מנחה חריבה· רבי פנחס אפשטיין
דף י"ט
ע"א דכ"ע לא פליגי דהאשה שותה ושונה וכו', עכ"ל הגמ', הנה ידוע דברי המל"מ סוף הל' סוטה שהביא דברי המהרי"ט בדרשותיו שהקשה דא"כ דקיי"ל כר"מ דמשביע אותה אמן על שלעבר אמן על להבא, למה האשה שותה ושונה, ועיין בספר קרבן חגיגה סימן פ"ב יע"ש, ועיי"ש במל"מ בפ"א דין י"ד בד"ה ודע ובד"ה ואני וכו', וכמדומה שאז לא ראה בקרבן חגיגה עיי"ש, ובמנ"ח מצוה שס"ה כתב דלק"מ משום דהרי כל זה הוא מדין גלגול והמים בודקין אותה על הגלגולים אבל אם אין הבעל מגלגל עליה כלל הרשות בידו וכו' מבואר דתליא הכל ביד הבעל דאם רוצה מגלגל דאם אין תלוי בבעל היה להר"מ להזכיר דהכהן משביע על כ"ז והמים בודקין, ולפע"ד הוא פשוט וברור וא"כ שפיר משכחת לה דשותה וחוזרת ושותה בלא גלגול עליה כלל על להבא וכו', וכ"כ הקרן אורה לעיל על התוס' בד"ה ורבנן וכו' דאינו מחויב להתנות אלא יכול להתנות ואם לא התנה פליגי ר"י ורבנן וניחא בזה קושית מהרי"ט, ולפלא שכולם לא הטרחו לעיין בפנים המהרי"ט בשו"ת חחו"מ סי' ק"ה (שהבאתי לעיל מזה בחידושי) וז"ל דאשכחן בסוטה דמגלגלין על העתיד וכו' וכו' ואין לומר דהתם מריבוי דקרח נפ"ל ולא מדין גלגול הא ליתא דא"כ הא דקיי"ל אשה שותה ושונה היכי משכחת לה הא משתיית (הראשונה) קמבדקה שהמים פקודים לכשתטמא ומערערין אותה, אלא ע"כ הכא מדין גלגול שהבעל יכול לגלגל עליה להבא ומשכחת לה דשותה ושינה בשלא גלגל עליה ועיקר גלגול שביעה מסוטה ילפינן וכו' עכ"ל הזהב, וכוונו לדבריו הפשוטים הישרים והעמוקים והובא דבריו גם בקרבן חגיגה סי' פ"ב אך נראה שנעלם מהם מש"כ הריטב"א פ"ק דקדושין לענין גלגול וז"ל אע"ג דגמרינן גלגול שבועה מה"ת מסוטה איכא בסוטה מאי דליכא בעלמא דאלו בסוטה הכהן פותח הגלגולין מעצמן ואנן בעלמא קיי"ל דאין ב"ד פותחין לו לגלגל עד דטעין תובע וכו' ומודה ר"ה דבסוטה פותח הכהן אלא דשאני סוטה דהוי איסורא וכל ישראל ערבין זל"ז ומחייבי לאפרושי דאיסורא ובעלי דבר חשיבי וכו' יע"ש ועיין ברא"ש שם והארכתי בדבריו, אך שוב ראיתישם במ"ע שס"ז שהמנ"ח בעצמו הביא דברי הריטב"א ומפלפל בדבריו עיי"ש ובהשמטות שם בקומץ למנחה והעיר מחוה"מ סי' צ"ד עייש"ה וקצרתי בזה:
ועיין בספר מנ"ק מה שמתרץ על קושית המהרי"ט, משום דהעיקר הוא בדיקת המים על עון דזנות עם השבועה שנשבעת לשקר והקשה מהא דאין שבועה חלה ע"ד מצוה אך לשיטת הר"נ נדרים דלענין בל יחל חל א"ש דמשביעין אותה על העתיד וכשתעבור ותטמא מלבד האיסור זנות תעבור נמי על השבועה ויבדקוה המים והשתא נראה דאם אח"כ לאחר שהשקו אותה ונשבעה על העתיד הלכה אצל החכם והתירה שבועתה ומשכחת לה אשה שותה ושונה כשהלכה אצל חכם והתירה בדיעבד הוי התרה את"ד יע"ש וכ"ד תמוהין במחכתר"ה וכמו שכבר הארכתי בזה לעיל דלא שייך כאן נשבע ע"ד מצוה וכסברא שביארתי לעיל, וא"כ לא שייך כאן נמי התרה על השבועה שבאה רק לאיים והירושלמי מסופק בזה אי חייבות משום שבועת ביטוי כמו שהבאתי לעיל וגם יש לדון דעיקר חלות השבועה הוא על לאחר סתירה וא"כ אפשר ששייך כאן אין מתירין את השבועה עד שיחול, אך בלא"ה אין שייך כאן התרה כמובן וקצרתי, ומה שהעיר המנ"ק מהירושלמי דאמרינן שם זאת תורת הקנאות זאת תורת העולמים שאין האשה שותה ושונה ופירש הק"ע דקאי לר"מ דלר"מ באמת אין האשה שותה ושונה יע"ש כן הערותי גם אני והבאתי גם דברי הנועם הירושלמי שהאריך בזה לבאר שכן היא שיטת הירושלמי עיי"ש, ונראה דאף לפירוש הק"ע אין ראיה מהירושלמי דאדרבה יש לפרש כוונת הירושלמי תורת העולמים זו אין האשה שותה ושונה ע"כ די"ל „זו" פירש בשגלגל עליה על להבא אין האשה שותה ושונה, אבל בלא גלגל עליה שפיר שותה ושונה, וכדכתב המהרי"ט והק"א והמנ"ח הנז"ל, וע"ז קאמר ר"י דהעיד ר"נ דהאשה שותה ושונה יע"ש דשם הגירסא דרבנן בתראי סברי דבין מאיש א' ובין משני אנשים שותה ושונה יעי"ש:
ובמנ"ח מ"ע שס"ו שמסופק דלפי מאי דקיי"ל דהמים בודקין אותה על להבא, אם לאחר השתיה בא הבעל ביאה אסורה ואח"כ זינתה אם המים הללו ששתתה בעוד שהיה מנוקה מעון אם בודק אותה אז וכו' או אפשר כיון דאז בודקים המים ואז אינה מנוקה מעון לא עדיף משתתה מחדש דאינו בודק ונראה דאין המים בודקין אם או אינה מנוקה מעון וכו' את"ד, ולא עיין בספר קרבן חגיגה שמציין המל"מ הנז"ל ששה מספק בזה באריכות יע"ש כמה ספיקות בזה ומתרץ עפ"י זה קושית המהרי"ט יעש"ה, ומה שהקשה המנ"ח בהא דקאמר הגמ' לא כשאמר ר"מ וכו' דהאיך יעלה זאת על הדעת והיכן מצינו עונש ביד"ש על העתיד וכו', ולפמ"ש ניחא דזה הפי' דלא עלתה על דעת ר"מ דהמים בודקין מעכשיו היינו אם זנתה לאח"ז דהמים שאז בודקין וא"כ אע"פ שהבעל בעל בעילה אסורה בין השתיה להזנות מ"מ נבדקת כיון דבשעת השתיה היה מניקה מעון, אלא לכשתטמא המים מערערין וכו' היינו דהבדיקה היא מתחלת עתה וכיון דבא הבעל קודם ביאה אסורה אין המים בודקין וכו' עכ"ד, ועפ"י דבריו יש לפרש תיבת למפרע דבירושלמי שהביאוה התוס' לעיל וכמו שהבאתי שם בשם הקרבן חגיגה הנז"ל, וכן עמד על קושית המנ"ח בהגהות פורת יוסף כאן, וכוונתי לתירוץ שכתב בתורת הק' דמצינו כן לענין בסו"מ דנענוש על שם סופו יע"ש, וק', כתב עוד במנ"ח ואל יקשה האיך המים בודקין מכאן ולהבא הא צריך מנחה להקריב כבר כתבנו דמנחה קודם כשר ג"כ ובל"ז כך גזה"כ עכ"ל מילתא דפשיטא ולא היה כדאי לכותבו דהלא לר"מ מנחה זו די על להבא והשתא היה שתיה ואח"כ המנחה, וכשם שהמים פועלין על להבא כך המנחה פועלת על להבא וז"פ ומסיים בה המנ"ח דעיקר הפשט דנפ"מ לזה דאין המים בודקין אם בא באמצע, ביאה אסורה כי המים בודקים להבא ולא למפרע אבל זה א"י להעלות על הדעת כלל שתיכף תענש קודם העברה וכו' את"ד:
במנ"ח שם מ"ע שס"ו הקשה עוד דלמה צריך קרא לזה בגמ' דכריתות דמביא מנחה אחת לכל הקינואין, (וכמו שהביאו התוס' לעיל) הא בלא קרא ידעינן דדי לו במנחה אחת כיון דהתורה כתבה אמן אמן ודחז"ל דמגלגלין עליה בין מאיש זה וכו' א"כ ממילא נבדקת מכולם במנחה אחת, ולומר דדוקא באותו שא"י לשתות ע"י שלא קנא לה גילתה התורה דיכול לגלגל אבל כאן דהיה ע"י קו"ס לא וכו' יע"ש מה שתירץ ומחדש ד"ח, אבל בפשוטו נראה לתרץ כמו שמתרץ הוא בעצמו ז"ל לקושית המהרי"ט דנפ"מ בלא גלגול, ה"נ י"ל דנפ"מ בלא גלגול הבעל והו"א דהכהן צריך לצות שיביאו מנחות על כל אחת ואחת קמ"ל דלא, וגם תירוצו בעצמו שאמר אף שנדחה חוזר ונראה לי דע"כ צ"ל הכי לתרץ מה שהקשו התוס' ישינים שמה בכריתות שהקשו דלמה צריך קרא דלא מייתא אלא קרבן אחד הא בסוטה אמרינן לרבנן אין האשה שותה ושונה ולר"י באיש אחד ושני בועלים איני שונה עכ"ל וכוונתם הוא, וא"כ פשיטא דאם שתתה והביאה קרבן שוב אינו שותה עוד פעם ואיןשותה ושונה? ועכצ"ל כמו שכתבי התוס' הכא בד"ה ורבנן דכיון דמיירי קידם ששתתה היה כל הקו"ס וכבר נתחייבה בשתיה על כל או"א הו"א דלא נפטרה בשתיה אחת אבל הכא דמיירי ששתתה פעם ואח"כ היה הקו"ס א"כ בשעת קו"ס זו מעולם לא נתחייבה בשתיה לפי הדין דאינה שותה ושונה, וכן ראיתי בספר מקור חיים על הל' פסח ושם בסופו יש חדושים מאביו זצ"ל על מס' כריתות ומציין על קושית התוס' כריתית הנ"ל דבסוטה דף י"ח ישבו זה, ונראה ליישב כוונתו כמש"כ דבאמת כאן בסוטה לא הקשו זה דו"ק ותשכח, וכן עיין בהגהות רד"ל ז"ל שם (וראיתי אח"ז בס' עולת שלמה שהגיע לידי ושם במס' כריתות מיישב זה אך לא הזכיר עיקר חילוקו של התוס' שכתוב כאן במס' סוטה, כן נתעלם ממנו במה שכתב דלא יתכן זה לפרש"י בקדושין בנמכר ונשנה דלפירוש התוס' שם א"ש יע"ש ונעלם ממנו שכבר העירו והביאו התוס' כאן בד"ה קבלנו מהגמ' דקדושין י"ח עיין היטב כאן ומצודת השגיאה פרוסה על כל החיים לשכות לרגע דבור התוס') וא"כ לקושית המנ"ח נמי צ"ל הכי וכמו שכתב בעצמו ונזכרתי שבח"ס אהע"ז ס' צ"ו ח"ב הקשה קושית המנ"ח הנ"ל ועיי"ש מש"כ וגם מה שכתב על קושיות המהרי"ט יעו"ש ולהציל כבוד מרן הב"י ז"ל שם יעו"ש וגם בסימן ק"ב יעוין שם, ושם בסי' ק"ב מתרץ לקושית החו"י כריתות הנז"ל לפי שיטת הרמב"ם דסתירה עם ב' בנ"א מקרי סתירה ומשקה אותה א"כ איצטריך קנאות לנסתרה עם ב' בנ"א בפעם א' דמשקה אותה פ"א על שתיהן והו"א תיתי ב' מנחות קמ"ל דסגי לה במנחה אחת ועיי"ש עוד, ויש להעיר ולפקפק בזה, דלכאורה מילתא דפשיטא הוא וא"ל קרא:
עפ"י דברי הנו"ב מהד"ת והתו"ח שהבאתי לעיל אי נפקע זיקה ע"י קדושין וזנות יבמה, עיין לעיל היטב, יש לצדד בפסק הח"ס (ס' פ"ב בחאהע"ז ח"ב) בדבר שרצו להתיר ליבמה לינשא לשוק עד שיגדל היבם הקטן בן שש שנים ובטענה כי יש סכנה לנפשה אם תתעגן עד העת בהיא יעו"ש מה שהשיב רבינו הח"ס בחום קדושתו וברוב גאון תורתו, ושם בא"ד כתב ועוד הלא הבועל עובר על כל בעילה ובעילה ועל כל כח וכח וכו' ויהי' כל ימיו באיסור וכו' יעו"ש ולפי הנ"ל יש לצדד גם עפ"י קושית התוס' ואלה הפ' שר"ל דהקדושין מפקיעים הזיקה ועכ"פ הביאה האחת המותרת לו מצד סכנת נפשות, היא תפקיע הזיקה ולא הקדושין לבד ודו"ק, אלא כיון שהא אנן קיי"ל דאין ק"ת ביבמה לשוק מספק א"כ הוי לה רק ביאת זנות ואנן קיי"ל שי"י שזינתה מותרת ליבם ואין כאן איסור סוטה כלל, אבל לדעת התוס' דשו"י שזינתה אסורה יש לצרף לס"ס וכמש"כ בתו"ח שם וקצרתי, ועכ"פ משמע דזה היה להח"ס למלתא דפשיטא דאין הקדושין מפקיעין הזיקה וכדברי הנובי"ת יעו"ש: אגב אורחא עלה ברעיוני להסביר טעם המ"ד דאין קדושין תופסין ביבמה לשוק יותר מכל חייבי לאווין לפי מה שכתב הפ"י בגיטין דף מ"ג דהא דאין קדושין תופסין באשת איש הוא אף בלא הטעם דהוית מחייבי כריתות ומיתות ב"ד, אלא משום דכיון דמקודשת לראובן א"כ הרי היא ברשותו ואין לה יד לקבל קדושין מאחר יעו"ש, ולפ"ז א"ל דאין ה"נ ביבמה דאגידיה גביה דיבם וכמש"כ התוס' בד"ה שומרת יבם וכו' דהויא כארוסתו שזינתה מחמת דאגידא ביה יעו"ש וא"כ לכך גופא אין קרושין של זר תופסין בה אך ראיתי בדורש לציון דרוש ד שם הביא דברי הפנ"י הנ"ל וכתב עליו שדבריו נפלאים דאנן איפכא מצינו בגמרא (קדושין ס"ז) דאף דילפינן כולהו ח"כ מאחות אשה דלא תפסו בה קדושין עדיין מסופק הגמרא בא"א דתפסו בה קדושין אף שהיא ח"כ משום שיש לה היתר בחיי אוסרה וכו' יעש"ה אך השגתו יש ליישב דלק"מ די"ל פשוט דנפ"מ היכי שנתקדשה ברשות הבעל דנתן לה יד לקבל קדושין ואפ"ה אין תופסין בה משום דהוי ח"כ וראיתי סעייתא לדברי כה"ג כתב העונג יו"ט ס' קע"ט דעפ"י דברי הפ"י הנ"ל (וט"ס שם בקדושין מ"ג וצ"ל גיטין מ"ג) מיישב דעת הרמב"ן ז"ל באשת יבם קטן כיון דקני לה מדאורייתא אע"ג דליכא בה מיתה ודאי מ"מ לא תפסי בה קדושין משום קניות הקטן שיש לו בה עכ"ל ואף שיש לפקפק דאף שכתב הרמב"ן דקנה לה מה"ת מ"ח אפשר דוקא לעניני אישות, אבל לענין קנין רשותה וגוף שעבודה שאין לה יד שוב לקבל קידושיה לא ויל"ע בזה ואכמ"ל: לענין קושית המהרי"ט הנז"ל, יש ליישב עוד עפ"י מה שמחדש עוד הפ"י בקדושין כ"ז בתוס' ד"ה ונקה האיש מעון וכו' דהמים אין בודקין רק על עיקר השבועה אבל הגלגול מגלגל עליה אפילו אם אינה מנוקה מעון ואין המים בודקין אותה, אפ"ה היה מגלגל עליה כדי לאיים עליה דשמא מחמת השבועה תודה כמו שאר שבועות ממון ועיין שם בקונטרס אחרון אות מ"ד מ"ה ודבריו שם צריכין תיקון להבין, וא"כ א"ש דאף דמגלגל על להבא מ"מ אינו מעכב דיני הבדיקה וא"ש אבל דבריו הם נגד דבריהתוס' כמש"כ בעצמו שם, וגם מדברי ר"מ בעצמו שאמר שם, אלא לכשתטמא וכו' משמע דהגלגול היא דוקא במקום שהמים בודקין וקצרתי: שם ברש"י ד"ה ורב"י וכו' ולא אשני בועלים ובעל אחד כיון דקינא לה כבר ונמצאת נקיה נראה הדבר שאדם קנטרן הוא ומתכון להקניטה וכו' עכ"ל רס"י, נראין פשטות דברי רש"י דבכה"ג לא נאסרה לבעלה כלל דהו"ל כסתירה בלי קינוי, אכן עכשיו מצאתי בסי' מנ"ק שהעיר בזה מדברי רש"י והביא שהרמב"ם פסק בכה"ג דנאסרת לבעלה ותצא בלא כתובה יעו"ש.
וכן העתיק אחריו בהמאירי כאן שכתב מי שקינא לאשתו ונסתרה ושתת וחזר וקינא לה באותו האיש בעצמו ונסתרה אינו משקה אותה על ידו פעם אחרת אלא שאסורה לו ותצא בלא כתובה יעו"ש ונראה דאף לרש"י הקינוי אינו כלום דמתכוון רק להקניטה, מ"מ ע"י הסתירה עוברת על דת היא וכמו שטרח בזה המל"מ בהל' סוטה והגרע"א בכמ"ק, וז"פ, וד' יזכנו להעמיד הדת דת משה ודת יהודית: בהא דמשקה אותה הבעל איזה פעמים ע"י איש אחר דוקא, משמע דאפילו הוא גירשה ונשאה הוא בעצמו אותה האשה, מ"מ דין אחד הוא ולא הוי כתרי בעל וז"פ ובפרט לדברי רש"י וטעמו הנז"ל דהוי כקנטרן וכו', וכן משמע מלשון הרמב"ם פ"א הי"ג שכתב השקה אותה וגירשה ונשאת לאחר וכו' משמע דוקא נשאת לאחר אבל לו בעצמו, לא, וגם מבואר מהרמב"ם שמפרש בשגירשה, ומחזק אותו התימה על דברי רש"י שמצייר לה בשמת.
וצד תמה במקומה עומדת, ועל דבריו המסולאים צריכין לישב ז' נקיים על כל טיפת דיו כמו שכתב השל"ה הק' ומתוך הדברים עלתה ברעיוני לומר ישוב קצת שי"ל בזה גופא דלכך פירש דוקא בשמת דאי בשגירשה א"כ אף הוא בעצמו שלקח אותה בחזרה הוי לה כתרי בעל דס"ל לרש"י דכל שנשאה פעם שניה הוי ליה כאחר ודלא כמשמעות מהרמב"ם, אך גם זה דוחק ואינו מתקבל עם השכל הישר: והנה על לשון הרמב"ם שם דין י"ג שכתב דאפילי מאה ונשאת לזה אחר זה משקין אותה על ידי איש אחד „ואין אומרים וודאי שהוחזקה לזה וטמאה עד שיהי' שם עד" עכ"ל הזהב, מצטער אני מאד על שאיני זוכה להבין דבריו העמוקים דהלא אדרבה הכא מיירי דבכל פעם ששתתה מי המרים ונמצאת נקיה וטהורה כמו שהתחיל הרמב"ם שם בריש ההלכה שתת מי המרים ונקתה מהן וכו' וא"כ האיך הוה ס"ד לומר שהוחזקה לזה וטמאה? אם לא שנאמר דהא דנקתה מהך משכחת לה דזכות תלתה לה, ולכך כיון שהוחזקה כמה פעמים הו"א שוודאי טמאה ושוב אינה שותית וצע"ג בזה אי"ה: בירושלמי שהזכרתיו לעיל דאמרינן זאת תורת הקנאות תורת העולמים זו אין האשה שותה ושונה עכ"ל הש"ס ועיין במפרשים מה.
שדחקו בפירוש הדברים, ולולא דמסתפינא היתי מגיה דצ"ל בבית עולמים' ר"ל דזאת תורת הקנאות אינו נוהג אלא בבית עולמים לא בבמה וכדלעיל דף ט"ו וכן נמצא עוד בתו"כ פרשת צו פ' ב' זאת תורת המנחה לבית עולמים זאת אינה נוהגת בבמה יע"ש, ומזאת יליף שאין שותה ושונה וכדפירש הפ"מ בפירש הב' יע"ש ודו"ק: עוד על דברת התוס' (בדי"ז ע"א) דשייך בשני ספרים כשרים ספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים יל"ע ממנחות (דף צ"ד ע"א) דקאמר גבי תנופה דתנופה בחוברין ליכא משום דלא אפשר היכי ליעבד לינפו כולהו בהדי הדדי קא הויא חציצה לינף ולהדר ולינף תנופה אמר רחמנא ולא תנופות וברש"י שם משמע משום דתנופה אחת כתיב ולא שנים ושלשה תנופות וכן הגירסא בתוס' שאנץ לקמן י"ט ע"א ד"ה ונותנה וכו' כלומר דהשותפין יניפו זאח"ז תנופה אחת אמר רחמנא ולא שתי תנופות עיי"ש, ואפ"ה כי קאמר שם לינפו כולהו בהדי הדדי קא הוי חציצה אבל לולי זה או שהיו מניפים ואוחזים באיזה מקומות לא איכפת לן ולא אמרינן תנופה אחת אמר רחמנא ולא שתי תנופות ויש להאריך בענין זה ובענין זה יכול וזה יכול אי כוליה מילתא עבוד או פלגא ועיין בבית יצחק אור"ח סי' ל"ה ויש לחלק משם וקצרתי ותן לחכם וכו' הדרן עלך פרק היה מביא, בעזרת אלי ואלהי אבי והוא ישלח לנו את אליהו הנביא וכגשמי נדבה לנו יבוא, הוא יזכני ללמוד ולחדש בלי מפריע וביטול, בפ' שלישי הוא פרק היה נוטלשירי מנחה מש"כ בדף ס"ה דברי התוס' בכורות (כ"ז ע"א) דגבי תרומה לא מצינו שיצרוך בשים אכילה בגדולה וכו', וע"ז הקשיתי מדברי הירשלמי ביכורים פ"ב יע"ש, נזכרתי כי יותר יש לי להקשות שסתרו דבריהם בעצמם בתוס' זבחים (ע"ה ע"ב) ד"ה שביעית וכו' וא"ת תרומה קודמת לפסח יהא אסור לחמצה משום דקא ממעט באכילתה וי"ל דהכי עדיפא ליה ושרי משים דכתיב למשחה עכ"ל הרי דגם בתרומה קם דינא דהאי למשחה לגדולה, וצ"ל דאידך תירוצי התוס' שם סברי כהתוס' דבכורות, ולכך טרחו לתרוצי סוגיא באופן אחר, –ומש"כ להעיר דבקדשים לא מצי לאכול שלכד"א משום דהוי שלא כדרך שהמלכים אוכלין מלאתי עכשיו בעה"ש בק' ע"פ לתורה שהבאתיו בדף ע"א, באות י"א שהביא סברא זאת בשם הברוך טעם והוא כתב דלמשחה לגדולה אינו מעכב במצות אכילת קדשים דבעינן שינה לעכב, ושוב הביא הגמ' דזבחים דף כ"ח שהבאתי ומסיק דאינו מעכב עש"ה:
מש"כ (דף ס"ד ע"ב) לעינן הקטרת הקמוץ והלבונה אי בהדדי אי בזאח"ז, יש לעיין גם מגמ' דזבחים (ק"י ע"א) במשנה דהקומץ והלבונה שהקריב את אחד מהן בחוץ חייב ר' א' פוטר עד שיקריב את השני, ובגמ' שם דבעי ר' יצחק נפחא קומץ מהו שיתיר כנגדו בשיריים משרא שרי אי אקלושי מקליש וכו' ובפרש"י ותוס' שם, ועכ"פ משמע דאין קפידא כלל ומקריבן זה אחר זה ודו"ק: מש"כ בדף ס"ה מהסמ"ג דאם לא מלח כשר יש להוסיף דבעשין סימן קע"ט כתב הסמ"ג על זה דאמנם בברייתא תנא דמליחה מעכבת, ומשמע משום דמספקא ליה להסמ"ג בזה הלכה כמאן ונעלם זה מהגהות ח"ש למנחות שם דף י"ח ועיין בספר הר המוריה ברמב"ם פ"ה מהל' אי"מ: מש"כ בדף ס"ט להעיר על המל"מ דהא הוי איתחזק איסורה מצאתי אחרי חפשי ברמב"ם (דפוס ווילנא) (שאין בקביעות בידו) בהגהות עמק המלך שם שהעיר זה על המל"מ הנ"ל דאיכא חזקת איסור דעד עכשיו קודם שהחזירו לכבשן הוי איסור עכ"פ מדרבנן יע"ש והוא כתב דניחא עפ"י דברי הירושלמי דפליגי אליבא דרבנן אי נשתנה הכלי פסול וא"כ הו"ל ספק בדרבנן דנתאכמה אינו פסול כ"א מד"ס ובהחזירו לכבשן האש איכא נמי ספיקא והוי ס"ס בדרבנן ולכ"ע שרו עכ"ל:
מש"כ בדף ס"ח לענין בידו דבדבר שנתחדש אח"כ פנים חדשות, לא שייך לומר המעלה דבידו יש להביא גם סמוכין לזה, מקדושין (ס"ב ע"ב) דקאמר אלא מעתה הנותן פרוטה לשפחתי ואמר הרי את מקודשת לי לאחרי שאשתחריך ה"נ דהוי קדושין, הכי השתא התם מעיקרא בהמה השתא דעת אחרת ע"כ יע"ש ועיין בספרי אוריין תליתאי בדיני קדושין בהסבר דברי הגמרא שם ואגב נזדמין לי עכשיו ספר א"ש ומצאתי שכתב בהל' גירושין פ"ד דין כ"א בהסבר דברי התוס' דסוכה דף ל"ו שכתבו וצריך לחלק בדברים, וז"ל דהיכי דהדיחו על הדם מצד פסול שנעשה בגופו כגון שנשפך ועומד להתקבל ולזרוק בזה לא הוי דיחוי וכן כשמונח ביד הפסול, אבל אם הדיחוי הוא מצד אחר שהמזבח פגום בזה בידו לתקנו לא מועיל, דהא דחוזר ונראה מועיל לתקן את דחויו והוא כשהיה בידו לתקנו, בעת הדיחוי הא דוקא שנדחה בעצמותו, אבל היכי דהיה דחוי מצד אחר לא מועיל לתקנו מה שחזר ונראה ודו"ק עכ"ל ומלבד שאחר הודו"ק איני מובן, עוד נראה שהיה בהעלם עין ממנו דברי התוס' דכריתות שהעתקתי בפנים ועיין היטב כן ראיתי אח"כ בהגהות ציוני מהר"נ על הרמב"ם הל' סוטה פ"ג דין ט' שכתב דלכך פסק רבינו האבעי' לקולא משום די"ל הא הוי בידו, אלא דרבא אזיל לשיטתו דאף בידו הוי דיחוי אבל לדידן דקיי"ל דכל שבידו לא הוי דיחוי לכן פסק דכשר את"ד, גם מהרב דברי מלכיאל ח"ר נעלם דברי התוס' כריתות הנזכר:
מש"כ בעינין נוב וגבעון דלרש"י ז"ל החסרון הוא משום שלא היה ארון, וי"ל בזה קושית התוס' בד"ה ובית שהקשו דלמ"ל לרבות בית העולמים וכו' יע"ש די"ל דאיצטריך לרבות בית העולמים דהיינו הבית השני שנחסר שה הארון והוי כמו נו"ג ע"כ איצטריך לרבות גם בית העולמים, ואף שכתבתי שם לחלק מ"מ אנו צריכים לזה די"ל בפשיטות דאחר דמרבינין נו"ג ומרבינן גם בית העולמים דהיינו ימי בית שני ע"כ היו משקים כדין וכהלכה, ומד' ישא ברכה ובזה יש להבין נמי דברי המדרש רבה סדר נשא סי' ל"ה זאת תורת הקנאות אין לי אלא לשעה לדורות מנין ת"ל זאת תורת הקנאות הקנאות המקנא יקנא בשילה ובבית עולמים יכול אף בבמה ת"ל זאת עכ"ל יע"ש ודו"ק ועיין בענף ובעץ יוסף שם וקצרתי, ועיין בספרי פ' נשא ס' ע"ו דזה מחלוקת ר"י ור"י יע"ש ובמלבי"ם שם ולא ראה במדרש כאן דממעט במה מזאת: מש"כ דיש סברא לומר דמנחת סוטה לא בעי מליחה משום דדמי לקרבן מאכל בהמה, אמנם מצאתי בלמדי במדרש רבה פ' נשא שבסוף ס' כ"א מבואר שגם מנחת סוטה טעונה מלח שאמר וקמץ הכהן מן המנחה וכו' וקמץ והקטיר המזבחה מן הקטרת שאנועתידין לרבות כיצד מקטירו מולחו ונותנו על גבי אישים דכתיב וכל קרבן מנחתך וכו', ודברי בטלין ומבוטלין ועיין לקמן י"ט ע"א בתוס' שאנץ מש"כ בדף ס"ב בשם הבית יצחק לעינן גרם מחיקת השם, יעיון לשון הרמב"ם ז"ל פ"ג מסוטה דבמשנה דף ז' תנן שמאימין עליה ואומרים עשי למען שמו הגדול שלא ימחה על המים, אבל בלשון הירושלמי וכן הרמב"ם העתיק „אל תגרמי" לשם הגדול שנכתב בקדושה שימחה על המים ע"כ, וק"ל ומש"כ בדעת ר' ישמעאל הנה לפנינו בספרי פ' ראה פיסקא ז' תניא ר' ישמעאל אומר מניין למוחק אות אחת מן השם שהוא בלא תעשה וכו' ור"ג אומר וכי תעלה ע"ד שישראל נותצין למזבחותיהם ח"ו וכו' וע"ש, ובספרי פ' נשא פ' ס"ח אמר ר' ישמעאל ספרי מינים כיצד הוא עשה קודר את האזכרות ושורף את השאר ר"ע אומר שורף את כולה מפני שלא נכתב בקדושה ע"ש וכתב המלבי"ם דר"י ס"ל דשם שנכתב שלא בקדושה אסור לאבדו ולמוחקו שכן דעת הפר"ח וע"כ אמר שקודר ולא שורף, ולשיטתו בפ' ראה י"ל שלכן מחמיר ר"י יותר במחיקת השם אף שלא נכתב בקדושה ע"ש, גם י"ל לפי דעת הבי"צ דר"י ס"ל גרמא אסור, י"ל דר"ע נמי לא אמר דשורף את כולו אלא ע"י גרמא וכמ"ד אשו משום ממונו אבל לא בהספר גופא, אבל ר"י ס"ל דגם עפ"י גרמא אסור לגרום שריפה ומחיקה, ולכן קודר את האזכרות שבו ודו"ק כי קצרתי שלא להמשיך הענינים יותר מדאי, ועיין בש"ח בפ' ראה בשם המזרחי ונוסחה מוטעת נזדמנה לפני הבית יצחק:
מש"כ בדף ס"ט לענין מלאכה בהכלי אם מותר לטהר בו מצורע אחר יע"ש בשם הירושלמי והגר"א ז"ל, –יש להוסיף די"ל דנפ"מ נמי לענין סוטה אם השקה בו כבר סוטה אחרת ועדיין לא נתאכמו ולא בלה, י"ל דכשר להשקות בו סוטה אחרת וצ"ע בזה, מצאתי כעת (יום י"ז בתמוז תרפ"ב שיהפך ב"ב לששון לשמחה) בספר תורת האהל חדושי תורת משה יהושע בינו רשכבה"ג מהרי"ל דיסקין זצוק"ל דף י"ג שהביא ענין אחר דברי אגדה דבאגדה אמרינן דאין סוטה שותה כוס ששתתה חברתה עכ"ל ואפשר דהוא מטעם שכתבתי דכבר נעשית בו מלאכה: מש"כ בשם המדרש לענין שבר כלי, ראיתי שוב בירושלמי כי יש בזה מחלוקת לפי פירוש מפרשים ז"ל, וז"ל הירושלמי אית תנוי תני בכלי חרס אא במקודה אית תנוי תני אפילו במקודה וכו' כולה ענין מן דמר בכלי חרס לא במקודה כשניטל רובה מיעוטה קיים ומן דמר במקודה כשניטל מיעוטא ורובה קיים עכ"ל יע"ש ועכ"פ יש לעיין על הרמב"ם שלא הזכיר מכל זה כדרכו בקודש, דרך הזהב: מש"כ בדף ע' ההערה על רש"י לענין חיוב מלקות שאין כאן עבירה כלל מצאתי סיוע לדברי מדברי רבינו הסמ"ג מל"ת קצ"ט ח"ל והמכה לשם מוסר אינו עובר על בל תוסיף כמו ששנינו במכות דף ח' מה חטיבת עצים ביער וכו' יצא האב המכה את בני והרב הרודה את תלמידו ושליח ב"ד ונאמר בספר עזרא ואכה מהם אנשים ואמרטם עכ"ל וברוך שמו הגדול שכוונתי לאמיתו של תורה ועיי"ש מל"ת רי"ב ג"כ כזה, ועיין הגהת מרדכי כתובות לענין הכאת אשתו יע"ש: אך יש להתבונן עוד מהא דאמרו בגמרא דיבמות שם דף צ' דרצו לפשוט האבעי' מדראב"י דאמר שמעתי שב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה שלא לעבור על ד"ת אלא לעשות סייג לתורה ומעשה וכו' ושוב מעשה וכו' והלקוהו לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך?
ומשני מגדר מילתא שאני, והקושיא הוא דהרי חזינן דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת אפילו בקו"ע, מזה דמלקין ועונשין שלא מן הדין בין חיוב מיתה ובין חיוב מלקות, והשתא מאי הקשה מחיוב מלקות דהלא לפי מאי שביארתי אין כאן עקירת דבר מה"ת כיון שעושין ליסרו וליסור העם, ואין לומר דזה הוא גופא דמשני הגמרא „מגדר מילתא שאני" והכוונה הוא דלמגדר מילתא אין כאן עקירה כלל וכמו שביארתי, אין לומר כן, חדא א) דלא משמע כן פשטות הסוגיא וגם מקודם מהא דפריך מאליהו בהר הכרמל ג"כ משני מגדר מילתא שאני ושם א"א לפרש כן ב) הלא הרמב"ם ז"ל כשהביא דן זה בהל' סנהדרין פכ"ד וממרים פ"ב דין ד' מסיים בזה מכין ועונשים שלא כדין אבל אין קובעים הדבר לדורות ואומרים שהלכה ש הוא וכו' עייש"ה וא"א משום שאין כאן איסור כלל הלא יכול לקובעה לדורות ג"כ, אלא ע"כ מוכח מכאן דזה ג"כ מקרי עקירה דבר מה"ת וצדקו יחדיו דברי רש"י ז"ל, אך עדיין אני נבוך בזה דלפי דברי הרמב"ם האיך באמת קבועה לדורות להיות מכים מכות מרדות לעבור על לא יוסיף וכמו שפסק הרמב"ם פכ"ד מסנהדרין דין ח' ט' יעוש"ה וצריך בירור בזמן יותר מבורר בג"ה, ואפשר לדחות דמיבמות שם אין ראיה דהתם במעשה באחר שהטיח וכו' באמת אין עבירה כלל רק זה שהיה לצורך השעה למגדר מילתא ולכך הוי עקירה, אבל בעלמא להכות ע"ד שכבר גזרו בזה חכז"ל והעובר ע"ד נקרא רשע שפיר ומותר להכותו ויל"ע, והראני הגאון האדיר וכו' מהר"י דיסקין שליט"א מה שהדפיס בענין כזה בחוברת כנסת חכמי ישראל סי' קנ"הבשם „מקל נועם" בענין הא דמכין אותו עד שתצא נפשו דלאחר שעבר על העשה הוא דרבנן, אבל בכפיה שקודם העשה הוא מדאורייתא ובשם האחרונים הביא דהא דים רשות לב"ד היינו מצד דעשה דהוכיח תוכיח דוחה לאו דלא יוסיף וכו' יע"ש ובנימקי מהרא"י שהביא שם מסיים ואין לדקדק מהא דהוצרך למילף מקרא דברי קבלה במו"ק דף י"ח מנלן דמפקרינן וכו' די"ל דהתם שאני גבי הפקר יש לאו דלא תגזול ועשה דוהשבות ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ומש"ה הוצרך למילף מדברי קבלה עכ"ל, ועדיין צריך להתיישב בדברי הראשונים שכתבו למילף מדברי קבלה מנחמי' שאומר ואכם ואמרטם את ראשם, אבל עכ"פ משמע דלא הוי עקירה דבר מה"ת וצ"ל עוד עיין בזה, ודע דלשיטת הרמב"ם הידועה דלא תסור הוא מה"ת על כל דברי סופרים וראוי הוא ללקות מלקות ארבעים אלא שפטרו מפני שניתן לאזהרת מיתת ב"ד שמשום שכל חכם שממרה על דבריהם מיתתו בחנק וכמו שהביא הרמב"ן דבריו בספר המצות שורש ראשון ועי"ש בכל הנושאי כלים ובפמג"ד בפתיחה כוללת חלק הראשון יעש"ה והוא משום דכך התנו החכמים שלא ללקות ע"ד אלא מכת מרדות יע"ש ניחא דהוי ד"ת ממש וכמו בדאורייתא אבל לדעת הרמב"ן שם יקשה כנ"ל וגם לדעת הרמב"ם ז"ל עכ"פ קשה בדברי רש"י ז"ל דהלכה שאמרו בכל דבר לא יהי' גרוע מדבר של סופרים וא"כ שוב איכא לא תסור וע"ז אנו מלקים אותו וא"כ שוב אין כאן עקירה לאו דלא יוסיף ודוק, ועיין היטב ברמב"ן שם שורש א', ובהיותי מדבר בענין שלפני עם הגאון וכו' כבוד מהרי"י דיסקין שליט"א ומענין לענין כה הראה לי בספר תורת האוהל למרן אביו הגאון הקדוש רשכבה"ג מהרי"ל דיסקין זצוק"ל שם בדף ה', ואגב האירו לנגד עיני מה שנדפס שם בדף ל"ו בחדושי מכות וראיתי ושמחתי שזכיתי לכוון לעמק דעת גאון עמוק כמוהו ז"ל במה שכבר הדפסתי בדף ח' בהא מדוע לא חילק ר"י לענין מלקות בין איש לאשה יעש"ה כתב זאת גם הגאון ז"ל ובשינו מעט וז"ל ולרבנן ניחא כאן דכיון דלא קטלינן לה עבדינן לה ונקלה, ועוד דשא"ה דכתבו התוס' דלדידהו לא נתפרש בתורה איך לעשות באשה, משא"כ לענין הכאה שתרגיש יותר בהסרת בגדיה הוי בכלל עונשין דהוקשה אשה לאיש וכו' אבל לר"י קשיא ונ"ל דכמש"כ המפרשים דלב"ש דס"ל אסור הוצאה ביו"ט ואפ"ה לא רצו חכז"ל לעקור כל מצות שופר בשביל גזירתם כן נימא ג"כ דאם תאמר שלא יגלו כסותה א"כ אין אלו חלקות כלל ויהי' הדין לפוטרה לגמרי ונמצא הכל נעקר יזה לא רצו חכז"ל משא"כ בסוטה דאפי' אם לא עבדי פריעת ראשה מ"מ אין כל ההשקאה בטלה עי"ש ומה דמתקיים מלקות עכ"פ באשה כעורה לא נחתי חכז"ל לזה ונחשב להם כעקירת מצוה שלמה עכ"ל צדיק וצ"ע:
מש"כ בפרק א' דף מ"ה בענין הא דכתיב גבי שמשון כל מצאתי בעז"ה בפמ"ג לרגלי עיוני בענין מכת מרדות הנ"ל בפתיחה כוללת לאור"ח החלק הא' אות י"ז שהקדימני בזה במ"ש המלאך ואל תאכלי כ"ל טמא כענין כל חלב לרבות חצי שיעור הזהירה שאף ח"ש מענבים וחומץ אף בסייג לסייג הוי בשמשון וכו' יעש"ה ותה"ל שכוונתי: מש"כ בפרק א' דף מ"ט ע"ב מהפסוק וכי יגור אתך גר בשם הח"ס, ומהתוס' דיבמות מ"ח ע"א ד"ה עבד איש וכו', מצאתי עכשיו גם בספר תורת האוהל הנז"ל להגאון הקדוש מהרי"ל דיסקין זצ"ל זי"ע בפ' בא שכתב על פסוק זה איני מובן מי שלא נימול הא אינו גר כלל ופשיטא שלא יאכל בפסח וצ"ל אכשיולד לגר בן ביהדותו קאי שמילת בנו מעכבתו מלאכול בפסח עכ"ל וקשה דגם זה פשיטא וכדמבואר בפנים, גם ממעתיקי דבריו נעלם תוס' יבמות הנ"ל ויל"ע, ואפשר לומר ולמצוא קצת חידוש והוא, דראיתי למי שהקשה דאמאי לא ילפינן בגמ' דחולין דאזלינן בתר רוב מהא דמילת זכריו ועבדיו מעכבת, דילמא לאו אביו הוא ולשיטת הר"מ דספד"א לקולא, ונראה לומר דגם ממילת בניו שמעכבתו אינו ראיה משום דעכ"פ לא גרע זה הבן המוחזק מעבד יליד ביתו שמעכבתו שעכ"פ יליד ביתו הוא, ובכל אופן לפי האמת דאזלינן בתר רוב שפיר אמרינן דמילת זכריו מעכבת וא"כ י"ל דקמ"ל וכי יגור אתך גר וכו' המול לו כל זכר דגם „בגרים" מעכבת מלמד מלת זכריו הנולדים ובחזקת כשרים הם ואזלינן בתר רוב וחזקה, או ר"ל שגם דין יליד בית נוהג בו, לפי תירוץ הנ"ל דזכריו עכ"פ דין יליד בית להם ודו"ק:
מש"כ בדף ע"ג להקשות מדברי הרשב"א על דברי הפנים יפות עיי"ש, הנה יש לדייק בדברי הרמב"ם ז"ל (פ"ג דין ח') שכתב וכותב עליה בלשון הקודש וכו' וכותב כל הדברים שהשביע אותם בהם אות באות מלה במלה „וכותב את השם בכתבו" עכ"ל שצ"ע דלמה שנה עוד לומר שכותב את השם בכתבו, כיון שהקדים כבר דכותב בלשון הקודש שנאמרה בתורה, א"כ וודאי שצריך לכתוב את השם בכתבו, אבל לפמש"כ הפנ"י היה א"ל דכיון שבהשביעה אמר את השם בכינוי הו"א שכותב ג"כ בכינוי, קמ"ל דצריך לכתוב בכתבו ומקור דברי הרמב"ם הוא באמת מהילקוט שהביא הפנ"י „כדי שתהא יודעת איזה שם מוחק הכהן בשבילה", וכמו שכתבתי בפנים, ומה שכתב הרמב"ם וכותב כל הדבריםוכו' אות באות מלה במלה וכו', אף שנאמרה בכל לשון, והכתיבה צריך להיות בלשון הקודש דוקא? כבר הרגיש בזה בשו"ת בית יצחק שם בחיור"ד יע"ש, גם זה נשמע מדברי הרמב"ם דיש מקום לומר דאף דבעינן בלשון הקודש, אמנם לא צריך להיות דוקא בלשון שכתוב בתורה אלא יכול לומר בסגנון אחר דומיא לפירוש מלות שבתורה ובלשון הקודש דוקא, לכך כתב הרמב"ם שצריך להיות „אות באות ומלה במלה" פירוש מלשון האמור בתורה עצמה, ודו"ק וקצרתי: ברמב"ם פ"ג מהל' סוטה דין ב' כתב דמאיימין עליה „שלא בפני בעלה" ומפחידין אותה וכו' ומעשה ראובן וכו' על פשטו „ומעשה אמנון ואחותו" כדי להקל עליה וכו' עכ"ל והנה כבר עמדו על זה המחברים דמנ"ל דהאיום הוא שלא בפני בעלה דלא נמצא מקור לזה לא בגמרא דידן ולא בגמרא דבני מערבא, וכן מהא דאומרין בפניה הא דאמנון ואחותו ג"כ לא נזכר בגמרא ובהמאירי מבואר עוד יותר שמזכירין לה גם מעשה דדוד וכו' יע"ש, ובפירוש המשניות כתב הר"מ „ומן הדומה לזה ממה שיש במקרא", וצריך לומר דהרמב"ם דייק לה מהא דאמר בספרי (סי' ס"א) אומר לפניה דברי הגדה מעשים שאירעו בכתובים הראשונים וכו' יע"ש ומאי נינהו מכתובים הראשונים אם לא מעשה דדוד, ואמנון דמעשה יהודה וראובן בתורה הוא ולא כתובים הראשונים מקריא ומדאמר במשנה ובספרי לפניה מדייק דאבל לא בפני בעלה, ועיין בהגהות רד"ל שנעלם ממנו שהוא לשון הרמב"ם ובלשון המדרש מבואר ביותר שאמר (בפ' נשא ס' י"ד) ואומר לפניה דברי אגדה מעשים שאירעו בכתובים הראשונים וכו' ואומר לפניה דברים שאינן כדאי לשומען היא וכל משפחות וכו' יע"ש ומזה שמחלק בתרי אמירות משמע שהם שני דברים שאומר לפניה מהודאת יהודה, וגם מחטא אמנון ותמר:
מה שהבאתי שם בשם המנ"ח לענין אי בעינן כהן גבי מחיקה יע"ש צ"ע דהלא בספרי ילפינן זה מדכתיב וכתב את האלות האלה הכהן בספר ומחה וכו' מדכתיב הכהן בסוף דדוקא הכהן ולא אחר עיין במלבי"ם שם (ואף שמה שכתב דלא מהני ע"י שליח ל"ע דמדוע נפסל אם הכהן שלח ע"י שליח כהן לכתוב הפרשה, וציין חולין (י' ע"ב) ויצא הכהן מן הבית יכול ילך לתוך ביתו ויסגיר וכו', ובנדרים (נ"ו ע"ב) פרשו הרא"ש ותוס' דיכול לילך לתוך ביתו ויסגיר היינו ע"י שליח וכו' ת"ל אל פתח הבית יע"ש משמע דבלא"ה ע"י שליח נמי כשר ויל"ע), וא"כ י"ל דהאי הכהן קאי נמי על „ומחה" לומר דבמחיקה נמי בעינן כהן דוקא ומשום דכתיב כהן באמצע שדינן ליה נמי אלבסוף הפרשה, וכדאמרינן בש"ס הרבה פעמים כה"ג, ועוד מפורש הדבר בתוס' עירובין (י"ג ע"א) ד"ה אבל תורה וכו' א"נ בסוטה אין הכהן שעליו לכתוב מקפיד אם יכתוב שום אדם לשמה שלא ברשותו ומסתמא ניחא ליה אבל גבי גט מסתמא לא ניחא ליה לבעל עכ"ל והא דכתבו שום אדם צ"ל דהיינו דוקא כהן דכותי' ודו"ק: שם בגמרא (ט"ז ע"ב) ולקבליה לדם במנא אחרינא עיין במש"כ בפנים, והנה יש עוד מקום לומר עפ"י מה שהקשה מהר"ש קלוגער זצ"ל בשו"ת טוטו"ד מהד"ת סי' כ"ג, על הט"ז הידוע דמה דהתירה התורה בהדיא אין כח ביד חכז"ל לאסרו וא"כ איך אסרו חכז"ל.
לשחוט לתוך כלי או לתוך המים והרי מקרא מפורש אומר בפ' מצורע ושחט את הצפור האחת אל כלי אל מים חיים א"כ התירה התורה לשחוט לתוך הכלי ולתוך המים ואיך יש כח ביד חכז"ל לאסרו וצע"ג עכ"ל, ובזה היה טעם יפה לומר בס"ד כן, ועיין ש"ע יור"ד סי' י"א בבה"ט ובפ"מ שם בשם הפר"ח יע"ש, אכן קושיתו לק"מ לענ"ד לפי מאי שמסקינן שם בש"ע יור"ד סי' י"ב דבזה"ז דאין דרך עובדי עכו"ם בכך יש להתיר ועיין בש"ך שם, וא"כ בעת הנהגת דיני עבודה דמצורע באר"י שאין שם שום מקום לחוש לעכו"ם בכל מקום ובכל אופן מותר ודו"ק: מש"כ בדף ע"ה לישב הערת המנחת קנאות על האב"מ יעש"ה, נזדמן לנגד עיני עכשיו בשו"ת בית יצחק חיור"ד סי' קס"ה בתוך אות א', דמתרץ על הא דמקשה החינוך נהי שחל הנדר ניתי עשה ונדחה ל"ת דלכאורה י"ל אליביה דרבי דיש מעילה בקונמות והזיד במעילה במיתה, ואין עשה דוחה ל"ת שיש בה מיתה אך זה ליתא דתוס' כתבו בפסחים ל"ג דדוקא באכילה ס"ל לרבי במיתה ולא בהנאה וכ"כ על הגליון בא"מ סי' קע"ד במה שכ' לתרץ על דברי הרשב"א משום דס"ל לרבי דיש מעילה בקונמות ובמיתה וכו' והקשתי שם מהתוס' פסחים הנ"ל, וי"ל דתשמיש הוי כאכילה כדאמרינן המתעסק בחלבים וכו' שכן נהנה ועיין כתובות ס"ה דאמרינן אוכלת עמו וכו', ע"כ נכונים דברי הא"מ עכ"ל וברוך שכוונתי והמ"ק לא ראה זה, – כן נפל לי היום ברעיוני לספיקת המל"מ לענין מעילה בקונמות שהבאתי בפנים, דיש קצת ראיה ממשנה דמגילה פ"א אין כין מודר הנאה מודר מאכל וכו', הו"ל לומר נמי חומרא בהא דיש מעילה וכו' ודו"ק וקצרתי, ועיין בספרי אורין תליתאי דף ל"א ל"ב: מש"כ וחקרתי בדף ע"ג לענין אין כותבין מגילה להתלמד בה אי מותר בשאר לשונות, יעוין בטורי אבן מגילה דף ח' ע"ב בד"ה רשב"ג וכו' דמשמעמשם דאסור גם בכל לשון וכן שם בד"ה אין בין וכו' כתב מפורש ואפשר דאפילו למ"ד כותבין ה"מ בלה"ק אבל בכל לשון לא דתרי קולי לא מקלינן שתהא נכתבת מגילה לבד ובכל לשון עי"ש, וברוך שהאיר עיני בהלכה זו:
מש"כ בדף ע"ח לענין טומאת ידים בפ' סוטה יע"ש, בזה י"ל קצת הערת הט"א מגילה דף ח' דקאמר הגמרא ולטמא את הידים זו"ז שווין, והקשה מס"ד דאין מטמאין וכי גרע תו"מ שיש בהם יותר מפ"ה אותיות ממגילה בעלמא וכו' מיהו י"ל משום מזוזה דייק לה ממתניתין דמטמא וכו', את"ד וי"ל דבמזוזה הו"א דלא שייך הך גזירה דטומ"י משום דעל פי רוב קובעים אותה על מזוזות הבית ולא משהי' לה בעין בין אוכלים, קמ"ל דמ"מ גזרו בה: מש"כ בדף ע"ו לענין חיוב כתובה דרבנן דמהני לענין דאורייתא מצאתי סעייתא לדברי בדברי הריטב"א שבועות (דף ל"ב) בהא דאמרינן הכל מודים בעד מיתה שחייב, כתב הריטב"א וז"ל יש מקשין למ"ד כתובה דרבנן למה העד חייב קרבן וכו' ולאו קושיא היא דרחמנא בכל כפירת ממון חייב קרבן והכא כיון שהבעל מחויב לה מדרבנן כפירת ממון גמור הוא וז"פ עכ"ל ועיין שבועות (דל"ה ע"א) אמר איש פלוני ליתן לי ר' זוז וכו', ומוסבר יותר כמש"כ בפנים, וקצרתי: מש"כ בדף לענין קושית הראש יוסף בחולין י"א מצאתי בשו"ת תורת חסד חאהע"ז לסי' ו' אות ו') שכתב להעיר בדבר חריף לפ"ד המל"מ דלא מועיל תשובה בזה דס"ל שגזה"כ הוא שלא יעשה המקום נס זה אלא למי שלא בא שום ביאה אסורה מימיו, א"כ לפי"ז סוטה ששתתה ובדקה המים הרי עי"ז נתברר בבירור גמור שבעלה הוא מנוקה מעון ולפי"ז מי שקנא לאשתו ונסתרה ואח"כ זה האיש שנחשד עליה הוא בעצמו ג"כ קינא לאשתו והשקה ובדקוה המים נימא שהותרה לבעלה הך סוטה קמייתא שנחשדה עם איש זה שהרי נתברר שהאיש הזה לא בא שום ביאה אסורה מימיו וז"ד שלא שמענו מעולם ופשיט בכ"ד דכל שאמרה איני שותה או שאמר בעלה איני משקה או שגירשה שוב היא אסורה לבעלה לעולם וא"א לברר היתרה בשום אופן וענין כלל וכו' ולפ"ד מיושב ג"כ קושית העולם שהביא בספר ר"י על חולין אהא דיליף הגמרא התם דאזלינן ב"ר ממכה אביו ואמו וכו' עי"ש ולא רציתי להאריך ומבואר להמעין עכ"ל: מש"כ בדף ע"ח בד"ה ועם וכו', נשמט מלבאר דאף דפרש"י גם על ק"ש כן דלמפרע פסול הוא בתיבות, מ"מ י"ל בשיטת התוס' כך ולחלק יצאתי: לדף י"ז מש"כ על התוס' דרצו לפסול שני גיטין משום ספר אחד אמר רחמנא ולא שנים יג' ספרים מצאתי בשו"ת בי"צ חאור"ח סי' ל"ה שמסביר לה דברי התוס' דבגט בעי ספר כריתות שהספר כורת ואם כורת בשני גיטין אף אם הם כשירין כ"א עביד פלגא לסברת הגמ' ב"ק נ"ג רק אם כשר גט אחד בשנים או בשלשה חתיכות ה"ה בשני גיטין מאי איכפת אם כ"א עביד פלגא כריתות גם בזה כשר אבל בתר דילפינן דגט אחד ל"מ בשני או בשלשה חתיכות ה"ה דל"מ ב' גיטין דכ"א עביד פלגא כריתות ול"מ שנים ושלשה חתיכות שיעשה כ"א פלגא כריתות ומיושב קושית הטורי אבן מגיטין פ"ו וכו' עיי"ש והנה מלבד מה שיש לפקפק על עצם הסברא דפלגא כריתות ויל"ע בגיטין דף ט' ובדברי רע"א שם עוד יש לעיין דמאי יעשה שם האי סברא גבי שתי מגילות לתוך כוס אחד: מש"כ בדף ט"ו בענין הוספה אי הוי עקירה.
ראיתי גם בספר יגל יעקב שעם התוספי הרא"ש למסכתין שהאריך בזה והביא מספרי חכמי הספרדים והרב יד מלאכי והעיר על דברת הלח"מ הנז' בפנים, עייש"ה. וכן כתב בענין זה דעליו לערבן לתרץ קושית המהרש"א והח"צ וכו' יעש"ה.
יעיין בשו"ת עמודי אש: מש"כ בענין הגשה בדף י"ד מדפי הגמרא, מצאתי בס' למודי ד' לימוד כ"ב שהעיר בזה והביא דברי התוס' יו"ט ומיישב עפ"י דברי המהרי"ט בחידושיו לקדושין דלא מתחלה עבודה בקמיצה וז"ש א"צ כהן דהיינו לפסול זבח דאלו בשחיטה כתבו שם דכשרה בזה, ומש"כ הרב תיו"ט במגילה שם וז"ל וכמו סמיכה ושחיטה דא"צ כהן ה"נ תנופה והגשה ע"ש.
דבריו תמוהים ושוב ראיתי לה' המגיה כספר מגילת ספר לאווין ש"ט עורר ע"ז יע"ש ועיין לשון רש"י לקמן ריש פ' היה נוטל, והגשה תחילת קמיצה וכו' עיי"ש: מש"כ בדף ע"ה בענין אי סוטה דמי לד"נ, עיין בתוס' רעק"א ביבמות אות סמך בפ"ו מ"א ובשו"ת רע"א סי' רכ"ב, יעש"ה ופסול בה עדות מיוחדת, ועיין בשו"ת זכרון יוסף חאע"ז ס' ד': מש"כ בפרק ראשון בשבועת אבימלך וכו' מצאתי ששאילת הראשונים היא בכל ההערות והוא בספר המאירי לנדרים דף ז' ופירש בה משום שהה עברו על השבועה תחלה ואע"פ שבזו מיהא לא הוצרכו לכך שהרי צבר זמן השבועה, מ"מ נראה דעתם שעל כל זרעם נשבעו וניני ונכדי על כל היוצאים מאותו שלשלת משמע וכו' יעו"ש וכל רז לא אנוס מהם זלה"ה:מש"כ בפ"ק דף י"א בשם החמדת שלמה בענין חשש דשאלה גבי כתונת יוסף יעו"ש מצאתי עכשיו בשו"ת תו"ח סי' ל' שהביא דברי הח"ש ולהוכיח מזה לענין דינא דמותר להתאבל בכה"ג מהא דיעקב התאבל על יוסף, ומש"כ עוד שם להקשות גבי יהודא ותמר וכו', לק"מ דברא"ש ספ"ק דב"מ משמע דלא פשיטא ליה כ"כ אי חשש שאלה היא מדאורייתא ואפי' אי נימא דמדאורייתא מ"מ בודאי אין להוציא תמר לשריפה משום חשש זה וכש"כ לפ"ד הנוב"י חאהע"ז סי' מ"ג יע"ש א"כ היכי דליכא חזקה המנגדת ל"ח לשאלה כלל ולק"מ: מש"כ בפר"ק לענין שם שלום אי נמחק, עיין הלכות קטנות למהר"מ גלאנטו ח"א סי' רפ"ב בענין כזה יעוש"ה: מש"כ בדף י"א דסתם אחיו הוא לאו אחיו מאמו יע"ש הנה אם נימא כן גם בלשון חכמי המשנה יל"ק קושית התו"ח בריש פ' אלו נערות דתנן ועל אשת אחיו וכו' וטרחו בה בירושלמי כמו שהובא בתוס' ובתוס' יו"ט ע"ש והקשה בתוס' חדשים דנימא דאיירי באשת אחיו מאמו דאינה זקוקה ליבום יע"ש וכדמדומה שכן הקשה נמי אחד מבעלי הגהות על הש"ס דפוס ווילנא, אבל לפי הנ"ל אתו שפיר אם גם הלשון חז"ל כך, כי באמת אמרו לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד: לדף י"ז מש"כ בשם הרמב"ם „ובכל זמן משקין את הסוטות" כתבתי על הגליון דז"פ דלא משקין בשבת ויו"ט משום מחיקה והקרבה והשקאה גופא הוי כדינא נפשות ועוד דהוי דין ומשפט כתיב ביה אלא דלענין חוה"מ מבואר הדבר ועיין ירושלמי מוע"ק פ"ק הל' ב' ועושין כל צרכי רבים אלו הן צורכי רבים דנין ד"מ וכו' ומשקין את הסוטה ושורפין את הפרה וכו'.
ובירושלמי שקלים פ"ק עיי"ש וברע"ב שם, ושם, יע"ש שוב אתי לידי ספר ערוך השולחן על הל' סוטה ומצאתי שם באות ע"ו שכך כתב בפשיטות אך לא הזכיר אודות חוה"מ: מש"כ בדף י"ז בדבר להראות מקורו טהור של הרמב"ם ז"ל שאמר דפרשת סוטה צריך לכתוב דוקא בלה"ק יע"ש נראה על פי מש"כ הרמב"ם (פ"ג מהל' חגיגה ה"ה) בהא דפרשת הקהל נאמר בלשון הקודש דוקא, כתב הרמב"ם דבלשון הקודש הוא קורא שנאמר תקרא התורה הזאת בלשונה אע"פ שיש שם לועזות עכ"ל נראה דמלשון הזאת קא דריש, ובוודאי מצא הרמב"ם דרשה זאת א"כ הכא נמי כתיב ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת אף שקאי על עשיה נימא נמי דמזאת קא דריש דבעינן הכתיבה דהוא עשיה דוקא בלה"ק ואף שהשבועה היה בכל לשון בהא אפקי' קרא וגם דהוה רק קריאה, אבל הכתובה י"ל דבעינן התורה הזאת כלשונה וכה"ג מצינו ביבמות פרק י"ב מ"ג חלצה ורקקה אבל לא קראה וכו' ר"ע אומר חלוצתה כשירה וכו'.
כל דבר שהוא מעשה מעכב וקריאה דבור בעלמא הוא ע"ש ובתוס' שם דק"ה מה שהקשו מעקימת שפתים יע"ש ובתוס' רעק"א שם ובתפארת שם, וה"נ כן הוא, אבל בכתיבה אף שהוא כדיבור אבל מ"מ מעשה נמי הוי דמעשה הכתיבה בוודאי הוי מעשה, וא"כ על מילי דעשייה קאי ועשה לה וכו' התורה הזאת, ויש לדחות וזאת אין לומר דמדכתיב „וכתב" א"כ דוקא בלה"ק הוי כתב, אבל לא בלשון אחר, זה ליתא דהרי קיי"ל באהע"ז סי' קכ"ו ס"א כותבין הגט בכל כתב ובכל לשון בין שהוא כתב הכותים ובין שהוא כתב ישראל וכו', וכתב הב"ש ס"ק א' אע"ג דכתיב בתורה וכתב ש"מ כתב עכו"ם נמי כתב הוא ועיין ב"י ונ"מ לענין שבת וכו' יע"ש ועיי"ש סי' קמ"ב סעיף ז' ובביאור הגר"א שם ודו"ק הרי דמלת וכתב וכתוב שבתורה הוא בכל כתב שהוא וה"נ י"ל דוכתב היא באיזה כתב שהוא, ועוד י"ל על הערות הבי"צ דמדוע לא קחשיב זאת במשנה דאלו נאמרין, י"ל דתנא ושייר וא"ל מאי שייר דהאי שייר י"ל דשייר אמירת בפני נכתב ובפני נחתם דכתב הרמ"א שם סי' קמ"ב דצריך לאומרו בלה"ק ואף דהוי מילתא דתקנת חכז"ל מ"מ חשיב שם במשנה גם מילי דרבנן כמו תפלה וברכות כ"ג, יעיי"ש באהע"ז בביאור הגר"א.
ויש לדחות דהתם לאו משום קדושת הלשון אלא טעמא אחרינא איכא למילתא עיין שם ברא"ש שממנו מקור הדברים וקצרתי, ודברי הב"ש אהע"ז הנז"ל נעלם מהרב משנה ברורה בהלכות שבת סי' ש"ו שלא הביא כן בשמו דכתב עכו"ם מקרי כתב לענין שבת מדהוי כתב לענין גיטין וכ"כ הב"ש כנז"ל: למש"כ בדף י"ח על התוס' מהא דברירה בדבר לח יעו"ש עיין בחולין דף מ"א ע"א ד"ה ת"ת וכו' דמתבאר דהא דקאמר כגון דאית ליה שותפות בגויה עיקר האיסור הוא משום תערובת דנאסר חלק חבירו משום שמערב בשלו יע"ש והקשה בפתח הבית סי' ו' דא"כ נחלוק השתא ונאמר הוברר חלקו למפרע ותירץ דאתיא, כמ"ד אין ברירה יעו"ש ולפמש"כ יל"ע בזה, ובדברי השאג"א דיני חמץ ובמק"ח הל' פסח ובבית אפרים ח' אור"ח בזה ובס' זכרון שמואל ואכמ"ל, וע"ד מש"כ תירוץ על הרמב"ם (דפ"ד מה'.
איסורי מזבח), מצאתי שכן הקשה ותירץ השואל בשו"ת זכרון יוסף (חיור"ד סי' י"א) יע"ש שכ' ואמרתי דהתוס' ס"ל דבלי ברירה לא שייך ביטול דאימא כולהו חליפי כלב וטלאים דבהדי נינהוודמי הכלב נתפשטו בכולהו וזה דעת היש"ש שהניח דברי הרמב"ם בצ"ע וכו' יעש"ה ועיין בענין זה דברירה חל בלהבא בשי"ת אמרי בינה חלק א' בסימן י"ב יעש"ה: עיין מה שהארכתי בדף י"א בהא דחמר דאמרה טהורה אני וכו', הנה יש עוד להעיר בעיקר הדבר האיך וכיצד סמך על דבריה והאמינה על כל תשובותיה אף שע"א נאמן באיסורין, מ"מ לא בע"ד בעצמו, ובפרט אם חשבה לזונה, ובשלמא על הא דאמרה טהורה אני אפשר דנאמנת דהאמינה לה תורה כמש"כ וספרה לה לעצמה – ועיין שו"ת חו"י סי' קפ"ב ודו"ק אבל על שאר הדברים צ"ע בזה למעיינים: לענין שני ספרים ועל דברי התוס' שהארכתי בזה לעיל עיין גם בשו"ת מהר"מ מינץ סי' א' ועיין בשלום ירושלם לירושלמי מס' מגיל' דף ה' ע"א מה שהעיר על הביאור מרדכי, ושם הביא בשם הקרית ספר להרב המבי"ט בהל' מזוזה דמסתפק אי ד"ז דאין כותבין תפילין ומזוזות על ב' עורות אם הוא מדרבנן או שהוא מה"ת ע"ש ויש להעיר בזה ואכמ"ל: מש"כ בדף ט"ז מדפי הגמרא דצפור דרור מעכב והבאתי ראיה מהא דשחטה ונמצאת שאינה דרור יקח זוג לשני' יע"ש נעלם ממני לפי"ש דברי המל"מ בשם הרמב"ן ז"ל על התורה ועיין בבית הלוי חל"ג סי' כ"ו סעיף ד' מה שהעיר על דברי הרמב"ן אלי ויש לי ג"כ מה להעיר אך ראיתי לקצר: מנחת פתים בהיותי עומד בכאן הגיע לידי ספר ערוך השולחן להגאון המפורסם האב"ד דק' נאורדאק זצ"ל על הלכות אבהע"ז ח"ש ושם בסימן קע"ח סידר הלכות סוטה בסדר יפה והגון, והוסיף נופך משלו כדרכו בקידש בכל חיבוריו הנחוצים ובעיוני בהם מצאתי בכמה דברים שיש מקום להעיר עליהם ע"כ אמרתי להשים איזה מטעמים על עריכת השולחן בבירור ובישול כל צרכם:
א) שם אות ח' עוד יראה לי שזה שע"א נאמן וכו' אבל מאיש אחר איני נאמן וכו' עכ"ל, מבואר בכ"ז במל"מ פ"א מסוטה דין י"ד יע"ש ובחיבורי לעיל דף ב' ע"א וע"ב, שם באות י"ג ולכן יכול לקנאות לה משני בנ"א וכו' אבל אם נסתרה עם אחד לא נאסרה עליו דהוי כסתירה בלא קינוי וכו' עכ"ל, במשל"מ פ"א מסוטה סוף דין ג' מבואר איפכא וז"ל וז"פ דמש"כ רבינו ונסתרה עם שניהם כאחד לחידושא נקטיה כלומר אע"ג דלא עבדא איסורא בהסתר זה וכש"כ אם נסתרה עם אחד מהם דוודאי האומר שלא תסתרי עם שנים מכש"כ שמקפיד שלא תסתר עם אחד אלא שרצה להקפיד דאפילו עם שנים לא תסתר, והיכי דאמר שלא תסתרי עם פ' והלכה ונסתרה עם שניה פשיטא דאינו שותה דלא חשוב הסתר כיון דהיו ב' ודוקא היכי שמקפיד חשוב הסתר כנ"ב עכ"ל, ועיין בשו"ת חתם סופר חאהע"ז סי' צ"י ובסי' ק"א בד"ה ועוד ודו"ק, (וכן העתיק זה המנ"ח במ' שס"ה אות א' יע"ש בתחילת הדיבור): שם אות י"ד איתא בגמ' שחוף מקנין על ידו וכו' וקשה כיון שאינו מתקשה הרי בעילתו באבר מת והרי הרמב"ם עצמו פסק בפ"א מא"ב דבא"מ אין זו ביאה כלל וכו' עיי"ש כבר הרעישו בזה חכמי הדורות שלפנינו בשו"ת שער אפרים בקונטרס אחרון שם בעל המחבר מ"י ובן המחבר ש"א יעש"ה וביד המלך פ"א מסוטה דין א' עייש"ה חידושי דינים בזה ועיין בים של שלמה יבמות פ"ו סי' י"א שמחמת קושיא זו תפס לעיקר פיר"ח בתוס' סוטה שם, וכתב דלפיר"ח שחוף משמש הוא באבר חי, ועיין בב"ח בפ' קע"ח, וכבר האיר עינינו בזה הרב המאירי במשנה דלקמן ריש פ' ארוסה, דגם לפירש"י לפעמים מתקשה מעט בכדי העראה וכו' יע"ש וסרה הקושיא הגדולה שלהם וז"פ וכמש"כ המחבר ובמנ"ח מ' שס"ה הביא בזה דעת הלבוש, ודברי הס' עצי ארזים ומה שתמה עליו יע"ש וכן מבואר שם החילוק בין דרך אברים לכאן יע"ש, שם אית כ"ח ושוטה פשיטא שגריעא מקטנה ואין לה רצון כלל וחרשת נראה דדינא כקטנה וכו', ועיין היטב בפ"ת סי' קע"ח סק"ז בשם המקום שמואל ושו"ת רעק"א ועוד, ועיין בשו"ת בר ליואי סי' ו' חאהע"ז:
שם אות ל"ג כתב דאפילו גירשה ונשאה לאחר הגירושין אינו יכול לקנות לה עוד משמעון עיי"ש מצאתי לי תנא דמסייע למש"כ לעיל בחידושי דף פ"ה פ"ו ובשיטת רש"י שם יעו"ש, שם אות ל"ה אשה שקינא לה בעלה ונסתרה וכו' יכולה לומר איני שותה אפילו אינה אומרת שנטמאה ע"כ, יעוין בתוספתא פ"ב דין ב' עד שלא נמחקה המגילה אמרה איני שותה או שאמרה טמאה אני או שבאו עדים וכו' ועיין בחסדי דוד ובמנחת בכורים, ודו"ק במנ"ח מ' עס"ה באות ה"ב, שם אות ל"ט ולא אשת שוטה דמילתא דפשיטא הוא דלא שייך והביא איש את אשתו שאין בו שום דעת ע"כ, אינו מדויק דאי כשנשאה כשהוא שוטה אין כאן קידושין כלל וכמש"כ בסעיף לד שם ואי שנשתטה אח"כ כבר הזכיר בזה הרמב"ם דב"ד מקנין לה ולא הבעל וכמבואר בדף כ"ה ובדף כ"ז ע"א יעש"ה: שם וכן מי שאומר איני משקה אינו יכול להשקותה עוד וכו' והסברא תמוה ולמה לא יהא ביכולתולהשקותה עוד כשהיא מרוצית וא"ל דמסתמא יודע בעצמו איזה חטא וכו' עכת"ד, כן הסביר נמי המנ"ח מ' שס"ה באות ה"ג מהנשים שאינן שותות יע"ש, ועיין היטב באבני מילואים סי' י"א אות א' מש"כ בזה על התוס' דיבמות, ובאמת לפ"ד נוכל לומר גם על עיקר ההשקאה דנדחה דהיינו המים ומה ששיך לזה ועיין מה שכתבתי בגמ' דף ט"ז ע"ב ובתורת הקנאות שם וקצרתי, שם אות י"ב ומש"כ שמאיימין עליה שלא בפני בעלה מסברא כתב כן וכו' אך מש"כ שמושיבין אותה ביניהם לא ידעתי מנ"ל הא, ע"כ עיין מש"כ לעיל בשירי מנחה בזה, ועיין בס' נתה"מ, ולא הרגיש על מה שכתב הרמב"ם ממעשה אמנון ותמר עיין מש"כ בחידושי, ועיין בס' א"ש הל' סוטה:
שם סעיף ס"ג ונוטל הקומץ ומקטירו על מזבח והשירים נאכלים לכהנים ופשוט דמגבל המנחה במים בלבד עכ"ל, נ"ב אין זה פשוט אלא מחלוקת היא בש"ס מנחות דנ"ד ע"א דאמר ריב"א מנחת חוטא מגבלה במים וכשירה וכו' דמר סבר מאי חריבה משמן ומר סבר חריבה מכל דבר ועיין רמב"ם פי"א מפסהמ"ק דין י"ד וכמו שכתבתי בזה בדף ו' ובדף י"ד עיי"ש באריכות ודוקא בדיעבד פסק הרמב"ם שכשר וא"כ אין זה פשוט, ובטעם פסקו של הרמב"ם דדוקא בדיעבד ולא לכתחילה, נראה להסביר מצד אחר עפ"י מאי דאמרינן בסוכה (ל"ה ע"ב) של תרומה טהורה לא יטול דפליגי בה ר' אמי ור' אסי חד אמר מפני שמכשירה לקבל טומאה יע"ש בפרש"י, וה"נ י"ל מה"ט לכתחילה לא ישים מים מפני שבוודאי מכשירה לקבל טומאה ואף שהתם פירש הרמב"ם מפני „דשמא מכשירה" הוא דאמרינן דלכתחילה לא יטול, אבל הכא דוודאי מכשירה, י"ל דגם בדיעבד יש לפסול, י"ל דכל עיקר דין זה הוא רק פסול דלכתחילה ודו"ק ועוד דהכא יש טעמים אחרים להקל משום דהוי במקדש ואין שכיח טומאה ואין טומאת ידים במקדש, לכן י"ל דלכתחילה לא יגבלה במים, וכה"ג ראיתי בהגהות הרש"ש שם בסוכה שהעיר דלפ"ז לכאורה יש לאסור קמח תרומה שלא הוכשר ללושו במים ע"כ יע"ש ובמק"א הארכתי בזה ליישב הערתו עפ"י דברי התוס' זבחים ע"ה ע"ב ד"ה מדמי שביעית וכו' יע"ש ודו"ק וקצרתי, שוב אח"ז מצאתי סעייתא לדברי בשו"ת משיב דבר חאור"ח סי' ל"א דהקשה שם מדוע גבי לחמי תודה כתיב ברבוכה מצות אלא צ"ל דבמנחות היו מוזהרין שלא להכשיר החיטים והקמח לפני לישה משום שמירה מטומאה כמו באתרוג של תרומה שאין נוטלין משום שמכשירה וה"ה קדשים ומזה הטעם איתא בפסחים דחיטים של מנחות אין לותתין אותן, ולא משום חשש חימוץ וכו' יעש"ה, הרי דהעיר ג"כ באופן כזה, ולפלא עליו שלא מו העיר מהגמרא דלעיל דמנחת חוטא מגבלה במים וכשרה ואף דבכל המנחות לשין בשמן דג"כ מכשיר מ"מ י"ל דהתם גלי קרא וכך הוא מצותו אבל הכא מנ"ל דמותר לגרום טומאה בדבר שאין חיובו בכך וכיון דבכאן לא היו שמן שיכשיר אותו א"כ גם מים היה צ"ל אסור ליתן, ויל"ע עוד בזה, ואגב יש להעיר כי הרגשתי בדברי רבינו חננאל בפירושו לסוכה שם שמפרש הא דאמרינן מפני שמכשירה פירושו הוא „כלומר משוי לה מנא" יע"ש ויל"ע בדה"ק ואכמ"ל:
שם ס' ע"ג דעד שלא נמחקה המגילה אם אמרה איני שותה שומעין לה והמגילה נגנזת וכו' והמים נשפכין ואינן כשרין להשקות בהם סוטה אחרת שהרי בעינן לשמה כמ"ש עכ"ל, דברים אלו באו שלא בדקדוק לענ"ד דמשמעות הלשון הוא דקאי נמי על המים דאינן כשירין להשקות בהם סוטה אחרת משום דבעינן לשמה, ובאמת לא מצינו זה דהמים בעינן לשמה וברמב"ם ובגמרא ליתא לשון זה כלל דהמים נשפכין באמרה איני שותה קודם שנמחקה המגילה עיין בפ"ד דין ד' ודין ו' ותמצא ושיטפא דלישנא הוא ולדעתי באמת כשר המים לגבי סוטה אחרת כיון דלא בעינן לשמה בזה, שוב ראיתי שבלשון התוספתא כך היא שנויה בפ"ב הל' ב' דעד שלא נמחקה המגילה אמרה אינו שותה וכו' המים נשפכין ואין בהם משום קדושה ומגילתה נגנזת וכו' ומנחתה מתפזרת וכו' יע"ש אבל כנראה גם שם ט"ס הוא, וכנראה מהעתקת הרמב"ם ז"ל, ואפשר דהטעם הוא דנשפכין משום דבעינן שוב מים קדושים וכיון שנתבטל ענין שתיה זו עבור אשה זו, המים חוזרין להיות חול גמור ע"י ששם אותם בכלי חרם, ועיין בתוס' מנחות שהבאתי בחידוש' שם ודו"ק, ועיין רידב"ז בירושלמי פ"ג דין ג' בד"ה תני ועיין בחסדי דוד שם על התוספתא, ועיין בירושלמי פ"ג הלכה ג' ובשירי קרבן שם ויל"ע בזה שוב ראיתי בהגהות חשק שלמה לקמן דף כ' שהעיר על התוספתא הנ"ל כנז"ל עכ"פ דברי המחבר צ"ע וגם נגד דברי הרמב"ם ז"ל, שם סי' ע"ט ואם השקה כשר ותמיהני דבגמ' שם נשאר בתיקו והספק הוא מטעם ברירה ע"ש והא אנן קיי"ל א"ב ואולי משום דאין זה ברירה גמורה ע"ט בתוס', עכ"ל מצאתי בע"ה כמו שכתבתי אני בחידושי שביארתי כן כוונת המאירי שהקשה זה ושוב תירצתי אני כמש"פ המחבר עפ"י דברי התוס' עיין בפנים באריכות וברוך שכוונתי:
שם סי' ע"ח כתבה אגרת שלא בשרטוט פסולה וכו' הו"ל להזכיר ספיקת התוס' אי מהני שרטוט אח"כ ועיין מש"כ בפנים (בדי"ז ע"ב) והנה מצאתי כתוב אצלי על גליון ספר התרומה על מה שכתב ברמזיו בהל' גיטין סי' קי"ב דהכותב גט צריך שרטוט „תחלה" י"ב שיטיןכמנין גט עכ"ל נ"ב אולי מדייק „תחלה" לא אח"כ לאחר שכתבי הגט כמי שנסתפקו מזה רבעהתוס' בסוטה י"ז ועיין בשי"ת רעק"א עיי"ש עכ"ל, אבל מדלא הזכיר מזה בפנים שם סי' קי"ב נראה דיש לדחות, אלא כוונתו הוא במש"כ תחילה, היינו לכתחילה וחסר כאן למ"ד וכוונתו כי בדיעבד אין פסיל הגט וכמו שכתב בסי' קט"ז הכותב גט יעשנו לכתחילה ארכו יותר על רחבו וכו' וז"פ, ועיין היטב בשו"ע אהע"ז סי' קכ"ה סעיף י' ובאחרונים שם ובס' י"ג שם ובפ"ת שם בשם הרדב"ז ח"ג סי' תקצ"ג, ולא ראו בלשון ס' התרומה הנ"ל: שם ואם כתבה ישראל או כהן קטן פסולה שנאמר וכתב הכהן וממילא דבעינן גדול שכשר לעבודה עכ"ל הנה טעם זה שהוסיף אין בו כדי נ"ט דמי יאמר לנו דהוי עבודה שפסול בה קטן, גם א"כ יצטרך להיות בן עשרים לכתחילה כמו שמבואר בחולין דף כ"ד, וכל בעלי הגהות ומפרשי הרמב"ם ובמנ"ח ועוד פירשו משום חסרון דלשמה והעירו דא"כ יתכשר בגדול עומד על גביו יע"ש ועיין בתוס' חולין י"ב ע"א אך ראה זה מצאתי שפירש כה"ג בקרן אורה לדי"ז בסוף הדיבור המתחיל מה משפט ביום כתב בטעמא דהרמב"ם דפסל כהן קטן בזה"ל וכ"כ בחי' נזיר בפ' ב' נזירים דכל היכי דבעינן כהן, קטן לאו כלום הוא דבקטנותו אין עליו מעלת כהונה בכל מעשה דבעי כהונה כמו לגלח מצורע עכ"ל וגם בזה יש לעיין דא"כ למה צריך קרא איש למעט קטן שפסול לעבודה עיין חולין שם ובפרש"י, ואי דבאמת נפיק ליה זה מהאי קרא למעט קטן דאין עליו מעלת כהונה כלל, זה אינו במשמע והעיקר הוא דאינו איש, וגם במשמע דדוקא לדבר שהוא עבודה פסול אבל לא לדבר שאינו עבודה אם לא במקום שכתוב איש או יש לנו מיעוט אחר גם יש לעיין בחולין די"ב י"ג בהא דקטן יש לו מחשבה דנקיט דוקא שחיטה ולא שאר עבודות משום די"ל כנ"ל דשחיטה כשרה גם בזר ובקטן הוא רק משום פסול מחשבה, אבל בשאר עבודות דפסול בזר איכא גם פסול זרות אצל קטן ולא מצאתי מי שיעיר ששם בחולין מדוע נקיט דוקא מילתא דשחיטה אבל מילתא דא צ"ע רבה, ויש לעיין בהל' נש"כ סי' קכ"ח סל"ד ובמג"א ובט"ז שם ובמחצית השקל שם בשם רש"י מגילה דכ"ד ע"א יע"ש ודו"ק וקצרתי, ואף שבע"מ ג"כ נושא את כפיו מ"מ ישראל לא, וכן בכאן צ"ע אי כהן בע"מ כשר כיון שאינו עבודה ובחפשי מצאתי שהרגיש בזה המנ"ח שס"ה וכתב דפשוט דאפי' כהן בע"מ מ"מ דוקא גבי עבודה ולא בדבר אחר שצריך כהן כמבואר במס' מכות והבאתי בח"ז לענין נגעים ע"ש עכ"ל, ובזה ניחא נמי מה שהעיר שם המנ"ח דחרש ושוטה אינו מבואר בר"מ אפשר דכשר בעומד ע"ג ולא נתמעט אלא קטן וצ"ע עכ"ל ולכאורה צ"ע דהלא בלא"ה הוי להו בע"מ כמבואר במשנה דבכורות מ"ה ע"ב ועיין שו"ת נו"ב מהת"י ועיין אור הישר הידוע אבל לפי מאי שהקדים דבע"מ כשר ניחא וז"פ (ויל"ע בע"פ): וכן יש לעיין היטב בטעם הרדב"ז שהביא המג"א בהל' שבת ס' רפ"ב סק"ו דאין קורין לכהן קטן למנין ז' ובשם הרי"ט כתב דאם אין שם כהן אלא קטן קוראין אותו והוסיף המג"א ול"נ דמ"ע דוקדשתו לא נאמר על כהן קטן דהא כתיב כי את לחם אלהיך הוא מקריב וקטן לאו בר עבודה הוא עכ"ל, ובמהרי"ט שם סי' קמ"ה חל"ר כתב ולמאי דאמרינן דכהן קורא ראשון מדאורייתא דכתיב וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון וכו' השתא נמי דאין שם כהן גדול יכול לקרוא כהן קטן דכבוד הוא לזרעו של אהרן וכו' יע"ש.
וכנראה לא עיין בפנים רק מה שהביא הכנה"ג ועכ"פ יש לדחות מכאן וקצרתי ונפ"מ נמי לדינא למש"פ הרמ"א שם סי' קכ"ח דאין לשמש עם כהן משום וקדשתו, א"כ בקטן מותר או חרו"ש או בע"א כיון דלאו בר עבודה הוא לדעת המג"א ויש לסלק בזה כמה הערות עיין מל"מ הל' עבדים וקצרתי, ודבר זה צ"ע דהלא מ"מ חולק בקדשים ועיין בזבחים ריש פי"ב שגם קטן אוכל בקדשים, אף שזר אסור וע"כ צ"ע לי הקטן דבר זה, גם יש לעיין מהא שהעלה הפר"ח בתשובת מים חיים דמותר ליתן לכהן קטן פדיון חמש סלעים דבן יע"ש הובא גם בקצה"ח סי' רמ"ג סק"ד, ועיין בנתיבות שם ובעונג יו"ט סי' צ"ט ועוד, ועיין הגהות יד אפרים ליור"ד סי' ס"א ובמהרי"ט אלגאזי פ"ח אות פ', ובח"ס חיור"ד סי' רצ"ב ובאמרי בינה דיני פה"ב סי' א' והביא בשה החק"ל דכתב משום דבפירוש גילתה התורה בפ' במדבר ונתתם הכסף לאהרן ולבניו ומזה ילפינן דדוקא לזכרי כהנים צריך ליתן וכו' וכיון דמשמעות בן בכ"מ הוא אפילו קטן וכו' וכיון דגלי קרא דסגי בנתינה לקטן מהני אף בלא הגיע לעונת הפעוטות דבנו כ"ד משמע יע"ש וכולם לא העירו מהא דאין מעלת כהונה עליו ויל"ע בחק"ל שם ותמהני על מה שראיתי בשו"ת מהר"י אשכנזי סי' מ"ז חיור"ד שחכם אחד נסתפק בזה אי כהן קטן כשר לעבודה, יעו"ש ששוב נזכר המחבר מאלו המקומות שיש לפסול כהן קטן, אך הקשה שם דא"כ הו"ל לפשוט מזה דכהני שלוחי דרחמנא דאל"ה למה צריך קרא ת"ל דאין שליחות לקטן ולקרבן של עצמו בלא"ה אין יכול להקדיש יע"ש שמסיק דנפ"מ למופלא הסמוך לאיש עיי"ש, ועיין בעולת שלמה ריש זבחים ובספר מנחת ברוך סי' כ' כ"א ואכמ"ל בזה:שם אות פ"ט בגמ' שם יש בעיא השקה בסיב מהו בשפופרת מהו תיקו ולא ידעתי' למה השמיטן הרמב"ם וכו', כבר הרגישו בזה הק"א והמנ"ח כאשר הבאתי בפנים חיבורי באותו הדף שם באריכות:
שם סי' פ' וי"ל דביוצא הכל מודים שאין נפסלים דלא מצינו פסול יוצא בדבר שאינו קרב למזבח, עכ"ל נ"ב בלא"ה לא מצינו בזה גבול מחיצות שיפסלו ביוצא, שו"מ בהגהות ל וירושלם בירושלמי במכילתין פ"ג הלכה ג' שכתב בזה"ל אולם בחידושי הגאון מוהר"ח כהן הנדפסים מחדש בחידושים הנספחים שם בסופו כתבתי עוד ראיה דאין בהם משום קדושה דאל"כ הוי נפסלים ביוצא ועי"ש מה שהארכתי בענין הזה ואכ"מ עכ"ל ואין בגבולי הספר הנ"ל עוד כתב שם בעה"ש ואם נטמאו המים יש להסתפק אם צריך אחרים אם לאו עכ"ל עיין בפנים יפות על התורה בפ' נשא שכתוב מפורש דלכך הוצרך להיות כלי חרס סלא תטמא הכלי בשפתותיה ותחזור ותטמא את המים והמים צריכין להיות קדושים וטהורים וכו' יעוש"ה והועתק דבריו בס' מ"ק וכמו שכתבתי בזה בדף י"ד ריש פ"ב ובדף ו' – שם אות פ"ה וכ"ש ששתיה אחת די בעד כולן שהרי אפילו בשתיה אחת הוא מתנה טל אחרים כמ"ש ע"כ, עיין מה שהרגישו בזה דא"כ באמת למה צריך קרא מיוחד תורת הקנאות, יעיי"ש ועיין בת"ח למס' כריתות ומה שכתבתי בפנים סוף פ"ב, שם ודע שדבר פשוט הוא שמגילת סוטה צריך קלף מעור בהמה טהורה והכי איתא בירושלמי ע"כ, הלא כבר העתיק כן בסי' ס"ב לשון הרמב"ם דאח"כ מביא הכהן מגילה של עור טהור כמו ס"ת יכו' ע השמטה לענין מה שכתבתי אי מותר לסחור במה שנדר על עצמו, מצאתי גם בשו"ת מהר"י אשכנזי חיור"ד סי' כ"א שנו"נ בזה ומדחה הראי"ה מב"מ יע"ש שהביא שוב מדברי שו"ת שו"מ להגאון מלבוב בזה יעוש"ה ויל"ע בהוספות לספרי אוריין תליתאי הארכתי עוד בזה: בענין דאמר ר' תנחום חנקי כתיב, עיין בתפארת ישראל קדושין פ"ג אות מ"ה שפירש הוא בכוונת הגמ' דחנקי כתיב יעו"ש: בהא דאמרינן בדף י"א איוב ששתק נדון ביסורים, עיין ט"א חגיגה דף ה' ע"א על הפסוק ותסיתני בו לבלעו חנם וכו' עיי"ש:
בדין מלבין פני חבירו ברבים ושאין לו חלעה"ב ראיתי בספר אחד וגם בשו"ת מהר"י אשכנזי הנ"ל בסי' מ"ז דדוקא בפניו הוא יע"ש, אך בספר מצות הלבבות בהלכות הלבנת פנים באות י"א כתב דאם אומר על חבירו איזה דבר שבאם יתודע הדבר יתבייש חבירו ברבים הוא ג"כ מכלל מלבין פני חבירו ברבים אפי' אם אומר כעת שלא בפניו עכ"ל ופשוט דכ"ז נלמד מתמר שהיה ג"כ שלא בפניו וכו' יע"ש, וכן פסק שם באות ד' דמדין תורה מחויב למסור למיתה ושלא להלבין פנים יעש"ה ומביא השע"ת לר"י שהבאתי: מנחה חריבה פרק שלישי דף י"ט דף י"ט ע"א במשנה ונותנו על ידיה, ופרש"י להניף פירש לאפוקי מאי דנותנין על ידיה כדי ליגעה וליראה אותה כמו שמפורש לעיל בפ"ק וברמב"ם פ"ג דין י"ב י"ג ומפורש שם דכפיפה מצרית זו באין משירי הלשכה, וכמו שהארכתי בזה בפ"ק (ח' ע"ב) ד"ה ואח"כ וכו' יע"ש: שם הניף והגיש קמץ והקטיר וכו' כבר הביא בגליון הש"ס דבתוס' סנהדרין ותוס' מנחות מוכח דגרסתם היה קמץ „ומלח" והקטיר, ובתוס' שאנץ כאן מבואר יותר שכתב הניף והגיש קמץ והקטיר אבל מלח לא קתני דהא פשיטא דכתיב על כל קרבנך תקריב מלח וכן במנחות לא קתני מלח, אבל לעיל ר"פ היה מביא קתני לה וכו' יע"ש, ומדבריהם סתירה גלויה למש"כ לעיל בפ"ק דף י"ד דיש סברא לומר אליבא דכ"ע דקרבן סוטה לא יהי' טעונה מלח משום דקרבנה מאכל בהמה תפל בלי מלח ועיין מה שהבאתי שוב מהמד"ר בשירי מנחה לעיל, והיה בהעלם עין ממני גירסת התוס' אלו, אך אליבא דרבן גמליאל יש מקום לומר כך ויש מקים ליישב סתם מתניתין דהכא דלא קתני מלח וכפי שמוכח גם גירסת הרמב"ם בהל' סוטה פ"ג וכמו שכתב בגליון הש"ס מנחות (י"ח ע"א) שם, ולעיל בדף י"ד תני מלח ואפשר דהוא הטעם כמש"כ דאולי באמת ס"ל להרמב"ם דמנחת סוטה לא בעי מלח:
שם בגמרא לא תותב אכרעיך עד דמפרשת לו ע"כ עיין בגהש"ס בשם התוס' נזיר כ"ד ע"ב ד"ה אמר שמואל וכו' וכן פירש בתוס' שאנץ אל תותב אלא תעמוד ואפשר להוסיף עוד עפ"י דאמרינן במגילה (כ"א ע"א) רכות מעומד וקשות מיושב לכך רמז לו שאצלו הוא אינו קשות אלא רכות ומעומד סגי וכו', ועיין בהקדמת הגאון המחבר קשות מיושב שבעל יע"ד טעה בלשון גמרא זו שבמגילה הנ"ל כאילו אתמר רכות מיושב קשות מעומד ע"ש: שם הא כיצד מניח ידו תחת ידי בעלים ומניף עכ"להא דצריך להסיק עוד הפעם הא כיצד והיכי היי אמינא אחרת, י"ל פשוט דקמ"ל דגזה"כ הוא כה"ג דוקא ולא היי חציצה כמו שהקשו התוס' בקדושין ל"ו ע"ב ועיין בתוס' שאנץ כאן על הגליון או כדפירשו התוס' שם בתירוץ השני לכך אמר הא כיצד דתחת יד בעלים ממש מניח, וז"פ ועיין בתוס' ד"ה וכהן וכו' כה"ג ע"ש: שם בתוס' ד"ה היה נוטל וכו' ומצינו למימר דקידוש המנחה היה כשירה בזר מיהו מצוה בכהן וכו' יע"ש, עיין לעיל דף י"ד ע"ב דמבואר כן ובחידושי שם וכן משמע הסידור בלשון הרמב"ם פ"ג דין י"ב י"ג בקאי הכל על הכהן דקאמר ואח"כ מביא עשרון קמח שעורים משל בעל ונותנו בכפיפה מצרית וכו' ויל"ע: שם בתוס' ד"ה וכהן מניח וכו' דתנופה בכהן, עיין במהרש"א, וקצ"ע דלאשמיענן דבר זה שמבואר היא בתורה וכמו שמתמה בגמרא תנופה מנלן והניף כתיב בה? ולולי דברי התוס' היה ה"ל דאתו עוד לאשמיענן דכהן מניח „ידו" מתחתיה בלא מפה וכמו שמסקו התוס' בשם הירושלמי או י"ל דהכוונה במה שאמר וכהן וכו' דהיינו כהן אחר דבאמת לעשות כל מעשה סוטה של קריעת הבגדים ופריעת ראשה היו מטילין גורלות מפני שהוא עסק מכוער כמו שמבואר בתוס' פ"ק דף ח' בשם ירושלמי ובמל"מ הל' סוטה פ"ג דין י"א, ולכך קאמר שהיו מביאין אחר דהיינו כהן זקן או אפילו כהן ילד שאין יצה"ר מצוי לשעה פי' רק לתנופה לחוד ולא זה הוא שעשה לה פריעה ופרימה וכו' ומ"מ יל"ע על הירושלמי דמתמה ואין הדבר מכוער וכו' ואין מתמה על כל מעשה סוטה שאוחז בבגדיה וכמו שהארכתי בזה לעיל פ"ק דף ח', ואפשר אליבא דר"י דאמר אם היה לבה נאה לא היה מגלה פריך ודוחק, ואלא ע"כ דגזה"כ הוא וצ"ע בזה:
שם בא"ד סוטה גודמת שני כהנים מניפין על ידיה וכו' הביאו התוס' ירושלמי זה הכא ולא להלן דף כ"ז בדין דגודמת אינא שותה, להורות טעמא דהך מילתא דבעי שני כהנים שעמד בזה בקרן אורה ועיין במפרשי הירושלמי, והוא פשוט דאחד יהיה במקום הבעלים דהיינו הסוטה שהיא הבעלים כמו שבא בפרש"י ז"ל ועיין בהגהות מלא הרועים, והוא משום שליחות האשה וא"כ כשהיא גודמת כהן מניף תחתיה ושליחות מהני בתנופה וכדפסק הרמב"ם פ"ט מהל' מעה"ק הל' ט"ו וסיים משא"כ בסמיכה ע"כ ואף שהיא גודמת א"כ א"ר לעשות שליח דכל דלא מצי עביד שלוח לא מצי משווי, כ"כ האחרונים דבכה"ג לא אמרינן כל מילתא דאיהו לא מצי עביד וכו' דרק פומי' הוא דכאיב ליה ועיין תוס' ישינים עירובין מ"ג דהוכיחו דבכתיבת הגט לא בעינן שליחות משום דבסתמא איירי קרא שכל אדם יכול לגרש את אשתו ואפילו ידיו קטועות ע"כ ולפ"ז צ"ע: שם וי"ל דפליגי אי בעינן קרא כדכתיב, – עיין שו"ת חות יאיר סי' קס"ז בענין זה אריכות ודעת הרמב"ם בזה יע"ש ועיין בספר ארצות החיים הל' תפילין הביא דבריו ופלפל בזה, שו"ר שהרצ"ח כאן העיר בשם החו"י, ובאמת בחו"י שם בסוף דבריו העיר מספ"ד דסוטה והיינו הך ופלא שלא הזכיר גם דברי התוס' דכאן, ושם ועיין בקרן אורה שלא ראה החו"י הנ"ל: ויש לעיין לשיטת הירושלמי דהשתיה אינה מעכב מה שהיא גודמת, אלא שאינה יכולה להניף ולכך כהנים מניפים על ידיה, הלא תנן במנחות (י"ח ע"ו) לא הניף כלל כשרה? וצ"ל כדר"י דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת, וה"נ ראוי בעינן, וכדמבואר שם ח"י ע"ב ועיין מכות י"ח ע"ב וכמו שכתבו התוס' לענין סמיכה, ויל"ע בנזיר שם דף (מ"ו ע"ב) דפריך ומי מעכבא והתניא זאת תורת הנזיר בין שיש לו כפים בין שאין לו כפים ושה בתוס' בע"א ד"ה ומי לא מעכבא פירוש לרבנן והתניא זאת תורת הנזיר בין יש לו בין אין לו ולהאי לישנא ס"ל דה"פ כשם שבאין לו כפים דין הוא שתעכב דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת ה"נ תנופה מעכבת וכו' ויל"ע, ואין בידי הקרן אורה למסכת' נזיר להאיר עיני בזה שם, ואכמ"ל, ועיין יבמות פ' מצות חליצה דגודמת חולצת בשיניה ועיין תוס' חילין כ' ע"א ועיין שו"ת מנחם עזריה, וכן ה"נ י"ל להניף בשיניה: ועוד י"ל בהא דתני ר' חייא סוטה גודמת שני כהנים מניפין על ידיה ובבלי דדין אמרינן דגידמת לא היתר שותה כלל דכשתמצי לומר בדברי הרמב"ם פ"ב דין ג' אמר דונתן על כפיה פרט למי שאין לה כף „או שהיתה עקומה או יבשה שאינה יכולה ליקח בה" אפילו כפה אחת שנאמר כפיה עכ"ל ובוודאי מצא דברים אלו באיזה ספרא וספרי ואף שבמציאות יש לה ידים אלא שחסר הפעולה היוצאת מהם ויבשה גבה של עוף הוי כמחוסר אבר, מ"מ אי משום דבענין קרא כדכתיב, הלא יש לה כפים ואף שאינה יכולה ליקח בה מ"מ יכולה ליקח ע"י אחרים שיסיעייה ואף שנוכל ללמוד דבר זה, מהא דממעט מאמרה האשה פרט לאילמת ואף שיש לה פה, אלא.
שאינה יכולה לפעול על פיה ופומה הוא דכאיב לה, מ"מ יש לומר כמש"כ התוס' לקמן י"ז ע"ב דאף אי לא בעינן קרא כדכתיב מ"מ הלא לא יכלה לקבולי שבועה יע"ש (ונאריך שם בזה אי"ה) וא"כ י"ל דלא פליג ר"ח עם הברייתא שלנו דר"ח מיירי בגודמת שיש לה כפים אלא שיבשה או עקומות ולכך שותהכיון שיש לה כפים ואף שאין יכולה לפעול עמהם, הם, ואפשר לפרש נמי הא דאמר כהנים מניפין על „ידיה" פירוש שמסייעין על ידיה (ועיין בפרה (פי"ב) האשה מסעדתו וכו' יע"ש בתיו"ט) אבל בחסר לה לגמרי י"ל דמודו ר"ח דבעינן קרא כדכתיב ומעכב דאינה שותה וברייתא שלנו י"ל דמיירי בכל אופן וכדפסק הרמב"ם ז"ל ולא באתי אלא לעורר וכל פטפטיא דאורייתא טבין וכו', וראיתי מובא בשם החסל"א חאור"ח במי שיבשה ידו השמאלית דיניח בימין ומקורו מקדושין הנ"ל בעוף שיבשה גפו דמקרי מחוסר אבר והשיגו עליו דמדברי הרשב"א שם מבואר להיפך דדוקא גף שכל כחו בגפו מקרי מחוסר אבר ולא בשאר אבר וא"כ ה"ה בארם שיבשה ידו לא מקרי מחוסר יד עיין שו"ת ב"ש חאהע"ז סי' קמ"ח ובק"ס סי' נ"א ובמ"פ סי' כ"ז חידושי אור"ח ובשם הירושלמי יומא פ"ב ה"ג דמעשה באחד שיבשה זרועו והיה מקטיר קטורת ולא הוי בע"מ משום זה, וסעייתא לסברא דידי שכתבתי בדעת רח"א: שם ואיני חוצץ וכו' ומשמע מכאן דע"י מפה שרי ויל"ע בס' ש"ח מערכת חתן, ועיין בתוס' שאנץ כאן ועיין בתוס' יו"ט בכל המקומית ובביכורים שם פ"ג מ"ו בד"ה ואוחזו בשפתותיו ובתוס' מנחות ס"א ע"ב ובמנחות שם צ"ג ע"ב בעי ר"י מטלית מהו שתחוץ וכו' ושם צ"ד ע"א קא הוי חציצה וכו', וגם אשה מביאה ביכורים אלא שאינה קוראה וא"כ תנופה בעי, ואפשר דתנופה דבשעת קריאה לא בעי אבל דלאחר קריאה בעי ועיי"ש ברע"ב ויל"ע בדין זה, ובב"ת פ"א ע"ב מבואר דבכל דין ספק שמביא ואיני קורא, הוי דין תנופה ועיין בתוס' שם ד"ה דמקדיש להו וכו' וקצרתי:
שם בתוס' ד"ה ואחר ישקה וכו' ונראה דל"ד נקט וכו' דכיון דכתיב ומחה ממילא שמעינן וכו' יעש"ה ועיין תוס' שאנץ לקמן בע"ב שהקשה זה ותירץ דמקרא ומחה לא ידעינן אלא דצריך שיהא הדיו יכול למחות ומ"מ שלא ימחוהו כיון דראוי למחות קמ"ל האי קרא שצריך למחות לגמרי ע"כ ועיין הגה"ה שם ואפשר דפשוט כוונתי דבעינן ראוי למחות, אבל אם לא מחה לגמרי לא מעכב וכדר"ז יע"ש שכך מורה לשונו, וכן מבואר בתוספי הרא"ש ודוחק, והנה אין להעיר דא"כ בשבת נימא דלא יהא חייב במוחק עד שימחוק לגמרי שאין רישומו ניכר כלל, והנה לפי דברי התוס' שאנץ בוודאי א"ש, אלא אפילו לדברי התוס' נמי יש לחלק דהתם נא כתיב ומחה אלא במלאכה תליא מילתא ומלאכת מחשבת אסרה תורה ואף שרישומו ניכר וקצרתי: שם ע"ב מערערין אותה ומשקין אותה בע"כ וכו', ופרש"י כלומר פותחין פיה שלא בטובתה ושופכין מז המים לתוך גרונה וכו', עכ"ל יל"ע קצת מלעיל (ח"י ע"א) בשפופרת מהו דרך שתיה בכך או אין דרך שתיה בכך תיקו עכ"ל ובחידושי שם, וצ"ל דבדיעבד אינו מעם וי"ל ג"כ הטעם דהרמב"ם משמיט זה כמו בהערותי לעיל ובמנחת פתים לעיל, ויש לחלק: שם לא עשה ולא כלום, לעיל שם י"ז הלשון הוא, פסולה, ועיין בשו"ת מנחם עזריה סי' צ"ט שהובא בתוס' רעק"א נדה פ"ט מ"ז, וצ"ע דמאי הו"א שעוד יגרע בכאן, ואפשר הו"א דצריך להתחיל על הסדר מתחלה ועיין סנהדרין (דף מ"ט ע"ב ודו"ק) ודוחק, ואפשר דלשין המתנה לחוד ולשין אמוראים לחוד: שם הא מכתב כתבי לה, פרש"י „כהן" למגילה וכו', מבואר דבעינן כהן, וכן מבואר בלשון הגמרא לקמן דקאמר דשלא כדין עביד „כהנים" דמחקו וכו' דבדין עביד „כהנים" דמחקו וכו', מבואר דגם במחיקה בעי כהן ושלא כהמנ"ח דמסופק בזה, וכאשר הארכתי בזה לעיל ובשירי מנחה לעיל ספ"ב וכ"ז פשוט:
שם בתוס' ד"ה ורבי יהודה וכו' ורבנן נמי מודו הכא דאין פותחין פיה וכו', פירש דבתוספתא איתא מקודם שאמר ר"י נמחקה המגילה ואמרה איני שותה מערערין אותה ומשקין אותה בע"כ ר"י אומר וכו' אמר לו ר"ע וכי למה משקין וכו', וקאמרי התוס' דאף דמשקין אותה בע"כ מ"מ אין פותחין פיה ע"י סודרין וכו', ואני תימה דפשיטא הוא, דהלא התם בסנהדרין קאמר להו ר' יהודא אם מת בידם לא היו מקיימין בו מצות שריפה וכו', וא"כ יוכל היות שיומת ע"י כך אלא שהתם לא מקפדי רבנן על כך, אבל הכא פשיטא שאין פותחין ביה בדבר שיוכל היות שתמות שלא מחייבי מיתה היא ומה זאת הלשון אומרת „אין לקרב מיתתה" וכי צריך להמיתה אח"כ שעכשיו יהי' בגדר קירוב מיתה? ואפשר כיון דמסתבר שהיא טמאה וממילא תמות ע"י המים ולכך מותר לקרב מיתתה, אבל דוחק הוא וגם לר"י לית ליה סברת ר"ע דבדוקה ועומדת היא וצ"ע והסבר: שם בתוס' ד"ה בסי' ר"ח וכו' ירושלמי (והוא בסוף הל' ג') ולית ליה לר"ע מערערין אית ליה בשהתחילה לשתות מערערין אותה עכ"ל עיין לעיל די"ח מה שהבאתי בשם המיצל מאש אי בעינן שתשתה כולה והבאתי הירושלמי ריש הלכה ב' מ"ט דר"ש ואחר ישקה את האשה מה מקיים ר"ש טעמא דרבנן ובאו בה כולהן ולא מקצתן יע"ש וא"כ הכא לר"ע כיון שהתחילה לשתות כבר ובדקוה המים, וראיה דגם לר"ע בעינן כולהן ולא מקצתן ויל"ע:
שם דף כ' ע"א וחזרה ואמרה שותה אני מהו כיון דאמרה איני שותה טמאה אני קאמרה וכיון דאחזיקנפשה בטומאה לא מציא הדרא בה וכו', וברמב"ם פסק דאינה יכולה לחזור ולומר הנני שותה ע"כ, וי"ל דרבינו סמך על מ"ש במשנה באומרת איני שותה דמנחתה נשרפת וע"כ דלא מצי הדרה בה וכמו שהוכיחו כה"ג התוס' ביבמות דצ"ה ע"א שהבאתי בחיבורי כ"פ יע"ש שו"מ זה בק"א שכ"כ ב"ה וב"ש שכוונתי לדעתו העמוקה, ועיין עוד בקרן אורה דמפרש דהרמב"ם מפרש לה אליבא דרבנן יע"ש מש"כ ובלשון המאירי הוא כך אבל אם ראינוה בריא הרבה ואינה מתפחדת ואעפ"כ אמרה איני שותה א"י לחזור ולומר שותה אני ע"כ וא"ש דברי הרמב"ם, ובגמ"ד נשאר בתיקו הוא בגונא דמסופר לנו אם מחמת ביעתותא או ברייתא ויל"ע, וצ"ע שלא העירו כל נושאי כליו ועיין במנ"ח מ' שס"ה שכתב דאף באומרת טמאה אני לך דנאמנת הוא מדין עדות וכמו אשה שנאמנת על מיתת בעלה ואפילו נוגע והנה ז"פ כיון דנאמנת לא מני הדרא כמו עד שא"י לחזיר אך אם נתנה איזה אמתלא לדבריה עיין בש"ש שהביא דאף בעד דנאמן מה"ת מועיל אמתלא מהאי דנדה ע"ש א"כ ה"נ מועיל אמתלא וחוזרת ושותה והש"ס מיירי בהדרה בה בלא אמתלא אבל באמתלא בוודאי יכולה לחזור, כן כתב שם דהדיבורים הללו א"צ לומר בפני ב"ד כי אם אמרה אפי' בבית טמאה אני אינה שותה וכו' את"ד, ובתכ"ד נראה דודאי יכולה לחזור ולא מחזקה נפשה, ועיין כתובות כ"ב ובמהרי"ט אלגאזיי עוד כתב במנ"ח דבבעל אינו רוצה להשקותה אינו מבואר ד"ז נראה דאפי' אחר מחיקת המגילה הברירה בידו ואלו היה חילוק בין קודם לאחר מחיקה היה מבואר החילוק בש"ס וכו' ע"כ, וכן נסתפק מזה הק"א כאן דגבי בעל לא מצינו שום כפיה יע"ש, ולי יל"ע בזה דלפי המבואר מכמה לשונות וכן מתבאר בהדיא בירושלמי כאן הל' ג' וז"ל נמחקה המגילה ואמרה איני שותה מערערין אותה ומשקין אותה על כורחה למה שגרמה לשם שימחק עכ"ל והובא בתוס' ועיין לקמן כ' ע"א ד"ה מגילתה בק"ע ובפ"מ, וא"כ מה לי אשה ומה לי הבעל כיון שנגרם על ידו מחיקת השם, שוב צריך שיתברר הדבר על נכון אלא דלר"ע דלא ס"ל דתליא במחיקה אלא בהקרבת הקומץ לדידיה יש לספק בזה: