מנחה חריבה· רבי פנחס אפשטיין
דף כ"א
ע"א בגמרא דילמא שאני עכו"ם דלא מפקיד דינא עלייהו עיין פרש"י ז"ל ועיין היטב בהמאירי ויש להעיר דא"כ לא היה צריך כלל להעצה שיעץ דניאל והן תהוי ארכא לשלותיך כיון שבכלל אין ממהרין מן השמים להענישם, וי"ל דאף בשהגיע הזמן במצוה כ"ד יכולין להאריך זמן פורעניותם וז"פ: שם אי לימא זכות דתורה הא אינה מצווה ועושה היא וכו', ופרש"י וכיון דאינה מצו"ע אין שכרה גדול כמצוה ועושה ע"כ ויל"ע דאף שאין שכרה גדול כמצו"ע, מ"מ יש בכחה לתלות מיסורים ומנלן דלא, ועיין ב"ק (פ"ז א) מריש הו"א וכו' והשתא דשמעת להא דר"ת וכו' יע"ש והו"ל להביא גם כאן הא דר' חנינא, ובע"ז (ג' ע"א) רצה לומר דב"נ אע"פ שמקיימין אותן אין מקבלין עליהן שכר ולא וכו' הרי הוא ככ"ג אלא לומר לך שאין מקבלין עליהם שכר כמצו"ע אלא כמי שאינו מצוה ועושה וכו' יע"ש, אבל פשיטא שמקבלין שכר ויל"ע, ובקדושין ל"א ברש"י ד"ה ומה וכו' שולם לו הקב"ה שכרו, ועיין בשו"ת עמודי אור סי' ג' שהקשה חכם אחד דנימא דנשים אסורות ללמוד תורה אי משום לאו הבא מכלל עשה אי משום בל תוסיף לשיטת רש"י יעו"ש.
וצ"ל דכוונת הגמרא הוא כמו שאמר לקמן לענין זכות דמצוה דאין בכחה להגין אלא לפי שעה, ה"נ זכות דתורה הפטורה מזה אינה מגינה לעולם כמו תודה של המצו"ע, וז"פ: שם מתקיף לה רבה אלא מעתה דואג ואחיתופל מי לא עסקו בתורה אמאי לא הגינה עלייהו וכו': בשע"ת לרבינו יונה החסיד ז"ל בשער השלישי סי' ר"ס כתב בזה"ל הנה למדת מזה כו' אין התורה מגינה על בעלי לה"ר ועל המלומד לגנוב ולנאוף וכי אינם ראוים לעסוק בתורה ואמרו רבותינו ז"ל דואג כיון שסיפר לה"ר אף חכמתו לא עמדה לו ולא הגינה עליו תורתו, ומה שאמרו רבותינו ז"ל עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה שנאמר כי נר מצוה ותורה אור, על העובר עבירה דרך מקרה אמרו, ולא על הפורק עול אזהרת העבירה מעליו, עכ"ל הקדוש והטהור, אבל אתה תראה שא"כ קשה משמעתין דמאי פריך אלא מעתה דואג ואחיתופל וכו', וצ"ע בזה לעת התשובה אי"ה: שם נהי דפקודי לא מפקדא באגרא דמקרין ומתנין וכו' וצ"ל בזה באמת מצוה עליה להשתדל בזה ועיין ביערות דבש בדרושיו, ובחידושי אאמו"ר זצ"ל בהדרן למס' קידושין אבל לא משמע כן בקדושין שם (כ"ט ע"ב) כל שמצוה ללמוד מצוה ללמד, וכן ממה דמסיים הכא מי לא פלגאן בהדייהו' משמע דרק שכר מתנה מבעליהן הוא דהוי כמסייעת לעושה מצוה ודוגמא שכתב הר"ן לענין מצות פו"ר דיש לה שכר כמסייעת לו ואכמ"ל, ויש לעיין בהמקנה קדושין שם: שם כי נר מצוה ותורה אור, עיין היטב בביאור עמוק כל המאמר הזה ודברי הגמרא בספר תפארת ישראל למרן מהר"ל מפראג זצ"ל בפרק י"ד:
שם בעידנא דלא עסוק בה אגוני מגנא אצולי לא מצלא, עיין קדושין (פ"א ע"ב) (ומו"ק כ"ח ע"א) – שם מאי דרוש ולא יראה בך ערות דבר וכו' ועיין בפרש"י יעוין לעיל (ג' ע"ב) כיון שחטאו (בעריות) נסתלקה שכינה מהם שנאמר ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, שם ולא כר' יוחנן דבי נשיאה, עיין תענית (כ"א א') אמר ליה ר' יוחנן אהדר ואוקי בנפשאי כי לא יחדל אביון מקרב הארץ וכו' עיי"ש, שם לסוף אמר לו תא נערוב ונפלוג וכו', ועיין לעיל מזה דקאמר באגרא דמקרין ומתנין בנייהו וכו' מי לא פלגאן בהדייהו, ובעיקר הדבר להלכה יעיין ברמ"א יור"ד סי' רמ"ו ס"א ובש"ך שם ותשובה ארוכה בזה בשו"ת אמרי בינה סוף חלק א' סי' י"ג ואכמ"ל בזה, שם אלמלא דרשוה דואג, עיין במהרש"אוכבר זכינו עכשיו לזה בתוס' שאנ"ץ שקדמו בזה דלא גרסינן דואג שכבר מת בימי שלמה ע"ש: שייך לעיל י"ט ע"א דקאמר לו ר"י לר"מ הזהר במלאכתך שהוא מלאכת שמים שאם תחסיר אות אחת וכו' יע"ש, כתב המאירי בד"ה כותבו וכו' ודרך כלל חסרות ויתרות הוא מן הדברים שפוסלין ס"ת אפילו בחסרה אחת או ביתרה אחת עכ"ל ויל"ע בזה במנ"ח מ"ע תרי"ג דין כתיבת ס"ת ובשו"ת ח"ס חאור"ח סי' נ"ב ונ"ד ומצאתי אריכות בדין זה בספר תפארת ישראל לגאון ישראל מרן מהר"ל מפראג זצוק"ל בפרק ס"ז ושם אדרבה מביא ראיה מסוגיא דידן דאינו פסול, דאם ס"ת כשחסר בה אות אחת פסולה ואין קורין בה למה צריך ליה לאזהורי על מלאכתו שהיא מלאכת שמים שאם אתה מוסיף או גורע כאלו אתה מחריב את כל העולם בלא"ה הוא מיזהר ועומד שהרי אם יחסר אות אחת בכל התורה הס"ת פסולה ולא יכשיל הקוראים בה וכו' יעוש"ה שאח"כ מדחה בזה ומ"מ מסיק להלכה שמותר לקרות בה בציבור עיין שם היטב, והח"ס לא ראה בתפארת ישראל זה, – לעיל דאמרינן אלא אמר רבא תורה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלי וכו' מצוה בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגני ואצולי לא מצלא ע"כ, וקשה לפ"ז במאי דאמרינן בקדושין (דל"ט) תניא רבי יעקב אומר אין לך מצוה וכו' הרי שאמר לו אביו העלה לבירה והבא לי גוזלות ועלה ולקח הגוזלות ושלח את האם ובחזירתו נפל ומת היכן אריכות ימיו של זה אלא לעולם שכולו טיב וכו' ר' יעקב מעשה חזא ודילמא מהרהר בע"ז הוי ומשני איהו נמי הכי קאמר אי ס"ד שכר מצוה בהאי עלמא איכא אמאי לא אגין מצוה עליה דלא אתי לידי הרהור ע"כ ולפי המבואר בכאן קשה במה מוכיח ר"י ממה שלא הגינה עליו המצוה שלא לבוא לידי הרהור ע"ז, דהלא באמת מצוה מגני אבל אצולי לא מצלא אף בעידנה דעסיק בה, עיין באור החיים פרשה בשלח ד"ה וילכו ויבואו וכו' שהקשה זאת וכתב ויש שרצו לחלק בין מעשה מצוה למעשה מצוה, מה שאמרו בסוטה דמצוה לא מצלא מהחטא אפילו בעידנה דעסיק בה מדבר בעושה שלא לשמה, ושם שאמרו אמאי לא אגנת עליהם שלא לבוא לידי חטא מדבר במצוה לשמה עכ"ד.
וזה הבל שא"כ היה לו להתלמוד לדחות מעשה הסולם בשלא עשה המצוה לשמה שהיא דחיה יותר קרובה, מדחית דילמא מהרהר בע"ז הוי, גם היה מרוויח בדחיה זו שאין להקשות למה לא הגינה עליו מיה"ר כיון שאין כח באותה מצוה להגין וכו' עכ"ל הקדוש, ויש לקיים מצות ד"ח אלו ששם בסולם שהיה המצוה דכיבוד אב הוי כמו מצות צדקה שעושים נייחא להעני ה"נ לעשות נ"ר לאביו אין שלא לשמה מעכב כמו שהוכיחו האחרונים גבי מצות צדקה עיין בדור"ל ואהבת ציון ובספר עין יצחק ונחל יצחק בהקדמותיו באריכות, וא"כ לא הוי מצי לשנויי הכי דדילמא כיון שלא בעינן לשמה במצוה זו המצוה תגין אף להציל מעבירה ודו"ק ועיי"ש עוד בא ה"ח מש"כ לתרץ: שם אומר בן עזאי חייב אדם ללמוד את בתו תורה וכו' ר"א אומר וכו' כאילו למדה תפלות וכו', הנה ידוע דעת הרמב"ם פ"א מהל' ת"ת דדוקא תורה שבע"פ הוי כאילו מלמדה תפלות אבל לא שבכתב עיין בהגהות רצ"ח כאן ויש שם ט"ס בהעתקתו ולפ"ז פליגי בזה ב"ע דאמר חייב וכו' היינו תורה שבע"פ הדרש של ונקתה ונזרעה זרע כדפרש"י במשנה, אבל פשטות הכתובים מותר וכן הא דהביאו התוס' בשם ירושלמי דב"ע דלא כראב"ע דאמר נשים באו לשמוע רק פשטות הכתובים לקיום המצוה ולא משום שידעו שזכות תולה עכ"ד פירוש לדבריהם, ולא משום דרשות חכז"ל שידעו דרכי הלמודים שזכות תולה לה וכ"ז פשוט וא"כ יוצא לנו מזה דתורה שבכתב לכ"ע מותר ומ"מ כתב הרמב"ם דלכתחילה לא תלמוד וצ"ע בב"ח שם הל' ת"ת ביור"ד סי' רמ"ו ובהגהות רצ"ח שהביא ראיה להרמב"ם מהמשנה דנדרים הנודר מחבירו מלמד היא את בניו ואת בנותיו מקרא ע"ש ראינו דמותר ללמד מקרא עם הבנות וע"ש באמת י"ל דאדרבה דכל שאסור ללמוד יותר מותר לגבי נדר מחבירו דלא אהנו ליה כלל דאדרבה האב אסור ללמוד אלא דפשטות לשון המשנה מלמד הוא את בניו ואת בנותיו מקרא ליש גורסין כך ובכמה ספרי משניות מחק זה דבלא"ה אין חיוב על האב משמע דכן היה דרכם בימי חכז"ל ללמוד להבנות מקרא ועוד צ"ע דלפום אמירת ב"ע ד„חייב" אדם ללמוד את בתו תורה א"כ פליג על סתם משנה דקדושין והלימוד שם בגמרא דולמדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם ואם על התורה שבע"פ חייב מכש"כ על תורה שבכתב.
ועיין בקונטרס שערי ציון להגאון מהרב"ץ אבד"ק בילסק זצ"ל מה שהאריך בביאור האי ולמדתם אותם את בניכם והביאו בשם ש"ע הרב דקאי גם על התורה שבע"פ וממילא נשים ממעיטות מזה וצ"ע בזה ועיין בשו"ת מהרי"ל הפוסק המפורסם בסימן קצ"ב שנשאל המלמד בתו תורה למה כמלמדה תפלות והלא כל מ"ע של הז"ג חייבות בו וכל מצות ל"ת כמעט ואיך ידעו אם לא ילמדו ומשכחנא כמה נשים גדולות בתורה כמו ברוריא וכאלה רבות ואמרו רבותינו בימי חזקיה וכו' לא מצאו תינוק ותינוקות וכי' ע"ש והשיב שם בסי' קנ"ט וללמוד לנשים וכו' מ"מ אין ללמדה דהוי כמלמדה תפלות וכו' ואפי' כיהיא מצוה קרינן ביה עת לעשות וכו' דיצא שכרו בהפסדו דדי ע"פ הקבלה השרשים והכללות וכשיסתפקו ישאלו למורה וכו' אלא ע"פ קבלת אביהם שהיו בקיאים וגדולים בתורה וכו' ושפחתו של רבי וברוריה וכיוצא בזה, א"נ שע"פ אביהם עשו וצ"ל דאביהם סברי כב"ע דאית ליה חייב אדם ללמוד בתו תורה וכו' עיי"ש היטב, ועלה בדעתי לומר דב"ע מודה דמדאורייתא פטורה, והא שאמר „חייב" הוא רק מדרבנן כדי שידעו שזכות תולה וכדומה וע"ז פליג ר"א ואמר שאף מדרבנן אסורה משום שיצא שכרה בהפסדה וכדאמר המהרי"ל ז"ל ודו"ק בזה ויתיישב בזה כ"ד, אלא שיש לפקפק עוד מדברי הירושלמי שאמר דב"ע דלא כראב"ע וכ' נשים באות לשמוע וכו', משמע דב"ע מדאורייתא אית ליה ועדיין אני מבחוץ ועיין עוד בהגהות רצ"ח מה שהעיר היטב מההיא מעשה דמטרוניתא שהביאו התוס', וז"פ דההיא מטרוניתא הוית יהודית, וכן כתב במלא הרועים דבלא"ה אין מוסרים ד"ת לעכו"ם, וכן משמע ביומא (ס"ו) ועיין בכורי אביב פ' תשא אות ג', ועיין ב"ק ל"ח ע"א ובתוס' ד"ה קראו וכו', שלא משמע כן כדברי הרצ"ח, וכמדומה שבשו"ת מחנה חיים נו"נ בזה הרבה ובדברי הט"א חגיגה, ועיין בהדרן למס' קדושין לאאמו"ר זצ"ל, וכן בהדרן לסוף מס' גיטין בענין מצות כתיבת ס"ת לגבי נשים יעו"ש, ד' יזכנו להדפיסו במהרה, ויעיין בס' בית הלוי חלק ראשון וא"ל עוד, וא"ל דבלימוד גופא תרי מיני מצות יש יש מצוה ללמוד ע"מ לקיים ומה שנחוץ לו לידע, בזה גם נשים חייבות אבל מצות למוד התורה לשם ידיעת התורה שיהא ד"ת מחודדין בפיך ולבקיאות זאת, איני מצוה, ויש לעיין בס' מעלות התורה ובס' נפש החיים, ובזה נשים פטורות ואסורות ועיין בהמאירי שכתב אעפ"כ מי שחננו השם בידיעת התורה זכה להיות מן השרידים אשר ד' קורא הוא עיקר הכל ויתד שהכל תלוי בו דרך הערה אמרו כי נר מצוה ותורה אור עיי"ש, וראיה יש לי מלעיל דפריך זכות דמאי אלימא זכות דתורה הא אינה מצוה ועושה היא וכו', והלא י"ל דקאי לב"ע ולב"ע מצוה ועושה היא וחייב אדם ללמד את בתו תורה וכן לשיטת הפוסקים דיש עליה חיוב ללמוד התורה לדינים השייכים לה ולכך מברכת אשר קדשנו במצותיו לעסוק בד"ת א"כ מאי פריך הא אינה מצוה ועושה וע"כ צ"ל דגם לב"ע אין עליה חיוב ללמוד, וגם העיקר זכות תורה היא ידיעת התורה כמש"כ הנפש החיים זצ"ל, והרבה יש להעיר בזה עוד, שו"ר בשם הברכ"י אור"ח ס' מ"ז שהעיר באיזהו מקומן יע"ש, וכן הרמב"ם פסק סוטה שיש לה זכות ת"ת אע"פ שאינו מצוה בת"ת הז' תולה לה, ואף שפסק כב"ע בענין לימוד התורה ועדיין אני נבוך כזה, כתבתי זה ביום היא"צ של אמי מורתי החשובה והצנועה מנב"ת מרת אסתר בת הר' חיים ז"ל ביום כ"א מרחשוון, שו"ר בס' יגל יעקב כאן ובתוספי הרא"ש שהאריך בזה והעיר בכמה הערות שעלה על דעתי וקצרתי:
שם בא"ד אמר לו הורקנוס בנו וכו' י"ל דדעת הורקנוס היה כיון שהיא מחזקת כ"כ בלומדי תורה הלא כבר יש לה זכות תורה שאגוני מגנה ואצולי מצלה שלא תבוא עי"ז לידי ערמה ומותר להשיבה, אבל הוא באחת ר"א לשיטתו שלא אמר מעוצם דבר שלא קיבל מרבותינו לא רצה מעצמו לחדש דין ולחלק לצאת, אלא יקוב הדין את ההר שישרפו ד"ת ואל ימסרו לנשים: שם א"ר יוחנן אין ד"ת מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו וכו', כמו שקיים בעצמו בתענית (כ"א א') יעוש"ה, ועיין בהמאירי מה שפירש בזה: שם היכי דמי חסיד שוטה כגון דקא טבעה איתתא בנהרא ואמר לאו אורח ארעא וכו', לכאורה צ"ע בכה"ג הוי נמי רשע ושופך דמים אם אינו זריז להציל כלל בפק"נ ועושה שלא כדין מחמת שטותו ואפשר דמה"ט הביאו התוס' הירושלמי דמפרש בדרך אחרת דאמר לכשאחלוץ תפילין וכו' דרצה להציל אלא מחמת שטותו מתאחר וגורם לאבד נפש מישראל, אבל בגוונא דבבלי צ"ע כנ"ל והארכתי בזה במכתב תשובה להרב הגאון אב"ד דק' דעטראיטמיש, ואפשר בגוונא דאיכא אחרים להצילה ולא יהי' כאן איבוד נפשות אלא מחמת חסידות של שטות מתעצל בזה ויל"ע, ויל"ע לדינא היכי דמתכוון לאיסתכולי בה ורוצה להנות אי שרי להצילה דאף דפק"נ דוחה כה"ת, אבל מהנך שלש עבירות ודאביזרייהו ואף באיסור דרבנן יש סברא דיהרג ואל יעבור עיין מנ"ל הל' יסוה"ת ובח"ס בשם שו"ת הרא"מ, וא"כ אפשר באמת אסור, ועיין ר"ן סוף פ' ר"א ד' במס' שבת דהביא ירושלמי ראה תינוק מבעבע בנהר ומתכוון להעלות תינוק ודגים פטור יע"ש משום דפק"נ דוחה איסור שבת משמע בהא דפק"נ אינו דוחה אסור ועיין מנחות (ס"ד ע"א).
להעלות דגים והעלה דגים ותינוק יע"ש ובזה א"ל דהתוס' ד"ה היכי דמי כתבו בשם הירושלמי ראה תיניק מבעבע בנהר אמר לכשאחלוץ תפילין יע"ש א"ל דאייתי ירושלמי דפליגי בזה על גמ' דידן דבכה"ג דהגמ' דידן אפשר. דמחמיר כדין דילמא איתכוון להנות מא"א ויל"ע בזה, ועיין בהמאירי שכתב וענין חסיד שוטה הוא שמתחסד ביותר מדאי אף במה שחסידתו גורם היזק או לעצמו אי לאחר כגון שמתענה בכל יום וכו' וצ"ע מנ"ל הא אף שאמרינן כל היושב בתענית נקרא חוטא אבל לא שוטה?שם תוס' ד"ה הנותן דינר וכו' עבדין ביה תלמידין עין בישא ומלווין ליה וכו', צ"ל דהאי מלווין ליה היינו בדרך מתנה עיין במשנה סוף פאה, שו"ר ברש"ש מש"כ בזה, שם רמז לתלמידיו ואעלוניה לקפילין וחסרוניה חד קרוט וזכה עמיה וכו' יל"ע אמאי לא הפקיר חד מנא ויחסר לו, ועכצ"ל דזה אסור לו לעשות וידוע שאלת העולם היכי דמי שישכח מציאה ולא יאבה להגביהה לזכותה או שיהי' לו חסרון בזה, והפתרון הוא בכה"ג שכתבו התוס' כגון שיש לו מאתיים חסר אחד וכשיזכה במציאה אז יהי' אסור לו לקבל לקט שכחה ופיאה ומ"ע וצדקה, ע"כ חוב הוא לו, והוי זה הממציא רשע ערום מה"ט: שם בגמ' רבי אסי אמר ר"י זה המשיא עצה בנכסים מועטין וכו', אפשר לומר דלכך הוי רשע ערום משום שמשיא להם עצה שאינה הוגנת לעבור על איסור חכמים דלכתחילה אסור לעשות זה וא"כ עובר על לפ"ע לא תתן מכשול.
ומה"ט הוי רשע וכמו שפרש"י לעיל בד"ה שמטעים דבריו לדיין וכו' ורשע הוא שעובר על לא תשא שמע שוא עיין במהרש"ל, והוא מהגמ' דשבועות וכן בהא דלהשלים מאתיים זוז הרגיש רש"י ופירש דיש קרובים שיטלום, וכה"ג תנן במשנה דפאה (פ"ה מ"ו) מי שאינו מניח את העניים ללקוט או שהוא מניח את אחד ואחד לא או שהוא מסייע את אחד מהן הרי זה גוזל את העניים ע"ז נאמר אל תסג גבול עולים עיי"ש בתו"ח ועיין בהמאירי כאן וה"נ הוי כאן עבירת לפ"ע ויש סברא אצל האחרונים ז"ל ובראשם בשו"ת פנ"י סי' ט' דעובר בלפ"ע דאורייתא אף באיסור דרבנן עיין במנ"ח ולכך הוי רשע ערום, והנה מדקאמר יתומים שקדמו ומכרו מה שמכרו מכרו, לכאורה ראיה דמקח שנעשה באיסור מהני ולא אמרינן בדרבנן א"ע לא מהני עיין שו"ת פנים מאורות ושו"ת מהרי"ט ועיין מנ"ח מ' שס"א ובמצוה ל"ח מש"כ בזה ובשו"ת רעק"א והבי' סברת הפמ"א הנ"ל דאף לרבא דס"ל דלא מהני דוקא אם המעשה תלוי באחד קנסה אותו התורה דלא להני מעשו אבל בנשבע שלא ימכר אם נאמר דל"מ ובאמת עשה רק המוכר האיסור ולא הלוקח ואיך נקנים שלא יהי' מכורה ויהי' קנס ללוקח ג"כ בכה"ג לא קנסה תורה יע"ש, וה"נ לא הוי איסור על הלוקח, וכן משמע בכתיבות (ד' צ"ה) שהביאו התוס' כאן ד"ה אביי וכו' וע"ש: והנה מדקאמר זה המשיא עצה וכו' ולא קאמר על היתומים עצמם דמקרי רשעים י"ל דראיה כמ"ש התוס' בשם הרשב"ם בד"ה אביי וכו' יע"ש אך י"ל דהוי ג"כ רשע אלא דלא הוי ערום בזה וכמה מילתא איכא לאשכוחי דעובר על דבחז"ל הוי רשע ועבריין אלא דהוי ערום בכה"ג דאין אדם חוטא ולא לו ועוד היה א"ל דמשכחת להא בהיו היתומים קטנים דלא שייך עליהו אסורא, אכן הר"ן כתב בתשובה סי' מ"ו הביאו הרמ"א בחו"מ סי' רל"ה דבהיו היתומים פעוטות וקדמו ומכרו לא עשו כלום דכיון דתקנת חכמים במקום איסורא לא תקנו עיין משל"מ פ"ט מזכיה ומתנה דין י' ויש להעיר ע"ז מכמ"ק ועיין כתובות צ"ה שהביאו התוס' ואכמ"ל כאן, ועיין בס' אבי הנחל דרוש ד', ובס' קהלת יעקב אלגאזי ואכמ"ל: שם שקדמו ומכרו פרש"י שקודם שבאו הבנות לב"ד וכו', עיין היטב תוס' בב"ת ק"מ ע"א ד"ה יתומים שמסקו התוס' דה"ה אפילו כבר תפסו וכו' או הגבו להם ב"ד, אם מכרו אחים מכור יע"ש וצ"ע לפ"ז הלשון „דשקדמו" ועיין תוס' כאן ד"ה יתומים וכו' ועיי"ש בתוס' הנ"ל ודו"ק, ועיי"ש בתוס' ד"ה אמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון: שם בתוס' ד"ה אמר אביי וכו' ובסוף פ' השילוח אמר אביי נקטינן בעל בנכסי אשתו וכו' משמע דס"ל דלאו כקנין הגוף דמי יע"ש וכן בפרש"י בגיטין שם, ולפ"ז יל"ע מאי ס"ל בדין ברירה דאל"ה לא משכחת לה דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יב"ן, וצ"ל כמש"כ התוס' שם בגיטין מ"ח ע"א ד"ה אי לאו וכו' ובדף כ"ה ע"ב ד"ה רבי יהודא וכו' יעש"ה, ויל"ע במלא הרועים ובכמ"ק משמע דאביי ס"ל אין ברירה רק בתולה בדעת אחרים י"ב, ועיין קדושין י"ז ע"ב.
ועיין שעה"מ פ"ה מהלכות עירובין: