אור ברסלב

מנחה חריבה· רבי פנחס אפשטיין

דף כ"ו

דף כ"ה

ע"א וכשיגיע זמנו, פירש"י לאחר כ"ד חודש „ללידת הולד" כוונתו הק' ולא לשנת עולם, ונפ"מ במחלוקת הראשונים בשנת העיבור כידוע והדברים עתיקים בש"ע אהע"ז סי' י"ג במחבר ורמ"א סעיף י"א ועיין שו"ת נוב"י קמא חאהע"ז סי' כ' ותנינא סי' ל"ו חאהע"ז, ועוד: שם והרובא שנשא וכו' פרש"י בחור וכו', משמע דזקן שנשא עקרה וזקנה גם באין לו אשה ובנים שותה וצ"ע מדוע, וגם אף אט היה לו בנים ג"כ מצוה דלערב אל תנח, ובארעא דרבנן מביא שזה איסור דאורייתא ג"כ, עיין בפ"ת סי' א' ס"ק י"ב אכן ראיתי ברמב"ם פט"ו מהל' אישות שאמר דלא ישא אדם עקרה וזקינה ואיילונית וקטנה שא"ר לילד אא"כ קיים מצות פו"ר או שהיתה לו אשה אחרת לפרות הימנה ע"כ והביא המ"מ דהרמ"ך השיגו בזה ואמר דאפילו קיום מצות פו"ר אסור לו ליקח אשה דלאו בת בנים וכו' יעש"ה, ומצאתי בס' פרי יצחק סי' מ"ג ח"ר שמדבר בענין זה יעש"ה וצרף לכאן ותן לחכם וכו' ויש להתיישב בכ"ז ודע דבתוספתא ליתא למלת „מעיקרא", אלא ויש לו אשה ובנים וכמו שמובא בתוס' לעיל ד"ה מיתיבי שו"ר במלמ"ל פ"ב דין ו' שהעיר זה אליבא דר"י דלערב וכו' יע"ש: שם וחכ"א יוציא וכו', ואפשר דאז שותה, ובלא"ה צ"ל דאינה שותה בעת עיבורה, וכמש"כ המשל"מ פ"ב סוף הלכה ז' ד"ה ודע דהכא אף רש"י ורבינו יודו דממתינן דשאני מעוברת עצמו דהולדות שלו ורשאי הוא בשלו ואינו רשאי בשל חברו וכו' עייש"ה:

שם מעוברת ומינקת עצמו או שותה וכו', עיין פרש"י ותוס' ד"ה מעוברת וכו' ולשניהם קשה אצל מינקת שלו מ"ט הא בזה לא קטלינן לולד, ואביו בוודאי ישכור לו מינקת בזה וכתב אם תמות ומכירתו עיי"ש בפ' ב' מהל' סוטה דין וימסמס לו ביצי וחלבא ראיתי אח"כ במשנ"ל שהרגיש ז', ולו"ד א"ל עפ"י מה שמצינו הלשון ביבמות נ"ט אנוסת עצמו ומפותת עצמו וכו' יע"ש ועוד באז"מ וה"נ יש לפרש כן מעוברת עצמו, פירש שהיא מעוברת ממנו שנתעברה בזנות ממנו ונשאה דיש בכה"ג כמה שו"ת מהאחרונים ז"ל אי נימא כי היכי דדיימא מיניה וכו' וקמ"ל דשותה דבזה מהימן הוא וראוי' לקיימה הוי ושותה, עיין ב"ש אהע"ז סי' י"ג ס"ק כ"ג ובב"ה ובפ"ת שם ובשו"ת ח"צ באריכות בענין זה, וא"כ י"ל כנ"ל אלא דלא א"ש לדעת הרמב"ם דבכה"ג הוה אינו מנוקה מעון וכבר השיג עליו הראב"ד מהא דאמר לעיל כגון שבא על ארוסתו בבית חמיו ועיין במשל"מ פ"ב מה שהאריך בדרשא זו דונקתה וכו' יע"ש וכדי להעתיק גם דברי המאירי שכתב כאן בזה"ל ויש אומרים שדעת חכמים לא מטעם הפקעת אישות לבד נאמרה אלא מפני שלא דבר הכתוב אלא בראוי' להזריע ואף ביש לו אשה ובנים כן והדברים נראין מסוגית הגמרא ומתלמוד המערב כדעת ראשון עכ"ל וכשתעיין במשל"מ היטב תבין קיצור דבה"ק:

שם תוס' ד"ה לא ישא אדם וכו' בירושלמי עליו הכתוב אומר אל תשג גבול עולים ובשדה יתומים אל תבוא וכו' עיי"ש, הנה בירושלמי הוא בזה הלשון לא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו ואם נשא עליו הכתוב אומר אל תשג גבול עולם אשר גבלו הראשונים ובשדה יתומים אל תבוא הנושא מעוברת חבירו וכו' יוציא ולא יחזיר עולמיה,וכו', ונראה מדאמר ואם נשא עליו הכתוב אומר וכו', ולא קאמר ולא ישא וכו' משום שנאמר וכו' נראה מזה דהוא טעם על מה דבדיעבד אם נשא יוציא לר"מ ומשום אל תשג גביל עולם ובשדה יתומים אל תבוא משמע לעולם, ולכך מחמיר בזה ר"מ וכמו מזיק שעבודו של חבירי כמו שמסביר שם בהגהות ציון ירושלם ובזה ניחא לפרש הא דפריך שם ובכל הדברים ר"מ קונס ופירשו המפרשים אם בכ"מ ששמענו לר"מ דאמר בעלמא לכתחילה לא משום גזירת חכמים אם קניס לה ר"מ נמי כדהכא יע"ש, ומשני נשמענה מן הדא וכו' ואם לא חלצה חליצתה כשרה יע"ש, ומשום דהכא דוקא מחמיר ר"מ משום האי טעמא הנ"ל, (אך יש לעיין דבכמ"ק אמרינן הא מני ר"מ היא דאמר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין יוציא והולד ממזר, עיין ב"מ דף נ"ה ע"ב ובתוס' שם ד"ה ויחזור וירושלמי דמאי פ"ב הלכה ב' גבי ת"מ של דמאי ובהשמטות ציון וירושלם שם שציין מהא דנדה דף ה' ברש"י ותוס' ד"ה ר"מ עיי"ש) וברמב"ם הל' סוטה כתב בפ"ב דין ט' דהרי זו שותה שאין כאן עבירה יע"ש במל"מ וצ"ע, ועפ"י סברת הציון וירושלם שם דמטעם זה דהירושלמי היא מותרת להנשא דהא האיסור הוא רק עליו שהוא מזיק שעבודו שיש להולד על האם, אבל היא בעצמה בדידה קא עבדה היא מותרת יעש"ה, י"ל דלכך קיל האי איסורא אליבא דרבנן ואמרי שיכול הוא להפרישה ולהחזירה לאח"ז והנה מלימוד זה של הירושלמי יש להסתיע קצת לדינא של הנוב"י דמעוברת מנכרי לא גזרו בה דלא הוי מעוברת חבירו' והוא משום דכתב אל תשג גבול עולם אשר גבלו הראשונים (עיין בפ"מ) ונכרים לאו בכלל הראשונים הם וקצרתי וכן מהא דמסיים ובשדה יתומים אל תבוא יש להסתייע קצת להנך ראשונים דבגרושה מותרת להנשא, ומשום דכתיב ובשדה „יתומים" שהם נתייתמו שהיא אלמ' אבל בגרוש' שיש להילד אב ואין הוא יתום ליתא לאסמכתא זו לאוסרה להנשא, ושו"מ זה בהגהות רש"ש ת"ל אך לפמש"כ י"ל דרק זה יהי' נפק"מ לענין אם עבר ונשא אליבי' דר"מ, אבל לכתחילה אסור גם בגרושה וצ"ע עוד בזה וקצרתי ודברי רש"י הנ"ל המפורשים דעתו בגרושה נעלם גם מהאב"מ סי' י' ס"ק י"ז ועיין במשנה דפאה פ"ה מ"ו מה שדרשו מפסוק זה ובתוס' יו"ט שם ובפ"ז מ"ג עיי"ש ודו"ק, וכמדומה שגם הח"ס כתב כן דהאיסור הוא רק עליו ולא עליה, אבל הגאון בן המחבר נוב"ת אהע"ז סי' ל"ז ד"ה ומעתה כתב מפורש דגם האשה מוזהרת שלא תנשא תוך כ"ד חודש של הנקה דבמס' כתובות (ד"ס) מפורש האיסור גם עליה שאיתא שם מניקה שמת בעלה לא תנשא הרי שגם עליה הוא האיסור וכו' וא"כ איך נימא להתיר לה בשביל שיזכה הוא שלא יביא לידי איסור יחוד את"ד, אבל עיין בח"ס חאהע"ז סי' קמ"ו בביאור דברי המ"ל בהל' סוטה ומשמע מדבריו שגם עליה איכא איסור, ובפרט לפמש"כ האחרונים ומצאתי שכבר קדמה הב"מ בצלעות הבית סי' ה' דתקנה זו דינא הוא מעיקרא ומטעם פיסוק חיותא של תינוק דלא גרע התינוק שזכה בשדה אמו ממי שזכה בפריסות מצידה וכו' והכא בהצטרף נמי סכנתא החמירו בתקנתם לגרש אם עבר ונשא וכן מצאתי ת"ל במס' סוטה בירושלמי וכו' וזה לא שייך אלא במעוברת ודאי ולא בתוך ג' שעדיין לא זכה העובר כלל וכו' יעוש"ה א"כ בוודאי איסור גזל על שניהן הוא אומר, וכוונת הרמב"ם שאמר שזה איסור אחר, נמי י"ל דהיא איסור גזל ואין זה מאיסורין שמעכבין השתיה מחמת מנוקה מעון ביאה שו"מ בח"ס ח"ר מאהע"ז סי' ל' ל"א ל"ב וביותר בסי' ל"ג עיי"ש הביא דברי הב"מ עיי"ש וכתב ויתומים לאו דוקא ה"ה גרושה וזונה עיי"ש ושם בסי' ל"ב פליג על המצאת הגאון נוב"י דחבירי הוא למעט עכו"ם עיי"ש, וכן פליג ע"ז הגרעק"א כידוע ואכמ"ל:

שם ברש"י ד"ה לא שותות דכתיב תחת אשה, למדתי בפשיטות דקאי על ארוסה ושומ"י, דלא שייך זה על מעוברת חבירו, כמובן, עכשיו ראיתי במנ"ק מה שהקשה על רש"י והבין שקאי על מעוברת חבירו, ולדעתי פשוט הוא כמש"כ ונסתלקו דבריו כי דיבור זה שייך לעמוד א': שם תוס' ד"ה מעוברת חברו יכו' נמתין עד שתלד וכו' ממונא דבעל הוא וכו', עי' במנ"ק מה שהעיר מזה על שו"ת שי"ע ח"א סי' י"ג שכ' דא"א שזינתה והרתה לזנונים דמותרת להמית הולד וכו' וכו' דמותרת להמית עצמה וה"ה הולד שירך אמו היא יעי"ש, והא הכא בנ"ד אין משקין אותה דילמא זינתה והא אם זינתה היא מחיובת מיתה בי"ש וא"כ מותר להמית הולד ע"כ, וי"ל קצת, דהתם הולד נוצר ע"י הזנות של חיוב מיתה וממזר הוא, אבל הכא מעוברת עצמו היא שהולד כשר וודאי ולא נתחייב אבר זה מיתה לעולם צריך להמתין, אך בלא"ה החם כתב היעב"ץ להתיר שתמית עצמה אבל אנן ב"ד אסורים להרוג הולד במקום שנוכל להמתין וז"פ ומה שהקשו התוס' על פרש"י דמה איכפת לן נמתין עד שתלד א"ל דעת רש"י דנפ"מ בהיה גוסס וחיישת שמא ימות ולא תקבל כתובתה והיא רוצה לשתות שבאומרת אינו שותה בלא"ה א"ש, גם תשאר בשם רע כל ימיה ובלא"ה יש לדבר בחשש שמא ימות לזמן מרובה עי' שו"ת ח"צ ובשעה"מ הל' סו' ועוד ואכמ"ל, וגם אם תפיל הולד תהי' אסורה גם ליבמה ותהי' זקוקה לחליצה והוא רחוק מכאן וגם תאסר על הבועל לעולם, והיא רוצה להיות מותרת לו, ולפעמים זכות תולה לה ועוד יש למצוא דחוקים כאלה וקמ"ל דמותרת לשתות ומשום דאין אנו מצווין על העוברין ועיין תוס' חולין ל"ג ובשו"תמהרי"ט לענין אם מותרת להפיל הולד עיין בספר ראשון ואכמ"ל ועיין מנ"ל פ"ב דין ז מה שפירש והעיר בדברי התוס', ואלא זה צ"ע בפרש"י דהא כיון שאימרת טהורה אני מה חשש יש כאן שלא ליקטלה לילד הא היא יודעת בעצמה וי"ל:

שם דלאו בת קינוי היתה דממעט לה בספרי מכי תשטה אשתו וכי' עיי"ש מלשון זה משמע דבכל הני דממעטי' מכי תשטה הדין כן ועיין במנ"ל פ"ב דין י"א ד"ה לא שנסתפק היכי דנעשה כרות שפכה בין קינוי לסתירה מהו אם גם באיסורי תורה הדין כן או לא עייש"ה, ובאמת בספרי ליתא הכי אלא להוציא אלמנה לכ"ג גו"ח לכ"ה אלא כוונת התוס' כמו דממעטינן חלוצה לכ"ה, ובאמת חלוצה לא דוקא בכמ"ק שנישנה עיין תויו"ט ריש פרקין וכידוע ועיין תוס' רעק"א במשניות כאן ועיין מנ"ל שם דין י"ד בנטמאה לאחר קינו' יע"ש וצ"ע, ובלשון הירושלמי זה, עיין ברמב"ם פ"ב דין י' שהסביר בלשון זה לא היו לו בנים וכו' ונולד לו בן מגרושתו בין קינו לסתירה כבר נידחית מלשתות עכ"ל, ומשמע דמשום זה שהיתה גרושתו מעוברת לא מקרי האיילונות ראוי' וע"כ בשעת קינו היתה מעוברת כבר גרשתו וצ"ע, דלא גרע מהיתה לו אשה לחוד דמהני כמש"כ הכ"מ שם, ורוב יולדות ולדקיימא וי"ל גם שנולד לו בן בזנות או מפלגש ועין רא"ש פ"ק דכתובות ודו"ק, שוב למדתי בהמאירי וראיתי שהרגיש במה שהרגשתי לעיל דהא היא אומרת טהורה אני וז"ל הצח, מעוברת ומניקה משקין אותה ואין ממתינן לה וכו' שאם טהורה היא אין בזה חשש ואם טמאה היא אין עבורה בזו יותר מד"נ שהיוצא ליהרג אין ממתינן לה וכו' (עפ"י דברי התוס' צ"ע זה) ואם מיניקת היא ינתן למניקה ופלא על המנ"ק שלא הביאו, וראיתי בקרן אורה שהביא בשם הילקוט דר"ג דריש ונקתה ונזרעה זרע פרט לזרוע, מגיד שאין עוברה שותה הרי מבואר כדברי התוס' ז"ל דאינה שותה כשהיא מעוברת עכ"ל, ואני תמה דמשמע פשטות הלשון דממעט שאין עוברה שותה כלומר לעו' אינה שותה וכמו בכמ"ק דאמרו חכמים אינה שותה, וא"כ הוא נגד משנתינו דמעוב' עצמו שותה, וי"ל דזה שבא משנתנו לאפוקי מהספרי הנ"ל ולא כפרש"י ותוס' וצ"ע, וכמו לרשב"א דאמר איילונית אינה שותה, פירושו דאינה שותה כלל מדאו' וקאי בין על מעוברת עצמו ובין על מעוברת חבירו דאינה שותה משום שכבר נזרעה, ונפ"מ לענין מניקת חבירו ודו"ק, עוד הביא בשם הילקוט בשם הספרי זוטא דאיכא תנא דמרבי מתחת אישה כל הפסולין כגון אלמנה לכה"ג.

וכו' לשתיה וראבר"ש פליג ואמר אין משקין את הפסולות ובתלמודן לא הובא מחלוקת בזה לא בבבלי ולא בירושלמי עכ"ל ועיינתי בילקוט והוא באמת דבר תמוה, גם עצם הברייתא תמוה דחשיב בין הפסולין בת ישראל לממזר וכו' מצרי ואדומי פצוע סב דכא וכרות שפכה לכותי' ולחלל ולרבות כל הפסולין שישתו הנה לכותי הוא בוודאי דבר שלא ניתן להאמר שבת ישראל לכותי אין כאן קדושין כלל ואין מבני ישראל, וצע"ג, ואין בידי כעת ילקוט עם פירוש הזית רענן ואף למ"ד עכו"ם שקידש בזה"ז חוששין לקדושין שמא מי' שבטים הוא בדוכתי דקביעי יבמות ט"ז ע"ב, לא ניתן לאמור כלל וז"פ ולפ"ז צע"ק במה שכתבו התוס' לעיל כ"ב ע"ב ד"ה ושבעלה וכו' מפני שידוע פסול שלהן שאינן נבדקות ואין מביאין אותם לשתות והא שומ"י ס"ל לר"י דשותה ואלמנה לכ"ג נמי לזה המ"ד דספרי וכיון דאיכא פלוגתא לא ידוע לכ"ע כמש"כ התוס' ערכין גבי מקדש אחותו:

שם בתוס' דאי קינא לה כשהיא מעוברת וילדה ומת הולד או הפילה אפ"ה אינה שותה דלאו בת קינוי היתה וכו' עיי"ש, יל"ע קצת לפי מאי דאמר ר"י יבמו' דף ל"ה חליצת מעוברת שמה חליצה ומשו' דאמרינן איגלאי מילת' למפרע דההיא דמעברה אפילו מפלה ימ"ש וא"כ ה"נ כיון דאיסור מעוברת הוא משים דלמניקה קיימה כמבואר ביבמו' דף מ"ב וא"כ כשהפילה אח"כ נימא אגלאי מילתא למפרע דההיא דמעברה אפולי מפלה ולא היתה קיימה להנקה ואמאי אינה שות' כשהפיל' הולד ואל"ק לפי דברי הנימק"י שם ודו"ק וקצרתי ובעיקר דבריהם על מש"כ ומת הולד וכו' כבר עמד על זה המל"מ בהל' סוטה דאי אליבה דר"מ צריך להוציא' אפי' מת הולד וכו' יע"ש ובקרן אורה, ומגיה כל זה מדברי התוס' עיי"ש, ואפשר לומר דמת הולד היינו נמי שמת תיכף כמו פיהק המת דאיגלאי מילתא דנפל הוי ולמפרע לא הוי מעוברת כלל ואפשר כה"ג גם לר"מ לא קנים ומותר להחזיר' והוא ד"ת וצ"ע לדינא שו"ר ביבמות ל"ו ע"ב דקאמר שם אין הולד של קיימא תנא משום ר"א אמרו יוציא בגט אמר רבא ר"מ ור"א אמרו ד"א ר"מ דתניא וכו' משמע כמו שר"א ס"ל באין הולד של קיימא דמ"מ יוציא בגט ה"נ לר"מ אף שהפילה דאיגלאי מילתא דלאו מעוברת היתה מ"מ יוציא בגט וקניס שלא יחזיר עולמית וי"ל, וצ"ע בחדושי הרשב"א שם, ועל לשון הרמב"ם שאמר עבר ונשא מעוברת חבירו ומניקת חבירו ה"ז שותה שאין כאן עבירה, לפי פשטות הלשון ילע"ק מהא דקאמר ביבמות (ל"ו ע"ב) הנ"ל אמר רבא ר"מ ור"א אמרו דבר אחד ר"א הא דאמרן ר"מ דתניא לא ישא אדם מעוברת וכו' וכו' ע"כ לא קאמר ר"א הכא וכו' אשת אח דאו' אבל התם דרבנן כרבנן ס"ל ע"כ ועדיפא הו"ל למימר דהתם אין כאן עבירה כלל וצ"ל דרמב"ם לא אמר זה אלא משום שפסק כחכמים דיוציא ולכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס ולפ"ז אין כאן עבירה ועיין במשל"מ שם, אבל לר"מ וודאי עבירה הוה, וכן משמע מדקאמר נמי תו התם ע"כ לא קאמר ר"מ התם אלא משום דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותרמשל תורה וכו' מבואר דהוי כאן עבירה ועשו חיזוק לדברי', וי"ל, אך במה שהקשו שם התוס' וקצת תימה אי רבנן דהכא היינו ר"י הא ס"ל גבי כתובה דעשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וכו' עיי"ש מה שתירצו, ולפירוש הרמב"ם יש לחלק ולומר דבעלמא גבי כתובה דהוא משום תקנה עשו חיזוק לדבריהם אבל הכא שאין כאן עבירה לכך ס"ל לחכמים דלא עשו חיזוק וצע"ק, ועיין בהגהות מצפה איתן שם על תוס' ד"ה ולא קתני וכו' ליישב קושית התוס' אליב' דהרמב"ם הנ"ל עיי"ש ומש"כ לעיל בחידושי כ"פ בע"ה:

ומה שכתבו התוס' הא לא רבי קרא לא קטלינן ליה יעו"ש נסמן אצלי מכבר עיין תוס' סנהדרין נ"ט ע"א ד"ה ליכא והגהות מצפה איתן שם עכ"ל, ועכשיו הרגשתי בחפשי כי הגאון רב"פ מסמן כבר לתוס' זה וט"ס בדבריו כ"ט ונ"ל נ"ט, ושם במצפה איתן הביא קושית הצל"ד מספ"ק דערכין מאי פריך פשיטא גופא היא, הא איצטריך דס"ד אמינא שממתינין משום שאסור להרוג העובר ולק"מ דהא כתבו התוס' סנהדרין דף פ' דס"ד כיון דנגמר דינו עם האם נהרג כמיתה שהרי חי ממנה עיי"ש ועיין מש"כ לעיל בשם המהרי"ט ומש"כ לחלק על קושית המנ"ק על היעב"ץ ועיין היטב בשו"ת חו"י סי' ל"א אשר כל זה סובב דברי הגיעב"ץ זצ"ל בסי' מ"ג חל"א (ולא בסי' י"ג) וכמעט מבואר שם ביעבץ דעובר הנוצר באיסור יש לומר שמותר להשחיתו גם ולד כשר היכי דסייע בעבירה שיש בה מיתה וכו' עיי"ש: שם בתוס' ד"ה אמר וכו' תימה ור"י למ"ל לנפשיה וכו' הפסידה ע"כ לולא דברי התוס' היה מקום לומר בפשטות דכל כי האי אין זה הפסד לנשים הצנועות נגד הפסד איסור יחוד וקטטות בעלה ומחיקת השם כמו שכתבו האחרונ' והוא ע"ד שכתב המהרש"א בח"א ברכות שם (ל"א ע"ב) דמשום יולדת בצער לא תעשה עצמה נחשדת ע"י סתירה לקנא לה בעלה אבל בעקרה משום בנים וכו' עי"ש, ובזה יל"פ דאפשר שגם בעבור זה תעשה, אבל העיקר הקושיא נראה מלשון התנא הוא „בזו הואיל ולא נסתרה הפסידה", ובזה י"ל דאין זה הפסד כ"כ, שבעבור זה לא תשלם התורה שכר לנמצאת טהורה, ודו"ק, ולא תשתנה הטבע בזה ובשירי קרבן פ"ג מתרץ דר"י ס"ל כראב"ש דאפי' טהורה ששתתה סופה מתה בתחלואים רעים נמצא דיולדת בצער לא תסתתר בשביל שתלד בריוח שהרי סופה שתצטער יותר ואף בשביל שתלד זכרים לא תסתתר אבל בשביל שתלד מקבלה על עצמה הצער וכו' וז"ב עכ"ל, ובמראה הפנים שם ראיתי שהראה פנים כמש"כ ובאופן אחר שתסתתר עם בנה, שאין בכאן איסור יחוד ואפ"ה מקנא לה כדפסק הרמב"ם יע"ש, ועיין בהגהות רצ"ח כאן ויש להעיר דלר"ע לשיטתו אפילו מצא אחרת נאה ממנה יכיל לגרשה ועיין תוס' לעיל דף ג' ע"א ד"ה רבי וכו' מה שהקשו דר"ע ס"ל אפילו וכו' ואפ"ה ס"ל דקינו חובה עיי"ש ואפשר נפ"מ למוש"ר ואנוסה דא"י לגרשה ועיין בצל"ח שם בברכות ותבין: שם מד"ת אפושי פסולין לא ליפוש קמ"ל, עיין תוס' ד"ה וזו וכי תימא וכו', עיין בשו"ת שאילת יעב"ץ חל"ב סי' צ"ז שכתב והממזר פשוט בעיני שחייב בפ"ו גם ראיה לדבר מסוטה דף כ"ו דקאמר כאן אשת ממזר שותה וכו' מהו דתימא אפושי פסולין לא ליפוש קמ"ל וק"ל עיי"ש ולכאורה י"ל ראיה זו דא"ל דהתם משום גודל השלום שלא יגרש הממזר את אשתו מכריע על הסברא דאפושי פסולין אבל אין ראיה שמחויב לישא אשה, גם הפמג"ד או"ח סי' ר"מ במש"ז כתב להסתפק בזה אם פסולי קהל מצווים בפ"ו עיי"ש שנשאר בצ"ע, ועיין ביור"ד סי' רע"ד שממזר פסול מלכתוב ס"ת ועיי"ש בש"ך ועיין בשו"ת ח"ס יור"ד סו' רע"א בזה ודו"ק ויש להעיר מהא דאמרינן בסוף הוריות (י"ג ע"א) במשנה דכהן קידם ללוי לוי מישראל ישראל לממזר, ופירש הגמרא הטעם שזה מיוחס וזה אינו מיוחס עיי"ש ולמה צריך לטעם זה, הלא פשוט שהוא קודם שהוא מקודש מטעם שמצווה על מצות יתרות משהממזר מצווה, וכן בהא דמסיים המשנה התם דממזר ת"ח קודם לכ"ג ע"ה, הא מ"מ הוא מפוטר מכמה מצות ומה יועיל שהוא ת"ח, וכי אשה ת"ח תקדים לאיש ויש לעיין באמת בזה, ועיין בירושלמי שם הל' ז' כסית אשת חבר וחיי ע"ה כסות א"ח קידם לחיי ע"ה מפני כבודו של חבר לא אמרו אלא כסות א"ח וחיי ע"ה אבל אם זה להחיות וזה לכסות אותו שלהחיות קודם יע"ש ואכ"מ בזה.

ומזה אין ראיה מדפסקינן באהע"ז סי' א' שיוצא בממזר מצות פו"ר וא"א שאינו מחויב בפו"ר א"כ לא יקיים האב מצוה זו דהוי כמו סריס וגרע מבתו כי לא על נקלה ימצא מי לישא וכדומה דיש לדחות וז"פ ומה שהקשו האחרונים על דין הנ"ל דהא הוי מהב"ע עיין מהרי"ט אלגזי וס' פר"י הקשה כן ביעב"ץ שם ותירוצו אין בו כדי נ"ט, והעיקר כמש"כ האחרונים, ואפשר לכך נתכוון.

אגב ראיתי שם בס' צ"ח שהקשה אתמורה לא לילקי דהא איתא בשאלה עיי"ש, ונעלם ממנו פסק הרמב"ם דאין שאלה בתמורה, משום דאיתא בטעות כידוע ברמב"ם הל' חמורה: ועיין בפר"ד דרך הקודש בשם מהר"י בסאן אי זרע פסול בכלל זרע ובפמג"ד בפתיחה כוללת בחלק החמישי אות ה' הביא דבריו וז"ל וז"ש חנה (שמואל א) זרע אנשי"ם חשובים כמ"ש במדבר ה' ונקתה ונזרעה זרע כשר אלך ואסתתר דילמא יהיב לה זרע פסול ומה תקיפות אלא כאמור וכו' עכ"ל, ולפ"ז ילע"ק הא באמת כתיב ונזרעה זרע ובעינן זרע כשר ולא זרע פסול ומדוע אשת ממזר שותת, ועיין בירושלמי סוף הלכה א' שהבאתי לעיל בחידושידבאמת דריש כן לענין אלמנה לכ"ג יעו"ש ובשעה"מ פ"ו הל' ה' מעכו"ם והגהות מהרי"ש נ"ז ז"ל ויל"ע, וצ"ל דהאי מ"ד לא ס"ל דרש זה, ועיין בילקוט ובמד"ר כמה פירושים על פסוק זה ואכמ"ל: גם נראה מדאמרינן כאן דממזרת ואשת ממזר שותה וכן אשת גר משמע דגם גר ממזר וכל פסולי קהל הוה בכלל ערבות, ועיין פמג"ד בפתיחה כוללת סוף חלק שלישי ובסוף חלק ראשון שחוקר בזה עיי"ש ודו"ק כי קצרתי, ועיין בספר כלבו ריש הל' מגילה עיי"ש.

וגם נשים הם בכלל ערבות כידוע והדברים עתיקים: שם בני ישראל ולא גרים קמ"ל, ואימא ה"נ ואמרת רבויא הוא, עיין תוס' ועיין לעיל שם ברש"י ד"ה הא וכו', ובילקוט בשם ספרי זוטי דבר אל בני ישראל ע"י ישראל מקנין ואין מקנין ע"י תושבים או בני ישראל פרט לגרים אמרת איש לרבות את הגרים ועוד שם בשם הספרי כי תשטה אשתו בראוי' לאישות הכתוב מדבר להוציא אלמנה לכ"ג וכו' וכדברי עקביא אף המשוחררת ואשת גר וכו' ואשת אחיו שסטית מאחיו לאחר מיתת אחיו שיקנא להם בעשה ומניין בלא תעשה אמרת וידבר ה' אל משה לאמר ועדיין אין במשמע אלא אשתו הנשואה ומנין אתה מרבה ארוסתו ויבמתו וכל שהיא לו משום אישות אמרת לאמר ואמרת אליהם עכ"ל, ואין בידי הזית רענן לראות ולהבין פירושו ועכ"פ י"ל דתרתי שמעינן מנה ושייכות דברי עקביא להפסוק דכי תשטה י"ל עפ"י מה שכתב הרע"ב דכי תשטה אשתו יצתה זו ששטתה כבר עיין בק"א: עיין בקרן אורה אם פליגי עקביא וחכמים בגר שנשא גיורת או גיורת לחוד עיי"ש, ואפשר לפרש עפ"י זה מה שהשיב להם עקביא דוגמא השקוה, דעכצ"ל דהא דהביאו חכמים ראיה מכורכמית שפחה ע"כ דבעלה נמי גר הוה או עבד משוחרר וכמש"כ הק"א, וע"ז השיב להם עקביא דוגמא השקוה, התם לכך השקוה דהיתה נשואה לישראל ודוגמת אבות נשיאי ישראל שרק מצד אחר היו גרים, וכמו שכתב התוס' יו"ט במסכת אבות פ"א מ"י בשם רבינו בעל דרך חיים דאמן היה מישראל ולכך השקוה אבל בגר שנשא גיורת אין משקין ועיין מש"כ עוד בזה בהגהות פורת יוסף וע"ד הקרן אורה הנ"ל:

ועל מאי דפריך ואימא ה"נ, פירש למעוטי גרים וכמו שפירשו בתוס' ד"ה וזו וכו' אבל לעיל בני ישראל משמע בהדיא למעוטי גרים, עכ"ל עיין בתוס' סוכה כ"ח ע"ב ד"ה לרבות דהביאו סתירה בזה אי גרים בכלל בני ישראל ועיי"ש ובמקום הנסמן ולא הביאו התוס' מכאן ועיין בילקוט שלח דבר אל בני ישראל בני ישראל חייבין בחלה או בני ישראל לרבות את הגרים ואמרת אליהם רבה נשים ועבדים וכו' עיי"ש וכן יש כ"פ בילקוט, ובספרי פ' תצא בישראל אין לי אלא ישראל גרים נשים ועבדים מניין ת"ל והוצאת את האיש הוא וכו' עיי"ש, ובפמ"ג בפתיחה כוללת בחלק השני אות י"ח צדד בזה אי גרים כשרים לעשות ציצית ואי חייבים כלל בציצית משום דברי התוס' סוכה הנ"ל, ועיי"ש באות כ"ב ואכמ"ל בזה, ולא הערו בזה המפרשים, ועיין בנזיר דס"א בני ישראל ולא הגויים ואמרת לרבות עבדים עיי"ש דלא קאמר גרים וגם מדהקשה שם למ"ל קרא וכו' ע"כ לא מיירי בעבד משוחרר ודו"ק, ובמד"ר פ' נשא, סי' ל"ג או בני ישראל פרט לגרים א"ר איש איש לרבות את הגרים ד"א איש איש לעשות אשה כאיש ד"ר ר"ע ד"א איש איש לרבות אשת חרש וכו', ועיין בשו"ת אמונת שמואל סימן ז', ובהגהות טורי אבן להרמב"ם פ"ב מסוטה דפוס ווילנא:

שם אשת סריס שותה וכו' קמ"ל, ופרש"י בסריס חמה קאמר וכו' וב ובתוס' הקשו על זה יע"ש, ובמשל"מ פ"ב דין ו' ד"ה ואשת סריס מתמיה על רש"י ותוס' דאמאי לא מוקמי למתני' דקתני אשת סריס שותה דמיירי בכל גוונא סריס ומיירי שהנשים היו מותרות לבעליהם דהיינו גיורת או משוחררת או נתינה או אחת מן הספקות שכל אל מותרות לפ"ד וזו כוונת הרמב"ם שאמר ואשת סריס חמה או סריס אדם המותרת לבעליהן את"ד, וזכה לכוון לדעת המאור שבתורה שכ"כ המאירי כאן בד"ה אשת סריס וכו' ומ"מ אפשר לפרשה אף בסריס אדם ובאשה המותרת לו כגון גיורת וכו', ולענין הא דבעינן שקדמה שכיבת בעל וכו' עיין ברש"י ובמשל"מ שם, ובמאירי שם כתב וא"ת ואף אשת ס"ח האיך שותה והרי קדמה שכיבת בועל י"מ שנסתרה (צ"ל שנסתרס) בי"ש אחר שכיבה וי"מ שאף סריס מעיקרו אע"פ שאינו בר זריעה להוליד בר שכיבה הוא וכן פירשו גדולי הרבנים וממה שכתבנו אתה למד מה שאמרו בתלמוד המערב בפ"ב שהגר שנשא גיורת משקה וכן כל כיוצא בזו עכ"ל דברים אלו אין אני מבין איזו שייכות יש לה לגר שנשא גיורת ועיי"ש בע"ב ד"ה קנא ויל"ע, ובילקוט שמעוני בשם ספרי זוטי ויתן איש בך את שכבתו להביא את הסרים, מבלעדי אישך להביא את אשת הסריס על הכל מתנה עמה, וכן הביא הק"א הירושלמי וספרי דמרבינן מאת כי שטית תחת אישך לרבות אשת סריס עיי"ש ובתויו"ט כאן ד"ה אשת סריס וכו' כתב והא דבסוף פ"ח דיבמות תנן סריס חמה וכו' מאכילה בתרומה ולא תנן סריס אדם ובכגון ששתה כוס עקרין, משום דעיקר סריס אדם הוא פ"ד וכ"ש להכי לא מצי למיתני וזו היא דעת רש"י שגם סרים דהכא מוקי ליה בשל חמה דוקא משום דס"ל דכגון זה אינו נקרא סריס כלל עכ"ל, והכי מוכח נמי מדלא משני הגמ' ביבמות דף ע"ט דהמשנה דסריס אדם מייריבאופן שמותר לבא בקהל, א"ו דסתם סריס אדם הוי בדרך פסול שנסתרס ע"י אדם, והנה מגמרא דידן הוכיח הבא"י סי' ד' ענף ג' דא"א לומר בגוונא דנישאת לאיש שאין לו גבורת אנשים הוה מום לבטל הקדושין דלא ע"ד כן ניסת לו, דהרי חזינן הכא דאשת סריס שותה ופי' הרמב"ם בפה"מ דזה מקרי אינו בר שכיבה ועכ"ז שותה, א"כ אף דנימא דמיירי בהכירה בו מקודם הנשואין ולכן לא הוי קד"ט עכ"ז קשה הא לשיטת הרמב"ם הויא זו חיפה שאר"ל א"כ לא מקרי בשם נשואה אלא בשם ארוסה וארוסה הא אינה שותה, ומוכח מזה דהרמב"ם מודה באשת סריס דאף דלא הוי ב"ש מ"מ מקרי חופה הרל"ב כיון דהוא מצד עצמה ראוי' לביאה ולכן הוי חופה מעליא זולת לשיטת רש"י דמיירי בנסתרס אחר שנשאה וכו' יעוש"ה, ויש להעיר דיש לפרש כוונת הרמב"ם בפה"מ שז"ל „וכמו כן אשת סרים ואע"פ שאין לו שכיבה" וי"ל כוונתו כמש"כ רש"י דלאו בר זריעה הוא אבל מ"מ בר שכיבה הוא וא"כ אין התחלת ראיה כלל מכאן דהוה שפיר ראל"ב כיון שהוא בר שכיבה ומתקשה, וכמו שפירשו ר"ח לקמן בע"ב ד"ה שחוף וכו' יע"ש וכמו שהאריך בזה הש"א ועיין לעיל במ"פ מש"כ בזה, אך באמת הצדק אתו דהא מבוא' ברמב"ם פ"א מא"ב דסריס חמה אינו מתקשה כלל וע"כ הא דאשת סריס שותה הוא בכה"ג דאין לו גבורת אנשים כלל ואפ"ה מקרי בר שכיבה וישאר קושית הבא"י, אך לשיטת הר"ח הנ"ל צ"ל דגם הסריס מתקשה קצת כמו השחוף ולכך אשת סריס שותה ועיין היטב במנ"ח מ"ע רס"ו שהבאתי שם וקצרתי אך עיקר סברתו שכתב דהוי חופה דר"ל איני נראה, יעיין עוד בספרו עין יצחק ח"ר חאהע"ז סימן כ"ד אירע עובדא בכה"ג ודן שם להקל מחמת ס"ס עיין שם היטב, ובאות ל"ב שם מביא ג"כ מה שכתב הכסא דהרסנא שבשו"ת ב"ר סי' ש"מ דבזה וודאי דדין נשואה אין בזה לכו"ע אף להחולקים על הרמב"ם בחופת נדה מודו בכאן יעו"ש, ובאות מ' שם כתב דס"ח שקידש הוי קדושין דרבנן יעו"ש ולא ידענ' האיך ניחא ליה הא דאשת סרים שותה יעי"ש עוד, ובגליון שם כתבתי בזה"ל ומצאתי נמי כה"ג בשעה"מ הל' אישות בקונטרס חופת חתנים סוף סעיף ד' בשם המשפטים ישרים בראובן שנישא את בת שמעון ונכנסה לחופה ולא קרב אצלה וכו' וגם נתגלה הדבר שלא היה לו גב"א דלכ"ע אין הבעל יורשה וכו' ובתשובת מיימוני דשייכי להל' אישות סי' ו' עיי"ש ומסיק להלכה ולא למעשה עיי"ש ולפלא לי שלא העירו ליישב א"כ הא דאשת סריס אמאי שותה, הא עכ"פ ארוסה הוית אף דנקרא שכיבת בעל, מ"מ לא הוי בעל נשואה כלל אלא ארוסה לדברי האחרונים הנ"ל אם לא כמש"כ רש"י דנסתרס לאחר שנשאה, ויל"ע בכד"ה שם שאין בגבולי לעיין שם, והנה מתשובת הריצב"א שמציין השעה"מ הנ"ל מבואר באם הודה שא"י להתקשות יוציא ויתן כתובה אלא שתוספות לא יתן לה יעו"ש ואפשר לומר דהוי מדרבנן כמש"כ העין יצחק שם, אבל עכ"פ הו"ל להזכירו ולדברי השעה"מ הנ"ל, ועיין בחות יאיר שם שהביא העי"צ שכתב בזה"ל הניחא בס"ח שיש לו רפואה דאפשר משום כך גמרה דעתה להתקדש אף כי זה דוחק וכו' וא"כ י"ל דמ"ש הרמב"ם דסריס הוי קדושין י"ל בדידעה זו שנתקדשה לו א"נ בסריס דמצי בעיל לה מיירי כמ"ש המפרשים גבי פוטיפר וכו' יע"ש, ועיי"ש בהשמטות:

שם ע"י כל העריות מקנין וכו', הנני לציין כאן הערה קטנה לפי מה שראיתי בשם הפנים יפות פ' קדושים שכתב דהא דאמר שמואל דא"צ לראות כמכחיל בשפופרת ה"ד בעריות, אבל בזכר דאין יצרו תוקפו כ"כ צריכין עדים לראות כמכחול בשפופרת ע"כ ולפ"ז נ"ל ג"כ דבעריות שאין יצרו מתגבר ותוקפו כגון באב לבתו ואחותו וכדומה שבטלו הסנהדרין יצרא דידהו ועיין בפ' חלק שאמרו לו לאמון מה הנאה יש לך ממקום שבאת וכו' יעו"ש א"כ י"ל דבעינן שיראו כמכחול וכו', וד"ז צ"ע מספ"ק דמכות יעו"ש וקצרתי ויש לעיין בספר מלבושי יו"ט להגאב"ד ד"ק מיר העובדא באחד שבא על אחותו יעו"ש, וכמו כן ראיתי בשם הצ"צ מליבאוויטש בסי' כ' כנדון זה, כן בזכרוני שראיתי בשו"ת הבית יוסף חאהע"ז בענין עגונה שכתב דבה דאמרינן בכמ"ק אשה וכלי זיינה עליה דבארצות ישמעאל שחשודים על מ"ז גם באיש י"ל הסברא דכלי זיינו עליו וניצול ממות יעש"ה, ובמקומות אלו נסחרים ג"כ דברי הפנ"י הנ"ל ומכאן יש להעיר דפריך פשיטא, הא י"ל דקמ"ל אפילו מאביה ומבנה שאין להם הנאה ובטלו יצה"ר, וסד"א דמסתי' בעלמא אינה שותה כלל וספיקא כמאן דליתא דמי קמ"ל ויל"ע, ואין בידי הפנ"י הנ"ל לעיין בו בסבר פנים: שם ע"ב גמ' אבל הא הואיל ואסורה וקיימא אמאי לא קמ"ל ובתוס' ד"ה אבל וכו' תימא הא שמעינן לה וכו', ועיין באבני מילואים סי' י"א ס"ק ב' מה שכתב ליישב עיי"ש ודבריו דהאטומאה הוי איסור מוסיף לגבי הבעל כמש"כ לעיל ועיין בב"מ אהע"ז סי' קע"ח ס"ק י"ט, ועיין בק"נ על הרא"ש פ"ק דכתובות ובת"ש שם, ועפ"י דרך ודברי האב"מ הנ"ל יל"ק קושית התוס' בזה האופן דבאלמנה לכה"ג הו"א דהתם שפיר קרינן ונטמאה אף דבלא"ה אסורה לו מ"מ משכחת שיהי' היתר לאיסורא באם יסתלק הכה"ג עפ"י המלך ואחיו הכהנים וכמש"כ התוס' יומא (די"ב ע"ב) ד"ה כה"ג דכה"ג מתמנה בפה ומסתלק בפה וכיון שמסתלק מעיקרו בוודאי מותר באלמנה ובעולה, ומש"ה בעי קרא דאינו שותה, אבל בעריות שאין היתר לעולם לאיסורם ולא קרינן בי' כלל ונטמאה וה"א דאין מקנין על ידם קמ"ל ועיין פ"תסי' קע"ח ס"ק ל"א, ובחידושי לסנהדרין שם הארכתי עוד בזה בדברי הר"א ששון והשבות יעקב ועיין כאן הגהות חרח"ל גם יש לחלק דהמהר"א ששון לא נסתפק אלא בעידי קו"ס דהיא טמאה רק מספק אבל בעידי טומאה וודאים פשיטא דנאסרה לבועל שני ע"י זנות.

שם איש אמר רחמנא ולא קטן, ידוע מחלוקת הרמב"ם והתוס' בפירושא דהאי דינא דקטן וזמנו של זה לא כזמנו של זה, דהרמב"ם פ"א דין ו' כתב שהוא הקטן פחות מבן ט' ואין אוסרים אותה עליו, משמע דבבן ט' איש מקרי לגבי שכיבה ואוסרה עליו, אבל רבעהתו"ס כתבו כאן ד"ה אבל דדוקא משתיה ממעט לה קרא אבל נאסרה ע"י ב"ט אע"פ שאינו איש וכו', וכמו שכתב המל"מ פ"א דין ג' ועיין בהרע"ב כאן מ"ד ובתוס' רעק"א שם וכבר השיגו עליו שהביא ממרחק לחמו מתוס' יבמות נ"ח ע"ב בד"ה ע"י גלגול, ועיין פ"ת אהע"ז סי' קע"ח ס"ק ד', ומזה הוכיח המל"מ שם דדין קינו שייך אפילו במקום דליכא איסור דיחוד דאל"כ למ"ל קרא ת"ל דאיסור יחוד לא שייך בפחות מב"ט שנים כמש"כ בפכ"ב מהל' א"ב דין י' עיי"ש, ובא' דין הנ"ל הוא ג"כ מה"ט שלא גזרו על היחוד אלא באיש הראוי לביאה והוא חד בחד עם האי דינא דושכב איש אותה ממעט פחות מב"ט, גם מלשון הרמב"ם „שלא גזרו אלא על יחוד" וכו' משמע דוקא בהני שיחודן אסור מטעם גזירה, אבל בהני שיחודן אסור מדאורייתא גם בקטן כי האי אסור וצ"ע, גם י"ל דבקטן פרוץ וחצוף אף בהאי שיעורא אסור כיון שחזינן שיודע הוא טעם ובוזה דרכיו וכמעשה נורא שאירע בשו"ת חות יאיר סי' ע"ב עיי"ש בוודאי אסור אלא שאינו אוסר על בעלה ולכך ממעט לו מושכב איש, ועיי"ש במלמ"ל מה שהעיר עוד דהא למ"ל קרא למעט קטן פחות מבן ט' ת"ל דכיון דאינה נאסרת אין כאן קינו עייש"ה, ועיין בהתורה והמצוה פ' נשא סי' ל"ח שכתב לישב דעת התוס' משום דפה כתוב ש"ז ופחות מבן י"ג אינו מזריע ומוליד כמ"ש בסנהדרין (נ"ז) וכו' ויש מקום לדברי התוס' שממעט גם יותר מב"ט שלענין שכיבה של ש"ז אינו איש ופה אין ריבוי לרבות יותר מב"ט, את"ד, וצ"ע עליו דהרי אמרינן הכא דשחוף מקנין על ידו ופריך פשיטא ומשני מד"ת ושכב איש אותה ש"ז א"ר והא לאו בר הכי הוא קמ"ל ע"כ וא"כ חזינן דלא מקפדינן על ביאת דש"ז שיהא ראוי להוליד ונדחה דברי המלבי"ם מט"ז אלא שבאמת צ"ע על הגמ' ואימא אין ה"נ וכמו שקאמרו התוס' לעיל בע"א ד"ה וזו עיי"ש, וכמו שדרשינן לקמן ואלא ש"ז למ"ל וכו' פרט לד"א וכו', ועיין במדר' ובילקוט בפסוק ויתן איש בך את שכבתו להביא את הסריס וכו' ועיין בתוס' ד"ה שחוף וכו' ולא נקט סרים וכו' עיי"ש ויל"ע, ובילקוט שם בשם ספרי זוטי הביא תחת אישך לרבות בת ט' שנים סג ויום אחד שיקנו לה וישקו אותה מתחת ידו ע"כ והנה כפי נוסחא זו הוא מקור נפתח להרמב"ם שפסק בפ"ב דקטנה מקנין לה לאוסרה על בעלה וס"ל להספרי זוטי יותר מזה דאף משקין אותה ולא ס"ל המיעוט דאשה פרט לקטנה, אבל קשה מאד לעשות מחלוקת בזה, ועוד הדבר תמוה לדונה לקטנה בד"נ כזה וגם שבועתה אינה שבועה וכמו שהעיר המנ"ח כה"ג, וע"כ נ"ל לגרוס תחת אישך לרבות בן ט' שנים שיקנו לה וישקו אותה, וראיה מכאן לשיטת הרמב"ם דהמיעוט הוא דוקא לפחות מב"ט אבל יותר מב"ט מקנין ומשקין על ידו, וכן משמע הלשון של הספרי דקא מסיים וישקו אותה „מתחת ידו" דאי קאי על קטנה למה מסיים באלו השתי תיבות „מתחת ידו" שאין פתרון להם, אבל אי קאי על קטן א"ש במשקין את האשה מתחת ידו על ידי סתירתו של זה וצ"ע בזה ואין בידי הזית רענן לראות מה הוא מפרש על זה הספרי זוטי:

ועיין בתו' קדו' כ"ז ע"ב ד"ה ה"ג וכו' וי"ל דס' רב מאיש אחר דקאמר הי' אפי' מקטן שאין מקנאין על ידו דלא שייך בו שב' ואפ"ה מגל' ועולא לית ליה האי סבר' ע"כ ועי"ש במצפה איתן ביאר היטב הטעם דתליא בפלוגתא דהתוס' ורמב"ם דידן ועולא ס"ל כהרמב"ם ולפ"ז לא יכול לגלגל דזה הכלל כל שתבעל ולא היתה אסורה לו לא היה מתנה עמה וכו' עייש"ה, ועיין כאן בהמאירי שכתב ויש חולקין לומר כן אף בב"ט דהכא מעטה קרא ואין הדברים נראין עכ"ל, שוב ראיתי בנחל איתן פ"א מסוטה דין ו' שנעלם ממנו הרבה הערות של המל"מ כמש"כ לעיל כן מש"כ שם בהגה"ה הוא כמש"כ במצפה איתן הנ"ל, וכן הביא הילקוט הנ"ל שת"ל אני זכיתי בה תחילה ג"כ והביא הגירסא בנוסח זה תחת אישך לרבות בן ט' שנים ויום א' שיקנו לה וישקו אותה מתחת ידו הרי מצינו בפירוש דמרבה בן ט' לקינוי עכ"ל, ולא העיר שלפ"ז גם משקין אותה על ידו, וזה דין חדש כן הביא בשם המד"ר דג"כ מרבינן ליה מכי נטמאת לרבות בן ט' שנים שמקנא לה ע"כ, וכן הערה הרש"ש בחידושיו לרמב"ם דפוס ווילנא ועיין הגהות פורת יוסף ליבמות שבסוף מס' נדה שם שחוף מקנין על ידו ופוסל בתרומה וכו', המעיין יעיין בק"א במנ"ק ובתוהק"נ בענין דשחוף עייש"ה ולעיל במנחת פתים מש"כ וצע"ק על הא דפריך גמ' פשיטא, דמהיכי פשיטא ליה ד"ז שיקנאו על ידו ושיפסול מתרומה באב"מ אם אין שום עונש עליו, וראיה מזה לפירוש ר"ח ולהיש"ש פ"ו דיבמות דשחוף משמש באב"ח אלא דא"י להזריע כדפר"ח יעו"ש ולפ"ז שפיר פריך פשיטא, שו"מ בזה במנ"ח מ"ע רס"ו ובמנ"ק כאן, – ובשו"ת נחפה בכסף ח"ב סימן י"ט מאהע"ז מעשה שהיה שב"ת אחד שמוחזק שאין לו גב"א כלל ונשען על ביתו ולא יעמיד ויהי היום ונתפס האיש שחו"נערוה אחת והמנהג לענש ניכסין על הקריבות והוא אמוד וכשרצו להענישו טען שלגבי דידי' אין זה איס' וטעמו שמד' הר"מ נראה שעיקר איסור הקריבות היא מפני הרגל עבירה ובדידיה אפילו אם יבוא ליכא שום איסור תורה וכו' יעו"ש והוכיח המחבר כדברי הב"ת מדברי הרמב"ם ז"ל דכל שאנו מובטחים שלא יבוא לידי הרגל עבירה או באופן דידיה ליכא איסור תורה על קרובות אבל איסורי דרבנן מיהא איכא דכיון דחזינן דסוגיא דידן ורמב"ם וטור ומרן בש"ע סימן קע"ח דמ' דבביא' שחוף שהוא משמש באב"מ נאס' אשה על בעלה דאל"כ לא היה קינוי וכמו שהק' שם אביי לרבא שאמר פרט לשקינא לה דרך איברים וז"ל א"ל פריצותא בעלמא הוא ופריצותא מי אסר רחמנא שאסור ופרש"י פריצותא מי קאמר רחמנא אשה על בעלה מש"ה וכיון דלא מתסרא עליה בהם פשיטא דלאו קינוי הוא עכ"ל ועיין לה' מגילת אסתר שדחה ראית ס' זוהר הרקיע מסוגיא זו לס' הרמב"ן על פרש"י הנז' יעש"ב שהדין עמו ופשוט וא"כ נמצינו למודין מסוגיא זו דלאיסור אשה על בעלה ולפוסלה מה"ת כדין זונה היא נאסרת אפי' בביאת שחוף שהוא משמש באב"מ וכ"כ הב"ש בסי' כ' סק"ה ודוקא לענין כרת ומיתה הוא מש"כ הר"מ פ"א מה' א"ב דין י"א דאיני חייב שאין זו ביאה וכן סיים וז"ל אבל פוסל מן התרומה וב"ד מכין את שניהם מ"מ וה"ה הביא שם סוגיא דשבועות וסוטה וסיים בזה"ל ומ"ש מ"מ הוא מפני שזה פטור אבל אסור הוא וכבר ביארתי כיוב"ז פ"א מהל' שבת עיי"ש וא"כ נמצא אתה למד דבביאה זו ג"כ יש איסור תורה אלא שהוא פטור ממיתה ועונש וכיון שכן ראוי לעשות גדר וסייג מדרבנן בקריבה זו יעוש"ה באורך במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן זל"ה, והנה בסברתו זאת י"ל קושית השעה"מ הל' איס"ב שהקשה לדברי הרמב"ם דיש איסור קריבה בלאו דלא תקרבו א"כ תקשה מאי ס"ד דגמ' בריש יבמות דפריך וליתי עשה ולידחי ל"ת דח"כ הא לא הוי בעידנא דבנשיקה עבר על לאו דלא תקרבו ומצות יבום לא הוי עד העראה לפחות עיי"ש שהניח בצ"ע, ולפי הנ"ל א"ש דהקריבה אינו אסור רק במקום דהביאה בעצמה אסור' אבל אי הביאה בעצמה מותר משום דאתי עושה ודחי ל"ת אין התחלת איסור על הקריבה כלל, וכדומה שכ"כ הבית הלוי ח"א ליישב קושית השעה"מ הנ"ל בסברא הנ"ל וכן מצאתי אח"ז שהקדימו בזה כבר החמד"ש חאור"ח סי' י"ח יעו"ש ואכמ"ל, וכמו כן ראיתי בשו"ת זית רענן חאהע"ז סי' א' בזקן אחד שנתבטל כל כוחותיו וכו' אם מותר ביחוד ורצה לדמות זה לקטן פחות מב"ט שמותר ביחוד, ושוב הביא ראיה משחוף דידן והשתא אם נאמר דשחוף מותר ביחוד א"כ ליכא צד פשיטות לאיסור וקמ"ל שמואל דלא תלי זב"ז א"ו אף בשחוף איכא איסור יחוד וכו' יע"ש ותימה עליו שלא סתר זה מהא דאמר איש למעוטי קטן ולרמב"ם מיירי בפחות מב"ט דליכא איסור יחוד כלל כמו שהזכיר בעצמו מקודם וגם לדברי הנחב"כ הנ"ל בוודאי איסור ביחוד זקן ושחוף ולא דמי לקטן:

ועיין בשעה"מ סוף פ"א מהל' אישות אם בא באב"מ לשם אישות אי קנאה אי לא יעוש"ה ודו"ק ובמנ"ק הביא קצת ראיה דאשה אינה נאסרת לבעלה באב"מ דלא כהב"ש אהע"ז סי' כ' שהחליט בפשיטות דנאסרת על בעלה מהא דפריך בסנהדרין (דמ"א) אלא עדי נערה המאורסה דמיקטלה היכי משכחת לה הא יכולין לומר לאסרה לבעלה באנו יעו"ש והא ע"כ הב"ד מחויבין לשאול לעדים אם בא עליה באב"מ או באב"ח דהא אם בא באב"מ אינו חיוב מיתה וא"כ שפיר נהרגין כשאמרו שבא עליה באב"ח דאי לאוסרה על בעלה לחוד באו היה להם לומר שבאב"מ בא עליה את"ד, ולדעתי לא דק במחכ"ת ואפילו קצת ראיה אינו דהא אי אפשר להם להעדים לראות כמכחול בשפופרת אלא משיראו כדרך המנאפים סגי להורגם וא"כ מהיכן יכולים לידע אי באב"ח או לא ואי לשיטת הבה"ג כבר הקשו על זה בנוב"י ועוד מגמ' דסנהדרין הנ"ל, ובוודאי אין הב"ד מחויבים לשאול לעדים אם בא עליה באב"ח דרובא וחזקה הוא שרובם אינם סריסים וכדומה אלא דלמ"ד דחיישי למעוטי, יש להעיר לומר דהב"ד מחויבין לשאול אם היה באב"ח ויש לעיין עפ"י זה במכות שם דף ז' ע"א ובתו' שם וקצרתי אבל להלכה אין שום מקום לשאלה זו ודו"ק ומש"כ ברצ"ח כאן דשחוף מקנין ע"י דוקא להפסידה כתובתה לא דק כמבואר ברמב"ם ריש הל' סוטה שמשקין אותה על ידו וכן משמע בכל הראשונים, ועיין בלשון המאירי שכתב ומאחר שמקנין אף ע"י שחוף ר"ל שכל שנסתרה עמו אחר הקינוי ביאתו חשובה ביאה ליבדק עליה צריך לברר וכו' עכ"ל מבואר דבודקין אותה: שם ברש"י ד"ה ופוסל בתרומה וכו' כגון עכו"ם וכו', עיין במאירי שכ' ב"ט פוסלה מן התרומה וכו' ואפי' היה שחוף וכו' עיי"ש והנה מבואר שם ביבמות דדוקא בני ט' ואפילו ספק ב"ט או לא פוסלין יעוש"ה, ונתעוררתי במק"א לפמש"כ הרמב"ם דלא ניתנו שיעורים לב"נ ואף פחות מב"ט אם הוא חריף נענש כידוע, וא"כ עכו"ם פחות מב"ט מדוע אינו פוסל ונתעורר אצלי ספק זה בעובדא שאירע בתו"ח חאהע"ז סי' י"ט עיי"ש, וצ"ל דבמה שנוגע אצלינו לפסול בת ישראל אזלינן בתר שיעורי' ישראל שצריך להיות דוקא ב"ט ודו"ק ועוד י"ל באופן אחר וקצרתי ורק לעורר באתי:

שם בתוס' ד"ה למעוטי בהמה וכו' תימה וכו' א"כ רבא דאמר בפ' הבא על יבמתו דיש זנית לבהמה וכו',כבר עמדו המפרשים מהיכן הוציאו ד"ז דלרבא יש זנות לבהמה וכו' ועיין רש"ש שכ' דהוא מדאמר שם (נ"ד) להטיח בבהמה וכו' דהא קמכוון לשם ביאה בעולם יעו"ש, וכן כתב בקרן אורה ועי"ש עוד מה שהעיר בזה דלמ"ל הש"ס למימר דאין זנות לבהמה דשפיר אימעט מאיש ולא בהמה יעו"ש וכבר עמד בזה המהר"ם מלובלין בשו"ת שלו סי' קט"ז ואמר ואף אתה אמור לו דלהכי יליף לה מאתנן זונה דלא ליתסר לכהן משום זונה דאי הוי יליף לה מאיש דכתיב גבי סוטה, הו"א משום איסור דא"א אינה נאסרת, אבל מ"מ, אסור לכהן משום איסור זונה לכך יליף לה מדכתיב אתנן זונה וגומר דאפילו משום זונה אינה נאסרת יעו"ש ובזה מישב נמי קושית התוס' הנ"ל אליבה דרבא וכו' יעוש"ה, וקבלתי מכתב חד"ת בע"ז בזה"ל ב"ה ר"ח כסליו תרפ"ג בירושלים ת"ו שוכטו"ס לידי"נ הרב הגאון מו"ה פנחס עפשטיין נ"י הנני לקיים מוצא שפתי ואכתוב לו איזה הערות על הקונטרס' הנדפסים למס' סוטה, אשר בה בחר למשקל ולמטרי טובא ובה העמיק הרחיב בפלפולא חריפתא ויעזרהו ה' לברך על המוגמר גמרה של תורה במס' זו עד גמירא וכו', ואגב אורחין אכתוב בד' התוס' סוטה כ"ו ע"ב ד"ה למעוטי וכו' ורבים שואלים אפוא נמצא זה בד' רבא וכו' ורחוק בעיני לומר שכוונת התוס' לד' רבא ביבמות נ"ד להטיח וכו' דאכתי מנ"ל כן דילמא אף שאין זנות בבהמה אבל עכ"פ לשום ביאה מכוון כפרש"י שם, (א"ה כבר קדמו בזה הגרש"ש כמו שרמזתי לעיל) ולכן לבי אומר לי שכוונת התוס' לד' רבא ביבמות נ"ד עמוד ב' אם א"ע להעראה דכ' גבי אחות אב תנהו ענין להעראה אה דבהמה משמע דס"ל יש זנות לבהמה, דאל"כ אין שייך דנלמד העראה דילה מהעראה דכ' גבי ערוה דכאן שאין זנות לבהמה אין לה שייכות לעריות כמש"כ תוס' יבמות ב' בד"ה דא"כ וכן משמע דבאעו"ע בעינן שיהי' שווים ממאי דפריך שם בגמ' מיד אח"ז מכדי בהמה חייבי מיתות ב"ד מ"ט כתיב להעראה דידה גבי ח"כ לכתוב גבי מיתות ב"ד ומשני איידי דכולי' קרא לדרשא וכו' וזה התי' מספיק רק אם יש לה עכ"פ שווי בדמיון להם דהיינו שגם היא בכלל עריות, אבל אי אין זנות לבהמה לא דמי להו כלל וא"כ מ"ט כתב לה קרא גבי עריות כלל, וע"ז לא יועיל שינויא דאיידי וכו' דמשום איידי אין ראוי לכתוב אלא דבר הדומה אליו כמובן, (א"ה יש לפקפק בזה אלא שקצרתי):

שלמה אהרן ווערטהיימער דומ"ץ ומתשוב' מהר"מ מלובלין סי' קט"ז נראה שהבין דראיית התוס' מד' רבא דאמר מנא הא מילתא דאמרי רבנן וכו' יעו"ש ותמה דלפי"ז לא הוי צריך תוס' להביא מפ' הבע"י דדברי רבא אלו הם גם בסוגיין עכ"ד, ובעיקרא דהאי דינא המוזר שבמהר"ם לובלין הנ"ל מצאתי כתוב אצלי מיום ד' יתרו תרע"ג בזה"ל בשו"ת מהרמ"ל סי' קט"ז שהובא בב"ש אהע"ז סי' ו' ס"ק י"ז ובט"ז שם כתב אבל נראה לי דגם בשביל זה אין בו שום בית מיחוש משום דכיון דהוכחנו דברוח ושד אין בו איסור דא"א א"כ מהיכי תיתי לן לומר דאקרי זונה דהא לא איקרי זונה אלא הנבעלת ביאת אסור וברוח ושד לא אשכחן איסור בקרא דבשלמא גבי בהמה דיש בה דין סקילה הוי סל"ד לומר דיש זנות לבהמה לכך איצטריך לן למילף מקרא דאתנן זונה וכו' דאין זנות לבהמה אבל שד ורוח מה"ת לן לומר דיש זנות ברוח וכו' יעוש"ה ונראה לי להביא קצת ראיה לנידון כזה מירושלמי שבת פ"ק הל' ג' וז"ל מעשה בחסיד אחד שהיה יושב ושונה אל תאמין בעצמך עד יום זקנותך כגון אני, אתת חדא רוחא ונסיתו' ושרי תהי בה אמרה ליה לא תצוק רוח אנא אזיל ואישתוי לחבירך ע"כ ומשמע דבזה נח דעתו הלא אם רוח היתה ג"ך אסורה משום זנות א"ו דמותר, אלא דיש"ל דקעבר משום שז"ל, ונראה דכבר קודם המעשה כבר התחיל להתחרט ועיין מפרשים שם, וכמדומה שבשו"ת חיים שאל מהגאון חיד"א ז"ל נמצא ג"כ תשובה בזה הענין של המהר"מ ז"ל ומדבר בזה הרבה ואין בידי כעת, כן ראיתי אח"כ בשו"ת ר"ח כהן ז"ל שחולק על המהר"ם וכתב דאפשר דשד גרע מבהמה דאיתא בסנהדרין דף נ"ח ע"א והיה לבשר אחד מי שנעשה בשר אחד יצאו בהמה וחיה שאין נעשית בשר אחד שאין יולדים מן האדם עכ"ל רש"י שם, אבל גבי שד מצינו בר"פ המוכר את הספינה גבי הורמין בר לילית דאמר התם שמעו בי מלכא פ' רשב"ם וז"ל וא"ד מלכא קיסר שהיה ירא שלא יטול המלכות ממנו שהיה אותו שד מאדם הבא על השידה עכ"ל ולפ"ז אע"ג דבהמה אימעטא היינו משום דא"י מאדם אבל שידה דיולדת מאדם שפיר נאסר משום זונה עכ"ל אבל י"ל דדוקא שידה יולדת מאדם, אבל אשה אינה יולדת משד וכדדייק הרשב"ם בלישני' מאדם הבא על השידה, גם יש לעיין ברא"מ פ' בראשית על הפ' ומכל החי אפילו שדים כתב וז"ל דאל"כ לא ליכתוב קרא אלא מכל בשר דקאמר קץ כל בשר לשחת כל בשר וכ' אלא להודיעך שאפי' אותן שאין להם בשר גויה אלא החיות לבד שהן השדים הביא אל התיבה להחיות שלא ימותו במבול שגם הם מתים כבנ"א כדאיתא בחגיגה עכ"ל, ועיין רמב"ן ע"פ ע"כ יעזוב וכו' ובמזרחי שם, ועל הטעם שכתב המהר"מ דרוח ושד לא נקרא איש השיג עליו הגר"ח כהן מגמ' דמגילה דפריך ע"פ והנה איש עומד לנגדי ודילמא שד הוי יעוש"ה ושמעתי שכבר השיגו על זה דלפי האמת שהיה שם מלאך שפיר כתב הקרא והנה האיש עומד לנגדו, וי"ל ועיין מדרש רות סי' מ"ח וז"ל אמר לה מי את רוח או אשה אמר' אשההרי שרוח לא נקראת אשה וי"ל כמובן וז"פ, גם י"ל בזה דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד, כדאמרינן בעלמא, כן יש להעיר לדעת מהרמ"ל דא"כ מאי הקשו התוס' דלרבא מתניתין למעוטי מאי הא י"ל למעוטי רוח ושד, אבל זה לא מידי דמתניתין ל"ל הכי דקאי על קינו הבעל וזה א"א שהבעל יקנא אותה מרוח ושד דזה אינה בידם וא"א לעדים לידע כלל מזה ומש"ה לא מקמו נמי הגמרא דש"ז למעוטי ש"ז דרו"ש אלא כנ"ל וז"פ וא"ר להאריך בזה:

שם פרט לשקינא לה שלכ"ד וכו' ובעל הא קא קפיד, קמ"ל ופרש"י אל תסתרי עמו להבעל שלכד"ר עכ"ל, ובהמאירי לא פירש כן אלא שקינא לה סתם ובא עליה שלכ"ד וכו' וכו' הא לא בא אלא למעט את הנשיקה שאינה אלא מגע בעלמא כנגיעת שאר אברים וכל שקינא לה סתם ובא עליה זה דרך איברים אע"פ ששותה מצד הסתירה מ"מ אין המים בודקין אותה וע"ז נאמר ש"ז כלומר שבביאת אברים אין המי' בודקין אותה שאין זה אלא פריצותא בעלמא ולא אסרה תורה את האשה על בעלה בכך וה"ה לביאת אונס ושגגה את"ד ודבריו צע"ג אצלי בפירוש השמעתתא דקאמר קמ"ל ועכ"פ י"ל דלרש"י דמיירי שאמר לה בהדיא אל תסתרי עמו להבעל שלכ"ד וכו', דבכה"ג אינה שותת כלל ולדברי המאירי שקינא לה סתם בכה"ג שותת אלא שאין המים בודקין וצ"ע, שו"ר שדבריו מבוארין ברמב"ם פ"ג מהל' סוטה דין כ"ד ועיין במנ"ל שם שעמד על דבריו והביא דברי התוס' ביבמות בזה יעו"ש ויש להאריך עוד בזה בכמה הערות וקצרתי: גם יש להעיר דמתבאר משמעתין מפורש דבסוטה גם בשלא כד"ר מיירי קרא ואסורה לבעלה, וא"כ יש להעיר מגמ' דמעילה י"ח ע"ב דמבואר שם בגמ' ורש"י ותוס' ד"ה ואומר וכו' ובד"ה יכול דבסוטה הוי נהנית ולא פגם יעוש"ה, והא כיון דבסוטה מיירי נמי בשלכד"ר ומבואר הוא בכמ"ק דבשלכ"ד אינה נהנית כלל ויש לה צער, ועיין קדושין ויומא וסנהדרין ובשעה"מ סוף פ"א מהל' אישות ודו"ק וא"כ בסוטה נמי הוי לא נהנית ולא פגם ויל"ע בזה, וכיוב"ז כתבו בתוס' קדושין נ"ג ע"ב ד"ה אף להביא ראיה דתמעול מעל הוי במזיד דכתיב גבי סוטה גבי איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל והתם ע"כ במזיד קאמר דודאי כשמזנה מזידה היא וכו' עיי"ש ועיין בשו"ת מהרי"ק שורש:

ומה שהקשה הק"א דמכאן ק"ק לדברי הרמב"ם שכ' דעל קריבת של עריות עובר בלאו דלא תקרבו וכי' יעו"ש כבר קדמו בזה הזוהר הרקיע שחיזק בזה סברת הרמב"ן והובא במג"א לספר המצות מל"ת שנ"ג יעו"ש שמדחה זה עם פרש"י דהכא כמו שמתרץ נמי הק"א ואכמ"ל בזה כן הקשה הק"א על דברת המהרש"א שכתב דלענין שפחה חרופה אין חילוק בין כדרכה לשלכ"ד דזה נגד שמעתא דכריתות עיי"ש, עיין גם להרש"ש והגהות בעל מצפה אותן עיי"ש, בשם הרשב"א, – ועיין בת"ה מה שמיישב הערת הק"א על התוס' גבי קטן יעו"ש ע"פ דברי התורה ומצוה דממעט קטן משום דכתיב ש"ז וכו' יעו"ש כבר הבאתי ב"ה לעיל דברי התו"ה והקשיתי עליו מסוגיאן דכאן גבי שחוף דקאמר שמואל איפכא דליכא למדרש הכי וכנ"ל וחידוש על הת"ה שלא הרגיש בזה, וערבך ערבא צריך, כן מה שהביא הת"ה לעיל בד"ה אבל בשם הבנין יחזקאל במאנס בתולה שהיא אחות אשתו דולו תהי' לאשה חל עליו בעת העינוי וממילא באחות אשתו לא חל עליו כלל ואח"כ כשמתה אשתו אינו מחויב לישאנה ע"ש והעיר עליו מכאן דונטמאה לבועל וכו' וה"נ תחול המצוה עליו אחר כן אם אין דיחוי אלל מצות יע"ש, והנה ל"ד לכאן אף כי עוכל' לדנא, דהתם מחמת האיסור נפקע מהמצוה והחיוב דקום ועשה אבל הכא ה„איסור" אינו חל מפני האיסור הקדום, אבל כי מצא מקום שפיר חייל וז"פ לחלק בין חיוב לשלילה אלא שבאמת גם שם תלי בדין זה דדיחוי אצל מצות עיין במנ"ח מצות אנוסה בזה, והוא ירושלמי ערוך פ"ב דכתובות היה נשוי את אחותה כבר נפטר מתה כבר נפטר ופי' דאע"פ שמתה אשתו אח"כ אעפ"כ פטור מלכונסה ועיין עמק יהושע סי' כ"ב ואכמ"ל בזה, ומה שהעיר שם בן המחבר על שיטת ר"ת כאן בתוס' שאנ"ץ, ועיין בהגהות היעב"ץ כאן ובשו"ע שלו וט"ס כאן בתוס' שאנן וצ"ל כמו שאיתא בתוס' הרא"ש דמכאן מביא ר"ת ראיה דגוי אוסר אשת ישראל בביאתו ומעשה היה לפניו וכו' עיי"ש:

ובמאי דממעטינן קטן מאיש, יש לספק אם גם חרש ושוטה דינא הכי ואם הם אוסרים אשה על בעלה ועיין בשו"ת מהרי"ל ובאמרי בינה חאור"ח שפשיטא ליה ששוטה שבא על א"א הולד ממזר כמו שהבאתי כ"פ ובכמ"ק ממעטינן מאיש גם חו"ש, ועיין בירושלמי תרומות ריש פ"א על הפסוק מכל איש אשר ידבנו לבו, הובא בתוס' חולין (י"ג ע"א) והמנ"ח במ"ע שס"ה לא נתעורר בזה ויל"ע וקצרתי גם אם לא כן, הוה יכול לומר דשאיני איש למעיטי שוטה דלא מקרי איש, גם יש לעיין באנדריגנוס וכחו שממעטינן אשת אנדרוגונוס שאינה שותה משום שאינו איש, כנ"ל ושאינו איש למעוטי אנדריגנום ועיין וה"נ י"ל בסוף שו"ת רמ"ע מפאנו בפירושו לפר' אנדריגנוס דנשוא ולא נושא יעו"ש מ"ג, וברמב"ם סוף הל' א"ב ובש"ע סי' כ"ב ולמיעוט בקיאותי לא אדע כעת דבר ברור ומצאתי במנ"ח מ"ע ל"ה שכתב ואנדריגנוס לדעת הסוברים דהוא זכר וודאי חייב על א"א, אבל להר"מ דהו"ל ספק א"א דלמא הוא אשה עכ"ל: ובהא דא"ל רבא שלכד"ר משכבי אשה כתוב וכו',בספרי פ' נשא מרבי לה בזה"ל ואת כי שטית אין לי אלא כדרכה שלכד"ר מניין ת"ל וכי נטמאת עיי"ש סי' ס"ב, ועיי"ש בהתוה"מ, מבאר שם גם בהא דמרבי מויתן איש בך את שכבתו להביא את הסרים דלשון שכיבה מציין שכיבה שא"ר להוליד ובזה מיישב קושית השער אפרים הנז"ל, ומשום דבהשקאה משביע ויתן וכו' שכבתו שכולל שכיבת הסרים ולהכי לא אמר ביבמות דש"ז דכתיב גבי סוטה ממעט אב"מ וא שבסוטה משביע גם על הסריס ואב"מ נמי נכלל במש"כ את שכבתו ומביא גם מנדה מ"ג יעו"ש גם בזה אינו מביא באר היטב מאי דאמר שמואל לעיל דמד"ת ושכב איש אותה ש"ז אמ"ר והאי לאו בר הכי הוא קמ"ל וע"ז פריך הגמ' ואלא ש"ז ל"ל וכו' ומשני דקאי על דרך איברים, א"כ קושיתו מבואר בגמ' ועיין מש"כ לעיל ע"ד:

עיין במ"ל פ"ד מהל' סוטה דין כ"ד דלפי"ז דאשמיענן דבעינן שיהי' הקינוי בדבר האוסרה, נ"ל דה"ה אם אמר לה אל תסתרי עם פלוני שמא יאנוס אותך דלא חשיב קינוי, ואם נסתרה אינה אסורה ואע"ג דקרא דש"ז לא כתיב גבי קינוי אלא גבי טומאה, מ"מ ע"כ לומר דלקינוי איצטריך דגבי טומאה למאי איצטריך את"ד ויל"ע לפ"ז בכהן שקינא לאשתו כך אם נאסרת כיון שנאסרת לו באונס ועיין לעיל אשת כהן שותה ומאי דפריך שם עיי"ש ודו"ק די"ל דקינא לה באופן זה, אך י"ל דאין קינוי אלא שלא תמעל מעל דהיינו זנות מזיד דמועלה בו משא"כ באונס דרק מכח קדושתו הוא אין כאן מעילה, ויש לסמוך לזה מלשון התוס' קדושין נ"ג ע"ב ד"ה אף וכו' וראיה דמעילה הוי במזיד דכתי' גבי סוטה גבי איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל והתם ע"כ במזיד קאמר דוודאי כשמזנה מזידה היא וכו' עיי"ש וי"ל וקצרתי: שם ושאינו איש וכו' אר"פ למעוטי בהמה וכו', היטב אשר פירש בזה בתפארת ישראל בפירושו למשנה זו אות כ"א דלהכי לא נקט ומבהמה, היינו אליבא דר' יוסי (בכלאים פ"ח מ"ת) דקאמר דאדני שדה מטמא באוהל כאדם והיינו לפי הירושל' שם בר נש דטור והוא מין קוף גדיל בקומת אדם ולהכי איצטריך הכי לאפוקי דאע"ג דלר"י איני בהמה אעפ"כ איני איש, עכ"ל, וכה"ג כתב הגאון יעב"ץ זצ"ל בלחם שמים למס' ביכורים ליישב המשנה דביכורים פ"ב מ"ו דתנן דם מהלכי שתים והצריך עיון התויו"ט דמדוע לא תני דם האדם עכ"ל יעו"ש ותירץ הוא ז"ל דמתניתין אתיא כר"י דנימוקו עמו דס"ל בשלהי כלאים אדני השדה מטמאות באהל כאדם, אע"ג דלאו אדם נינהו וה"ה לענין דמן שמכשיר עכ"ל וממשנה דכלאים שם משמע דאדני השדה איני קוף, דהרי שם במשנה ו' קחשיב עוד הפיל והקוף מין חיה, ומצאתי כתיב אצלי בגליון משניות שלי על משנה זו יל"ע מאדני השדה דלעיל, ועיין במס' ידים לענין נט"י ואו"ח סי' קנ"ט ולענין שחיטה ס' ו' ובבה"ט ובפ"ת ובח' הגרע"א שם ובסוף מס' מעילה, ולענין עירובין וקצרתי עכ"ל, ועל דברי היעב"ץ הנ"ל ג"כ יש לעיין ואכמ"ל בזה:

תוכן העניינים

מנחה חריבה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה