מנחה חריבה· רבי פנחס אפשטיין
דף כ"ג
ע"א תוס' ד"ה האומרת טמאה אני לך ירושלמי האומרת טמאה אני לך לא כחטאת שמתה בעליה היא וכו' עיין במלא הרועים, ועיין בפירוש הק"ע והפ"מ יעוש"ה והנה לפי מאי שמפרשים בפשיטות דטעמא טמאה אני לך דנאמנת הוא משום דשויא אנפשה חד"א ונאמנת לגבי עצמה, לכאורה אין הסברא לדמות זה לחטאת שמתה בעליה, דאין כאן עבור מי שחטא כלל, משא"כ כאן הלא באמת קדוש ולא נתברר אלא שנאמנת לגבי עצמה וכמו שכתבו התוס' הנ"ל ד"ה ושבעלה וכו', ואפשר דזה באמת מסקנת הירושלמי לדמות זה לאשם תלוי, אכן באמת משמע דהירושלמי.
קאי על כל מאי דתנן במשנה והאומרת טמאה אני הוא רק התחלת הדיבור כמו וכו', ועיין לעיל דף ו' ע"ב בתוס' ד"ה דכי וכו', ובש"ק ובמה"פ כאן ובתוי"ט ובתו"ח ובמ"ק מש"כ בזה, אכן יתכן יותר למה שהבאתי לעיל בשם המנ"ח דר"ל דטעמא דנאמנת הוא משום עדות ע"א דעלמא דגם נוגע מהימן יע"ש וא"כ הוי כמו ע"א נמצא דהוי כחטאת שמתה בעליה כיון דבטעות קדוש, אכן לא משמע כן מלעיל דף ו' דפריך רק משבאו לה עדים ולא מאומרת טמאה אני דלפ"ד המנ"ח הוא מדין עדות ע"א, ועיין במחלוקת הרמב"ם והתוס' אי פ"א נאמן לאחר שתיה ובמ"ל פ"ב באריכות וקצרתי ודו"ק (ועיין מש"כ לעיל דף י' ע"א מדפי הספר).
שם ושבעלה אינו רוצה להשקותה, בגליון הש"ס דרע"א מציין להתוס' יבמות (צ"ה ע"א) ד"ה אלימא ששם כתבו תימה לר"י דמנלן כשאומר איני רוצה להשקותה דשוב אינו יכול להשקותה ואמר ר"י שיש להוכיח קצת דכי אמר איני משקה קתני במתניתן בהדי הנהו דמנחותיהן נשרפות שאין ראוית עוד לשתות עכ"ל וכבר הבאתי איזה פעמים תוס' זה ומש"כ עליו באב"מ סי' י"א ומה שהעיר הק"א מהא דאומרת איני שותה דיכולה לחזור בה אם לא מחמת בריותא וכעת מצאתי ב"ה בשו"ת נחלת יהושע סי' כ"ו שהעיר בכל אלה והביא דברי הא"מ הנ"ל וכתב ליישב עפ"י זה דמשום דהמצוה רק עליו להשקותה, אבל עליה ליכא מצוה כלל דהא אדרבה מאיימין עליה שלא תשתה וע"כ כיון דלא הוי מצוה אע"פ שבידה לחזור אפ"ה המנחה נשרפת יע"ש וגם המצוה עליו שלא תפסל המנחה עיי"ש ועל מה שהקשה הא"מ דעיקר מנחה של הסוטה היא ואין בידה שיחזור הבעל וה"ל דיחו, השיב הנחל"י דאעפ"כ הוי של הבעל נמי כמו שמבואר כאן בירושלמי שהביאו התוס' ד"ה כל וד"ה הקומץ, ועוד כתב בכוונת תוס' יבמות שהוכיחו דא"י לחזור דאל"ה אמאי לא היו אומרים לו שיחזור משום הפסד קדשים שלא תשרוף המנחה וכמו דאמרינן בנזיר דף כ"ח וכו' אבל באומרת איני שותה אין אומרים לה שתחזור דדילמא א"י לשתות מפני שיודעת בעצמה שהיא טמאה וכו', ועוד כתב דהוכחת התוס' הוא מדחשיב בהדי הנהו שמנחותיהן נשרפות וכמו דאמרינן בפסחים דאי הוי פסול הגוף ישרף מיד בדם ובבעלים בעי עיבור צורה וכו' וא"כ אם הבעל אומר איני משקה אם היה יכול לחזור בו א"כ כל עיקר העיכוב הוא מחמתו א"כ הוי כמו פסולו מחמת ד"א ואינה נשרפת מיד משא"כ אם היא אומרת איני שותה והוא עיקר הבעלים של המנחה וכמו שכתב הא"מ א"כ ה"ל כחטאת שמתה בעליה וכמו דאיתא בירושלמי וע"כ הוי כמו פסול הגוף אבל אם א"י לחזור הוי כמו פסול הגוף ודו"ק ויש לדחות עכ"ל הנה מלבד מה שיש לדחות, עוד נעלם ממנו התוספתא דקתני בהדיא גבי טומאה דתעובר צורתה ותצא לבית השריפה וא"כ מכש"כ גבי אלו הפסולין דיש בוודאי מקום לפרש דתעובר הצורה ואח"כ ישרף ואינו מוכרח כלל מה שכתב (ועיין לעיל דף י"ז מדפי הספר מה שעמדתי על התוספתא הנ"ל) ומחורתא כמש"כ מעיקרא, ומצאתי בשו"ת חיים שאל (סי' ג' ח"ב) שכתב שם דרבי יוחנן ביבמות שם דמוקי לה בסוטה אפשר דפליג על זה דאם אמר שאינו רוצה להשקותה יכול לחזור בו ולהשקותה, דהא דהש"ס דשוב א"י להשקותה ואסורה לבועל לעולם איני פשוט וכמש"כ התוס' תיאה דמנ"ל דשוב אינו יכול להשקותה וכיון דמצד הסברא יש מקום לומר דאף אם אמר איני משקה מצי תו למיהדר ולהשקותה אפשר לומר דר' יוחנןהיכי סבר לאמת דיכול להשקותה ולחזור ממאי דאמר איני משקה ואע"ג דאמרינן בעלמא דר"י סבר הלכה כסתם משנה והתוס' מוכחי לה ממתניתין, ר"י לא סבר במתניתין הכי וכבר עין רואה דהתוס' לא כתבו אלא דיש להוכיח קצת מינה וגם בחלוקת נתן לה גט וחזר וקדשה והכניסה לחופה אפשר דפליג ר"י וסבר דיכול להשקותה וכו' ע"ש ולפמש"כ האב"מ והנחל"י י"ל דפליגי ביש דיחו או אין דיחו וקצרתי, –שם וכל הנשואות לכהנים מנחותיהן נשרפות בת ישראל וכו' י"ל דבבא ראשונה קאמר לענין מנחת סוטה ובבא דבת ישראל הוא לכל המנחות אף במנחת נדבהו כפרש"י בגמ' ועיין תוס' ד"ה כל שהקשו על זה, והוא דקדוק נכון:
שם כהן אוכל בק"ק ואין כהנת אוכלת בק"ק וכו' עיין בתוס' לקמן ע"ב ד"ה כהן בשם הגמ' חולין יעו"ש וא"כ למ"ד דלכהנת אין נותנים מתנות וכן לענין פדה"ב עיין תוס' ורא"ש קדושין (ד"ח) ושו"ת רע"א סי' ר"ה וא"כ הו"ל לחשוב במתניתן ועיין בתוס' לקמן ע"ב ד"ה מה וכו' ועיין רא"ש סוף מס' בכורות ובש"ת ח"ס יו"ר סי' ק"א: שם האיש מדיר את בנו בנזיר פרש"י קטן בנזיר וחלה הנזירות עליו אפילו לכשיגדל ע"כ בתוי"ט הביא שמלשון רש"י באותה סוגיא דנזיר (דכ"ח) משמע קצת דמשלם נזירתו אף משיביא, אבל תוס' כתבו שם להדיא דנזירות אביו מתבטל בהבאת סימנים ועיין אורח משור שם בנזיר דכ"ח ורש"ש שם גם דעת הרמב"ם נראה שהוא כן עי"ש וכן כתב המאירי בחידושיו לנזיר דף כ"ח ולא הוי ליה להביא ממרחק לחמו של רש"י אלא הרי שלך לפניך דעת רש"י דחל עליו אפילו לכשיגדל וכתב התוסיו"ט שגם איני במשמע דמכיון שיצא מרשותו שלא יוכל להזירו כמו כן יצא מרשותו מה שהיזרו ואין סברא לחלק יע"ש ועיין רש"ש מש"כ ע"ז ושיטת רש"י המפורשת ומבוארת נעלם מהתפא"י בפירושו לנזיר פ"ד מ"ו אות כ"ח עיי"ש ועיין מל"מ פ"ב מנזירות דין י"ג ד"ה והאיש ודין ט"ו ד"ה ועד וכו', ואפשר לומר דתליא בחקירת המהרי"ט בתשובה ח"א סי' נ"ג והאריך בה האב"מ בתשובה סי' כ"ב בהסבר נפלא והבאתיו כ"פ בספרי או"ת דבמהות הנזירות פליגי בה הני תרי סוגיות סוגיא דנזיר פ' ג"מ דס"ל דנזיר הוי לאו שאינו שוה בכל ס"ל כשיטת המהרי"ט דנזיר הו"ל קדושתו דומיא דכהן והו"ל אסור שאין שוה בכל כיון שאינו נוהג אלא בתואר נזיר וכמו כהונה והך סוגיא דפ' ג' נזירים ס"ל דנזיר הו"ל איסור הש"ב ס"ל דנזיר הו"ל א"ח או א"ג כשאר נדרים יע"ש וגם אי איסור נזירות ישנה בשאלה תליא בזה, וכתבו עוד האחרונים דפליגי בזה ר"ש ורבנן בנזיר פ"ק ועיין ישועי"ק אור"ח סי' תפ"ה וא"כ י"ל דלשיטת המהרי"ט דהוי כעין כהן א"כ נכון שיטת רש"י דלא נפקע גם לכשיגדל דמה"ת יפקע כיון דנתקדש גופו בקדושה פנימות וקדושה עולמית אבל לשאר סברות י"ל כהתוס' דנפקע ממילא בבא הזמן וי"ל והנה כיו"ב מצינו לרש"י הסברא איפכא דפרש"י ביבמות מ"ט ע"ב דהכל מודים בסוטה דתפסי בה קדושין משום דלאחר שזינתה נמי לא פקעו קדושין הראשונים עי"ש, ומשמע דאילו פקעי קדשין אז לא תפסי קדושין וא"כ כיון שס"ל דלאחר שיגדל אינו חל אז צריך לפקוע הנזירות ג"כ, ועיין באבני מלואים סי' י"ח אריכות בזה, ובגליון הגמרא שלי בבכורות (דף ד' ע"ב) בהא דפליגי ר"י ור"ל אי קדשו בכורות במדבר קאמר שם הכי קשיא ליה א"א בשלמא דלא פסק קדושתייהו הנך מעיקרא נמי לא פקעה קדושתייהו אלא א"א דפסק קדושתייהו הנך דמעיקרא נמי פקעא ליה קדושתייהו ואידך דקדוש קדוש דלא קדוש לא קדוש, ע"כ כתבתי בזה"ל עיין היטב מחלוקת רש"י ותוס' יבמות (דף מ"ט ע"ב) בבא על הסוטה וכו' ונראה מקור לסברת מחלוקתם ממחלוקת ר"י ור"ל כאן ודו"ק היטב עכ"ל ואף שיש לדחות ולחלק בין קדושת שמים לקדושה שע"י אדם אבל דוק מינה לענין נזירות דצ"ע סברת רש"י ז"ל וקצרתי ועיין שקלים פ"א מ"ג בתוסיו"ט ד"ה שוב אינו פוסק וכו' וע"ש ודו"ק (עיין לקמן):
ומש"כ התוסיו"ט ומכיון שאין כאן אלא הלכה יש להקל בנזירות וכו' עכ"ל הקשה ת"ז הרש"ש הלא הל"מ לענין ספק שוה לד"ת לחומרא כדמוכח בקדושין ל"ט עכ"ל כמה קולמיסן נשתברו בענין הזה עיין שו"ת נוב"ת חיור"ד סי' קמ"ו ועיין בשו"ת שיבת ציון סי' מ"ח מ"ט והדברים עתיקים ובס' באר יעקב על יור"ד ובשו"ת באר יצחק חיור"ד סי' א' וגם בענין ספק נזירות להחמיר ולהקל כיצד ועיי"ש ועיין היטב במחנה אפרים הל' נזירות בדינים אלו ועיין מ"ל הל' נזירות פ"ב ה"ה וכן יש מקום לחלק בין ספיקא דדינא לספיקא דמעשה כמו שחילקו לעינן דשיל"מ עיין שאג"א ושו"ת רע"א ז"ל ועוד אחרונים וקצרתי כעת ראיתי בתוהק"נ שהעיר מזה וגם מהגמ' ורש"י דיבמות הנ"ל ות"ל שכוונתי: שם ואין האשה מדרת בנה בנזיר, מה שהקשו מהא דחנה שהדירה בנה שמואל למ"ד נזיר עולם הוא עיין תפארת סוף נזיר אות נ"א שתירץ דחנה נדרה שתפחה לאלקנה עד שיתרצה ולא מנינו שלא התרצה, אבל נעלם ממנו ועוד מפרשים שכבר הקשה כן הרד"ק בשמואל, שהקשה זה יע"ש ועיין הגהות בני יששכר למשניות נזיר פ"ד בשם ס' נחלת בנימין, וראיתי שגם בגליון הש"ס נזיר שם צייןלעיין ברד"ק וזה כוונתו.
ומכולם משמע דחל אף לכשיגדל ממילא וכשיטת רש"י ויל"ע, וגם יש לעיין דבהא דהאיש מדיר בנו בנזיר כתבו התוס' בנזיר שם דהיינו שיאמר יהא בני נזיר וכו' א"נ דמדיר בנו בנזיר שיצוה לבנו שיאמר הרני נזיר עכ"ל (ובברכת ראש ראיתי שכתב להסביר דתליא בפלוגתת ר"י ור"ל ולרי"ל דס"ל כדי לחנכו היינו שיצוה לבנו שיזיר עכ"ל) וא"כ קשה לפירוש זה כיצד מהני גבי שמואל דלא מצינו שקיבל עליו: ודע דבירושלמי נזיר וכן הוא בירושלמי כאן פ"ד הל' ו' הביא ר' יוחנן בשם ר"מ כ"ד דברים מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה וזה אחד מהן ב"ש אומרים אין האיש מדיר את בנו בנזיר וב"ה אומרים מדיר בנו בנזיר וכו' יע"ש והיא תוספתא פ"ג דנזיר, ולר' יוחנן בעצמו הלכה למשה מסיני היא בנזיר ויל"ע דלפי' הרמב"ם אין מחלוקת כלל בהלמ"מ כאשר האריך בשו"ת חות יאיר, וכ"כ במנורת המאור בענין מחלוקת ואפשר דבזה גופא פליגי דלב"ה הוי הלכה ולב"ש הוי מדרבנן וכדר"ל דרק מטעם חינוך הוא ויל"ע בחו"י שם: ובענין אי נתבטל הנזירות לכשיגדיל המבואר לעיל מצאתי במנ"ח מ"ע שס"ח שהאריך בהרבה חקירות בענין זה עיי"ש: אמנם לכשאני בעצמי יש להעיר מה שהבינו מהתוס' דנזיר שם עפ"י התוספתא דכשהביא שתי שערות נתבטל הנזירות וז"ל התוס' שם (כ"ח ע"ב) ד"ה ואין האשה וכו' ובתוספתא (פ"ג) קתני בהדי הני או שהביא ב' שערות והא דלא תני במתניתין משום דשתי שערות מבטלות הנזירות אף אחר שהתחיל כבר למנות כמה ימים מנזיר אבל הני הכא דגילח ומיחה היינו בתחילת שמיעת הנזירות ואפי' חם נאמר תגלחת ומחאה מבטלין לאחר שמיעה אפ"ה ניחא דלא תנא דבפלוגתא לא קמיירי דבגמ' פליגי בה רבי וריבר"י וכו' עכ"ל ויל"ע דדברי התוספתא היא דכשהביא שתי שערות נפקא הנזירות הקודמת ובטלה נזירות אביו, והיכי יש לה שייכות עם מחלוקת רבי וריבר"י דאיפלגי שם עד מתי מדיר את בני בנזיר עד שיביא שתי שערות דברי רבי, רבי יוסי בר יהודא אומר עד שיגיע לעונת נדרים דכוונת המחלוקת היא אם אח"כ יכול להדירו, ואין לומר דהתוס' פירשו הכוונה עד מתי מדיר וכו' היינו עד מתי חל הנזירות שהדירו עכשיו.
דלא משמע כן בכל הסוגיא וכן מכל דיבורי התוס' שם, עיין היטב, וא"כ האיך כתבו התוס' דפלוגתא לא קא מיירי וא"ל דסברא התוס' היא דלריבר"י דמדירו רק עד שיגיע לעונת נדרים, א"כ בהגיע זמן הנ"ל ג"כ צריך שיפקע הנזירות הקודמת, ומדוע אמר או שהביא שתי שערות אלא ע"כ דהתוספתא אתיא אליבא דרבי, אבל לריבר"י נפקא הנזירות בהגעת הזמן של עונת נדרים, ולכך כתבו דבפלגתוא פירוש בדבר שתליא בפלוגתא לא קא מיירי.
אבל עדיין יקשה דהו"ל דבזמן הגדלות נפקא לר' כדאית ליה ולריבר"י כדאית ליה, דלפי דעת התוס' בזה ליכא פלוגתא דנפקא הנזירות כשהגדיל ואפשר דע"ז כתבו אי נמי דלא קתני לא מידי דביד אדם לבטל הנזירות, ואתי שפיר. והשתא דאתית להני, י"ל דרש"י לא פליג בעיקר דין זה דהפקעת הנזירות וכמו שתמה מסברא התוס' יו"ט הנ"ל, אלא דכוונת רש"י דחלה הנזירות עליו אפילו לכשיגדל, היינו זמן גדלות דריבר"י שהגיע לעונת נדרים דבזה ס"ל לרש"י דהיכי דהדירו קודם לא נפקע רק עד שהביא שתי שערות וכהתוספתא, ואתיא אליבא דכ"ע דגם ריבר"י מודה דאף דהיכי דרוצה עכשיו להדירו אינו יכיל ומטעמים המבוארים שם בנזיר (כ"ט ע"ב), אבל מודה דאינו נפקא מרשותו לגמרי עד שיביא שתי שערות שיעור גדלות האמור בכל מקום, ויש עוד להאריך בזה וקצרתי, ועיין נדה (מ"ו ע"ב) לענין מופלא הסמוך לאיש בנדר לענין עונשין, ודו"ק שוב עיינתי באורח למישור וברכת רא"ש וראיתי שכן פירשו בתוס' ובאו"מ הקשה הא התוס' לקמן בד"ה הניחא כתבו דלכ"ע עונ"ד אינו סותר וסיים בצ"ע והוא כשיטת רש"י שכתבתי ובב"ר מתרץ דלמ"ד מהסל"א מדאורייתא ס"ל לריבר"י דגם עונ"ד מבטלות וז"פ עכ"ל אכן שיטת רש"י אינו כן וגם יש להעיר דהרמב"ם לא העתיק ג"כ התוספתא זו דאו שיביא שתי שערות ובזה יהי' ניחא מש"כ השאג"א בתשובה סי' סמך דנזירות ע"י אביו לא משכחת לה אע"ג דתנן האיש מדיר את בנו בנזיר ומן התורה הוא וכדאר"י שם, הא אין מדירו בנזיר אלא עד שיגדיל ולמ"ד מופלא הסל"א מה"ת נדרו נדר אין אביו יכול להדירו אלא עד אותו זמן ואפי' דהדירו קודם לכן כשמגיע אותו זמן בטלה נזירות אביו מעליו כדמוכח התם עכ"ל, וקשה שלא הביא שיטת רש"י דלא נתבטל הנזירות לכשיגדיל כמו שהבינו התוס' יו"ט ודעמי'.
ולפמש"כ א"ש דגם הוא הבין דכוונת רש"י היא כמש"כ ובזה הוא דפליג רש"י בהגעת זמן עונ"ד, אבל בעיקר הדין לא פליג ולשיטתו ביבמות מ"ט וכנ"ל, אלא דעכ"פ הו"ל להשאג"א להעיר מדברי רש"י אלו: והנה משכבר הימים נזדמן לי לעיין בספר שו"ת שעות דרבנן מחכם גדול בר מערבא וראיתי בספרו (דף נ"ג) שכחב על האי דינא וז"ל ומסתפקא לי בהא דהאיש מדיר את בנו בנזיר אם הוא הדין שמדיר את בתו דהא קא חזינן יפה כח האב בבת מבבן שבבן אין שום דבר לאב בבן זכות כלל דאורייתא ובבת כל שבח נעוריה לאביה ואם לבן מדיר בנזירות כש"כ לבת,או דילמא הלכתא הכי גמירי לה לבן ולא לבת דומיא דבן מגלח על נזירות האב ולא הבת אפילו היה הבת יורשת נחלה עכ"ל ואחרי כל מה שהאריך להסתפק ולהסביר את הספק לא הטריח במחכ"ת ולקח רגע אחת מהני „שעית דרבנן" ולעיין בגמ' דנזיר שם דכ"ט והיה רואה האיך נעלם ממנו ש"ם ערוך שם דקאמר בשלמא לר' יוחנן דאמר הלכה היא בנזיר אמטו להכי בנו אין בתו לא, אלא לריש לקיש אפי' בתו קסבר בנו חייב לחנכו בתו אינו חייב לחנכה וכו' יע"ש ועל הרמב"ם פ"ב מהל' נזירות באמת צ"ע לי מדוע השמיט תחת לשונו דדוקא בנו אבל לא בתו כדמפורש בגמ' דאין חולק, (ומש"ה שגה החכם הנ"ל שעיקר לימודיהם הם ספרי הרמב"ם ז"ל ומרן ז"ל) אך בהמאירי כאן מצאתי שכתב בתוך דבריו דוכן לא האב את בתו שאף בבן אינו אלא הלכת סיני ולא נאמרה הלכה אלא בבן עכ"ל, ואם בארזים נפלה שלהבת השגיאה מה יעשה אזובי קיר כמוני קטני הזכרין וגדולי המוטרדים בדחקות החיים, ובפרט בצערי ירושלם, אף שלא אמר אדם צר לי מעולם: ואגב ראיתי שם קושיא יפה על האי דינא דהבן מגלח על נזירות אביו ולא הבת, מההיא דקדושין (דף טו"ב) אתמר אמר מר ע"ע עובד את הבן וכו' מה ראית לרבות את הבן ולהוציא את האח מרבה אני את הבן שכן קם תחת אביו ליעדה ולשדה אחוזה וכו', וקשה אמאי לא אמר מרבה אני את הבן שכן קם תחת אביו ליעדה ולשדה אחוזה ולגלח במעות נזירות אביו דהו"ל תלת והוי נפ"מ טובא דכי מסיק ות"ל דהכא תרתי והכא חדא ומשני שדה אחוזה נמי מהאי פירכא הוא דקא נפקי ליה, עדיין קשה ות"ל שהכא איכא תרתי שקם תחת אביו ליעדה ולגלח על נזירות אביו, והכא באח ליכא אלא חדא וצ"ע עכ"ל, וא"ל כמו שאין עושין ק"ו מהלכה, כך אין עושין יוכיח ואין דנין מהלכה למ"מ וצ"ע בכלל הזה.
ואין להאריך עוד: שם האיש מגלח על נזירות אביו כנראה גם זה מכלל ההלכה דדוקא על נזירות אביו הוא מגלח, ולא על נזירות אמו היכי שהיתה נזירה והוא ירש אותה. וכמו שמצינו שאין הבכור נוטל פי שנים בנכסי האם דאמר קרא לו משפט הבכורה (בכורות נ"ב ע"א): שם מה בין איש לאשה וכו' עיין קדושין כ"ד ע"א תוס' ד"ה אלא וכו' דנראה לר"ת וכו' וה"פ איש אמר רחמנא דמוסיף חומש על מעשרו ולא אשה אפילו בזוזי דידה ומעשר דידה וכו' יע"ש וצ"ע לר"ת אמאי לא תני ליה בסוטה הכא במשנה בדברים שבין איש לאשה כי הוא חידוש גדיל, עיין הגהות מהר"ל בערלין ז"ל שם שהרגיש בזה: עוד יש להעיר במאי דאבעי רבי זירא (בר"ה ו' ע"ב) אשה מה היא בבל תאחר מי אמרינן הא לא מיחייבה בראייה או דילמא הא איתא בשמחה יע"ש, הו"ל למפשט' מהכא דא"כ הו"ל להתנא למיתני בהני דברים שבין איש לאשה, וע"כ דתנא ושייר, ואפשר מזה קצת סעייתא להרמב"ם שפסק (בפי"ד ממעה"ק) דאשה עוברת בבל תאחר, ועיין שאג"א (סי' ס"ו) וגם אפשר לימר דלא פסיקא ליה, משום דמצינו בחטאת יולדת דעוברת בבל תאחר בנדרים (ד"ח) עיין שאג"א שם, ועיין בקונטרס אחרון שם מה שדחה בזה ואכמ"ל, ועיין בקונטרם תוכחת מגולה בדבר אתרוגי קורפו קצת בענין זה ובשם הערוך לנר סוף פ"ק כריתות, וכן יש להעיר לפי מה שמצאתי (בדרך למודי מס' כריתות בשנת התר"ע) חידוש גדול בשטמ"ק למס' כריתות דף ג'.
ע"א אות י ג דאשה לא מחייבת אם העבירה מזרעה למולך וז"ל שם גליון קצת קשה למה לא פריך ממולך דלא מצינו אשה שנתחייב דכתיב מזרעו וכן המעלה איברים בחוץ דשמא לא מחייב רק אותן שראויין להקריב בפנים ע"ל גליון, וא"כ ליחשיבה בכאן בין איש לאשה, אך דברי הגליון צע"ג דא"כ גם זר יהי' פטור על העלאה, ויש להסביר דזר הוי במינו בר העלאה, אבל לא נשים, אבל יש להביא ראיה מפרק י"ג דזבחים (מ"ג) דתנן חומר בשחיטה מבהעלאה יע"ש אמאי לא תני חומר בשחיטה שכן נוהגת בנשים כיון ששחיטה כשרה בנשים, משא"כ בהעלאה שאינן בפנים פטורות בחוץ, א"ו דלא בעינן באדם המקריב שיהי' ראוי להקריב בפנים רק על הקדשים בעינן וצ"ע, ובחפשי בחינוך מצוה זו בס' תל"ט ובס' קפ"ו, ראיתי דבר פלא שכמו במתכוון נשמט על דין זה שכתב שנוהג בכ"מ ובכ"ז ולא כתב בזו"נ כמו שדרכו לכתוב בכל מקוה, ומזה יש מקים לחשוב דס"ל באמת דנשים פטורות ובסי' ת"מ שם מסיים ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות ויש לעיין, ועיין במהרי"ט בחדושי קדושין על המשנה דהסמיכות והתנופות וכו' כתב תימה אמאי לא חשיב להו בסוטה ס"פ היה נוטל בהדי מילי בבין איש לאשה וכו' וכן במה בין כהן לכהנת אמאי לא חשיב הגשות וקמיצות ע"כ לא ראה לרגע דברי התוס' אלו אף שהביאו דברי התוס' בדף י"ח: שם בתוס' ד"ה כל וכו' וי"ל מש"ה יש לו חלק בה משום דקיי"ל מה שקנתה אשה קנה בעלה וכו' הנה היה מסופק אצלי אם זה מדאורייתא או מדרבנן עד שמצאתי כאן בקרן אורה בד"ה והתוס' דפשיטא ליה דאינו אלא מדרבנן יע"ש וצ"ע דא"כ איך נשרפת ועוברין על בל תשחית, וי"ל ועיין הערה כזה בשו"ת מהרא"ל צונץ ז"ל חאור"ח סי' ה' בענין חמץ דרבנן יע"ש, ויש להאריך בענין זה דכל שא"ר מדרבנן הוי א"ר מדאורייתאואפשר לומר דלכן הביאו הפוס' ראיה מפ"ד דנזיר דלכאורה וכי צריך לראיה דמה שקנתה אשה קנה בעלה אלא דלפי הנ"ל א"ש דהתוס' הביאו לראיה דגם התם אמרינן אם שלה החטאת תמות וקאי פריך מה שקנתה אשה קנה בעלה ומנא לה ל ומאי פריך דהא מדאורייתא שלה היא ולכך תמות, וע"כ או דמה שקנתה וכו' קנה בעלה מדאורייתא הוא או דקנין דרבנן משווי לכל הדינים ואורייתא, ופשטות הדברים ככל מקום מורה שהוא רק דרבנן ועיין רמב"ם פי"ב מאישות דין ג' והד' שזוכה בהן הבעל כולן מד"ס הן וכו' ובירושת הבעל השיג עליו הראב"ד ועיין מ"מ, וכל השו"ט של התוס' כמעט מבואר בנזיר שם (כ"ד ע"א) וקושית הק"א חזקה היא דא"כ היכי דהיא מביאה משלה כגון שנתנו לה ע"מ שאין לבעלה רשות בה (או שקמצה מעיסתה כמו שאמר בנזיר שם) או בנותן לה במתנה מאי איכא למימר וכי היכי דאשה עושה תמורה בקרבן שנתן לה בעלה משום דהיא מתכפרת ה"נ תקמוץ ותאכל ע"ש ועיין בב"ת דף נ"א ע"ב בתוס' ד"ה קנתה וכו' ולתירוץ הר"י א"ש וע"ש ודו"ק וכן עיין בקדושין כ"ו ע"א לענין פדיון מע"ש וכן בסנהדרין (ע"א ע"א) דפריך גבי בן סו"מ אמו מנ"ל והא מה שקנתה וכו' ועיין רשב"א בקדושין דכ"ג דמשמע דגבי קנין עבד הוי מדאורייתא דאמר בטעמא דאקני ליה אחר מנה ע"מ שאין לרבו רשות בו מהני משום דהוי כמתנה על מה שכתוב בתורה יע"ש.
ופשוט דנראה דהוי כמו הפקר ב"ד הפקר שהפקירו ממון האשה לבעל וכמו דאמרינן במס' גיטין (נ"ה ע"ב) כרת שע"י דבריהם באתה לו אוקמי' רבנן ברשותיה כי היכי דליחייב עליה וכו', ועיין הגהות רצ"ח שם והדברים עתיקים אכמ"ל ועיין בחדושי ריטב"א ליבמות דף פ"ו ע"ב דכתב שם וא"ת כיון דמדאורייתא לרע"ק דוקא ללוי האיך אפשר לקנוס עזרא שיתנו לכהן כלל שהרי לא יצאו ישראל ידי נתינה וי"ל כיון דממונא הוא הפקר ב"ד ואפקוה רבנן למעשר מן הלוים ואוקמינהו ברשות הכהנים ועשאם שלוחים של לוים עכ"ל ועיין בשו"ת בית אפרים שהובא כפ"ת חו"מ סי' רל"ה ס"ק ד' וראיתי בתורת הקנאות שהקשה לפי תירוץ התוס' דא"כ גם בהא דנזיר אע"ג דמה שקנתה אשה קנה בעלה ניחא הא דתמות כיון דעל חלק שלה הוי כחטאת שמ"ב מה בכך שיש לו ג"כ חלק בה ע"כ תמות הבהמה משום חלקה שהוא מעורב עם חלק בעלה וכו' יע"ש ואפשר לומר דכמו דגמירי הלכתא דאין חטאת ציבור מתה עיין תמורה ט"ז ע"ב ה"נ לפי סברת התוס' דהוי שניהם כמו שותפין א"נ גמורי דאין חטאת שותפין מתה וכמו דקיי"ל לעינן תמורה דאין ציבור ושותפין עושין תמורה עיי"ש בתמורה.
ובדף ב' ובכמ"ק ויל"ע בזה וגם צע"ק מתוס' לעיל ד"ה האומרת טמאה אני וכו' ודו"ק ועוד דאפשר דבכה"ג הוי כמו מעות סתומין דיפלו לנדבה אף שדמי חטאת מעורבין בהם עיין בנזיר שם ובדף כ"ה פ"א שם אלא דכמו שהקשה כאן, יש להקשות בהא דסנהדרין (ע"א) שהבאתי דמאי פריך אמו מנה לה מה שקנתה אשה קנה בעלה הלא לא קנה אלא לפירות וא"כ כשגנב הרי גנב כולו ועכ"פ איכא כאן חלק אמו וע"ז חייב ומה מגרע שיש גם בגנבה זו משל אביו ג"כ וצ"ע וברור ועיין היטב בב"ת שם (נ"א ב') תוס' ד"ה קנתה וכו' והתוס' בסנהדרין שם לא ס"ל הכי: שם בא"ד וא"ת מאחר שיש לו חלק בה א"כ הוי לה מנחת שותפות וכו' והכי קתני בספרי להדיא וכו' עיין רש"ש וכן כוונתי אני וגם עיין בק"א שביאר היטב עי"ש ובתוס' ד"ה הקומץ מסקי דאף שהיא מתכפרת במנחה זו מ"מ הכא יש לו לבעל חלק במנחה וטעמא דמילתא נראה משום דלברר בין שניהם קאתי והמנחה צריך הוא כמו היא ולכך בע"כ אוקמי' רחמנא ברשותו ואף שעיקר הכפרה בשבילה שהתנהגה בפריצות ועוברת על דתו וצ"ע לענין תנופה דאמרינן בריש פירקין דבעינן תנופה בבעלים וע"ש וברש"י שם וא"כ ליבעי הבעל להניף וצ"ל דזה תליא משום כפרה והכפרה היא כולה דידה ונפש קרינן ביה כמש"כ התוס' ה"נ היא העיקרית ועוד הרי לענין תנופה מהני אחד ע"י כולן כמובאר ברמב"ם פ"ט ממעה"ק וא"כ היא תניף על ידו – ובס' שושנת העמקים כלל י"ד כתב ודע שיש להסתפק מנחת כהן שנשרפת אם בשותפות אה נקמצת או לאו וכ"ת איך יצויר מנחה בשותפת כמש"כ הר"מ י"ל דיצויר הפריש מנחה ומת והניח שני בנים דמביאין בשותפות כמש"כ שם בהי"ג ומשכחת א' מהם ממזר או חלל גם בהא גופא יש להסתפק חלל מנחתו נשרפת או נקמצת וממ"ש בה' מעה"ק פי"ב ה"ב דמנחת נשים הנשואות לכהנים אין נאכלות י"ל ביניהם שוב ראיתי דמנחה בשותפות ליתה וכו' עיי"ש וכמדומה לי שלא ראה לרגע זו דברי התוס' כאן דמשמע דמשום שותפות אין קפידא הא דנשרפת כולה רק משום עיקר הקרבת המנחה ודו"ק ועיין מנ"ח מ"ע קל"ד בזה שלא ראה שם בשוש"ע ובמה שנוגע לדינים אלה לא הביא מהתוס' ז"ל: שם בתוס' ד"ה הקומץ וכו' בירושלמי בעי אליבא דר"ש אלין שיריים וכו' ופשיט לה מדראבר"ש וכו', עיין במהרש"א מה שהרגיש, ובאמת התוס' העתיקו בחיסור לשון וז"ל הירושלמי נשמענה מן הדא ראבר"ש וכו' רבי יוחנן בעי מה אנן קיימין אם בדשן שלמעלה כבר אמרה ר' שמעון אלא אם אינו ענין לדשן של מעלן תנהו עניןלדשן של מטן, הדא אמרה ניתנן בלילה וניתנין לאחר חיתה ומחשב להן ופירש הפ"מ הדא אמרה ש"מ דדין שיריים להן דאם היה להם דין קומץ לא הוי פליג ר' אלעזר בהא אאבוה שלא יקרבון למעלה ע"כ פירש לפירושו ש"מ דגם ר"ש דין שיריים להם משווי לה, ועיין שם בשירי קרבן מש"כ בזה והק"א לא ראה במהרש"א ובמפרשי הירושלמי: הנה משכבר הימים הערותי בדבר חדש בגליון המשניות שלי במס' הוריות פ"ב והוא דשם מ"ה תנן דאין חייבין על שמיעת הקול ועל ביטוי שפתים ועל טומאת מקדש וקדשיו והנשיא כיוצא בהם דברי ר' יוסי הגלילי ר"ע אומר הנשיא חייב בכולן וכו', וכתב הרע"ב דהא דכהן משיח פטור מקרבן האמור בשמיעת קול וביטוי שפתים וכו' הוא משום דכתיב זה קרבן אהרן ובניו וכו' עשירית האיפה זה מיעוט הוא לומר עשירית האיפה של מנחת חביתין בא חובה לכהן המשיח ואין עשירית האיפה אחר בא לו חובה וכו' יעי"ש, נ"ב יש לעיין לפי זה אם כהן משיח מביא קרבן מנחת סוטה דכתיב נמי את קרבנה עליה עשירית האיפה על אשתו שנסתרה, ואפשר דאינו חובה ולא ממעטינן מזה.
ועיין חינוך ובמנ"ח אי נקראת חובה, עכ"ל, וכאן בגליון הש"ס שלי מצאתי כתוב בזה"ל עפ"י דברי התוס' אלו יש לצדד במה שהערותי בגליון משנה דהוריות פ"ב דלר"ע דס"ל דאין כהן משיח מביא עשירית האיפה וכו' משום שנאמר גבי חביתין זה קרבן אהרן ובניו וכו' זה חובה וכו' יע"ש א"כ א"צ להביא מנחת סוטה עליה וא"א בשתיה, אבל לפי המבואר (דעיקר כפרה משום דידה ונפש קרינן ביה ולא הוי כשותפות לענין זה וכן רצה התוס' לומר דכולה מנחה שדינן בתר דידה משום דהיא המתכפרת בו) י"ל דכיון דהיא מתכפרת בו אין ממועט מזה דקאי רק עליו לבד במקום שהוא צריך הכפרה, ולא במקום שהיא צריכה הכפרה, ואף שיש לבעל חלק בו וז"פ ועיין בתו"כ פ' ויקרא דמרבינן מנפש שכהן משיח מביא מנחת נדבה עיי"ש במלבי"ם ודו"ק: כתב בק"א בד"ה ומדברי הרמב"ם ז"ל וכו' נרא' דאפי' במנחת נדבה של נשואה לכהן השיריים מתפזרים לבה"ד מפני חלק הבעל ולא נתברר לי הטעם ועוד דא"כ עבד כהן שהתנדב מנחה ג"כ נימא דהדין הכא להתפזר על בה"ד דקנין הרב בעבד גדול יותר מקנין הבעל באשה עכ"ל ביותר הו"ל להעיר מהמשנה דיבמות דכהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה דקתני סיפא ונותנים עליו חומרי כהנים וחומרי ישראלים פירש ר"פ למנחתם וכמו שהביאו התוס' כאן בד"ה דמסיק לשם עצים וכו' ומשמע דסיפא זו קאי גם על קודם שנשתחרו והוי ספק עבד ספק כהן ומשמע דוקא משום זה מתפזר על בה"ד, אבל בעבד כהן לחודא לא, אך י"ל איפכא דזה קאי ג"כ על היגדילו ושחררו זא"ז אבל ברישא בלא" אפילו בעבד כהן שהתנדב מנחה ג"כ מתפזר על בה"ד משום חלק בעלים דכהן הוא וכן משמע לשון הרמב"ם פי"ב ממעה"ק דין י' שכתב וולדות שנתערבו והרי כל א' מהן ספק מנחתם נקמצת כמנח"י ואינה נאכלת כמנחת כהנים עכ"ל ולא קאמר וולדות של כהנת ושפחה משמע דאיירי בכלל וולדות כהנים וישראלים וי"ל:
עוד כתב בקרן אורה בא"ד ד"ה הא יש בו שותפות וכו' דבלא"ה אין כאן קושיא (קושית התוס') כ"כ כאן דהכא מצותה בכך וכך היא באה חובה אין זו בכלל מנחה דאינה באה בשותפות דהתם במנחת נדבה מיירי ע"כ, הנה מצינו במשניות כריתות פ"ה דאין שנים מביאין חטאת אחת ופסק הלכה כך שאין חטאת באה בשותפות עיי"ש ברע"ב מ"ח, ודין הק"א הוא ד"ח שצריך לעיין בה, וכמדומה לי שהיה לי סתירה לדבריו אך שכחתי עכשיו מרוב הבלבולים והטרדות החומרות והרוחניות, ועיין מנ"ח מ"ע קכ"ט שכתב דה"ה במנחת חוטא אם הפריש מנחה ומת דמביאים היורשים את המנחה וכו' ואין לומר דהיורשים פטורים משום דמתקריא חטאת וחטאת שמתה בעליה למיתה אזלה, ז"א דדוקא חטאת ואשם הלכתא גמירי לה וכו' ומבואר סתם בש"ס ור"מ פי"ד ממעה"ק הניח מנחה לבנו יקרבו ובזבחים ס"ג מבואר דחטאת איקרי מנחה ומנחה איקרי חטאת ע"ש ברש"י ובתוס' ולא מצינו שיהא שווין לע"ז אם מתו בעליה נראה דלזה דין מנחה יש לו וכו' יעש"ה שכנראה דעתו ההיא דזבחים מיירי גם במנחת חובה, וגם מצינו דחטאת איקרי מנחה וכו' וכוין שמצינו שאין חטאת באה בשותפות ה"נ אין מנחת חטאת באה בשותפות ועיין תוס' ב"ק (מ ע"א) ד"ה כופר אחד אמר רחמנא וכו ודו"ק ועיין תו"כ ויקרא ס' צ"ז דקאמר היחיד מביא מנחת נדבה ואין השותפין מביאין מנחה נדבה וצ"ל דחובה פשיטא דאין מביאין:
שם ע"ב גמרא מ"ט דאמר קרא וכל מנחת כהן וכו' כהן ולא כהנת, ופרש"י מ"ט קאמר מתניתין מ"כ נאכלת כשאינה נשואה לכהן וכשהיא נשואה לכהן אינה נאכלת כליל מיהו לא הוי עכ"ל ולא זכיתי להבין דלמה צריך רש"י ז"ל להוסיף וכשהיא נשואה לכהן וכו' הלא בזה טעמא אחרינא יש משום דיש לשניהם חלק במנחה אבל עיקר שאלת הגמרא הוא מנ"ל על כהנת שאין מנחתה כליל וגם כהנת שנשאת לכהן לא הוזכר במשנה אלא בברייתא וצ"ע שלא הרגישו בזה המפרשים, וברמב"ם פי"ב ממעה"ק דין י' כתב הכהנת מנחתה נקמצת כמנחת ישראל ושיריה נאכלין ע"כ והשיג על זה הראב"ד עיי"שושפיר קא מתרץ הכ"מ שא"י ממה תמה הראב"ד על רבינו דהא איצטריך לאשמיענן שאע"פ שהיא בת כהן והיא פנויה מנחתה נקמצת ושירי' נאכלים כדין מנחת ישראל עכ"ל וכחו שאיצטריך הכא קרא על זה או כמו שאמר בירושלמי עיין בתוס' ועיין בלח"מ שם שכ' לישב דהראב"ד היה לו הגירסא ברמב"ם הכי דנקמצת כמנח"י ואין שיריה נאכלין ולכך הקשה אי בנשאת לכהן הרי כבר אמורה לקמן דאין שיריה נאכלים ואי בנשאת לישראל אין הדין כן אלא דנאכלין וכן בפנוי' ג"כ א"א דשיריה נאכלין ולכך לא אוקמי הראב"ד ז"ל בפנוי' עכ"ל: שם ת"ר איש אין לי אלא איש אשה מניין כשהוא אומר והצרוע אשר בו הרי כאן שנים וכו', עיין בחידושי הש"ס להגאון מהר"י פיק בערלין זצ"ל שהקשה דלכאורה צריך מובן גדול דמנ"ל לאפוקי איש ממשמעו ואי משום דכתיב והצרוע הלא איצטריך והצרוע לרבות כהן הגדול כברייתא דמייתי רבא במ"ק (י"ד ב') ע"ש, והרב המופלג מהרש"ז מפוזנא (כנראה הוא החמדת שלמה) השיב דדריש ויו של והצרוע ואני חזקתי על ידו להוסיף דאפי' למאן דלא דריש ויו עכ"פ ויו והא דריש כדאיתא (יומא מ"ה יבמות ע"ב) והשתא מובן ג"כ מה דקאמר והצרוע הרי כאן שנים לישנא של הרי כאן שנים קצת משולל הבנה והכי הול"ל כשהוא אומר והצרוע לרבות אשה, וע"פ האמור ניחא לפרש הרי כאן שנים כלומר דמרבי שני דברים ר"ל ואשה מריבויי עכ"ל פי ח"ח, ואנהיר לן לעיינין במה שיש לתמוה על הרמב"ם שכתב בפ"י מהל' תו"צ דין ו' דאפי' כ"ג שנצטרע פורע ופורם שעשה דוחה ל"ת עכ"ל וכתב הכ"מ שהכל הוא בפ' וא"מ (דף י"ד), וקשה דשם משמע שהוא לימוד מהקרא והצרוע ולא מטעם עשה דוחה ל"ת וביותר קשה דדברי הרמב"ם כנראה לקוחים הם מתו"כ פ' תזריע סי' קנ"ב ועיי"ש במלבי"ם ובזה"ל הצרוע אפי' כ"ג לפי שנאמר ראשו וכו' יכול אפי' מנוגע מה אני מקיים בגדיו יהי' פרומים וכו' בכל אדם חוץ מכ"ג ת"ל אשר בו הנגע אפי' כ"ג, הרי דהתו"כ בעצמו מדחה זאת ואיצטריך לרבות מהפסוק, אבל לפי הנ"ל א"ל דדעת הרמב"ם הוא דלפי מאי דמבואר כאן הרי מרבינן מהיתור של והצרוע לרבות אשה וליכא ריבוי לכ"ג ולכך כתב מטעם עשה דוחה ל"ת, ולפלא שכל בעלי ההגהות על הרמב"ם (בדפוס ווילנא) לא העירו כלום בזה.
ובתו"כ שם סי' ק"נ מרבה אשה מהפסוק הקודם דכתיב איש צרוע הוא יעי"ש במלבי"ם, ולכך אייתר ליה זה לכ"ג וז"פ, ועיין ביבמות דף ה' דאמרינן איצטריך סד"א שאני כהנים הואיל וריבה בהן הכתוב מצות יתרות אפילו לאו שאין שב"כ לא דחי קמ"ל דדחי יע"ש ובזה אפשר לפרש התו"כ הנ"ל וה"נ עשה זו הוי שוה בכל והל"ת הוי אינו שוה בכל, אך קשה דמדוע לא הביא הגמרא זה הברייתא ביבמות שם למילף מינה דעשה דוחה ל"ת ואפי' אישב"כ וצ"ע עוד בזה לעת הפנאי אי"ה: שם האיש נמכר בגניבתו וכו', ק"ק למה שפסק הרמב"ם בפ"א מהל' עבדים שאין האשה מוכרת עצמה יע"ש א"כ הו"ל לחשבה הכא במתניתין וראיתי שי"ל דזה כוונת התוספתא שהביאו התוס' בד"ה מה בין וכו' האיש נמכר ונשנה ואין האשה נמכרת ונשנית האיש נרצע ונמכר לע"ע וקונה לע"ע ואין האשה נרצעת ונמכרת וקונה כו' והנה אם נפרש שאינה נמכרת בגניבתה זה חשיב גם במתניתין אלא דכוונת התוספתא היא שאינה נמכרת עצמה וזו כוונת התוס' להקשות דמדוע לא קחשיב זה במשנה וכן הא דאינו קונה ע"ע שג"כ פסקה הרמב"ם שם בפ"א מהל' עבדים, שו"ר במל"מ שם סוף דין ב' שהביא דהמהרימ"ט בחידושיו לקדושין כתב דמהתוספ' שהביאו התוס' סוף פ' היה ניטל מוכח דלא כהרמב"ן (שיכולה למכיר עצמה) ולא הבינותי דבריו דאימא דמאי דקתני שאין האשה נמכרת היינו בגניבתה אבל אה"נ שמוכרת את עצמה עכ"ל ולפמש"כ א"ש וכ"נ שהבין כך הרמב"ם ומהכא שאב הדין דאינה מוכרת עצמה ולא קונה ע"ע: שם בתוס' ד"ה שנאמר וכו' מרישא דקרא וכו', נ"ל עוד לומר דמדרישא דרישא קמדייק דכתיב ולקח אבי הנערה ואמה והוציאו וגו' ושוב כתיב ואמר אבי הנערה לבד ש"מ זה, וז"פ: שם בגניבתו וכו', בתוס' שאנץ הקשה דהא דרשינן מהאי קרא בגניבתו ולא בכפילו וכו' י"ל דכלהו הני דרשות ש"מ ע"כ.
ועיין תוס' נזיר כ"ח ע"א ד"ה על חטאתו וכו' תרתי שמעינן מינה כדאמרינן בעלמא אתם ולא שותפין וכו' וכלהו דרשינן מחד אתם ע"כ והרבה איתא כיו"ב: עיין כמל"מ פ"ג מהל' עבדים סוף דין י"ב שהביא בשם מהרמ"ט שהקשה מדלא חשיב במשנה דאיש נרצע ואין האשה נרצעת ע"כ ס"ל כת"ק דמ"ע איני נרצע ומש"ה לא חשיב האיש נרצע כיון דתנא אין האשה נמכרת בגניבתה ממילא משמע דאין האשה נרצעת עכ"ל ולא הבנותי הכרח זה דאכתי קשה אמאי לא תני (כל הני דהתוספתא) וע"כ אית לן למימר תנא ושייר ועוד שהתוס' כתבו התם דמכירת האב הוי כמכירת ב"ד ומש"ה איצטריך קרא למעט רציעה מאשה אע"ג דרציעה לא שייך אלא במכרוהו ב"ד וא"כ אף דס"ל למתניתין דהתם כת"ק דמ"ע אינו נרצע אכתי קשה דאמאי לא חשיב האיש נרצע ואין האשה נרצעת, עכ"ל, ואין לי המהרי"ט לעיין אם הביא דיבור התוס' דכאן בד"ה מה בין אףשלעיל הביאו כמש"כ המ"ל בשמו סוף פ"א, וכן הקשה המאירי כאן, ואפשר לומר דהא דאין האשה נמכרת בגניבתה הוא תלוי' בטעמא ודינא דאין האשה מוכרת עצמה עפ"י מה שנסתפק בס' דבר אברהם סי' י' בנמכר עפ"י ב"ד בגניבתו למי נותן הלוקח את כסף הקנין אם לב"ד או ליד הגנב או ליד העבד מי נימא שב"ד הם המוכרין או הנגנב ולהם נותן דמי הקנין או שב"ד כופין רק את הגנב להמכר אבל הוא עצמו חשוב כמוכר עיי"ש, (ועיין מש"כ לעיל דף כ"ט בהגה ובמכתבי שהדפיס בס' ד"א ח"ב סי' כ') וא"כ אי נימא הסברא שהוא המוכר את עצמו, יש לומר דלכך אין האשה נמכרת בגניבתה, דהלא הב"ד לא יעשו רק הכפיה להמכר אבל היא עצמה חשובה המוכרת וזה אי אפשר דאין אשה מוכרת את עצמה, ומשמע דהוי מדאורייתא ועיין בחינוך ובמנ"ח מ"ע מ"ב, עיין מנ"ל הנ"ל בקושיותי על הרמב"ן, ויש לדחות, ומתירוץ התוס' שכתבו כאן דאינה נמכרת אלא ע"י אביה סד"א תהוי מכירה דאב במקום מכירת ב"ד ותרצע להכי איצטריך קרא עכ"ל משמע דהסברא היא דב"ד הם המוכרים וכמו מכירה דאב דהוא עיקר המוכר ולכך הו"א דדמי הדדי ומה שהדגישו התוס' דאינה נמכרת אלא ע"י אביה' י"ל משום דדעתם היא בב"מ (י"ב ע"ב) בד"ה מאי בעי' גביה דהיא נמי אינה יכולה למכור עצמה אחרי כן כדאיתא בספרי עכ"ל ולכך אינה נמכרת אלא ע"י אביה אבל מוכרת עצמה לא משכחת לה כלל ודו"ק: שם בתוס' ד"ה בגניבתו וכו' תימה כיון דאי גנבה אינה נמכרת א"כ אין ב"ד רשאין למוכרה וכו' ואמאי איצטריך לרבנן למילף מהעבד ולא אמה וכו', וי"ל כיון דאינה נמכרת אלא ע"י אביה וכו' יע"ש, עיין במנ"ל שם דין י"ג שכתב ודבריהם תמוהים דאי לא קרא דהעבד הו"א דקרא ואף לאמתך קאי ארציעה וכו' וע"כ דגזה"כ הוא באמה שחייב להעניקה וכו' וא"כ הו"א דקאי ארציעה וגזה"כ הוא שתרצע אע"ג דלא שייך רציעה אלא במכרוה ב"ד וכו' יע"ש, ועיין מש"כ לעיל מזה, וכן עיין מש"כ בזה פ"ג מגניבה דין י"ב עיי"ש והמגיה שם ציין לעיין בספר פנים מאירות ואכמ"ל בזה: שם ואין האשה מוכרת את בתה, מסיים בהמאירי וכל שמכרה אינה בדין אמה למצות יעוד ושאר דינין שבה כלל ע"כ, ודברים אלו פשוטים הם ולמה לא כתב שהמכר בטל לגמרי, ואם כשמכרה בהסכמתה כשהיתה נערה, א"כ הוי מוכרת עצמה ותליא במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן הנ"ל ועיין במשל"מ פ"ד מעבדים דין א' שנסתפק במכר בתו כשהיא נערה אי המעות מתנה או פקדון יע"ש, ועיין היטב בתפארת ישראל קדושין פרק, א' אות כ' דביוצא ביובל צריך להחזיר לו הדמים יע"ש.
בירושלמי כהנת מטמאה למתים רבי דוסא ממלחיא רבי אחא בשם רבי אליעזר כהנת מותרת לצאת חו"ל מ"ט אמור אל הכהנים לא אל הכהנת דלכן מה אנן אמרינן הואיל והיא בכלל גזירה לא תצא ותהאי בכלל גזירה ולא תצא אם אומר את כן נמצאת מדחה פרשת טמאות עכ"ל הירושלמי ועיין בפ"מ וק"ע והדוחק מבואר, ועיין במראה הפנים מה שביאר ביותר וז"ל ואיכא למידק בהא דלקמן דלכן מה אנן אמרינן וכו' דמעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר וכו' יע"ש וא"י מאי אולמי' האי דרשה דבני אהרן ולא בנות אהרן מדרשא דכהן ולא כהנת וע"כ נראה פשיט דדברי הירושלמי יתבאר על פי דברי הט"ז הידוע דכל דבר שהתירו מפורש א"א לחכז"ל לגזור בזה לאסור מדרבנן כידוע והדברים עתיקים וע"כ אמר ר' דוסא דכהנת מותרת לצאת חו"ל משום דכהן ולא כהנת דלכן מה אנן אמרינן פירש ובלא כן מה אנן אמרינן דהלא מילתא דפשיטא היא דכיון שאינה מוזהרת בטומאת מת מותרת לצאת לחו"ל והשיב דהו"א הואיל והיא בכלל גזירה לא תצא, פירש דכיון דגזרו על משפחת כהונה שלא לצאת לחו"ל הו"א דלא תצא גם כהנת, כדי לחזק בזה הגזירה על הכהנים שיש שיטעו בכך ללמוד אנשים מנשים, ופריך דבאמת תהוי בכלל הגזירה ולא תצא ? משום גזירה בעלמא אף שאינה מוזהרת ומנ"ל לר"ד שמותרת לצאת ומשני אם אומר את כן נמצאת מדחה פרשת טמאות, פירוש כמסקנת הט"ז הנ"ל דכיון שילפינן כהן ולא כהנת הוי כמפורש ההיתר בתורה, ולא יכלו חכז"ל לגזור בזה מאומה דנמצאת מדחה פרשת טמאות דמפורש בה ההיתר וכנ"ל וז"נ כו"פ וכה"ג פרשתי במה שאמר לו רבי אליעזר עקיבא עקרת מה שכתוב בתורה בין הערבים במועדו בין בחול בין בשבת פסחים (פ"ו מ"ב) פירוש דהוי כמפורש ההיתר בתורה וא"א כלל לומר שיגזרו שלא תדחה שחיטה את השבת ואכמ"ל, ומה שהקשה המה"פ דהכא יליף מהכהנים ולעיל דחי לה דרשא דכהן ולא כהנת מכח הקושיא וכהן כי יקנה נפש וכו' יע"ש י"ל דהכא דריש מיתור דהו"ל לומר אמור אל בני אהרן, ולמה כתב הכהנים בני אהרן דחדא מינייהו מיותר ע"כ דרוש שפיר גם מ„הכהנים" ולא כהנות וז"פ.
עוד בירושלמי סוף פרקין מעתה בגניבה אחת אבל בשתי גניבות נמכר ונשנה ר' ירמיה בעי גנב משל שותפות מה את עביד לה כגניבה אחת כשתי גניבות וכו' עיין במפרשים שם ובמרה"פ שם ובש"ק שם, ועיין כה"ג בב"מ (ל"ד ע"ב) ובדף (צ"ו ע"א) יעו"ש היטב, ויל"עשלא הרגישו המפרשים דמכאן קשה על דעת הרמב"ם שפ' דאם גנב לג' בנ"א בזאח"ז כל שלא נמכר אינו חוזר ונמכר וכולם שותפין בו במכירה אחת וא"כ ק"ו בגונב מן השותפות שגניבה אחת וכאחד נחשבים ואפילו תימה דבתר שותפין אזלינן ושני בעלים הם וחשוב כשני גנבות הרי גנב לשלשה בנ"א ולא שייכי הדדי מ"מ לדעת הר"מ ז"ל כל שהגניבה היתה קודם מכירה אינו נמכר ונשנה ומאי קמבע"ל לר' ירמיהו וצ"ע בשו"ת שעד"ר הנז"ל: ולפי המתבאר בסוגיא ומדברי רבותינו בעה"ח דמנחת סוטה אף שהבעל מביא הקרבן עליה, מ"מ היא מתכפרת כולה בו ואין לו חלק כלל בכפרה רק מ"מ יש לבעל חלק בהמנחה, ולכך השיריים מתפזרים על בה"ד, ובזה אפשר להשיב קצת על הקושיא המפורסמת בעולם התלמודי ואני ראיתיה בש"ח בחלק דברי חכמים שם סי' מ"א הביא דברי הגאון המפורסם מוהר"ר חיים ברלין זצ"ל וז"ל ואמרתי להודיע צערי לשיטה זו (דפיגול סגי במחשבה בעלמא) לר"א בר"י דסבר בזבחים סו"פ בית שמאי שהבעלים מפגלים הרי לא משכחת לה בשום אופן שתהא סוטה נבדקת שהרי הבעלים של מנחת סוטה היא האשה כדתנן בקדושין דהסוטה מניפה מנחתה ומפרש הש"ס משום דבעינן תנופה בבעלים, וא"כ כל אשה סוטה תחשוב בלבה בשעת קמיצת מנחתה מחשבת פיגול לאכול השיריים חוץ לזמנו ולראבר"י תהא המנחה מתפגלת בכך ושוב לא יבדקוה המים וכל אשה זונה תעשה כן להנצל ממיתה, אבל לשיטת רש"י ותוס' וסעייתם דאין פיגול אלא בדיבור י"ל שמשמרים אותה שלא תפגל ושיטת הרמב"ם צ"ע עכ"ל, ולפי המתבאר י"ל דכיון דיש לו לבעל חלק בהמנחה וא"כ אף שלענין תנופה היא נקראת הבעלים (וכמו שהרגשתי בזה בעז"ה לעיל בחידושי ומטעם שכתבתי שם) מ"מ לענין היכולת לפגל אין בכחה להפסיד חלקו בהמנחה וכמו א"א דשא"ש ואפשר דמשום האי טעמא הוא שהכריחו התוס' לומר דמ"מ יש לו להבעל חלק במנחה, ול"ד לדעלמא שהמתכפר פושה תמורה ואין לבעלים חלק בו כלל עיי"ש בחידושי מש"כ בזה, ולפי הנ"ל א"ל דהתורה הזהירה בזה לאוקמי ברשותו ג"כ כדי שלא תוכל לפגל, אך אפשר עוד לפקפק בזה ולומר כמש"כ התוס' דלכך לא הוי כמנחת השותפין שא"א להקרב ע"ג המזבח, משום דלענין כפרה היא כולה דידה, ועי"ש ה"נ אפשר לומר דלענין פיגול ג"כ אזלינן בתר המתכפר כמו לענין תמורה שהוא ג"כ ענין רוחני ושפיר יכולה לפגל אליביה דר"א בר"י שהבעלים מפגלין ועיין אבני מילואים סי' י"א שכ' ואע"ג דמשל בעל הוא מנ"ס אבל המנ"ס קרבן האשה היא והבעל הוא המביא משלו וכיון דקרבן אשה היא נראה דהוי דיחוי עיי"ש ולפמש"כ יש לפקפק בדבריו, ועיין חולין מ"א כיון דקניא לכפרה כדידיה דמי וא"א אסור דשא"ש יע"ש ולענין הכפרה והתלו' בכפרה היא הבעלים ולו יש רק חלק, גופני בהמנחה דבאת מכסף שלו, מ"מ אפשר לצדד באופן זה דאף דחזינן דאף שהבעל מביא המנחה, מ"מ אוקמי' רחמנא ברשותה לענין כפרה והוי מנחה שלה, זה דוקא היכי שבאת המנחה לברר העון ולעשות שלום ביניהם, אז הוי המנחה לכפרה דידה והוי שלה, אכן אם באת לקלקל ולפגל, אדעתי' דהכי לא הקדיש כלל עבורה.
ושוב אי אפשר לה לפגל דלא לזה אוקמי' רחמנא ברשותה ודו"ק, וכמו דאמרינן בנדרים (ל"ו א') אלא אי אמרת שלוחי דידן הוי אמאי פיגולן פיגול לימא ליה שליחא שוויתך לתקוני ולא לעוותי ומתרץ אמרי שאני גבי פיגול דאמר קרא לא יחשב לו מ"מ עכ"ל, וא"כ זה דוקא גבי כהן גלי קרא, אבל הכא דאדרבה צריך לומר דלא אוקמה רחמנא ברשותא אלא לענין כפרה דידה ובירור העון לעשות שלום בין איש לאשתו, אבל אם באת לקלקל אמרינן לתקוני הקניתך ולא לעוותי ושוב הרי הם של הבעלים האמתים והוא הבעל דבאמת המנחה שלו, ושוב מתכפרת בו וא"א לה לפגל ודו"ק כנל"ד בדרך פשוט, והמחבר ש"ח השיב שם בזה"ל דלפי חומר הנושא י"ל דע"כ לא ס"ל לראב"י דבעלים מפגלין אלא כשהכהן עבד עבודתו בשתיקה ואתי מחשבת בעלים ומוציא מידי מחשבתו, אבל אם הכהן אמר בפירוש להקריבו כדינו שוב אין מחשבת הבעלים מבטלת דיבורו של הכהן ולמדתי כן ממש"כ רש"י ז"ל וז"ל שמעתי שהבעלים מפגלין בעבודת הכהן אם קיבל הכהן בשתיקה וחשבו הבעלים עליה על הפיגול עכ"ל דנראה דדקדק לכתוב אם קיבל הכהן בשתיקה דבזה מחשבה מועלת היינו מחשבת הבעלים שהיא בדיבור כפי שיטת רש"י דאתי דיבור ומוציא מידי מחשבה, אבל אם אמר הכהן בפירוש לקבל כתיקונו לא אתי דיבור ומבטל דבור ולהרמב"ם נהי נמי דאתי מחשבה ומוציא מידי מחשבה, אבל לא אתי מחשבה ומפיק מידי דיבור וא"כ לראב"י יש תקנה במנחת סוטה שיאמר המקריב לעשות כהוגן ושוב אין מחשבת הסוטה מבטלת דיבורו עכ"ל והיא עצה נכונה, וכן אני דייקתי דרך למודי מדברי רש"י הנ"ל דמשמע הכי: אלא דכמדומה יש קצת סתירה לזה מגמרא דחולין (ל"ח ע"ב) דתנן התם השוחט לעכו"ם שחיטתו כשרה ור"א פוסל אמר ר"א אפילו שחטה לאכול לעכו"ם מחצר הכבד שלה פסולה וכו' וקאמר בגמרא דהני תנאי אית להו דר"א בר"י דתניא אר"א בר"י שמעתי שהבעלים מפגלין מיהו ת"ק ס"ל אם שמעיניה דחשיב אין אי לאוכו' יע"ש והשתא הלא בדר"א כמעט מפורש דאפילו ששחטה לאכול לכותי מחצר הכבד שלה' א"כ שחטה מפורש לאכילה ואפ"ה ס"ל כראבר"י דהבעלים מפגלין אף דהישראל השוחט היה לו כוונה בהיפך לכשרות דוקא, ובזה יהי' מדויק לשון חכמים שבר"א דלכאורה מיותר הוא דהו"ל ור"א פוסל שסתם מחשבת עכו"ם וכו', ולפי המתבאר א"ש מאד דבא לאשמיענן דאפילו היה לו כונה להפך מהעכו"ם ולא בששחטה סתם אפ"ה יש ביד העכו"ם לפוסלה, אלא דיש לדחות ולומר דהא דאמר ר"א אפילו שחטה לאכול וכו' היינו שחשב זאת כן במחשבה, והבעלים ג"כ היה רק במחשבה אי סגי רק במחשבה ועיין תוס' שם ועיין בפמג"ד סי' ד' דבכה"ג ג"כ י"ל דאין מחשבה מוציא מידי מחשבה אלא דהבעלים היא באמירה ועיין לב אניה שם דמשמע דבכה"ג דהבעלים מפגלין לכ"ע בעינן דיבור יע"ש, א"כ שוב יקשה מאי רבותא דר"א אם הבעלים היו באמירה, והשוחט בשתיקה ובמחשבה גרידא, א"ו דבאופן זה גם השוחט היה באמירה מפורש וסימן גם המקום דהיינו מחצר הכבד שלה ואפ"ה הבעלים מפגלין ומוציאין מידי אמירת השוחט, ודלא כהש"ח, גם יש להעיר קצת דא"כ היה אפשר לומר שם בגמרא דחולין דכ"ע אית להו כראבר"י אלא דת"ק ס"ל דכשר משום דאין הבעלים מפגלין היכי שהשוחט היה באמירה מפורשת לאכילה וכמו שפירש ר"א אח"כ, ור"א ס"ל דבכה"ג.
ג"כ הבעלים מפגלין ודו"ק וקצרתי, וכן משמע מדברי הפמג"ד סי' ד' ומשו"ת עיין יצחק אלחנן חיור"ד סי' י"ט דאין חילוק בזה יע"ש ואכמ"ל, אח"ז שמעתי מת"ח גדול אחד ר"י מ"ה שהקושיא העולמית הנ"ל נמצא גם בספר דברי חיים להגאון החסיד מצאנז ז"ל והשגתי הספר הוא נדפס בשנת תרל"ה ואחר החיפוש מצאתי שכן הוא והוא בחלק שני בחאור"ח סי' ט"ז ומשום שאני כוונתי בתירוצי הנ"ל לדברי קדשו וב"ה שהנחני קצת בדרך שכבשוה גדולים וצדיקים וע"כ אעתיק לשונו הק' וז"ל שו"ר שכ' מעכ"ת לתרץ קושית העולם שמקשים לר"א האיך תבדק הסוטה הא תפגל האשה כדי שלא יזיק לה המים וכ' מעכ"ת דלדברי התוס' ניחא דהוי שותף עם הבעל ובכה"ג לכ"ע אין מפגלין בחצי מתיר ובאמת קושית העולם אינו רק לשי' התוס' דזולת התוס' הנ"ל כל הראשונים ס"ל דמנ"ס היא של הבעל כמבואר ברמב"ם ז"ל ובכ"מ בארוכה (לשון זה הוא מגומגם) ובירושלמי מקשה למה קוראה המשנה מנחתה הא היא של הבעל אירושלמי זה הובא בתוס' כאן ויש לדחות עיין היטב) וא"כ לא אקרי האשה בעלים של המנחה לפגלה (עיין אבני מילואים הנ"ל) וכל קו' העולם רק לפי מה שנראה מתוס' דהאשה היא שותף ממש וכפי שהבין כן המפרש בירושלמי סוטה וא"כ קושיא הוא לשיטת התוס' דיש לה חלק בה תפגל (עיין לעיל במה שהערותי מאא"ד שא"ש וע"י שותפין עיין חולין מ"א ע"א) ומש"כ מעכ"ת דהוי מפגל בחצי מנחה הנה נראה מדברי מעכ"ת דהוי המנחה חצי שלה וחצי של הבעל וזה ליתא כלל דלא מצינו שתקדש חצי קומץ כמבואר בריש מנחות ורק דהוי נקדש לשם האשה ונקדש לשם הבעל כל המנחה כמבואר בירושלמי סוטה וזה נקרא שותף שיש חלק להבעל בכולה ולהאשה בכולו וכמי בשותפין בחצר שאין בו דין חלוקה ומש"ה נקדש המנחה לכל אחד שלו ולכן שפיר קושית העולם כיון דגם נקרא המנחה כולה שלה תוכל לפגל כולה וכמו גבי חצר שאין בה דין חלוקה ע"ז הדרך הוא קושית העולם אך באמת לק"מ דהנה אפי' לפ"ד התוס' המנחה היא ממון הבעל וכאשר הביא הכ"מ ראיה לזה מש"ס ורק שהבעל מזכה לה שיהי' לה שותפות בגווה והנה ז"פ אם היתה רוצה האשה לזכות חלקה בהמנחה קודם הקדישה בכלי ולפדותה להדיוט חלקה בוודאי אין במעשיה ממש דהבעל לא נתן לה רק לנדרה אבל לא לצרכה וא"כ אם תפגל ולא תתכפר בה בוודאי למפרע לא זכתה ולא גרע מנתן לה ע"מ שאת נותן לפיך דלא זכתה רק לאכילה כמבואר ברשב"א וריטב"א קדושין וא"כ לא תוכל לפגל מחמת שהוא שלה ג"כ דזה ליתה דאם תפגל מעולם לא זכתה בה עכ"ל, ואף שהדברים כמו שהם צ"ע דמה לה לדאוג אם מעולם לא זכתה בה אדרבה טוב יותר דיתבטל כל המנחה עבורה וצריך לתקן כמש"כ דאין כלל ברשותה לפגל ואין היא הבעלים לפגל רק להתכפר וכמו התם בנדרים דר"ל דהכהן לא יכול לפגל כלל דלתקוני שדרתיך ולא לעוותי ומשמע דעיקר השליחות לא נתבטל וכמדומה שהגר"ש קלוגער העיר בנקודה זו באיז"מ בספרו טוטו"ד: אבל יש להעיר מצד אחר דלפי מאי דאבעי לן אי כהני שלוחי דרחמנא או שלוחי דידן, והשתא תפשוט דאי שלוחי דידן נינהו א"כ שמא תבטל האשה לשליחותו דכהן המקריב ובטל ההקרבה, ועיין תוס' יומא ד"ה מי איכא וכו' וכן יש להעיר באופן זה בהא דקיי"ל חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן, הלא יכול לבטל לשליחות דכהן? אך בזה י"ל דבלא"ה מבואר שם בבב"ת ובערכין כ"א דיקריב אותו לרצונו הא כיצד כופין אותי עד שיאמר רוצה אני וא"כ שוב לא חיישינן שיבטל השליחות וכן בסדר גיטין כה"ג שמשביעין אותו של לבטל השליחות כידוע, ועיין ס' קמ"א ובאחרונים שם)א"ל דבמנחת סוטה לכ"ע שלוחי דרחמנא הם מטעם שהתורה שלח אותם לעשות שלום בין האיש לאשתו.
אך אין זה טעם הגון, ונזכרתי שכבר האריך בענין הזה אי חיישינן לביטול השליחות בעלמא, בספר שו"ת עין יצחק ח"ש (סי' מ"ו) עיי"ש שכן הוא מכמה ראיות, ושוב באות מ"ט שם הביא דברי הגט מקושר בדף ע"ח דבמגרש בע"כ ע"י שליח דבזה חיישינן לביטול השליחות אף דיעבד והא דמגרשין ע"י שליח אינו רק במגרש ברצונו הטוב עיי"ש מש"כ עליו המחבר עי"צ ואין בידי הספר גט מקושר לעיין בו וגם אין כה"מ לבוא בארוכה.
ולא באתי אלא לעורר ותן לחכם וכו', ופלא על בעל עין יצחק שלא העיר מכל זה שכתבתי לעיל ומקרבן בע"כ שבשניהם כופין אותו לאמר רוצה אני יע"ש עוד בסמן (מ"ח) שוב השגתי ספר גט מקושר להגאון מהר"ל צינץ זצ"ל שנדפס בשנת תקע"ב וראיתי שגם הוא לא העיר כלום ממקום שכתבתי להעיר ויל"ע, וסברא הנ"ל שכתבתי דכיון שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני כו' ודאי לא יבטל השליחות ג"כ יש להבינם ביותר לפי ההסבר ההגון שנתן הרמב"ם ז"ל בסוף פ"ב דגירושין דלכך מהני מה שכופין אותו אף שהוי עדיין אנוס, משום דמי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא' הוא אנס עצמו בדעתו הרעה וכו' יע"ש דבריו המתוקים, וא"ש ביותר כמובן (ובזה פרשתי בדרך צחות מה שאמרו בכמ"ק בלשון הזה גבי מצות עשה דכופין אותו עד שתצא נפשו שנחלקו הראשונים בזה אם הוא עד שתצא נפשו ממש (ועיין בספר ידו בכל להגאון החסיד בעל שבט מוסר, ראיתי אותו במושבה פ"ת) די"ל הכוונה הכי הוא דמכין אותו עד שתצא נפשו היינו „רצונו" הטוב שהוא טמון בחובו של איש הישראלי וכמו שכתב הרמב"ם שם, „דכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו" ועין בשו"ת מהרי"ק שורש ז"ל ובשו"ת רד"ך ז"ל, ונפשו היינו רצינו כמו שאמר אם יש את נפשך).
ובעיקר הקושיא דלמא תפגל המנחה שמעתי עתה מת"ח גדול שראה ספר מיוחד על זה בשמו גבורות שמונים, מהגאון החריף העצום מהר"י ענגיל זצ"ל, וחקרתי ודרשתי אחריו ולא מצאתי אח שאהבה נפשי: שירי מנחה לענין מכירת חלק עוה"ב שציינתי בדף כ"א, עיין גם בשו"ת טוטו"ד מהד"ק סי' רי"ז עיי"ש: לעיל סוף פרק שני בתוס' ד"ה קבלנו עדותו וכו' נמכר ונשנה וכו', ועיין בשו"ת שעות דרבנן הנז"ל דף ע"ד ע"ב שכתב דגם כוותיה דרש"י ז"ל לא אתיא דהא לפי פירוש רש"י הא דלאדם אחד אינו נמכר ונשנה דוקא כשגנב לו וחזר וגנב לו ולא הוי עמידת בדין ומכירה בינתים אבל אם גנב לו ועמד בדין ונמכר ושוב חזר וגנב לו חוזר ונמכר גם לאדם אחד שעמידת בדין מפסיק בין הגנבות וגבי בועל אחד ואיש אחד אמרינן דאין האשה שותה ושונה אע"פ דקו"ם דפעם שנית היה אחר ששהתה פעם ראשונה ואיכא עמידה בדין ושתית מי סוטה בינתיים ואפ"ה אינה חוזרת ושותה ברם כי אתיא לדעת הרמב"ם ז"ל הוא דאתיא דאית ליה דלאדם אחד לעולם אינו נמכר ונשנה וכו': מש"כ במנחת פיתים לענין כהן קטן אי ישנו בו מצות עשה דוקדשתי ראיתי אח"כ בפמג"ד אור"ח סי' קל"ה אות ח' בא"א והגרע"א בהגהות לאור"ח סי' רפ"ב שם ובמנ"ח מ' רס"ט, וכן מצאתי באוצר ספרי הגריי"ד שליט"א בספר שו"ת הרד"ד ובפתחי שם מצאתי בס' ב' שמדבר בזה ונענין כהן בע"מ והעיר ג"כ עפ"י זה אי מותר להשתמש בכהן קטן ובע"מ עיי"ש ובקונטרס אחרון שם בשם אמרי כהן האריך בזה הרבה וברוך שכוונתי לדעת גדולים וטובים:
למש"כ בדף ק"ב לענין מה שקנתה אשה קנה בעלה אח"ז בעיוני בספר ש"ח (בענין קושיא דפיגול שהבאתי לעיל) בעלעלי שם בכללים מערכת הגמיל סי' ו' שהביא בפשיטות בשם המהר"ם שי"ק יור"ד סי' ל"א דאין לב"נ פירות ממנה דזו תקנת חכמים לנישא ישראלית אבל לא ב"נ יעו"ש וכן הביא שוב מס' חסד לאברהם תאומים מהד"ת שכתב בריש הל' עבודת יוכ"פ דהא דאמרינן אין קנין לאשה בלא בעלה הוא מדרבנן בעלמא דמה"ת גם מע"י שלה ולפי מה שכתבו רבנן בתראי דהא מה שקנתה אשה קנה בעלה הוא מדרבנן א"כ מוכח דגם תקנות דרבנן איתנהו לבני נח עכ"ל והוא מילתא דפשיטא וא"צ לראיות אלא בכ"מ מצוה לשמוע מה שדברו בו חכמים, ועיין בקו"א לשאג"א סי' ס"ו שכתב דהא דבעל מחייב בקרבנות אשתו הוא מדרבנן יע"ש וזה ליתא כמש"כ בברכת רא"ש לנזיר שם (דכ"ח) ובשמ"ק ב"מ שם ואכמ"ל, ולענין ההערה מסנהדרין שהנחתי בצ"ע, הערני ח"א מהאב"מ סי' פ"ד סי' א' וע"ש שהרגיש מרש"י דסנהדרין שם שכתב דהוי כמו מציאה, ועיין בערוך לנר בסנהדרין שם ועדיין צ"ע, וצ"ל דכיון דיש לו שעבוד גם על חלקה לא הוי גם חלקה משל אמו, וא"ש נמי הערת התה"נ כאן דכיון דגם חלקה קנוי' לבעל לשעבודו עליה לא הוי בכלל חטאת שמתה בעליה ממש ודו"ק וצריך ישוב עוד בזה ועיין יבמות (ס"ו ע"א) ובתוס' ישנים שם ד"הועבדים שקנו עבדים, וי"ל דלר"מ נימא דעיקר קרא לאשה שקנתה עבדים וכו' וא"ת הא אשה נמי אמרינן מה שקנתה אשה קנה בעלה וכו', יע"ש וצ"ע דהלא זה הוא רק דרבנן וא"כ צריך קרא לדאורייתא, ועיין אבני מילואים בשו"ת שלו סימן טו"ב ובשו"ת מחנה חיים, ח"ש, ועיין ברמב"ם פ"ז מתרומות דין י"ח וברדב"ז שם שנדפס מחדש ודו"ק ועיין בקומץ למנחה למנ"ח מצוה ר"פ עיי"ש היטב ודו"ק:
ועוד הערת הקרן אורה דמשכחת לה בנתן לה הבעל מתנה שאין אוכל חירות אחרי כותבי מצאתי בשו"ת רעק"א מהד"ת סימן ק' שכבר הקדימו לשאול ממנו קושיא זו דהא קיי"ל דבעל שנתן לאשתו מתנה אין הבעל אוכל פירות ומבואר בש"ע דאם התנה עמה שתוכל למכור התנאי קיים וא"כ יש תקנה בפשיטות שיתן לה בתורת מתנה וביותר לרש"י דמיירי במנחת נדבה א והשיב הגרעק"א זצ"ל זיע"א דעל מנחת סוטה ליכא קושיא דהבעל הוא בעל הקרבן ומביא משלו אלא כיון דלכפרתה מביא מקרי ג"כ שלה והכי דייקא לשון רש"י והן הן דברי הירושלמי רפ"ב דסוטה והובא בתוס' סוטה (דכ"ג) וכו' והיינו דהירושלמי דן דמנחה זו צריך להיות קדושה לשמו ולשמה והוא והיא כשותפים ומביא ראיה מדתני ר"ח דא"י לא לקרב ולא לאכיל וא"כ בין כך ובין כך בין במביא משלו צריך לקדש לשמה ובין במנחה משלה לגמרי בענין שאין לבעלה רשות בה מ"מ צריך שיהי' קודש לשמה (נראה דט"ס הוא וצ"ל לשמו) מש"ה מקרי נמי של שניהם, ומ"ש מעכ"ת נ"י ובפרט לרש"י דמיירי במנחת נדבה, בלא"ה לק"מ דמיירי בהביאה שלא מדעתי והוא לא רצה ליתן לה במתנה, ואף אם בעידן ההקרבה רוצה הבעל בכך אפשר דלא מהני כיון דכבר הוקדש בכלי עכ"ל, ואף שיש להנדז בזה אך הלכה כר"ע מחביריו וכש"כ תלמודי תלמידיו בשכלו הצח והעמוק:
לענין מה שהבאת בדף ק"ב בשם השטמ"ק לכריתות (דף ד') אי נשים מוזהרות על העלאות חוץ והעברת זרעה למולך, מצאתי אצלי בין כתבי ח"ת ממוש"ק פ' קדושים שנה שעברה, בזה"ל בסדר תורת השם קראנו היום ואל בני ישראל תאמר איש איש מבני ישראל וכו', בחגיגה (י"א) דרשינן מכאן מאי ת"ל איש איש לרבות את העכו"ם שמוזהרין על ע"ז כישראל עיי"ש, וצ"ע דבכמ"ק דרשינן חיש איש לרבות את הנשים וחפשתי ומצאתי בטורי אבן שם שהקשה זה עפ"י הגמרא דסנהדרין יע"ש, ונ"ל ליישב עפ"י מאי שמצאתי בשטמ"ק כריתית (דף ד') דבר חדש דאפשר דנשים אינם מצוות דכתיב מזרעו' למולך ולא „מזרעה" יע"ש וא"כ מפורש מעטה רחמנא לנשים ולכך מרבינן מאיש איש עכו"ם וכן הקשה הטורי אבן שם בההיא דדריש ר"ש בזבחים (דף קי"ג) איש איש דשחוטי חוץ לרבות השוחט להדיוט, וגבי המעלה לחוץ לרבות שנים שאחזו באבר והעלו שחייבין וסתם משנה דהתם כוותיה ובפ"ק דחולין איש איש לרבית נכרים שנודרים נו"נ כישראל וא"כ למה לא נדרוש להני איש לרבוי נשים אתי עכ"ל, י"ל ג"כ עפ"י דברי הש"מ הנ"ל שמחדש ג"כ לומר דנשים ליתנהו בהעלאה כיון שאינם ראויות להעלות בפנים יע"ש וא"כ מצד סברא זו ממעטינן נשים ומרבינן שנים שהעלוהו, אבל ראיתי שוב בקו"א שם שמיישב קושית הט"א, ועל דין זה הביא דברי התו"כ מפורש יוצא דמרבינן מבתוכם נשים ועבדים וא"כ למה נאמר איש איש ע"כ לרבות שנים שהעלו וכ' יע"ש ודלא כהשמ"ק הנ"ל, ויש לעיין בכל זה, גם ראיתי בת"כ שעל הפסוק דאיש איש גבי דם דריש ר"ש לרבות בן ישראלית הבא מן העכו"ם והעבד יעו"ש וא"כ ה"נ לימא כן בכל המקומות, ועוד הארכתי שם בזה וכאן אכמ"ל בענין המסתעף: מש"כ בפרק קמא דף כ' ע"א דמאי פריך ת"ח כ"ע לא וכו' א"כ לכך אין מוסרין לו כ"ע שהם בחזקת פסילין ואין מיסרין עדות לע"ה ע"כ צריך להוסיף דהכוונה של ת"ח הוא לאפוקי ע"ה, וכמו דמסיק לימא מסייע וכו' לא שנו אלא כשרין אבל פרוצין אפילו עשרה וכו' עי"ש ודו"ק: מש"כ שם דף ז' ע"א בענין הרמב"ם דהל' ממרים פ"ד הלכה ג' עייש"ה, מצאתי עכשיו בספר נחל איתן (פ"ו מהל' יבום) שכתב ג"כ כה"ג דבספק סוטה קיימה באיסור כרת ומשום דבספק סוטה איכא ג"כ האי ק"ו במותר לה נאסרה באסור לה לא כש"כ עיי"ש אך מש"כ בס' מרכבת המשנה שם בזה אין דבריו נכונים ומש"כ ח"א בזמינינו דמשום חיוב כרת דא"א בסוטה אין החיוב על הז"מ משום דליכא קרבן בשוגג דה"ל טעה בד"מ אע"פ שלא עשה מצוה וכמו יבמתו נדה בעל פטור לא דמי דהתם סבור שהיא טהורה ומצוה, משא"כ גבי יבמה שהיא סוטה דאסורה לעולם ואין בה טרדא דמצוה כלל ולא עדיף ממל בשבת תינוק שלא הגיע זמנו דלא ניתן שבת לדחות אצלו.
לענין מה שכתבתי להעיר בדף מ"ט ע"א בהג"ה לענין ישראל שבא על הכותית דנימא קלבד"מ לענין חיוב הכתובה יעו"ש, יש. להעיר כזה גם על דברי הבאר יצחק חאהע"ז סי' ג' ענף ג' שראיתי עכשיו שהעיר כיוצא בזה באלמנה לכה"ג לענין חיוב הכתובה דנימא קלבד"מ עיי"ש:במה שהבאתי בדף צ"ה ע"א לענין חק תוכות דברי הב"ש אהע"ז סי' קכ"ה ס"ק ג' יעו"ש, מצאתי עכשיו בשו"ת רעק"א ז"ל מהד"ת סי' ל"ו שהניח דבריו בצ"ע יעו"ש ומ"מ אני לך:.
לתוס' סוטה (דף ד' ע"ב) ד"ה היא תצודנו וכו' וכו' יעו"ש מה שעמדתי על דבריהם, ועכשיו ראיתן באיזה ספר בשמו שו"ת הרד"ד מהד"ב חאור"ח סוף סימן י"ד מה שהעיר על דבריהם והגהות אמרי כהן שם מש"כ בזה ומ"מ אני לל, אף שיש קפידא: במש"כ בדף נ' ע"ב בשם הט"ז והשאג"א בנולד מהול ואח"כ נמשך ערלתו אי חייב מה"ת יע"ש, מצאתי עכשיו בספר נחל איתן פ"ג דהל' מילה שכתב ליישב הא דכתב הרמב"ם שם דמשוך ערלה אין לו חלעה"ב דמשמע מה"ת הוא יע"ש שכתב משום דמיירי בנולד מהול דלא קיים מצות מילה מעולם מה"ת צריך למול כשנמשכה ערלתו וכנ"ל עיי"ש, ובמש"כ בפ"ג מהל' תשובה סם דין ו': ס במשנה דסוטה דף (ז' ע"א) דתנן היו מעלין אותה לבה"ד הגדול שבירושלם וכו', מדנקט לישנא דהיו מעלין אותה, משמע דאחרים היו מעלין אותה ולא הבעל, מדלא תני היה מעלה אותה כמו דתנא לעיל מולכה לב"ד, משמע כדברי הרמב"ם דמאיימין אותה שלא בפני בעלה ולכך היו אחרים לוקחין אותה וממלין אותה לב"ד הגדול, ועיין בחידושי בפנים דף פ"ט ע"א: במה שמבואר בדף (כ"א ב') דהוא רשע ערום, צריך להעיר דבב"ת (קע"ד) ובערכין (כ"ג) מבואר דלבריה שאני וגם לצורבא מרבנן שאני ועיי"ש בפירוש ר"ג מה"ג זצ"ל בטעמא דמילתא ובב"ת ובערכין שם למש"כ בדף צ"ד צ"ה בענין מגילתה נגנזת תחת צורו של היכל בשם העין יצחק, מצאתי כעת בספר נחל איתן פ"ד דהל' סוטה דמדחה ג"ב דברי הק"ע ומיישב ג"כ דתלי לה בהאי ירושלמי אי כותבין על עור בהמה טמאה ואע"ג דפסק בהל' אה"ט שאין מגילת סוטה מטמאה את הידים היינו רק כששותה וכו' משא"כ לענין כתיבתה על עור ב"ט והתירו וכו' עיי"ש, כן מה שהקשו המפרשים בסוגיא דשבת (דף כ"ח) דאמאי לא קאמר דנ"מ לענין מגילת סוטה דאינה נכתבת אלא על עור בהמה טהורה בלבד, מצאתי שהובא בהקדמה שם קושיא זו שהקשה אותה בספרו באר אברהם למס' שבת ותירץ דלשיטתו דרב יוסף לא המצ"ל הכי דהרי איהו גופיה פריך בכ"ד הלכתא למשיחא ומג"ס הא אינו נוהג בזה"ז והוי הלכתא למשיחא, ומה שיש להקשות על תירוץ זה כבר מבואר בנוב"י מ"ת חאהע"ז סי"י קנ"ג ישוב נכון גם לדברי המחבר עיין היטב: למש"כ בדף נ"ד ע"א דיכול לומר איתתא דידי מן המועט היא דלא בעית חיה כלל עיי"ש יש להוסיף דאף דהתם הוא להוציא ממון ושלא לנכות לו להבעל דמי חיה עיי"ש היטב צריך לומר דהוא הוי כמו מוחזק ואתה בא לנכות ממנו, דבלא"ה דאף אי נימא בזה עפ"י רוב.
ג"כ קשה דהא קיי"ל א"ה בממון אה"ר להוציא, אלא ע"ב דצ"ל דזה הוי כמו להחזיק דהשני רוצה לנכות ממנו, ולכמה תלאי אין הדין כלל שיכול לנכות ממה שיהי' לעתיד ואין להם כחש גופנא עייש"ה ודוגמא לזה אמרינן בב"מ ס"ז ע"א סליקו בלא זוזי אפוקי מינוה הוא, וגם יכול לומר קים לי שאשתי מן המועט וכדרך שכתבו התוס' ב"ק כ"ז ע"א דיה המניח וס' ועדיין צריך בירור: מש"כ שם אי אח מן האם קרוי סתם אח בלשון תורה וכלשון בנ"א, עיין עוד בזה בש"ת מערכת האלף כללים פאת השדה אות קנ"ג מה שכתב עוד בענין הזה ופקפק בראיה זו דשא"ה דגלי קרא שמאחר שהכתוב מיחסו כלב בן חצרון וכתיב עתניאל בן קנז הרי הוא כמבואר דאחי כלב היינו חרגו שאל"כ האיך נפרנס קרא וכו' והיכי דמוכח שאני ואין מזה ראיה לדעלמא דנקרא סתם אח: מש"כ שם בדף נ"ב לענין צואות ריה"ח ז"ל שלא ישא חתן ששמו כשם חותנו, מצאתי כתוב אצלי על גליון ספר תו"ת שכתב בטעם דבר זה משום דהבת לא תוכל לקרוא לבעלה בשמו מפני אביה ששמו כשמו וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל עיי"ש נ"ב בזה יש לעיין דהלא כשנשאת רשות בעלה עליה, ופטורה מכיבוד אב כידוע ודו"ק ויש לדחות או משום דלכתחלה מיהת אסור, או בדבר שיכולה לקיים לא שייך זה ודו"ק, אלא שבלא"ה אין בזה טעם כי יש כמה שאין קורין לנשותיהם בשמם, וכן להיפך מחמת כיבוד הבעל אין קורין לו בשמו, א"כ אדרבה אין זה גריעותא כלל: מש"כ בדף כ"ז ע"ב בהא שקברוהו ליוסף בשכם משום דחיוב לקוברו בקבר שלו, יש להוסיף בזה"ל, וכדמסיק בקרא בחלקת השדה אשר קנה יעקב מאת בני חמור אבי שכם במאה קשיטה וגו', ולכך דוקא בשכם ולא במק"א בנחלת בני יוסף, משים השדה אשר קנה יעקב בעצמו ושירש אותה יוסף בנו בעצמו, וצ"ט ומצאתי במדרש רבה המסייעני דבבר"ר סדר וישלח (פרשה ע"ט) בפסוק ויקן את חלקת וכו', אמר ר' יידן ב"ר סימון זה אחד מג' מקומות שאין או"ה יכולין להונות את ישראל לומר גזולים הם בידכם, ואלו הן מערת המכפלה ובהמ"ק וקבורתושל יוסף וכו' וקבורתו של יוסף ויקן את חלקת השדה יעקב קנה בשכם ועיי"ש במפרשים וא"כ לכך דוקא בשכם קברו אותו, ומאי פריך אמאי בשכם דאילו במקום אחר היו או"ה יכולין להונות לומר גזול הוא בידכם, ויל"ע:
לרגלי עיוני בספר גט מקושר למהר"ל מפלאצק זצ"ל לענין הנ"ל בדף (ק"ה) הופיע לנגד עיני מש"כ שם בדף מ"ג ע"א על דברת התוס' דף י"ח דאין ליתן שני גיטין לאשה אחת מטעם ספר אחד וכו', ופליג על כל ראיות התוס' ודמיונם, והביא הירושלמי גיטין פ' המגרש על המשנה דשנים ששלחו שני גיטין וכו' עיי"ש מה שפירש ומסיק ולפ"ז מסקנת הירושלמי אם כתב שני גיטין לשתי נשיו ונתן לכל אחת שתיהן שפיר מתגרשות וכן משמע מסוגיא דסוטה די"ח דבעי רבא כתב שתי מגילות לשני סוטות ומחקן לתוך כוס אחד וכו', והדר בעי אם חזר וחלקן אם יש ברירה או אין ברירה וקשה למה למב"ל בפשיטות אם כתב שני מגילות לשני סוטות בסתם ולא כיון בפרטות על כל אחת אם אין ברירה צריך לכוון לשם סוטה זו בפרטות וכו' ומשמע דלא מבעי אלא בחלקן אבל אם לא השקה רק לאחת מהן מהני השתיה לזו ששתתה אף ששניהם נכתבו בסתם וכ"ש בשני גיטין נפרדים וכו' וכן משמע מלשון הרמב"ם פ"ד מסוטה דין י"א וכו' משמע אם שתתה אחת שתיהן כשרה אף שהם מעורבין אלא שיש לתמוה על הרמב"ם כיון שפסק בכמ"ק אין ברירה וכו' ואכ"מ ובזה שכתב אם השקה כשר כתב מרן בכ"מ דמספיקא לא יוכל לכופה להשקותה שנית אלא שיש לתמוה כיון דאסורה לבעלה מן התורה א"כ איך נתירה לבעלה מספיקה שמא המים פסולים ולא בדקוה, ואיך מותרת לבעלה ואפשר דס"ל כיון דסוטה אינה אסורה רק מחשש רגלים לדבר וכאן שכבר שתתה וקיבלה עליה האלות ונכנסה בסכנת מות מספיקא כבר נתבטלה רעותא דרגלים לדבר ומוקמינן לה בחזקת היתר לבעלה את"ד, ויעוין היטב במש"כ בחידושי (בדף פ' פ"א) והערתו האחרונה היא הערת המנ"ח ובכלל דבריו דברי ת"ל עי"ש ותבין בתירוצו שם, וב"ש שהנחנו וחנני בשכל ודרך הישר, – ומסיק בגט מקושר שם דכוונת התוס' בסוטה אינה אלא שאם ציווה הבעל לסופר לכתוב שני גיטין לגרשה בשניהם דוקא בזו י"ל דדמי לשני ספרים כיון שרוצה שתתגרש בשניהם דוקא וכו' אבל אם נותן שני גיטין מחמת ספק אף שאפשר ששניהם כשרים עפ"י דין כיון שאין דעת הבעל רק שתתגרש הוי השני כמו שאינו וכו' עייש"ה, והט"א לא הוי נפרץ עוד בימיו דאיני מביא אותו לסעייתו, נגד דברי התוס': כן ראיתי שם בדף מ"ח ע"א בענין אי מותר למחוק את השם הקב"ה בכתב ע"י חק תוכות דמחמיר מאד והניח דברי השב יעקב בצ"ע, ומסיק דהמקיל בזה עליו הראיה, ומקיל בספרים הנדפסים עיי"ש שמסיק דבדברינו אלה נלמוד זכות על כי כמעט אי אפשר ליזהר בבלאי ספרים המנופצים בבהכ"נ שא"א לזהר בהם ללמוד קצת זכות למעט בעונש בזיון כתבי קודש ח"ו ובעל עין יצחק בתשובה בענין קארעקטין, לא הזכיר מדברי המחבר אלו וקצרתי: הדרן עלך פרק היה נוטל בעזרת המוריד גשם וטל.
והוא יעזרנו בפרק ארוסה, בזכות לימוד התורה שברית כרותה. [ועיין רמב"ם וש"ע יור"ר סי' רמ"ו סעי' כ"ב] פרק רביעי דף כ"ג ע"ב ארוסה ושו"י וכו' שנאמר אשר תשטה אשה תחת אשה וכו' עיין רש"י, ועיין לקמן כ"ד ע"א וע"ב, ואין להביא מכאן ראיה למש"כ הפוסקים בשם רבינו ירוחם אם כתבו בגט ארוסה אנת אנתתי ולא אנת ארוסתי אם כשר הגט, דלא מלשון „אשה" קממעט, אלא „מתחת אשה" כדפרש"י ז"ל, ועיין אהע"ז סי' קכ"ו ובד"מ שם, ובקהלת יעקב במענה לשון אות ס"ה, ובש"ח מערכת א' אות שמ"ה ועיין בתו"ת פרשת ויצא (כ"ט פ' כ"א) הבה את אשתי וכו' שהעיר משם, ועיין במכילתא משפטים דאיתא התם יכול יהא חייב במזונות ארוסה ושו"י ת"ל אשתו להוציא שומרת יבם שאינו אשתו, עמו להוציא ארוסה עיי"ש על הפסוק ויצאה אשתו עמו ויל"ע להו בכל המקומות וממשנה דהכא ואכמ"ל: שם בפרש"י ד"ה ולא נוטלות וכו' נהי דמותרת מיהו לא בעי למינסב אשה זונה והיא הפסידה כתובתה ע"כ ועיין בתוס' ד"ה ושומרת יבם ובתוס' שאנץ שהסכימו על סברא זו, ויש להבין דמ"מ אם מן הדין מותרת לו וגם היא זקיקה לו מנשואי אחיו אך משום שרוצה להחמיר על עצמי תפסיד כתובתה ?
אפשר לומר כמו דאמרינן לעיל (ה' ע"ב) אית דאמרי אמר רב יוסף רחמנא אמר ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר דלא ליסתריה לביתיה ואת אמרת תתיבם נמי יבומי וכו' אמר ליה מי קא רמינן לה עליה בע"כ, עיי"ש ופרש"י דאילו ליבם אמרינן ליה מצות יבום קודמת למצות חליצה אבל בהא אסור למימר ליה וממילא אשמעינן קרא דאסור ליבמה וכו' יעו"ש, ובתוס' שם ד"ה דלא וכו' דרבינו חננאל הטעים דבריו ופירש ורחמנא אמר אשר לא יבנה לבנותולא לסתור עכ"ל, וה"נ אפשר להטעים דברי רש"י דאף שמותרת ליבמה ולא נאסרה מצד טומאת הזנות, מ"מ אין כאן שוב מקום לומר דמצות יבום קודמת, ליקח אשה ספק זונה דזנותא בביתא כי קריא לשומשמא, ובעבור זה לבד שפיר מפסדת כתובתה, ועיין שו"ת מהרי"ט ספר שני חאהע"ז סי' ט"ו בנמצא שזינתה כשהיא משודכת כתב דשמא דמצי למימר הבעל אי אפשי באשה מנוולת ופרוצה זו וראיה מהא דאמרינן ס"פ ארוסה והילכתא ישא אדם בת דומה ואל ישא דומה וכו' ואע"פ שאינו מוזהר בזה ואינה אסורה לו מה"ד אין ראוי לו לאדם שישא אשה שהיא בחזקת זונה וכו' יע"ש, ודן שם לומר עוד דהוי מקח טעות דומיא דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת וכו' דלית לה כתובה וכו' עיש"ה, וראה בשו"ת עין יצחק חאהע"ז סימן ס"ז ענף ב' ג' וכמדומה שאינו מביא המהרימ"ט הנ"ל ועיי"ש עוד בסימן ס"ח:
שם בתוס' ד"ה ושומרת וכו' ירושלמי יודעת היתה שאין ארוסה שותה ולמה הכניסה עצמה וכו' הנה בירושלמי לא נאמר טעם זה ביחוד על פשטות לשון המשנה אלא כך הוא המשך המאמר דבירושלמי פריך וישקינה גזה"כ הוא והביא האיש את אשתו אל הכהן (וכתב בק"ע דארוסתי אינה אשתו עיין מה שהערותי לעיל בריש המשנה ובאחרונים השייך לזה, אך לפי פירוש הפ"מ א"ש עיי"ש) ולא יקנא לה א התורה אמרה וקנא את אשתו וקנא את אשתו אפי' מקצת אשתו (עיין פירוש הפ"מ והק"ע, ולשון ירושלמי זה הביא בתוס' לקמן כ"ד ע"ב) ד"ה אמר לך) מתניתא דבית שמאי דבש"א נוטלת כתובתה ולא שותה אמר ר' יוסי תמן טעמייהו דב"ש אומרים, הביא לי בעלי ואני שותה ברם הכא יודעת היית שאין ארוסה שותה ולמה הכניסה עצמה למספק המרובה הזה בשביל לפוסלה מכתובתה עכ"ל, עיין פירוש הפ"מ והק"ע, ודע שירושלמי זה נעלם מעיני התוס' שאנץ כאן על הגליון שהקשה זה מעצמו וז"ל וא"ת אמאי לא פליגי ב"ש וב"ה גבי ארוסה ושומרת יבם כמו דפליגי בסמוך גבי מתו בעליהן וכו' וי"ל שאני ארוסה ושו"י דהיא יודעת שאין בעלה יכול לבדקה משנסתרה ולא תיזהר מליסתר והיא נתנה אצבעה בין שיניה ולכך אין לה כתובה, אבל מתו בעליהן אין יודעות וכו' ולא סמכי דעתייהו שימותו בעליהן והן נזהרות ביותר מליסתר לפיכך קאמר ב"ש דנוטלות כתובה ועוד י"ל דשא"ה גבי מתו בעליהן שאינן חשובות עוברות על דת כיון שיכולין בעליהן לבודקן, אבל ארוסה ושו"י כיון שאין יכולין בעליהן לבודקן חשובות כעוברות על דת וכו' עכ"ל התוס', העתקתי דבריו שמתירוץ הראשין יש להבין יותר דברי הירושלמי שזכה הר"ש לכוון מדעתו, והתירוץ השני שלו שלכאורה אינו מובן, דהלא כבר עוברת נד על דת היא מצד היחוד של א"א והסתירה עם האיש שקינא לה ממנו, וכמו שהקשה כבר כיו"ב המשל"מ ריש הל' סוטה, רך כדברי התוס' שאנן, הוא כתוב הדר הוא גם בתוס' שלנו ביבמות (ל"ח ב') ד"ה בש"א וכו' יע"ש, וכבר הבאתי בזה בחידושי לעיל דף ו' ע"ב שכוונתי לדברי הבית מאיר שכתב דבזמן שהיתה יכולה להבדק והיא נשואה לית לחושבה לעועד"ת דהוי כמתיחדת במקום שיש רואים וכו' עיי"ש, ועיין בתוס' שאנץ לקמן כ"ה שהבאתי שם בחידושי וקצרתי, (ועיין בהמאירי שכתב דמיירי הכא בדכתב לה כתובה לארוסה עיי"ש: עוד שם מיהו תימא וכו', בתוס' שאנן כתב מיהו אומר ר"י דהלכה וכו' (עיי"ש בהג"ה) והך כר' עקיבא דמשווי חייבי לאווין כערוה עכ"ל, וכוונתו דלעיל (י"ח ב') אמרינן לית הלכתא כרב המנונא וכו' הא מני ר"ע היא דאמר אין קתבח"ל ומשוי לה כי ערוה עכ"ל, (תיתי לי שקיימתי תירוץ זה במשנה זו מנפשאי ת"ל) אך צ"ע דא"כ אלמנה לכ"ג וכו' לא צריך קרא דאינו שותות, דת"ל דאין הקידושין תופסין כלל וכלל ופשיטא דאינו שותת וגם אינו מקנות להן, ובדוחק י"ל דרישא ר"ע וסיפא רבנן, וראיתי שוב בהמאירי שכ' ויש חולקין בזה ופירשו דמתניתין כר"ע דאמר שו"י שזינתה אסורה לבעלה ואין נראה כן עכ"ל ואפשר דכוונתו הק' הוא כמו שפקפקתי בזה דנצרוך לומר רישא ר"ע וסיפא רבנן: עוד שם דמהו קינא שייך היכי דלא מיתסרא בסתירותיה וכו' עיין במשל"מ פ"א מסוטה ה"ג מה שהעיר מלקמן כ"ו ע"ב לשקינא לה דרך איברים אף שלא נאסרה בזה ומשום דס"ל דבקפידא דבעל תליא עיי"ש, וע"כ דזה דעת רש"י, וגם י"ל דדוקא לגלגל עליה ממקום אחר דזה גופה חידוש הוא, אין לך בו אלא חידושו, דדוקא במקום שנאסרה עליו מתנה עמה, אבל בקינו לבד בעצמו שפיר יכול לקנות, וז"פ.
ועוד י"ל דתליא זה בפלוגתא דר"ע ור"י אי רשות אי חובה והביא בתוס' בפרק קמא דף ג' ע"א דאתיא כרבי אליעזר דאמר חובה כב"ש דב"ש אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא א"כ מצא בה ערות דבר וכו' יע"ש א"כ להך מ"ד אינו שייך קינו וחובה רק בשנאסרה עליו וצריך לגרשה, אבל לאידך מ"ד יש לו לקנות אף בדבר שאינו נאסרה עליו ובקפידתו תליא ויש לדחות ויש להאריך עוד בפלפול אך כיון שאינו אמת קצרתי: