זה אלי מהכרת עצמו ראו כעצם השמים לטוהר ואח"כ אמרו אלקי „אבי" המדרגה השניה שמחיוב כל אדם לסמוך על אמונת וקבלת אבותיו כידוע בזה עיין בספר הברית ובמקום שאמרו לקצר איני רשאי להאריך ומיושב היטב דיוק הגר"ח מואלאזין הנ"ל וקצרתי כי אין דרכי והרגלי בדרוש ובאמרי זה לפני הגאון מהרי"ד שליט"א הערני שבכה"ג אמר הפנים מאירות בשו"ת ח"א סי' ל"ט ליישב למה אין אנו אומרים אלהי אברהם יצחק ויעקב יעו"ש ונכון מאד:

תוכן העניינים

מנחה חריבה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה