אור ברסלב

מנחה חריבה· רבי פנחס אפשטיין

דף י"ח

דף י"ז

ע"א כתב אות אחת ומחק אות אחת וכתב אות אחת ומחק אות אחת פסולה דכתיב ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת עיין פרש"י ז"ל וקשה דלמה צריך קרא לזה הלא זה מוכרח מהא דאמרינן בכמ"ק אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים וכן באחיתופל נשא ק"ו מסוטה ולכך כתב שם ע"ג חספא ושדי בתהומא, ואי אמרת דבכה"ג כשר א"כ אין כאן מחיקת השם כלל דאי כתב אות אחת ומחקה אין כאן אפילו צורת התחלת השם ומותר למוחקו וז"פ וא"כ איך איפא מצינו דהתירה התורה למחוק שמו הגדול שנכתב בקדושה על המים? ודוחק לומר דזה היה פשיטא ליה לרבא דתיבת שמו הגדול פשיטא שצריך לכתוב כולו כאחד ואח"כ למוחקו, דאדרבה דאי כה"ג כשר נימא יותר טוב שיכתוב כל אות ואות לבדו כדי שלא יגרום למחיקת השם שהוא באמת מעשה נורא ואיום, ולומר דכל סגולת המחיקה הוא מחמת השם הקדוש, וא"כ צריך לכותבו מקודם כולו כדין דאל"ה אין כאן שם כלל, גם זה דוחק דפשיטא דכל חיבה ותיבה שבתורה קדושה היא וכל כתבי הקודש אסור מה"ת למחוק, עיין עין יצחק ועוד, ועושה סגולתה והלא פליגי בזה כמה כותב ואי כותב צואות וקבלות ובשכתבה אות אות לבדו ומחקה אין כאן קדושת הפרשה כלל, ואפ"ה הו"א דכשרה לולי למוד הקרא של ועשה לה כל התורה הזאת ויש מקום לעיין ושאלתי זאת לכמה גדולים ואין פותר לנכון: שם או דילמא בעינן נמי מחיקה לשמה וכו' ע"כ עיין בהגהות שמציינים לעיין לקמן דף כ' יע"ש וכוונתם דלקמן פשיטא לן דמחיקה לשמה בעינן ונראה דלא כוונו יפה, דכאן אין הכוונה „דלשמה" דהוא לשם האשה שמשקים אותה דזה פשיטא לן דבעינן אלא דכאן הוא הכוונה על דרך דדרשו לה ולא לה ולחברתה היינו דבעינן שיהא ניכר המחיקה שהוא לשמה לעצמה וכמו שפרש"י ז"ל דבשעת מחיקה הלא ידע איזה מגילה הוא מוחק, אלא דאינה ניכר דוקא לאחת והוי כמו לה ולחברתה, והארכתי עוד בזה אלא שכעת ראיתי שבמ"ק קדמני כבר בזה וכן כתב כבר בקרן אורה יעש"ה, וברוך שכוונתי.

ונראה נמי דמשקה אותם בזאח"ז דאין משקים שתי סוטות כאחת ובכה"ג לא הוי וודאי ניכר המחיקה לשמה: שם בעי רבא השקה בסיב מהו בשפופרת מהו דרך שתיה בכך או אין דרך שתיה בכך תיקו ע"כ מה שהקשה במנחות קנאות דמבואר בכמ"ק דבעינן כלי חרם דלפיכך כהן משקה אותה מים המרים במקידה של חרס וא"כ מאי קמב"ל בסיב ושפופרת ת"ל דבעינן כ"ח דוקא עכ"ל, ח"ד נראה דלא בא אלא לאפוקי בכלים וכוסות דלא אבל אין ה"נ דבסיב או שפופרת דג"כ הוי עונש ומאוס ומכוער די ויותר אבל לא בעינן דוקא כלי חרס, והשפופרת נמי אפשר דעשה זה מחרס או ממין אדמה אחרת, ולטעם הפנים יפות שהביא בדף י"ד דבעינן דבר שאינו מקבל טומאה ה"נ סיב הוי דבר שאינו מקבל טומאה, ובפרט לפירוש הערוך דהוי כמין ספוג מבואר במשנה דשבת פ' כ"א מ' ג' בין כך ובין כך ניטל בשבת ואינו מקבל טומאה עיי"ש בפירוש הרע"ב, ובתפארת כתב בספוג הוא של דג שבים וכל שבים טהור, יע"ש וה"נ י"ל דהאי סובי ושפופרת הוי מים וכל שבים טהור, ומ"מ הוי מאוס ואין דרך שתיה בכך ולולי דמסתפינא הו"א עוד דזה הוא שבעי רבא דרך שתיה בכך, פירוש אי דרך שתיה בכך לגבי שאר אדם א"כ פסול לגבי סוטה דבעינן דוקא מדבר שאינו דרך שתיה מדה כנגד חדה, או אין דרך שתיה בכך ולכך כשר גם גבי סוטה והוי כמקידה של חרם ואזלא לה גם דמיון התוס' ד"ה בעי רבא וקצרתי ועיין בשו"ת בית יצחק חיור"ד סי' כ"ז שכתב לתרץ על מה שהקשו ברש"י שבת (נ"ב) בפי' בטבעת של אלמוג דטהורה משום דהוי פשוטי כלי עץ והקשו ת"ל כל שבים טהור ואלמוג בא מים כדאיתא בר"ה כ"ג לא קשה דכלל זה לא נאמר רק בבע"ח ודבר הבא מבע"ח כגון עצמות וצמר משא"כ בצומח וכו' ושוב הביא בשם משנה אחרונה פי"ז דכלים דה"ה כלים הנעשים מעצים שבים טהורים עיי"ש, ועיין בתוס' שאנ"ץ מה שפירש הכא ובוודאי לא הוי דבר המקבל טומאה, וא"כ אתי שפיר:

ומש"כ עוד המ"ק להעיר על פירש הערוך דנראה דהספק היא אם מוצץ מקרי שתיה ועיין תוס' ב"מ (פ"ז) ד"ה שבעך משמע דמוצץ בכלל שתיה וכו', עיין בשו"ת מים חיים להפר"ח ז"ל בענין דין ברכה על המוצץ ענבים ולימונס שהביא ג"כ מב"מהנ"ל ועיין חידושי לב"מ, ועיין אחרונים בש"ע אור"ח סי' ר"ח בדין זה ואכמ"ל בזה: שם בעי רב אשי נשפכו מהן ונשתיירו מהן מהו תיקו כתב המ"ק דעכ"פ צריך שישאר רביעית דבכל דוכתי סתם שתיה היא ברביעית וכו' ועיין בהגהות הגיעב"ץ ז"ל שנסתפק בזה אם בעיא זו אזלא נמי אליבא דר"י וכו' יע"ש, (ועיין בקרן אורה מה שכתב בזה) ויעיון בספר מוצל מאש סי' נ"א שחקר כבר בזה וז"ל בענין שתית מי סוטה לא נתברר אם צריך שתשתה כל הלוג או אפי' מקצת והרמב"ם כתב פ"ד מה' סוטה נשפכו ונשתיירו מהם לא ישקה את השאר ואם השקה כשר, והיא בעיא דלא איפשטא ופסק לקולא ומזה אין ללמוד דא"צ לשתות כל המים דנשפכו שאני ומצאתי בירושלמי פ' היה נוטל הל' ב' מה מקיים ר"ש טעמא דרבנן ובאו בה כולהן ולא מקצתן ע"כ משמע דרבנן לא ס"ל הכי אמנם בהלכה ד' גבי אשה מספקת לשתות קאמר ולא כן אמרינן כולהן ולא מקצתן ומשני כאינש דאמר וכו' משמע שהוא אליבא דכ"ע והתימה מהרמב"ם שלא כתבו וצ"ע עכ"ל, ויש לעיין בהא דקמבעי לעיל ומחקו לתוך כוס אחד וכו' וחזר וחלקן וכו', וכי אפשר לצמצם שהאחת תשתה כל חלקה המגיעה לה והלא דילמא תשתה גם מחלק חברתה וא"כ הוי כמו נשפכו מקצתן דמה לי נשפכו או שתתה חברתה וכדומה, והאיך יהיה כשר שוב עבור השקאת הסוטה האחרת, וי"ל או די"ל דכאן אפילו לא נשתייר רביעית קמב"ל ולעיל פשיטא דנשתייר רביעית ולכך כשר וצ"ע בזה, לעת הפנאי אי"ה:

עוד יש למצוא טעם מדוע בחרו מקום לשום ולסדר הני איבעיות הכא שאין להם שייכות להקודם גם הלשון מבעיא השניה נשתפכו „מהן" נשתיירו „מהן" אינו מדוקדק ויש לעמוד ע"ז ואם היה אפשר למצוא שתי סוטות בהשקאה אחת היה אפשר לומר דבעיא הראשונה יש לה מקום לבעיא הקודמת דמחקן בכוס אחד, משום דע"י שפופרת וסיב יש להו לשתים לשתות בבת אחת, ואז אפשר דמהני והוי כברור וניכר לשתיהן אך הדברים יגעים וא"ל בזה: ומה שהעיר המנ"ק דלא הביא הרמב"ם הך איבעא דרבא דהשקה בסיב ושפופרת והיא פלאי, כבר קדמו בזה במנחת חינוך מ' שס"ה יע"ש ועיין בקרן אורה מה שכתב בזה ואינו נכון דעכ"פ היה לו להזכיר דין זה ובכל הני איבעיות פסק הרמב"ם דאם השקה כשר וכתב הכ"מ דבידעבד אינה צריכה לחזור ולשתות דמספיקא לא מחייבינן לה עכ"ל, וכתב המנ"ח שם דאינו מבין דבר זה כיון דאסורה על הבעל קודם שתיה מספק וע"י המים נתברר והם לא בדקו תיכף המים מותרת לבעלה וא"כ כיון דספק הוא אם בודקים כלל האיך מותרת לבעל דלמא פסולים הם ע"כ לא בדקו ואי דהבטיח רבינו דבדיעבד בודקים המים מנ"ל זה דקמי' שמי' גלי' וצ"ע עכ"ל, ועיין בסוף דברי התוס' ד"ה חזר וכו' דקמבע"ל אי מיא לא בדקו לה משום דלא נמחקה כהלכתא אי משום דטהורה היא עכ"ל, וא"ל דוגמא דאמרינן גבי שחיטה נשחטה בחזקת היתר עומדת וכו', ה"נ י"ל השקתה ולא בדקו לה בחזקת היתר עומדת ומספק דין אתה בא לאוסרה אל תאסרנה מספק ובפרט דספק בדין אינה משנה החזקה כידוע, וא"ל נמי דזה גופא הוי הכרעה דלא פסלי בה ההשקאה ודו"ק ויל"ע, כי גם בקרן אורה עמד על זה דאמאי אזלינן לקולא וכו' יע"ש וכהערת המנ"ח ומה שכתב הרמב"ם שם דאם נשפכו המים ה"ז כותב מגילה אחרת ומביא מים אחרים ועיין בכ"מ שם צ"ע לכאורה דפשיטא הוא דאין לו מעתה מה להשקות?

והבנתי הדברים עפ"י הערת הק"א דזה קמ"ל הרמב"ם אף ביכול לאספן מקרקע אפ"ה לא יאספנו דנפסלו ע"י שפיכה וכמו גבי דם היכי דנשפך מן הצואר וכמו שנפסלין בלינה: שם בתוס' ד"ה כתבה על שני דפין וכו' ודומה כאילו גט שכתבו על שני דפין ותפרן יחד דפסול וכו' עכ"ל, והנה הב"ש באהע"ז סי' פירש לה בתפרן אח"כ פסול אבל תפרן מקודם הכתיבה כשר, והגרע"א בתשובה סי' י"א כתב דהדבר פשוט דמ"ש ותפרן היינו אף אם תפרן כבר מקודם הכתיבה כמו ההיא דגלדי גלדי עכ"ל ותמה שם על הב"ש והק"א כאן לא הזכיר דברי שניהם ופירש כמו הב"ש ולא תקשי מ"ש משופר, דשופר שאני כיון דלא נתחבר מתחלת בריתו שם ב' שופרות עליו ולא מקרי שופר אחד אלא בתחלת בריתו אבל בספר דסוטה וגט דלא שייך ביה תחלת בריתו כאחת, כל שנתחבר קודם הכתיבה מקרי ספר אחד עכ"ל יעש"ה ועיין בענין זה בח"ס חאור"ח סי' ה' בביאור רחב ובשו"ת בגדי כהונה סי' א' ובשו"ת עמודי אור סי' א' ובספר שאלת בנימין סי' י"ד ועוד ובשו"ת בית אפרים חאור"ח סי' א' וע"ד ראיות הח"ס מהתוספתא דגיטין עיין בבגדי כהונה שם באריכות וכן על דבר הראיה ממתניתין דכלים וכן מחלק שם מה שהעיר שם השואל על דברי הב"ש, מהא דכתבו התוס' לעיל דאחר הכתיבה לא מהני השרטוט יעש"ה,ובס' שו"ת אפריון דוד סי' א' לאבי זקן זוגתי האב"ד דק"ק זאגער זצ"ל ועוד ועוד ועיין מנ"ח מ' שס"ה– ובענין מש"כ עוד בתוס' דב' גיטין מקרי נמי שני ספרים וראיותיהם תמוהים מאד כמו שכבר עמד עליהם הט"א בר"ה שם ועיין ק"א כאן שלא הזכיר דברי הט"א ועיין נוב"ת חאהע"ז סי' קכ"ד בתשובה להגאון בעל יד המלך וביד המלך הל' גירושין ובח"ס חאהע"ז יעש"ה כי מ"מ אני לך ואין דרכי להאריך ולעיין במה שכבר העמיקו האחרונים הרבה ולטחון קמחא טחינא:

עוד שם בתוס' ואין להקשות מ"ש וכו' דהתם בשמיעה תליא מילתא והוא לא שמע אלא קול הפנימי עכ"ל, וכתב בק"א ולפ"ז הא דתני התם אם קול חיצון שמע לא יצא הוא משום דהוי ב' שופרות, ול"ד קול חיצון לחוד אלא אפי' שמע הקול משניהם לא יצא ע"כ, הנה כך כתב הר"ן ר"ה שם להדיא ופלא שלא הביאו ועיין ט"א שם, ומסיים הק"א וא"כ אם שמע אחד קול אחד מב' תוקעים לא יצא דלענין שמיעה הוי ב' שופרות ואחד אמר רחמנא ולא שנים ואין זה מוכרח ודו"ק עכ"ל, ויש להעיר דהרי תנינא בר"ה ל"ד ע"ב שמע ט' תקיעות מט' בנ"א כאחד יצא עיין רש"י ותוס' שם, משמע דלכ"ע אם שמע הרבה תקיעות מכמה בנ"א כאחד שכולם תקעו בשוה והריעו בשוה דיצא דתרי קלא משתמעי, ובאמת קשה אמאי לא נימא שופר אחד אמר רחמנא כמו בשני גיטין לדעת התוס'? ומצאתי שוב שהעיר בזה הגאון בעל אפריון דוד הנ"ל ועל הקרן אורה צע"ק שלא הזכיר סוגיא זו, וסיים בעל אפ"ד ז"ל שם וזה יש ליישב דבאמת מחויב ליתן דעתו לשמוע התקיעות מאחד, אמנם בברייתא שם דקאמר תקיעה מזה ותרומה מזה יצא (ולפרש"י בב"א יע"ש) ואמאי הא קיי"ל לקמן תקיעות דר"ה מעכבין זא"ז א"כ הו"ל חדא מצוה, ולמה לא נימא בזה שופר אחד ובי' ועיי"ש ולא העלה שם לחלק בזה והק"א כתב בעצמו „דאין זה מוכרח" נראה משום די"ל דבעינן דוקא כח אחד בדבר אחד דהיינו תקיעה אחת בשופר אחד אבל כח תקיעה אחת בשני שופרות פסול, אבל שמע שני תקיעות משני שופרות משני בנ"א לא מקרי הפסול שופר אחד וכו' דלגבי כל אחד הוי רק שופר אחד ומכש"כ בתקיעה מזה ותרועה מזה והוי כשני דברים מיוחדים ול"ד לשני גיטין מבעל א' ולאשה אחת, דהכח אחד והפעולה משניהם אבל בהכח רק אחד אחד והפעולה מכל אחד ואחד זה לא מצינו לפסול מכח כלל זה, ועיין נוב"ת סי' קכ"ד שציינתי לעיל מה שהביא מב"ק שם ודו"ק יעש"ה, וזה אשר כתבתי במק"א ע"ד ההערה בסנהדרין (י"א ע"א) דתניא מעשה באשה אחת שבאתה לבית מדרשו של ר"מ אמרה לו רבי אחד מכם קדשני, עמד ר"מ וכתב לה גט כריתות ונתן לה עמדו כולן כתבו ונתנו לה והא ר"מ סבר ע"ח כרתי ובעי חתימה לבמה וא"כ הכא העדים לא ידעי באיזה גט היא מתגרשת והוי כשנים ששלחו שני גיטין ונתערבו דאין כאן נתינה לשמה ה"נ אין כאן חתימה לשמה ואין זה לשמה?

כבר העיר בכעין זה בספר הלכות קטנות למהר"י חגיז בקונטרסו לגיטין שם סי' כ"ג בענין שנסתפק בשני גיטין בשמות גרשום גרשון דנימא אין ברירה כתב והא דאשה ספק מקודשת לשנים דזה נותן לה גט וזה נותן לה גט? לא דמי דהתם ספק אשה לזה וספק לזה אתי ספק גט ומפקיע מספק קידושין, אבל לאה אשת פלוני וודאי האיך אתי ספק ומוציא מידי וודאי וכו' עכ"ל, ויתיישב הכל שפיר אבל עדיין צ"ע מטעם אחר וקצרתי, ועיין בספר דברי אמת בקונטרסים עכ"ל שם, ולפמש"כ לעיל על הק"א יש לצדד בכאן וקצרתי, ועיין בתוס' שאנץ כאן שכתב דאם הם מחוברים יחד השני דפין שפיר קרינן ליה ספר אחד וכן כתב בתוספי הרא"ש ויש לצדד בכוונתו: ובמש"כ התוס' לפסול בשתי מגילות ושני גיטין שלימין יע"ש ראיתי בתורת הק' שכתב סברא לפסול בזה, מטעם הא דרבה דכל שאיני בזאח"ז אפילו בב"א אינו דהיינו דבב"א נחשב כל אחד ואחד כאחרון ולכך ל"מ כלל וא"כ כיון דאילו היו המגילות או הגיטין בזאח"ז הרי אין שום חלות פעולת מהאחרון וא"כ בב"א דכל א' וא' נחשב כאחרון ממילא אין שום מגילה ושום גט פיעל כלל עכ"ד, ונעלם ממנו לפי שעה דבר אחד ביסוד הכלל הזה דכל שאינו בזאח"ז וכו' והוא מש"כ התוס' גיטין (מ"ב א') ד"ה הא ובזבחים (ל' א') ד"ה דבריו קיימין וכו' דלא שייך כל שאינו בזאח"ז אלא שהיכי שהראשון מונע את השני לחול כמו בשתי אחיות וכו' אבל הכא הא דלא קני שני בזאח"ז לאו משום דלא חזי לקנות אלא משום דכבר נסתלק הנותן ואין לו בהם כלום וכו' יעש"ה וה"נ הא דאין גט אחר גט משום דאין לו על מה לחול, ואין לו למי לגרש, או להשקות, אבל בב"א שפיר חל ותפסי תרווייהו ועיין בבכורות דף ט' ע"א בתוס' שם, ויש לעיין בספר קהלת יעקב למהרי"ט אלגאזי אות רל"ג בענין אתרוג הכשר ואתרוג הפסול שנתערבו אי יכול לצאת יד"ח בזאח"ז יעש"ה, – ומה שהעיר עוד שם בתרהק"נ מכמ"ק דדרשינן כה"ג וכו' יעוש"ה ועייןבאריכות בספר גט מקושר למהרי"ט אלגאזי זצ"ל חקירה ה' בשטר קדושין שכתבו בשני חתיכות של נייר או כתב ב' שטרות ואמר לה התקדשי בשני שטרות חלו, והביא מכל הדברים המסתעפים לענין גט ומתוס' דילן ובהבנת דבריהם, וכמה וכמה הערות נכונות, ונעלם דבריו מכמה אחרונים הבאים אחריו:

כתב המאירי בשמעתין כתב שתי מגילות לשתי סוטות או אף בשני כוסות וכו' פסולות שלא שתת כל אחת מהן את מגילתה ביחוד ואפי' חזר וחילקן מ"מ אין ברירה, וגדולי המחברים כתבו בזה האחרונה שבדיעבד כשר, ולא יראה כן עכ"ל, הנה בהשקפה הראשונה עלה ברעיוני לפרש דכוונתו להשיג על „גדולי המחברים" שהוא הרמב"ם ז"ל כידוע, מטעם שהעירו הקרן אורה והמנ"ח כמו שהבאתי לעיל, אך בהשפילי לסוף דבריו באיבעי דנשפכו כתב ג"כ דבדיעבד כשר וכלשון הרמב"ם ז"ל והתם ג"כ קשה כמו שכתב המנחת חינוך שם, ע"כ דכוונתו לא מטעם זה הוא, אלא מטעם שצריך לפסוק אין ברירה בדאורייתא, וא"כ ואיך פסק שבדיעבד כשר וצ"ל שדעת הרמב"ם הוא כמו שהאריכו ומסקי רבנן בתוס' דאין זה שייך לברירה דעלמא ולכך פסק שכשר ועוד י"ל סעייתא למש"כ התוס' יו"ט בפסחים דהא דפסקינן א"ב בדאורייתא הוא ג"כ מספיקא וא"כ שיב הוי ספיקא ולכך פסק שבדיעבד כשר וקצרתי, עיין יש"ש דיני ברירה, וכתונת פסים דיני ברירה, ובדרך פלפול יש לומר דלפי מה שהעילתי לעיל בשם המוצל מאש לספק אי בעינן שתשתה כולה או אפיל מקצתה דהיינו רביעית סגי עייש"ה ומה שהערותי מהאיבעי דגמרא דלעיל וא"כ ה"נ י"ל דהא דמבעי אי יש ברירה, פירוש אי יש ברירה היינו שבא כולו לחלקה, או אין ברירה פירוש ולא בא כילו לחלקה אלא בכל חלק מעורב גם חלק של חברתה, וכידוע שיטת רש"י גיטין (מ"ז ע"ב) ותוס' שם ועיין שאג"א דיני חמץ ומק"ח הל' פסח ועוד, וכיון שמחצה שלה ומחצה של חברתה נמי מהני הכא בשתיה שהרי עכ"פ שתתה רביעית הלוג מדידה וסוף סוף מועיל אלא דזה הוא אי אמרינן דסגי גם במקצת ששתתה לפי האבעי' השניה, ולכך פסוק דבדיעבד כשר ולטעמו דאמרינן דאם נשתיירו כשר, ולפ"ז מתורץ גם מה שהעירותי דאיזה שייכות יש לאיבעי זו הכא דבעי רב אשי נשפכו מהן ונשתיירו, דאף אי אמרינן בשתי כוסות דערבן וחלקן דכשר משום דיש עכ"פ ספק שמא כל המים של האשה הזאת ואת"ל החצי שלה עכ"פ יש בעולם החצי השנית בכוס חברתה, ואולי משום זה לא מקרי שיריים, אבל בנשפכה מבעי ליה אי מהני שתיית שיריים ואף שבדברי הש"ס דוחק גדול לומר הכי כמבואר להמעיין מ"מ לפסקא דהרמב"ם יש לומר כן לסקל מעליו השגת המאירי ז"ל, ודו"ק:

שם בתוס' ד"ה חזר וחלקן מהו יש בריריה או אין ברירה וכו', ואני עוד לא זכיתי להבין אי האי ברירה שוה לשאר ברירות דעלמא א"כ לא היה צריך רבא לומר חזר וחלקן מהו יש ברירה או אין ברירה תיקו, אלא גם כשעירבן לבד, ובשאלתו, „או דילמא הא לאו דידה קא שתיא והא לאו דידה קא שתיא" יכול לומר מהו יש ברירה או אין ברירה דאי אמרינן ברירה אמרינן דמדידה קא שתיא וכמו דאמרינן התם גבי מים דמדלה מים מן הבור בב"ק שם, דאמרינן האי מדידיה קא ממלא והאי מדידיה קא ממלא, וה"נ אי אמרינן ברירה אמרינן האי דידה קא שתיא וכו' וכן בשני לוגים שאני עתיד להפריש וכו' ה"נ כן הוא, ובפרוטה בכוס שהביא התוס' ועוד בכמ"ק, ולמאי היה צריך לצייר דוקא בשחזר וחלקן מקודם, וצריך אני לרב בזה, אבל לפירוש התוס' ניחא דדוקא בחזר וחלקן דניכר שוב ומבורר חלק עצמה ודו"ק: שם בתוס' אבל דמי לברירה דמייתוו בבכל מערבין וכו' וכן בפ' הוציאו לו דמייתי מתני' וכו' ומסיק משום תערובות דמי חטאת שמתה בעליה וכי', גם בזה לא זכיתי להבין דלא דמיה כלל להתם דהלא התם נולד האיסור בתערובת ולא ניכר כלל מקודם, ומה שניכר היה מקודם היה בעת ההיתר, דרק לאחר שמת נולד האיסור בתערובת, וכן שם גבי נתנו דמי קיניהן צ"ע, וחפשתי ומצאתי זה בכתונת פסים לב"ק דיני ברירה בפרט ג' שהעיר על כל דבריהם יעו"ש: שם בא"ד ומהא נמי דתנן בפ' בתרא דמס' מעילה פרוטה של הקדש וכו' כיון שהוציא את הראשונה מעל דברי ר"ע וכו' אלמא לר"ע אית ליה ברירה כה"ג דאמר בפרוטה הראשונה הוברר הדבר שפרוטה ראשונה שעלתה בידו היא היתה של הקדש שנפלה מיהא לא איתברר לן התם במאי פליגי עכ"ל כל העובר ישתומם וכבר עיני אברהם שפיר חזי בספר עיני אברהם חיבור על הרמב"ם הל' פסהמ"ק, מגדול ספרדי אחד סגי נהור, ושם בדף ס' ע"ב הקשה על דברי התוס' איך כתבו דטעמו דר"ע משום ברירה א"כ היה לו לר"ע לחייבו אשם וודאי ולא אשם תלוי שכו איתא בתוספתא והתוס' שם במעילה כתבו בעצמם דר"ע לטעמי' דמחייב על ספק מעילות אשם תלוי, וא"ל האדהכריחה לפרש כן בסוטה משום דפריך עלה התם ממתניתין דלוגין, ואלת"ה מאי פריך ליה מברירה, משום דהתוס' בעצמם כתבו שם דלרבנן פריך יעו"ש.

וכעת דברי התוס' בסוטה צל"ע את"ד, וכמו כן העיר בספר מ"ק, וכן העיר על דבריהם אלו מטעם אחר בכתונת פסים שם פרט ג': עוד כתבו התוס' שם ומהא נמי ליכא למפשט וכו' שאני אומר היא סאה שעלתה היא סאה שנפלה, ה"נ נימא שהמחק של לאה יגיע ללאה, דהתם מקילינן בדרבנן דמדאורייתא חד בתרי בטיל עכ"ל, ויש להרגיש דמתוך דבריהם בעצמם, יקשה דא"כ התם בהאי דיומא ג"כ תקשי דמאי חייש לדמי חטאת שמתו בעליה, הא מדאורייתא חד בתרי בטיל ורק מדרבנן לא בטיל ובדרבנן יש ברירה, וכבר הקשה זה במל"מ פ"ז ממעילה יעי"ש ועל התוס' דמעילה בהא דפרוטה שנפלה שמביא התוס' לעיל, ועיין אריכות בגט מקושר הנ"ל סי' ט"ו, ובכתונת פסים שם אות ט"ז וכתב דר"י לשיטתו דמב"מ לא בטיל מה"ת, ובכרו"פ סי' צ"ט וק', וכה"ג תירצו האחרונים דברי הרמב"ם שפסק (פ"ד מ"א סמ"ז) אם יש בעשרה אחד שדמו כדמי כלב דהשאר מותר והקשו הא הרמב"ם לא ס"ל ברירה בדאורייתא, ותירצו בשם המבי"ט דמשום דמדאורייתא ברובא בטיל רק בבע"ח לא בטיל מדרבנן ובדרבנן קיי"ל יש ברירה, עיין בחידושי רעק"א בלקוטים, ובתו"ח למשניות תמורה ובשעה"מ פ"ג מהל' גירושין, ועיין בתפארת פ"ה דנדרים אות ד', ועוד ואכמ"ל בזה: ועיין מה שהקשה הרש"ש היטב על התוס', ועיין בתוק"נ מש"כ בזה, וזה לא כבר כתבתי בזה לרב אחד דהדפיס בספרו לומר דר"א ס"ל הכי מטעם דיש ברירה ועיין בביצה דל"ד דס"ל יש ברירה וכדפרש"י, וכתבתי דל"ל הכי דבשבת (קמ"ב) אמרינן דר"י אית ליה דר"א דהכא שהוא אחד עם המשנה ה' שהובא בשבת שם, וכמו שכתב הרע"ב שם בתרומות משנה ה' דר"א לטעמי' יעש"ה, והלא ר"י לית ליה ברירה לפי שמעתתא דיומא, והדברים עתיקים באריכות בזה בתוס' שם ועירובין ל"ו וגיטין (כ"ה ע"ב) ובכורות מ"ח ע"א וגם בשבת שם אמרינן כי אית ליה לר"א לחומרא אבל לא לקולא, וכן לענין תירום ותשרף וכמ"ש התוס' יו"ט שם ממשנה ג' והקשה דהו"ל להגמ' בשבת להביא ראיה ממשנה זו עייש"ה ואי משום דיש ברירה אין חילוק בין חומרא ובין לקולא כידוע עכ"ל שם: שם ועוד תימה אי אית לן למימר ברירה כה"ג א"כ כל התערובות שבעולם יחזור ויחלק משום ברירה וכו' ע"כ, הנה ידוע דברי התוס' תמורה דף (ל' ע"ב) בשם הרמ"ר ע"ז, ועיין כתונת פסים לב"ק בסוגיא דברירה יעש"ה מה שנוגע לתוס' דילן באריכות, ועיין היטב תוס' פסחים (צ' ע"ב) ד"ה עד שיכלו וכו' ואפי' למ"ד יש ברירה כה"ג לא שייך למימר דאנן סהדי שנתערבו וכו' יעש"ה וצ"ע משמעתין וביומא שם, כן יש לעיין דא"כ תקשי בההיא דשני לוגין שאני עתיד להפריש שהביאו התוס' לעיל ל"ל למימר שאני עתיד להפריש יאמר שני לגין בהחבית יהי' תרומה סתם וישתה ע"י בירור אח"כ שיברר שני לוגין לתרומה ועיין היטב בקצה"ח סימן ס"א כה"ג יעו"ש, ועיין בשו"ת בית אפרים חאור"ח ויור"ד, ובגט מקושר שם לענין ביטול התרומס ברוב חולין, וקצרתי ולא באתי אלא להעיר, ועיין בהגהות רצ"ח כאן ולא ראה בכל האחרונים הנ"ל: ובמש"כ התוס' מר"ה (די"ז) דיש בילה בשמן ויין ואין ברירה בדבר לח עיי"ש, יש לעיין גבי הלוקח יין מבין הכותים וכו' ויש ליישב, ועיין בקצה"ח סי' ס"א.

ועיין בט"א ר"ה שם ובאבני מילואים שם: שם בא"ד ונראה דהכא קמב"ל וכו' הרי הובררו מימיה, או דילמא אין ברירה כלומר ברירת מים בשעת מחיקה בעינן וכו' יעש"ה ונראה להסביר דה"ק עפ"י מה שכתבו האחרונים ובשם הראשונים דהיכי דבעינן רק שתחול מכאן ולהבא לא שייך לברירה, עיין בשאג"א ובגט מקושר שם ועוד ועוד, וא"כ ה"נ הרי הובררו עכשיו מימיה, ולא בעינן כאן בירור דלמפרע, כיון שבעת המחיקה באמת היה ניכר, או דילמא אין ברירה כלומר ברירת מים בשעת מחיקה בעינן, וא"כ נצטרך לומר כברירה דעלמא דלמפרע תהני, ובזה אין ברירה, או יאמר דכל דלא ניכר בשעת מחיקה אז לא מהני גם בשחזר וחילקן, ואין ברירה אליבא דכ"ע, דמכ"מ לא ניכר לעין כל דלצרכה הוא, ואף שבכח נתברר אי אמרינן ברירה אליבא דדינא, מ"מ אינו מבורר דלצרכה הוא ודו"ק.

ויל"ע דלא העירו בזה המפרשים, וכה"ג עיין בנדרים (ע"ב ע"א) שומרת יבם וכו' ר"א אומר יפר ור"י אומר לאחד וכו' ופירש הר"ן דס"ל אין ברירה וכדאמר בגמרא אלא ר"א מאי טעמא אי יש זיקה אין ברירה ופירש הר"ן דהיכי דשני יבמין אין ברירה למי היא זקוקה ולמי תהי' לאשה ומש"ה אפילו שניהם אינן יכולין להפר דכיון דבשעת הפרתן אין ברור לנו מי הוא אשה, אין הפרתן כלום דרחמנא אמר אישה יקימנו ואישה יפרנו דבעינן שיהא ידוע בשעת הפרה עכ"ל, ונראה דאין לה שייכות עם כלל עניני ברירה וכדומה שכן כתבו המפרשיםוכן מוכח מדברי הרא"ש שם בפירושו, ומוכרח הוא דבלא"ה מאי פריך דילמא סבר ר"א יש ברירה ועיין ביצה ל"ד, א"ו דאין לה שייכות עם שאר עניני ברירה וכדאסבר לן הר"ן ז"ל, וה"נ י"ל כן בהסבר דברי התוס' ואין לה שייכות עם עניני ברירה דכל הש"ס, וכן משמע מפסקא דהרמב"ם כמו שכתבתי לעיל על דברת המאירי ז"ל ועיין בספר יגל יעקב שמציין לעיין בספר שרשי הים דף פ"ה ע"ד יעש"ה, ואכ"מ: שם בתוס' ד"ה השקה בסיב וכו' כרכן בסיב וכו' דהתם מפסיק הסיב בין המצה ובין בית הבליעה, אבל הכא דלא מפסיק קמבע"ל, לדעת התוס' דמדמה להו להא דפסחים יש לספק בכל איסורי שתיה כה"ג ע"י סיב ושפופרת, וכן יש לספק לפי פירש הערוך עיין בגליון בשמו, ועיין מנ"ל הל' מאכלות אסורות פי"ד דין י"ב אם בכל איסורים שבתורה שכרכם בסיב דלא נגעה האיסור בגרונו לא עבר אהורמנא דמלכא יע"ש, ולבסוף דבריו שם רמז למחלוקת ר"י ור"ל בכל האיסורים אם על הנאת גרונו חייב או על הנאת מעיו יע"ש, וא"כ צ"ע, גם בלא כרכם בסיב אלא ע"י שפופרת דג"כ אין דרך שתיה בכך, ולולא דה"ק היה נ"ל דלא דמי דגבי איסורין הנאת גרונו או הנאת מעיו תליא חיובא וכנ"ל.

וכן גבי מצוה עיין ספיקת המשל"מ הל' יסוה"ת ועיין כתב סופר חאור"ח, ובשו"ת באר יצחק ובישועות יעקב, אבל הכא לא שייך זה כמובן רק על עיקר השתיה ופעולת השתיה תליא ודו"ק, ואגב נ"ל דבר חדש דגבי שתיה לכ"ע בהנאת גרונו תליא, דעיין בסוכה (מ"ט ע"ב) אמר רב פפא ש"מ כי שבע אינש חמרא מגרונו שבע עיי"ש וברש"י שם גם אמרינן התם רבא אכסא דברכתא אגמע אגמועה דרך שביעה משום חיבוב מצוה יע"ש, א"כ באיסורין כה"ג לכ"ע חייב כנ"ל ד"ח, ואכמ"ל בזה: שם בתוס' ד"ה אמן שלא אטמא וכו' כבר עמדו ע"ז להבין מה רצו בזה התוס' הלא כן איתא בגמרא דילן בע"ב עיין קרן אורה ורש"ש ז"ל, והאמת ניתן להעיר דמשונה לשון הירושלמי מגמ' דילן דבירושלמי הלשון „לכשתטמא המים בודקין אותה למפרע" משמע משעה ששתתה, ובגמרא הלשון הוא לכשתטמא מים מערערין אותה ובודקין אותה' ולא קא מסיים למפרע, ואף שאיני מבין מה שייך בזה למפרע, אבל יכול להיות שזה כוונת התוס' להרגיש מה שצריך להבין בדברי הירושלמי ומצאתי בספר יגל יעקב שעם השטמ"ק שג"כ עמד על דבריהם וכתיב אם לא שי"ל דה"א ע"ד מ"ש בר"פ כשם דכשם שהמים בודקין אותה כך בודקין אותו אע"ג דאיהו לא קשתי וה"נ בודקין אותה עד"ז מעכשיו וי"מ דלהירושלמי הבדיקה באורחה לצבות בטן וגו' ועיין להרב ק"ח ולהר"מ עדאוי ז"ל ואין להאריך וכן כתב בזה בחידושיו לתוספי הרא"ש, ומצאתי שגם בעל קרבן חגיגה (שהזכירו כ"פ המל"מ והמגיה שם) בסוף סי' פ' הרגיש בזה וכתב דאפשר דהירושלמי אמר שהם כפקדון וא"כ אינם בודקין אותה אם לא שהוא טהור עתה, אבל לפי תלמודינו אמר מערערין דהיינו שהעיקר הוא כשהשקה אותה וכיון שהיה טהור אז, יבדקו לה המים עכ"ל שם במשנה אמן מאיש זה אמן מאיש אחר אמן שלא שטיתו ארוסה ונשואה ע"כ, – ופרש"י ז"ל ומכאן לגלגול שביעה מן התורה והנה אף שיש להרגיש, דלכאורה כן אנו יכולים ללמוד מכאן גלגול שבועה, מבבא הקודמת אמן מאיש זה אמן מאיש אחרא אך רש"י ז"ל לא מדנפשיה כתב זה, אלא מדברי הגמ' דקדושין (כ"ז ע"ב) למד זה שמבואר כן ובתוס' שם ד"ה הכי גרסינן הרגישו בזה דאליבא דרב ילפינן גלגול שבועה מאמן מאיש זה אמן מאיש אחר ותירצו שם אמאי לא יליף עולא מכאן יע"ש, וכבר בא הדבר מבואר בתלמוד ירושלמי התם והכא פ"ב הלכה ה' דמנין למדו גלגול שבועה מסוטה ואמרה האשה אמן אמן אמן עם איש זה וכו' עד כדון דברים שהוא ראוי להשביע דברים שאינו ראוי להשביע וכו' ארוסה ושומרת יבם ראוי הוא להשביע וכו' ותימר מגלגלין והכא מגלגלין עכ"ל הירושלמי, ועיין במראה הפנים, ובש"ק, ועיין בתוספת שאנץ כאן על הגליון ש"ס דפוס ווילנא:

שם בתוס' ד"ה על מה וכו' אמן יש בו קבלה יש בו שבועה, עכ"ל כן הביא כאן הירושלמי על משנה זו, דברי ר' לעזר בשם ר"י בן זמרה אמן לקבלה אמן לשבועה וכו' ועיין שם במפרשים: בתוספת שאנץ כתב ואית דגרסי ולא מאחר שתתגרש ותנשא לאחר ול"נ דכיון דאין האיש מנוקה מעון דלוקה משום לאו דלא יוכל ואין קדושין תופסין בה אין המים בודקין את אשתו עכ"ל אינו מדוקדק כ"כ דכיון דאין קדושין תופסין, והיינו אליבא דר"ע בלא"ה לא הוות אשתו ולא יכול לקנות לה ופשיטא שאין המים בודקין ולעיקר דברי האית דגרסי י"ל כמו שמצינו דעת התוס' קדושין (כ"ז ע"ב) הנז"ל שכתבי וי"ל דסבר רב אמן מאיש אחר דקאמרהיינו אפי' מקטן שאין מקנאין לה על ידו דלא שייך ביה שבועה אפ"ה מגלגלין ועולא לית ליה האי סברא עכ"ל וא"כ י"ל דס"ל להאית דגרסי שאע"פ שאין מים בודקין כלל מ"מ היה יכול לגלגל כסברת רב, ולא כעולא ויל"ע, ועיין שם במצפה איתן שכוונתי במחשבתו לעיקר דבריו דתליא במחלוקת התוס' והרמב"ם יע"ש, אבל הכי שפיר י"ל דנאסר על ידו אי נימא דאיסור חע"א עיין תוס' סוף גיטין בשם הירושלמי ודו"ק ולח"ד קדושין תופסין בח"ל וקצרתי:

שם דף י"ח ע"ב ר"מ אומר אמן שלא נטמאתי אמן שלא אטמא וכו' –כבר הבאתי לעיל דף ט' דברי הנו"ב אבע"ה סי' ע"ו על קושית הש"ך חו"מ סי' פ"ז סעיף כ"ה דבסוטה משביעין אותה ל דשאני סוטה דהשבועה אינה להאמין לה דהא שותה מים המאררים אחר השבועה ואף דילפינן גלגול שבועה מסוטה היינו דין חיוב שבועה ילפינן ולא לענין נאמנות באסורין יע"ש, ועיין בתשובת הגרע"א ז"ל בחלק הכתבים שבספר דרוש וחדוש, תשובה להרב רבי יעקב אב"ד דק' פילא ששם כתב ראיה להרמב"ם דמשביעין אותה שלא זינתה, משוה דמפורש בקרא בסוטה שתשבע שלא נטמאת יע"ש, ולא ראה בש"ך ובכל תשובות הנו"ב הנ"ל ואכ"מ, ומשום דאין כאן רק שבועת האיום, ולא שבועת בירור, ובזה א"ש מה שראיתי בספר אחד שהקשה בשבועה שלא אטמא שאמר ר"מ, הרי נשבעה לקיום המצות ואין חייבין ע"ז וכפי מה שהסביר היטב הנו"ב שם לק"מ דהשבועה אינה אלא לאיים עליה להבא ולקבלת ההודאה, אבל לא על עצם הטומאה ודו"ק ובלא"ה לק"מ כמובן– והנה בשו"ת מרן ז"ל ספר שני חחו"מ סי' ק"ה שם דנו החכמים השואלים אם ב"ד משביעין על העתיד שום שבועה, ובתשובת המחבר השיב בזה לא שמענו שמשביעין ב"ד על העתיד אבל שמענו שע"י גלגול שביעה יכול להשביע על העתיד גבי שבועת החשד וכו' ומיהו יש ללמוד מדאשכחן בסוטה שמגלגלים עליה על העתיד דקיי"ל כר"מ וכו', ואין לומר דהתם מריבוי דקרא נפק"ל ולא מדין גלגול הא ליתא וכו' ועיקר גלגול שבועה מסוטה ילפינן להא מילתא נמי יליף מסוטה דיכול לגלגל שבועה להבא וכו' מ"מ לא למעשה אני אומר וכו' את"ד, ולפמש"כ לעיל וכמו שהבאתי בשם הנו"ב יש לחלק נמי לענין זה דעל נאמנות להבא לא מצינו שום חיוב שבועה דגם בסוטה הרי לא נאמנת בשבועה ואינה אלא כדי לאיים וכו': ועם חקירת המהרי"ט הנ"ל יש להבין בדברי הירושלמי בהלכה זו, שזה צורתו, אית תנוי תני מה זו באמן ואמן אף כל הנשבעין באמן ואמן אתנוי תני זו באמך ואמן ואין כל הנשבעין באמן ואמן, הוי בעי מימר מאן דמר וכו', מן דמר זו באמן ואמן ואין כל הנשבעין באמן ואמן כלום למוד גלגול שבועה לא מסוטה? לגלגול אה למד לאמן ואמן אין את למד עכ"ל ועיין בפירוש המפרשים ק"ע ופ"מ, שאין כל טעם והבנה לפי פרושם דמה לי חד אמן או תרי אמן, בלי הוראת שום דבר ק אך לפי חקירת המהרי"ט היה י"ל בדוחק דזה כוונת הירושלמי בלישנא קלילה לרמז דכל הנשבעין נמי באמן ואמן לפי דרשת ר"מ דאמן על לעבר ואמן על להבא וה"נ בכל הנשבעין באמן ואמן גם על לעתיד, וע"ז קאמר דכלום למדו על שביעה לא מסוטה, וא"כ גם בעלמא לשביענן על העתיד, דלא מריבוי הוא אלא מדין גלגול וכמו שכתב המהרי"ט, ומשני לא, דדוקא לגלגול את למד לאמן ולאמן אין את למד וכסברא שכתבתי לעיל ויל"ע, וראיתי בנחל יצחק (סי' צ"ד ענף ב') שכתב על ספיקת הקצה"ח דלכן אינו מגלגל בשבועת נוטלין משום דזה הוי חשש בלהבא דהא עדיין לא נטל ממון חבירו תח"י וכו' ושוב העיר מסוטה דמצינו דמגלגלין בלהבא, וכו' ומסיק דלפ"ז הדין נותן בשבועת השותפין דיכול לגלגל עליו בשד"א על חשש דלהבא וכמו דס"ל לר"מ דמגלגל שבועה שלא אטמא על (להבא) כצ"ל עכ"ל, וראיתי שוב בסיף ענף ד' שהזכיר לדברי המהרי"ט הנ"ל ראש דברינו, ושוב הביא שם ירושלמי שבועות פ"ז ומסיק דטעמו הוא דאין לגלגל שביעת נוטל על נשבע ונפטר משום דאזיל בשיטת רבנן דפליגי על ר"מ וס"ל דאין מגלגלין בסוטה על להבא יע"ש ומן הירושלמי שפרשתי הוי סעייתא דכך דעת הירושלמי דבעלמא אין מגלגלין על להבא.

ואגב ראיתי שם בסעיף ב' ענף א' בד"ה והנה שכתב דברים אשר לא כן דז"ל דהנה בסוטה דאף שנשבעה עכשיו אמן שלא סטיתי מן איש זה א"כ הוי כמו שנתברר דליכא כלל רגלים לדבר ע"י קו"ס דהא עכשיו שנשבעה כדין מותרת לבעלה אף דהוי קו"ס א"כ הוי כמו דנסתלק לגמרי הריעותא דהוה בה מן הקו"ס וכו' ואפ"ה תשבע נמי שלא שטיתי ארוסה וכו' וא"כ ה"ט שייך נמי בשבועת השומרים וכו' יעוש"ה, ובמחכת"ה שלא בדקדק כתב כן, דאטו בסוטה נסתלק הריעותא דקו"ס ע"י השבועה והלא עוד צריכה לשתות מים המאררים.

ומה זה דקאמר „דעכשיו שנשבעה כדין מותרת לבעלה אף דהוה קי"ס" אין זה אלא מן המתמיהין, וכמו שהאיר בצדק הנו"ב הנ"ל דאין זהיריבגור הקיקי: שם בנח"י דברים שבועה לברר הספק כלל אלא שבועת האיום ועוד כתב שיש לדקדק עליהן אך אכמ"ל: ובירושלמי שבועות (פ"ח הלכה ב') אמרינן רבי יוחנן בעי שבועת סוטה מהו שיהיו חייבין משום שבועת ביטוי מה נן קיימין אם בשוגגת בעבירה ובשבועה אין כאן סוטה אם במזידה בעבירה ובשבועה אין כאן קרבן אתי' דרב כר"ע ואין יסבור רבי ישמעאל כר"מ אתיא הוא דר"מ אמר אמן שלא נטמאתי אמן שלא אטמא ואת משכח מקשייא עכ"ל הירושלמי ופירש הפ"מ דאליבא דר"מ דקבלת שבועה של סוטה גם על להבא היא א"כ שבועת ביטוי שבשעה שנשבעה יודעת בשביעה ואח"כ נעלמה ממנה השבועה וכדין שבועת ביטוי בלהבא, ומ"מ מקשה הוא, משום דבעינן דאיתא בלאו והן ולא משכחת לה בקבלת שבועת דסוטה לאו וכן הא לא תוכל לישבע שתטמא והיינו מקשייא את"ד ובמראה הפנים שם, ולפמש"כ הדבר צריך ביאור ליחייב משום שבועת ביטוי בסוטה, ואפשר דהיינו טעמא דקאמר בירושלמי ואת משכח מקשייא ויל"ע היטב בזה, גם יש לעיין בהא דקאמר אם במזידה בעבירה ובשבועה אין כאן קרבן והלא בכה"ג המים בודקים אותה, ואם בהיה לה זכות ותלה לה ג"כ יל"ע:

ועיין שם בהגהות ציין וירושלם שהקשה דמאי קאמר בירושלמי אם בשוגגת בעבירה ושבועה אין כאן סוטה, דצ"ע לפמש"כ המהרי"ק דבסוברת שמותרת לזנות מ"מ אסירה דמעלה מעל בבעלה משכחת לה שוגג באומרת מותר דהוי שוגג ומ"מ היית סוטה עכ"ל, ובאמת יש להעיר מזה על דברי הט"ז הידועים אי אימר מיתר הוי שוגג ועיין שו"ת חוט המשולש בזה והיא נדפסה ג"כ בשו"ת בית הלוי ח"ר בענין קרבן באומר מחר, ועיין שו"ת רעק"א סימן ר"ה ר"י ודו"ק אבל בכלל איני מבין דהא אף שסברה שמותרת לזנות מ"מ הוי מזידה דהאיך נשבעת שלא שכב איש אותה והא ידעה ששכב איש אותה, רק באופן זה י"ל שסברה שמותרת לזנות ובשבועה הוי שוגגת בקרבן דידעה ששבועה זו אסורה אבל לא ידעה שחייבת עליה קרבן ככל שבועת ביטוי לשעבר עיין שבועות (כ"ו ע"ב) וצ"ע, ועיין כאן בנועם ירושלמי ובמש"כ לעיל דף ו' דאמרינן דזכות תולה וע"ש וכעת נזדמן לי לעיין בעין יעקב דפוס ווילנא, ומצאתי שם באהבת איתן למסכת שבועות שהקשה מעצמו כזה אא אא אמאי תנן בסוטה גבי סוטה דאם יש לה זכות תולה לה והרי אם טמאה היא עברה על שבועה שקר ואין זכות תולה בש"ש, ושו"ר שהרגיש בזה בס' מקום שמוחל ואף דבירושלמי שלהי מכילתין משמע דהסוטה אינה חייבת קרבן על שבועתה היינו דוקא קרבן אבל מ"מ יש בה איסור לאו בשבועה דקרבן היינו טעמא דאינו חייב היינו כמש"כ המפרש דליתא בלאו והן שא"י לשבע שתטמא ואילו למלקות לא בעי לאו והן וכו' וא"כ קשיא אמאי זכות תולה בסוטה ש וי"ל עפ"י מש"כ בספרי והביאו בתוס' סוטה ודף כ' ע"ב) ד"ה הא מני וכו' מכאן שאם יש לה זכות תולה, ולפ"ז א"ש דע"כ גבי סוטה ל"ל שלא יתלה לה זכות מחמת שעברה על ש"ש דכמו דמנחתה שמביאה מזכרת לה עון כש"כ שתהנה לה להזכיר זכות משום דמדה טובה מרובה את"ד (וראיתי עכשיו בתה"נ מה שהביא בשם התפארת דלא שנשבעת שלא אטמא דמושבעת ועומדת מהר סיני היא אלא שמקבלת על עצמה שתענש אח"כ כשתזנה שאם תטמא אח"כ יבדקוה המים למפרע ועמש"כ שם מדין כולל לקיים את המצוה):

שם אמר רב המנונא שו"י שזינתה אסורה ליבמה וכו' והתנן זה הכלל וכו' יעי"ש בפנ"י קדושי' כ"ז ע"ב הקשה בהא דאמרו שם אשכחן סוטה דאיסורא ממונא מנלן וכו' הא ממה דמגלגלין שלא נטמאת שומרת יבם ודאי מצינו למילף גלגול שבועה לענין ממון דלמאן דל"ל דרב המנונא דשומרת יבם שזינתה אסורה ליבמה א"כ עיקר שבועה דשומרת יבם הייני להפסיד כתובתה לחוד וכדפרש"י ריש פ' ארוסה וא"כ שפיר שמעינן גלגול שבועה בממון וכו' יעו"ש, ותמוהין דבריו מאד שלא עיין היטב בסוגיא דמבואר דהא דאמרי במערבא לית הלכתא כרה"מ ע"כ מוקי למתניתין כר"ע דס"ל אין קדושין תופסין בח"ל ומשוי ליה כערוה ולדידיה שפיר אסירה עליו, ועיין בתוס' שם י"ח ע"ב ד"ה שומרת יבם ובתוס' שאנץ שם ודו"ק וא"כ איפא מצא דלמאן דל"ל דרה"מ עיקר שבועה משום ממון הוא, וגם הרמב"ם פסק (בה' י"ז פ"ד) דאיני מגלגל עלי' שלא זינתה כשהיתה שומרת יבם אבל מגלגל עליה שלא זינתה תחת אחי' יעו"ש אף שפסק בפ"ה שם דשומרת יבם אינה שותה ולא נוטלת כתובה אפ"ה משום ממון דכתובה אינה נשבעת ונעלם זה מהפנ"י שפניו כפני חמה, ועיין בנח"י סי' צ"ד: שם הא מני ר"ע היא דאמר אין ק"ת בח"ל ומשוי לה כערוה, הנה מדדייק ומוסיף „ומשוי לה ערוה" וכלום היה חסר בשלחן המלך בלא תיבותהללו, ע"כ צ"ל דמורים באצבע, למש"כ התוס' שאנץ על הגליון „דאליבא דרבנן אע"ג דאיכא מ"ד דאין קדושין תופסין ביבמה לשוק מ"מ לא שאני משאר לאווין ולא תהא אסורה לו כיון שאין ממזר מיבמה" ודוקא לר"ע דהוי ליה ממזר „משוי לה כערוה" אבל לרבנן אף אי ס"ל דאין קדושין תופסין בה, מ"מ לא משוה לה כערוה וז"פ:

וכן יש ללמוד מדברי התוס' ד"ה שומרת יבם וכו' פי' אפי' לרבנן דאמרי ק"ת בח"ל וכו' הכא מידו אלמא דקרא משוי לה כערוה משום דאגידא ביה וכו' את"ד, וא"כ הא דאמרי במערבא וכו' הא מני ר"ע היא וכו' ע"כ דהכוונה דדוקא לר"ע משוי לה כערוה, אבל לרבנן אף שס"ל אין ק"ת ביבמה לשוק מ"מ לא משוי לה כערוה וכ"ז פשוט, ועיין בקרן אורה מה שהשיג על התוס' ולפמש"כ דבריהם מאירים „בלשון הגמרא": שם הא אסורא ה"נ דמתנה ש"מ, עיין רש"י משמע דמדאורייתא אסורה עליו, ועיין מש"כ לעיל (ז ע"א) ובקרן אורה שם אך י"ל דשא"ה דהוי וודאי סוטה, ויל"ע בדעת הראב"ד דגם סוטה וודאי צריכה חליצה ויש לחקור בזה אי רק אסורה מדרבנן עליו נמי מתני, עיין מנ"ל הל' יבום בשם הנומק"י דאף אי זינתה מותרת מ"מ לבועל קנסוה יעו"ש ופסקו הרמ"א באהע"ז סי' קנ"ט ס' ג' ועיין ב"ש שם ובפ"ת שם:

ראיתי בתור"ח סי' כ"ט שהקשה לו השואל בהא דאמרינן דלר"ע יש ממזר מיבמה לשוק, דהא כיון דקיי"ל דסוטה טומאה כתוב בה כעריות א"כ בתחלת ביאה נפקע זיקתה ובגמר ביאה לא הוי ממזר והוכחה לזה שניפקע הזיקה בשומרת יבם שזינתה הוא עפ"י דהתוס' ביבמות צ"ב ע"א ד"ה ואמרו וכו' שכתב עליהם בשו"ת הגרעק"א (סי' ר"ו) בשם חכם אחד דאם היתה נקראת סוטה דאורייתא פקע מצות יבום דסוטה טומאה כתוב בה כעריות וממילא הוי הולד ממזר משום אשת אח שלא במקום מצוה וא"כ אמאי יש ממזר מיבמה לשוק לר"ע כנ"ל ואף אם היא מזידה, את"ד שם, ועיי"ש מה שהשיב ע"ז המחבר לסתור דבר זה מכמ"ק ואגב הביא שם דברי הריטב"א יבמות (דצ"ב סע"ב) שכתב שם דהא דתנא דר"ע משוי לה כערוה לא משום דלא תפסי בה קדושין בלחוד הוא, אלא משום דמשוי ליה לולד ממזר כדין א"א, משא"כ לרב דס"ל דאין ממזר מיבמה דאין ממזר אלא מח"כ מש"ה אע"ג דס"ל שאין קדושין תופסין ביבמה מ"מ לא משוי לה כא"א לאוסרה ליבם עכ"ד והוא סעייתא למש"כ בריש דברי על דברת התוס' שאנץ ותוס' שלנו, ובסוף דבריי מביא ראיה דלא נפקע הזיקה בשומרת יבם שזינתה מהא שמעתא דידן דמוכיח רב המנונא דש"י שזינתה אסורה ליבמה מדקתני במתניתין שימרת יבם וכו' אא"ב אסורה מש"ה מתנה בהדה וכו' ודחי הגמרא הא מני ר"ע היא וכו', ואם נימא דש"י שזינתה ניפקע זיקתה לר"ע ואסורה ליבם באיסור כרת כדין א"א שלא במקום מצוה א"כ אכתי אמאי מתנה עמה הא בממ"נ אם זינתה בעודה שומרת יבם א"כ נפקע זיקתה ואינה אשתו כלל, ולא שמענו שיתנה הבעל אלא באם זינתה אסורה עליו ומ"מ היא אשתו מדיין א"ו דלא ניפקע זיקתה כלל וכנ"ל אלא שיש סתירה לזה מהא דבעי ר' ירמיה מהו שיתנה על נשואי אחיו ופשוט ממתניתין דזה הכלל וכו' והרי אם זינתה בנישואי אחיו הויא לה סוטה גמורה דפטורה אף מחליצה ואינה זקוקה לו כלל ומ"מ מתנה עמה ע"ז, וה"נ מתנה עמה אם זינתה ש"י ג"כ ועיי"ש עוד, ובזה יובן טעם בעיאת וספיקת ר' ירמיה ופשיטתו, דלכאורה מילתא דפשיטא הוא אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דזה קמ"ל דאף שנפקע לגמרי מ"מ יכול להתנות ודו"ק, ורבי ירמיה לשיטתו דאמרי במערבא היינו ר"י כדהביא התוס' ודו"ק, וטעמא דמלתא הוא פשוטו דבאמת הוא רק ספק ע"כ יכול להתנות ע"ז ואם באמת זינתה הלא בלא"ה המים בודקין אותה והיא מתה לאלתר:

ובאמת דברי הגרעק"א צ"ע דלא תהא עדיפא מא"א שאסורה לבעלה, ומ"מ לא נפקע הקדושין הראשונים וכדפרש"י שם ביבמות (מ"ט ע"ב) שם וא"כ מ"ט נימא ביבמה שנפקע זיקתה מהיבם „אם היא אגידא ביה והוי כארוסתו שזינתה" לשון התוס' ד"ה שומרת וגם יש לעיין מלקמן ריש פ' ארוסה דתנן ארוסה ושומרת יבם לא שותות וכו' אשר תשט אשה תחת אשה פרט לארוסה ושומ"י ועי"ש בפרש"י ובפרט לפירוש התוס' דע"כ אתיא כרב המנונא דמיתסרא ליבם דאל"ה למאי איצטריך קרא יע"ש, וא"כ אי אמרת דשומר"י שנסתרה הוי לה ספק אשת אח שלא במקום מצוה והוי ספק אם היא אשתו כלל א"כ פשיטא דאינה שותה, אך לאידך גיסא יכולין לפרש דזה היא גופא טעם המיעוט של אשר תשתה אשה תחת אישה פרט לשומ"י פירוש שאפשר שאינו אישה כלל ונפקע זיקתה מעיקרא אךדוחק הוא ופשטות הלימוד הוא משום דעדיין אינו אישה כדמבואר שם בדף כ"ד ע"א וע"ב, וא"כ קשה דלמה צריך קרא אם ספק לן שמא אינו אשתו כלל ולא הוא הבעל שלה להשקותה כלל ועוד י"ל דבספק סוטה לא הוי כערוה ואינו נפקע זיקתה כלל אפילו בספק ויל"ע כי יש לדחות זה, ולא באתי אלא להעיר בדב"ח וכן יש לעיין שם ביבמות (צ"ה ע"א) דמביא התוס' כאן דקאמר אלא אמר ר"ל יבמה יבמה למאן אלימא לאחר וכדרב המנונא וכו', והשתא הא אינו דומה לאחות אשה, דהכא הטעם הוא משום דנפקע הזיקה לגמרי ונאסרה עליו מטעם אשת אח שלא במקום מצוה אבל לא מאיסור סוטה לבד יע"ש וי"ל גם י"ל דזה הוא שדחה הגמרא מה ליבמה שכן נטמא הגוף וכו' ודו"ק וקצרתי: וכן מתבאר משו"ת נוב"ת חאהע"ז סי' ק"נ שמדבר שם אי ע"י קדושין לזר נפקע זיקה ומבואר שם שע"י זנות לא נפקע הזיקה יעש"ה ועיין בהג"ה שם מה שהקשה דמי לא משכחת בני צרות שהולידו הצרות בזנות בלא קדושין יעו"ש ודו"ק:

שם בתוס' ד"ה אמרי במערבא וכו' התורה אמרה וקנא אח אשתו אפילו מקצת אשתו וכו' ונעלמו מעיני אשה ולא מעיני יבמה וכו', עיין במהרש"ל פירוש דבריהם, ועיין במהרש"א, ועיין בתוס' דידן ותוס' שאנץ לקמן ריש פ' ארוסה דכמעט מבואר דבריהם בקושית התוס' על פרש"י ועין בשירי קרבן ומה"פ היטב בכל פרט, וסוף דבר דברי הירושלמי בפנים צריכים עיון ופירש הדק היטב, אך זאת ראיתו בירושלמי שם בהא דקאמר שומרת יבם שזינתה דר"ל אמר מותרת לביתה וריב"ל אמר אסורה לביתה הוסיף בה הירושלמי דרבנן אמרין אמר ר"מ לא כן אמר ר"י בר אחא בשם ר' לעזר שומרת יבם שמתה מותר באמה ע"כ נדחקו המפרשים בפירוש הדברים, ועלתה בדעתי לפרש לפי מה שהבאתי לעיל בשם הגרעק"א דשומ"י שזינתה נפקע הזיקה לגמרי וא"כ הכי יש לפרש דלא כן אמר ר"י ב"א בשם ר"ל דשומרת יבם המתה מותר באמה, דנפקע הזיקה ולא דמי לאשתו שמתה א"כ צריכין נמי לומר דשומ"י שזינתה תהא אסורה ליבמה ומשום דנפקע הזיקה לגמרי והוי אשת אח שלא במקום מצוה ולא דמיא לאשתו שלא נפקע הקדושין כדהקשיתי לעיל ומדוע אמר ר' לעזר דמותרת לביתה וקס"ד השתא דטעם דריב"ל דאמר אסורה לביתה ה"נ מהאי טעמא הוא משוה דנפקע זיקתה לגמרי וכנ"ל, וע"ז קאמר שוב בגין דחזינן זה הכלל וכו' מאן תנא הדא מתניתא לא רבנן ולא ר"ע וכפירוש הפ"מ יע"ש, שוב עיינתי בירושלמי שעה פירש הגאון הרידב"ז ותוס' רי"ד זצ"ל ומצאתי שם בתוס' הרי"ד בירושלמי כאן שהעיר מהא דניחא דשומרת יבם שזינתה תהא נפקע הזיקה והבנים יהי' כשרים דתיכף בהערהא תהא נפקע הזיקה והבנים יהיו כשרים ע"י גמ"ב יע"ש ומתרץ נמי כמש"כ לעיל דמשום דגם בא"א לא נפקע הקדושין ומתרץ לה נמי דברי הירושלמי על אופן כזה יעש"ה באריכות וברוך שכוונתי לדעתו שלאי"ת ועיין בתו"ח שם סי' י"ד בענין אי קדושי יבמה לשוק מפקיעין מידי זיקת יבום יעש"ה, ועיין בדורש לציון דרוש י"ב ודו"ק:

ומש"כ התוס' בשם הירושלמי דכהנת היתה והתירוה לבעלה וכו' אף מכות אין בה, ועיין במהרש"א וקרן אורה ובשירי קרבן הביא פסק הש"ע והרמב"ם דיבמה שבא עליה זר עשאה זונה יעש"ה מש"כ לתמוה על זה, ויותר קשה מזה הוא דעת החינוך במצוה תקצ"ז שכחב והעובר ע"ז ובא על היבמה והיא תחת זיקת היבם חייב מלקות ע"כ והמנ"ח הביא ע"ז דעת הרמב"ם דכתב דבענין דוקא קידש ובעל עיי"ש, עוד מסיים החינוך ועיקר האזהרה זו היא על האנשים וגם היא בכלל האיסור שלא תבוא ותנשא לשום אדם עד שתפטר מן היבם ואפשר שאם עברה ונבעלה לרצונה ועודה זקוקה ליבה שגם היא בחיוב המלקות עכ"ל והמנ"ח מתמה ע"ז דמה ראה לספק בלאו זה יותר משאר הלאווין דמוזכרת האשה כאיש יעש"ה ואפשר היה לומר ולהטעים קצת עפ"י מש"כ האחרונים דעליה אין מצות יבום וכיון שכן א"ל דגם האזהרה אין עליה וצ"ע, ולפי דברי החינוך יש לפרש בדברי הירושלמי שאמר אף מכות אין בה, היינו דוקא „בה" אבל הוא לוקה לכ"ע, ואתי שפיר שלא יקשה מן הירושלמי על החינוך שכתב מקודם דהוא לוקה בזנות די"ל דמפרש כן כמש"כ דעליה אין מלקות אבל הוא שפיר לוקה ויל"ע: ועיין תוס' כתובות כ"ט ע"א ד"ה ועל הכותית וכו' ועוד הוי מצי למיתני יבמה, לשוק וכו', וצ"ל כמש"כ תוס' שם לעיל מזה גבי מחזיר גרושתו יעיי"ש וגם יש לעיין אי נימא דיבמה שזינתה דאסורה ליבמה וכר"ע וא"כ מתחלת ביאה נפקע זיקתה ושוב בגמר ביאה הוי ביאת היתר ואי נימא דחיוב קנס הוא דוקא בגמר ביאה עיין תוס' סנהדרין (ע"ג ע"ב) ד"הממונא לא משלם עד ג"ב וכו' אבל לענין קנס לא וכו' יע"ש א"כ פשיטא דמשלם קנס ומאי קמ"ל ומיושב קושית התוס' דלא תני לה יבמה לשוק וראיה מכאן לסברת התו"ח שהבאתי לעיל, מדלא תירצו התוס' כן ודו"ק:

שם ת"ש זה הכלל כל שתיבעל וכו' הא אסורא ה"נ דמתני ש"מ, עיין תוי"ט שכתב דזה הוא דמרבי בזה הכלל יע"ש, ויש לומר נמי דמרבי בזה הכלל בהיה הוא סומא דאינה נאסרת עליו לא היה מתנה וכדאמר בירושלמי כאן סוף הל' ה' ושכב איש אותה שכיבתה אוסרתה בעלה מקנא ומשקה ונעלם מעיני אישה פרט לסומא שאין לו עינים וכו' מתניתין דרב"י פוטרן מכל המצות האמורות בתורה ועיי"ש בשירי קרבן ד"ה מתניתא: שם בתוס' ד"ה מהו שיתנה וכו' ירושלמי אר"י וכו' אבל אם קינא לה ונסתרה וידע בה וגירשה והחזירה ונסתרה שתתה ולא בדקו אותה וכו' אשה משהיא אסורה וכו' עיין בקרן אורה והגהות מלא הרועים מה שפירשו, אבל הניחו בצ"ע דהלא פשיטא דאם איני מנוקה מעון אין המים בודקין יע"ש וא"ל דזהו כוונת האיבעי אי אף שאחר קינו וסתירה נמי יכול למחול וכמו שמצינו בזה פלוגתא לקמן דכ"ה ע"א א"כ בזה שגירשה והחזירה ונסתרה שתתה ולא בדקו אותה המים טהורה היא, משום דכיון דגירשה מחל על הקינו והסתירה ובפעם השניה לא הוי כי אם סתירה בלא קינו או אף בקינו מ"מ כיון שלא עשה עבירה במה שחזר ולקחה המים בודקין או דילמא דלאחר קינו וסתירה אין יכול למחול, וא"כ זה שגירש לא הוי מחילה ולקחה באיסור, ועיין לעיל בחידושי במה שהארכתי על התוס' בסנהדרין פ"ד ובדעת הירושלמי אי יכול למחול גם אחר קו"ס, אבל דוחק הוא לפרש כן, ושו"מ לש"ק שהקשה כן ותירוץ בקיצור כמש"כ אבל דוחק הוא, אף שהיה מיושב לפ"ז במאי דמסמכי התוס' ירושלמי זה על אבעי דגמרא מהו שיתנה אדם על נשואין האחרונים וכו', משום דכוונת התוס' היא, דעל נשואין האחרונים דהיינו לאחר שיגרשה א"כ הוי מחילה גמורה גם לאחר קו"ס ויצטרך קו"ס מחדש, והאיך יתנה עכשיו וצ"ע, ונראה עוד לומר דכוונת הירושלמי פשוטה והוא דכיון ששתתה ולא בדקו המים עכשיו נימא דטהורה היא גם בקינו וסתירה הראשונה, וכשם שמגלגלין מנשואין הראשונים אף שאם זינתה אסורה עליו ואינה מנוקה מעון, אך כיון ששתתה עכשיו ולא בדקו המים נימא דטהורה היתה ובהיתר לקחה, או נימא אדרבה לכך לא בדקה המים משום שבאיסור נשאה וא"ש גרסת הירושלמי כמו שהיא מאחר שאין המים בודקין את האשה טמאה היא פירוש היתה ולכך אסורה לביתה בשעה שהחזירה ולכך לא בדקה המים, ומיירי הירושלמי בשלא בא עליה אלא החזירה לבד ובכה"ג במחזיר גרושתו אפשר דהוי שכיבת בעל קדמה לבועל מחמת נשואין הראשונים, וצע"ג בזה, ושוב ראיתי שיכולין להסביר זה בכוונת המהרש"ל כאן בדבריו הקצרים והעמוקים ע"ש ונעלם זה מבעל ההגהות הנ"ל:

ומשמע מדברי התוס' בשם הירושלמי דדוקא החזירה ונסתרה, אבל בלא נסתרה עוד הפעם לא יכול להשקותה כיון שגירשה, וא"כ הוי כמו שאמר איני רוצה להשקותה וכדאמרינן בבבלי ביבמות (צ"ה ע"א) מאי איריא בא עליה אפילו נתן לה גט ואפי' אמר אין אני משקה עכ"ל ובתוס' ד"ה אילימא וכו' אפילו נתן לה גט ויחזור ויקדשנה ויכניסנה לחופה, או אמר איני משקה שוב אין יכול להשקותה, ואסורה לבועל לעולם וכו' יע"ש וא"כ יש להוכיח כן מירושלמי זה שהביאו התוס' כאן אבל בנסתרה אחרי כן אחרי שנכנסה לחופה קאמר דיכול להשקותה עפ"י קינו הראשון ודו"ק וראיתי בקרן אורה שהעיר למה לה הסתירה השניה הא על סתירה הראשונה מצי למבעי אי מהני בדיקת המים וכו' יע"ש ולדעתי נעלם ממנו תוס' יבמות כנ"ל בפירוש דברי הגמרא, וקצרתי: שם ברש"י ד"ה בשני אנשים, אם מת בעלה זה שהשקה וכו') לא זכיתי להבין מדוע פרש"י דוקא בשמת הבעל, ולא כשגירשה בעל זה ונישאת לאחר, ואפשר דפירש אפילו לתלמידי ב"ש דלא יגרש את אשתו אא"כ מצא בה וכו', והכא הלא נמצאת נקיה, ועוד אפשר עפ"י הסברא לומר דהיכי דקינה לה ונסתרה ונמצאת טהורה ונקיה, דלא יכול לגרשה מדרבנן, דוגמא דמוש"ר דלא יוכל לשלחה אבל לא שמענו זאת מעולם ויל"ע ובמאירי כתב בזה הלשון וכן אם גירשה זה שהשקה ונשאת לאחר ובעל שני קנא לה וכו' יע"ש וא"כ פרש"י צ"ע: שם תוס' ד"ה אין האשה שותה ושונה ירושלמי כורכמית תוכיח ששתתה ושינתה ושילשה לפני שמעיה ואבטליון, עכ"ל, אפשר בכוונת התוס' שהביאו הירושלמי להוכיח מינה דלאו דוקא שותה ושונה, אלא ה"ה שונה ושילשה ולא תימא דאחרי שתי פעמים כ"ע מודים ועפ"י סברת רש"י לקמן י"ט ע"א ד"ה ורבי יהודה וכו' עיי"ש והנה אפשר היה לדחות משם דמיירי בשני אנשים וכמו שאמר ר"י על עדותו של נחוניא דקבלנו עדותו בשני אנשים, ועיינתי בירושלמי בפנים דחכמים אומרים ביןמאיש אחד בין משני אנשים שותה ושונה כורכמית תוכיח ששת ושנת ושילשה לפני שמעיה ואבטליון „מאיש אחר" עכ"ל הירושלמי ופלא על התוס' שהשמיטו שני תיבות אלו:

שם תוס' ד"ה קבלנו עדותו וכו' צ"ע בפ"ק דקדושין וכו' שוב אי אתה רשאי למוכרו בשני בני אדם וכו' יע"ש, יש לתרץ עפ"י סברת רש"י לקמן י"ט ע"א ד"ה ור"י וכו' ולא אשני בועלים ובעל אחד כיון דקינא לה כבר ונמצאת נקיה נראה הדבר שאדם קנטרן הוא ומתכוון להקניטה וכו' יע"ש וא"כ הכא מענינא דקרא והתם מענינא דקרא כן נראה לכאורה לולי דעת רבעתו"ס: שם תוס' ד"ה ורבנן בתראי וכו' וי"ל דהתם מיירי קודם ששתתה וכו' אבל הכא דרשינן תורה לשותה ושינה שחזר וקינא לה לאחר שתיה ונסתרה שחוזרת ושותה שנית עכ"ל, ועיין בכ"מ בפ"א מהל' סוטה דין ג' מה שהביא על דין הנ"ל ממשנה דכריתות שהביאו התוס' כאן והמ"ל תמה עליו שאין לזה שייכות כלל וכבוד אלקים הסתר דבר יעי"ש ונעלם ממנו גם תוס' זה שלפנינו ונדפס שם בצדו שהב"י עצמו העביר עליו קולמוס בבד"ה עיי"ש, ועיין שו"ת ח"ס חאהע"ז סי' צ"ו מיישב קצת לפי חומר הקושיא יעש"ה, עוד צ"ע בלשון התוס' שכתבו דשם מיירי בקינא לה מפלוני ונסתרה וקינא לה וכו', דיש לדקדק הלא אסורה לו כבר מסתירה הראשונה, א"כ אין יכול לקנות לה עוד הפעם דבעינן ראי' לקיימה ועיין תוס' לעיל ד"ה מהו וכו' או מאחר וכו' ועיין מ"ל הל' סוטה מזה וצ"ע שלא העיר מכאן ואפשר כיון דכאן גלתה התורה מנחת קנאות שכה"ג יכולין לקנות וצ"ע, ובחפשי מצאתי שכה"ג הקשה הק"א דף ב' ע"ב על החלקת מחוקק אהע"ז סי' קט"ו שכתב דבזמן הבית איכא תקנה שיחזור ויקנא לה בפני שנים ותסתר בפני שנים וישקוה ויגלגל עליה גם מסתירה הראשונה ותותר לו עי"ז וכתב הק"א שם דג"ז אינו מובן דכיון דנאסרה לו ע"י סתירה ראשונה היכי יכול עוד לקנות לה הא הוי אשה שאינה ראוי' לו אם לא שישקנה בתנאי או משום קינו הראשון או משום קינו האחרון דממ"נ אחד מינייהו יכול להשקותה אבל לא ע"י גלגול עכ"ל וא"כ הכא נמי א"ל הכא דמשקה אותה ממ"נ ופלא שלא הזכיר הק"א מכאן, ועכצ"ל כמש"כ ומי שדעתו רחבה יעמדני על בוריה, ואפשר לומר דקינא לה בב"א מכולם ונסתרה מכולם בזאח"ז וכה"ג אתי למימר דאינו חייב רק קרבן אחד וכמו שמביא כאן המאירי ז"ל דיראה מתלמיד המערב שבפרק ראשון שיכול הוא לקנא לה מכמה אנשים כאחד ויראה לי משם דוקא שהזכיר את כולם בפרט הא אם אמר דרך כלל לא תסתרי עם שום אדם אינו כלום וכו' עכ"ל, ודלא כהמנ"ח מ"ע שס"ה יע"ש וכבר דברתי מזה בפ"ק דף ה' וכעת ראיתי במ"ק שהעיר מדברי המאירי אלו על המנ"ח והביא גם דברי הדו"פ, עכ"פ א"ש שם בכריתות ולא תקשי כאן כמו שהעיר הק"א על החמ"ח וקצרתי:

תוכן העניינים

מנחה חריבה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה