מנחה חריבה· רבי פנחס אפשטיין
דף כ"ה
ע"א עוברת על דת צריכה התראה להפסידה כתובתה או אינה צריכה מי אמרינן כיון דעוברת על דת היא לא בעי התראה או דלמא דבעי התראה דאי הדרה בה תהדר בה עכ"ל, אינו מובן לי היטב פירש הדברים וכפל הלשון ומאי מוסיף לבאר בזה שאמר כיון דעוברת ע"ד היא לא בעי התראה, וכן במאי דאמר דאי הדרה בה תהדר בה, נראה ככפל לשון, ונראה להסביר קצת עפ"י מה שכתב המל"מ ריש פ"ב מסוטה ד"ה והנראה דבירורן של דברים הוא זה דכל אותן ששנינו בפ' המדיר דיוצאות בלא כתובה לאו משום דאינהו עביד איסורא דלא מצינן בשום מקום דאם האשה אכלה חלב ודם שתצא בלא כתובה אלא דעוברת ע"ד דוקא שמכשלת את בעלה וכו' ודת יהודית שיוצאה בלא כתובה התם לאו משום איסורא דידה היא אלא כיון שעשתה דבר פריצות אימור זונה היא וזנתה תחתיו ומ"ה הפסידה כתובתה לא משום האיסור עצמו את"ד, והשתא יש לפרש קצת דהכי קאמר מי אמרינן כיון דעוברת ע"ד היא, פירש ועוברת ע"ד יהודית כמושפרש"י ולכך יש לחושבה כזונה, ולא בעיא עוד התראה, או דילמא תבעי התראה דאי הדרה בה תיהדר בה, פירש דאי לאחר התראה תחזור בה ומהני חזרתה, פירוש וסימן הוא שלא זנתה תחתיו אלא פריצותא בעלמא חזי בה, ורק איסורא היא דעבדא, ומשום איסורא בעלמא אינה מפסדת כתובתה עיין פרש"י היטב ותראה שאפשר כוונתי אל המטרה ומה שכתב רש"י עובר על דת יהודית, ולא דת משה כבר הוציא מזה הב"ש באהע"ז סי' קי"ז דבעוברת ע"ד משה אין צריך התראה כיון דהכשילתו ובשו"ת הגרעק"א זצ"ל סי' קי"ד הביא דבהפלא"ה סתר לדברי הב"ש עיי"ש מה שכתב בזה אך הב"ש בעצמו כתב דמשמעות כל הפוסקים אינו כן עיי"ש:
שם מאי לאו לאפסודי כתובתה, עיין תוס' לעיל ריש פרקין, ויש לעיין בזה אי כתובה דאורייתא וכמו שהעירו בכזה המפרשים ז"ל, ומשני אביי לא לאוסרה עליו ולכך בעי קינוי, ובתוס' שאנץ כתב דקשה למ"ד אוסרין על היחוד למה לי למתני' למימר דמהני קינו לאוסרה עליו פשיטא, וי"ל דאצטריך אפי"ה דאינה אסורה משום יחוד כגון בפתח פתוח לר"ה וכו' א"נ כגון שבעלה בעיר דאין חוששים לה משום יחוד ואפ"ה לענין תורת סוטה אשמעינן מתניתין דחשבינן ליה לסתירה אפי' בעלה בעיר וכו' עכ"ל, וכן פסק הרמ"א סי' קנ"ח בשם תה"ד סי' רמ"ד עיי"ש, ונ"ל עוד נפ"מ דאי משום אוסרין על היחוד, היינו רק משום ספק בעלמא ואפשר נמי דהוא מדרבנן בעלמא, קמ"ל לאוסרה עליו מטעם סוטה שעשאה הכתוב ספק כוודאי שאפילו ידע שטהורה היא הוא עובר כמש"כ התוס' לקמן כ"ח והמפרשים ז"ל, וגם איסור מדאורייתא הוא ונפ"מ לכמה וכמה דברים ולענין פסול עדות ולשבועה ועוד, וקצרתי, ועיין מש"כ בחידושי ריש מכילתין, ובמה שיש להעיר עוד בדברי התוס' שאנץ מצאתי בת"ה וע"כ קצרתי, ועיין הגהות חשק שלמה ורש"ש – ורב פפא משני להשקותה כשהיא נשואה וכו', וכן נמי מבואר בתוספתא שהובא לקמן (כ"ו א') ועיין לעיל בירושלמי שהביא התוס' לעיל כ"ד ע"ב ד"ה אמר לך וכו' קינא לה ועודה ארוסה וכנסה ונסתרה משקה אותה על קינויו וכו' וכן קינא לה וכו' וכנסה ונסתרה וידע בה תצא בכתובתה, ועיי"ש בפירושי הפ"מ והק"ע שנחלקו בפירושי הדא מילתא, והא דר"פ לא אמר כאביי י"ל מכח קושית התוס' שאנץ הנ"ל וכן כתב בתוס' הרא"ש עיי"ש וגם הלא קתני ושומרת יבם ושומרת יבם שזינתה מותרת ולא שייך כלל לאוסרה עליו וכמו שהקשו התוס' לעיל ריש פרקין על פרש"י ז"ל ואי משום שאינו רוצה באשה מזנית, גם בלא קינו יכול לומר כך, ועיין מה שהסברתי אני לעיל בזה ולא ס"ל נמי תירוץ התוס' כשבא עליה בבית חמי' וכו', די"ל דלא ס"ל כתירוץ זה וכמו שכתבו התוס' בקדושין כ"ז ע"ב אליבא דעולא וכן אמר זה ר"פ ביבמות נ"ח ע"ב עיי"ש ועיין ברש"י שם דהאי תנא לית ליה האי דרשא דקדמה שכיבת בעל וכן דרשא דמנוקה מעון וכו' ועיי"ש, ובתוס' שם ד"ה רב פפא עיי"ש וקצרתי:
שם ולמאי אי לאסור עליו הא אסירן וקיימן, כתבתי בגליון הש"ס יל"ע מהא דאחע"א ובפרטי סעיפיהן, ע"כ ועיין בהמאירי ודו"ק ובאב"מ, ושו"מ שדובר מזה בת"ה וכן הזכיר דברי המאירי שרמזתי וע"כ קצרתי, ומשני לא לאוסרה לבועל כבעל, ואף דבלא"ה כבר אסירא לבעלה ולא הוסיף הבועל כלל עיין לקמן כ"ז בחידושי אי"ה, וגם צ"ל דהבועל הוא ג"כ ממזר עי' רצ"ח ז"ל וכבר קדמו המנ"ל ז"ל פ"א מסוטה דין י"ד בד"ה אשר וכו' עיי"ש, וגם ממנו נעלם דברי המלך המהרש"א ז"ל דכ"כ על אתר כאן עיי"ש, ומש"כ עוד שם המל"מ על הא דשמעתין דלא בעי למפשט מהא דאם אמר הבעל איני משקה נוטלת כתובתה וכו' יע"ש בד"ה ודע וד"ה אשר וכו', ועיין בדבריו בפ"ב דין א' בד"ה והנראה וכו', שאין דבריו מכוונים אלו עם אלו ובכאן מסיים הכי דנהי שאם לא היה קינו היתה מפסדת כתובתה משום פריצותא ולא היה יכול להתברר משום דאינו שותה אא"כ קדם קינו, אבל כל שקדם קינו והיא אומרת שהיא טהורה ורוצה לשתות אם הבעל מעכב השתיה נוטלת כתובתה א"ד ז"ל, ועיין פ"ת סי' קט"ו: והנה יש לעיין למ"ד דמצוה לקנאות, והיא אחת מתרי"ג מצות, א"כ מנלן דבעינן דוקא שיהי' צומח מזה איזה תועלת, הא אף בלא שום תועלת מצוה על הבעל אם רואה בה פריצותא לקנאות לה ולהטותה לדרך הישר, ועיין בלשון הרמב"ם סוף הל' סוטה, ויל"ע, ובע"כ צ"ל דעיקר המצוה הוא רק לתכלית הנרצה למונעה מאיזה אסור או לענשה באיזה עונש, כדי שלא תעשה עוד הפעם, ויש להתבונן גם יש להבין דהרי פסק הרשב"א בתשובה ח"א סי' תקע"א דלא אמרו שיוצאה שלא בכתובה אלא ברגילה בכך אבל אם גלתה ופרעה ראשה באקראי או שדברה עם בחורים פעם אחת ודרך מקרה וודאי לא הפסידה כתובתה וכו' עיי"ש ברשב"א ובא"ה סי' קט"ו סעי' ד' ובפ"ת שם, ובהגהות הגאון מהרי"ש נאטנזאהן זצ"ל למשניות ב"ק פ"ח מ"ו על דברת התוס' יו"ט בשם מס' אבות דר"נ הביא קצת ראיה להרשב"א הנ"ל יע"ש וא"כ אם לא קינא לה יש לומר דרך מקרה הוא, וצ"ל דלענין יחוד וסתירה לא שייך זה ועיין שם בא"ה סימן הנ"ל בשו"ת האחרונים שהביא הפ"ת:
שם ברש"י ד"ה סח לי זעירא, שהיה מאנשי ירושלם, עכ"ל יש להרגיש מאי בעי רש"י בזה הלא כתוב הדר הוא בגמ' מאנשי ירושלם, ואפשר לומר ע"פ מה שמצינו בחולין י"ב ע"ב אושעיא זעירא דמן חבריא ופרש"י שם ובתוס' שם ד"ה דמן, וביותר מבואר שם בדף ל"א ע"א, בפרש"י שם ד"ה זעירא צעיר הישיבה ולי נראה דאושעיא זעירא היהנקרא דמן חבריא שמבני הישיבה עכ"ל, וא"כ יש לפרש סח לי זעירא מאנשי ירושלם, היינו הצעיר שבאנשי ירושלם, לכך מלמד לנו רש"י ז"ל שלא תטעה לפרך כך אלא שהיה שמו זעירא והיה מאנשי ירושלם, ולא צעיר מאנשי ירושלם, כי אדרבה אנשי ירושלם הוא לשון חשיבות כמו יוסי בן יוחנן איש ירושלם אומר, באבות פרק א' מ"ג ובתוסיו"ט שם וז"פ: שם ש"מ בעי התראה ש"מ, – בתוס' שאנץ כתב ובפ"פ לר"ה ליכא לאוקמיה ואינה עוברת ע"ד דהא מסתמא כיון דאינה עו"ד לא היו ב"ד מקנין אותה כדי להפקיע כתובתה בכדי עכ"ל (וביותר יש להביא כדאמר לקמן סתמא דמילתא כיון דעוברת ע"ד היא מינח ניחא ליה ע"כ ואי בפ"פ לר"ה וכה"ג שאינה עוברת ע"ד, בוודאי לא מינח ניחא ליה וז"פ) אבל ק' דאיתא בתוספתא דכתובות בהדיא נשים שאמרו שעוברת ע"ד צריכות התראה ויוצאות בלא כתובה לא התרו בהן יוציא ויתן כתובה ולמה לא הביאה כאן התלמוד ושמא לא הוה ידע לה עכ"ל, ומבואר להדיא דלענין להוציאה מבעלה לא בעי התראה, וגם בלא התרו בהן „יוציא" אלא שיתן כתובה ועיין בשו"ת רעק"א זצ"ל (סי' קי"ד) כתב מעצמי להוכיח כן דלענין איסור לא תליא בהתראה והוכיח עוד משמעתין דהרי רצו לפשוט מהא דב"ד מקנין וכו' ועבדי ב"ד מידי דדילמא לא ניחא ליה לבעל הרי דההוכחה דאף בלא קינוי א"י לקיימה ולא מחייבין אותו בקינוי' מידי עכ"ל, וכן יש להוכיח מדקאמר „הא לא קפיד" משמע דלא התרה בה ועיין מה שכתב הגאון הנ"ל הנוגע לשמעתין בסי' ק"א וק"ב ובשם התה"ד סי' רמ"ב יע"ש אלא די"ל דעיקר החידוש הוא שאפילו בזה"ז אחר תקנת רגמה"ג ז"ל יכול לגרשה בע"כ אף בלא התראה, וכן מתבאר מתשובת הגאון הנ"ל בלקוטים שבסוף ספר דו"ח תשובה להרב רבי יעקב אב"ק דק"ק מילא באריכות עיי"ש, וכך מבואר הדבר בשו"ת ב"ח החדשות סי' פ"ד עייש"ה ועיין בנוב"ת חאהע"ז סי' קנ"ט בסוף הסימן ועיין בתוס' רע"א פר"ק אות ד' מה שהקשה לפ"ז, ומה שכתבתי שם בחידושי, וצריך לפרש בלשון התוספתא שיוציא' היינו אם רצה כדי שלא יסתיר מסקנת גמ' דידן, ועיין בשטמ"ק כתובות שם באריכות ובשו"ת השיב ר' אליעזר:
שם סתמא דמילתא כיון דעוברת ע"ד היא מינח ניחא ליה ע"כ בשו"ת רעק"א הנ"ל סי' קי"ד העיר מזה על דברי התוס' יבמות ל"ח ע"ב בתירוצם הא' וברש"י ותוס' ר"פ ארוסה לפ"מ דבעי לאכוחי דאין יכול הבעל לקיימה, למאי ב"ד מקנין לה הא בלא קינו ג"כ תאסר וממילא תפסיד כתובתה, כיון דגרמה בסתירתה לאסרה עליו, ולתירוצם ב' ביבמות שם ניחא דבארוסה מדין עע"ד אתינן עלה כיון דלא יהא בידה לברר א"כ י"ל דב"ד מקנין לפוסלה מכתובתה דעוברת ע"ד אין מפסדת כתובתה אלא בהתראה, ומה דדחינן לעיל על האבעי' דהתראה דארוסה מקנא לה לאוסרה, היינו לפי הצד דיכול לקיימה וצ"ע עכ"ל ומפני כי הרגשתי בזה בעצמי לכן העתקתיה, ועיין בתשובת הב"ח שמציין כאן בהגהות הב"ח, ובמש"כ הגרעק"א בסי' ק"א: וכן יש לעיין בזה אי זה מקושר ויש לה שייכות במחלוקת דקינוי חובא או רשות עי' ד"ג, ובמד"ר פ' נשא עי' שם היטב, ועיין בתוס' גיטין צ' ע"ב ד"ה עם בני אדם וכו' וי"ל דכיון דבעיא בסוטה לא הויא אלא מדרבנן קאמר שפיר דמצוה לגרשה אבל זו חובה לגרשה מן התורה וכו' עיי"ש ובמהרש"א שם, והנה לפ"ז יש להעיר דאף למאי דמשני סתמא דמילתא וכו', אכתי לענין דאורייתא הוי חוב לו דמותר לקיימה אלא מדרבנן הוי זכות ויל"ע בזה מכמ"ק וקצרתי:
שם ובעל הא מחיל ליה לקינויו, עיי"ש בפרש"י וצ"ל דלמ"ד אוסרין על היחוד י"ל כמש"כ בתוס' שאנץ ובתוספי הרא"ש כאן כמו שהבאתי לעיל, וכיון דמסלקא ליה לקפידא דילי' לית כאן איסור דע"י היחוד בלחוד, או דילמא כיון דקני ליה מעיקרא לא מצי מחיל ליה, אפשר דהוא מטעם שוויא אנפשיה חד"א או מטעם נדר או מטעם הודאה ודו"ק כי קצרתי, – וקאמר ת"ש וכו' וא"א קינויו מחיל עבדינן מידי דאתי בעל מחיל, ולפי מה שהסברתי, בזה כ"ע מודי דיכול למחול כיון שהוא בעצמו לא קנא, וא"כ איכא זילותא דב"ד כמו שפרש"י, ומשני סתמא דמילתא אדם מסכים ע"ד ב"ד ומקנינן ליה, ואי אתי ומחיל מחיל כמו שפרש"י, וצריך להבין דבזה הלא כבר קאמר לעיל סתמא דמילתא מינח ניחא ליה ומסכים ע"ד, אלא מאי דאף אי אמרינן דזכות הוא לו, מ"מ דילמא מחיל, וא"כ מאי משני סתמא דמילתא וכו' הא מ"מ אי מחיל מחול ואיכא זילותא, ודוחק לומר דבאופן זה ליכא שוב זילותא דב"ד ועיין כתובות (כ"ו ע"ב) ובתוס' ד"ה ואסקנה ובב"ת (דל"ב א'), ולו"ד הו"א דבזה דמשני סתמא דמילתא אדם מסכים ע"ד ב"ד, היינו דכיון שמסכים ע"ד ב"ד, וא"כ אלים מעשה ב"ד דלא מצי שוב מחול דא"כ מאי כח ב"ד יפה, וכמו שהאריך בעונג יו"ט סי' ק"י דשליחות דב"ד עדיף יותר משליחותא דעלמא עיי"ש ה', ועיין בבאר יצחק סי' א' בזה, וכן הביא העונג יו"ט בשם הפ"י בקדושין דשליחות דב"ד עדיף משליחות דעלמא דאע"ג דאין שליחות לקטן מ"מ ב"ד שאני עיי"ש, ולפי"ז יש להעיר בהא דקאמר לקמן אמרו ליה ולו' תאמר בסוטה שאין לה היתר וכו' משכחת לה דיש לה היתר וכו', ולפמש"כ משכחת לה דאין לה היתר בקינו ב"ד שהיה חבוש בבית האסורין או שהלך למדה"י, ולר' יוסי לשיטתו לכשיצא בעלה מביה"ס ישקנה, ושפיר קאמרי ליה לשיטתו תאמר בסוטה שאין לה היתר, בכה"ג שיקנאו לה הב"ד, שאין לו היתר כלל, ויש לדחות, וכן מתבאר ומובן היטב עפ"י סברא הנ"ל דברי הרמב"םשמצאתי בהל' תרומות (פ"ז דין ט"ו) ח"ל חש"ו שקנו להן עבדים אינן אוכלין, אבל אם קנו להם ב"ד או אפוטרופוס או שנפלו להן בירושה הרי אלו אוכלין עכ"ל ומשמע אפילו בתרומה דאורייתא, והוא מתוספתא דיבמות כמו שהערה מקורו הכ"מ ז"ל, ועיין שם במ"מ שציין המצפה שמואל, על התוספ' והוא מטעם דאלים כח ב"ד משאר זכיות ושליחות דעלמא וא"כ ה"נ, ובמאירי שכתב דאף אם קינו לה ב"ד מהני מחילה ואע"פ שמן הסתם מסכים הוא לדעת ב"ד מ"מ אם מחל מחל שאין קינו ב"ד גדול מקנויו של עצמו עי"ש והוא כשיטת רש"י ז"ל:
שם מ"ש ת"ח דגמירי וכו' אמרי ליה אחליה לקינוייך ובעלה ת"ש דאמר ר' יאשיה וכו', לכאורה הא דלא מסתגר ליה בקמייתא דאמרינן מ"ס ת"ח וכו' וכפרש"י דלעולם מחיל עיי"ש **(הגה"ה וכה"ג מצאתי בדרך למודי בתמורה (דף י' א') דקאמר מאי הוי עלה וכו' אף שלעיל מזה הכריח רבא דא"כ מצינו צבור ושותפין עושין תמורה כגון דשווי שליח לאקדושי, וכן ראיתי ברש"ש שהעיר בזה, שוב הרגשתי שבשטמ"ק על הגליון אות י' הרגיש בזה כבר וז"ל דמקושיא דא"כ מצינו לאו הוכחה היא דכיון דאין הצבור ממירין אם הקדישו, דין הוא שיחיד שיקדיש לצרכן לא ימיר וכן בתוס' עכ"ל, ובזה י"ל קושית הגהות קרני ראם שם על התוס' דף ז' ע"ב ד"ה ין שכתבו דאף מתכפר עושה תמורה אבל ה"ה בעלים, דא"כ הדרא קושית הגמ' לדוכתי' ומוכח דדוקא מתכפר עושה המורה עיי"ש, די"ל דאי אמרינן מתכפר ג"כ עושה תמורה אז בק"צ שאין הם יכולים להמיר דין הוא שהבעלים ג"כ אין ממירים, אבל אי אמרינן מקדיש לבד עושה תמורה, אז היה ס"ד דרבא לומר שאין אנו נמשכים אחריהם דבלא"ה אין מתכפר פושה תמורה כלל ואין לו שייכית בגוה כלל, אבל אי נימא אף מתכפר עושה תמורה אף שגם מקדיש עושה תמורה, מ"מ גם מתכפר יש לו שייכית בזה וכיון שבציבור אין יכולים להמיר, גם הוא אינו יכול וכסברת השטמ"ק לפי המסקנא ודו"ק היטב:)** י"ל פשוט דמשום דיש לדחות דלכך בעינן ת"ח כדאמרינן לעיל (ו' א') או כדמסייע ליה לרב וכו' או משום דידעי לאתריי בו ופירש רש"י לומר לו מן התורה כשאין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו עיי"ש, אף שלפי גמ' דידן היה מקום לפרש דידעי לאתרויי ביה דלמחול על קינויו, אלא דלא שייך כ"כ האי לישנא לאתרויי ביה, ועכ"פ אין ראיה מכאן וזיל הכא קא מדחי ליה וכו', ע"כ צריך להביא האי ת"ש דר' יאשיה וכו', דמצי מחיל אחר קינו ולא אחר סתירה כדפליגי בזה ר"א ורבינא:
והנה יש לעיין לפי הבנת המגיד משנה פי"א דגירושין דין י"ד בדברי הרשב"א חידושי יבמות דאפילו בספק סוטה קאי עליה בלאו דאם בא עליה בעלה בדרך לוקה ממש טעמא דמילתא משום דאמרינן התם מגיד לך הכתוב שהספק אסורה כוודאי יע"ש ובמל"מ במקומות שמסמן שם המגיה וא"כ מנלן לאתרויי ביה דלילקי, הלא יכול לומר דמחיל לה מקודם, אליבא דמ"ד דמהני מחילה גם לאחר סתירה, וא"ל דמודה בעצמו שלא מחל א"כ נמצינו מלקין אותו על פיו וכה"ג הקשה השאג"א לענין ביטול חמץ ויש להאריך בזה ולענין התראות ספק ולא באתי אלא להעיר, ויותר נראה לומר דבעינן שיאמר כפירוש מקודם בפני סהדי או ב"ד שמוחל לה ומעשה הביאה בעצמו לא הוי מחילה, כמו שהביא בתוס' הירושלמי גירש כמו שמחול, ואפשר דלכך בעינן ת"ח שיאמר בפניהם שמוחל לה הקינוי, אבל בלא ב"ד ובלא סהדי לא מהני מה שמחול בינו לב"ע וצל"ע עוד בזה אי"ה ואופן מחילת הבעל מבואר מדברי המאירי שכתב ר"ל שהרשה לה להסתתר עם אותו שקנא לה קיניו מחול ואין סתירתה שאחר המחילה אוסרת אבל לאחר התירה כבר נאסרה לו ואינו יכול למחול ע"כ ולפ"ד היה אפשר לפרש הכוונה שנאסרה לו היינו להבועל ואי אפשר שירשה לה להתיחד עמו ודו"ק: שם ואי אמרת לאחר סתירה מחול לה משכחת לה דיש לה היתר דאי בעי מחול וכו' עכ"ל, יש להעיר לפי מה שכתב הנוב"ק חאור"ח סי' ל"ה באשה שזינתה ונאסרה על בעלה איסור זה יש לדמותו לאיסורי נזיר שישנו בשאלה שהרי הטעם שנחשב קולא מה שישנו כשאלה הוא משום שבידו לעקור זה האיסור מעיקרו וגם בבעל מצינו כזה עפ"י מש"כ התוס' גיטין (ל"ג ע"א) וכו' יעש"ה ובחיבורי או"ת דף ט"ו ע"א בהג"ה ד"ה ובעסקי יע"ש, א"כ אכתי יש להקשות דנימא דסוטה יש לה היתר דאי בעי שדר לה גיטא ולאבטולי ולא נאסרה עליו כלל ואף אי נימא לאחר סתירה לא מצי מחול מ"מ יכול לעשות עצה זו, ואפסר דבאופן כזה לכ"ע יכול לעשות כן, כדי לעשות שלום בין איש לאשתו היכי דספק אם זינתה ודו"ק ויל"פ, וצ"ל דמ"מ מחוסר מעשה ולא מטעם זה מקרי היתר, ונדה עומדת לכך שאני, אכן צע"ק מהא שהבאתי לעיל תשובת המיימוני בנדר מאשתו דמותר להתיחד דמקרי יש לו היתר ע"י שאלה יע"ש ובמש"כ לעיל דבעיא להיות המחילה שלו בפני ת"ח, יש ראיה מכאן דקאמר דאי בעי מחיל, אף שמחוסר עוד ת"ח וה"נ בשאלה על הנדר כן יע"ש ויש לחלק וק"ל, ועיין מש"כ לעיל בחידושי פ"ק דף ז' דף כ"א מדפי הספר וראה בהגהות הגאון בעל מלא הרועים למס' ערכין דף כ"ג ע"א בגמ' דלסוף איגלאי מילתא דכהן הוה יע"ש בהערה כיו"ב וקצרתי ועיין חידושי הרשב"א ריש כתובות ובשטמ"ק שם ובחידושי שם ואכמ"ל: שם בתוס' ד"ה ש"מ וכו', עיין בתשובת הב"ח וכנראוהוא בב"ח החדשות סי' פ"ד ששה במקום.
שמסמן לא מצאתי כלום, שמציין הב"ח בעצמו, כן ראיתי בקרן אורה שעמד בדבריהם, ועתה מצאתי גם במנ"ק שהביא בשם השיב משה ובית מאיר מה שכתבו בדבריהם, והביא שם חבל ראשונים שכתבו דעוברת ע"ד אפילו לבתר התראה אם רצה בעלה לקיימה מקיימה דלא כמהר"י הלוי יע"ש, ומה שהקשה במנ"ק דליפשוט ממשנה דריש סוטה דתנן נכנסה עמו לבית הסתר ושהתה עמו כדי טומאה וכו', משמע דלא שהתה כדי טומאה מותרת לביתה והא הוה עוברת ע"ד כיון דנסתרה עמו ועברה על איסור יחוד עיי"ש נראה דלק"מ דהלא התם בדאורייתא קיימינן ואסורה לאכול בתרומה, אבל אנן בדידן מדרבנן הוא כמו שהבאתי התוס' דגיטין הנ"ל, וכמו שכתבו כל הפוסקים דמטעם זה איפשיטא האבעי' לקולא, וכן מה שכתב שם דהתראה לענין עוברת ע"ד סגי מפי עצמו וכמו לענין להפסיד כתובתה דסגי בהתראה מפי עצמו כמ"ש הרמב"ם הובא באהע"ז סי' קט"ו ומביא כן בשם שו"ת גאוני בתראי סי' כ"ו יע"ש, יש להאיר בדברי המאירי ז"ל שכתב כאן ומ"מ דוקא בהתראה ר"ל שיתרה אותה בעלה „בעדים או בב"ד" שלא תתנהג עוד בכך ושאם תתנהג בכך שתפסיד כתובתה, אבל בלא התראה לא הפסידה, ומ"מ אינה אסורה עליו אף בהתראה עד שיקנא לה בעדים ותסתתר בעדים וכו' אבל התראה בלא קו"ס בין בהתראה שלו בין בהתראת ב"ד כל שרצה בעל לקיימה מקיימה עכ"ל, וטובה צפרנן של ראשונים, גם נראה חילוק מדבריו שהתראה היא נאמרת בכל לשון של התראה שלא תתנהגי עוד בדרך פריצות זו וכדומה בדברי תוכחה, אבל קינוי הוא דוקא בלשון המיוחד שמקנא לה אל תסתרי עם אותי פלוני וכן מסיים שם המאירי ושמא תאמר אחר שהנהגת הפריצות אינה אוסרת בה האיך ב"ד נעשים שלוחים לקנות ושמא מאחר שכל שאין שם קינוי אין הנהגתה אוסרת וכו' ואין חבין שלא בפניו, אין זה כלום שסתם הדברים וכו' ניחא ליה שיהי' ב"ד „מתרין אותה בכלל" וכל שהעם מרננין אחריה מפלוני' ניחא ליה שיהא ב"ד מקנין לה הימנו' עכ"ל, והוא כמו שכתב לעיל סוף פרק שני דיראה מתלמוד המערב שבפ"ק שיכול הוא לקנא לה מכמה אנשים כאחד ויראה לי משם דוקא שהזכיר את כולם בפרט הא אם אמר בדרך כלל לא תסתרי עם שום אדם אינו כלום שאם כן אף הוא אומר לה לא תכנסי בבה"כ עכ"ל, וכבר כתבתי בזה כ"פ, עכ"פ עם דברי המאירי הנ"ל יתיישב לנו כמה דברים שא"א להאריך ולפורטם, ועיין בספר שו"ת מהרא"ל צונץ ז"ל המכונה באמת „משיבת נפש" סי' ס"ח שחקר בזה אם הודית על הקו"ס אפשר דמשקים לה ולמה לא יועיל מטעם הודאת ב"ד וא"ל כיון דלא הוי קינוי בעדים לא מתסרא כלל דאין לנו אלא כמה שכתוב בתורה ולא נאסרה רק במקנא לה בפני עדים דהוי פריצותא טפי רק בסתירה א"ל שאם הודית בסתירה שפיר יכול להשקותה וכו' יעו"ש, עוד כתב דאם יש עדים שנסתרה לא יהי' נאמן שמחל לה קודם שנסתרה כיון דנאסרה עפ"י עדים אבל כשמקנא בינו לבין עצמו שפיר יכול למחול לה מיד יע"ש עוד דברים שמשיב את הנפש, וכ"כ הב"ח החדשות סי' פ"ד דעוברת ע"ד א"צ התראה אלא לענין הפסד כתובה, אבל לא לענין לגרשה ואם אין עדים שהתרו בה וגם היא אמרה שלא התרו בה יכול לגרשה בע"כ ויתן כתובה ומשמע נמי מלשון מהר"מ דלא בעינן שתהא התראה בפירוש שאם תעבור תפסיד הכתובה אלא דאם התרו בה שלא תעבור עוד בין שהיתה התראה בפני עדים או אפילו בינו לבינה אלא שהיא מודה שהתרה בה הבעל נמי תפסיד כתובתה וכ"כ הריא"ז וכו' (עיין מל"מ פ"ב מסוטה בדין זה) וברגילה הפסידה כתובתה אפילו לא התרה בה כל עיקר וכו' יעי"ש:
ובזה המבואר בשמעתין יש לפרש מה שראיתי במד"ר פ' נשא סי' ו' בפסוק ושכב איש אותה, אותה זו שהתרו בה ע"כ ועמלו המפרשים שים שם בפירוש ד"ז עיי"ש בעץ יוסף וכולם בדוחק, אך י"ל דדוקא אותה שהתרה בה, אבל אם מחל מקודם הסתירה או אף לאחר סתירה למ"ד, אין כאן איסור ואין כאן השקאה ויל"ע: שם זקן ממרא שרצו ב"ד למחול לו מוחלין לו ובסו"מ וכו', יש להעיר קצת בפי' המשניות להרמב"ם פ"י מסנהדרין במשנה דחומר מד"ס וכו' וז"ל ולפיכך אמר אחד מן החכמים ז"מ ע"פ ב"ד שרצי ב"ד למחול לו מוחלין לו משום דלכן חייבתו תורה מיתה לכבוד ב"ד ומעלתה כמו שחייב המקלל אביו ואמו מיתה לכבוד אביו ואמו וכו' יע"ש, דא"כ יתחייב ג"כ שאם רצו אביו ואמו למחול על קללתן והכאתן ימחול לו שזה רק משום כבוד אביו, ולא מצינו רק בבסו"מ כן ויל"ע ועיין לקמן ישוב לזה: ובעיקר טעמא דמ"ד דמהני מחילה אחר סתירה, נתקשו בזה השואל בשו"ת רעק"א מהד"ת סי' ק' ואף הגאון המחבר השיב שנתקשה בה תמיד דאף לר"ש דס"ל דס"ט ברה"י ספיקו טמא, מ"מ במה דמחל על קינוי איך נסתלק הספק איסור, ובהכרח לומר כיון דבלא קינוי לא הוה איסור כיון שמחל על הקינוי עוקר הקינוי למפרע והיה כלא קינו (מה שאין חולשת שכלי מגעת דהא מכח הריעותא דנסתרה אחרי שקינא לה, זה מורה לספק דנטמאת, וא"כ מה מהני לענין זה מחילתו, הא סוף סוף בעידן הסתירה היה הריעותא שהוליד החשש שנטמאה) ה"נ אף דס"ט ברה"י וודאי טמא לא דדנין דודאי נבעלה דכל ספק נגע ברה"י איך אפשר לומר כיון דהוא ברה"י דוודאי נגע, אלא דהתורהאמרה דספק זה יהי' דינו כוודאי והיינו כ"ז ששם ספק עליו אבל כשמחל על הקינוי והוי כלא קינוי אין כאן ספק לדונו כודאי את"ד עיי"ש, ואפשר להסביר במשהו עפ"י דברי המאירי הנ"ל דמחילה היא שמגלה דעתו שלא איכפת ליה אם מתיחדת שוב עם אותו פלוני שקינא לו ומרשה לה להסתתר עמו, וא"כ כיון שכל עיקר מה שאסרה התורה בסוטה הוא משום דרגלים לדבר ועיין תוס' ריש נדה וחולין ד"ט ולקמן דכ"ח והוא כיון שנסתרה עם אותו שקינא לה רגלים לדבר שזינתה, אבל אם הוא משוה לדבריו שחשב על אותו פלוני לטעות ואינו חושבו לפרוץ עד שמרשה לה להתיחד עמו ואינו חושדו כלל בזה, א"כ מגלה דעתו שאין כאן רגלים לדבר ונתבטל באמת הריעותא שנולדה מזה, כיון שהוא האיש באמת כשר הוא וטעות הוא שחשבו לזנאי ופרוץ, ודו"ק כי א"א לי להטעים יותר בקולמוס, ודברי המאירי מאירים ושמחים, ובזה יובן נמי הטעם בהא דרצו אביו ואמו למחול לו מוחלין לו, הוא משום לא דמוחלין על כבודם, אלא ששוב אינם מחזיקים לבנם כ"כ פרוע לשמצה עד שנימא שירדו לסופו שילסטם את הבריות דבסו"מ על שם סופו הוא נהרג, וכיון שמחלו לו פירש שאינם מחזיקים לו במצב זה אלא שאולי יטיב בעתיד, שפיר מהני ודו"ק:
על הא דמשני ר"י מדסקרתא לאוסרה אבועל כבעל, יש לציין דבמדר' פ' נשא סי' ל"ג קאמר בהדיא הכי איש איש וגו' ולקנאות כל הנשים שיש בהן הויה כגון אלמנה לכ"ג וכו' לממזר ולנתין כדי לאוסרן אבועל כבעל ע"כ ושוב שם בסי' ל"ד בפסוק כי תשטה אשתו בראויה לאיש הכתוב מדבר להוציא אלמנה לכה"ג גו"ח לכהן הדיוט וכו' ופירש בעץ יוסף בשם ז"א דאלמנה לכה"ג שאין קדושין תופסין בה משו"ה אין משקין אותה דאשתו כתיב וזו אינה אשתו עכ"ל ותמוהין דבריו ולא קיי"ל כר"ע, ולמה דחקו לפרש הכי א"י, ועיין לעיל מה שהערותי כזה על דברת התוס' שכתבו דמתני' אתיא כר"ע: הנה בהא דקאמר הגמ' ת"ש ואלו שב"ד מקנין להם מי שנתחרש וכו' ומשני סתמא דמילתא כיון דעוברת ע"ד היא מינח ניחא ליה וכן לקמן דקאמר סתמא דמילתא אדם מסכים ע"ד ב"ד, צריך להבין דזה ניחא בהא שהיה חבוש בבית האסורין או שהיה במדה"י שהוא בריא בשכלו ואמדינן דעתו דמסתמא ניחא ליה ושהוא מסכים ע"ד ב"ד, אבל גבי שוטה וחרש לא שייך לומר כלל האי סברא דניחא ליה ושהוא מסכים על דעתם דאין כאן איש ודעת כלל, וצר"ל או שעיקר הקושיא היה רק משהיה חבוש בבה"א, או די"ל הכוונה דאח"כ כשישתפה יסכים ע"ד ב"ד ומינח ניחא ליה, אבל זה דוחק גדול ולא ניתן להאמר כלל, וא"ל דגבי חו"ש לא קשה כלל עבדי ב"ד מידי דדילמא לא ניחא ליה וכו', משום דאדרבה כיון דשוטה הוא אין אנו מתחשבין עם דעתו כלל ולא איכפת לן אם ניחא ליה או לא, וגם בחו"ש ליכא זילותא כלל, אם אח"כ כשישתפה ויתפקח, ימחול מה שקינאו ב"ד, והא דבאמת מקנין לה ב"ד לבד מה דתנן לפוסלה מכתובתה עוד י"ל משום דקטן וחו"ש אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו למ"ד, ואפשר ג"כ דזה מקרי ספינן ליה בידים עיין תוס' בכורות דף כ' ד"ה רבינא וכו' עי"ש ודו"ק, ושפיר מקרי בר קינו, ומיושב מה שהקשתי לעיל דת"ל דאינו בר איסור כלל, וכל שתבעל ואינה אסורה עליו לא היה מתנה עמה ?
משום דמקרי בר איסור משים זה, וכמו שמקרי קטן בר זביחה לענין שחיטה כמו שמבואר בש"ך סי' ב' ס"ק כ"ז ובהב"ש שם סי' א' בשם מהרי"ל ועיין בשו"ת שיבת ציון סי' ד' בשם הנוב"ת ובהגהות יד אברהם שם, ועיין בח"ס אור"ח סי' פ"ג אם מותר למסור שוטה לבית חנוך שיאכל סם טריפות עיי"ש שמסיק שאסור, וכן הסכימו כמה אחרונים הלא בספרתם, וכן אם בא חרש על א"א הולד ממזר כמו שמבואר באמרי בינה הל' שבת סי' ט' ומתפלא שם על המפג"ד בפתיחה כוללת שמסתפק בזה אם הולד ממזר עיי"ש, וא"כ משום כך שפיר ב"ד מקנין לה, ולא מחלקינן אם ניחא ליה או לאו, אלא דזה יקשה דלפי הנראה מפשטות לשון רש"י ד"ה עבדינן וכו' והאיך אנו נעשים שלוחים לו בדבר שהוא חוב לו וכו', דמטעם שליחות הוא דריבתה תורה שב"ד מקנין עבורו, וא"כ הא קיי"ל אין שליחות לחו"ש ש זה יבואר לקמן בדברינו בע"ה דהנה בבאר יצחק חאור"ח סי' א' ענף ד' הביא מכאן ראיה לסברת התה"ד דזבין לאדם אף להוציא חפץ מרשותו דאלמא דמשום זכות נגעו בה הא דאמרו ב"ד מקנין להן ומחמת דמצוה עליו לגרשה הוי זכות וזכין עבורו בהקינוי ועיקר הקנוי הוא לאסור עליו אשתו אם תעבור על הקינוי, והא התם מוציאין חפץ ממנו שאוסרין אשתו המשועבדת לו לכמה דברים ובכ"ד מצינו דשווי' רבנן לבעל כלוקח ובהקינוי שתאסר אשתו עליה הוי בזה הוצאות חפץ מרשותו דיוציאו אשתו ממנו אפ"ה דנו בזה דין זכות כיון דאנן סהדי דנ"ל א"כ מוכח מזה כהתה"ד הנ"ל דאף להוציא חפץ מרשותו ג"כ דמנינן זכות היכי דאנן סהדי דניחא ליה את"ד ולענ"ד בע"כ מוכרחין אנו לומר דלא דיינינן גבי אשה על צד הממון והשעבוד שיש בהפקעתה דאל"כ יקשה בהא דסוף יבמות דפליגי ר"ט ור"ע אי עדי נשים צריכין דו"ח וקאמר שם דמ"ס כיון דאיכא כתובה למישקל כד"מ דמיא יע"ש הא בלא"ה י"ל דס"ל דהפקעת האשה חשוב דין ממון וכן למאי איצטריך בריש מכילתין ב' ע"ב ג"ש דדבר דבר לענין ע"ס הא האשה חשובה כממון הבעל וצריכין שני עדים להפקיע שעבודה, א"ו דבזה אין אנו מסתכלין על צד הממון שבה וכמו שמצינו שע"א נאמן לומר נתנסך יינך אף שעי"ז יפקיע היתר היין וצריך לשפכו, מ"מ הוא רק על איסור הוא בא ולא איכפת לן מהצד הנגרם עי"ז וז"פ ומה שפסק הקצה"ח סי' ל"ח דשנים שהעידו באחד שנתנסך יינו והוזמו חייבין העדיםלשלם דמי היין ככל ע"ז יע"ש כבר חולק עליו בנתיבות שם עיי"ש ויש להאריך בזה אך אכ"מ, ועיין ירושלמי ספ"ב דכתובות ובפירוש הפ"מ והק"ע שם דלפירוש הפ"מ ראיה להקצה"ח ולפירש הק"ע ראיה להנתיבות עיי"ש בס' ד"א ובס' דברי חיים, וקצרתי ולא דמי למה שהביא הש"ש ש"ו פ"ד דברי הר"ן סנהדרין גבי מע"ש דאין נאמן ע"א משום דהוי ממין גבוה יע"ש מה שהקשה הש"ש דהתם בעיקרו הוי דבר שבממון אלא שפתיך ביה איסורא כמובן וז"פ ול"ד לנתנסך יינך, ועיי"ש בש"ש ש"ז פ"ד ד"ה ועוד יעוש"ה ודו"ק וא"כ הכא אין אנו דנין אלא בזכות שבאיסור וע"ז מקרי שאנו מזכין ליה שלא להיות עם פרוצה ולהפסידה מכתובתה והמעיין יבחר, ועיין בב"ק (קי"ב ע"ב) אבל פתיחא כיין דממונא מחסר ליה וכו' ודו"ק:
ושם בענף ה' אמר דמסוגיא זו דסוטה יש להביא ראיה לשיטת הרמב"ם דהמזכה לשוטה ע"י בן דעת זכה, דאל"כ איך יכולין לקנות עבורו בתורת זכות והא אין זכין לחש"ו ואיך חל כלל הקינוי דהא אמרו שם דכשיבריא חל הקינו כדקיי"ל באהע"ז (סי' קע"ח סי"ג) וא"ל דשא"ה בסוטה דהוי גזה"כ דא"כ קשה דמאי מקשה הגמרא בסוטה שם דכי עבדינן מילתא דאתא בעל ומחיל וכו' והא י"ל דשא"ה דהוי גזה"כ אע"כ מוכח דאף דדרשינן זה מן איש איש אפ"ה אין זה רק מצד זכות וכפירוש רש"י ומוכח נמי דזכין לחש"ו מה"ת את"ד יע"ש, וכן שם בסי' ב' ענף ב' הביא ראיה מגמ' זו דבזכות גמיר ח"י אח"כ לבטל ולצווח דחוב הוא לו יע"ש, ונעלם ממני שכבר הקדימו להרגיש מגמ' זו המחנה אפרים ז"ל והוא בהל' זכיה ומתנה סי' ו' יע"ש באורך, והובא גם בעונג יו"ט סי' ק"י ופלפל בדבריו ליישב יע"ש דזכות ב"ד אלים טפי והביא שכן מנא בפ"י שכתב ג"כ דשליחות ב"ד עדיף משליחות דעלמא דאע"ג דאין שליחות לקטן מ"מ ב"ד שאני עיי"ש, ולפ"ז נידחית נמי הראיה לשיטת הרמב"ם דיש זכיה לשוטה ע"י אחר, משום דב"ד שאני והרמב"ם הכי ס"ל לסברא אלימתא זו דאלים כח ב"ד, כאשר כבר הבאתי למעלה פסק הר"מ ז"ל בהל' תרומות דב"ד שקנו להם עבדים יאכלו בתרומה, וע"כ בב"ד שאני וזוכין עבור חש"ו ועיי"ש היטב בהג"ה בעניו"ט שם מה שכתב בביאור דשמעתין וכן עיין שם בבאר"י מה שמפלפל עפ"י דבריו לתרץ קושית התוס' דכ"ד ע"ב בד"ה ור"י וכו' דלר"י הב"ד מקנין בתורת זכיה וכו' עיי"ש, אי היי הא דאורייתא אי דרבנן יעו"ש וקצרתי ובר מן דין יש לימר לענ"ד, דדוקא בדברים שבממון ושנוגע לקנינים של החש"ו בזה פליגי הרמב"ם והרא"ש אי יש זכיה, אבל בזכות רוחני כי האי דבסוטה וכמו שביארתי לעיל דהוי בגדר אוכל נבילות וניחא ליה לאפרושי ליה מאיסורא ומפרוצה כזאת דיש בגדר אפשרות שזינתה עליו וא"כ בזכות כי האי שנוגע לנשמתו אף בנשמת שיטה ג"כ זכין בעבורו לכ"ע, אבל אין ראיה מכאן לקנינים דעלמא בזכות גופני, ובזה יש להתיישב ישב מהא דכתובות י"א דקטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד יע"ש, אבל לא דמי, דהתם אני רוצים לחדש עליו זכות מה שקודם לא היה מחויב כלל ואינו בר הכי שיכנס בגדר החיובים הישראלים האלה, אבל הכא כמו שביארנו הרי הוא יאכל נבילות ומצווין אנו להפרישו, לכך שפיר זכינן בעבורו כה"ג ודו"ק, וגם עיין בבא"י ענף ו' ד"ה נחזור וכו' ודו"ק, ויש עוד לעיין אם לא יהי' סתירה לדברי, ועיין שם בבא"י סוף ענף ה' שמביא מהא דכתובות (דמ"ה) ומדחה שם דברי הקצה"ח סי' שנ"ח, ומשום דהתם שאני דב"ד יורדין לנכסיו ונותנין תכשיט וכמו דאמרינן בסוטה דב"ד שאני, ה"נ אדם מסכים ע"ד ב"ד ואף מיעוטא ליכא כלל וה"ה בתכשיט דב"ד נותנין וודאי מסכים ולכן מותר ליטול שלא מדעתו ע"י ב"ד עיי"ש, ולפמש"כ י"ל דשאני הכא דב"ד שייכי בגווה לאפרושי מאיסורא וניחותא דמצוה שאני כמו שכתב הקצה"ח שם לדעת הב"י וזכין ליה שלא לחוות עם פרוצה, אבל בעלמא גם ב"ד לא שייכא בגווה, אם לא במקום שהפקר ב"ד הפקר, רק מדברי הרמב"ם הל' תרומות הוי ראיה, ועוד כמו שביארתי לעיל דלא שייך אדם מסכים על דעת ב"ד כלל גבי שוטה והגמ' פריך בעיקרו רק בהיה במדה"י או חבוש בבית האסורים ודו"ק, ויש לעיין עוד מדברי הרמב"ם סוף הל' נחלות דין י"א דמי שנשתטה או שנתחרש ב"ד פוסקין עליו צדקה, עיי"ש וכתב הכ"מ הטעם משום דמסתמא כל אדם ניחא ליה למעבד צדקה מממונו וכו' עיי"ש ומוכרח דזכין לאדם גם בח"ש ויל"ע לפמש"כ ועיין באב"מ סי' ע"א ס"ק ה' יעו"ש באורך בהסבר דברי הרמב"ם וכדבריו בקצה"ח שם הנ"ל וקצרתי:
כן העיר שם בבא"י מהא שכתב רש"י לקמן כ"ז בד"ה וקנא והביא וכו' ואי קשיא בקנוי נמי כתיב את אשתו דמשמע דבעל מקנא ולא אחר, הא מתרבי מאיש איש דמקנין לאשת חרש עכ"ל, ולפ"ז שפיר הקשו התוס' דלר"י מנלן אשת חרש דמקנין דא"ל מתורת זכיה מדרבנן דהא משמע וקנא ולא אחר כמש"כ רש"י הנ"ל וכיון דלא מתרבי מאיש איש א"כ יש לדון מיעוט הנ"ל ולולי דברי רש"י הנ"ל י"ל דדוקא גבי והביא איש את אשתו דכתיב „האיש" בזה י"ל דממעט להו וכמש"כ התוס' בב"מ (דצ"ו) בד"ה שליח וכו' דאישות משמע דלא שליח וכו' ולא גבי וקנא את אשתו דהא לא כתיב וקנא האיש וכו' את"ד.
ובזה י"ל קצת דבפסוק למד כתיב או איש אשר תעבור עליו רוח קנאה וקנא את אשתו וכו' והוה כמו שכתיב וקנא איש את אשתו שכתיב ברישא דקרא, גם יש לפלפל בזה דלפלוגתת ר"י ור"י בב"מ שם בהפרה ע"י שליח וכו' אפשר דה"ה בקינוי דכתיב שני פעמים וקנא את אשתו דמשמע ג"כ בעלה דוקא ולא שלוחו ולכן ר"י לא ס"ל כלל דמקנין לאשת חרש משום דהאנתמעט שליחות וה"ה זכיה משא"כ לר' יהונתן עיי"ש בבא"י, ועיין במד"ר פ' נשא סי' ל"ג שאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם לפי שנאמר והביא האיש את אשתו האיש משקה ואין ב"ד משקין או האיש מקנא ואין ב"ד מקנין דבר אל בני ישראל וקנא לרבות ב"ד שיקנאו ע"כ דמשמע דוקא ב"ד ולא אחר ומבואר דברי רש"י במדרש הנ"ל והכי איתא בירושלמי, ועיין בעונג יו"ט הנ"ל שהעיר בזה דמנ"ל דמרבינן דוקא לב"ד ולא לשליח אחר כיון דמצד זכות הוא עיי"ש, והנה שניהם לא הזכירו כיסוד לדבריהם דברי הנוב"ת חאהע"ז סי' קנ"ט שכתב להסתפק אם יצא הבעל חבית האסורים ואמר שלמפרע לא היה ניחא ליה בקינו שגם הוא ידע שאשתו עוברת ע"ד ואפ"ה לא רצה לקנא לה אף דאנן קיי"ל דאחר סתירה א"י למחול אבל אם אמר שהקינוי לא היה ניחא ליה למפרע אינה אסורה עליו וכו' וכן כתב שהב"ד בעצמם צריכים לקנא לה ולא מצו לשלוח אצלה שליחא דב"ד לקנא לה, חדא שגם על הבעל אני מסופק אם יכול לשוויי שליח לקנא לאשתו ואף דבכל התורה שלוחו כמותו אבל לא לחוב וכו' והא דב"ד מקנין לה והם שלוחי הבעל כמש"ל שאני ב"ד דרחמנא רבי להו וכו', ועוד אפילו אם הבעל מצי משוי שליח לקנא לאשתו מ"מ הב"ד לא מצי משווי שליח דאינהו גופייהו שלוחי דבעל ואין שליח עושה שליח במה שאינו אלא מילי ומילי לא ממסרי לשליח וכו' את"ד ושייכות ד"ז דמילי לא ממסרי וכו' צ"ע לי הקטן, הלא אין זה אלא לאפרושי מאיסורא שהתורה נתנה כח לב"ד ע"י כל כח שבידם, ועיין בתשובת הרשב"א סי' שנ"ז בענין אי יכלו לקיים מצות שריפה ע"י שליח עכו"ם עייש"ה, וראה מש"כ בזה בבא"י אור"ח סי' י"ד ענף ה' וצ"ע, ולכוונה רחוקה היה אפשר לפרש בזה דברי המדרש רבה פ' הנ"ל שאמר דבר אל בני ישראל ע"י ישראל מקנין ואין מקנאין לא ע"י גוים ולא ע"י תושבים עיי"ש ובמפרש שם העיר דהא בסוטה (דכ"ו) מסקינן דמקנאין על ידן עיי"ש, דלפי הנ"ל א"ל דב"ד שולחין לקנאות ע"י ישראל אבל לא ע"י גוי ותושב שאין להם שליחות וראה בפמ"ג בפתיחה ודו"ק, ועיין בבאר היטב סי' קע"ח סק"ו דה"ה אם קינא לה על פי שליח בשם הכנה"ג הגהות הטור ועיין בפ"ת שם ס"ק כ"ו בשם הח"ס ז"ל, שוב מצאתי במקרה בשו"ת מחנה חיים חאהע"ז שמתמיה על הנוב"י הנ"ל דהא אין זה חוב שלא תוכל לסתור עם איש זה אדרבה זה דת יהודית שלא תסתור עם שום איש זר ואם תסתור עצמה אח"כ עם הנחשד ותשהה כדי טומאה היא בעצמה תגרום החוב ע"י מעשיה אשר תעשה חוב לה שתאסר על בעלה וכן פסק במ"ח דמהני ע"י שליח ועיין בשו"ת ח"ס סי' צ"ו וכו' (כדברי הפ"ת הנ"ל) וגם א"כ כל אשה שאין בעלה בביתה לא תבוא לב"ד וממילא אין לה פחד השתיה (אין דבריו מובנים דבלא"ה אין משקים ע"י קינו ב"ד) וגם א"כ דנימא דגם הבעל לא יכול לעשות שליח א"כ כי אמר בריש סוטה לא לימא אינש בזה"ז וכו' הרי יכול לומר ע"י שליח דלא הוי אסורה עליו וצ"ע, וז"ל כנה"ג סי' קע"ח לענין הלכה כתב בתשובת כ"י להר"ר אליעזר דילמגודו דקינו ע"י [עצמו] ראוי לחוש לה וה"ה אם קינא לה עפ"י שליח דששא"כ וה"ה אם קינא לה עפ"י שנים שלוחים הן הן עדיו, וכן מצאתי בתשובה כת"י לגדול אחד עיי"ש, ונראה דאפילו אי יכול לעשות שליח לקינוי, מ"מ אין יכול להשקות ע"י דלא עדיף מב"ד וז"פ, ועיין דוגמא לזה בתוס' בב"ת (פ"ב ע"א) ד"ה עד שתהא לקוח וכו' פ"ה דקורין בעלים דששא"כ וכו' ואין נראה שיקראו בעליה כדמשמע בירושלמי וראה בגיטין מ"ז ע"ב ד"ה בצרן ושיגרן וכו' וכן מסתפקנא בקינוי ע"י כתב אי מהני וידוע שיטת הרמב"ן לענין גירושין בכתיבת הבעל וקצרתי, ולהנך פוסקים דמהני קינוי דבעל ע"י שליח, ל"ק דא"כ למ"ל קרא לרבויי דב"ד מקנין לה, די"ל דאתי לרבויי דנעשו שלוחים אפילו שלא מדעתו וז"פ, אחרי כותבי זה מצאתי שבדבר אשר כתבתי להעיר על דברי הבא"י הנ"ל שבשו"ת עין יצחק ח"ש סי' נ"ב ענף ד' שזקני ת"ח האמיתיים כ"ז שמזקינין דעתן מתישבת עליהם ובראי' אחת שהביא שם לענין מזכין גט במקום חליצה מסוגיא דידן כתב לדחות בזה"ל, אף אם נדחוק לחלק דשא"ה בעע"ד דלכן מינח ניחא ליה משום דמאוסי' בעינו ולא מחמת המצוה לגרשה ובאמת זהו דוחק דהא הב"ש בסי' ק"ז ס"ק ח' כתב דאם לא זינתה בעדים אינה מאיסה ליה, וגם אם זינתה בעדים לא ברור כ"כ לומר דמאיסה ליה כדאיתא התם ובדוחק יש לחלק עוד דשא"ה דגוף הקינוי הוי מצוה משא"כ בנ"ד דגוף הגירושין לא הוי מצוה עכ"ז כיון דאין הכרעה ברורה בין הך דסוטה לנ"ד וכו' יע"ש הרי שהרגיש בעצמו במש"כ קצת וברוך שכוונתי לדעתו הגדולה ועיין שם עוד בענף ד' וה' בס' נ"א ועוד בכ"ד בענין זכות גמור אי יכול למחות, וכן מצאתי שהעיר כסברתי בעין יצחק הנ"ל סי' ע"ט לבן המחבר אות נ"ז דמה שהב"ד מקנין לכל אלה נראה דאמרו זה מסברא משום מהחיוב מוטל על ב"ד להשגיח שלא יהי' העם נכשלין בעבירות ולכן מקנין להפרישם מאיסור וא"כ במקום דהב"ד שמעו אשר יש עדים היודעים שהיא אסורה לבעלה למה לא יהי' מחויבים לחקור ע"ז וכו' עיי"ש, וזה אשר פסק הרמב"ם פ"ו מהל' יו"ט דין כ"א חייבין ב"ד להעמיד שוטרים ברגלים וכו' ויבואו לידי עבירה וכן יזה בדבר זה לכל העם כדי שלא יתערבו אנשים ונשים בבתיהם לשמחה ולא ימשכו ביין שמא יבואו לידי עבירה עי"ש והועתק בש"ע אור"ח עיי"ש ובמ"מ דין כ"א, ונעלם ממנו דבריו של אבא אבי ישראל בבא"י ובעי"צ הנ"ל: שם אלא לאחר סתירה אינו מחול ש"מ ע"כ, עיין מנ"ח מ"ע שס"ה שהביא בשם הר"ד ערמאה דתיכף אםנסתרה אפי' קודם ששהתה שיעור טומאה לא מהני מחילה ולא כ' ראיה לזה יעי"ש.
ועיין בנוב"ת סי' ק"ס חאהע"ז שהסכים לדברי השואלים אם הא דבעינן כדי טומאה אם הכוונה רק לאפוקי אם וודאי לא שהו כדי טומאה אבל אם העדים באו ומצאום בסתר וא"י כמה זמן שהו בסתר אולי מחשב סתירה אבל לא החלטתי הדבר דהא הטעם דנאסרה אחר קו"ס היא משום דרגלים לדבר וכו' ולא מקרי רגלים לדבר אא"כ הרגל"ד מורים שזינתה וכששהתה כדי טומאה רגל"ד שזינתה עתה אבל תחילת סתירה הוא רק רגל"ד שרצונה לזנות וע"ד כן נכנסה עמו לבית הסתר אבל אכתי אין רגלים לדבר שנעשית מחשבתם וכו' יעו"ש, ולפ"ד אפשר להסביר קצת דברי הר"ד ערמאה, משום דעל הרצון לזנות נמי הוי רגל"ד ששפיר קינא לה ושוב אינו יכול למחול ודו"ק, וכן כתב בפשטות בשו"ת משיבת נפש (סי' ס"ח) דבאין יודע ששהתה כדי טומא' אפילו יש עדים שיצאו מבית הסתר וא"י אם שהו כדי טומא' לא מקרי סתיר' וכן משמע בסוטה (ד"ב ע"ב) דקאמ' לכמה שיעור סתירה כדי טומאה הוא דאתא ואם איתא דבסתם סתירה אפי' א"י ששהו כדי טומאה חשוב סתירה ע"כ קרא אתיא אם העדים יודעין שלא שהו בוודאי א"כ פשיטא צריכא למימר מה"ת לחוש לטומאה א"ו בעינן ש דעו העדים ששהו כדי טומאה עכ"ל וכוונתו כמש"כ הנוב"ת הנ"ל, ועיין בפ"ת סי' קע"ח ס"ק ט"ו בשם תשובת בית דוד סי' כ"ה: (שייך לעיל על דברי הבאר יצחק) ומצאתי ת"ל בקרית ספר למרן המבי"ט ז"ל בהל' סוטה פר"א שכתב חרש או שוטה או שאינו בעיר או חבוש ושמעו שהיו מרננין אחריה ב"ד קוראין אותה ואומרים לה אל תסתרי עם איש פלוני דכתיב איש וכו' ריבה ב"ד ואם ראו ב"ד שנסתרה עמו אח"כ אוסרין אותה על בעלה נראה דהוי מדרבנן דקרא דאיש איש לא איצטריך לא לאוסרה לבעל ולבועל כמו שכתבו בתוס' פרק ארוסה עכ"ל ואף שדבריו האחרונים צ"ע מ"מ מבואר דעתי הגדולה שכל עיקר דין זה דב"ד מקנין לה הוא רק מדרבנן וא"ש בכמה ענינים, ונעלם זה מבאר יצחק ז"ל הנ"ל:
שם דף כ"ה ע"ב מעוברת חבירו וכו', הנה הרגישו כבר כמה גאונים להקשות דהכא תנן מעוברת חבירו וכו' לא שותות ולא נוטלות כתובה דברי ר"מ וחכמים אומרים יכול הוא להפרישה ולהחזירה לאח"ז, וא"כ אזלינן בתר דרבנן אף שמדאורייתא ראוי' היא רק מדרבנן א"ר, ובסוכה כ"ג ע"ב בעושה סוכה ע"ג בהמה ס"ל לר"מ דכשר דמקרי ראוי' לשבעה כיון דמדאורייתא מחזי חזי ורק רבנן גזרו מקרי ראוי' לשבע' ומדוע כאן אינ' שותת עיון בהגהו' רצ"ח כאן וז"ל אבל חכמים דר"מ כאן אזלי לשיטיתיה' כיון דא"ר מדרבנן מקרי א"ר לשתיה, אלא דסיבה אחרת יש בכאן שיכול להפרישה וכו' ועיין בהגהות מלא הרועים הכא שכותב לעיין בספרו הגדול מלא הרועים ערך איסור דרבנן יע"ש ואין ספרו בידי וכן הקשה בזה בהגהות מצפה איתן ותירץ דשא"ה דאין האיסור בגופו של דבר רק היום גורם, משא"כ הכא דהוי האיסור בגופו והכי מחלק המרדכי בפ' לה"ג גבי מהב"ע בין איסור שהוא מצד עצמו כמו טבל לאיסור שהיום גורם כמו מוקצה עיי"ש ומש"כ בענין ת"כ בסוטה למ"ד כתובה דרבנן בר הארכתי בזה בחידושי לעיל (די"ז) דף ע"ו מדפי הספר, וכמדומה שנעלם ממנו התוס' גיטין שהבאתי שם, ועיין היטב בשו"ת שיבת ציון סי' ט"ז י"ז שעפ"י דבריו שם על דברת השעה"מ הל' לולב י"ל ג"כ קושיא זו עיי"ש, ועיין בענין זה בכ"מ ובמשנה למלך הל' נערה בתולה לענין איסורי דרבנן וכן בחלוצה כאן ובתויו"ט כאן ולא באתי אלא בשביל דבר שנתחדש ומסר לי להדפיס כבוד הגאון האדיר חריף עצום וכו' כקש"ת רבי"י דיסקין שליט"א מפיו יקרא אלי ואני כותב על הספר בדיו לתרץ הערת האחרונים הנ"ל בסתירת דברי ר"מ הדדי מסוכה דשם לדין דסוטה הכא, והוא א) שיש להעיר בהא דר' יהודא אומר שם דפסול מ"ט דר"י סוכה שא"ר לשבעה לא שמה סוכה ופרש"י והשתא דגזור רבנן אין עולין לה נמצאת שא"ר ליום ראשון ע"כ, ויש להקשות הא הכא רק ארי' הוא דרביע עלה, וא"כ הרי אשכחן ביומא (דף ח') גבי כה"ג ביוכ"פ אע"ג דאסור הוא בו בהציץ בכ"ז הוי ראוי ולא דמי לנשבר הציץ דהוה א"ר בעצמותו (א"ה עיין שם ברש"ש וברצ"ח ומש"כ בספרי או"ת בדרוש לדיני תפילין דמ"א ע"ב) וה"נ רק ארי' הוא דרביע עליה והו"ל ראוי? ב) ויש ליישב ובהקדם מה שיש להרגיש עוד בהא שפרש"י שם במתניתין דסוכה (כ"ד ע"ב) דתנן באילן או על גבי גמל כשרה ואין עולין לה ביו"ט ופרש"י בד"ה כשרה לחולו של מועד ואף ביו"ט אם עבר ועלה לה יצא ידי חובתו עכ"ל וצריך להבין הא לכאורה הוי זה מהב"ע וא"י ידי חובתו במצוה הב"ע כידוע ומ"ט דר"מ דמכשיר ע ג) ועכצ"ל בפשיטות משום דהוי רק עבירה דרבנן ולכך לא אמרינן לפסול בה משום חסרון שבאה בעבירה דעבירה דרבנן א"י לפסול בכוחה מצוה דאורייתא וטעמא טעים בה, משום דהא מהב"ע דפסול ילפינן מגזל (עיין סוטה ל' א') א"כ ילפינן רק כעין גזל דהוי עבירה דאורייתא, אבל לא בעבירה וה"ה גזל דרבנן אלא דעדיין יש לסתור זה ולפקפק בה דלכאורה לפ"ז יהי' דברי רש"י סתראי נינהו שהרי בפסחים (ל"ה ב') גבי ולא בטבל פריך פשיטא ומשני ל"צ בטבל טבול מדרבנן וכי', ופרש"י ואפ"ה מצוה הבאה בעבירה היא חשיב לה וכו' יעו"ש, (א"ה עיין שעה"מ בזה ובספרי או"ת באריכות).
ד) אבל י"ל דהא גופא תליא בפלוגתא דידן דר"מ ור"י, דלר"י דס"ל דרבנן חשוב כדאורייתא ופוסל בסוכה שא"ר לשבעה מדרבנן, א"כעבירה דרבנן נמי בכוחה וחיזוקה לפסול לגבי מצוה דאורייתא משום מהב"ע ולא יצא יד"ח, משא"כ לר"מ דמכשיר בסוכה, ומשום דאין דרבנן חשוב כמו דאורייתא וע"כ אין חשיבותא נמי לפסול המצוה ומצוה הבאה בעבירה דרבנן, נמי יד"ח שפיר, ואינו פוגם את הדאורייתא כלל וכלל, ומעתה מובנים דברי רש"י שפירש כן במשנה דסוכה שם והמשנה אתא כר"מ כמו שאמר בגמרא מתני' מני ר"מ היא, ואליבא דר"מ עצמו שפיר כתב דאם עבר ועלה יצא יד"ח אף ביו"ט, דלדידיה אף שבאה ע"י עבירה, אלא שהעבירה הוא דרבנן, לא חשיב לפגום המצוה ושפיר יצא יד"ח, משא"כ בפסחים שם כתב לפרש אליבא דהלכה דפסקינן כר"י (בהא עי' היטב בשעה"מ הל' לולב על דעת הרי"ץ גיאות שפסק הלכה כר"י עי"ש היטב פ"ח הל' א' ד"ה ומעתה) א"כ אף מהב"ע דרבנן כמי לא יצא ופסול גבי המצוה כאשר ביארנו לנכון ה) ולפי דברינו ניחא לנו עכשיו להבין טעמא דר"י דר"י ס"ל דפסול משום שא"ר לשבעה מצד זמן האיסור והקשינו לעול והא רק ארי' הוא דרביע עלי' ומדוע מקרי א"ר לשבעה, ומצד עצמו ראוי הוא א דיש לומר ולר"י לשיטתו לפי מה שכתבנו יתחייב מזה דאם עבר ועלה אה"נ דלא יצא וא"כ אחרי שגם אם עבר ועלה בדיעבד נמי ל"י משו' מהב"ע שוב לא מקרי זה א"ר רק משו' ארי' הוא דרביע עלה, אלא משום דבאמת לא יצא בה יד"ח ואינו ראוי מצד עצמותו של קיום המצוה בפועל, והוה נחסר אחד מתנאי והכשרי הסוכה, כיון שאינו יכול כלל לקיים בה מצות סוכה והוי א"ר ממש:
ואי"ל ולהשיב פשיט על קושיתנו הנ"ל ע"ד מש"כ בירושלמי שבת גבי קורע על מתו (עיי"ש פי"ג הלכה ג') אמר לון תמן גופה עבירה ברם הכא הוא עבר עבירה (עיי"ש בפירוש המפרשים ועיין בשו"ת חוט המשולש להגרא"י מוואלזין זצ"ל פלפול ארוך בע"ז) ולפי שהעבירה תלוי' בזמן ויומא דקא גרם וה"נ האיסור הוי משום יומא טבא, דקא גרם דאין עולין ביו"ט ולק"מ, לא כן דהא אכתי יש לחלק שהרי הכא גם המצות עשה דסוכה תלוי' בזמן וא"ד להתם כיון דשניהם תלוים בזמן דמי ממש לשניהם אינם תלוים בזמן דמ"ש (א"ה והערותי לכ"ג) ומהא דאמר בירושלמי שם כך אני אומר הוציא מצה מרה"י לר"ה א"י בה יד"ח בפסח ? בתמיה עיי"ש, (ובפרי חדש לאור"ח תנ"ד בשם ספר בית מועד יעו"ש) יש לחלק דא"ד דהתם דהמצוה אינו בהכרח ליום השבח, אלא דמקלע לפעמים בשבת, אבל הכא הרי יו"ט ראשון דמצית סוכה העיקרית תלוי' בזמן כמו שהעבירה תלוי' בזמן ובזה יתורץ לנו דקדוק דברי רש"י ז"ל שכתב דא"ר לשבעה משום דאין עילין לה נמצאת דא"ר ליום ראשון ודלא כפירוש הריטב"א ועיין בשבע שטות להרשב"א סיכה דכ"א דמפרש לה משום דא"א לשבעה בלא שבת ובהמה א"ר לשבת ודמיא כמו שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה יע"ש, ובביאור דברינו הנ"ל, א"ש דלפירוש הריטב"א יקשה מ"ט דר"י דפוסל כמו שהערנו אבל לפירש רש"י ניחא ודו"ק וא"כ שוב לא יונח לנו מ"ט לא מקרי זה מהב"ע כיון ששניהם תלוי' בזמן (ועיין תוס' סוכה ל' ע"א ד"ה משום וכו') ומ"ט דר"מ דמכשיר ועכצ"ל כמו שישבנו לעיל דבזה גופא פליגי ר"מ ור"י:
ולפ"ז נ"ל דאפושי פלוגתא לא מפשינן כידוע, וא"כ יש לחדש ד"ח בשיטת ר"מ דע"כ לא פליג על ר"י ומכשיר, אלא בתרי דרבנן, אבל בחד דרבנן מודי לר"י דמעכב בדאורייתא, והא דאמרינן בש"ם הכא דלר"מ לא אזלינן בתר דרבנן, משום דכיון דמדאורייתא מחזי חזי, זה רק דוקא בתרי דרבנן, והוא, לפי מה שביארנו דטעמא דר"י הוא אף שרק ארי' הוא דרביע עלה, אלא משום דס"ל דאף בדיעבד אם עלה לא יצא ומשום דמהב"ע דרבנן נמי מעכב ולא יצא יד"ח, וא"כ לפמש"כ התוס' בפ"ק דסוכה דף ס' ע"א ד"ה ההוא וכו' (ועיין תוס' יו"ט סוכה ובכמה פוסקים (וכן פסק המבי"ט בקרית ספר בכמ"ק וחד מנהו בהל' ציצית) דמהב"ע עצמה שא"י בה יד"ח הוא רק מדרבנן אבל מדאורייתא יצא ולא פסיל בה העבירה כלל וכמה מן הראשונים קיימי בשיטיתהו וראה בשאג"א, באריכות וכיון שכאן העבי' עצמה הוא דרב' כנ"ל ופסול זה דמהב"ע גופא הוי ג"כ רק מדרב' א"כ הוה לה תרי דרב' והוי דומיא דמקדש בחמץ דרב' בשעות דרב' דחוששין לקדושין כמש"כ התוס' פסחים ו' ע"ב ד"ה משש וכו' ובתוס' חולין ז ד"ה מותר מיד וכו' עייש"ה, ולכך מכשיר ר"מ משום דהוה תרי דרבנן ואזיל בזה בתר דאורייתא, אבל בחד דרבנן מודי ר"מ לר"י דפסול ואזלינן בתר הדרבנן לעכב את הדאורייתא, אולם ר"י לשיטתו כמש"כ התוס' בברכות (ט"ו ע"א) ובמגילה (י"ט ע"ב) וכ"ד ע"א ד"ה מי דלא ס"ל לחלק בין חד דרבנן לתרי דרבנן וגם גבי תרי דרב' ג"כ אזיל בתר הדרב' עיי"ש ומש"ה פוסל אבל לדידן א"ש הכל דמחלקינן בין חד דרב' לתרי דרב' וזהו שי' ר"מ ג"כ, (א"ה עיין בבאר יצחק סי' כ"ו שהוכיח ג"כ בארוכה דר"מ מחלק בין תרי דרבנן לחד דרבנן, ור"י אינו מחלק בין תרי דרב' לחד דרב' עייש"ה) ומעתה מיושב היטב קו' האחרונים הנ"ל מסוגיאן דידן דגבי מעוברת חבירו דהוה רק חד דרבנן גם ר"מ מודה דאזלינן בתר דאורייתא וא"ר לשתיה כמובן:
ובהנחה סוברת זו יש מקום בראש ליישב נמי מה שיש להעיר דרבינו הקדוש סותר עצמו במסכת סוכה גופא שסתם בהא דסוכה על גבי גמל כר"מ דאזלינן בתר אדאורייתא, וגבי אתרוג של תרומה טמאה סתם דפסול, ואף שידוע שיטת רבעהתו"ס ודעימי' שתרומת פירות היארק דרבנן הרי דאזלינן בתר דרבנן ? (א"ה עיין בשעה"מ ובשו"ת ש"צ הנ"ל,) ולפי דברינו אתי שפיר דנאמר דרבי נמי מחלק בין חד דרבנן לתרי דרבנן וכר"מ, ואף דס"ל במגילה דקטן כשר לקהמ"ג כר"י וא"כ אינו מחלק בזה וכדמוכרח מסברת התוס' די"ט שם, י"ל עפ"י מה שבארנו במק"א דהא דס"ל לרבי כר"י בקריאת המגילה לאו מטעמי' הוא, אלא משום דאזיל לשיטתו במכילתא פ' בשלח דתני רבי אומר עוללים אלו עוללים שבחוץ ויונקים אלו שעל שדי אמן וכו' אלו ואלו פתחו פיהם ואמרו שירה לפני המקום עי"ש וא"כ לפי מאי דאמרינן ספ"ק דמגילה הק"ו מה מעבדות לחרות ועו' ממות לחיים לא כ"ש פרש"י דהוי ק"ו משירה על הים, וא"כ קטנים חייבים במקמ"ג כגדולים מהך ק"ו גופא אליבא דרבי דומיא דשירת הים אבל אה"נ דס"ל לחלק בין חד דרבנן לתרי דרבנן כר"מ, ולפ"ז שפיר סתם בסוכה שע"ג הגמל ואילן דהוי תרי דרבנן דכשר כר"מ, אבל באתרוג דתרומה דהוי רק חד דרבנן סתם דפסל כרבי יהודא שאף ר"מ מודה כאשר ביארנו וקצר' במקום שיש להאריך עוד, ועיין טעה"מ הל' מכירה, ע"כ דברי הרב (א"ה ועיין בשו"ת ר"ח כהן רפפרט בחחו"מ בהגהות נכדו ז"ל ואכמ"ל ועיין בתורת חסד להרב דלובלין זצ"ל סי' ל"א באריכות שהקשה כן על דברת רש"י דסוכה הנ"ל ובדברי הירושלמי שבת הנ"ל עיש"ה מיישב לה משום שתליא בזמן כנ"ל): ואענה אף אני חלקי לחלק בחילוקא דרבנן בין האי מרבנן לדעלמא, דשאני מניעת שתית סוטה למניעות דעלמא, דבעלמא ס"ל לר"מ דכשר ואין עבירה דרבנן מעכב כיון דמדאור' חזי ליה משא"כ גבי שתית מי סוטה, ומשום דהלא חזינן לגבי מהב"ע דעלמא איכא קצת מרבוותא דבשוגג ליכא משום מהב"ע לעכב ולפסול עשיית המצוה, כמו שהאריכו בזה האחרונים ז"ל.
ובח"ס חידושי פ' לולב הגזול דף ל' בד"ה ואולי י"ל וכי' כתב ועיין ר"ת בספר הישר ס"ל בשוגג ליכא משום מהב"ע וא"כ לק"מ ממצה של טבל דאיצטריך קרא לשוגג א"נ לאנסוהו יע"ש ומשום דשוגג לא חשיב עבירה כ"כ לפסול המצוה לגמרי, וגבי השקאת מי סוטה דבעינן שיהא מנוקה מעון האי „נקיון" הוי אפי' מרושם עון דשוגג כמו שכתבו רבעהתו"ס והדברים עתיקים באריכות במשל"מ פ"ב דין ח' ומשום דהכא שאני דענין בירור נסיי זה ולהמחות שמו הקדוש לא ניתן אלא על אופן זה שירא מנוקה מעוון כלל וכלל ואפי' שוגג (וחזינן לענין כהן שאנוסה אסורה לו משום קדושתו ועיין היטב מה שכתב בענין אונס החמדת שלמה סי' ל"ח ל"ט) ואפי' אי נימא דשוגג במצוה דעלמא נמי פוסל וכמו שהוכיח זה המהרי"ט אלגאזי ז"ל דף נ"ז ובס' פרי יצחק ומה שהשיג עליו בראיה ברורה כמדומה שנעלם ממנו דברי המהרי"ט בעצמו בספרי שמחת יו"ט שמדחה שם ראיה זו עיין שם סי' מ"ב דף קס"ה קס"ו בענין זה באריכות, ובמנ"ח מצוה א' ועוד, ובת"ח להרב דלובלין סי' נ"ח ובח"ש סי' כ"ט חאור"ח העיר מכ"ז שכת' הפ"י ועיי"ש בדעת הרמב"ן ז"ל ומ"מ דעת המהרי"ט שם דבאונס לכ"ע אינו פוסל עיי"ש ובפ"י וכן נראה מדברי הח"ס הנ"ל שכתב „או שאנסוהו", ואכמ"ל בענין זה ויש לי ע"ז קונטרס מיוחד, עכ"פ חזינן דלא דמי כאן לדעלמא, שיש לי להוכיח דכאן אפי' עביר' באונס מעכב וכמו שוגג ואכמ"ל ובר מן הדין לפי מאי שהוכיח בארוכה במשל"מ הנ"ל דגם תשובה לא מהני ליה שיהיו המים בודקין אותה ומשום דגזה"כ הוא שלא יעשה המקום נס זה אלא למי שלא בעל ביאה אסירה כל ימיו יעוש"ה מה שלא מצינו דבר חידוש זה בשוה מקום, דתשובה לא מהני, וא"כ י"ל נמי לנ"ד דכאן אפי' מעוכב באיסור דרבנן שוב אינו ראוי לבירור נסיי זה ואין מנוקה מעון קרינן ביה דמ"מ נעשה עליו ובנפשו רושם רע, ופגם דלא יגרע משוגג, או בשעשה תשובה דג"כ לא מהני משום דגזה"כ הוא, ה"נ ס"ל לר"מ דכאן אפילו עבירה דרבנן מעכב, וכל העובר על ד"ח חייב מיתה, ור"מ ס"ל עשו חיזוק לדבריהם וכו' ומה"ט פשיטא ליה לרבינו הרמב"ם דאפילו ביאת ארוסתו בבית חמיו שוב לא מקרי ראי' לשתיה, והביאו האחרונים מזה ראיה דשא"ר מדרבנן מקרי א"ר לדאורייתא, ועיין ארצות החיים להמלבו"ם ז"ל ובס' זכר ישעיהו ועוד אין מספר, ולפמש"כ אין ראיה מכאן לדעלמא מטעמים שביארנו, ומפני שעכ"פ עושה רשם רע בנפשו פנימה ששוב א"ר לנס זה שקדושת נשמתו כבר נפגמת ונטולה לענין זה, אבל לא דמעלת הדרבנן מעכב לדאורייתא, ובפרט לפי הסבר הנכון שכ' בתו"ח סי' ל"א דדרבנן הוא רק איסור גברא ולא איסור חפצא יעו"ש ודו"ק אלא דכ"ז ניחא לפירוש הרמב"ם דמצד שאינו מנוקה מעון קאתינן עלה, אבל לא לפרש"י ז"ל ודעמי' דמשום א"ר לאישות הוא המניעה, ועיין במשנ"ל שם דין ח' בד"ה והנראה וכו' יעוש"ה, ומצאתי סברתי הנ"ל בח"ס אהע"ז ח"ר סוף ס' קמ"ה ד"ה מ"ש וכו' שכתב בזה"ל והדעת נותן כן עפ"י מש"כ הרמב"ן בפ' סוטה דאין שום מצוה בתורה תלוי בנס שלא בטבע כ"א השקאת מי סוטה מפני שאין השכינה שורה אלא במיוחסים שבישראל ולפיכך אם אין הבעל „מנוקה מעון כל דהו אפי' דרבנן שוב אי"ר לנס ההוא" וכו' עכ"ד השייך לעניני, ואף לפרש"י ז"ל יש לדחוק דאי"ר זה מעכב בכאן יותר מבעלמא, משום האי טעמא גופא, אבל עכ"פ לטעם הרמב"ם בוודאי א"ש ואגב אמינא דיש לפשר בין האחרונים, דבמצוה הב"ע בשוגג הוא פסול דרבנן אליבא דכ"ע אף למאן דסובר מהב"ע מדאורייתא הוא, ואף לר"ת דסובר דשוגג אינו פוסל במצוה, מ"מ מדרב' גם הוא מודה ויש לעיין בספ' הישר שם ויודו לזה ישרים(השמטה) שם ע"א לאו לאוסרה אבועל כבעל וכו' הנה ידוע חקירת האחרונ' אי נאסרה אבועל שני כיון שכבר נאסרה אבעל מבועל ראשון והביאו ראיה מכאן שג"כ כבר נאסרה על בעלה ואפ"ה אסרינן לה אבועל כבעל עיין הגהות מ"ל פ"ב מסוטה, ובכל ספרן של צדיקים אשר הביא הבה"ט והפ"ת (בסי' קע"ח ס"ק ל"א והדברים עתיקים ולא באתי אלא למלאות באבני מלואים מש"כ בזה בסי' י"א סק"ב לדחות דברי השער אפרים בקו"א שכתב ראיה מכאן דאלמנה לכ"ג וכו' מקני להו לאוסרן לבעל כבועל אלמא אפי' היכי דאסורה וקיימא עליו אסורה לבועל עכ"ל והעיר באב"מ דהתם כיון דאיסור סוטה חייל לבועל חייל נמי לבעל אע"ג דאסורא וקיימא משום אלמנה לכ"ג אי משום מו"נ חייל ע"י כולל מגו דחייל איסור סוטה לבועל חייל נמי לבעל וא"כ שפיר חשיב ונטמאה ונטמאה אך לבעל ולא לבועל דע"י קינו תאסר לבועל וממילא תאסר משום איסור סוטה לבעל ע כולל דבועל, אבל בבועל שני לא שייך כולל כיון דהאי איסור סוטה כבר היה וכו' את"ד, ואני לא זכיתי להבין עדיין, דמהיכי תיתי לן לומר מתחילה דחייל האיסור כל הבועל, הלא אנן רוצין למילף דכל היכי דאסורא כבר אבעל מאיזה איסור שתהיה שוב לא יחול איסור טומאת סוטה אבועל, ובזה שפיר הביא ראיה מכאן שעכ"פ יש חלות טומאה על הבועל, ומה שאח"כ יחול האיסור ע"י כולל על הבעל זהו ענין אחר, מה שמסתובב ע"י החלות האיסור לבועל, ומאי יעשה למ"ד אין אחע"א אפילו בכולל, וכמו שכבר הערותי לעיל על הא דפריך הגמרא מקודם אי לאוסרן עליו הא אסורן וקיימין, דג"כ יקשה למ"ד אחע"א, ואפילו למ"ד אין אחע"א מ"מ נפ"מ לקוברו בין רשעים גמורים וכמו שהעיר כבר המאירי ז"ל „דמ"מ מועיל הוא לענין איסור לרבוי לאוין" ועיין בק"א ובת"ה יע"ש, וא"כ הש"ס לא נחית לזה להוסיף איסור' ומשו' איסו' כולל, וא"כ דברי הש"א כפשטן א"ש, ועיין בשו"ת הגרע"ק ז"ל בסי' קס"ח שהקשה כה"ג א דברי הב"ח דאיך שייך לומר דחל על הבעל בכולל דאחרים הא בהפך על אחרים לא מצי חייל דאין אחע"א אלא ע"י מוסיף דנאסרה על הבעל, א"כ בתחלה צריכים לדון דנאסרה על הבעל ומכח זה חל גם על אחרים עכ"ל, וכן העיר בזה האב"מ עצמו בשו"ת סי' י"ב עיי"ש באורך, ויש להשיב דכונת האב"מ דאין להביא ראיה מכאן דיהי' אח"כ באיסור כולל, אבל בבועל שני לא יהיה אח"כ כולל באיסור זה, אבל גם דברי הש"א י"ל כמש"כ והדברים שקולין הן ויבואו שניהם וקצרתי, ובענין זה כתבתי על גליון הנו"ב להעיר על מש"כ בקמא חאר"ח סי' ל"ה בד"ה והנה מ"ש שיצרף גם מספר תעניות לעון נדה וכו' הנה ז"פ שאיסור נדה חל על איסור א"א משום דהוי מוסיף מגו דאיתוסף איסור נדה לגבי בעלה וכו' יעש"ה ונ"ב פלא שלא דן נמי לחייבו משום איסור טומאה בבעילה שנית דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל אף שאסורה עדיין עליו משום א"א, מ"מ טומאה הוי איסור מוסיף מגו דאיתוסף איסור טומאה לגבי בעלה אתוסף נמי לגבי הבועל יע"ש, אלא שיש לדון אם בגוונא דביאה ראשונה היה בנדתה וא"כ כבר היתה אסורה לבעלה משום נדה, ולא הוי טומאה איסור מוסיף לגבי בעל דאין איסור טומאה חל על איסור נדה, ואם היה ביאה ראשונה בטהרה מנדתה ותיכף נאסרה לבעלה משום טומאה אז לא חל איסור נדה כלל כמש"כ הגאון המחבר שם יע"ש, וא"כ משכחת לה דלא יהי' חל כלל איסור סוטה על הבעל דהיתה בנדתה ושוב אפשר לא חל אף כשתטהר, עיין בשעה"מ הל' אי"ב ובזה יש לעיין על הירושלמי בסוף גיטין ועיין בח"ס חאהע"ז סי' ק"נ וקנ"ב וקצרתי, וכן יעוין בשו"ת שיבת ציון סי' פ"ח פ"ט בענין שבח"ס הנ"ל ועיין בשו"ת חוט השני סי' מ"ז שכתב כן בשם שו"ת מהרי"ו שצריך לסדר תשובה מחמת עון נדות בפ"ע ועון א"א בפ"ע דאיסור נדה מוסיף הוא וכו' עיי"ש ונעלם זה מהנו"ב ז"ל:
שם ב"ש סברי שטר העומד לגבות כג"ד וכו' עיין בפרש"י ותוס' שאנץ ותוספי הרא"ש, יעוין במנ"ק שהקשה דא"כ לב"ש בטלת ירושת בנו הבכור דמי שיש עליו שט"ח או כתובת אשתו ל"ש דין ירושת בכור דגבי בעה"ש הו"ל הנכסים מוחזקים וליורשין הו"ל ראוי ועיין בב"ת דנ"ה ובתוס' ד"ה א"כ וכו', יע"ש מה שהאריך בזה וכ"ד נכונים אלא שנראה להוסיף עוד דהאי מחלוקת היינו דוקא בשעה שנופל הספק והסכסוך והו"ל בעהש"ט מוחזק יותר בנכסים מן הלוה והו"ל כאילו שעבוד ליה מפורש דמקנה ליה אדעתא דהכי שיהא ידו על העליונה, וכמו שמצינו בנתן לו נאמנות מפורש וכדומה, ואף שבלשון השטר יד בעהש"ט על התחתונה אבל כ"ז שלא באו לידי זה, בוודאי עיקר הדבר ביד הלוה המוחזק קאי ואין הנכסים חשובין ראוי לגבי בכור, ועיין היטב לקמן בתוס' ד"ה בית הלל סברי וכו' מש"כ שם ודו"ק וכן נראה דאין לזה שייכות עם המחלוקת דאביי ורבא (פסחים ל' ע"ב) אם בע"ח למפרע הוא גובה אי מכאן ולהבא הוא גובה וכל היכי דאקדיש לוה וזבין כ"ע ל"פ דאתי מלוה וטריף יע"ש ופרש"י שהרי ממושכנין הן למלוה ואע"ג שהן שלו אינן ברשותו וכו' עייש"ה וכל הסוגיא שם, דאף לב"ש דכג"ד מ"מ לא למפרע, ואף לב"ה דאינו כג"ד מ"מ: בשעה שהוא גובה ממש זה גובה למפרע הוא יע"ש היטב, ופלא על בעל מנ"ק שלא הזכיר.
הגמ' דשם, וגם מפרש"י הנ"ל מבואר דאע"ג דשלו הן אלא שאין ברשותו, ראיה למש"כ לעיל דכ"ז שאין אנו באין לבית הספק „שלו הן" ובוודאי מקרי ראוי ומ"מ צ"ע מבב"ת שם, אבל הדרנא בידמגיטין דל"ז ועוד מכמ"ק מבואר שלא כדברי אלא שאפילו קודם שנולד כל ספק אוקמינן ברשותו לב"ש ויל"ע, ושוב מצאתי ת"ל בנחל יצחק סי' י"ב שהאריך הרבה שם ליישב קושית הש"ך על הב"ח בנדון זה עיי"ש שהעיר בכל המקומות הנ"ל כן הזכיר קצת מהא דפסחים הנ"ל, וכן הביא מבב"ת קכ"ד בהא דאם ירשו שט"ח בכור נוטל פ"ש וכו' יעו"ש היטב וינעם לך, ועיי"ש בסי' ל"ט בדבר שעבודא דאורייתא ואכמ"ל בזה, ועיין בש"ש ש"א פכ"ד בשם תקפו כהן סי' ק"ל יע"ש ודו"ק, ועיין לקמן בתוס' ד"ה לאו כגבו וכו' משום דבעינן בית דין ולאו בידו דמי יימר וכו' ודו"ק: שם ע"ב תוס' ד"ה ב"ה אומרים וכו' ה"נ היא טוענת ברי, אבל הוא א"י לטעון טענת ברי ותהוי תיובתא דר"ה וכו' עיי"ש הנה תיכף בהשקפה עיונית הרגשתי לתמוה על דברי התוס' דכאן אליבא דכ"ע קשה דהתם הוי א"י אם נתחיבתי וכדכתבו התוס' להלן שהתם אפילו לב"ש מודים דשמא אותו שטר מעולם לא עמד לגבות וכו', אבל הכא הוי א"י אם פרעתיך ולכ"ע חייב, ושו"ר בהחפשי שהרש"ש מציין לעיין לקמן ל"א וראיתי שנשאל בזה ועיי"ש מה שתירץ ואין לדבריו כל תוקף, ומבואר היפך דבריו בש"ש בכמ"ק בשם הראשונים דבכתובה אדרבה עדיפא דהולכין בה אח"ר וגם אמרינן בה מגו להוציא ואפילו מחיים ע"ש, וכן מבואר שם (ש"ב פ"י) בשם המהרי"ט פ"ק דכתובות שכתב דברצון הו"ל כא"י אם פרעתיך כיון דוודאי נתחייב ובספק פרעון ברי ושמא ברי עדיף עיי"ש, ואפשר לומר דמשעה שנסתרה כבר הוה כמו שפרעה כתובתה, אלא שאח"כ יתברר ע"י המים אי הוה פרעון או לא, א"כ הוי כמו א"י אם נתחיבתי, דומיא למה שפסקו הט"ז ודעימיה בסימן ע"ה בחו"מ דאם פרע לחבירו ואח"כ נמצא מטבע מזויפת דהוה כא"י אם נתחיבתי יעש"ה ובפ"ת שם, וה"נ י"ל דהוי כספק אחר הפרעון, והו"ל כא"י אם נתחייבתי וי"ל משם כמובן, אבל הסברא בעצמה י"ל קצח וכמו שבאמת תירצו התוס' אח"כ די"ל מאחר שהתורה עשאה ספק עד שתשתה א"י לטעון טענת ברי, והוא משום דהתורה עשה, כוודאי אחר הסתירה, וא"כ הוי כמו שכבר פרע לה כתובתה אלא דהספק הוי עכשיו משום דלא יכלו לברר אי הפרעון הוי פרעון או לא, אבל עכ"פ לא הוי כמו א"י אם פרעתיך דעלמא ואף אם היא טוענת ברי שלא זינתה, מ"מ בזה סברי התוס' גם בקושיתם דלא מהני לה הטענה למחשבי' לספק בפרעון, אלא דלכה"פ הוי כמו ספק בחיוב, כיון דיותר נוטה לומר שפרעה, ודו"ק ולזה תירצו שבכלל אין ברי שלה חשוב כלל אף לענין ממון כיון שהתורה עשאה ספק כוודאי כך כוונתם וצריך להוסיף בדבריהם עשאה ספק כוודאי כדלקמן כ"ח ע"א ובתוס' שם, (ועיין תוס' ב"מ צ"ט ע"ב ד"ה והלה וכו' עייש"ה ודו"ק):
ועוד היה א"ל דבאמת צ"ע עוד על התוס' בקושיתם מברי ושמא, דהא לא ה"ל למידע ובכה"ג חידושו התוס' בכמ"ק דלא אמרינן ברי ושמא ברי עדיף, ועיין תוס' כתובות י"ב שם ובב"מ צ"ז ע"ב ד"ה רב הונא וכו' והדברים עתיקים, ולזה י"ל דהכא דהוי בספק הפרעון והוי לן למימר דברי עדיף אף בשמא כי האי הגרוע, ומשום דהוי כא"י אם פרעתיך מיפה הדבר להעמידו על הברי אף בשמא גרוע, ומכח זה נסתפקתי בעיקר הדין בא"י אם פרעתיך בדלא הוה ליה למידע אם חייב וחפשתי בש"ע ומצאתי בפ"ת סי' ע"ה ס"ק י' שהביא מחלוקת האחרונים בע"ז ה"ה התומים והנתיבות ז"ל ומסיק הנתיבות לדינא דא"י אם פרעתיך במקום דלא הל' למידע פטור יעוש"ה, וגם מסמן שם הפ"ת לעיין בס' בית מאיר לאה"ע סי' קע"ח סט"ו מענין זה עש"ה, וכן שם ס"ק כ"ז בדין של הט"ז היכי שנמצא מטבע מזיופת מציין בשם הב"מ סימן הנ"ל ועלה בדעתי שבוודאי נו"נ הב"מ בדיבור התוס' שלפנינו וחפשתי את הס' בית מאיר עד שהשגתי אותו, וראיתי שם בסי' קע"ח שכן הוא שהקשה אמאי בהני חמש נשי לא מהימנו להפסידה כתובתה מ"ש ממה דקיי"ל כב"ה אם מתו בעליהן עד שלא שתו אבדו כתובתן ע"י הקו"ס מטעם דכל שטר הע"ל לאו כג"ד וה"נ מה בכך שאין הנשים אלו נאמנות להפסידה הא מיד שנאמנת שלא לשתותה מה לי אם אינה בת שתיה ע"י מיתתו ומה לי מכח הנשים סוף כ"ס היה לה קו"ס בעדים ותפסיד הכתובה לב"ה מדאיני יכול להשקותה ?
וצ"ל דדוקא לגבי היורשים הוי לה איהי ספק והיורשים וודאים וכו' ואף דהיא טוענת ברי ואינהו שמא מ"מ לגבי דידהו הוי כא"י אם נתחייבתי דאם אבינו נפטר לא נכנסנו מעולם בשעבוד, משא"כ לגבי הבעל בעצמו מה בכך שהיה קו"ס והיא אינה בת שתיה אכתי היא טוענת ברי ואיהו שמא דהוי נתחייבתי וא"י אם פרעתי דלכ"ע חייב וכו' והכי מוכח מתוס' סוטה כ"ה ד"ה ב"ה וא"ת מ"ש מפלוגתא דר"ה ור"י וכו' וק' למה לא הקשו לכ"ע דבא"י אם פרעתי הא לכ"ע ס"ל ברי עדיף א"ו לגבי יורשים חשוב א"י אם נתחייבנו, וא"ל הא התוס' משני וי"ל מאחר שהתורה עשתה ספק עד שתשתה א"י לטעון טענת ברי וא"כ מה בכך דפרעונו ספק הא קיי"ל דאף בטענו שניהם ספק על הפרעון דפטור וכו' זה לק"מ דהתוס' לא כתבו אלא שאין לברי זו חשובות דטענת ברי לענין להוציא ממון מכחה אף בא"י אם נתחייבתי, אבל בא"י אם פרעתי שחיובו הברור לא רובץ עליו עד דידע וודאי שפרע אלא דאם גם התובע מסופק על הפרעון פטור מטעם שאין מוציאין ממון בטענת ספק אבל הכא מ"מ הא היא תובעת ברור ופשיטא שחייבאת"ד ואח"כ מביא דברי התומי"ם והמל"מ בא"י אם פרעתי היכי דלא הו"ל למידע יעש"ה ונתתי שבח והודאה לאל על חלקי שזכיתי לכוון במקצת לדבה"ק ב"ה וב"ש, וכן מבואר שם מדברי התומים סי' ע"ה דגבי כתובה הוי א"י אם פרעתיך דכתב ובהכי ניחא ג"כ דברי התוס' כתובות דמאי הקשו דהא ס"ל ארוסה יש לה כתובה א"כ תיכף משעת אירוסין נתחייב בכתובה והוא יטעון דילמא זינתה אח"כ והיא טוענת ברי לא זינתה א"כ הו"ל א"י אם פרעתיך וחייב וכו' יע"ש, ועיין מהרש"ל כתובות דף י"ט ע"א תוס' וכמין וכו' שכתב צ"ל דשאני כתובה שהרי לא ניתנה לגבות מחיים ולא שייך כה"ג לומר הא דר"נ וכו' דהא לא חל שעבודה על הכתובה מחיים כלל וכו' וכן פי' הר"ן עכ"ל, ודברים אלו מסייעים להרש"ש ובחידושי לכתובות שכתבתי בנערותי הקשתי דא"כ האיך חל מכירת כתובה דהוי דשלב"ע, וכן מצאתי בשם הפ"י ב"ק דפ"ט וכמדומה שמצאתי בזה אח"כ בחידושי הרי"מ באיזה מקום ויל"ע בזה עוד, ועכשיו ראיתי בח"ה שהביא במקצת דברי הב"מ אבל מסרסו עד שאינו מובן שוב השגתי ספר התומים ועיינתי שם בס' ע"ה ס"ק כ"ב שאחר כל האריכות בדין זה בלא הו"ל למידע בספק א"י אם פרעתיך הביא התוס' סוטה שלפנינו ומשמע דס"ל דאף דאמרינן ברי עדיף אפי' בדלא הו"ל למידע מ"מ בא"י אם פרעתיך דהטעם משום ספק אין מוציא מידי ודאי בעינן הו"ל למידע דאל"כ למה הקשו לר"ה ולר"י ולא לכ"ע דהא א"י אם פרעתיך לכ"ע חייב וכאן אם זינתה והפסידה כתובתה ה"ל כא"י אם פרעתיך וקשיא לכ"ע א"ו דבזה שפיר ס"ל דבעינן ה"ל למידע וכו', ויותר א"ל דס"ל להתוס' שם הואיל וכתובה לא ניתן לגבות מחיים ולא ברור חיובו עד שימות הבעל או תתגרש אף דשיעבדו חל תיכף מעת נישואין מ"מ לא מקרי חייב עד עת ראוי לגביה ולכך אמרו דלא משתעבדי בדר"ן הואיל ולא ברור חיובו ולא מקרי חויב לה (וכמש"כ אנו לעיל בשם המהרש"ל לסיוע להרש"ש ת"ל) וכו' ואימת הוה וודאי חוב כשמת בעלה ואז כבר קדמה הקו"ס והו"ל ספק אם חייב לך וכו' וא"ש ובזה לכאורה אין ראיה כ"כ א"ש מתוס' כתובות וכו' יע"ש, ומעתה אין להכניס ראשי בין הרים גדולים ואלו ואלו דא"ח רק ת"ל שאינו טועה בדרכי הדמיון בתו"ה חיי רוחי ונשמתי כן מצאתי אח"ז בנחל יצחק ח"ר סי' ס"ט ענף ז' שהאריך בענין דידן ומביא דברי התומים ומרמז על דברי הב"מ סי' קע"ח ובאמת תורף דבריו מבואר שם והוא כתב די"ל דטוענין ליורש דהבעל היה יכיל לטעון דהיא הודית בפניו דזינתה ברצון דאז אבדה כתיבתה יע"ש, וכן בספרו ח"ש סי' ע"ה ענף ט' מאריך בענין דעת התומי"ם והנתיבות דהיכי דלא ה"ל למידע אף בטוען התובע ברי פטור והביא דברי הקצה"ח סי' שד"מ סק"ג ועל תירוץ התומים הנ"ל כתב ג"כ דאין זה סברא כלל דהא אף דלא מטא זמניה בחיי הבעל מ"מ אמרו ע"ז הלשון שט"ח העומד לגבות וכו' א"כ ה"ה דמקרי בשם חזקת חייב דנתברר עכשיו למפרע כשמת הבעל בחיי אשתו ויע"ש עוד ונעלם מהם דברי המהרימ"ט ז"ל ומ"מ אני לך, ושו"מ בעין יצחק ח"ר סי' ע"ח לבן המחבר שקלא וטריא אי כתובה חל תיכף החיוב או לאחר מיתה ובאות י"ב שם הביא דברי המהרי"ט הנ"ל שכתב דהוה א"י אם פרעתיך וע"כ דהחיוב בא תיכף והביא שם התומי"ם ודברי הנח"י הנ"ל יע"ש וברוך שכוונתי ולתשובה זאת הערני גם הגאון מהר"י דיסקין שליט"א והוא רצה לחלות זאת במחלוקת אי כתובה מה"ת או מדרבנן וקצרתי ומצאתי בעז"ה בתוס' חד מקמאי ליבמות (דס"ה ע"א) בש"ס ווילנא שהקשה שם דהא קיי"ל כר"נ וכו' דאמרי מנה לי וכו' אמר א"י פטור וכו' וי"ל כיון דנתחייב לה בשעת נשואין בכתובה הל' כהלויתני וא"י אם פרעתיך שחייב לד"ה אבל במילתא דר"נ גבי מוכ"ע טוען הבעל שמעולם לא נתחייב לה בכתובה ולפום הכי אי לאו משום מיגו א"נ משום חזקה דגופה הוה איהי מהימן עכ"ל אחד מן הראשונים כמלאכים, גם עיין באריכות בית מאור בסימן קי"ג עייש"ה, וכן מצאתי בח"ס אהע"ז ח"ר פי' קל"א שהביא המהרי"ט ומהר"מ שיף דהוה כא"י אם פרעתיך, גם עיי"ש על סוף דברי התוס' דכאן דמבואר דבספק אונס ספק רצין לא הוה ספק סוטה משום דאין רגלים לדבר שנבעלה לרצין וכו' אך ברשב"א במשמרת הבית כתב להיפך יעיש"ה מש"כ בזה:
ועוד י"ל כיון שמגלגלין אותה בשביעה דעל זנות שבאירוסין ג"כ וע"כ הטעם הוא כמש"כ התוס' בב"מ צ"ז ע"א ד"ה ביום וכו' דאין מגלגלין אלא בדבר הדומה קצח וכו' וכגון סוטה שרגלים לדבר שקינא ונסתרה „ויש לחוש שמא זינתה גם באירוסין" וכו' עיי"ש, ועיין תוס' קדושין כ"ז ע"ב וא"כ הספק דילמא זינתה מאירוסין והו"ל באמת ספק א"י אם נתחייבתי כלל דשמא זינתה קודם, אלא דיקשה למ"ד ארוסה יש לה כתיבה, ועיין בתוס' ר"י הזקן בכתובות שם די"ב ע"ב ודו"ק וכן החילוק שם בין כתיבה למזיק יע"ש ודו"ק: שם באה"ד י"ל מאחרי שהתורה עשאוה ספק עד שתשתה אינה יכולה לטעון טענת ברי עכ"ל התוס' לכאורה סברתם זו מבואר במל"מ הל' סוטה לתמוה על הח"מ ופלא שלא הזכירו דברי התוס' ולכאורה מדברי התוס' אלו נראה סתירה גלוי' לדעת האומר דבספק סוטה האיסור הוא רק על הבעל אבל היא אינה לוקה אם נבעלת לו שהיא אומרת ברי לי שלא נטמאתי עיין בתשובת הגאון ח"ס חאהע"ז סי' ק"נ והוא הגאון מהר"מ מינץ זצ"ל וכנראה הח"ס מסכים לו על זה ועוד יותר מזה השיב לו דבגוונא שאיכא ע"א שנטמאת דאינה שותת ומ"מ היא מכחשת העד וכשנבעלת לו לא תלקה עכ"ל וזה בוודאי צע"ג ועיין לעי' דף ג' ע"ב תוס'ד"ה א"ל ודו"ק אלא דהגרע"א ז"ל שם בתשובה סי' קנ"ב כתב לו ע"ז דלא נתחוורו דבריו בזה כי מלבד דזה היסוד אינו דהרי בקו"ס בלא שהתה אסורה לבועל ובתרומה וכו' אף דטוענת ברי אעפ"כ אסרה התורה וא"כ איכא ג"כ עליה איסור סוטה את"ד ועדיפא הו"ל למיפרך ליה מהתוס' דהכא דמבואר דא"י לטעון כלל ברי לי כנ"ל וא"ל דכוונת התוס' דא"י לטעון טענת ברי ולהוציא ע"י זה ממון אבל מ"מ ליתא באיסור ג"כ ע"י טענתה, דא"כ היכן מצאו התוס' שבנאו על זה יסוד תירוצם משום שהתורה עשאה ספק עד שתשתה, הלא לגבי דידה לא מצינו כלל שעשאה התירה ספק לפי דעת הגאון מהר"מ מינץ.
וכן מתבאר מדברי התומים הנ"ל בסי' ס"ה ס"ק כ"ב שמסביר כן דברי התוס' יעו"ש, אכן לפי מש"כ הבית מאיר שם י"ל קצת ועיין בנחל יצחק הנ"ל. דהתוס' לא כתבי אלא שאין לברי זו חשיבות דטענת ברי לענין להוציא ממון מכוחה אף בא"י אם נתחייבתי אבל בא"י אם פרעתי' והיא תובעת ברור פשיטא שחייב, ומבואר בדבריו דמהני ברי דידה, אמנם זה ראיה רק לגבי ממון שחייב הוא מחמת חזקת חיוב דידה, אבל לענין איסור בוודאי אינה מועלת לומר ברי לי נגד חיובי התורה ויל"ע, ועיין בשו"ת ש"צ סי' פ"ז פ"ט שכנראה גם הוא הסכים לדברי הגאון מהר"מ מינץ ובילקוט נשא איתא איש איש לעשות אשה כאיש דברי ר"ע ופירש בזה הגאון בעל הפלא"ה בפנים יפות שלו דהתורה אסרה ספק סוטה לבעלה אף היא מוזהרת עליו אע"ג דבכל התירה כולה אשה מוזהרת כמו איש מ"מ הכא ה"א כיון שהיא יודעת בעצמה שהיא טהורה לא שהתו' אסרה עליו ספק זה כוודאי אין אזהרה אלא עליו אבל היא אינה מוזהרת קמ"ל קרא דאף היא מוזהרת עליו כיון דהבעל א"י הוא וכו' יעוש"ה מש"כ עוד בזה ויל"ע בדבריו, והארכתי עוד בזה מכמ"ק אלא שאח"כ מצאתי בספר אחד ושמו לולאות חכמה דרוש וחלוק ד' שהאריך הרבה בזה ומביא ג"כ דברי הח"ס הנ"ל וע"כ קצרתי, ומה שהעיר שם מכתובות מ"א מהתוס' די"ל דגם על זה פריך כיון דעשה ול"ת דסוטה האשה אינה מוזהרת וכו' והו"ל אינם שווים בכל דעשה דוחה אותה עיי"ש לא עמק בזה די"ל דהתם כוונ' התוס' בוודאי סוטה ולא בספק סוטה וכן בעצמו מקודם זה כתב עיון תוס' כתובות (ד"מ ע"א) דכתבו דנטמאה הוא רק עשה גבי וודאי סוטה, וא"כ אין התחלה לדבריו במה שפלפל בזה.
וסעייתא לסברא זו יש להמציא דאל"ה אם נתפוס דברי התוס' כפשטן דלא מהני ברי דידה כלל וכלל, ומשום דהתורה עשאה ספק כוודאי וטעמא הוא משום דרגלים לדבר שזינתה והוה כמו חזקה לטומאה עיין בסוף דברי התוס' ובתוס' נדה וחולין כידוע, וא"כ אנו צריכין לעשות מחלוקת בין התוס' להרשב"א ז"ל דידוע מש"כ הפ"י לכתובות (כ"ב) ברש"י ד"ה אומרת ברי לי וכו' שיגע ומצא דעת קדושים שהרשב"א סובר דלעולם לא אמרה תורה דאזלינן בחר חזקה אלא למי שמסופק בדבר ועשה תורה ספק זה כוודאי עד שהב"ד עונשין וכו' משא"כ אם העובר אומר ברי נגד החזקה לא שייך לגביה לומר שהוא מוזהר על הספק כוודאי מחמת החזקה וכו' ואפילו למ"ד דברי ושמא לא מהני לגבי חזקת ממון וכו' אבל לגבי נפשייהו מהימנא דהא לא עבדי איסורא וכו' יעש"ה, והדברים עתיקין ועיין קו"א שם, ועיין הגהות רצ"ח ריש גיטין שרצה להסביר כן גם דברי הרמב"ן יע"ש, ועוד בכמ"ק בזה: ומעתה אם בכל חזקות כן מכש"כ הכא בספק סוטה דעדיין לא הובררה ממש חזקת טומאה דילה, בוודאי יכולה למטען ברי לי אף נגד חזקת דעכשיו, ולצרפה לחזקת כשרות הקודמת, ולומר דכאן גילתה התורה לאסרה גם מספק כנגדה בעצמה באומרת ברי לי, מניין לנו ד"ז יותר משאר חזקות דעלמא שג"כ דאורי תא הן וצ"ע, א"ו כפמש"כ להסביר כדברי הב"מ הנ"ל ובאמת ליכא עלה אסור בספק סוטה כיון שטוענת ברי לי ובפרט לדברי הרשב"א לדעת הפ"י הנ"ל שהסכימו עליו אחרונים:
ולומר דזה הוי כמו רובא דרגל"ד משווי לה כמו רובא וברובא ראיתי שמחדש הנח"י הל' עדות (סי' ל"ח ענף ד') דאף לשיטת הרשב"א דהובא בפ"י לכתובות דאף במקום חזקה נאמן הבע"ד מ"מ במקום רובא א"נ וכמש"כ בספרי חיור"ד סי' ט"ז עכ"ל ואף ששם לא מצאתי כלום שמדבר אודות הרשב"א, וא"כ י"ל ג"כ הכא, זה דוחק גדול ובפרט שאין דבריו מוכרחין ובזה יש מקום לתרץ קושית התוס' הידועה בכמ"ק דאמאי נסלקין שנתערבו בנשרפין אמאי ידונו בסקילה ניזול בתר רוב עיי"ש דלפי מה שמבואר בפ"י לעיל ובקו"א שם כתב להדיא דגם נגד רוב וחזקה יכול לטעון ברי לי ולכך צריך התראה לגבי מיתה ומלקות יעי"ש וא"כ בגוונא דא שנתערבו א"א לדונם בשריפה דיכול לימר קים לי שאני מן המועט ועל השריפה לא התיר עצמו למיתה מעולם ודו"ק וי"ל, וא"ל בין רובא דליתא קמן לרובא דאיתא קמן ועיין תוס' ריש המניח דיכול לומר קים לי שאני מין המיעוט גם י"ל דהרי הכא איכא בוודאי נסקלין ולא מהני ברי דידיה כנגד ברי דעלמא ועיין סברת הפ"י לענין קושיתו באבידה נימא ברי ושמא ברי עדיף ע' כתובות די"ב ד"ה איתמר ובח"ס חאהע"ז ח"ר (ויש מקום לעיין בהא דתנן (בעדיות פ"ג מ"ו) השבויה אוכלת בתרומה דברי ר"ד וחכמים אומרים וכו' ואם יש עדים שנשבית והיא אומרת טהורה אני אינה אוכלת עכ"ל אף שאומרת ברי לי מ"מ היא כשהיא לעצמה אסורה לאכול ובזה אפשר ליישב במה שנשאלתי מחברת לומדי למוד משניות דמדוע נקט לענין תרומה ולא לענין לבעלה, ואף שישבתי פשוט די"ל לענין בת כהן פנוי' שמתחללת תיכף מאכילתתרומה, אך הראו לי שהרע"ב פירש באשת כהן, ושוב הראתי להם שרש"י בכתובות ל"ו ע"ב שם פירש בבת כהן כמו שאמרתי בתחלה, ובאמת צ"ע דברי הרע"ב והתפארת שנמשך אחריו, ועכ"פ כפי המבואר י"ל דרבותא קמ"ל חכמים דלא מבעי לבעלה שבוודאי אסורה לו ולא מהני ברי דידה להאמינה על פיה ושהוא יכשל בעבירה, אלא אפילו לאכילת תרומה שהוא דבר הנוגע לה ולגופה הו"א דתהא נאמנת קמ"ל דלא אף שאומרת טהורה אני, ועיין בתבואת שור בחידושי יבמות דף פ"ז ע"ב דקמבעי ליה בשנים שאמרו על דבר א' שאסור הוא ויש אחד שיודע בבירור שהוא מותר ושקר העידו מהו שיאכל מאותו דבר בצנעא בל יודע לאיש וכו' מ"מ בצנעא י"ל דמותר וכו' יע"ש ובחידושי ליבמות שם הארכתי בזה בעז"ה ואכמ"ל ולא באתי לא אגב אורחין רחיקת וזוודי וכו'): שם באה"ד והכא לא שייך למימר אליבא דב"ה העמד אשה על חזקתה ואימר זינתה שהרי רגלים לדבר שקינא לה ונסתרה והכתוב הוציאה מאותה חזקה ועשאה ספק עכ"ל.