אור ברסלב

מנחה חריבה· רבי פנחס אפשטיין

דף כ"ד

דף כ"ג

ע"ה במשנה ובת ישראל לממזר ולנתין לא שותות ולא נוטלות כתובה, ופרש"י בד"ה לא שותות דלא נאמרה פרשה אלא בראויה לקיימה והכי תניא בספרי וכו', וידוע פירושו וטעמו של הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה ובחיבורו משום כשאדם בעל אחר שהגדילבעילה אסורה איזה איסור שיהי' המים המאררים אין עושין רושם באשתו וכו' יעו"ש, ובתוס' שאנץ הרגיש ג"כ בזה וז"ל וא"ת ת"ל שאינה שותה משום דכתיב ונקה האיש מעון, וזה אינה מנוקה מעון כיון שנשא אשה שאינה ראוי' לו, וי"ל דחשבינן ליה מנוקה מעון כיון דאין העון בא אחר הקינו והיו המים בודקין אשתו אי לאו טעמא דלעיל עכ"ל ומפורש הפוך דעת הרמב"ם ז"ל, וכדעת רש"י ז"ל בכל מקום ומקור לדבריהם הוא הספרי ועל טעם הרמב"ם ז"ל באמת יקשה מהספרי וכהערת התוס' שאנץ, ובמלבי"ם על התורה פ' נשא סי' ל"ו ראיתי שכתב די"ל דסתם ספרי ר' שמעין ור"ש לא יוכל לסבור זה שאם בעל מימיו אין המים בודקין דא"כ אתה מוציא ש"ר על הטהורות ששתו וכמו שהקשה המל"מ ובהכרח דס"ל שרק אם בא עליה אחר שנסתרה וזה לא שכיח וכמ"ש בסוטה (דף ו' לר"ש והרמב"ם סמך על הא שאמרו בפ' ע"ע וכו' עיי"ש, ובמראה הפנים בירושלמי סוף פ' ט' ד"ה ונקה האיש וכו' כתב דזו היא כוונת השגת הראב"ד פ"ב מסוטה שאמר שם דזה דלא כהלכתא משמעתא דריש ארוסה ושומ"י עכ"ל ודבר הרמב"ם מיישב דשפיר איצטריך הנך קראי לחייבי לאווין דמשכחת לה דמנוקה מעון הוא, והוא למאי דמסיק ביבמות דף כ' דאלמנה מן הארוסין מותרת להתייבם מה"ת דעשה דוחה ל"ת אלא דמדרבנן גזרו ב"ר אטו ב"ש וא"כ שפיר משכחת לה דמניקה מעון מן התירה היכי דעבר על ד"ס ובא עליה ב"ר והלכך איצטריך הנך קראי דאפ"ה אינן שותות דאין ראוין לקיימן דבעמוד והוצא קאי וכו' יע"ש ולפ"ד א"ש הסדר דהא מתחיל התנא להודיע דין דשומר"י ברישא, משים דבבא דאלמנה לכ"ג וכו' מיירי ג"כ ביבמה וכטעם הספרי שהביא רש"י ודו"ק, ועיין בתוס' ד"ה אלמנה וכו' והנה לעיל בחידושי (דף י"ד ע"א) הנחתי בצ"ע דבאמת למה צריך לן קרא באלמנה לכה"ג וכו' דאינו שותה ת"ל דאמאן בעינן למשרי' דהלא אסורה וקיימא עליו ואולי זה באמת כוונת הספרי דממעט איני ראו' לאישות מה"ט גופא וכו' ולשיטת ופירוש הרמב"ם צ"ע עיי"ש, ועכשיו מצאתי בעז"ה שמבואר דבר זה בירושלמי כאן (הל' א') וז"ל תמן תנינן איילינית וזקינה ושא"ר לוולד לא שותה ולא נוטלת כתובה שנאמר ונקתה ונזרעה זרע הראיי' להזריע זרע, התיבון הרי אלמנה לכה"ג הרי הוא ראוי' להזריע זרע (פירוש ואפ"ה ממעט לה משום שא"ר לקיימה וא"כ גם הני נשי נמי ולמה צריך קרא מיוחד ואף שטעם זה שא"ר הוי רק איסור דרבנן, פשיטא ליה דגם דרשא זו הוא רק דרבנן, ואסמכתא בעלמא, כך נ"ל) ומשני שניה הוא דכתיב ולא יחלל זרעו בעמיו (פירש וא"כ גם הכא הוי א"ר לזרע משום דהוי זרע פסול ולא מקרי זרע והוי מטעם אחד שווין וכנ"ל ועתה ס"ל דהוא מדאורייתא) ופריך תמן תנינן ממזר פוסל ומאכיל כיצד והכא הוא אמר הכין אמר ר' תנחומא תמן וזרע אין לה מ"מ ברם הכא זרע כשר לא זרע פסול עיי"ש מה שפירשו המפרשים), ואמר רבי יוסי בי רבי בין כלום המים באין אלא להתירה לביתה וזו כיון שנסתרה אומר לו הוצא, פירוש בתמיה הלא גם קודם שנסתרה ג"כ אומרים לו שיוציא, משא"כ בסוטה בעלמא שרק משנסתרה אומרים לו הוצא ובאים להתירה לביתה אבל לא בכל אלו הנשים מאסירות, ועיין בפירש המפרשים וא"צ להגיה וזו כיון „שאסורה" עיי"ש, עכ"פ מבואר זה בירושלמי, א"כ יש לנו ד' טעמים בכל זה, א) טעם הספרי כפרש"י והתוס', ב) טעם הרמב"ם דאינו מנוקה מעון, ג) טעם הירושלמי ונקתה ונזרעה זרע, ד) דטעם ר"י בר"ב משום שאין מה להתירה לביתה ועיין בהמאירי ד"ה אלמנה לכ"ג וכו', וראיתי בקרן אורה שהעתיק מקצת ותמצית דברי הירושלמי, ולהאי טעמא דזרע כשר ולא זרע פסול הקשה לכאורה מהא דתניא לקמן אם שניהם מחזרים שותה ואמאי הא זרע פסול הוא עיי"ש ואפשר לפרש זה בכוונת הגמרא לקמן כ"ו ע"א דקאמר פשיטא מה"ו דתימא אפושי פסולין לא ליפוש קמ"ל עיין ברש"י שם ולמ"ד שם בטעם דרשב"א דאיילינות אינה שותה משום ונקתה ונזרעה וכו' יע"ש, ובטעם המסקנא י"ל דזרע אינו מילתא דפסוקא לפסול, וכרבי טרפון דיכולין ממזרים ליטהר כיצד ממזר נושא שפחה (קדושין ס"ט א') ועיין שעה"מ בענין כזה, וקצרתי אבל הכא ליכא למימר הכי דא"כ בת ישראל לממזר נמי וע"כ כמש"כ הק"א ועיין בשו"ת נוב"ת חאהע"ז סי' קנ"ח ד"ה מה שהקשה וכי' מה שכתב ליישב קושית השואל על הרמב"ם מהא דספרי ומשכחת לה שנשא אשה בהיתר ובעל אותה בהיתר ואח"כ נעשה פ"ד ושוב לא בעל אותה והרי הוא מנוקה מעון וגם קדמה שכיבת בעל לבועל והו"א שתשתה קמ"ל קרא בראוי לאישות וכו', עיי"ש, וא"ל עוד דבאלמנה ואינך מיירי שבא עליה באב"מ ולמ"ד משמש מת בעריות פטור ומנוקה מעון וקדמה שכיבת בעל לבועל הוא, ואף אי מדרבנן אסור גם בכה"ג אבל אנן במה אנו קיימין על דאורייתא, ועיין תוס' יבמות (נ"ח ע"ב) ד"ה דהא ועיין לקמן גבי אשת סריס פרש"י דבר שכיבה מקרי ואע"פ שאינו בר זריעה וע"ש ועיין מהרש"א וא"כ ה"נ, ולפי פרש"י דמתניתין א"ל דכה"ג לא מקרי שכיבת בעל, ועיין מנ"ל שהא דרש"י שבשתא הוא יע"ש, ולגבי ארוסה א"ל קושית הראב"ד דמיירי שבא עליה בהעראה ואיכא לאחרונים שכתבו דגבי לאי לא יהי' קדש מותר בהערה (ולרמב"ם לשיטתו בפנוי' לאו שפיר קאמר במנ"ל שם, דבאמת הוי איסורא דאורייתא) עיין שושנתהעמקים כלל ד' וישועות יעקב אהע"ז וא"כ מקרי קדמה, שכיבת בעל וליכא עבירה, אבל עדיין מידי איסורי דרבנן לא יצאנו ובזה א"ש מש"ת המנ"ל ועיין, – ועיין מש"כ לקמן עוד בענין זה:

שם במשנה והאומרת איני שותה ע"כ מבואר דאינה נוטלת כתובה, יש לעיין בדברי הכסף משנה ריש פ"ב דסוטה על מה דקאמר הרמב"ם דאם אמרה איני טמאה ואיני שותה תצא שלא בכתובה כתב הכס"מ „דמה שכתב ותצא בלא כתובה יתבאר רפ"ג" צ"ע דמבואר כאן בהדיא האומרת טמאה אני ואומרת איני שותה, וכמדומה שהרגישו בזה, ועיין חיים שאל ח"ב סי' ד' דין ב' מה שמתמה בכיוצא בזה על הכ"מ פ"ג דין ב' עיי"ש היטב אריכות גדולה מאד ואכ"מ: שם מעוברת חבירו וכו', ופרש"י שמת וכו' או שגירשה והיא מעוברת או מניקה וכו' הנה מבואר באר היטב דעת רש"י ז"ל דגם גרושה צריכה להמתין כ"ד חודש, והיום שזכינו לאורו של התוס' שאנץ על הגליון כאן ראינו שכבר עמדו הראשונים כמלאכים על דעת רבינו רש"י (רבן של ישראל) ז"ל וז"ל משמע מתוך פ"ה דאפי' מגורשת צריכה להמתין ב"ד חודש, ודלא כפי' הר"ש מפלאירה בפרק אע"פ דדוקא באלמנה אמרינן דצריכה להמתין נ"ד חודש וכו' אבל בגרושה לא וכו' עיי"ש שאין עסקי בזה עכשיו בנוגע לעצם הדין, וכמה מן התימא על הגאון שר התורה בעל משכנות יעקב ז"ל בחאה"ע סי' ה' שמדייק מכמה דיבורי רש"י ז"ל דבגרושה אין צריכה להמתין וברש"י שם בברייתא (דכתובות דף ס') דנתנה בנה למינקת וכו' כ' רש"י ז"ל זו שמת בעלה וכו' כפל ושנה ושלש להורות דדוקא באלמנה ולא בגרושה ובודאי דעת רש"י כדעת הר"ש הזקן וכפשטא דברייתא את"ד ולא הביא כלל פרש"י דכאן, וכבר השיגו עליו הבאים אחריו, עיין בשו"ת עין יצחק ח"ר סי' י"ז מחאהע"ז ענף ד' ועיי"ש מש"כ בכמה אנפי ליישב שלא יסתרו דברי רש"י ז"ל הדדי ומסיק שם לדינא י"ל דגם הרמב"ם ורש"י יודו בגרושה מינקת מותרת להנשא עיי"ש, וכן עיין בשו"ת עמודי אור סי' פ"ב אות ז שעמד בזה על המשכנות יעקב יע"ש דאליבא דר"מ כ"ע מודו דגם גרושה אסורה עיי"ש מילתא בטעמא, אבל כל החלוקים לא יעמדו לפני דברי התוס' שאנץ ז"ל, וכ"כ כדברים האלה בתוספי הרא"ש למס' זו ומכולם נעלם שכבר הרגיש בדעת רש"י שלפנינו, בסוף ספר בני אהובה בתשובה דמינקת שכתב בזה"ל והנה רש"י דס"ל לא פלוג בכל גווני ס"ל באמת כר"ת ולא כר"ש הזקן להתיר ותמיהני שלא הביאו התוס' ומחברים רק נסתייעו מהשאלתות כי בסוטה (דכ"ד) וכו' פרש"י או שגירשה וכו' הרי מבואר ברש"י אף במינקת גרושה אסורה עכ"ל ולפמש"כ באיזה אחרונים לחלק בין מכירה לשאינו מכירה דע"כ לא פליג הר"ש אלא באין מכירה אבל במכירה ס"ל כר"ת א"ש דלפי מה שכתב שם הבנ"א עוד וז"ל ומהך סוגיא יש דמות ראיה לר"ת דקתני במתניתין מעוברה ומינקת אינה שותת וקתני בברייתא (דכ"ו) מעוברת עצמו שותת וכן מינקת עצמו עיי"ש דסד"א דמשום תקנת הולד לא תשתה קמ"ל, ול"ל וגם במינקת איירי במכירה וא"כ אם תמות גם לילד יש סכנה וקשה למה מפליג בין מעוברת ומינקת חבירו ובין של עצמו ליפלוג בדידיה בין אלמנה ובין גרושה דשותה ומכש"כ דמעוברת ומינקת עצמו דשותת א"ו דכולם אסורים לר"מ פיי"ש, דלפי דבריו דמיירי במכירה גם הר"ש מודה לרש"י דאסור ומסולק גם ראיה זו עצמו ודבריו אלו נעלם מעי"צ ועמ"א, וכן הרגיש בזה מדברי רש"י אלו כקרבן נתנאל יבמות פ"ד סי' כ"ו אות ג' ויש לי עוד הרהורי דברים בזה אך אכמ"ל וגם בדבר שכבר דשו בו רבים אין דרכי להאריך רק לנגוע מעט בקצה המטה ביערות הדבש:

שם במשנה ושבאו לה עדים שהיא טמאה, יש לעיין בזה פשיטא מאי קמ"ל כיון שבאו עדים שהיא טמאה פשיטא שאינה שותה ולא נוטלת כתובה, ואפשר לומר דכונת התנא עדים המעילים, והיינו אפילו עד אחד וכדרך שכתב הרא"ש ב"מ פ"ק (סוף סי' ג') שלא דקדק התנא בלשונו לשנות עדים ואשמעינן דעד אחד לא מהני וכו' עיי"ש, ועיין בתוס' רעק"א למס' שבת פרק י"פ משנה א' אות קנ"ח דהצריך עיון מפרכת הש"ס שם דלתני ואם יש פד אחד ועמד בזה הראנ"ח בתשובה ח"א סי' פ"ט ע"ש וקמ"ל דאפילו עפ"י ע"א מפסדת כתובתה, ודלא כר"י דאמר בתוספתא פ"ה הל' ד' ר' יהודה אומר לא כל הימנו של עד אחד להפסידה מכתובתה עיי"ש וכן פליגי בירושלמי פ"ו הל"ב ר"ט ור"ע עיי"ש ועיין שו"ת עמודי אור, ועונג יו"ט בזה ואי"ה נאריך בזה לקמן, ועיין לעיל (דף ו' ע"א) תוס' ד"ה ושבאו לה עדים וכו' ובחידושי שם ובמל"מ הל' סוטה פ"א דין י"ד ודו"ק: שם והביא האיש את אשתו וברש"י ד"ה לא להשקותה וכו', מפורש דלא מהני ע"י שליח, ועיין מה שכתב הנוב"ת, דלא מהני קינו ע"י שליח, עיין ביבמות ק"ד ע"ב ד"ה וקראו לו ולא שלוחן וכו' עיי"ש, ובגליון הש"ס דרפ"א ז"ל שם שציין מהרבה מקומות, והו"ל נמי לציין מהא דדריש מספרי ובמדרש רבה פ' נשא וקיבל הכהן מיד האשה ולא מיד שלוחה עיי"ש ועיין באר יצחק סי' א' ודו"ק.

שם יכיל הוא להפרישה ולהחזירה לאח"ז ע"כ יש להסגיר עם הידוע דמחוסר זמן לא הוי כמחוסר מעשה,עיין מנ"ל ושעה"מ בכ"ב מהל' מכירה ולענין קדשים נמי הכי אמרינן עיין זבחים י"ב וה"נ כיון דמחוסר רק זמן וכפי' התוס' דא"צ רק להפרישה בלא גט, ראוי' לאישות קרינא ביה ועיין רש"י ובזה יש לחלק מדלקמן באיילינות וכו' דרק ר"א אומר דיכול הוא לישא אחרת וכו', משוה דהתם מחוסר מעשה, מלבד שיש לחלק דהכא יש לו עצה באשה זו עצמה, ושם הוא רק עצה אחרת לישא עליה אבל בדידה גופא אין לו תקנתא, ויש לחוש שמא תמות או שמא לא תלד האשה השניה, ולכך לא הסכימו עליה חכמים בתקנתא דר"א וז"פ שו"ר בתוס' יו"ט שהרגיש בזה דהא רבנן אית להו הך סברא במעוברת ומ"ש עיי"ש שהוא תירץ דשאני איילנות דלהחזיק מצוה מה"ת אסרוה, אבל הא דמעוברת לא גזרו להחזיק שום מצוה אלא מפני חשש התינוק שמא תתעבר שנית וכו' ולא הוי זה אלא כתקנה בעלמא ולפיכך לא החמירו בה וכו' עייש"ה ולפמש"כ לא צריך לזה: שם ושאינה ראוי' לילד וכו' רש"י פירש ששתת כוס עיקרין וכו' ועיין בתוס' מה שפירשו ובתוס' שאנץ, והנה במק"א נסתפקתי אם היתה טריפה אי משקין אותה דלא אפשר לקיים והעמיד הכהן אותה ועיין לקמן כ"ז ע"א בחיגרת וגידמת לא היתה שותה דכתיב והעמיד וכו' ובתוס' שם ד"ה רב אשי אמר וכו', ועיין בריש ערכין דף ד' ע"א ובתוס' שם, וא"כ טריפה נמי דהוי כמו גוסס ולמ"ד טריפה אינה חיה, גם יש סברא לומר בנשא טריפה שאינה יולדת יהי' אשה שא"ר לקיימה וכמו איילנית וכו' ותליא במחלוקת החכמים לענין איילנית ומעוברת חבירו וצ"ע עכ"ל, ויש לפשוט ספק זה מחולין פ"ק די"א כידוע דאל"כ לחוש דילמא טריפה היא, וקצרתי ולפום זה יש אפשרות לפרש הא דקאמר ושאינה ראוי' לילד, היינו שנשאה טריפה וטריפה אינה יולדת ולכך אינה שותת, אך אין ברור כיצד ס"ל לר"א אי טריפה יולדת או לא עיין חולין (נ"ח א') ובתוס' ד"ה ור"א וכו' עייש"ה ועוד יש לעיין אם אפשר לפרש ככה בכתובות שם שהביא התוס' אם בכה"ג נמי גזרו וקצרתי ולא באתי אלא להעיר:

שם ושאר כל הנשים או שותות או לא נוטלות כתובה, כבר הקשו בתוס' דמשנה יתירה היא, ואפשר לומר דמשנה יתירה אשמעינן דאף שאומרת איני שותה יכולה לחזור לשתות, עיין לעיל י"ח ובחדושי שם ובשם המנ"ח אי בעינן דוקא שתאמר כן בב"ד וקצרתי ועיין תוס' חדשים מה שמתרץ בזה: שם בא"ד ואומר רבי דוקא מעוברת אינה שותה וכו' לכאורה אין לזה שייכות עם התימה הקודמת, והוא דבר בפ"ע, אבל אפשר לפרש דכוונתם דבאו ליישב התימה בזה שאומר רבי וכו' דלכך תני ושאר הנשים, פירוש דוקא מעוברת איני שוחה אבל שאר הנשים דהיינו ניסת בתוך ג' חדשים מאי דהוה הוה ותו לא קנסינן ליה להוציא וכו' שו"ר בס' יגל יעקב שכ' האי ואומר ר' לא קאי כלל אקושיתם אלא מילתא באנפי נפשה היא עכ"ל, ולפמש"כ א"ש, ולפמש"כ התוס' דמאי דהוה הוה ותו לא קנסינן ליה להוציא וקרינן בה אשתו הראוי' לו יש לפשוט מאי שנסתפק בס' תורת הקנאות בכ"ג שנשא בוגרת בביאה דאסור לישא בוגרת ואם נשאה יקיים כמבואר ברמב"ם, אם חשיב אינו מנוקה מעון משום הביאה ראשונה שנשאת בו דהיה באיסור עיי"ש אך א"ל דהתוס' לא ס"ל כהרמב"ם בעיקר הפירוש של אינו מנוקה מעון וקצרתי, או י"ל דבא לרבות בזה שאמר ושאר כל הנשים וכו', להא דתניא בתוספתא פ"ה הלכה ב' בזה"ל כהנת לויה וישראלית שנישאו לכהן וללוי נתינה לנתין וממזרת לממזר ואשת גר לגר ועבד משוחרר וכו' או שותות או לא נוטלות כתובה עכ"ל כפי הגהות הגר"א זצ"ל, וכן משמע מלשון הרמב"ם פ"ב דין ו' שחשיב כל הני ומסיים הרי הן ככל הנשים ושותות, ואינו מובן לי לשון הכס"מ שם שכ' ומשמע וכו' ופירושו אבל ישראלית לממזר וכו' איני שותה וכו' עי"ש הלא משנה מפורשת היא הכא ממזרת לישראל ובת ישראל לנתין וממזר שם אשת סריס שותה, עיין פרש"י ז"ל, ויש להעיר דהלא מ"מ הוא אינו בר זריעה וא"כ כמו דאמרינן לקמן (כ"ה ע"ב) דבאיילנות לכ"ע לא שותה ולא נוטלת כתובה שנאמר ונקתה ונזרעה זרע מי שדרכה להזריע יצתה זו שאין דרכה להזריע, א"כ גבי סרים נמי נימא הכי ודוחק לומר דדוקא גבי דידה הוה חסרון מצד זה משום דגלי רחמנה גבי דידה ונקתה ונזרעה וכו', אבל לא לגבי דידיה, זה אינו דמאין לנו לומר כן, ועוד דכללא כייל לנו הרמב"ם בפ"ב מסוטה (דין ג') „דהרי הוא אומר אשר תשטה אשה תחת אישה עד שתהיה שלימה כמוהו והוא שלה כמותה הא למדת שכל דבר שמעכב אותה מלשתות מעכב את בעלה מלהשקותה, וכל המעכב את הבעל מלהשקותה מום כמוהו מעכב אותה מלשתות" וא"כ ה"נ נימא גבי סריס שכיון שאינו בר זריעה אינה שותה ויל"ע לעת הפנאי:

שם ואלו שב"ד מקנין להם מי שנתחרש בעלה או נשתטה, יש להעיר הא כיון שהוא חרש ושוטה אינו בר איסורא כלל וא"כ הא אמרינן כל שתבעל ולא תהא אסורה לו לא הוה מתנה עמה, וכמו שהעירו בזה התוס' לעיל ד"ה ושומרת יבם וכו' עיי"ש ועיי"ש מה שהבאתי בשם המנ"ל, וכאן א"א לומר דבקפידא דבעל תליא מילתא כיון שהב"ד מקנין לה והוא אינו בר קפידא כלל, ואין מקנין אלא לפוסלה מכתובתה בלבד וסעייתא לשיטת רש"י ברישהמשנה, ולפמש"כ לחלק בין שמתנה עמה על לעבר או על להבא ובין שמקנא לה עכשיו א"ל קצת וצ"ע שם ר"י אומר אף להשקותה לכשיצא בעלה מבית האסורין ישקנה, עכ"ל, לכאורה רציתי לומר דדוקא ע"ז פליג ר"י דלא בעי וקינא והביא ולכך תפס לכשיצא וכו' דאל"כ היה די לו לומר ר"י אומר אף להשקותה, אבל לא משמע כן, ועוד תניא בתוספתא מפורשת (פ"ה הלכ' ג') ר"י אומר ישקנה שמא יתפקח החרש ונשתפה השיטה והגדיל הקטן וכו' הרי דבכל הני ס"ל שישקנה, ומבואר גם כן שבאשת קטן מקנין לה ב"ד, וד"ז אינו מבואר ברמב"ם, (פ"א דין י') אלא שכבר הערותי והנחתי בצ"ע דהרי לא משכחת לה בגדולה אשת קטן שיהא בה קדושין כלל וצ"ל כמו שאמרינן בקדושין (די"ט ע"א) וכן צ"ל ברמב"ם שכתב (פ"ב מהל' סוטה דין ג') אשה פרט לקטנה תחת אישה פרט לאשת קטן, פיי"ש ומשמע דא"ר לשותה אבל מקנין לה ע"י ב"ד וכנ"ל אך יקשה ג"כ כנ"ל, ובחפשי מצאתי להמנ"ח ז"ל שכבר הרגיש בזה, דלמה צריך מיעוט דאינו שותה וגם למה נאסרה על בעלה ועיי"ש שמיישב לדעת הר"י ברזילי וכן משכחת לה בקטן שבא על יבמתו, אך מ"מ קשה דכיון דאינה מחייב מיתה דא"א פרט לקטן א"כ לא נאסרה עליו כלל עיין בסוטה (די"ח) א"כ כיון דלא נאסרה אינו שותה ול"ל מיעוט עיין שם היטב, ושוב מסתפק אם קינו של הקטן מועיל על סתירה לאחר שהגדיל ובעל דנעשו קדושין אם לא היה כלל קדושין בוודאי אין הקינו קינו כמו שמקנא לפנוי' ל"מ אחר הנשואין אך אם יש צד קדושין וכו' וג"כ לשיטת הראב"ד דאין התראה לקטן אפשר דג"כ אין התראתו כלום ובאתי רק לעורר עכ"ל, והנה מתוספתא זו משמע דקינו של הקטן בעצמו לא מהני כשיגדיל, רק הקינו של הב"ד מהני, וה"ה של כל שליח אם לא נימא כהנוב"י דלא מהני שליח בקינו וצ"ע עוד בזה, ועיין ירושלמי נדרים (פ"י הל' ש דמר ר' יעקב בשה ר"י מיועדה לבנו קטן מי מיפר לה ועיין בתוס' הרי"ד שם ודו"ק, שו"מ בשו"ת עונג יו"ט סי' קע"ט שמדבר הרבה בענין זה ועיי"ש שמחדש דבקטן לא מקרי קדמה שכיבת בעל דקטן לא מקרי איש כלל ולא קרינן ביה מבלעדי אישך וע"ש ויש לעיין דהלא שיטת הרמב"ם דמקנין ע"י קטן בן ט' ומעלה ומשום דמקרי איש לגבי ביאה ושכיבה כדכתב מרן הכ"מ פ"א דסוטה דין ו', ובתוס' יו"ט כאן מ"ד ד"ה חוץ מן הקטן, ובמדרש רבה פ' נשא איתה להדיא הכי דדרשי כי שטית תחת אישך וכי נטמאת לרבות בן ט' שנים ויום א' שיקנאו לה, וא"כ מפורש דהוי בר שכיבה, שו"מ בהגהות יד איתן על הרמב"ם הל' סוטה שכתב ליישב קושית המפרשים מענין שאיני מנוקה מעון באופן זה כגון שקידשה ובעלה בקטנותו ואע"פ שקדושיו לא הוי קדושין אז מ"מ קרינן ביה מבלעדי אישך ובעילת קטן לא הוי אינו מניקה דאיש כתיב ובהכי איירי סוגיא דר"פ ארוסה ופ' הבא על יבמתו ונסתלקה השגת הראב"ד דקרינן ביה קדמה שכיבת בעל כיון דראוי לביאה וביאתו קנה ביבמה מה"ת ושפיר שתיא אח"כ בגדלותו אי לא משום דאינו ראוי לאישות את"ד ואף שדבריו תמוהין לומר דקינו דקטן להני על כשיגדל והכא מיירי שקינא לה מקודם, מ"מ מש"כ דהוי שכיבת בעל הנכון עמו, ומש"כ דבעילת קטן לא הוי אינו מנוקה מעין דאיש כתיב, לא היה צריך לראיות, יען שמפורש ברמב"ם בהדיא דאמר כל איש שבא ביאה אסורה מימיו „אחר שהגדיל", אף שצ"ע קצת לדעת הרמב"ם עצמו דקטנה שזינתה אסורה לבעלה דיש לה רצון והביאו האחרונים ראיה מסנהדרין דאיכא תקלה וקלון וכתבו לפ"ז דמקרי גם אצל קטן עבירה, אלא שאינו נענש על זה דחס רחמנא עליו, וא"כ עדיין אינו מנוקה מעון הוא ולא גרע מאיסור דדברי סופרים, וצ"ל דמ"מ לענין זה דשתית המים אינו מעכב, דזה גופא חידוש ואין לך בו אלא חידושו, ועיין בענין זה ג"כ מה שכתב בספרו משכיל לאיתן פ"ב הלכ' ד' ובהל' ח'.

שם וחכ"א יכול הוא להפרישה ולהחזירה לאחר הזמן עיין בתוס' יבמות שנסמן בגליון אי האי הפרשה הוא בגט או לא עי"ש ויש לדיק הלשון „דלהחזירה" דצריך גט דאל"ה הו"ל יכול הוא להפרישה עד לאחר זמן, וק"ל, ועיין בתוהק"נ מה שמבאר בכוונתם עיי"ש וחידוש שלא הביא דברי התוס' שאנץ כאן שכתב כה"ג וז"ל וק' דאמרינן בפ' החולץ וכו' והכא אמר דאין צריכה גט וי"ל דלעולם צריכה גט וכו' עוד אומר רב יוסף בכור שור דלעולם ר"ל להפרישה בלא גט ולא ק' דהתם אמרינן דצריכה גט לפי דליכא אלא חד איסורא דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה ולכך צריכה גט, אבל הכא חמור עליה משום דאיכא תרי איסורי משום דהיא מעוברת חבירו ועוד דקינא לה ונסתרה לכך אינה צריכה גט וכן עשה מעשה וכו' משום דחמור עליה דאיכא תרי איסורי חדא דמעוברת חבירו ועוד דכלה בלא ברכה וכו', ה"נ כאן דאיכא תרי איסורי חמור עליה ויכול להפרישה בלא גט עכ"ל, ומשמע כהבנת המחבר הנ"ל, ועיין מנ"ל פ"ד מהל' מלוה שמבואר מדבריו דשני איסורא דרבנן חמור מל"ת דאורייתא עיי"ש היטב וכן הביאו מבואר בדברי הרא"ש ביצה (ד"ח) שכתב ואע"ג דבשחט בעי ב"ה דקר נעוץ אבל בלא דקר נעוץ לא, משום דאיכא תרתי איסורא חדא דאינו מיכן ועוד דקעביד גומא אע"ג דא"צ אלא לעפרא איסורא מיהא איכא עכ"ל הרי מבואר דמוטב שלא יקיים עשה דאורייתאממה שיעבור בתרי איסורי דרבנן, ובזה יש להשיב על מה שכתבו שם ביבמות דאין נראה דמאי חומרא דכלה בלא ברכה ממינקת דתרוויהו דרבנן עי"ש, וברא"ש שם ג"כ כתב לחלוק ע"ז מטעם דתרוויהו איסורי דרבנן נינהו מה לי חד איסורא ומה לי תרי איסורי עפ"ל וצ"ע מביצה שלא כ"כ, ולפי דברי התוהק"נ יש לחלק קצת, דהכא עיקר הטעם דלא דמי לסוטה ודו"ק וקצרתי, ועוד יש לחלק בזה ודוגמא לזה למה שכתבו התוס' בשבועות מ"ה ע"ב ד"ה וכי שכיר וכו' אע"ג דהך חזקה איכא נמי גבי בעה"ב חמיר ליה לאינש חד לאו כתרי לאווי וכו' עיי"ש, אבל לדינא חמיר תרי איסורי מחד איסור ועיין תמורה ג' ע"ב אבל מקלל חבירו בשם דקעביד תרתי וכו' וקצרתי בזה ולא באתי אלא אגב גררא:

ומה שהקשה שם (ביבמות) המהרש"א על התוס' שכתבו אפילו לר"מ, דהא לר"מ א"י להפרישה במעוברת חבירי שקינא לה אע"ג דבלא"ה אסורה ליה מדאורייתא עיי"ש, ועיין שס בהגהות קרני ראם, וכבר הקדימו בקרבן נתנאל על הרא"ש שם באות ה' ומשום שכבר נדחת שלא לשתות כמש"כ תוס' בסוטה (כ"ו ע"א ד"ה מעוברת) עי"ש וביותר ביאור תראה בשו"ת רעק"א מהד"ת סי' מ"ו שגם הוא לא שלח ידו בק"ן וממה שהזכירו התוס' כלה בלא ברכה וכו', יש להצריך עיון על הק"נ ביבמות פ"ו אות ה' עיי"ש ודו"ק: שם מר אלימי ליה ארוסה דקדושי דידיה וכו', עיין בתוס' כתובות ב' ע"ב ד"ה לפיכך וכו' שכתבו בסו"ד דיש לימר דארוסתו אגידא ביה טפי מיבמתו כדאמרינן ביבמות בכ"ד, עכ"ל, והנה תליא בפלוגתא דהכא, כן הערותי שם מהא דאמרינן בנדרים (דע"ד ע"א) דתנן אמר ר"א מה אם אשה שקנאה הוא לעצמו הרי הוא מיפר נדריה אשה שהקנו לו מן השמים א"ד שיפר נדריה וכו' אמר לו אין היבמה גמורה ליבם כשם שהארוסה גמורה לאשה עיי"ש ובדף ע"ה, שו"מ כאן בהגהות פורת יוסף שהרגיש כבר בזה ודבריו באו שלא בדקדוק עיי"ש וברוך שכוונתי, ונראה לפרש דהכא הכי קאמרי מר אלימא ליה ארוסה, פירוש לענין להשקותה דבקפידא תליא מילתא ומשום דקדושי דידיה וסוקלין אותה על ידי אילו היתה בהתראה ולכך יש כאן סברא גדולה לומר להשקותה על פריצותא ושטותה מתחת בעלה, אבל יבמתו אף שקוני' לו מן השמים אבל היא אינה מרגשת בזה חובת ואימת בעלות ע"י זה ודו"ק, ולכך אין להשקותה עבור זה, ובזה ההסבר יהי' ניחא קצת קושית התוס' לקמן ד"ה כשמואל וכו' דלר' יהונתן מ"ט דאלימא ליה ארוסה משומ"י אי משום דארוסה קידושין דידיה שומ"י נמי ביאה דידיה היא ונחנקה על ידו עיי"ש, דלפמש"כ י"ל דע"י ביאת זנות ומקרית שבא עליה היבם אינה מחשבת בעצמה, והוא בעיניו, להשקותה ולמחות ש"ש על ידיהם, ואולי זהו כונתם שכ' שם דלענין השקאה קפיד רחמנא דבעינן לשם אישות עייש"ה ודו"ק – ומר אלימא ליה שומ"י משום דהקנו לו מן השמים ולא מיחסרא מסירה לחופה, פירוש התיחדות עמי ואפילו ביאה מקרית וזנות ג"כ מתאגדת עמו, וע"כ מחשבת עצמה גם מקודם לאשתי ונופלת ברשותו תדיר ולכך משקה אותה ועיין שו"ת מהרי"ט סי' קי"ח ודו"ק ואין זה שייך לנדרים שם כך י"ל בדוחק גדול, ועיין בפרש"י יבמות דנ"ח בלשון השני דביבם לא בעי קדמה שכיבתו דהא קדמה שכיבת בעל הראשון שהיא באת מכחו עיי"ש ובתוס' לקמן בשם הירושלמי דקינוי של בעל מהני לגבי היבם ומשקה אותה עפ"י קינו הבעל עיי"ש ובק"א שם, ועיין בתו"ה ובמנ"ק מה שכתבו בזה ליישב קושית התוס', ועיין רש"י שפירש כנראה למ"ד קנה לכל, ועיין במנ"ק ודו"ק, וכסברא זו כתב הרא"ש יבמות (פ"ו סי' ד' דנ"ה ע"ב) עיי"ש ודו"ק:

ומסתפקנא בכה"ג ביבמה שנפלה לפני כמה יבמין וקינא לה אחד מהו לר"י דס"ל דשותה ועיין בירושלמי שהביא התוס' לקמן בע"ב ד"ה אמר וכו' ודו"ק, וגם בכה"ג שבעי בירושלמי נדרים פ"י הל' ה' דמר רבי אבוהו בשם רבי יוחנן אפילו קדושי מאה תופשין בה מי מיפר לה עיי"ש וה"נ יש להסתפק בנ"ד ועיי"ש עוד ובתוס' הרי"ד שם, ועיין במנ"ק מה שמביא קושית השעה"מ על הר"ן בקדושין מהא דיבמתו נדה בעל קנה ועל תירוצו של השעה"מ העיר דאכתי קשה דקנה משמע דגומר לגמרי עיי"ש, הו"ל להביא מהתוס' יבמות (ב' ע"א) ד"ה ואחות וכו' ואפילו בנדתה משמע בפסחים דבת יבום היא וכו' משמע דקני לה עיי"ש, (שו"ר בשעה"מ שם סעיף ט' שמביא בעצמו תוס' זה) וברש"ש שם מע"ר דלפי מה שפי' שם בד"ה באשתו בשם ר"י אין משמעות כלל דקני לה, ומש"כ המנ"ק דביאת איסור אינו מתיר עיי"ש, דוגמא לזה הו"ל להביא סברת הר"ן בחולין גבי א"א אוסר דשא"ש דאכתי אסור באכילה דאף דלא אסר לה לא שרי לה והוי כלא נשחטה ומתה מאליה עיי"ש ובט"ז וש"ך יור"ד סי' ד', דשחיטת איסור לא יוכל להתיר אלא דיקשה מהשוחט בשבת ויוכ"פ שחיטתו כשרה, הרי דשחיטת איסור מהני להתיר ג"כ וא"כ יוכל להתיר גם קנין איסור ויל"ע וא"ל כמו שכתבו הפוסקים החילוק לענין אעל"מ דבשבת שאני דהזמן גורם כידוע, וכן לענין מהב"ע וכן כתב השעה"מ בחופת חתנים סעיף ד' ליישב מהא דחופה מהני ביוכ"פ, אף שאינו ראוי לביאה וכתב דהיה מקום לומר דע"כ לא אמרינן דחופה שא"ר לביאה דינהכארוסה אלא דוקא גבי נדה דאסורה מחמת עצמה מה שא"כ גבי יוכ"פ דאין אסורה מחמת עצמה, אלא יומא הוא דקא גרים אך תירוץ זה אין בו כדי שביעה ועיין טעה"מ שם וכעת צריך ישוב:

ואגב יש להעיר ראיה מכאן דקאמר ומר אלימא ליה שומ"י דלא מחסרא מסירה לחופה, דש"מ מזה דמציאת החופה היא מדאורייתא, ועיין בשעה"מ קונטרס חופת חתנים סוף סעיף ה' ועיין שם בטעם המלך שם מה שהביא בשם השטמ"ק כתובות ז ע"ב חבל נביאים מתנבאים בסגנון אחד דעיקר מציאות החופה הוא רק מדרבנן וכו' וכן הביא שם דעת החולקים עליהם דאמרו מציאות החופה היא מדאורייתא יעש"ה ואכמ"ל בענין זה ובדרך עיוני בשעה"מ שם שהביא סברות חלוקות בענין יש חופה לפסולות, אמרתי להעיר עוד חילוק עפ"י מה שכתבו מקצת מחברים שהאיסור דסוטה הוא רק עליו ולא עליה, עיין בפנים יפות פ' נשא ושו"ת ח"ס, ובס' עולת נח ולולאות חכמה, וא"כ יש לחלק בהא דפריך ביבמות שם על רב, די"ל דסוטה שאני דאין האסור עליה, ולכך יותר מרגילת ולביאה וכה"ג יש חופה ודו"ק וקצרתי: שם בתוס' ד"ה ורבי יהונתן וכו', וקשיא דר"י אדר"י וכו' דר' יהודא מהא דהמול ימול דקא אמר ד"ת וכו', עיי"ש, נתעורר אצלי לאמר ולחלק דהיכי דנוגע לדאורייתא באמת לא דריש ואמרינן ד"ת כלשון בני אדם אבל לאסמכתא בעלמא ושיהי' לה תוקף דרבנן שפיר דרשינן לה, ובזה ניחא ההיא דכתובות דאין זה רק מדרבנן וכן בהא דנדה דקטן מטמא בזיבה לר"י י"ל דהוי רק מדרבנן, אף שלא משמע כן מפסק הרמב"ם הוא משום דפסק כדר"י בנו של ר"י ב"ב ולדידיה הוי דאורייתא והרבה הערות יש ליישב בזה הסברא, אכן מכמ"ק נפגוש הר גבוה וחומת ברזל ולא באתי אלא להעיר, ועיין בהא דנדרים דף ג' שהביאו התוס' ועיין בקרן אורה, ועיין תוס' נדרים שם דף ב' ע"א ודף ג' ע"א, וכן אמרתי להעיר מריש תמורה דפליגי בואם המר ימיר לרבות יורש סומך ויורש מומר יע"ש ולא אמרינן ד"ת כלשון בנ"א, וכן בירושלמי דרשינן מינה המר ימיר הוא ולא שלוחו, כמו שמובא בנוב"ק חאהע"ז ס' ע"א, ומצאתי שוב שבמל"מ פ"ו מהל' דעות האריך הרבה ב„דברי תורה" אלו והעיר גם מתמורה הנ"ל, ולפלא שלא העיר והזכיר כלל דברי התוס' שלפנינו, שכמעט כל הבקיאות כלול בדברי רבעהתו"ס ז"ל, וכנראה שהם רק רשימות בעלמא מדיבורי התוס' וכן מש"כ התוס' דתליא במחלוקת ר"י ור"ע עי"ש ועיין בק"א שהעיר שכן מבואר בירושלמי בכמ"ק, כן העתיק המל"מ שם דברי הירושלמי פ"ק דנדרים דפריך עד כדון כר"ע דאמר לשונות ריבויין הן כר"י דאמר לשונות כפולים הם וכו' עד כאן, וכן כמדומה איתא בירושלמי דסנהדרין:

שם ואחרים היינו ר"מ עיין לעיל כ"ב ע"א ובגליון הש"ס שם ובתוס' שאנץ בזה וז"פ ולעיל י"ב ע"א: שם ע"ב תוס' ד"ה ורבי וכו' ור' יהונתן לית ליה דסומא אינה שותה ע"כ וא"ל דלר"י אית ליה כדאמרינן בירושלמי פ"ב דמכילתין סוף הל' ה' דתני ונעלם מעיני אישה פרט לסומא שאין לו עינים, הוא סומה היא סומא מתניתא דר' יודן פוטרו מכל המצות האמורות בתורה עכ"ל הירושלמי ועיין שם בפירוש הפ"מ והק"ע, ובש"ק הקשה דלר"י למ"ל ונעלם מעיני אשה למעט סומא כיון דפטור מכל המצות א"כ אף זינתה תחתיו אינה נאסרת עליו וכל שתיבעל ואינה נאסרת עליו לא הוה מתנה עמה, לכן נ"ל דה"ג מתני' דלא כר"י וכו' עיי"ש, ועיין באחרונים מה שמביאים ראיה מכאן לענין אי סומא חייב במצות ל"ת, ועיין בהדרן על מסכת זו לכבוד אבא מארי זצ"ל, ועיין בארצות החיים סי' י"ז להגאון מלבי"ם זצ"ל ויעיין קדושין דף ס"ה בההיא סמיא וכו' ודו"ק ובמש"כ בזה בספרי אוריין תליתאי דף ט"ו בהגה"ה שם, ומש"כ התוס' ור"י ל"ל דאשת חרש שותה עיי"ש, י"ל דנפ"ל מהיכן שכתב הרמב"ם בפ"ב מסוטה שכתב דאשת אינו שומע ואינה שומעת שאינן שותות דכתיב ואמר אל האשה פרט למי שאינה שומעת, וכמו שהובא בתוס' יו"ט פ"ז מ"ה עיי"ש, ואף שהרמב"ם לא כתב כך שם בהל' ג' רק למי שאינה שומעת דילפינן מואמר אל האשה עיי"ש ובהל' ב' שם חשב מי שאינו שומע, ומשמע דזו רק משום דכתיב אשה תחת אשה עיי"ש בהל' ג' בסוף דבריו, ודברי התוס' יו"ט מעורבבין קצת, וכן מה שהקשה התוס' יו"ט דהו"ל להכ"מ להעיר על דרשא דואמר מנין לו דבגמ' ת"ר איש מאי ת"ל איש איש לרבות אשת חרש ואשה שוטה וכו' עכ"ל, תמוהין דבריו, וכמו שהעיר לעיל מזה בתוס' רעק"א שם דבחרש דאינו מדבר ואינו שומע באמת מצד מום אינו משקה כיון דאינו מדבר ולא עדיף מאלם דאין משקה עכ"ל, ואף שגם זה צ"ע קצת, מ"מ הרי דברי הרמב"ם אתי שפיר דהא דמיעט אינו שומעת מואמר וכו' הוא דאינה שומעת גרידא וכן אינו שומע גרידא דהוי כפקח לכל דבריו, והא דברייתא דאיש איש היינו בחרש גמור דהוי כשוטה לכל דבריו, ואינו מצד מום ג"כ ויל"פ, וכן מצאתי בהגהת מל"מ שם דין ב' שהמגיה העיר בזה כבר על קושית התוס' יו"ט, וז"פ וברור, ועיין בשו"ת נוב"ק חאהע"ז סי' נ"ג אי חרש שאינו שומע לחוד הוי מום בכהנים עיי"ש מה שמביא בשם התו"כ דאיש איש ריבה את החרש והשוטה שפסול לעבודה יע"ש ולענין נשיםפסק שאין לך מום גדול מזה עיין שם, שוב ראיתי במנ"ח מצוה שס"ה שהרגיש כבר בזה ויותר מזה על מרן הכ"מ בעצמו שכתב על מה שכתב הרמב"ם מי שאינו שומע וכו' וגילה מקורו מהא דתנן ואלו שב"ד מקנין להן מי שנתחרש בעלה וכו' ותמה המנ"ח דשם במשנה מיירי בחרש שאינו שומע ואינו מדבר דהוא כשוטה גמור, אבל חרש המדבר דפקח לכל דבריו רק לענין זה דבעינן ואמר אל האשה זה לא נזכר כלל עיין שם ותראה שאינו ענין כלל לדין זה ודברי הכ"מ תמוהים א"ל להאריך, עכת"ד.

ותמה אני טל עצמי שלא הרגשתי על דברי הכ"מ ויותר מזה צ"ע על המגיה במ"ל שכבר העיר בזה על התוס' יו"ט ולא הרגיש בכזה על מרן הכ"מ בבבא הקודמת אלא דמעתה יקשה עוד שלא הביא הרמב"ם חרש וחרשת וכמו שהעיר הכ"מ לענין שוטה ושוטות והרמב"ם כללא כייל דחמש עשרה נשים שאינן שותות עיי"ש, ואפשר דהוית בכלל אלם וכמו שכתב רע"א ז"ל הנ"ל וא"כ קושית התוס' נמי מתורצת די"ל דרבי יאשיה ס"ל ג"כ דאשת חרש אינו שותה מטעם דהוא אלם והוא אית ליה היקש דאיש לאשה וכל דבר המעכב אותה מלשתות מעכב את בעלה מלהשקותה ולכך ב"ד מקנין לה, וכמו שהביא דין זה בפ"א דין י' וכן צ"ע דכמדומה משמע דבעינן הריבוי דאיש איש הוא דמקנין לה ב"ד.

אבל לא דאינה שותה וצ"ע: בענין זה בהנשים שאינן ראויות לשתיה, ראיתי בס' יה"ר הביא בשם ספר אחד שנסתפק באשה שנדר בעלה הנאה ממנה באופן שמחויב לגרשה, אם נסתרה אי יכול להשקותה אם מקרי ראוי' לו הואיל ויכול לשאול על נדרו ואת"ל דאינה שותה אם נשאל על הנדר אם יכול אח"כ להשקותה, או דילמא אזלינן בתר שעת קינוי ואינו שותה עכ"ל שם, ואין אתי גוף הספר שממנו העתיק קיצור הדברים, אך לכאורה נראה דתליא במחלוקת ר"מ וחכמים במעוברת חבירו אם יכול הוא להפרישה ולהחזירה לאחר זמן ואף ר"מ היה מודה בסברא זו אילולי דס"ל דיוציא ולא יחזור עולמית כדלקמן (כ"ו ע"א) או כדר"א דאמר יכול היא לישא אחרת עליה וכו', וה"נ כיון שיש עצה בשאלה וחכם עוקר הנדר מעיקרו בוודאי ראוי' מקרי, וכספק הזה ראיתי בשו"ת תשובה מאהבה ח"ג סי' ש"ע שנסתפק שם חתנו ז"ל במי שנשבע שלא לאכול בשר באופן שחל בכולל גם על דבר מצוה ובין כך נשחט הפסח עליו מהו מי אמרינן דהוי כנשחט אשלא לאוכליו ופסיל, או"ד כיון דיכול לשאול על שבועתו חשובא לאוכליו עיי"ש מש"כ בזה, ועיין פסחים ס"ט ע"ב האי מחזי חזי תקוני הוא דלא מתקן וכו' יע"ש ודו"ק, ובספק השני שלו, עיין בירושלמי כה"ג בהיו לו בנים ומתו או לא היו לו ונולדו לו בין קינו לסתירה עיין כאן סוף הלכ' ג' הובא בתוס' לקמן כ"ו א' ד"ה לא ובמל"מ הל' סוטה ובמנ"ח מ' שס"ה בזה ונחלת יהושע סי' כ"ג וקצרתי, וראה באהע"ז סי' ע"ו סעיף י') שפסק הרמ"א דאם נדר ברשותה הנדר חל ומותר להתייחד עמה אע"ג דאסור וכו' והוא מהגהת מיימוני פי"ד דהל' אישות אות ג' שפסק הריצב"א כן ומק"ו דנדה וכו' וא"כ זאת יש לה היתר ע"י ג' הדיוטות ופת בסלו קרינן ביה יותר מנדה דנדה ביומו תלא רחמנא וזאת כל שעה יכולה לשאל על נדרה א"כ אין לבו רודף אחריה וכו' ולא שייך למימר כאן מי יימר דמיזדקקי ליה בי תלתא לקרותה אין לה היתר ואפילו אם דר בעיר שאין בה ישראל עכ"ל (ולפלא שנעלם כל הנ"ל משו"ה עין יצחק חאהע"ז ח"ב סי' ס"ב ענף ה' אות כ"ד כ"ה עיי"ש) וה"נ יש לה להשתמש בזה לנידון דידן וי"ל, ועוד וכי אם יה' אשתו נדה לא יועיל הקיני והסתירה בשביל שא"ר לו בעת הזאת ל ויש לעיין, כן יש לעיין ברשב"א ריש יבמות שכתב בתוך דבריו וז"ל והר"ז כנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה דתנן בפ' ב"ש כיפין אותו שיחלוץ לה והר"ז אינו עולה ליבום דבר תורה דקיימא עליה בלאו ועשה ואעפ"כ עולה לחליצה משום דדבר אחר גרם לה לאסור א"ד והובא בשעה"מ הל' נדרים ימה שהקשו עליו דלמה איני דוחה שהרי ניתן לשאלה וכתב השעה"מ שם עוד ובהכי ניחא מאי דק"ל תו דמאי ראיה מייתי הרשב"א מההיא דהנודרת הנאה דהתם שאני דעולה ליבום מקרי שהרי בידה לאתשולי עליה וחזייא ליבום, משא"כ באומר ע"מ שלא תנשאי לפי, והיה נ"ל שדעת הרשב"א ז"ל דאפילו נשאל על הנדר לא חזייא ליבום כיון דבשעת נפילה לא חזיא ליבום דומיא דאחות אשה שאינה מתיבמת אפילו מתה אשתו אח"כ ולא דמי לאשה שהיתה נדה כשמת בעלה שכתבו הרא"ש והתוס' בריש יבמות דנדה שאני דאסורה לכל ולא דמיא לעריות שאינה אסורה אלא ליבם, אבל בנודרת הנאה מיבמה כיון שאינה אסורה אלא ליבם והוי דומיא דעריות ושו"ר להרשב"ץ (ח"ב סי' ר"ס) שכתב בפשיטות דהנודרת הנאה מיבמה ונשאל על השבועה דמתיבמת ע"ש, ויש לעיין לספיקא דידן ולהשוות כל הענינים והדמיונות שהבאתי, ועיין חמדת שלמה בחאור"ח בענין הנ"ל, וכן יש לעיין במכות (ט"ז א') דבשהדירה ע"ד רבים הוי ביטלו לעשה אבל בלא זה יש לו הפרה ולא מקרי ביטלו עייש"ה, ועיין בתוס' שם ד"ה כגון וכו', ובזה אפשר להסביר קצת דעת רש"י ז"ל דבלא עון לא מקרי' ביטלו משום הנדר בלבד ודו"ק וקצרתי ובפ"ת הל' יבום סי' קנ"ט ס"ק ח' הביא משו"ת מנחת עני סי' מ"ט שנשאל בשומרת יבם שזינתה והרה לזנונים אם כשר הדבר לחלוץ בימי עיבור והנקה ומתחלה הוה פשוט בעיניו לאסור מטעם דכל שאינה עולה ליבום וכו' והכא אינה עולה ליבום עכשיו משום מעומ"בחבירו, ושוב כתב דאפשר דהך כללא הוא דוקא היכי שאיני עולה ליבום מדאורייתא או מחמת חשש דאורייתא או אפי' בגזירה דרבנן היכי דאית ביה ליתא דאורייתא אבל לא בתקנתא דרבנן בעלמא וכו' יע"ש, ואין לי הספר הנ"ל, שבוודאי מביא משנה דידן דמעוברת חבירו דחכ"א שיכול להפרישה והוי ראוי' לאישות ודברי והסבר הרמב"ם ונ"כ, והתוס' והרשבא הנ"ל וקצרתי, ועיין בשו"ת הרשב"א בענין המודר הנאה מלולב ואתרוג שמובא באור"ח הל' לולב סי' תרמ"ט סע"ב ברמ"א ועי' שעה"מ הל' לולב והדברי' עתיקים:

שם ע"ב אלא טעמא דכתיבא הני קראי הא לאו הכי הוי אמינא ארוסה שתיא וכו' מבלעדי אשך מי שקדמה שכיבת הבעל לבועל ולא שקדמה וכו', בשעה"מ הל' אישות פ"ב הלכ' ה' הקשה מהא דאמרינן בקדושין ד"ט ע"ב כעורה זו ששנה ר' ובעלה מלמד שניקנית בביאה אי מהתם הו"א עד דמקדש והדר בעיל ופרכינן א"כ נערה המאורסה דבסקילה היכי משכחת לה וכו' עיי"ש, ואמאי לא פריך דאם איתא דבעינן תרווייהו א"כ הא דממעטינן בפ' ארוסה דארוסה אינו שותה מקרא דכתיב מבלעדי אישך מי שקדמה וכו' הא ארוסה לא משכחת לה אלא בשקדמה שכיבת בעל ומוכרח לומר דלמאי דהוה ס"ד השתא ע"כ דלא הוה דרשינן קרא דמבלעדי אישך להכי אלא לדרשא אחרינא עיי"ש, ובמצפה איתן בקדושין שם הביא קושית השעה"מ הנ"ל ותירץ ג"כ מעצמו תירוץ הנ"ל וכנראה לא ראה בפנים, אלא שמראה מקום הוא לנו לאיזה דרשא אחרינא בא האי קרא דמבלעדי אישך והוא בסוטה דכ"ו לענין אשת סריס יע"ש, וכתב עוד י"ל דמשכחת לה ביבמה עיין יבמות דנ"ח ורש"י שם ע"ב ד"ה שומ"י, וכוונתו דרש"י פירש שם דביבמה לא קפדינן בהא דהא קדמה שכיבת בעל הראשון שהיא באה מכחו יע"ש, אבל דוחק הוא, וכתב עוד די"ל דל"פ אהא דר"י היכי משכחת לה נערה המאורסה רק אליבא דמ"ד ביבמות דהעראה היא הכ"ע, דאילו למ"ד התם אליבא דר"י דהייני נשיקה שפיר משכחת לה שקדשה בנשיקה בפי' דוודאי מקודשת ומ"מ בעולה לא הוי בנשיקה עיין מ"ל פי"ז דא"ב עכ"ל, וא"י מה רצה לתרץ בהא דארוסה, דאי בארוסה שקידשה גם בנשיקה א"כ קדמה שכיבת בעל, דמכיון דהוי דבר שחייבין עליה מיתה, ה"נ קנה לה בעל ומקרי שכיבה, ועיין בשעה"מ שם הל' אישות פרק א' בסוף דבריו לענין שלכ"ד ואם בא באב"מ עיי"ש היטב, ובשעה"מ שם בעצמו מביא דברי המל"מ דפי"ז מא"ב וכתב דלמ"ד העראה זו נשיקה דנמצא א"כ דיבמה משעת נשיקה קני לה ועיי"ש בשם השטמ"ק כת"י למס' סנהדרין יע"ש, וביותר י"ל דלפמש"כ השעה"מ הנ"ל דבאב"מ נמי קנה באשה לשם קדושין יע"ש.

וא"כ י"ל דברייתא זו בארוסה משכחת לה דבעלה באב"מ, ומ"מ לא הוי קדמה שכיבת בעל דאין זה שכיבה, אבל יש לעיין מהא דלקמן דכ"ו גבי סריס דמשמע דבכה"ג הוי בר שכיבה, ויש לחלק ונעיין בזה שם אי"ה, ובנערה המאורסה ליכא למימר הכי דמשום דאפשר כה"ג הוי בעולה ג"כ, או דאפשר דהוי בכלל שמתרץ לה הגמרא כגון שבא עליה ארוס שלכ"ד ומאי שפריך עליה אביי עיי"ש וקצרתי, וכן כתבתי בדבר קושית השעה"מ הראשונה, דבזה לא יהי' שייך תירוץ הגמ' שם שבא עליה ארוס שלא כדרכה דאף אם בא עליה שלכ"ד ג"כ מקרי קדמה שכיבת בעל לבועל כיון דהוקשו משכבות להדדי, וגבי בועל אסרה בשלכ"ד והוי קינו כמבואר בסוטה (דכ"ו ע"ב) והוי שפיר קדמה שכיבת בעל לבועל, ובזה יתיישב לי עוד דברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ב מסוטה דין ח' דכל איש שבא ביאה אסורה מימיו אחר שהגדיל אין המים המאררין בודקין את אשתו ואפילו בא על ארוסתו בבית חמיו שאסור מדברי סופרים וכו' יע"ש, והשיג על זה הראב"ד ז"ל דזה דלא כהלכתא משמעתא דריש ארוסה ושומרת יבם עכ"ל, ופירש מרן הכ"מ דהיינו מהכא מאוקמתא דרב"ח ואם איתא דבא על ארוסתו אינו מנוקה מעון ל"ל קרא למעט ארוסה ת"ל משום דאין האיש מנוקה מעון יע"ש, ובשעה"מ הל' סוטה שם, ונ"ל לומר דמסתפקנא בכל איסורי דרבנן, ובפרט כה"ג ביאת כלה בלא ברכה אפשר דבשלכ"ד מותר והיא גופא גזירה וכו' וגם אפשר דהוה מילתא דל"ש ולא אסרו ביה רבנן והוי משמרת למשמרת, ועיין תוס' ריש ביצה ולא מצאתי גילו"ד דין זה וא"כ א"ש די"ל דהכוונה דבא עליה ארום בבית חמיו בשלכ"ד דהוי ביאת היתר וקדמה שכיבת בעל מקרי כנ"ל וצ"ע, וכן יש ליישב בזה דהא דפסקינן בש"ע אהע"ז סוף סי' כ"ו דחכמים אסרו לקדש משום פריצות וכו', וכתב בפ"ת בשם ספר המקנה שהקשה לדידן דקיי"ל ביאה אירוסין עושה בל"ו אסיר כיון שהיא כשאר ארוסות שאסורה לו כ"ז שלא נכנסה לחופה וכו' יע"ש ולפמש"כ יש למצוא בדוחק בכה"ג שיבוא עליה שלכ"ד והוי ביאה מותרה אם לא משום פריצותא וכמבואר בלשון הזה בש"ע סי' ל"ג אמר לה בפני עדים הרי את מקודשת לי וכו' אע"ג דחוצפה היא, בין שבא עליה כדרכה ובין שלכ"ד, עיי"ש ובשעה"מ שם הל' אישות סוף פרק א', ובפ"ת שם מקור דין זה מהגמ' בקדושין הנ"ל, וכה"ג יש להסתפק לענין העראה באיסורי דרבנן, ועיין חקירת השעה"מ לענין נדר הנאה ממנה ועיין בספרי או"ת ועיין כתובות ביהודא היו מיחדין וכו' וצ"ע וכה"ג כתב הגרעק"א בסימן רכ"ב לפרש ביבמות דף כ' עיי"ש אות כ"ו ומצאתי כיו"בכהערה הנ"ל בטעה"מ בקונטרס כבוד חופה סעיף ג' שהעיר על אוקמתת הגמ' שם ביבמות שבא עליה ארוס בבית אביה, הא מ"מ קשיא כיון שעשה אותה בעולה מאי מהני אח"כ החופה ואם בא עליה שלכ"ד אפ"ה עשאה אותה בעולה וכו' ובזה מפורק קושית בעל אור חדש בפרשת נשא דאמאי לא משני הש"ס דקדשה הארוס אותה בביאה וביאה אירוסין עושה ואמאי צ"ל שבא דרך זנות ולדברינו ניחא דדוקא דרך זנות משכחת לה דאי קדשה בביאה ואף אם קדשה שלכ"ד עשה אותה בעולה ותו לא משכחת לה נכנסה לחופה את"ד, ולמידין מיניה שס"ל ג"כ דבשלכד"ר הוי קדמה שכיבת בעל, וראיתי עכשיו בספר מנ"ק שהעיר בהא דפריך לקמן שומ"י קרית ליה אשתו מעליא היא דלפמש"כ התוס' יבמות דף נ"ג ע"ב דלמ"ד משמ"ת בעריות חייב מכ"מ לענין יבום אינו מועיל דבעינן דרך הקמת שם יע"ש וא"כ י"ל דבא עליה היבם באב"מ והוי קדמה שכיבת בעל ואעפ"כ לאו אשתו היא את"ד, ונ"ב אין זה סברא כלל דלהווי מקרי שכיבת בעל בביאה של אב"מ, יעיין מש"כ לעיל ובריש פרקין – והנה בתוס' יבמות שם (נ"ח ע"ב) ד"ה דהא כתבו ובנפל מן הגג וכו' ליכא לאוקמיה דויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך דמשמע מבלעדי אישך שנתן בך את שכבתו משמע דבעינן בבעל כוונת שכיבה עכ"ל וכן כתב בתוס' ישנים שם על הגליון, ובזה יהי' נסתר מחמתו מש"כ הת"ה דמשכחת לה אלמנה לכה"ג מן הנשואין בהיתר, בבא עליה באונס שנתכוון לאשתו ותקפתו יבמתו דליבום קנאה כדאיתא ביבמות ועון ל"ש באונס וכו' יע"ש, דהלא לפי דברי התוס' הנ"ל בעינן כונת שכיבה ובכה"ג לא הוי כוונת שכיבה אף שקנה אותה בכה"ג לענין יבום וצ"ע, אכן מדברי המל"מ פ"ב מסוטה דין ה' ד"ה נשואה משמע דס"ל דכל ביאה שאינו קונה ביבמה כגון ישן או שכיר לא קרינן בה מבלעדי אישך ואינו שותה מדברי התוס' יבמות הנ"ל, משמע דבמקום שקנה ביבמה הוי כוונת שכיבה ג"כ ויל"ע, – ועיין עוד בק"א שהעיר דלוקמא בקידשה בביאה בהיתר עיין שם ובת"ה, ובאור חדש בספר כתנות אור לבעל פנים מאירות על התורה פ' נשא, ועוד בכמה הערות שעמד הק"א בשמעתין, עיין גם במנ"ח מ' שס"ה שעמד בזה, יע"ש מה שכתבו, כן ראיתי שקושית השעה"מ הנ"ל הקשה אותה מדנפשיה ג"כ הרב הגאון מהר"ב איגר בתוס' רעק"א ז"ל כאן אות ט"ו, ועיין בתפאי"ר שם שכוון לתירוץ השעה"מ הנ"ל וז"פ:

שם בתוס' ד"ה כשמואל וכו' ונחנקה על ידו וכו', כבר הרגיש בעונג יו"ט סי' קע"ט דהא אין זה מהדברים האמורים בפרשה כיון דאפילו בתרומה לא אכלה לענין מיתה ודאי דפטורה לשמואל, וכן הביא בשם הרמב"ן יבמות (דצ"ו) דלשמואל לא קני בביאת שוגג ואונס לענין מיתה דלא כתוס' עיי"ש: שם דכוותה גבי שומרת יבם כגון שבא עליה יבם בבית חמיה הא שומרת יבם קרית לה אשתו מעלייתא היא דהאמר רב קנה לכל עכ"ל הגמ', והנה ידוע מה שהקשה הגרע"א בתשובה סי' צ"ד ובסי' רכ"ב דלפמש"כ הב"ש (סי' קס"ו ס"ק ב') דיבום צ"ל בפני עדים כמו כל קדושין וגיטין א"כ מאי פרכינן הכא, הא משכחת לה בבא עליה שלא בעדים, וגם הבית מאיר הקשה כן ולזה צ"ל דבממנ"פ בליכא עדים מנא ידיענן דקדמה שכיבתו ואנן לא מאמינים להיבם שבא עליה להשקותה עי"ז, ואף דמשכחת שבא עליה ב' פעמים בכל פעם בפני ע"א דיבום לא חלה דכה"ג לא מקרי עדי קדושין כמש"כ הר"ן פ"ז מגיטין ולענין זה דקדמה שכיבת בעל מקרי עדים כמו הלואה אחר הלואה, וצ"ל דענין שתיית סוטה בכלל דיני נפשות ולא מהני עדות מיוחדת ולפ"ז שפיר מוכח דב' עדים קרובים בנשותיהן מקרי תחילתו בפסול, דאל"כ הא משכחת דבא עליה בפני ב' עדים קרובים בנשותיהן דלענין יבום לא הוי עדים, דבשעת מעשה היו קרובים בנשותיהן ואח"כ נתרחקו ומעידין שקדמה שכיבתו אע"כ דמקרי תחילתו בפסול, ולא מהימני גם כן לענין קדמה שכיבה דתחילתו בפסול את"ד, כן הביא ראיה מזה שם בסי' רכ"ב אות י"ח דיבם קונה אותה גם בע"כ דידיה דאל"כ אמאי לא מוקי ליה בבא עליה היבם ופירש שאיני רוצה לקנותה וע"כ דגם בזה קנאה עיי"ש, וכזה כתב בתוס' רעק"א ליבמות פ"ו אות ס' ועיין מש"כ שם בתפארת ירושלם ונתכוונתי לקצת דבריו שם, אך מש"כ דלשיטת רש"י לוקמיה בבא עליה כשהוא ישן ולא קני לה לפי שאינו בר הקנאה ומ"מ שכיבה מקרי עיי"ש, יעוין בתוס' יבמות שם דנ"ח ע"ב שהבאתי כ"פ לעיל דבעינן כוונת שכיבה עיי"ש, ועיין בפ"ת סי' קס"ו ו' שהביא דברי היד המלך בזה וכל שאר בעלי התשובות שעמדו בענין זה ומש"כ המחבר בעצמו ודבריו נוטים לדברי התפאר"י הנ"ל ובכתבי ידי מצאתי בזה"ל במק"א כתבתי בענין אי ביאת יבמה צריכה עדים והבאתי קושית הנוב"ת חלק אהע"ז שהובא במנ"ח מצות יבום על סוגיא דיבמות וסוטה בשמעתתא דיש חופה לפסולות, דהא הוי מצי לאוקמה כגון שבא עליה בלא עדים יע"ש כעת מצאתי בעז"ה בשו"ת הרשב"א חלק רביעי סי' שכ"ח דהקשה לו השואל קושיא זו דהוי מצי לאוקמיה כגון שבא עליה בלא עדים והוא מודה, והשיב הרשב"א ז"ל מה זה קושיא אם אינו קונה אותה בביאה שלא בעדים ואכתי שומרת יבם גמורה היא א"כ אכתי תקשי ליה שומרת יבם בת משתי' היא והא בעי תחת אישך וליכא ובעינן שקדמה שכיבת הבעל וליכא דאכתי לא בעל הואשהרי לא קנאה, ומיהו לא כן אני מדמה שתהי' יבמה צריכה עדים אלא אפילו בא עליה בינו לבינה קנאה דזו אשה היא שהקנו לו מן השמים וכדמוכח נמי במתניתין דיבמה שאמרה לא נבעלתי וממאי דאיתמר עלה בגמרא עכ"ל הטהור הועתק אות באות מתשובתו הרמתה, ונעלם זה מן האחרונים ז"ל עכ"ל שם, מיהו עכשיו לא זכיתי לעמוד על דבריו ז"ל מש"כ דבעינן שקדמה שכיבת הבעל וליכא דאכתי לא בעל הוא שהרי לא קנאה, שהרי משמעתין מוכח דלא בעי שיביא עליה לשם אישות, וכמו שפרש"י כגון שבא עליה ארוס בבית אביה, „בזנות", ועיין בתוס' ד"ה אמר וכו' דמשמע שבא עליה לשם אישות וכו' יע"ש ויש להאריך וקצרתי, וכן לעיל הבאתי דברי היד איתן בשם המ"ל דין ח' הל' סוטה בר"ה ואיכא משמע דל שקדמה שכיבת הבעל אפי' קודם הקדושין הוי מבלעדי אישך עיי"ש, – והנה לפי דברי הגרעק"א וצ"ל דבעינן עדים גמורים בזה שקדמה כבר שכיבת הבעל, ודמי עוד לד"נ דאף עדות מיוחדת פסיל בה כנזכר לעיל, א"כ יש לעיין לכאורה דנמצא דעדי סתירה שבאו להשקותה הוי חצי דבר, דעדיין אנו צריכים לעדי שכיבה דאל"ה אין אנו משקים אותה, וכמובן בגוונא דלא איתחזיק אשת איש, כמש"כ התוס' ב"ק (ע' ע"ב) או בגוונא דאית לה בנים שבוודאי מחזקינן לה בזה (ועפ"י זה יש לפלפל בחולין י"א בסוגיא דרוב ואכ"מ) ולא דמי להא דאמרינן בב"ק שם (ע' ע"ב) מי לא מודה ר"ע בשנים אומרים קידש ושנים אומרים בעל דאע"ג דעדי ביאה צריכי לעדי קדושין כיון דעדי קדושין לא צריכי לעדי ביאה דבר קרינא ביה עי"ש, דשא"ה דעידי קדושין הוי דין עדות לחודייא דשוויא לה א"א לאסור על כל העולם כמו שפרש"י, ואם באמת הוחזקה על פיהם גם עדי ביאה לא צריכין לעידי קדושין, ועיין בתוס' שם, אבל הכא למנין זה בדין השקאה ע"כ צריכין לבירור דקדמה שכיבת בעל ולענין זה גם עדי שכיבה צריכין לעדי סתירה, וכמו גבי חזקה דשלשתן צריכי אהדדי ויש לדחות לכמה גוונין בזה ולא באתי אלא להעיר ועיין בסנהדרין דפ"ו במחלוקת דחזקי' ורב"י לענין עדות גניבה בנפש, ובבאר יצחק ועין יצחק לענין מוכח מתוכו שכתב דהוי מטעם חצי דבר ואכמ"ל, ומצאתי בשו"ת מוהרא"ל צינץ זצ"ל חאהע"ז סי' י"ב שהקשה לו השואל דאיך יועילו עדי כיעור בצירוף קלא דלא פסוק הא העדים הוי חצי דבר ואין מועלין בלי צירוף הקול, יע"ש מש"כ וכתב דעוד יש לעיין לפירוש הרי"ף שאינו סובר כפירוש התוס' דתליא ביכולין לראות יותר א"כ קשה איך אשה עושה שליח לקבלה בפני עדים כדאיתא בהדיא וכו' ומזה דחו התוס' ב"ק דברי הרי"ף באמת וכן קשה לדעת הפוסקים דשליח קדושין צריך עדים וא"כ אם עדי קדושין אחרים איך יצרפו עדות השליחות עם עדי הקדושין שתהי' בחזקת מקודשת ע"י צירוף שתי כיתות, (כמדומה לי עפ"י זכרוני שבדבר זה עמד וימודד אר"ש בחידושי הרי"מ לאהע"ז) לכן הדבר ברור כמש"כ בספרי גט מקושר בסדר גש שני דלא מקרי ח"ד רק כשהוא חלק מן הדבר שהחזקה הוא כל הדבר ושנה ראשונה חלק מן החזקה וכו' אבל עדי אמירה ועדי קבלה אין עדי אמירה חלק מן הקבלה רק שני דברים פרטיים ע"ש ביאור הסברא וא"כ כמו כן י"ל עדי שליחות ועדי קדושין כל אחת עדות בפני עצמו הוא שאין עדות השליחות חלק מן הקדושין רק שצריך עדים שיחול השליחות, וניחא לי נמי במה דקשה לשיטת הרי"ף איך איתא בריש סוטה מקנא לה פ"פ שנים ומשקה ע"פ שנים הא עדי קינוי בלא יחוד אינו כלום וא"כ הוי חצי דבר דתרווייהו צריך קינוי וסתירה ולפ"ז לק"מ שאין הקינוי חלק מן הסתירה רק שאינו מועיל זה בלא זה, אמור מעתה גם בעדי כיעור אינו אלא לענין שאנו יודעין שזו יצאה מגדר הכשרות לכן מחזיקין הקול לאמת ואין מזה ענין לחצי דבר, א"ד ודו"ק מינה לנדון דידן ויש עוד להעיר בזה ע"ד וקצרתי, ועיין היטב בענין זה באמרי בינה חחו"מ דיני עדות סי' כ"ו ובשו"ת ח"ס חלק אהע"ז וחחו"מ, ובחידושי לב"ק שם (דכ"ב) ולא נגעתי בזה הענין אלא כ„חצי דבר", כן מצאתי לענין הוה בשו"ת רעק"א מהד"ת סי' נ"ו שכתב דבעיקר קושית המקנה בזה דעדות קדושין הוי חצי דבר (גבי קידשה אביה בתוך שית ונמצאת בוגרת לפנינו יע"ש) אינו רואה בזה קושיא דח"ד הוי דוקא דאם אין לעדות זה ענין כגון בעל לחוד או טבח לחוד, משא"כ בזה דעדות קדושין הוי ענין עדות, אלא דהב"ד ידונו אא"כ מפח חזקת היתר דהיתר בוגרת, וזה ענין פסק ב"ך מה היתה, אבל בקדושין בעצמותה במעשה הקדושין ראו כל המעשה בשלימות, וכי לימא דאם אח"כ יבאו עדים אחרים ויעידו דאז היתה נערה, יהי' זה בגדר חצי דבר, והקדושין בטלים, וכן בעדים על חילול שבת וכדומה נימא דין חדש דעדים צריכים לידע כמה שנותיו ולא מהני בירור לזה ומ"מ יש לחלק דהתם לא הוי א"ד כיון דעכ"פ עדותן שלם דעשה עבירה, אלא דהספק אם יענשו אותו ב"ד, אבל באחד שקידש ועדים לא ידעו שנותיו דאם הוא קטן לא מקרי קידש, ולא חלו הקדושין, י"ל דמקרי חצי דבר ולא מהני בירור אח"כ דהוא גדול את"ד, ומזה י"ל בב"ד כמש"כ ורמזתי ותן לחכם וכו', ויש מי שכתב דבדבר דמהני ע"א או נשים לא פסול בה חצי דבר, ולא כן מבואר דעת המהרא"ל צונץ ז"ל הנ"ל, וכן בספרי הגאון באר יצחק ועין יצחק הנ"ל בכמ"ק מבואר דהיכי דע"א מהימן ואףחוץ לב"ד דלא מקרי ח"ד עיי"ש, ובזה אתי שפיר ההיא דעידי קינו ועידי סתירה, ועיין שם בעין יצחק השני סי' כ"ב אות ט' מה שמיישב קושית הד"מ עיי"ש ונ"ב כבר הקדימו בזה התורת גיטין שם על אתר בחידושיו בסימן הנ"ל, ועיי"ש בעי"צ אות ט"ז י"ז י"ח ועיי"ש ענף ד' מה שהקשה מב"ק כ"ד ע"ב דהא כל כת הוי ח"ד לשיטת הרי"ף יעו"ש, וה"נ בנ"ד לולא דברי הגרע"ק היה אפשר לומר דאף נשים וע"א מהימני בזה דלא הוי אלא בירור וכמו גבי דאשתמודנא דאחוא דמיתנא את ולא פסל בה ח"ד, אבל לדבריו צ"ל כפי מה שביארנו:

הנה ע"ד מה שכתב המל"מ פ"ב דסוטה להסתפק אי עביד תשובה אי מהני ליה שיהי' המים בודקין אותה, ומקרי מנוקה מעון, או דלא מהני ומשום דגזה"כ היא שלא יעשה המקום נם זה אלא למי שלא בעל ביאה אסורה כל ימיו ומלבד שהדברים לפי פשטן כך הם מורים נראה שיש להכריח זה מאותה דיבמות וקדושין שכתבנו דאי אמרת דמהני תשובה מה הקשו התם בגמ' אלא דקני לה כשהיא ארוסה וכו' מי בדקי לה מיא וכו', אימא דמיירי כשאחר שידע שנסתרה לבש שק על בשרו ועשה תשובה לגמרי, א"ו אפילו דאפילו על השוגג לא מהני תשובה כדי שיבדקו אותה המים, וראיתי להחכם בעל קרבן חגיגה סי' פ"ב שנסתפק בזה אי תשובה מועלת כדי שיהי' המים בודקין אותה, ולפה"נ מדבריו דעתו נוטה קצת שמועיל החשובה לזה ודבריו לא שרירין ול"ק את"ד, ועיין בחיים שאל ח"ב סי' ד' מה שמשתטח לארכה ולרחבה בענין זה ובענין הרמב"ם והראב"ד בהשגותיו שהזכרתי לעיל ומביא שם נמי דברי המפרש לירושלמי דמשכחת לה בהיתר באלמנה לכ"ג שבא על ידי יבום, עיי"ש בסי' ג' ועיי"ש מה שמביא ממס' שבועות דף ה' דקאמר אלא מעתה גבי סוטה דכתיב ונעלם מעיני אישה מכלל דהוא ידע מעיקרא אי הוי ידע מי בדקו לה מיא והתניא ונקה וכו' יע"ש מש"כ בזה ובענין זה באריכות, וכן כתב בספרו טוב עין הוא מברוך שם בסי' ו' בענין זה דתשובה אי מהני, שהוכיח דתשובה מהניא רק דהב"ד אינם יודעים אם תשובתו אמיתית כתקנה מלב ונפש או תשובתו למראה עינים וחזותא לאו מילתא היא ומש"ה אין משקים למי שבא ביאה אסורה הגם דנראה לעין שעשה תשובה יע"ש נפ"מ בזה לטעמא דהמ"ל הנ"ל דהוא משום גזה"כ, או כפי טעמו הנ"ל עיי"ש ומ"מ אני לך, ולפע"ד, נ"ל לחלק דבשבעלה בא עליה אחר שנסתרה לא מהני תשובה כלל, דזה הוי כמו שמחלה ולא קפדה עליו תורה שישקנה ויעשה לו מעשה נסים אבל בבא ביאה אסורה אחר שהגדיל לשיט' הרמב"ם מהני תשובה בזה דרק משום עון הוא וכדלמדו מסוגיא דף מ"ד דאף על עון דבניו ובנותיו אין המים בודקין בזה נראה מהני תשובה, ובזה נסתר ראיות המל"מ נגד עיקר דעתו של הקרבן חגיגה, וגם כמה קושיות על הרמב"ם לסברתו ועוד מיני מעשה אריגה אך קצרתי, ועיין בחיים שאל שם בשם ס' חור יקרות בחידושי הרמב"ם ואין להעיר על סברת החיים שאל הנ"ל שכתב דעיקר טעמא הוא משום דדילמא הוא מאנשי הר צבועי"ם ובקרבו ישים ארבו שבע ושבעים תועבות בלבו וכו' לכן כל שבא ביאה אסורה לא סמכינן למחוק את השם מפני מראית העין רואה שעשה תשובה דדילמא עוד טומאתו בו ואין תשובתו כהוגן, אבל כל דעביד תשובה אמיתית עון עצמו נמחק ומנוקה מעין קרינן ביה יפה לבדיק"ה והמים בודקין עי"ש, דמאי שנא בהא דחוזר ממערכי המלחמה שהביא המל"מ סוגיא דשם דדוקא היכי דלא עשה תשובה אבל אם עשה תשובה קיי"ל דאינו חוזר כדאיתא במס' סוטה (דמ"ג), דיש ליישב דגבי מלחמה מבואר בירושלמי במס' סוטה פ"ח הל' ו' דכולן צריכין להביא ראיה לדבריהם ובלא ראיה ועדים אין נאמן לחזור והמתירא מעבירות שבידו צריך להביא עדים שחטא ואז חוזר וא"כ בהא דמשני הגמרא כגון דעביד תשובה היינו שהעדים שאומרים שהגזלן גזל כרם אומרים נמי שעשה תשובה ויהיב דמי, וה"נ גבי שתית המים אילו הכל יודעים שעשה העבירה לא מהני שוב תשובתו אא"כ בעדים אי שידעינן שעשה תשובה מעליתא, אבל באופן שאין ידוע חטאו ורק הוא בעצמו ידע חטא וידע שעשה תשובה אמרינן בזה שהרשות בידו להשקותה אם יודע בעצמו ששב בכל לבבו ומועיל התשובה לידי שמים כמו גבי הבא מעורכי המלחמה, – והמעיין יעיין „בטוב עין" וד' יזכני לעשות תשובה שלימה ולהיות מנוקה מרע עין:

תוכן העניינים

מנחה חריבה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה