מנחה חריבה· רבי פנחס אפשטיין
דף כ"ז
ע"א אמר שמואל ישא אדם דומה ואל ישא בת דומה וכו' ור' יוחנן אמר ישא אדם בת דומה ואל ישא דומה וכו' ופרש"י ז"ל בד"ה שזו וכו' ולטיפה פסולה ל"ח דרוב בעילות אחר הבעל ומבעלה נתעברה עכ"ל והנה בפשטות אינני מבין כיון שכאן אמרינן דהאי דומה ובת דומה בא"א קאמרי וא"כ מדוע פרש"י לעיל דזו באה מטיפה פסולה שמא מעכו"ם או ממזר הא בכל א"א הולד ממזר (ועיין בהגהות הגאון יעב"ץ על התוס' יעו"ש), וכיון דלא ס"ל רוב בעילות אחר הבעל ?
שוב עיינתי בק"א ומצאתי שם שהעיר בזה וע"כ קצרתי כן מצאתי אח"ז בח"ס חא"ה סי' ח' שהעיר בשמעתא זו ובקושית הב"ח מגיטין פ"ט ע"א עיי"ש וקצרתי אך אמרתי לרשום קצת במה שעלה במחשבתי לומר בטעמא דשמואל דלא ס"ל כר"י דלטיפה פסולה לא חיישינן משום דרוב וכו', ומתחילה חשבתי לומר עפ"י מאי דאמרינן בבכורות כ' ע"א רבינא אמר אפי' תימא רבנן כי אזלי רבנן בתר רובא ברובא דלא תלי במעשה אבל ברובא דתלי במעשה לא יע"ש וא"כ י"ל דשמואל נמי הכי ס"ל ואף שהתוס' שם ד"ה רבינא כתבו דהא דלא משני הכי בריש פ"ב דיבמות וכו' וי"ל דתשמיש דאדם לא חשיב תלי במעשה כמו וכו' יע"ש, וכ"כ ביבמות שם י"ל דשמואל לא ס"ל האי סברא ולכן לי"ל האי רובא דרוב בעילות וכו', אכן חשבתי דרכי ואמרתי דלזה ליתא דמלבד שדברי התוס' ז"ל מתנגדים לזה ואפושי פליגתא לא מפשינן אך מדברי התוס' יבמות קי"ט ע"א ד"ה ר"מ דרבא ל"ל כרבינא יע"ש אבל לאי נמי שם אין ראיה דפליג רבא על רבינא וכן כתב בשו"ת שיבת ציון ס' כ"ט דפליגי בזה, ועוד בנ"ד ל"ל הכי דהא גם המיעוט הוי מיעוט דתלי במעשה, כיון דמעשה אירע בכאן עכ"פ ובין אי אזלינן בתר רובא ובין אחר מיעוטא נעשה כאן מעשה ובכה"ג לא הוי חסרון ברובא מהאי טעמא ודו"ק כי קצרתי, ועיין בשו"ת רעק"א סי' קס"ב ו"ה ובזה אי הא דלא אזלינן בהר רובא ברובא דתליא במעשה אי הוי דרבנן או מדאורייתא ואכמ"ל ומש"כ בגליון שם לעיין עוד בשו"ת שיבת ציון סי' כ"ט עיי"ש וכן משמע מלשון הרשב"א בחידושיו לחולין (ט' ע"א) שהובא ברע"א שם דז"ל דרוב פעמים רובין של סימנים נשחטו, אבל באיסור דרובא דתלי במעשה „ומיעוטא דלא תלי במעשה" הוא ובכי הא לא אזלינן בתר רובא מש"ה אוקמי רבנן וכו' עיי"ש מבואר דדוקא היכי „דמיעוטא לא תלי במעשה" לא אזלינן בתר רובא וע"כ נראה לי בהסבר דברי שמואל כן, והוא משום, דידוע דברי הכרו"פ סי' ס"ג דבשניסברות הנמצאים במחברים בהא דאמרינן כל דפריש מרובא קפריש אם זה וודאי ומוחלט ואין בו שיעור ספק כלל ואנן סהדי שמרובה קפריש וכן משמע מתוס' בפ"ק דכתובות ובדוכתי טובא, אמנם לפמש"כ באסיפת זקנים רפ"ק דב"מ גבי קפץ א' מן המנוין לתוכו וכו' וכ' בשם הרא"ש אע"ג ראמרינן דמרובא קפריש מ"מ ספק הוי רק התורה התירה ספק זה ונראה דבסברות אלו נחלקו רב ושמואל בהא אי הולכין בפק"נ אה"ר אי לא, דלרב פי' מהרוב עע"ז ואין מחללין עליו את השבת דמרובא קפריש ועכו"ם וודאי הוי והייני דס"ל כסברת התוס' הנ"ל דאין כאן שום ספק כלל אבל שמואל ס"ל אין הולכין וכו' ומחללין עליו את השבת ש"מ דס"ל דמ"מ ספיקא הוי וספק"נ דוחה שבת וכו' יעש"ה, והוסיפו עוד האחרונים ע"ז דמחלקת רב ושמואל אי הולכין בממון אה"ר נמי תליא בזה דשמואל ס"ל דרוב הוא ספק לכן אין הולכין בממון אה"ר, וקצרתי כי יש עוד להאריך בזה, וה"נ י"ל דשמואל לטעמי' דס"ל דרוב הוא רק מגדר ספק אלא שהתורה התירה ספק זה, וא"כ אף אי אמרינן רוב בעילות אחר הבעל מ"מ עדיין ספיקא איכא ואף שהתורה התירה ספק זה מ"מ מדרבנן צריך לחוש לזה ומכש"כ בהצטרף הריעותא הנ"ל דהוי רובא דתליא במעשה ולכן לכתחילה לא ישא בת דומה, ויש לעיין עוד בזה בש"ש ש' א' ובהגהות הר"ב פרינקיל זצ"ל דא"כ ממזר וודאי האיך משכחת לה יע"ש ועוד אחרונים בזה ואכמ"ל, ור' יוחנן דידן ס"ל כרב דהולכין בממון אה"ר וא"כ הוי רוב בגדר וודאי ומוחלט כסברת התוס', ולכך ס"ל דלטפה פסולה לא חיישינן וכן מצאתי להגרע"א ז"ל במערכה י"ב במס' כתוב' אות כ"ד שאמר דמאן דס"ל דנמצאת בעולה יש לה מנה ומקח טעות רק ממאתיים דמוכח דבס"ס מוצאין ממון ס"ל כרב דהולכין בממון אה"ר והעיר שם חד מחכמיא כיון דר' יוחנן ס"ל דנמצאת בעולה יש לה מנה א"כ ס"ל כרב דהולכין בממון אה"ר והיה לנו לפסוק כן כר"י לגבי שמואל, עיי"ש, וכן ראיתי בשם ס' קדושת ישראל למס' כתובות שכ"כ דר' יוחנן ס"ל כרב דהולכין בממון אה"ר יעו"ש, וא"כ ס"ל דרוב הוי וודאי ולא חיישינן לזה כלל, גם מדרבנן, אכן עדיין ד"ז אינו עומד בפני הבקורת, כי להלכה אין הדברים מכוונים דאנן פסקינן כשמואל דא"ה בממון אה"ר, וכן פסקינן כר' יוחנן דישא אדם בת דומה ואל ישא דומה וצ"ע וי"ל קצת, ועיין בכתובות שם (י"א ע"ב) דמשמע דרב עמרם וכל גדולי הדור סברי דיש לה כתובה מנה, וע"כ ס"ל הכא רב עמרם כר"י אלא דמבעי ליה בהיתה פרוצה ביותר מהו ופרש"י ז"ל דאיכא למיחש דרוב בעילותיה משל אחרים עכ"ל ולפמש"כ לעיל בשם התוס' בכורות דוקא גבי בעל לא הוי רובא דתליא במעשה, אבל ברוב וכו' משל אחרים אפשר דהוי תלוי במעשה וי"ל ודו"ק, – כן י"ל בהא דאמרינן דבפרוצה ביותר חיישינן, היינו דמשוי לה ספק ולא וודאי לפי דעת ר"י, – ועיין בהגהות רצ"ח שהעיר מהא דאמרינן בפסחים פ"ז ע"ב שהבנים שהולידה אשת הושע היו ספק ממזרים והקשה מהרש"ל שם הרי קיי"ל דרוב וכו' אחר הבעל ומ"ט הם ילדי זנונים ותירץ רש"ל שם שאני הכא שהיה הושע זקן וכה"ג אין תולין בבעל ע"ש מה שהעיר בזה, והנה בכאן זכר את הגמ' דפסחים ובספרו תורת נביאים שכח מגמ' זו עד שהעיר אותו מתן הח"ס בחאור"ח סי' ר"ח דנעלם ממנו ש"ס פסחים פ"ז ע"ב דאמרינן להדיא שבניו ממנה היה ס' ממזרים והוסיף הח"ס להביא דברי המהרש"ל הנ"ל וכתב ע"ז דנ"ל דר"ל זקן וגם פרוצה, אבל בחדא מינייהו לא מ"מ מבואר דהיתה מזנה תחתיו ברצון והיתה אסורה לישראל וע"כ כתבו שהיה במראות הנבואה עכ"ל, והוא הרצ"ח כתב בכאן עפ"י מה שהשיב לו מרן הח"ס ז"ל, ומש"כ הח"ס בחדא מינייהו לא, היינו מפני שהביא מקודם שם דעת בה"ג הל' מילה והובא ברא"ש פ' יש נוחלין ומביאו ב"ש סי' ד' ס"ק כ"ו, דאפי' פרוצה ביותר לא חיישינן ואמרינן רוב בעילות אחר הבעל יע"ש, וכן פסק בח"ס חא"ה סי' י"ג דבזקן ופרוצה ל"א רוב וכו' ולא דוקא זקן בשנים אלא זקן ות"ח וכו' יע"ש ועיין בשו"ת חוט השני סי' י"ח (שמציינו הפ"ח שם בא"ה סי' ד') שמשמע מדבריו דלענין ירושה וממון יש לספק בזה מטעם דאין הולכין בממון אה"ר, ומשם נראה סתירה למה שכלל ההפלא"ה והחזיקו אחריו הח"ס וכמה אחרונים, דכיון שהוחזק לענין איסור מהני שפיר גם לענין ממון יע"ש, וגם כמה אחרונים עיין למשל בעין יצחק שלא ראו את דברי ותקות חוט השני ואכמ"ל בזה, והנה חשבתי ליישב קושית מהרש"ל בפסחים שם די"ל דלשמואל קאמר הכי התם דלא ס"ל רוב בעילות וכו' אך ראיתי שם בפסחים שאמר גומר בת דבלים דיבה רעה בת דיבה רעה (ופרש"י דומה בת דומה) ושמואל אמר וכו' ור"י אמר שהכל דשין בה וכו', מבואר דמיירי נמי ר"י בה והוא מרא דסוגיא שם, ובזה י"ל דברי שמואל ור"י שם דשמואל אמר שמתוקה בפי הכל וכו', ופרוצה היא וחיישינן לה ול"א רוב וכו', ור"י אמר ש„הכל" דשין בה וכו' וגרע יותר מרובה ולכך חוששין וכמש"כ הח"ס, ועוד יותר כמש"כ הרא"ש פ"ק דחולין גבי רוב מצוין א"ש מומחין הן דהאי רוב היינו כל ודו"ק, ועיין שם בפסחים בהגהות הרא"מ הורוויץ ז"ל, ונעלם ממנו דברי המהרש"ל על אתר שם, ועיין בהרא"ש פ"ד דקדושין סי' ז' כתב בעל ההלכות וכו' כי ההיא עובדא דאבוה דשמואל דאתא בשם ושימש כדאיתא בירושלמי וכו' וע"ש ובתוס' שם ע"ג ע"א ד"ה מאי וכו' והוליד את שמואל וכו' וי"ל דאיכא ריעותא וכו' יעש"ה ודו"ק:שם ת"ר איש מאי ת"ל וכו' לרבות וכו' ואשת שעמום וכו' עיין לעיל דף כ"ד ע"א העיר בס' מנ"ק דבכל דוכתי דקתני שוטה לא נזכר ענין שעמום ביחוד ואולי היא בכלל הפתאים ביותר שהובא בחו"מ פי' ל"ה ס' י' עיי"ש, נ"ב נעלם ממני לרגע גמ' דב"מ פ' ע"א המוכר שפחה לחבירו שפחה זו סוטה היא משועממת היא, ופרש"י משוגעת, ועיין בתוספתא דכתובות פ"ז הל' ט' ג"כ כה"ג ובחסדי דוד שם, ובלשון המד"ר פ' נשא אמר שתה כוס ד' יצא לדעתו נשתעממו כל הכליות עיי"ש במ"כ ועץ יוסף, ולעיל כ"ד ע"ב פרש"י שעמום לקוי בתמהון לב, עכ"ל, והיותר פלא שכל עיקר ברייתא זו נעלם מהתפארת ישראל משנה זו אות כ"ג שכתב בזה"ל ונ"ל דדוקא דנשתטה דהיינו שלא מחמת חולי, אבל דנטרפה דעתו דהיינו מחמת חולי (כנדה י"ג) אפשר דאין ב"ד מקנאין לה דממתין עד שיתרפאו ויקנא הוא בעצמו ותשתה, רק די"ל דדמי לחבוש בב"א שאין ממתינין עכ"ל ולפי פרש"י דשעמום היא לקוי התמהון לב, דוודאי יש לזה רפואה ואפ"ה אין ממתינין, וזה הוא גופא הא דקמ"ל בברייתא זו דתני בה אשת שעמום, משא"כ דלא קתני בשאר מקומות, וכמו שהעיר המנ"ק הנ"ל, הנ"ל, לאפוקי מסברת התפא' ישראל, וכן בב"מ שם קמ"ל בזה דהוי מום אף שאפשר דתתרפא במהרה, ואף דמה שדחה התפארת מהיה חבוש בב"א, י"ל קצת דבאמת יש לחקור באיזה בית האסורין ין מיירי אי של ישראל או של עכו"ם וכדמחלק בפסחים פ"ח מ"ו פיי"ש בש"ס, וא"כ י"ל דה"נ מיירי בב"א של עכו"מ דאע"פ שהבטיחוהו שמא לא יוציאו, וא"כ א"א להמתין, אבל בב"א של ישראל, אפשר דאין ה"נ דאין מקנאין לפי סברת התפא' אבל לפמש"כ א"ש ולא שנא וב"כ וב"כ מקנאין, ובספרי פ' נשא לא תני אלא אשת חרש ואשת שעמום עיי"ש:
שם במאי קמפלגי רבנן סברי בעינן וקינא והביא ור"י סבר לא בעינן וקינא והביא ע"כ יש להתבונן אי אמרינן דטעמא דב"ד מקנאין לה הוא מטעם שליחות וכפשט' דברי רש"י לעיל כ"ה ע"א, וא"כ מדוע לא יקרא זה וקינא והביא, וכי אם יקנא לה ע"י שליח לא יכול להשקותה, מה"ט הא כיון ששא"כ כמותו מקרי כמו הוא בעצמו עשה זה, ועיין במה שהארכתי הרבה בזה לעיל דף כ"ה בדברי הנו"ב ז"ל, אבל עכ"פ גבי ב"ד ריבתה תורה דמהני שליחותם, וא"כ מדוע לא יקרא על זה וקינא והביא ?, וכמו שכל פעול' שע"י שליח מתיחס אליו כידוע בלשון תורה ובלשון בנ"א, ועיין בתוס' גיטין (מ"ז ע"ב) ד"ה בצרן וכו' אבל הבעלים קורין דיכולים לומר הנה הבאתי דשלוחו של אדם כמותו וכו' אפ"ה איני קורא דבעינן לקוחה וכל הבאה באחד וכו' יעו"ש היטב ובתוס' בב"ת שם פ"א ע"א, ולפ"ז צריך לומר דאף לדעת האחרונים דמהני קיני ע"י שליח, עדיין אין מזה תועלת לענין השקאה, דהלא בעינן וקינא והביא באחד ולא שיהי' הקינוי' ע"י אחר ואפילו ע"י שליח ויל"ע, ועפ"ז יש לדחוק קצת גם כאן בשמעתין ודו"ק, גם יש להאריך בענין החקירה שחקרו אם השליחות חל רק על הפעולה כמו שעושה המשלח, או שנעשה ממש כגופו של המשלח והארכתי בזה בחידושו לב"מ צ"ו ועיין אבני מילואים סי' ל"ה בשם הריב"ש סי' פ"ג בענין זה דו"ק שם, ויש לפרש דבזה פליגי רבנן ור"י דרבנן ס"ל דבעינן וקינא והביא והתיחסות השליחות הוא רק כמו שעשה המשלח, אבל לא בגוף אחד ולכך לא מהני, ור"י ס"ל דלא בעינן וקינא וכו' ומשום דלא בעינן בגוף אחד אלא דפעולתו ג"כ מהני ודו"ק, או שס"ל דבאמת הוי כאילו גוף המשלח עשה זה ושפיר יכול להשקותה אח"כ, ובזה יתיישב קצת לשון פה"מ לרמב"ם התמוה מאד שכתב דרבי יוסי אומר כל מי שיקנא ישקנה לפי שנאמר וקינא והביא עיי"ש וראיתי בש"ס ווילנא שהגיהו קצת ועדיין איני מובן כלל ומה הועילו בתקונם והגהתם:
ולפמש"כ י"ל כוונתו דר"י אומר כל מי שיקנא – פירש אף השליח – ג"כ „ישקנה" הבעל לפי שנאמר וקינא והביא פירש וקינא והביא מ"מ יהי' המקנא מי שיהיה אף ע"י השליח חשוב כאילו הוא קינא ופירש בכוונת הגמ' שאמרו ר"י סבר לא בעינן וכו' היינו דלא בעינן וקינא והביא הבעל, אלא ע"י שליח נמי מהני וקרינן ביה וקינא והביא ודו"ק ויודע אני שעדיין הדוחק מפולש בעין אלא שטוב קצת מלא כלום, ופלא שלא הרגישו בו המפרשים ועוד יש להעיר דלשיטת הנו"ב דהוי מילי ומילי לא מימסרן לשליח א"כ לשיטת המהרי"ט דמילי אפילו לחד שליח לא מצי משווי, א"כ האיך הב"ד נעשים שלוחים הלא הוי מילי בעלמא, וא"ל כמש"כ שם דשליחות ב"ד אלימי, אבל שליחות דידהו לא, ואפשר עוד לומר דהב"ד הם שלוחי דרחמנא וכמו כהנים ולכך מהני, ובזה א"ש נמי לעיין שליחות לחו"ש דמקנאין לנשותיהן:
עיין בקרן אורה כאן שהביא התוספתא דר"י דקאמר אף להשקותה לאו דוקא לכשיצא בעלה מבית האסורים אלא גם אם נתפקח החרש יש קנה עיי"ש וכבר דברתי מזה לעיל ב"ה שהבאתי בעצמי התוספתא הנ"ל, אך מה שכתב דשמעינן מינה אע"ג דבשעת קו"ס לא היתה ראוי' לשתיה אפ"ה כי הדר חזי כגון שנתפקח החרש ישקנה וכו' יע"ש לענ"ד י"ל כיון דלר"י לכתחילה רבתה התורה דמהני קינוי הב"ד שהם בשליחותם של הבעל להשקותה אח"כ וא"כ בשעת הקינוי היה על זה האופן שישקינה אח"ז וגזה"כ הוא דמהני, אבל אם הוא בעצמו יקנא בוודאי דלא מהני בכל אופן אם א"ר לשתיה בשעת הקינוי, ודו"ק, וממילא אתי שפיר נמי מהי שהעיר על התוספתא דתני נמי התםהגדיל הקטן, דאיני מובן דע"י קינוי שקינא לה ב"ד בקטנותו וודאי איני משקה אותה בגדלותו ומשום דאין אישות לקטן וצ"ע עכ"ל כבר דברתי מזה לעיל במשנה דף כ"ד, אמנם עיקר הקינוי שתהני על לאחר גדלותו, בוודאי מהני לפמש"כ לעיל, וכעת מצאתי בשו"ת הרי"מ חלק אהע"ז סי' כ"ו שמדבר בארוכה בענין דקינו קטן מהני ועל ראיית השואל מהתוספתא שלפנינו עיי"ש וגם כתב שם דכשם שאימעיט קטן מאיש כן אימעוטו חו"ש שאינם ב"ד, שנסתפקית בזה לעיל בחדושי ואף אם היא נאסרת אינה שותה עיי"ש גם כתב די"ל דר"י דתוס' היינו ריבר"י דנדה דקטן מן ט' ועד י"ג שהביא ב"ש כשעודן בו אחר י"ג הוי גדול למפרע, והפי' הפשוט (בתוספתא) בקטן הבא על יבמתו יעוש"ה, כן אח"ז ראיתי בעין יצחק סי' ע"ט אות נ"ה שהעיר כהק"א הנ"ל דלמה משקה אותה הבעל אח"כ דהא בעינן שתהי' ראוי' לשתיה בעת הקינוי, א"ו דזה לא מיקרי א"ר לשתיה דזה לא הוי מחוסר מעשה דמחוסר הבאה לא הוי מחוסר מעשה עיי"ש, ונעלם ממנו טהרת הלשון התוספתא דגם על חרש ונתפקח קאמר ר"י דמשקין אותה אח"כ, ולא הועיל בתירוצי כלום, ועכצ"ל כמוש"כ, ועיי"ש עוד מה שהעיר דהאיך יקבלו עידות קו"ס בפני ח"ש וקטן או קטנה הא הוי כשלא בפניהם יעו"ש מש"כ, בשם הברית אברהם סי' צ"ד, ואפשר לומר דב"ד בעצמם ראו כל זה הקו"ס וכדומה ולא בעינן קבלת עדות וי"ל בזה כי אין ברור לי עוד ד"ז:
שם בתוס' ד"ה איש וכו' לא צריך קרא וכו' לאו ממש דאורייתא וכו' אגב אורחא קמ"ל דעוע"ד צריכה התרא' וכו' עכ"ל עיין לעיל כ"ה ע"א דיש לדחות מכאן דלית לה אימתא דבעל עיי"ש, ועיין בקרן אורה כאן, ובמש"כ לעיל בחדושי כ"פ בדף י"ז ובשירי מנחה לעינן היכי שכתב לה הוי מדאורייתא, ומהתוס' גיטין (מ"ז ע"ב) שהבאתי שם ואין להאריך עוד ובשו"ת עין יצחק סי' ע"ט באריכות, ומצאתי בקרית ספר הל' אישות שכתב מפורש היכי דכתב לה הוי מדאורייתא כשאר חוב בעלמא עיי"ש וז"פ: ולענין מש"כ לעיל בענין קטן בשם המ"ל גבי קטן כיון שמקפיד הבעל עי"ש הנה דייקתי עתה לשון הזהב שהוסיף הרמ"א על דברי המחבר בסי' קע"ח ס"ב שכתב והעתיק המחבר והוא שיהא גדול, אבל אם אמר לה אל תסתרי עם פלוני והגיה הרמ"א והוסיף תיבת „והוא" קטן וכו', ומאי היה חסר בשלחן המלך והערוך, אם כתוב אל תסתרי עם פלוני קטן ע"כ יש מזה ללמוד בכוונת בעל המפה שעלה להגיה על השלחן מלת „והוא" היינו שאם אמר לה סתם אל תסתרי עם פלוני, ונתוודע שהוא קטן, אז לא הוי קינוי, אבל אם אמר לה בהדיא אל תסתרי עם פלוני קטן שמקפיד מפורש עליו אפשר דהוי קינוי, ול"ד לבהמה דשאני ולא ראי זה כראי זה כמובן, והרי דעת הרמב"ם שיותר מב"ט הוי קינוי, וי"ל ולא באתי אלא לעורר על שינוי הלשון אך ברמב"ם שם פ"א דין ו' כתב כן בזה"ל לא תסתרי (עם כצ"ל) איש פלוני „והיה" קטן פחות מב"ט וכו' עיי"ש וכז"פ, עוד כתב בק"א שם ולכולהו שיטתי בקטן יותר מב"ט דלרמב"ם ז"ל שותה ע"י ולדעת התוס' ז"ל נאסרת ע"י להבעל יש להסתפק אם נאסרה גם לו להבועל ואע"ג דקטן הוא וכשוגג דמי עכ"ל, ועיין בפ"ת סי' (קע"ח ס"ק ל"ב) שהביא ספק זה בשם רב גדול אחד אי אסורה לו כשיגדיל משום אחד לבועל עיי"ש כל צדדי הספק וטעמי האיסור ופשיטא ליה אח"כ בנד"ז פשוט דאסורה וה"ה בזינתה עם חו"ש ועיין בשו"ת בית יעקב ס' ג', וביד המלך פ"ד מהל' אי"ב בד"ה ונתתי וכו' מבאר מן הסברא דכיון דנתפעל עכ"פ ע"י ביאת הקטן עונש האשה ואיסורה על בעלה, ממילא נתפעל ע"י ביאה זו האיסור גם על הקטן הבועל וחל עליו כשיגדיל עיי"ש שמאריך כדרכו ועיין בית הלוי ח"ש סי' מ':
בתוס' ד"ה רב אשי וכו' תימה מה לר"י מ"ש הכא דממעט וכו' וגבי ערכין דכתיב והעמיד והעריך לא ממעט אלא גוסס וכו' עי"ש מה שתירצו ואף שעדיין יקשה א"כ דלא בעינן העמדה ממש מדוע ממעט גוסס, יש להסביר דכיון שיכול להעמידי ע"י אחר כמו חיגר ובן חודש הוי שפיר בכלל העמדה, אבל גוסס דגם ע"י אחרים אי אפשר וגם אין דרך להעמידו, ומשו"ה שפיר ממעטינן גוסס, ועיין בפנים יפות על התורה פ' בחוקת שנעלם ממנו דברי התוס' אלו עיי"ש:
שם ע"ב כשם שאילמת לא היתה שותה דכתיב ואמרה האשה, וכו' בהשקפה הראשונה מוקשה לכל יודע ספר ומחלוקת המחברים בענין שביעה בכתב עיין שו"ת רעק"א ז"ל סי' ל"א, דא"כ מצית אמרה השבועה ע"י כתב וכן מהתוס' ז"ל הכא שכתבו דאפי' למ"ד לא בעינן קרא כדכתיב מודה דאילמת אינה שותה משום דלא מצית לקבולו שבועה יע"ש והא יכולה לקבל ע"י כתב ושו"ר שכבר טרחו בזה ראש המדברים בע"ז השב יעקב והשבו"י והתומים (הובא כאן בתו"ה) ועיין מנ"ח מ"ע שס"ה שהעיר בזה על התוס' הנ"ל, מיהו באמת דברי התוס' טעמא בעי ויל"ע בתומים שם, והיה אפשר לומר דאף אי נימא דכתיבה כדיבור ומהני על עצמה השביעה בכתב, מ"מ לא הוי קבלת השבועה ע"י דיבור עפ"י דיבורי של כהן, אלא כמו שנשבעת ע"י עצמה ובסוטה קיי"ל בספרי פ' נשא סי' נ"ט ובילקוט שם דדרשינן מהפסוק והשביע אותה הכהן הכהן משביעה ואין נשבעת מאיליה שהיה בדין וכו' ת"ל והשביע אותה הכהן הכהן משביעה ואינה נשבעת מאליה עכ"ל הספרי וא"כ ני"ל לומר בכה"ג דכותבת הוי כמו שקופצת ונשבעה ולא סלקא ענינה על דיבורו שלהכהן דהוי כמו ענין בפני עצמו ולא מהני בכמ"ק שלא מהני שבועה מפי עצמו ויש בזה כדי לפלפל בכמ"ק, ועיין ר"ן ריש נדרים אכן עדיין ד"ז מחוסר תבלין וטעם הגון להכריע ככה ומדוע לא נאמר דכתיבתה תהוי כתשובה על אמירתו, אי כתיבה כדיבור דמי, ובדרך אגדיי יש להסביר קצת משום שהנסיון מוכיח דע"י כתב אינו עושה כ"כ התפעלות על הנפש הכותבת בעצמו, כמו ע"י אמירה בפה, וא"כ הכא דבעינן שתפעול עליה ותתרגש מכל הענין הזה וע"י אמירתה היא מזדזעת יותר מע"י כתיבה, ולכך מנעה התורה בכאן פעולת הכתיבה, אף שמהני בכמ"ק, וכמו שאמרו בספרי שם ואמר אל האשה בכל לשון שהיא שומעת וכו' ר' ישמעל אומר א"צ שהרי כבר נאמר ואמרה האשה אמן אמן אם אינה שומעת כיצד אמרה אמן אמן וכו' יע"ש שכל זה מוכיח שבעינן שתרגיש ותעיין היטב בכל התנועה הגדולה הזאת ויש להסביר עוד וקצרתי ועל הרמב"ם ז"ל יש להצריך עיון מדוע לא הביא הספרי הנ"ל דלא מהני אם נשבעת מאיליה וצ"ע, ומההיא דחליצה שהזכירו התוס' ג"כ יש לעיין דמדוע באמת אילם ואילמת שחלצו פסולה משום דר"ז וכו', הא הוי ראוי לבילה לקרות ע"י כתב, וכיון שקריאה לא מעכבי, דלבעינן דוקא קריאה, וא"כ בוודאי יהני מה שקוראין ע"י הכתב והוי ג"כ ראוי לבילה ודו"ק, וצ"ל כסברת ר"ת בתוס' דהא דמהני עדות בכתב וכתיבה כדיבור, זה גופא הוא דוקא במקום הראוי לבילה וכדר"ז, אבל בא"י לקרות לא מהני כתיבה כדיבור עיי"ש וה"נ כן ודו"ק, וכן משמע מהמנ"ח שם מ"ע שס"ה, וצ"ע עוד בד"ז אי"ה, אח"ז עיינתי בתומים סי' צ"ו וראיתי שבסברתי הקודמת כוונתי מעט לשכלו הגדול ת"ל אך משם סתירה לדברי עיין שם היטב, אח"ז ראיתי בשו"ת ברית אברהם חיור"ד סי' נ"ט שמדבר שם הרבה בענין הזה דכתיבה כדיבור בשבועה ובאות ד' שם כתב דלפי"ז פשוט דכל הספק דשבועה בכתב מהני היינו בפיקח דראוי לבילה ולא באילם והן הן דברי הרשב"א בתשובה שהובא ב"י ורמ"א אה"ע סי' צ"ו ס"ב באלמנה שנשתתקה דהעלה דאי אפשר להשביעה רק בשבועת אלמנה דקילא סגי בהשבעת קול אלה מפי אחרים ואף דא"א לענות אמן ולא העיר כלום שיועיל מפי כתב דבאמת וודאי לא מהני דלא הוי ראוי לבילה יעש"ה ומזה תימה על מה שהביא השבו"י ראיה מהא דסוטה דכ"ז דממעט אילמת מואמרה שאינה שותה, תזל דא"י לקבולה שבועה, וע"כ דשבועה בכתב מהני, ולפי מש"כ כל הספק הוא במדבר ולא באילמת, וע"כ כמש"כ התוס' שם דבאמת עיקר הטעם הכי הוא כמו"ש התומים ועוד נ"ל דאי לאו קרא כדכתיב הו"א באמת דסגי בשמיעת קול אלה מבלי אמירת אמן היכי דא"א כמש"כ הרשב"א גבי שבועת אלמנה הנ"ל ולכן יליף מקרא כדכתיב דבשבועה דאורייתא לא מהני פ זה כמ"ש הרשב"א שם דבסוטה דאיכא שמיעת קול אלה ומ"מ בעי אמירת אמן ודו"ק ועיי"ש ובסי' ע"ב שם:
הדרן עלך פרק ארוסה, לא תתנשי מינן לא בעלמא הדין ולא בעלמא דאתא: שירי מנחה מש"כ בדף קי"ח ע"ב בענין בא"י אם פרעתיך אם פטור בלא הו"ל למידע יע"ש בעסקי אח"ז בענין פרוזבול נזכרתי מדברי השער המשפט סי' ס"ג וראיתי שם שכתב בס"ק ט' בזה"ל ויש להבין דלפ"ז (לפום שיטת הראשו' דאם הלוה מכחישו בברי אין המלוה נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבדתי) למ"ל להש"ס לטעמא דחזקה לא שביק היתרא ועביד איסורא.
ות"ל כיון שהמלוה טוען ברי והלוה א"י ה"ל כא"י אם פרעתיך דחייב לשלם כיון שהחוב וודאי והפרעון ספק וגם מ"ט דמאן דפליג בש"ס אדין זה, וצ"ל כשיטת הסוברים דהא דקיי"ל א"י אם פרעתיך חייב היינו דוקא היכי דה"ל להלוה למידע, אבל היכא דלא ה"ל למידע פטור והכא לא ה"ל להלוה למידע, ועוד י"ל דכאן גרע טפי שרגלים לדבר שלא היה לו פרוזבול דמה שטען שאבדו טענה גרועה היא דכיון דהפרוזבול לגוביינא קאי מיזהיר זהיר בה כדאיתא פ' המקבל דף ק"י ובכה"ג אף בא"י אם פרעתיך פטור כיון דרגלים לדבר שהמלוה משקר כמ"ש בחידושי הרשב"א גיטין דע"ח גבי הכא בשני כיתי עדים עסקינן, ובתוס' סוטה דף כ"ה ע"ב ע"ש עכ"ל וכוונתו העמוקה לכל מה שנתבאר בדברינו ת"ל, וחידוש על בעל נח"י שהבאתי בפנים שלא הזכירו בזה, ובעיקר קושית השעה"מ בזכרוני שכנשאלתי בזה מחכם אחד בק"ק וואלקאוויסק בימי בחרותו תרצתי בפשיטות דכל טעמא שא"י אם פר עתך חייב משום דמוקמינן על חזקת חיוב הוודאי וא"כ ה"נ נעמידנו על חזקת פטור ולא נעשה מעשה הפרוזבול להוציא וז"פ, וכעת עיינתי בנח"י סי' ס"ז וראיתי שהביא קושיא זו בשם השע"מ ותירוץ כנ"ל דכל הטוען דבר מחודש עליו להביא ראיה משום דאוקי אחזקה דלא נעשה זה וז"פ את"ד וכן הרגיש שם לומר גבי פרוזבול דר"נ לשיטתו דסגי בשני דיינים לפרוזבול ע"כ הוי בידו משא"כ אי הלכה כר"ש דבעינן תלתא א"כ לא הוי בידו משום מי יימר כמבואר בקדושין ובתוס' סוטה כ"ה ע"ב וכו' עיי"ש ועיין בחידושי שם על התוס' ותלמוד לכאן וקצרתי, ומשום שראיתי בפה לאברכי' מתלבשי' בטליתו' שאינה שלהם ובנוצות זרות ע"כ הבאתי הכל בשמם למען שיהי' ש"ד בקבר וימליצו טוב בעדי, וכן ראיתי אח"ז באמרי בינה חו"מ דיני טו"נ סי' ד' שהביא דברי התומים שהבאתי ומדחה דבריו ע"ד שדרכתי בה ת"ל יעוש"ה וכן מתרץ הקושיא הנ"ל גביפרוזבול דהוה א"י אם פרעתיך כתירוץ הנח"י הנ"ל דשמיטה הוי כוודאי פרעון ורק אם עשה פרוזבול אינו משמט ועליו לברר וכן הביא שם דברי הב"מ ומדחה דבריו, וחידוש שלא הביא דברי השע"מ הנ"ל, וקצרתי, ועיי"ש בסי' ו' שחקר בא"י אם נתחייבתי היכי דמסייע להתובע רובא או חזקה נימא ג"כ ברי עדיף, יעו"ש, והו"ל למידע מדברי התוס' דילן שהקשו דוקא לר"ה משא"כ לאידך מ"ד ניחא להו, ואף דלפי הס"ד שלהם יש לה חזקת כשרות וי"ל וכפמש"כ שם ודו"ק, כן ראיתי בשו"ת צ"ל החדש סי' כ"ז שנעלם ממנו דברי הב"מ ותומים הנ"ל, וכן עיין בשו"ת בית הלוי ח"ב בענין הזה בסי' מ' וקצרתי ולא הזכיר ג"כ דברי הב"מ:
ומש"כ על התוס' הנ"ל בהא שכתבו דנעמידנה על חזקת כשרות עי"ש, ועיין תוס' כתובות דכ"ב בתוס' ד"ה תרי ותרי וכו' שכתבו דאית לן למימר אוקי גברא אחזקת כשרות ומוציאין ממון בעדותו יע"ש א"כ ס"ל דחזקת כשרות עדיפא מחזקת ממון, אך שיטת הר"ן שם ובש"ך חו"מ סי' מ"ו ס"ק ס"ו דחזקת ממון עדיפא מחזקת כשרות יעו"ש ועיין בקוה"ס לאחי הקצה"ח ז"ל: מש"כ בדף קכ"ג ורמזתי בקצרה לעיין בכלבו הל' מגילה הנה ז"ל אבל כהנים לוי' ועבדים משוחררין חללים נתינים וממזרים סריס אדם ס"ח פצוע רכא וכ"ש כל אלו מוציאין אחרים עכ"ל והוא מן התוספתא פ"ב דמגילה הל' ד' עיי"ש ואפשר דהו"א דפסולי קהל לא היו בכלל הגזירה קמ"ל דהיו בכלל הגזירה וחייבין ככל ישראל, ועיין ערכין ג' ע"א ובתוס' ד"ה לאתויי וכו' ותבין: מש"כ החילוק בין מעוברת חבירו, לאילנות וזקנה שהקשה בזה התוס' יו"ט עיי"ש מצאתי קצת מזה בספר נחל יצחק חו"מ סי' ע"ג בשם ספרו באר יצחק סי' א' חאהע"ז יע"ש ובנח"י שם מה שהוסיף בזה, וברוך שכוונתי: מש"כ לענין מחיקת שם שלום ע"ד תשובת נטעי נעמנים מצאתי שאלה זו גם בספר ראשי בשמים סי' נ' ודן שם כיצד לתקן ואם מותר למחוק שם זה ומסיק דגם התוס' סוטה לא כוונו לעשות תיבת שלום שבכ"מ קודש לגמרי כי אם במקום דקאי באמת על שמו של הקב"ה כמו בגדעון וכו' וע"ש ופשוט שמותר לתקן ולגרור קצת הויו שבמלת שלום לעשותו קטוע עכ"ל וכוונתי ב"ה לדינא ויתר מזה כתבתי ב"ה, מש"כ להשיב על הבאר יצחק מענין זכיה וכו' על הראיה מסוטה, מצאתי ג"כ שם בראשי בשמים סימן מחאור"ח שהעיר בכעין זה שכתבתי ובס' ט"ז שם: מש"כ בשם המהרי"ט סי' ט"ז יעיין בחתם סופר חאהע"ז יע"ש, ח"ר סי' קמ"ח עיי"ש– מש"כ בדף כ"ה והבאתי דברי הב"ש בכוונת רש"י ז"ל ודברי הגרעק"א ז"ל, ועיין נמי מש"כ חתנו בח"ס סי' הנ"ל:
מש"כ בדף בענין קלבדר"מ בכתובה וכדומה עי"ש ובדף ראיתי עכשיו גם במחנה לוי למס' מכות שהקשה כה"ג גבי אונס שגירש אם כהן הוא לוקה וכו' והא צריך לשלם ממון הכתובה כשמגרשה ואין לוקה ומשלם, יע"ש וכן הקשתי בהא דב"מ דף צ"ו ע"א שאלה לרבעה מהו ועיין שם פרש"י ופירש הרמב"ם ז"ל והא היכי מתחייב בשאלה הא קלבדר"מ שהוא בעצמו בסקילה וצ"ל דעדיין לא רבעה אלא בשאלה בלבד וצ"ע: מש"כ בשם הבאר יצחק לענין חצי דבר בדבר שלא בעי עדות רק ע"א נאמן אז לא איפסול כלל דין דח"ד, כן הסכימו נמי האחרונים לענין עדות עגונא דאיתתא דאף כותי ואשה נאמנים דמהני אף חצי דבר, וכן הביאו בשם הישועות יעקב סימן י"ז ס"ק ו' והביא ראיה מיבמות קכ"א בהאי גברא דטבע בדיגלת וכו' יעוש"ה וקדמו בזה הכנה"ג שם הגהות ב"י אות רע"א ע"ש בשם גדולי חכמי הספרדים (וראה בשו"ת ח"ס ח"ר סי' ס"ה שהביא בשם המבי"ט ח"ב סי' מ"ט דח"ד לא מהני אף בעדות אשה עי"ש וצ"ע) ובזה דברתי במה שמצאתי כעת מקשים בשם הגאון החריף רבינו משולם מפרושברג ז"ל על מה שתירצו התוס' בגיטין ל"ג דיכול לשלוח לה גט ויבטלנו ? משום דלתקנה אמרינן כן ולא לתקלה עיי"ש דמ"מ הרי לא קטלינן לה דח"ד הוא דעידי קדושין צריכין ג"כ לעידי ביאה דאי לא עידי ביאה לא הוי אמרינן דליתא לתקנתא זו אלא דהוי אמרינן אפקעינהו וכיון דעדים צריכים זל"ז שוב אינה נהרגת דהו"ל ח"ד עכת"ד, ולפמש"כ י"ל קצת ודו"ק ובלא"ה חידודה קודם לליבונה ואכמ"ל בזה, ובפרט לפי דברי התוס' דב"ק שם ד"ה דאף ע"ג וכו' ודו"ק: מש"כ בדף נ"ה בענין עשיתו למשה רבינו ע"ה בע"מ ובפרש"י בחומש וברמב"ן על התורה, עיי"ש באורך, מצאתי כעת בחתם סופר חאור"ח סי' י"ב ד"ה ואגב וכו' שדיבר מזה בא"א ברמזי חריפות ובקיאות כדרכו בקודש ושידמ"נ ואך מש"כ שם דהיינו נמי פלפולו של רשב"ר רבי עם ר"ח (מגילה כ"ד ע"ב) אלמלא לוי אתה פסול אתה מן הדוכון ר"ל ואינך ראוי לירש הנשיאות והשיב לו רבי דלימא ליה כשאתה מגיע לוחכיתי לה' וכו' כלומר שהוא אינו ראוי להוראה ולסמיכה כלל כבסנהדרין ה' ע"ב ובפרש"י שם ד"ה נוטל רשות מרבו וכו' עיי"ש, וצע"ק דאף דכתב שם דלא יופסל דיין בקול דדיו שיהי' כרבו מרע"ה וכו', מ"מ ר"ח אינו ראוי להוראה ולסמיכה לפי דברי הח"ס, וא"כ מאי פריך בכתוב' שם (ק"ג ע"ב) והא הוה רבי חייא נח נפשיה וכו' ולבסוף משני משום דרבי חייא עסוק במצות הוה ורבי סבר לא אפגריה יע"ש והא א"כ א"ר כלל מחמת כובד לשונו ובעינן שיהא לשונו פתוח ולא יטעו השומעין את דבריו כפירש"י בסנהדרין הנ"ל וא"כ א"ר להוראה ולסמיכה להיות ראש ישיבה להורותלתלמידים וצע"ק–.
במש"כ בענין דא"ע מח"ח בחדא מצוה דאורייתא וחדא דרבנן אי יש בזה משום ח"ח, יע"ש בשם הקהלת יעקב והאד"ר והש"ת יע"ש שאין בידי כעת הספרים הנ"ל אך מצאתי עכשיו בחת"ס חאור"ח סי' כ"א בתשובה לחותנו הגרעק"א זצ"ל שהשיב לו מש"כ מו"ח הג' דבחד דאורייתא וחד דרבנן מודה רמב"ם כ"כ כך בחי' וז"ל אם לא נאמר דרמב"ם לא בא אלא לאפוקי ב' מצית דרבנן כגון כוסות של חופה דמייתי מ"ע אבל חד דאורייתא וחד דרבנן לא ואין בזה טעם ואולי י"ל רמב"ם לטעמי' דס"ל דכל איסור דרבנן דאורייתא נינהו וה"ה מצותיהם ומה שמקילים בדרבנן י"ל כך התנו וכו' וא"כ י"ל בתרי דרבנן התנו כן שאין קפידא שיהי' עליו למשא משא"כ כשאחד מיניהו דאורייתא כיון שהאמת הוא דמצוה דרבנן נמי דאורייתא וה"ל תרי דאורייתא אין כח בידם להתנות על אותה מצוה שיהי' דאורייתא שיעשו עמה מצוה אחרת שהרי היא ג"כ דאורייתא, אך לא ידעתי מנ"ל לרמב"ם הך תנאי בענין חבילות עכת"ד ועי' שם מש"כ על הרמב"ם דפכ"ט דשבת בסי' ע"ה חאור"ח שם, ויש להעיר עוד בזה עפ"י מה שראיתי בס' יה"ר שכתב בשם אחרוני הזמן, דלמ"ד מצ"כ אז אין מח"ח מדאורייתא, אבל למ"ד מצות אצ"כ ל"צ שיהי' לבו פנוי למצוה ונשאר רק הטעם משום שנראה כמשא ל"ה רק מדרבנן עכ"ל ולפ"ז במצות דרבנן שאין צריך כוונה ל"ש רק הטעם דמשא והוי דרבנן, וא"כ בעושה שני מצות אחד דאורייתא ואחד דרבנן, דלמצוה דאורייתא שצריך כוונה מ"מ כיון של המצוה דרבנן אין צריך כוונה אין לבו פנוי רק לדאורייתא ובזה לא שייך שוב הטעם דא"ע מח"ח, כיון שלהמצוה השניה אין צריך פנוי הלב ואפשר נמי כיון שאין צריך כוונת הלב לא שייך נמי עליו משא אך זה איני ברור, אבל עכ"פ י"ל כנ"ל, וקצרתי, אך בזה גופא אי מצ"כ היא מדאורייתא או מדרבנן כבר האריכו בזה הפמג"ד והגליא מסכת ובהגהות מהר"מ אוורבאך לט"א חגיגה, ואני מצאתי להמבי"ט בקרית ספר פ"ב משופר שכתב „ונראה דכוונת שומע ומשמיע דבעינן למ"ד מצ"כ היינו מדרבנן' משמע דבעלמא לדידיה הוי מצ"כ מדאורייתא למאן דאמר ואכ"מ בע"ז, ראיתי בתוספתא סוכה פ"ב הלכה י"ב כך היו אנשי ירושלם נוהגין וכו' נכנס לבקר חולים וכו' לולבו בידו וכו', וכתב בח"ד שם דהא קמ"ל דאע"ג דהעוסק במצוה פטור מן המצוה מ"מ היכי דאפשר למעבד תרתי ש"ד ולא אמרינן שיהא בכלל א"ע מח"ח דההיא לענין ברכות איתמר עכ"ל ודבריו כמו שהם איני מובן, ויל"ע בפנים ספרו הארוך ופשוט דמשום חביבות מצוה היו עושין כך, כן מצאתי בקרית ספר למר"ן המבי"ט ז"ל בהוספות שבסוף הספר שנדפס בשנת שי"א בויניציאה בפי"א מהל' טו"צ אחר ואין מטהרין ב' מצורעין כאחת הגיה וב"פ ע"פ גבי אין אומרים שתי קדושות על כוס אחד אמרינן שא"ע מח"ח ואפשר דגבי מצות הוי דאורייתא וילפינן לה הכא מפשטי' דקרא דכתיב ביום טהרתו דמשמע טהרה דכל חד לחודי' עכ"ל ונעלם ממנו דברי תוס' סוטה ד"ח:
בילקוט נשא ראיתי שמביא בשם ספרי זוטא והשביע אותה הכהן אין משביעין שתי סוטות כאחת ולא עורפין שתי עגלות ולא הורגין ב' אנשים כאחת, ולא מחליטין שנים כאחת עכ"ל, – כן אתי עכשיו לידי שו"ת מהרי"ל דיסקין זצ"ל בכתבים סי' י"ח שמפלפל בדברי הרמב"ם דפכ"ט מהל' שבת ובאות ה' שם כתב דיתכן דעיקר הקפידא שלא יעשה בכוונה לשם מצוה וכיון דקיי"ל במ"א סי' ס' דד"ס א"צ כוונה ע"כ לא חיישינן להו לחבילות מצוה ולפ"ז באחת מהן ד"ת חיישינן שוב לערבובא דידה, אבל כמה תשובות בדבר חדא דלר"מ דאוסר בשני כהנים עיין מ"א סוס"י קמ"ז ע"כ לא זה הטעם דלא שמענו דב"ד מעמידי הכהנים יצטרכו לכוון לשם מצוה דכך צ"ל לשיטתו דעל הב"ד המצווין להשקות ב' סוטות הם עושין מ"ח ועוד דא"כ נצטרך לומר דלמ"ד מאצ"כ עושין מח"ח וזו לא שמענו וכו' יעוש"ה באורך: ובהא דתנינן במכילתא דמשפטים בפסוק אשר לא יעדה דאסור לייעד שתים כאחת עיי"ש י"ל דהוא מטעם דא"ע מח"ח דיעוד מצוה הוא יותר ממ"ע דקדושין ולכך א"ע אותה בב"א, וגם א"ל דאסור ליקח שתים ביעוד ודוגמא שמצינו לענין יפ"ת, ולכך כתוב שם אם אחרת יקח לו ודו"ק: לדף י"ז לענין מזוזה צריכה שרטוט, מצאתי שם בשו"ת מהרי"ל דיסקין זצ"ל בקו"א אות קע"ו אם שרטוט צריך לשמה דא"כ תקשי איך אמר ס"ת אין עושין מזוזה הא לא נשרטט לשמה ולר"מ דאף ס"ת בעי שרטוט א"ש, עוד י"ל ששרטט לשם מזוזה ונמלך וכתב עליה ס"ת עכ"ל, הנה כזה הלא י"ל במה שאמרו בתפילין שבלו אין עושין מזוזה ופריך והא בעי שרטוט נמי י"ל דששרטט לש' מזוזה ונמלך וכתב עליה תפילין, ואולי זה מונח בדברי התוס' שם שכתבו דהומ"ל דמיירי במשורטטין אלא ש"מ דהכי גמירי לה דלא מצי לשרטט להו, וא"כ אם שרטט מקודם פסול לכתו' עלי' תפילין ועי"ש בחדושי ועי' בשו"ת משב"ז הספרדי:
כן מצאתי שם אות ר"א ראיה מברכות מ"ב א' רב יודא אעסק לברי' בי רב יודא ב"ח מזה ראיה להנו"ב דאין להקפיד בשמותיהן שווין כ"א בשווים בשם אביהם עימש"כ בחדושי פ"ק דף נ"ב ע"א: מש"כ בדף קכ"א בענין כמ"ש מצאתי אח"ז בח"ש חאור"ח סי' ל"ד שכתב כיו"ב לתרץ קושית התוס' דסוכה שמסתפק דא"ה של נכרי כגון ערלה וכו' דלא שייךשעומד לשריפה וכמ"ש דאינו מצוה על ישראל לבער וא"כ י"ל קושית התוס' דמש"ה קאמר משום היתר אכילה דנ"מ בערלת נכרי רק דקשה ממ"נ אם הוא של נכרי ת"ל דלא הוה לכם ובמתנה עמ"ל יראה דסוף סוף הוה של ישראל אבל אי נימא כשיטת הרמב"ם דמשום ה"א פסול כל ז' י"ל שפיר דנ"מ היכי דהשאיל נכרי אתרוג לישראל לצאת בו בשאר הימים דכתותי מ"ש ל"ש וע"כ צ"ל משום ה"א ומוכח כשיטת הרמב"ם ועיין תוס' סוטה כ"ה מ"ש מכה"כ דמטמא ט"א ת"ל דכמ"ש י"ל ג"כ באופן זה את"ד, וכבר רמזתי בפנים כה"ג בשם הקרית ספר שהבין כן בדבריו הקצרים והעמוקים שכ' ובע"ז ואשרה של עכו"ם שנטלן בשאלה פסיל משום שאול ע"כ עיי"ש, יעוד כתב תירוץ שני עיי"ש, באופן דרק חלק אחד מאתרוג הוה ערלה יע"ש, אך עוד כתב חילוק שלישי והוא כמו שכתבתי אני ת"ל וז"ל די"ל לשיטת הסמ"ק דאתרוג הבוסר דהיינו כפול הלבן ופשוט שהוא פחות מכזית ולפ"ז י"ל אף דערלה בשריפה מ"מ פחות מכזית דהוי ח"ש אף דקיי"ל ח"ש אסור מה"ת מ"מ לשיה' מצוה לשרפה זה אין לנו וא"כ ל"ש לומר כמ"ש ע"כ קאמרו משום היתר אכילה וכו' יעו"ש לענין ת"ט עי"ש וזה נכון, אלא דיש לחקור לפ"ז בשמן שריפה דבוודאי רק כשיעור רביעית או כביצה יש המצוה דלשורפה, אבל בפחות לא, וא"כ יש להעיר הרבה לענין נ"ח מדוע אין מדליקין דהלא הוה פחות מכשיעור וי"ל בזה מה שהקשו דנימא א"ע מח"ח דליכא חיוב כלל וצ"ע בזה אי"ה, גם נזכרתי מה שאמרו בבכורות י"ב ע"ב דאילו מטמיא בת שריפה היא ובמהרי"ט אלגאזי שם עייש"ה, והא אי מפריש פחות מכביצה ואף שמקבל טומאה מ"מ לא צריך לשרפה כלל פחות מכשיעור ודו"ק גם יש לעיין מפסחים שם דמ"ו במשנה דכיצד מפרישין חלה בטומאה שצ"ע לפ"ד וקצרתי, ולפי מה שכתב בס' פרי יצחק סי' ל"ז דבע"כ צ"ל דהא דאמר בגמ' שם לאכלה ולא לשריפה הוא ל"ד שריפה דלשיטת רש"י ת"ט מדרבנן הוא בשריפה וכו' אלא עיקר הכוונה משום דכתיב לאכלה וחלה טמאה לאו בת אכילה היא וכו' יעו"ש, א"כ א"ש דח"ש אף דליכא עלה מצות שריפה מ"מ לאו בת אכילה היא, ובדבריו יל"ע בדברי המהרי"ט אלגאזי שם שם הנ"ל ולפלא שלא העיר מזה וקצרתי, (ועיין בצה"ק סי' י"ד הנדמ"ח שלא ראה זה):
מה מה שפרשתי בפנים הא דתנן במשנה ושא"ר לילד עיי"ש, מלשון הרמב"ם (פט"ו מהל' אישות דין ו') דאמר לא ישא אדם עקרה וזקנה ואיילנות וקטנה שא"ר לילד אא"כ קיים מצות פו"ר וכו', וכתב המ"מ וכתב רבינו בכללן הקטנה לפי שאע"פ שהיא באה לכלל בנים השתא הוא מחיוב והיא לא בת בנים היא ומבואר בתוס' פ"ח דיבמות וכו' עכ"ל מזה נתעוררתי לפרש משנתינו (ג"כ הך שא"ר לילד היינו קטנה שא"ר לילד עכשיו, ואע"פ שיכול להפרישה ותליא במחלוקת דלעיל דמעוברת מניקת ואפשר דכאן כ"ע מודי דלא משום איסור א"ר אלא בעצם כמו עקרה וכדומה שאפשר ג"כ להתרפאות וצ"ע, ולשיטת הרמב"ם פ"ב מסוטה דקטנה שהשיאה אביה נאסרה על בעלה לפיכך מקנין לה לא להשקותה אלא לפוסלה מכתובתה כמו שביארנו והוא כמו שכתב בהל' ב' דאשה פרט לקטנה וכי' יע"ש, ואין להקשות דלמ"ל קרא למעט ת"ל משום שא"ר, לילד וכמו שפסק בהל' י' גבי זקנה ואיילונות מלבד מה שי"ל דזה רק מדרבנן וצריך מיעוט מדאורייתא י"ל פשוט דהנפ"מ היכי שהיו לו בנים או אשה אחרת ראויה לילד דה"ז משקה אותה קמ"ל מיעוט דאשה פרט לקטנה, ודברי הרמב"ם דפט"ו מהל' אישות הנ"ל יש להם מקור בברייתא דידן כמש"כ הרמב"ם בהל' סוטה, וז"פ, אך א"כ לא שייך תשובת ר"א דיכול הוא לישא וכו' דזה לא מהני מידי ואפשר לומר דהני תנאי לית להו כלל האי מיעוטא דאשה או כמו שדחק עצמו הכ"מ שם הל' ב' מדכתיב והביא האיש את אשתו יע"ש ובמשל"מ שם דין ב', ומזה יהי' סעייתא ג"כ לדברי הרמב"ם דקטנה יש לה רצון ונאסרה על בעלה ויגדיל תורה ויאדיר, שו"מ בעז"ה במשל"מ פ"ב סוטה דין י' בין השיטין שם נבלע בנעימות ד"ק הערה זו לענין קטנה על הרמב"ם דלא חשיב לה בהדי עקרה, ומשום דבקטנה אף חכמים מודו וגם יש מיעוט אחר עיי"ש ות"ל שכוונתי מעצמי: מש"כ בדברי התוס' בטעמא דב"ה דלכג"ד משום דצריך דיינים ומי יימר כו', לא אמנע הטוב להעתיק ד"נ שראיתי בבי"צ שמעלקיס זצ"ל חאור"ח סי' נ"ג בהסבר דברי התוס' ב"ק כ"ג ע"ב דל"ל אוקי ממונא בח"מ דהא ב"ד מפקין מיניה, שאין שום פי' לדבריהם וי"ל הכוונה דכיון שישבו ב"ד ודיינא ליה ל"ש לומר מי יימר דמזדקק ליה דיינא אמרינן כל הע"ל כגבוי ול"ל דמעמידין בח"מ דחשיב כבר כגבוי כיון שיושבין הב"ד ומפקין ול"ש מי יימר וזה נ"ל הטעם דמהני מוסר שטרותיו לב"ד לענין פרוזבול דלא כפרש"י גיטין ל"ז משום דהפקרן הפקר רק משום דחשיב כגבוי דל"ש מי ימר כנ"ל עכ"ל, א"כ לפמש"כ האחרונים שהבאתי בגוונא דמודי ב"ה דכג"ד נוזיל ביה בתר רובה ג"כ דהוי כמו להחזיק וד"ז צ"ע לעת הפנאי אי"ה: מש"כ כ"פ בדף כ"ה בענין שאמרו לאוסרה אבעל וכו' משום א"א חע"א, יש לעיין גם בלשון הרמב"ם פ"ב מסוטה דין ט' שכתב לפיכך אם היתה אשתו אסורה עליו מחייבי לאווין וכו' וקנא לה ונסתרה אינו שותה אלא תצא בלא בלא כתובה ותהי' אסורה עליו „אף משום זה" דג"כ צ"ל משום דהוי איסור מוסיף לגבי בועל וכמוש"כבפנים יול"ע, וכיו"ב שכתבתי שם מצאתי אח"ז בעמודי אור סי' פ' אות ו שכתב ליישב קושית הגרעק"א ז"ל גבי מחזיר גרושתו שאין חל על איסור סוטתו.
דמשכחת לה כה"ג שזינתה תחת בעלה בנדותה דהשתא לא חל איסור סוטה על איסור נדה ולא טהרה וגירשה ונשאת לאחר ונתגרשה ממנו וכשנטהרה אח"כ חל עליו איסור סוטה ואיסור מחז"ג בבת אחת יעיוש"ה עוד ומש"כ שם בא"ז דמשכחת לה דין מחודש שהבא על א"א גמורה בעדים והתראה ויהי' הבועל נדון בחנק והיא פטורה ממיתת ב"ד יעו"ש, אך מש"כ מתחלה אליבה דב"ש שע"ז סובב קושית הגרעק"א לא דק דהא א"ל דב"ש ס"ל דאפילו באיסור ב"א א"א חע"א לפי המבואר ביבמות י"ג ע"ב ויל"ע במלא הרועים גם מש"כ שם בפשיטות דהיא אסורה להיבעל גם לעכומ"ז בנדותה וחייבת כרת עיי"ש אף שכ"כ ביע"ד דרשה"ג, מ"מ אין הדבר פשוט וכ"כ בזה במק"א והבאתי המדרש רבה בפסוק הוא אחשורוש וכן בפסיק בחצר בית הנשים ומצאתי בסוף ספר מור ואהלות שכתב בדין זה ולא הביא היע"ד ואין לפני כעת ועכ"פ איני מבואר בש"ס דיו, וראיתי אח"ז שהעיר כזה החמד"ש חאור"ח סי' י"ח על הנו"ב הנ"ל דהא הוי איסור מוסיף דהא כתב הרמב"ם דדוקא בחייבי כריתות אסורים כל הקריבות מלאו דלית משא"כ ח"ל א"כ הוי איסור מוסיף משום זה עיי"ש ומקיים שוב דבריו דכיון שאין איסור ג"ע של ח"כ יכול לחול ממילא אין איסור של קרובה חל בזה כמו הנאה של בב"ח שכ' הרמב"ם שם, וע"כ י"ל שפיר דאין איסור נדה חל כיון שכבר אסורה לבעלה עיי"ש, וי"ל עדיין לפמש"כ הנו"ב עצמו דלענין לקוברו בין רשעים גמורים חל האיסור כרת, וא"כ שוב י"ל דהוי א"מ משום איסור קורבות כיון שהאיסור כרת יש בזה וצע"ב זה ודו"ק.
כן משמע לי משו"ת ברית אברהם חא"ה בענין מזכין גט לאשה שזינתה עם עכו"ם. דיש איסור נדה עם עכו"ם.
מש"כ כ"פ לענין קינוי רשות אם חובה, מצאתי בילקוט פ' נשא בשם הספרי או איש אטר תעבור עליו רוח קנאה למה נאמר לפי שהוא אומר ועבר עליו רוח קנאה וקנא שעד שלא קינא לה רשות כך אף משקינא לה רשות ת"ל או איש אשר תעבור עליו רות קנאה וקינא חובה ולא רשות והעמיד את האשה לפני ה' ונקה אם משה לה ניקה ואם לא פשה לא ניקה עכ"ל הספרי, והוא נחוץ לדעת.
מה שהבאתי לענין מלבין פ"ח אי מחיוב למסור נפשו על דברת הפ"י לב"מ מצאתי בהגהות הגאון רי"ש ליור"ד סי' שמ"ה שהק' על הפנ"י, אבל נעלם ממנו תוס' סוטה דידן, וכן הביאו בשם שו"ת ש"י סי' קמ"ד דב"נ אינו מצוה על הלבנת פנים דמ"מ לא הוי ש"ד ממש לחייב ב"נ עיי"ש מש"כ והבאתי (בדף פ' ע"ב) דברי המוצל מאש וכתב דנשפכו שאני עיי"ש, עיין כה"ג בתוס' זבחים (ס"ו ע"ב) ד"ה ואלא במיצוי וכו' דאי עשה הזאה ואח"כ מיצוי אמאי מפסלה עולה בכך כיון שעושה אח"כ מיצוי מדם הנפש ואי משום דדרשינן בסוף פירקן דלעיל (דס"ה) דמו כל דמו וכיון דעבד ליה הזאה ליכא כל דמו במיצוי לא מסתבר שאם נשפך מעט מהדם שתפסל בכך וה"נ מ"ש מש"כ בדף צ"ז בשם האה"ח.
מצאתי דאתי לידי משמע עין יעקב קטן עם פירוש פתח עינים להחיד"א ס"ט זצ"ל מה שהביא בשם האה"ח פ' בחוקותי דר"י יתרץ לקושית רבה דאיהו לא מיירו אלא בעוסק לשמה ושאני דו"א דלא עסקי לשמה יע"ש וצ"ע, – כן במה שהערותי שם בדף צ"ט מדאין מעבירין על המצות.
מצאתי ב"ה שם בפ"ע שהעיר' בכעין זה, אכן נעלם ממנו הגמ' דמנחות שהבאתי ובתשובה להגר"ז ליפשיץ זצ"ל הארכתי: לענין מש"כ על התוס' בדף כ"ה לב"ש דכל העומד לגבות עיין מש"כ עפ"י זה להסביר בשו"ת מהרש"ם ח"ג ס' פ"ה ומה שתמה משבועות מ"ח ע"ב דדיינא דעבד כר"א עבד וכו' ועיש"ה ודו"ק ויש להעיר על דבריו וקצרתי, ומ"מ אני לך: מש"כ בדף אא לענין אם נמצא סריס בשם העין יצחק, אתי לידי שו"ת מהרש"ם ח"ג ס' ע"ז שהביא דברי החו"י והשב"י, ודברי העין יצחק ומסיק להקל ולצרפו לסניף בעלמא ומפני חומר הענין אין רצונו שיסמוכו עד שיסכים עוד רב מובהק בתורה ויראה יע"ש וא כ למעשה צ"ע רב, וכעת נשלח מאמעריקא לפעה"ק קונטרס במעשה כזה, ולא נפניתי כעת ובפרט שא"י אם מחלוקתם לש"ש בזה: מש"כ לענין גבי יהודא ותמר מחשש דשאלה.
מצאתי במדרש רבה פ משפטים פי ל' שאמרו כך יהודא בא דין תמר לפניו שתשרף והוא זיכה אותה מפני שמצא לה זכות כיצד היו יצחק ויעקב יושבין שם וכל אחיו והיו מחפין אותו הכיר יהודא למקום ואמר וכו' עי"ש ופירשו המפרשים שלכך מחפין אותו משום שאפשר שהניחם יהודא באיזה מקום ובאה תמר ומצאתן וטוענת על יהודא יעו"ש: מש"כ בדף קכ"ה בשם הנחפה בכסף לענין סריס, מצאתי אסמכתא לזה במדרש רבה פ' משפטים סי' ל שאמר שם משל לבת מלכים ששיחקה לשרים כעס עליה המלך, אמרו לו והלא לסריס שיחקה אמר לא כעסתי אלא על שהרגילה את עצמה לשחוק ולזנות וכן שנו רבותינו שוק"ר מרגילין את האדם לערוה וכו' ועי"ש ודו"ק:מש"כ בשם הגריי"ד שליט"א לחלק בין תרי דרבנן לחד דרבנן, מצאתי כה"ג להבא"י חאהע"ז סי' א' סוף ענף א' שכתב בסברא זו לסלק ראית הח"ש לענין מניקת, ממע"ב של יתומים, דמע"ב של יתומים הוי תרתי דרבנן ובאיסור מניקת היי רק חד דרבנן עי"ש: ועיין תומים סי' ל"ו לענין תרי ותרי באיסור דרבנן עייש"ה וכן מה שכתבתי בדף קכב ליישב קושית התוספות יבמות ל"ו ע"ב ד"ה חיזוק יעו"ש מצאתי שם בענף ז' ומשום דבכאן קילא איסורא משארי איסורין וכן על התוס' שם ד"ה ולא קתני ואיסור דכלה בלא ברכה חמור ממינקת חבורו וכמש"כ בשם המצ"א, ומכח רמב"ם זה השיג על האחרונים שכתבו להחמיר באיסור מינקת וע"ש, אבל באמת אין מהרמב"ם כל ראיה להקיל בתקנת ומינקת, דזה שכתב הרמב"ם שאין כאן עבירה, הייני עבירה שתעכב בשתית המים, דשם בעינן דוקא שיהא מנוקה מעון איסורי ביאה, אבל שאר עונות אינן מעכבות, וא"כ במינקת אין כאן איסור עבירה של ביאת איסור אבל מ"מ י"ל דבהתקנה של הולד החמירו טפי וספיקא לחומרא, וכמו שהבאתי בשם הב"מ והח"ס, והבא"י לא ראה דבריהם והקיל בחנם, – כן ראה שם בענף ט' על מש"כ התוס' בדף כ"ד דבכהן דאינו יכיל להחזירה אח"ז מקרי אינה ראוי' לאישות ואינה שותה וקשה אי נימא דנתנה בנה למינקת מותרת להנשא א"כ הוה בידו ליתן הולד למינקת ותהא מותרת לו אליבא דחכמים כיון שעבר החשש אע"כ דלא מהני זה אחר שניסת באיסור יעו"ש ושוב מדחה זאת די"ל דזה לא הוי בידו דילמא לא ישיג מינקת אחרת ובזה י"ל קושיות התיו"ט בסוטה שם דאמאי לא ס"ל לרבנן דהתם כסברת ר"א דיכול לישא אחרת משום דאפשר דזה לא מקרי בידו ודוקא יכול להחזירה אח"ז אמרו משום דזה הוי בידו וביד אשתו ומחוסר זמן אינו כמחוסר מעשה את"ד ולזה כוונתי גם אני בחידושי עיי"ש ת"ל כן במה שכתבתי ריש פרקין בשם הפ"מ דאלמנה לכ"ג משכחת לה ביבום מצאתי בבא"י שם סי' ג' ענף ב דעדיין תקשה מגרושה דהא גרושה איכא עשה דקדושים יהי' ואין עשה דוחה עשה וע"כ תירץ די"ל דמיירי בשוגג ואף דביאת שוגג חשיב אינו מנוקה מעון היינו למאן דס"ל דטעה בד"מ ולע"מ חייב.
אבל למיד פטור וא"צ כפרה י"ל דמקרי מנוקה מעון וא"כ ה"נ טעה במצוה דפו"ר כמו דיבמות ל"ד ולכן ממעט מהא דאשתו הראוי' לו יעו"ש את"ד, ולפמש"כ המל"מ דגם תשובה לא מהני בזה לא מסתבר כלל לימר דלמ"ד טבד"מ ולע"מ פטור דהיינו פטור מקרבן, חשב מנוקה מעון ודו"ק, אך באמת יל"ע אם הוא במקום שאין לו אשה אחרת כי אם אלמנה לכ"ג וכו' אם נימא דעשה דפו"ר ידחה ל"ת זו ואנו צריכין לתרוצי התוס' בגיטין ובב"ת י"ג ובדומה וא"כ משכחת לה בכה"ג, ועיין בשאג"א דיני מצה ובבא"י שם סי' ב' בסעודת שבת וביוכ"פ כה"ג עיי"ש וקצרתי ועיי"ש לענין איסורי דרבנן בשוגג דא"צ כפרה כלל עי"ש ובספרו עין יצחק בזה במה שנוגע לשמעתתא דסוטה ויבמות נ"ח והדברים עתיקים וכן מצאתי בנחלת יהושע שכ' דטעה בד"מ פטור אבל איסור דאורייתא עבד ובזה מתרץ קושית הטעה"מ הידועה דאמאי בשופר של עולה לא יצא הא הוי טעה בד מ עיי'"ש ותירץ דאף דטעה בד"מ אפ"ה איסור דאירייתא עביד ע"ש, ועיין בס' בית משילם אשכנזי אודות קושיא זו, ולעיקר הקושיא ראית בשם השו"מ שהביא בשם גדול אחד שמתרץ שמשכחת לה שהראשון שנתאלמנה ממנו התנה שאם תזנה לפעמים יהי' הקדושין בטלין ולכן אם נעשית סוטה וזינתה פקעי קדושין הראשונים ואינה אלמנה לכ"ג ולכן ממעט דא"ר לאישות מקרא דכי תשטה דאם לא זינתה הוי אלמנה ע"ש וכמובן שתירץ זה תלוי במחלוקת הגאונים בביטול התנאי לאחר מיתה אם נתבטל הגט או לא והדברים עתיקים וקצרתי: מש"כ בדף לענין גרושה מיניקת, מצאתי שוב בשו"ת נוב"ת חאהע"ז סי' ל"ו שחכם אחד השיב לו מדברי רש"י דמס' סוטה והשיב שאני מדקדק בדברי רש"י למה במת כתב שהמת מניחה מעוברת ומניקה ולא כתב מלת או ובגרשה כתב שגירשה והיא מעוברת או מניקה וכו' יע"ש וכן מה שפירש בדברי ת"ק שהוא ר"מ פירש"י שתי שנים ובדברי חכמים בד"ה יכול היא להפרישו פירש רש"י עד כ"ד חודש יע"ש, ועיין באב"מ פי' י"ג סעיף ט' בשם רש"י במהד"ק עיי"ש, ועיין רש"י דתמורה דף ט"ו ע"א מש"כ בדף צ' על הא שכתב הרמב"ם פ"ד מסוטה ובכל זמן משקים את הסוטות לטנין חה"מ אי דנין דין סוטה מצאתי במדרש רבה פ נשא שדרש והקריב אותה הכהן שאינה באה ברגל עיי"ש במפרשים הרי שאין מקריבין אותה ברגל, אמנם נזכרתי כי בתמורה (י"ד ע"ב) אמרינן כי אתא ר"ד אר"י משום רשב"י אלה תעשו לד' במועדיכם וכו' לבד מנדריכם ונדבותיכם לימד על נו"נ שקרבין בחולו של מועד ועיין בשטמ"ק שם ובהגהות המפרשים שם) ולמנחותיכם במה הכתוב מדבר וכו' הא איני מדבר אלא במנחת חוטא ובמנחת קנאות וכו' עכ"ל הרי מבואר דמקריבין מנח"ס ומשקין אותה בחוה"מ ועיין בגליון שם בשם י"מ דאתא למיסר י"ט וכו ומנחת חוטא כיון דבאין לכפרה מקרי צורך הדיוט וכו'ועי"ש ודו"ק וצ"ע ליישב דברי המדרש הנ"ל מה שהקשיתי בדף ק"ב בהא דסנהדרין דף ע"א.
הראני ידידי הרב וכו' ר"ג נייחן מה שראה במקרה בשו"ת עין יצחק חאהע"ז (סי' ס"ו אות ו') שהקשה זה ועיי"ש מה שהאריך בזה: מש"כ לענין אי בעינן עדים ביבמה בשם מהגרע"א והזכרתי בתו"ד את הנו"ב הנה הנב"ת הוא בחאהע"ז סי' קמ"ח דיה ואשר וד"ה ומידי וכו' וכתב דמתחילה עלה טל דעתו שאם הדין הוא שאין היבמה ניקנית לו בלא עדים א"כ אם בא בלא עדים לן עשה מצות יבום כלל ונמצא בעל א"א שלא במקום מצוה ואין היבם מנוקה מעון ואיך ישקנה מי סוטה ודחה זה עפ"י דברי התוס' יבמות (נ"ח ע"ב) ומסיק לתרץ כהגרע"א שהבאתי, ומסיים שם דלדינא אני מסופק אפילו בנשואה אם הוא תוך שלשים יום לנישואין אפשר דבעינן עדי יחוד או עדי ביאה על בעילת הבעל עכ"ל: בסוטה דף ב' אין מזדווגין לו לאדם אלא לפי מעשיו ועיין בתוס' תענית ד' ע"א ד"ה שלשה וכו שכתבו דאין מזדווגין גם לה אלא כפי מעשיה כדאיתא בסוטה דף ב' עכ"ל וצ"ע דהלא מסיק כאן בזיווג ראשון וכו' וצע"ק ועיין בפסקי תוס'.
שם י"ג ע"א פתחינהו יעקב לעיניה ואחיך והיינו דכתיב כי ישמח צדיק כי חזה ונקם וכו' פירוש משום דיעקב אבינו לא מת וכדאיתא בתענית ה' ע"ב עיי"ש וזה כוונת התוס' שם ד"ה יעקב וכו' שכתבו וכן משמע דכתיב ויגוע ולא כתיב וימת כדמפרש בסוטה גבי מעשה דחושים, עכ"ל וכן ראיתי במהרש"א שם: בפי' המשניות להרמב"ם פ"ג במשנה בת ישראל וכו' כתב וזה הכהן כ"ז שהוא עמה הוא פסול לעבודה ואם גרשה ונדר שלא ישא אשה בעבירה כמו שיתבאר וכו' חוזר לכשרותו עכ"ל, והנה בברייתא דהובא בגיטין (ל"ה ע"ב) תני נודר ועובד יורד ומגרש ועיין בתוס' שם ד"ה ותני עלה וכו' ונ"ל וכו' יע"ש וצ"ע ק' ועיין במינחת פיתים או"ח סי' קכ"ו סעיף מ' בתו"ד עיי"ש.
כ"פ הבאת דברי החו"י דאיסור דלא תקרבו בחו"נ ליתא בנשים עיין בפנים מצאתי בהגהות שלום ירושלם לירושלמי שבת דף כ"ו ע"ב ד"ה לא תקרבו וכו' דהא דאיצטריך לא תקרבו להזהיר הנשים היינו דוקא על חיבוק ונישוק וכו' לפיכך הוצרך להזהיר גם הנשים בזה אבל לביאה ממש לא הוצרך להזהר הנשים וכו' עיי"ש בדפוס ווין, כן ראיתי אח"ז בחמדת שלמה חאהע"ז סי' ו' שמסתפק בזה להרמב"ם דא"ל דאין האשה מוזהרת על שאר קריבות יענ"ש ונעלם ממנו החות יאיר, ובשו"ת ברית אברהם חאה"ע סי' נ"ד סתר מעצמי דברי הגאון בעל חמ"ש הנ"ל יעש"ה בתשובה להנ"ל: לענין כל העומד לשרוף ולזרוק בשו"ת טוט"ד סי' קמ"ז הביא שכתב בספרו החיים א לרבנן דוקא במחוסר מעשה ובידו שלא לעשות לא ס"ל כל העומד וכו' אבל היכי דאיני מחוסר מעשה וממילא יהי' כך אף לרבנן אמרינן כל העומד וכו' יע"ש: בדף כ' ע"ב ויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו במחיצתו וכן בסוכה כ"ח אמרינן נושאי ארונו של יוסף היו עיי"ש ועיין בהגהות חשק שלמה בכרך סוף מסכת נדה במה שהאריך ליישב תמיהת הרב ר"מ שטראשון על המל"מ בחקירתו ע"ד המומיא שהכהנים נושאין וסוחרים בה יע"ש היטב וכן ראיתי עוד מדברים בזה ובס' קטן מ' מנשה ואכמ"ל: לדף כ"ו ע"ב במה שהזכרתי שיטת ר"ת שבתוס' שאנץ שהתיר באשה שהמירה עם כותי ונתגייר עמה, וי"ל דלמה לא ניחוש שנתגייר עבורה והוי לשם אשה ונהי דבדיעבד הוי גר כאן כיון דצריכה קדושין א"כ הוי כלכתחלה ולא נתיר לו כדי שנדע, אם נתגייר לש"ש, עיין בשו"ת טוטו"ד שהעיר בזה כמדומה שהוכיח מזה היכי דכבר בא עליה לא נחשב לשם אשה והוי גירות מעליא ומותר אף לכתחלה: ובמה שכתבתי לענין קינוי של קטן והאיך מקבלין עדות דהוי שלא בפניו, ראיתי בשם הברית אברהם שהעיר דקטן המופלא סמוך לאיש דיכול להקדיש א"כ יש לו נמי קדושין ג"כ ועיין בטוטו"ד הל' מילה, ושם העיר ג"כ מהא דאין עדות לקטן מהרמב"ם פ"ו מהל' גירושין עיי"ש ורמזתי בקצור ואכמו"ל.
מש"כ בדף נ"ה ע"א לענין משה רבנו אי פטרה בגט וכי, יעיין גם לשון התוס' יבמות (ס"ב ע"א) דיה דכתיב וכו' או נתן לה גט ולפיכך כעסו עליו וכו' עיי"ש, – מש"כ בדף צ"ח ע"ב על התוס' בשם הירושלמי דמצוון ליה וכו' וכתבתי דמשום כך הוי הממציא רשע ערום עיי"ש.
הנה בזה היה מקום ליישב קושית התוס' יבמות ס"ב ע"א (וחגיגה ד"ה) מהא דבחגיגה אמר זה הממציא לעני בשעת דחקו וביבמות אמרינן המלוה סלע לעני וכו' עליו הכי אומר אז תקרא וה' יענה וכו' וע"ש, ולפי הירושלמי י"ל דההיא דחגיגה דממציא לו בשעת דחקו וע"י כך לא יוכל שוב לזכות בצדקה ובמ"ע וכמו דאמרינן הכא דהוי רשע ערום.
דממציא לו ע"י ערמה, אבל התם ביבמות דמלוה לו ולטובתו מתכוון ודינר של הלואה איני משלים וכמו שביארתי שם ולכך יקרא וה' יענהו וז"פ, וחפשתי שובבהגהות שעל הש"ס מאי אמרי בדבר זה, ומצאתי בהגהות חשק שלמה למס חגיגה שהביא תירץ זה בשם רבינו האור זרוע הגדול בהל' צדקה סי' י"ד עיי"ש ונהנתי ועיינתי שם בפנים וראיתי שאיני מביא גמרה דידן לראיה דמכח תחבולה זה, הוי רשע ערום ומעתיק שם המעשה בירושלמי שהביאו התוס' בזה"ל אתא ההוא מרבנן „ואשלמי" למאתים ולא דאלווה ליה וז"פ, ומזה הוכיח המחבר דאין חילוק בין לקט שכחה ומ"ע לשאר צדקה, עיי"ש, ואפשר דזהו כוונת התוס' חגיגה שם שכתבו בזה"ל מיהו התם (ביבמות) מחלק הריב"ן בין מלוה לממציא ע"כ וזהו הכוונה וכמש"כ והדגיש זה האור זרוע, שם דהכא נקט ממציא, והתם נקט המלוה עיי"ש.
ועיין בפירש הר"ח שם בחגיגה, כה"ג כמו שפירש הר"ת, ומה שהערותי שם אם היתומים נקראים רשעים מצאתי בשו"ת חוט השני סי' י"ח ד"ה בתחילה שהביא דברי הרשב"ם בב"ת והרגיש גם בזה דלא אישתמיט חד לומר שהם רשעים אלא ע"כ דוקא המסית הוא רשע וכו' יע"ש לענינו: במש"כ בדף קכ"ט ע"א לענין כתיבה כד"ד עיי"ש סברתי, יש לציין במש"כ התוס' בב"ת (צ"ד ע"ב) בתוס' ד"ה הכי השתא התם וכו' קשה לרשב"א וכו דשט"ח המוקדמין וכו מי אמר דגבי ממשעבדי וכי' ואומר ר"י דכי היכי דהכא משעת כתיבה וכו' התם נמי משעת כתיבה הוא דעבר ליה על מדבר שקר תרחק עכ"ל ויש לחלק כמובן, – ויעיין בענין זה דשבועה בכתב ואי ככד"ד בשו"ת משיבת נפש חיור"ד סי' מ"ו יעו"ש ומצאתי שהביא שם ראיה מהא דיבמות דחרש וחרשת אין חולצין לפי שאינן באמר ואמרה כדר"ז שאר"ל אלמא ע"פ כתב לא מקרי אמירה דאל"כ הרי יכולין לדבר ע"פ כתב, או לא מקרי אמירה וא"כ גם ביטוי שפתים איני יעו"ש, ולא הזכיר דברי התוס' שבשמעתין, ולפמש"כ שם בפני יתיישב זה יעו"ש וקצרתי, ועיין חו"י סי' ט"ז שם שסותר עצמו לסי' צ"ז, ולסברא זו שכתבתי בפנים דרך אגדיי, עיין בחו"י שם וראיתי מביאים בשם מאמר התורה בראש ספר הכתב והקבלה בד"ה ועתה וכו' כי יש יתרון רב לאמרי פה על דברי מכתב עייש"ה ועיין בנפש החיים למרן מהר"ח מוואלזין זצ"ל ש"ג פ"ה ואכמ"ל עוד בזה רק נגעתי בקצה המטה: מה שפלפלתי בענין כמ"ש בדרך עיוני יש להתעורר עוד בהא דמבואר במשנה באהלות פי"ג מה דפחות מכזית מן המת וכן בגד המנוגע ממעטין בחלון וחוצץ והא הם אסה"נ וכמ"ש ואיך חוצצין אי נימא דמה שמפורר לא מהני וכפשטות דברי התו"ס.
ועיין בב"ת דף י"ט ע"ב וביבמות ק"ג ע"ב שהבאתי דגבי נגעים גלתה תורה דל"א כמ"ש כן ראיתי אח"ז במה"ר ערך כ' יעי"ש ולא הביא דברי התוס' בשמעתין, וקצרתי והוא הגדול הגבור והנורא בשם. יעזרני עדכ"ש בפרק כשם, שם במשנה כך המים בודקין אותו, נראה פשוט דלשיטת הרמב"ם דקטן ב"ט משקין אותה על ידו, בוודאי אין המים בודקין אותו דאין עונשין לקטן, וכשם שאין שייך איסור בועל עליו, ועיין מש"כ לי ספ"ד, אך ג"כ נראה דאף דבעת ההשקאה הוא כבר גדול ונעשה בן י"ג והביא שערות ג"כ אין המים בודקין אותו על מה שבעת הבעילה הוה במעשה קטנות, וכסברא שהבאתי שם בשם היד המלך.
ואף שבשפחה חרופה מצינו שקטן ב"ט חייב קרבן והוסיף הרמב"ם בפ"ט מהל' שגגות דיראה לו שאיני מביא קרבן עד שיגדל ויהי' בן דעת וכמו שמובא במ"מ הל' או"ב פ"ג דין י"ז ועי"יש בראב"ד בהשגות עכצ"ל דגזה"כ היא וידוע דברי האחרונים מה שכתבו דקטן בר איסורים ואזהרה הוא אלא שהתורה חס עליו לענשו ואכמ"ל בזה ולפ"ז משכחת לה שהיא תבדק ולא הוא אף שנראה עכשיו גדול ומשום שהיה אז בעת המעשה היה קטן פחות מבן י"ג יום אחד, ועיין בתוס' כאן בשם הירושלמי ודו"ק וקצרתי יש לי כעת קצת ראיה דנאסרה על הבועל קטן ומהא דאמר בש"ס לעיל (דף י' ע"ב) ת"ר סוטה וכו', בתוספתא מבואר בזה"ל כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל נמצאת אומר בסוטה וכו' ומה שבקשה לא ניתן לה, עיי"ש וא"כ משכחת לה בבועל קטן שמותרת לו, אף שאסורה לבעלה אלא וודאי שאסורה לו לכשיגדל: שם מי יגלה עפר מעיניך רבן יוחנן וכו', אף שהיה תלמידו ואסור להזכיר בשמו, (ועיין תוס' יבמות נ"ז ע"ב ד"ה אמר שמואל וכו ודו"ק) וראיה למה שפסק הרמ"א ביור"ד סי רמ"ב סט"ו דמותר לומר רבי מורי פלוני דכן משמע מפי רש"י פ' חלק עיי"יש ובבה"ט ובפ"ת שם וגדול „מרבן" שמו ולכך אמר רבן יוחנן וכו', ועיין בחידושי רעק"א שהקשה בכה ג ושכחתי מקומו כעת, ונזכרתי שוב שהוא בשבת דף קט"ו ע"א, בשם בנו הג"מ שלמה ז"ל וע"ש וע"ד שכתבתי ועיין בביאור הגר"א ביורד שם ופלא שלא העירו מכאן: שם במשנה ואלפים אמה שדות וכרמים.
מפרש"י מבואר דאלפים אמה לבד נתנו ללווים ומהם הניחו אלף למגרש, אבל מלשון המשנה לא משמע הכי אלא דבין הכל היה שלשה אלפים אלף אמה מגרש לבדאלפים אמה שדות וכרמים, ונזכרתי שבאמת הרמבם ז"ל פי"ג משמיטה דין ב' כתב כן מפורש ואלף הראשונים מגרש ואלפים שמודדין חוץ למגרש לשדות וכרמים והרגיש בזה הכ"מ שם דמפרש דלא כפרש"י אלא כפשטות דמתניתין יעו"ש ובתו' רע"א ועיין בשו"ת זכרון יוסף ס' ז' אות מ מ"ג: עוד שם בפרש"י ד"ה מגרש רחבה וכו' ומאילנות לנוי העיר, עיין בהגהות הרש"ש ז"ל, ועיין בה"ז וצ"ק שם בערכין ובמשל"מ פי"ג משמיטה דין ה' יעוש"ה ובס' הפלאה שבערכין בעירוכין שם באריכות בזה ואכמ"ל, וכן מצאתי בזה בשו"ת זכרון יוסף סי' ז' אות ל"ט מ' מ"א עיי"ש דברים נכונים ובתפא"י בערכין שם.
שם בתוס' ד"ה כשם וכו' רמ"ח אברים שיש בה, עיין במנ"ק מה שהרגיש, וכ"ק בהגהות בן אריה כאן להעיר מבכורות מ"ה א' דבאשה יש יותר, וכן עיין במפרשי הירושלמי, – שם אבל הוא לכשתשתה הוא נבדק פירש דוקא משתיה זו של סוטה זו ולא על של אחרות וכדפריך לקמן ולא כן סברינן מומר לכשתשתה הוא נבדק יע"ש, ויש לחקור אם מודה שנטמאה ממנו אך היא כופרת ועיין בשו"ת הרשב"א ומל"מ ומנ"ח ובאופן שהיא שותית אם גם הוא נבדק, וגם באופן שהיא נבדקת וידעינן שהוא היה מזיד ולא נבדק מצד שהזכות תולה וכדומה, אם הורגין אותו שבא על א"א למ"ד חבר א"צ התראה, ואין לך עדים וראיה יותר גדולה מזה ובאופן דליל עם אחרות נסתרה ועיין לעיל דף ז' ע"א ברש"י ומש"כ בחידושי שם עשיה וק' דף כ"ח ע"א בעל מאי עביד וכי תימא דאי אית ביה עון בדקי ליה מיא כי אית ביה עון בדידיה מי בדקי לה מיא לדידה וכו', לכאורה מכאן קצת ראיה לדעת הרמב"ם דאיני מנוקה מעון מקרי כל שבא ביאה אסורה מימיו, דאי כפרש"י א"כ יש לפרש דאית ביה עון דהיינו שבא ביאה אסורה מימיו ונסתר עם אחרות ולכך בדקי ליה מיא, ולא יקשה מעכשיו כי אית ביה עון מי בדקי לה מיא לדידה, דעל שאר עון וביאות אסורות, איני מעכב השתיה גבי דידה ומ"מ בדידיה י"ל דבדקי אותו, א"ו כשיטת הרמב"ם כמובן.
ורש"י בעצמו הרגיש בזה, ולכך פירש „דאי אית ביה עון שבא עליה לאחר שנסתרה" ופריך שפיר דאיני בדקה לה כלל בהאי עון, וא"ל דאין סברה דעל שאר ביאות אסורות ובדקו ליה מיא לבעל וז"פ וקצרתי (ועיין קר"א) ואם נפרש כנ"ל יתיישב בזה מה שהקשה במ"ק על פרש"י דאיך נוכל לומר דע"י עון זה בדקי ליה מיא לדידיה, הא סוטה לבעלה רק בעשה או בלאו והאיך יתכן שהמים יבדקוהו בחיוב מיתה עיי"ש, ולפי הנ"ל ניחא דהיינו דאית ביה עון של ביאה אסורה בחיוב מיתה, אבל זה דוחק, וגם הרמב"ם הא ס"ל אף ביאה מד"ס מעכב, ועיי"ש מש"כ במ"ק שעיקר החיוב הוא בעבור שבועת שקר יע"ש ולענ"ד נ"ל טעם הדבר הוא כמו שמצינו בבסו"מ אף שלא עשה דבר המחייבו מיתה, אלא דהתורה ירדה לסוף דעתו, וה"נ כן, וכדאיתא במדיר פ' נשא דעובר על עשרת הדברות ובא לידי כל עבירות חמורות שבתורה, וביותר כמו שמצינו בקטני עה"נ כה"ג עיי"ש בתוספתא דסנהדרין ולמען ישמעו ויראו ולא יזידון עוד, ונוסרו הנשים, – וז"פ.
שם דף כ"ח ע"א ת ר וכו' ואחד לתרומה ד"ר עקיבא וכו' ופרש"י ז"ל דיה אחד לתרומה שאפילו היא בת כהן ובעלה כהן נפסלה מן התרומה ע"כ, וא"י לפרש מאי הרבותא וההוספה ש"כ רש"י „שאפילו היא בת כהן" הא אם בעלה כהן לבד סגי, דנפסלה ע"י זה מלאכול בתרומה ואולי מפני הק"ו של ר' ישמעאל דמה גרושה וכו' דע"כ בבת כהן וכו מיירי כדפרש"י, ועוד י"ל קצת דמזה דבעלה כהן שנפסלה מן התרומה אין זה רבותא כיון שמעכשיו אסורה לבעלה בחזקת זונה וא"כ כל מידי שנמשך מכח זה סברא הוא דליפסוק ואף שעדיין לא פקע כח קנינו שהרי צריכה גט מ"מ בחדא מחתא הוא לא שווינהו להדדי, ול"צ קרא אלא במקום שהיא בת כהן דאוכלת מעצמה ולא מחמת בעלה, אפ"ה יש עליה איסור לאכול מכתוב זה, ואע"פ שהיא יודעת בעצמה שהיא טהורה ועיין לקמן בע"ב וכ"ת כהונה ל"צ קרא וכו' ובתוס' שם כ"ט ע"א ודו"ק ותבין מש"כ ויל"ע:
שם ברש"י ד"ה מגיד וכו' וקאמר לך דישקנה לברר הספיקא וכו' עיי"ש נ"ל להטעים דזה גופא שהתורה התירה להשקותה ולבזות אותה בכל מעשה ההכלמה והביושים שלה ופרע את ראש וכו' וכמבואר הכל לעיל פ"א היא ראיה נצחת ג"כ שעשתה בזה התורה ספק כוודאי ולעיל שם בפ"ק הבאתי דברי הירושלמי (פ"א הל' ה') ומבזין על הספק אמר ר' שמלאי בכל מקום שאתה מוצא זנות את מוצא אנדרו למסי' באה לעולם עיי"ש במפרשים ולכך מבזין על הספק, ומשום דספק זה כוודאי משוה לה שם ברש"י דיה סוטה לא עשה בה וכו' וה"ה לשוגג וכו' ואף היא שגגה כסבורה שהוא בעלה עכ"ל, והנה מדלא פירש דשוגג היינו אומר מותר וכה"ג יעיין בזה מש"כ בריש פ"ק על המשנה שם עיי"ש, וכן מה שהוסיף רש"י ז"ל דאף היא שוגגת וכו' משמע דאם היא היתה מזידה אף שהוא שוגג מ"מ אסורה לבעלה, ועיין לעיל בתוס' ד"ה כשם וכו' בשם הירושלמי ובמשל"מ פ"ב מסוטה די"א ד"ה מפי השמועה וכו', שו"ר שהרגיש בזה הרש"ש, ועיין בהגהות ציון וירושלים לירושלמי כאן הל' א והביא בשם ספר אמונת חכמים להגאון מו"ה אבי עד שר שלום בפכ"ד שם שהקשהדהא ב"ש קטנה היתה ופיתו קטנה אונס הוא ובתירוץ אב"א (בכתובות ד"ט ע"ב עיי"ש) משמע דס"ל דאף דהיתה מפותה מותרת וכו' והלא בלא"ה פ"ק אונס הוא וכו עיי"ש מש"כ בדוחק ליישב זה, וא"ל דהך מ"ד ס"ל דאף דפ"ק אונס הוא מ"מ זה רק לגבי בעלה מחשב רצון זה לאונס ולא מעלה בבעל אבל לגבי הבועל שהוא היה מזיד וברצונה לא מחשבינן רצון זה לאונס, והרי ידוע דעת הרמב"ם דל"א כלל הך כללא דפ"ק אונס הוא, וא"כ דלדידיה בעצמו אסורה, אך מטעם אחר י"ל כמו שכתב המל"מ שם לחקור באש"כ שנאנסה וכו יעו"ש אם באופן שלא נאסרה לבעל אינה נאסרה ג"כ לבועל יע"ש, (אח"ז מצאתי בבני אהובה בפכ"ד מהל' אישות שכתב באמת דהא דמשני הגמרא בכתובות שם באנוסה הוית היינו מפני שפ"ק אונס הוא והאב"א שם ס"ל דאפילו באונס נאסרה לבועל יעו"ש ושוב הביא רש"י דידן והקשה דאמאי בעי דוקא שיהא שניהם שוגגין א"ו דרש"י ס"ל דהיכא דהיא אנוסה נאסרת לבועל ולמד רש"י כן מגמרא דכתובות שם וכאב"א שם דס"ל הכי עיי"ש ויש להעיר ע"ד שם וא"ל עוד) ויש להביא קצת ראיה לזה דבהיתה שוגגת או באש"כ שנאנסה דהבאתי לעיל דיש להקשות לפי מאי דאמרינן בגיטין (צ' ע"א) אמר להם ב"ה אם נאמר ערות ולא נאמר דבר הו"א משום ערוה תצא משום דבר לא תצא ואילו נאמר דבר ולא נאמר ה"א משום דבר תנשא משום ערוה לא תנשא לכך נאמר ערוה וב"ש מה להלן וכו' יעו"ש והשתא למ"ל לב"ה קרא דמשום ערוה תנשא הא בלא"ה ידעינין מדאיצטריך קרא ונטמאה אחד לבעל ואחד לבועל דאסורה לו בלאו דטומאה ואי אמרת דלכ"ע לא תנשא משום ערוה א"כ פשיטא דאסורה לבועל דאם לעלמא אסורה לבועל פשיטא, א"ו דמשכחת לה בהיתה שוגגת דבכה"ג פשיטא דמותרת לעלמא דלא קרינן בה משום ערוה וכן ה"ה באש"כ שנאנסה דרק לכהונה אסורה וכה"ג שפיר איצטריך קרא ונטמאה שאסורה לבועל כיון שהוא מזיד, או משום שאסרה לבעל הכהן והם דברי טעם.
ועוד יש מקום לערער באופן ששלח לה הבעל גט וביטלו דאפקיענהו רבנן לקדושין מיניה ונעשית פנוי' כשזינתה וכמו שהקשו התוס' שם בגיטין י"ז וכמו שהבאתי כ"פ בשם הנו"ב דאיסור א"א הוי איסור שיכול לבטלו וכמו דבר שישנו בשאלה, ויש להסתפק בכה"ג אם מ"מ אסורה לבועל כיון שהוא עכ"פ כיון לעבר על איסור דא"א באותה שעה, ועיין ר"ן סוף נדרים ואם נימא דאסורה לו יש גוונא שגירשה בכה"ג דאפקינהו רבנן לקדושין מיניה וא"כ לכ"ע מותרת משום ערוה ומ"מ לבועל אסורה משום ונטמאה ונטמאה ויל"ע וקצרתי שו"מ כיוצא בה שמעתי בפ"ת יו"ה סי' י"א ס"ק ג' בשם הברכ"י שהביא בשם המוצל מאש שנסתפק בזה מי שבא על א"א שבעלה הלך למדה"י ושניהם לד"ע נתכוונו ברצון ואח"ז נתברר שבזמן שזנתה כבר היה מת בעלה אי שריא לבועל או לא כוון דכיוונו לעבירה והעלה להתירה לבועל מדינא וכו' יע"ש וא"כ אפשר ללמוד גם לנ"ד וי"ל ועיי"ש בס"ק ה' בשם הברכ"י דבאש"כ שנאנסה מותרת לבועל ובשם הישועות יעקב סי' סק"ד כתב שהסכים בתשובה דאסורה לבועל ועיי"ש שם בתוס' ד"ה זו שאסורה וכו' ועוד אם תנשא בת ישראל לכהן תהא מותרת לתרומה וכו', פירש דבשעה שמותרת לכהונה באותה שעה מותרת לתרומה וד"ת ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה וא"ל דהא דמותרת לתרומה הוא מטעם קנין כספו וכמו שקנה עבד ושפחה, ובהמתו שאוכלת בתרומה אבל לא מצד היתרה של עצמה' משא"כ ההיתר לכהונה ודו"ק ואפשר דזהו צדדי ספוקי של דברי התוס' והבנתם, ועיין באבני מילואים בשו"ת סי' טז וי"ז, – שם בספרי מתני הכי ומה גרושה קלה וכו' יל"ע קצת דאין זה קאי לב"ש דכל גרושה בלא"ה אסורה לחזור משום ספק סוטה דא"א מגרש א"א אא"כ מצא בה ד"ע ועיין תוס' סוף גיטן בשם הירושלמי וברשב"א שם והדברים עתיקים, אלא שא"כ קשה מה דקאמר בשמעתין מאיסור תרומה ואיסור כהונה שנאמרה בתורה לגבי גרושה אליבה דב"ש בלא"ה הוי זונה, וכמו שכבר הרגישו בזה המהר"ם ברבי ועוד אחרונים ואכמ"ל בזה, ועיין לעיל דף ג' ע"א בתוס' בשם הירושלמי דמ"ד רשות ס"ל כב"ה וכו' ור' ישמעאל ס"ל התם רשות וא"כ ס"ל כב"ה ועיי"ש מה שהקשו ע"ז שאין זה נכון אליבה דר"ע וקצרתי.
שם בתוס' ד"ה מאי ת"ל וכו' שלעולם אין משקין אלא על הספק אפשר דהכוונה דהיכי דפשיטא לן דנטמאה אפילו מאיש אחר אין משקין אותה וכדברי המשל"מ בפ"ז מהל' סוטה עיי"ש באריכות, – שם וא"ת וכי איצטריך קרא למיסר ספיקא י"ל הכתוב אוסרה וכו', עיין במהרש"א מה שהקשה ועיין בקרן אורה מש"כ בזה ובכרו"פ בבית הספק נעלם ממנו זה והוכיח מזה דהתוס' ס"ל כהרשב"א דבשל תורה אפי' לא אתחזיק אסורה ספק אסור מה"ת ושפיר הקשו וק"ל.
וכן הרגיש על פרש"י שכתב דשניהם שוגגין ויש לדקדק שוגג של הבועל מאי בעי הכא הלא הכל תלוי באישה אם היא מזידה או שוגגת וחשבה שנבעלת לבעלה וכו' (לא הירגיש מהירושלמי שהבאתי לעיל וכמו שכתב בעצמו בבני אהובה הל' אישות) ע"כ כתב דלרש"י קשה לו קושית התוס' וע"כ כתב דבסוטה דנחשד הבועל אם הוא טוען לא בעלתי אותה א"כ לגבי נפשו נימא דאין אנו יכולין לכוף אותו כי הוא צועק מותרת הוא לי, אך התורה אסרה והואיל דיש קו"ס ואסרה תורה כוודאי דברור לנו שוודאי בעל אותה והרי היא אסורה לו כוודאי בועל וזהו עשה ספק כוודאי עיי"ש, וכזה היה י"ל גם עליהוכמו שכתבתי בזה כ"פ וכן הסברתי באמת תירוץ התוס' שכתבו דנענש עליה אף אם היא טהורה, וא"כ אף עליה שיודעת בעצמה שהיא טהורה ג"כ נענשת ככל חייבי עשה, ולא מהני ברי דידה וכמש"כ לעיל דף כ"ה ע"ב, והו"ל לומר דפסול לעדות אם עובר על חייבי עשה דאיסורי ביאה ולא רק משום דנענש לשמים בב"ד של מעלה וכן לענין שבועה וכדומה שם כגון ספק חלב וכו' ונודע שהוא שומן דצריך כפרה וסליחה הנה ע"כ דידע את הספק בשעה שאכל דאי לא ידע ואח"כ נידע שהוא שומן למה צריך סליחה וגם איני דומה להנידון שבכאן שידע שהיא ספק סוטה.
ועיין תוס' ורש"י כריתות י"ז ע"ב דבנודע שהוא חלב דפטור מקרבן דמזיד הוא עיי"ש וכמדומה שנעלם זה מהגאון ח"ס ז"ל באיזה מקום ושכחתי כעת, וגם כי כבר הרגיש בזה בשו"ת המחנה חיים באז"מ. שם תוס' דיה איני דין וכו' ואפ"ה לא עשה בהן ספק טומאת התהום כוודאי וכו' כבר העיר הרש"ש בחומר הדבר, שהרי טומאת התהום וודאי הוא אלא שלא נודע לשום אדם, אבל עצם הטומאה הוא טומאה וודאית עיי"ש וכן ראיתי אח"ז שכך כתב בפשיטות בקרן אורה דבלא"ה אין כאן קושית התוס' דטה"ת לאו מטעם ספק הוא וכו ולא שייך בזה לא עשה ספק כוודאי וע"ש ונקל לו לדחות דברי התוס' כלאח"י, ולוד"מ הויא לקיים דברי חכמים שכוונת התוס' הוא לא עשה בהן ספק טומאת התהום כוודאי, היינו שבאם היה ספק בטומאת התהום.
אם נודע בזה לאדם א' בעולם או לא, ובכה"ג סותר ולא כוודאי טה"ת שאיני סותר, ולזה אמרו שאין עושין סתירה מהלכה ובזה היה מקום לקיים הגירסא ולא סתרינן ק"ו מהלכה מה שמצינו סתירה לכלל זה אצל הלכות טה"ת. ואף שהיא לחומרא דבספק טה"ת סותר בנזיר ועושה פסח, וצ"ע בזה אם הדין כן, ועיין בפי' המשניות להרמב"ם בפ"ט דנזיר שכתב והוא שמת כשנמצאהו בענין שאפשר (ויש גירסא שאי אפשר) שלא ידע אותו שום אדם בזה המקום הנה אנחנו נחשבהו במדרגת טומאת התהום אא"כ נמצא מי שידע בו ואם נמצאו מגולה ונראה לא נאמר אולי לא עבר שום אדם עליו ולא ראהו ואין מי שידעהו אלא נאמר שכבר נודע ואינה טוה"ת עכ"ל ועיין תוס' יו"ט שם וצ"ע בזה.
שם אמאי לא פרכינן מה לסוטה שכן רגלים לדבר וכו' עיי"ש והנה בתוס' שאנץ שנדפס כעת על הגליון כתב על ק"ו שבגמרא, דנראה דאין זה ק"ו גמור אלא גילו מילתא בעלמא הוא דאי ק"ו גמור א"כ נילף כל איסורין שעשה בה שוגג כמזיד שיעשה בהם ספק כוודאי וגם נחלוק בין רה"י לרה"ר ועוד דאיכא למפרך מה לסוטה שכן נסתרה ויש רגלים לדבר וכו' וע"ש, והנה קושיתו הראשונה צ"ע דהיכן מצינו בכל איסורין ששוה שוגג למזיד חוץ משפ"ח ומתמורה עיין תמורה די"א, ועוד והוא העיקר דהא י"ל דוקא לטומאה נמסר האי ק"ו אבל לא לשאר איסורין דאיסור מטומאה לא ילפינן ועיין יבמות ק"א ועוד בכמ"ק, שבתי וראיתי דאולי זה כוונת התוס' שאנץ שמסיים אח"כ א"נ מדכתיב ונסתרה והיא נטמאה בסוטה ילפינן טומאה והלכתא גמירי לה מסוטה לאו דוקא אלא כלומר דמסוטה גמרינן לה עכ"ל דזה נאמר כלפי מה שהקשה מקודם דלילף נמי שאר איסורים מסוטה וגם בכמ"ק אמרינן הלכתא גמירי לה מסוטה, משמע שנאמרה בהלכה למ"מ ולא דיליף לה מק"ו, לזה אמר אח"כ די"ל דדוקא לטומאה ילפינן מסוטה דכתיב בה נמי ונטמאה.
והא דאמרינן והלכתא גמירי לה מסוטה הפירוש הוא דגמירי לה מק"ו ולא הלכלמ"מ ועיין התוס' הרא"ש שם בנדה כ' על ק"ו זה דאיכא לאקשויי מה לטומאת שרץ שכן יש לה טהרה במקוה וכו' ועוד איכא למימר נזקי אדם יוכיחו שעשה בהן שוגג כמזיד וכו' ולא עשה בהם ספק כוודאי אלא נקט ק"ו לרווחא דמלתא דהלכה למשה מסיני עיי"ש, שם דהרי בלא קינוי לא היה שום ספק בסתירא גרידא וכו' עיין לעיל ב' ע"ב דאמר אדרבא קינוי עדיף שכן עיקר גרם לה ופרש"י שע"י הקינוי סתירה אוסרתא עכ"ל ומוסבר עפ"י דברי התוס' כאן.
שם ולעיל בפ"ק קודם העדאת עדים לא הואי שום ריעותא עכ"ל כל הלומד בעיון יקשה בעיניו כוונת דבריהם הק' וא"ל דקאי על הא דהזכירו לעיל גבי ע"א דלא שייך כלל דבריהם גבי העדאת עדים וכו' ואחר העיון בעז"ה אפשר לומר דכיונו כלפי מה שהקשו לעיל דף ג' ע"ב על הא דאמרינן שם ק"ו לעדות הראשונה מעתה ומה עדות האחרונה שאוסרת איסור עולם מתקיימת בע"א עדות הראשונה שאין אוסרתה א"ע א"ד שתתקיים בע"א עכ"ל והקשו התוס' דיה מה וכו' תימה דהומ"ל מה לעה"א שכן רגל"ד שהרי קינא לה ונסתרה ע"כ ולפ"ד דהכא דהעיקר הוא דגם בהסתירא נולד הריעותא והוי כמו מגע שרץ א"כ אזדו לה קושיתם דהלא בעידי סתירה לחוד ג"כ י"ל דרגלים לדבר שאיכא ריעותא לפנינו, וע"כ כוונו בזה ליישב דבריהם בעצמם וששפיר הקשו לעיל, משום דאנו דנין על העדות וזה וודאי שבסתירה לחוד בלא עדות אין כאן שום ריעותא וזה שכתבו קודם העדאת עדים לא הואי שום ריעותא, ושפיר הקשו שם דמה לע"א שכן רגל"ד שהרי קינא לה ונסתרה ועדיין צ"ע, (שו"ר בקיא שעמד על דבריהם הק' כאן וזה כוונתו במה שמיישב שם בקיצור ות"ל שכוונתי לזה, ובעיקר דבריהם כאן עיין להלן בתוס' שבעמוד בי, ובחולין ד"ט ובריש נדה ואכמ"ל בדבר שכברהאריכו המפרשים בכמ"ק, וכן מצאתי בספר יגל יעקב שהביא כמה הערות עפ"י דיבורי התוס' אלו עיי"ש וקצרתי, והרוצה לעיין יעיין היטב גם בכל חידושי תוס' הרא"ש למס' נדה שנדפס בדפוס ווילנא על הגליון שם ומה סוטה רה"י וכו' ראיתי במנ"ח מצוה שס"ה גבי אשת אנדרוגינוס שאינה שותה דכתב הר"מ דאיתמעיט מאישה פרט לאנדרוגינוס שאינו איש וכו' וקשה כמו שהקשו כ"פ בש"ס איצטריך קרא למעוטי ספיקא והר"מ פסק דאנדריגינוס הוא ספק איש ספק אשה א"כ בלא"ה מספיקא איני שותה ולמחוק ש"ש מספק, אך א"ל כאן דגבי סוטה כל השקאה גזרה התורה על ספק א"כ אפי' הרבה ספיקות הוא בכלל ספק כמו ברה"י כל שאתה יכול להרבות וכו' א"כ ה"נ מספק שניתוסף עוד ספק היו משקין ע"כ צריך קרא למעט עכ"ל, ולדעתי הקלה יש לדחות זה דספק זה של ספק איש וספק אשה אינו נכנס בגדר הספיקות שבמציאות הטומאה והמעשה ובספק זה בוודאי לא החמירה התורה דהלא ספק זה הוא מכריע מעיקרו דאין כאן גדר סוטה כלל, ול"ד לספק נטמאה ועיין בריש הסימן שם מש"כ המנ"ח כעין זה, ועיין דברי התוס' לקמן ד"ה ברשות, אח"ז רב מצאתי לי רב בסברא זו בתפארת ישראל לעדיות פ"ג משנה ט' גבי טבלא שנחלקה לשנים דס"ל לר"ג דטמא מדא"א לצמצם ושמא הא' גדול מחבירו כשערה ואע"ג דטבלא הו"ל אין בה דל"ש נ"ל כיון דגם בהא מסוטה ילפינן, היינו דוקא כבסוטה ספק נטמאה או לא, ולא במסופק בשיעורו ואת"ל א"כ במכ"ש דהו"ל למטהרי' לטבלא בכה"ג דהרי בכה"ג בסוטה אם וודאי נטמאת רק שיש ספק אם נבעלה לגדול או לקטן דהו"ל ספק בשיעורא איני שותה כסוטה (דכ"ד) (אני לא מצאתי שם כלום) י"ל דלא דמי א"א לצמצם לשאר ספק בשיעורו וכו' יע"ש והכא עדיפא יותר דהספק הוא אם הוא איש שיכול לקנות כלל וסתירה בלא קינוי אינו כלום כמש"כ התוס' לעיל סד"ה איני כלום, ול"ד כלל לספק גדול ספק קטן, כמובן וכתב עוד במנ"ח וגם מש"כ הכ"מ דאינה שותה ונאסרה ג"כ לכאורה צ"ע דה"ל ס"ס ספק אשה ספק לא נטמאה ואי דהרבה ספיקות טמא ברה"י איני דומה לשם עיין בטהרות אך ס"ס זה הוי בתרי גופי לא אמרינן וכו' עכ"ל והנה בתכד"ד נסתר מחמתו דבריו הראשונים הנ"ל וכנראה ספוקי מספקא וגם לשונו מגומגם שם, ואולי זה כוונתו כאן שאיני דומה לטהרות שם, כמש"כ אני לעיל בע"ה, ומש"כ דהוי ס"ס בתרי גופי יש לדון דהוי בדבר א' דספק אשה א"כ לא הוי קינוי וכיון שלא הוי קינוי לא הוי ספק נטמאה כלל, וא"כ הוי כמו ספק נטמאה או לא וס"ס משם אחר לא הוי, כמובן דספק הא מתיר יותר כמובן ואפשר נמי לומר דספק נטמאה ספק לא, הלא ספק זה הוי כודאי, אלא שיש כאן עוד ספק אם איש או אישה, א"כ ג"כ מספק אסורה ולכך קאמר הרמב"ם דאיני שותה ואסור מטעם ספק ככל ספק דעלמא, אבל באמת לא עשתה ספק כוודאי וצל"ע אך באמת בעיקר הערת המנ"ח לא עיין בכס"מ שם דין ב שכתב ואשת אנדורגנס נראה שהטעם משום דכתיב והביא האיש את אשתו איש לאפוקי קטן וכו' ותו דרשינן איש ודאי לאפוקי אנדרגינוס עכ"ל א כ צ"ל מש"כ הרמב"ם שאיני איש היינו שאיני וודאי איש כמו בכה"ת דממעטינן אנדרגינוס.