אור ברסלב

מנחה חריבה· רבי פנחס אפשטיין

דף י'

דף ח'

ע"א יבוא מי שחוזר לאחריו ויפרע מפלשתים שחזרו בשבועתן, משמע מזה דהוי עונש עליהן מחמת חלול שבועתן, ויש לעיין לדברי הבית יצחק הנ"ל דכל זה הוי מטעם חרם. מנלן דעכו"ם ישנם באיסור חרם, וכמה קולמסין נשתברו על דין בל יחל גבי שבועה אצל עכו"ם עיין מנ"ל הל' מלכים שרמזתי לעיל גם יש לעיין לפי המדרש שהביא הרל"ח הנ"ל דלאברהם לא ניתנה השבועה רק לשבעה דורות עיי"ש א"כ יש לחשוב אם עדיין קיים דור ז' לאברהם: שם זכור לי כ"ב שנים, עיין בגליון בשם תשובת הרשב"א ועיין מהרש"א ז"ל ובעיון יעקב: שם שמשון דן את ישראל כאביהם שבשמים שנאמר דן ידין עמו כאחד.

ופרש"י ז"ל „כיחידו של עולם במשפט צדק" ועוד היה אפשר לפרש בדרך עפ"י מה ששנינו באבות (פ"ד י"ח) אל תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד, ועיין רע"ב ומפרשים שם.

לכך קאמר דן דין עמו כאחד כיחידו של עולם שדן ביחידי, ואף בלא קבלהו ובלא מדת חסידות: שם וא"ר יוחנן שמשון על שמו של הקב"ה נקרא וכו' אלא מעתה לח ימחה אלא מעין שמו של הקב"ה וכו'. ופרש"י בד"ה על שמו של הקב"ה משמע שכינהו בשמו של הקב"ה ממש.

ובד"ה מעין שמו שאין שמש שם ממש אלא מגן ומציל עכ"ל מדברי רש"י נראה בעליל דקמפרש על שמו של הקב"ה היינו „שמש" וקפריך אלא מעתה לא ימחה.

היינו נמי השם „שמש" וקמשני מעין שמו דשמש אינו שם ממש אלא מגין ומציל.

כמו חנון ורחום. שו"ר שכן הרגיש בזה הרש"ש יע"ש ומכח זה כתב על המהרש"א ששגה בזה ואינו כל כך מפורש עד שיכול להטיח דברים כלפי מעלת מרן המהרש"א ז"ל, ומה שהקשה מהא דלא פריך כן לקמן גבי יהודא שנקרא על שם של הקב"ה.

כבר הרגישו בזה האחרונים עיין בעיון יעקב כאן על אתר שהקשה בזה דא"כ לא ימחוק השם יהודה וא"ת ה"נ הא מבואר בי"ד סי' רע"ז דמותר למחוק עיי"ש. וכמו שהקשו התוס' על שם שלום דאמרינן בשבת דאסור לאדם שיתן שלום לחבירו בבית המרחץ.

ולא קחשיב ליה במס' סופרים (פ"ד) בהדישמות שאינן נמחקין ונראה דתנא ושייר וכו' עיי"ש: ולענין הלכה בשם שלום הנה הרמ"א פסק ביור"ד (סי' רע"ו ס' י"ג) דיש נזהרין אפילו במלת שלום שלא לגמור כתיבתו וכתב בש"ך בסם ש"ת הרא"ש דרוב העולם אינם נזהרים בזה פיי"ש ובנקה"כ מוסיף דאמנם בתום פ"ק דסוטה דף י' ע"א מוכת דאסור ואיתא שם להדיא גדולה מזה דשלום הוא משמות שאינן נמחקין והא דלא מני ליה בהדי ז' שמות שאינן נמחקין משום דתנא ושייר עי"ש וראיתי יש שרוצין לפרש דהתוס' כתבו כן להמקשה אבל לא להמסקנה אבל המעיין היטב בתוס' יראה דליתא, אך מ"מ צ"ע לדינא דמדברי שאר פוסקים לא משמע כן דשלום יהא משמות שאונן נמחקין דלא לשתמיט חד מינייהו דכ' כן וצ"ע למעשה עכ"ל, ועיין פ"ת שם ובברכ"י שם ביור"ד הביא בשם הריטב"א לשבת שכתב בשם התוס' דמ"מ אף שלום מן השמות הנמחקין הוא יע"ש וכתב דתוס' סוטה דידן אינם התוס' העיקרים והראיה מפסקי התוס' שאינם מכוונים לדברי התוס' בפנים ובביאור דברי התוס' הנז' עמש"כ הרב גופי הלכות דף קל"ד והסכים עמו הרב פר"ח בא"ח סי' פ"ה יעוש"ה ובשיורו ברכה שם ועיין להרב יגל יעקב שמחובר לטהרה עם השטמ"ק למס' סוטה.

ובלמודי ד' לימוד קע"ג פירוש דיבור התוס' דכאן יע"ש ומשם יש ישוב הא דלא קאמר גם הכא דלעולם לא ימחה אלא דתני ושייר עיי"ש. ועכשיו מצאתי להש"ח מערכת הא' אות שי"ג רמז לכל זה בקיצור יע"ש אך העיר שם הערה אחת על הרמ"א דביור"ד כתב דיש ליזהר מלכתוב באגרות ושטרות שם שלום שלם ואילו באו"ח ס' של"ד סי"ג שפסק הב"י ע"ש המרדכי דמגלת אסתר שלא נכתבה כמשפטה אשורית אין בה קדושה להצילה מפני הדליקה.

לא הגיה כלום ואמאי הא במגילה כתוב בה דברי שלום ואמת וא"כ נראה דיש להצילם מפני הדליקה, ע"ש שאח"כ הביא הערה זו בשם הרב מר ואהלות הנד"מ בד"ה בהגהה ע"ש. וכמדומה לי שלפי מש"כ הרידב"ז שהביא בפ"ח ובברכ"י הנ"ל יש לישב זה שכתב הרדב"ז דמה שיש ליזהר בתיבת שלום היינו במתכוון לכותבו לשם שאלת שלום דבאותה שעה מתכוון לתת שלום לחבירו מאת בעל השלום וכו' אבל אם בא לכתוב שיש שלום בעולם או בין פלוני לפלוני וכיוצא בזה שהוא סיפור דברים אין צריך ליזהר שהרי אינו מתכוון לשם ולא חל עליה קדושה את"ד.

וא"כ י"ל דה"נ במגילה דמספר דהיה דברי שלום ואמת. וכן בסוף כתיב דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו א"כ אינו מתכוון לשם ולא חל עליה קדישה.

אך מדרשת הגמ' במגילה (ט"ז ע"ב) על פסוק זה דדברי שלום ואמת מלמד למגילת אסתר שצריכה שרטוט כאמתה של תורה ועיי"ש בפרש"י משמע דשלום שבפסוק זה קאי על מי שהשלום שלו ובזה יובן דרש הגמרא ודו"ק ומצאתי בש"ח בקונטרס באר בשדי במכתב ז שם הביאה דברי הבכור שור ובחידושיו לסנהדרין דף ס"ה שהביאו ראיה מכאן.

והרב השיג עליו משום דמשמע מפרש"י דלא ימחה קאי על תיבת שמש ובמהרש"א נראה שהוא ט"ס וצ"ל להיות שמש אבל שמשין דהוא שם אדם לא עדיף מיהודה וכו' יע"ש ובמכתב י"ב שם בענין זה הרבה. ובמכתב טו"ב שם הביא שכן כתב התשב"ץ ח"א סי' קע"ז בזה"ל אלא שצל"ע במה שאמרו במס' סוטה שמשון על שם הקב"ה נקרא ואקשינן אי הכי אסור למוחקו ולק"מ שלא אמרו זה על שמשון כי אם על שמש וכו' ולפום ס"ד שם הקב"ה שמש הוא ותירצו דכינוי הוא שמש עכ"ל התשב"ץ ועיי"ש עוד.

בכל המכתבים אודות שם שנכתב בלא קדושה אי מותר למחקו יע"ש ואכמ"ל: ועיי"ש בש"ח מערכת אלף בשם הג' מר ואהלות שצידד לאסור ליתן יד לאלה המתירים לעצמם לישב בגילוי ראש לומר להם שלום כי גם הם ישיבו שלום ואסור להזכיר בראש מגולה ומסיק דבמקום צורך גדול יש להתיר למען השלום עכ"ד: וראיתי בספר שו"ת „נטעי נעמנים" הנד"מ מהגאון מהרי"א אבד"ק שאוול זצ"ל בחליור"ד סימן ל"ד הביא שנשאל בפרשת פנחס בתיבת ונתתי לו בריתי שלום אי שרי למחוק תיבת שלום ודן שם עפ"י הגמ' דשבת דף י' ע"ב וכן הביא דברי הרמב"ם פ"ו מה' יסה"ת ה' ט' וכן שו"ת הרא"ש שמבואר דשלמה של שה"ש נמחק עיי"ש וכ"כ הלח"מ פ"ג מהל' ק"ש ה"ג שסיים שם בזה"ל וקשה עוד מזה שכתב למטה אבל שמות המיוחדים והם שמות שאינם נמחקים משמע דשלום דלא הוי משמות שאינם נמחקים דמותר לאומרו בבית המרחץ הרי מבואר דמותר למחוק ושוב הביא דברי התוס' דידן וכן משמע פשטות הש"ס שם וכו' ועכ"פ לפי מאי דס"ד תחילה דשמשון הוי שם ממש אסור למחוק וא"כ ה"ה בשם שלום ואולי יש לחלק עכת"ד ונעלם ממנו כל הנ"ל של הבכור שור והתשב"ץ.

ודברי הנקה"כ: עכ"פ נראה לי דהאי תיבת שלום שבפ' פנחס בוודאי מותר למוחקו, דהנה הלשון שהעתיק המחבר ונתתי לו ברית שלום. לא כך כתיב בפר' אלא כך כתוב בתורה הנני נותן לו את בריתי שלום.

ומפסוק זה אמרינן בקדושין (דף ס"ו ע"ב) דבע"מ דעבודתופסולה מנלן אמר ר"י אטר שמואל דאמר קרא לכן אמור הנני ניתן לי את בריתי שלום כשהוא שלם ולא כשהוא חסר יהא שלום כתיב אמר רב נחמן ויו דשלום קטיעא היא עכ"ל וא"כ כיון דקטיעה היא לכלול בתוכו גם שלימות הגוף. בוודאי שזה אינו קודש וכמו שמפקינן כמה שמות כה"ג כמבואר בשבועות ואף שלענין הלכה באם כתב האי וויו כשאר ווין אינו פסול בדיעבד כמו שהביא הגרעק"א ז"ל בתשובה ס' ע"ה משום דלאבוה דשמואל אין בזה פסול אם לא כתב הויו קטיעה ואנן קיי"ל כאבוה דשמואל עייש"ה ומ"מ משמע דלשמואל ורב נחמן אף בדיעבד פסול עיי"ש וכבר האריך בענין זה בשו"ת נאות יעקב להגאון החסיד ר"י יעקב אלגאזי אבי המהרי"ט אלגאזי שם בסימן א' האריך בענין צורת ויו זה ונעלם זה מהרעק"א ז"ל ושם מסיק להלכה דאם כתבה ויו שלמה בצורתה אדרבה כמאן דליתא כלל כיון שלא נכתבה בציביונה והוי כדבר היתר וכל יתר כנטול דמי והרי הוא בכלל חסרות ויתירות שמנה הרמב"ם ז"ל עכ"ל.

ועיין בתוס' רע"א למשניות מס' תרומות ואכמ"ל בזה על נראה לי ששם שלום חל קטיעה זה קטיעה הוא מקדישתו לכ"ע ומותר למוחקו כנלע"ד. ועיין בשו"ת מים חיים להגרח"כ ר"פ זצ"ל ושם תשובה לנכדו אודות אי תיבת האדון שבתורה קדוש לענין מחיקה ושאר דברים כעת אין לפני ע"כ לא אוכל לסמן המקום ותורף הדברים ולענין קדושת השם שלא בכוונה עיין גם בשו"ת משיבת נפש להגאון מהר"ל צינץ חיור"ד סי' מ"ב ועיין שם עוד בש"ח מה שהעירו על תירוץ התוס' שתירצו דתנא ושייר והקשו מאי שייר דהאי שייר כיון דתנא אלו ובאמת י"ל לפמש"כ המהרש"א בחדושי אגדות דשבועות (ל"ה ע"ב) דמארי חלמא האמור בדניאל קודש ואינו נמחק י"ל דשייר זה אך כבר הוקשו על מהרש"א עיין בשי"ת בית יצחק יור"ד סי' קנ"ב, שוב עלה בידי להשיג השו"ת רח"כ ראפפורט הנ"ל והוא בסוף חלק יור"ד ומפלפל שם הרבה בדברי התוס' האלו ובמה שכתבו דתנא ושייר י"ל נמי על שם האדון דתנא ושייר ושייר שם האדון שאינו נמחק ושוב הביא ראיה ברורה מהירושלמי מגילה פ"ב ה"ט דהאדון אינו שם כלל וכו' יעש"ה.

ומסיק כך להלכה דהאדון ל"ה שם כלל וא"צ לקדש אותו כלל ואפי' אי אתרמי שקידש א' את תיבת האדון י"ל דהוי כמקדש בעל"מ לגבי מזבח ומותר למוחקו: ולענין הערה שהבאתי לעל בשם ספר מר ואהלות מצאתי במס' כלה רבתי פרק שלישי דאיתא התם איבעיא להי רוצח נואף וחייבי כריתות מה ליתן להם שלום להחזיר לא מבעיא דכיון דקדים לך מהדר אלא ליתן לו מאי ת"ש דרך שלום לא ידעו ואין משפט במעגלותם נתיבותיהם עקש להם כל דרך בה לא ידע שלום וכו' עיי"ש: שם שמשון דן את ישראל וכו' ואר"י שמשון חיגר בשתי רגליו היה שנאמר שפיפון עלי אורח, מבואר ומפורש דקאי על שמשון פסוק זה ומה מאד תמוהין דברי הרשב"ם שם פ' ויחי פ' ט"ז שכתב המפרש על שמשון לא ידע וכי'.

הנה מרוב אהבתו להפשט נעלמו ממנו דברי חכז"ל הכא ולהטיח דברים: שם דף י' ע"א מפני מה נענש אסא מפני שעשה אנגריה בת"ח שנאמר וכו' יעיון בשבועות (ל"ה ע"ב) שלמה לדידיה ומאתים לנוטרים את פריו רבנן וכו' יע"ש ובד"ה שם דקטלה חד וכו' שם שמשון שנתגנה בה. פרש"י שנשא מבנות פלשתים האסורות לו יעוין היטב מש"כ לעיל מזה ומדברי הרמב"ם והמהרש"א ויל"ע: שם אמר לה שמא נכרית את אמרה ליה גיורת אני אשת איש את א"ל פנויה אני עיין במהרש"א שכ' דלאיסור נדה היה חושש דעתידה תורה לאסור כרת ולאסור בעכו"ם אע"ג דאינה אלא גזירת ב"ד של חשמונאי וכו' יעוד מן התורה נמי קנאין פוגעין בו עכ"ל.

נ"ל כוונתו דאף שקנאין פוגעין בו הוא דוקא בפהרסיא ובמעשה שהיה. מ"מ הרי חזינן דיש איסור דאורייתא בביאה זו, ועיין בחידושי רע"א ז"ל לכתובות דף כ"ט בתד"ה על הכותית וכו' די"ל טעמא דנכרית אין לה קנס כיון דקנאים פוגעים בו הו"ל כמו ח"מ ב"ד אשא יע"ש.

וק"ל.

ועיין בספר המצית להרמב"ם ל"ת דלא תתחתן בם יע"ש והביא עוד המהרש"א דהרא"ם הקשה האיך הותר לבוא על הזונה וכו' אבל מ"מ קדשה בכסף או בשטר ואח"כ בא עליה וכו' ועוד נראה דמעשה זה לא הוי אלא בינו לבינה ואין אשה מתקדשת בלא עדים אפילו בק"ב עיי"ש והנה עפ"י שמבואר ברמב"ן על התורה פ' וישב (ל"ה) בשם המדרש כי יהודא התחיל במצות יבום תחלה והיו נוהגין לישא אשת המת האח או האב או הקרוב מן המשפחה יע"ש ובפ' כ"ד על ויאמר יהודה הוציאה ותשרף יע"ש וכיון שבאמת היתה לו שומרת יבם וא"כ גבי יבום מספקא ליה להמל"מ אי בעי עדים בביאת יבמה עיין בפ"ב מהל' יבום דין ה' ובשם השה"ג ואף אי נימא דצריך עדים מ"מ הביא הפ"ת אהע"ז ס' קס"ו בשם היד המלך דאם בא עליה בלא עדים אפשר דלחומראקנה אותה וצריכה הימנו גט יע"ש וא"כ ביאת זנות ודאי לא הוי, ואף שהוא לא ידע כלל שהיא יבמתו וכלתו ובכה"ג לא קנה בלא כוונה גם ביבמתו, מ"מ היא שידעה רצתה למונעו מכך וכמו שפרש"י בד"ה פתח עינים, וכחו שכתב הרש"ש לישב דברי רש"י דלקמן מהא דאיסור כלתו, ואולי גם א"ל דבב"נ לא הוי בעי עדים כלל ויל"ע עוד בזה **(הג"ה בזה שהזכרתי דברי המהרש"א והחדושי רעק"א דכתובות יש לי הערה נכונה בענין זה, בהא דכתב הב"ש באהע"ז (סי' ס"ז ס"ק י"ב) דעכו"ם שנשא בת ישראל וכתב לה כתובה אין הכתובה קיימת עיי"ש ובהפלא"ה בקונטריס אחרון שם כתב לחלוק עליו משום דלא גרע מאם התחייב דבר באתננה דחייב לשלם דהוי כמו לוה בעכומ"ז ונתגייר דחייב לשלם וה"ה באתנן כדאיתא (בחו"מ סי' פ"ז סכ"ה) ובאשת עכומ"ז שאני כיון שהחיוב היה בשעה שהיתה עכומ"ז הוי כהפקעת הלואתו דמותר ואף שלא תפסו קדושין לא גרע מח"ל לר"ע וכו' את"ד עיי"ש, ויש להעיר דבלא"ה בישראל שנשא כותית לא יתחייב במה שכתב לה כתובה, דכיון דקנאין פוגעין בו והוי קלבדר"מ וכמש"כ הגרעק"א הנ"ל וממילא לא יתחייב הכתובה, וגם בהתחייבות עצמית אמרינן כן דקלבדר"מ דאתנן אסרה תורה ואפי' בא על אמו ומשום דמהני תפיסה עיין רש"י ב"מ צ"א ועיין קצה"ח סי' כ"ח ס"ק א' בשם חדושי הר"ן סנהדרין בשם הר"ר דוד יע"ש, וכה"ג הקשה הקצה"ח בס' ל"ח ס"ק א' בהא דקיי"ל שטר שיש בו ריבית דסברי חכמים דגובה את הקרן ואי נימא דח"מ שוגגין פטורין מלשלם א"כ היכי גובה הקרן דהא הלוה עובר ג"כ משום לא תשימון וא"כ הלוה הוא מחייבי מלקות שוגגין ולמה ישלם הקרן כיון דחייבי מ' שוגגין פטורין מתשלומין יעש"ה, ואף שחוב הוא מ"מ רצה לפוטרו מטעם קלבדר"מ, והיטב אשר מצאתי תירוץ נכון ועמוק בכתי"ק של אאמו"ר הרב הגאון הצדיק מהר"י אפשטיין זצ"ל בחידושיו למס' ב"מ דף ע"ב שהביא קושית הקצה"ח, ותירץ בזה"ל אך נ"ל לומר כיון שהמלוה נתן לו המעות ע"מ שיתן לו הריבית והוא אינו נותן לו הריבית א"כ המעות גזילה בידו וצריך להחזיר המעות כדין כל גזלן, ואין כאן שם הלואה, ולענין מלקות אם התרו בו קודם ולא נתן לו הריבית אף שנאמר שהלוה חייב משום לא תשיך אף קודם נתינת הריבית, עכ"ז אם לא נתן לו הריבית צ"ע אם עוד חייב מלקות או לא.

ופשוט כיון שלא בא לידי מעשה בוודאי אינו חייב מלקות ועיין ב"מ ס"ב א' ובתוס' שם עכ"ל. וכסברת אאמו"ר זצ"ל כתב כבר המל"מ פ"ח ממלוה דאם רצה המלוה לתבוע את מעותיו מן הלוה תוך זמנו לפי שאומר לו הלויתיך רק אדעתא דריבית וכיון דאסור ליקח לי הריבית תחזור לי מעותי שמחויב להחזיר המעות יעו"ש, וכן פסק החו"ד יור"ד סי' קס"א ועיין בשו"ת באר יצחק חיור"ד סי' י"ד בזה ומסיק שם כן כהמל"מ, וכן הביא בשם המחנ"א הל' ריבית סי' ל"ז ועיין בשו"ת אפריון דוד ס' כ"א לזקן זת"י שרוצה לחלוק על זה ודוחה ראיות הבא"י הנ"ל, ואכ"מ לברר בזה, עכ"פ לענינינו בודאי י"ל כיון שקנאין פוגעין בו לא נתחייב כלל, ואין לומר כיון דלא הוי בפרהסיא ולכך ל"א קנאין פוגעין בו, לא כן הוא, דכיון שנשאה הוי כמו זה כמו פרהסיא דידוע הדבר לכל כמו שכתבו הפוסקים ביור"ד סי' קנ"ו, מהא דפריך הגמ' בסנהדרין גבי אסתר פרהסיא הוי יע"ש, אך בעיקר הדבר י"ל הסברא דכל עיקר קלבדר"מ הוא שאין ב"ד יכולין לעשות לו שני רשעות דרשעה אחת אמר רחמנא ולא שתי רשעות כדפרש"י בכמ"ק וכן כתבו האחרונים לענין תפיסה, וא"כ הכא הלא הב"ד באמת אין מורים לו בשום אופן שיהרוג אותו דכך הוא ההלכה, אלא קנאות עצמו הוא, וזה של התשלומין ב"ד מחייבין אותו כך א"כ י"ל דבזה לא הוי שתי רשעות המסורות לב"ד.

דעל מה שב"ד מחייבין אותו לא חייבו אותו כלל בדין המיתה ודו"ק:)**. ומצאתי לרבעהתו"ס פ' וישב שהרגישו בקושית המהרש"א דהא צריכין עדים יע"ש ומה שכתבו ובחידושי הריב"א שם: ובמה שהבאתי דברי הרמב"ן אתי שפיר דברי רש"י שכתב בד"ה פנוי' אני ומותרת לכל אדם, ע"כ שלכאורה הם דברים מיותרים מי לא יודע שפנויה מותרת לכל אדם, אבל במש"כ י"ל כך, משום דבתשובתה פנויה אני עדיין אינה מספקת, לומר, דמ"מ הואי שומרת יבם וכמו שתמה באמת הרמב"ן שם על רש"י שפי' דלכך דנוה בשרפה משום דהוית בתו של שם שהיה כהן, דהלא בת כהן שבשריפה הוא דוקא בזנות עם זיקת הבעל ארוסה או נשואה אבל בת כהן שומרת יבם שזינתה אינה במיתה כלל, וא"ת שהיה היבום נוהג בבני נח והיה להם בכלל א"א ואזהרה שלהם זו היא מיתתם, והלא הם אומרים שיהודה התחיל במצות יבום תחלה, וכן בגמ' סנהדרין מוכיח שאין יבמה בבני נח חייבת כלל, עכ"ל, וזו היא כוונת רש"י ז"ל שאמרה פנוי' אני ומותרת לכל אדם פירוש שאין עליה זיקת יבמה כלל, או מטעם שכתב רש"י לקמן דנישואי ער ואונן אינם כלום לאסור עליו משום כלתו, וא"כ ה"נ לא הוית זקיקה ליבום כלום, ולהך סברא דלא הוית בתו של שם מפני מה שרפוה י"ל כמש"כ הרמב"ן שם שדן בה יהודה שהיה מלך עפ"י דיני המלכותיע"ש וקצרתי עוד בזה.

ועיין פי' הטור על התורה: שם שמא קיבל בך אביך קדושין אמרה ליה יתומה אני עיין תוס' קדושין (מ"ה ע"ב) ד"ה בפירוש וכו' מחלוקת ר"ת והר' מנחם מיוני בנידון מעשה שאירע באחד שהלך לארץ רחוקה ולו בת קטנה ונתקדשה הבת ואסר הר"מ מיוני לקיימה דחיישינן שמא יקדשה אביה לאיש אחר במקים שהיא ונמצא בא זה באיסור א"א ושלח לו ר"ת לדבריך אם מת האב במדינת הים היא תאסר לכל אדם לעולם שמא קידשה אביה במדה"י ואין אנו יודעים למי עיי"ש היטב וצע"ק מכאן ודו"ק וקצרתי ועיין בתשובת נוב"ק מש"כ על דבריהם, בחיור"ד הל' נדה סי' נ"ה וסי' נ"ו ודו"ק: עוד יש להקשות בכאן כיון דכבר השיבה לו גיורת תני, א"כ אין שוב שום מקום להשאלה שמא קיבל בך אביך קדושין, כיון דגיורת היא ואין לה שום יחוס אבהתא, וכתבתי דיש לומר דפשוטו לק"מ דהכוונה הוא אם קיבל בה אביה קדושין קידם גיורות דע"כ היה לה אב דמי הביאה להתגייר עיין תוס' כתובות י"א והשיבה דיתומה היא מאביה, ואמה הביאתה להתגייר, ואלא עוד נראה לומר דאף גר שנתגייר ואין לו יחוס דאב כלל עמה מ"מ הרי קאי היא ברשותו ויכיל למוכרה לשפחות ולאישות, וכזה מצאתי אחר הזמן בספר המקנה חל"ב בהשמטות לכלל ח', אם יש לב"נ כח למכור בניו, אחי מורי כתב לי עפ"י ששמע מח"ס קושיא גדולה בפ' בא דכתיב וכי יגור אתך גר ועשה פסח לד' המול לו כל זכר וכו' ופלא ממנ"פ אם היה לו בנים לאחר הגירות א"כ פשיטא כמו בישראל שמילת בנים מעכב, ואם הבנים מקודם גירות א"כ פסק כל קרבות דגר שנתגייר וכו' ואין הוא האב וצע"ג, ותי' אחי הגנ"י כי קנין הגוף שהיה לו בהם לא פסק והם לו כעבדיו ומעכב, ומכאן ראיה לרמב"ם שיוכל למכור בניו, ומיושב בזה קושית הט"א שהבאתי בפרט י"ג האיך נכרי שהיה לו בנים ונתגייר מקיים פ"ו עיי"ש והוא משום כי יש לו עדיין קנין הגוף בהם ודו"ק עכ"ל, וא"כ פשיטא דבבתו היה לו כח למוכרה לשם אישות, ומ"מ צ"ע: ושוב אחר זמן רב כשבא לידי הס' תורת הקנאות למס' זו ראיתי שהביא הקושיא בשם בעל עיון יעקב וז"ל והק' בעיון יעקב כיון דאמרה גיורת אני וא"כ אין האב יכול לקבל קדושין, אך למש"כ התוס' יבמות דף ס"ב ע"א ד"ה ריו"ח דלא לכ"ד אמרינן כקטן שנולד דמי לק"מ וכמש"כ בשבות סי' קע"ז דכן עיקר, וא"כ ג"כ קדושי הגר שנתגיירה בתו עמו קדושיו קדושין וצ"ע לדינא עכ"ד והעיר בעל תוה"ק דהתם ביבמות היא לענין קיום פ"ו או לענין נחלה, אבל שיחשב אביה משנתגיירה עמו שיקבל קידושיה לכאורה איננה סברה דמ"ש מלענין עריות וכו' את"ד, אבל לפמש"כ והסברתי הדברים, וכמו שהבאתי בשם המקנה הנ"ל א"ש מאד דברי העיון יעקב ונכתבו בעיון רב, וברוך שכוונתי לדעת הרב, –האמנם מה ששמע הגאון מטה נפתלי בשם הח"ס, צ"ע ואיני יודע מי מן השומעים שמע וטעה, דלכאורה נעלם מהם דברי רש"י יבמות מ"ח ע"א ד"ה עבד איש, ובתוס' שם ד"ה אלא וכו' כתבו על פרש"י ודבר תימה פירש דקרא דהמול לו כל זכר מוקמינן למילת זכריו שמעכבתו מלאכול בפסח וזה לא שייך אלא בבנים שנולדו בקדושה אבל מלת בניו שלא נולדו בקדושה אינה מעכבתו מלאכול בפסח וכו', וצ"ע ועיין בערוך לנר שם דף ע"א ע"א בקושית הגמ' שם יעוש"ה ודו"ק, עוד מצאתי שם בתוה"ק שהביא שהגרע"א בגהש"ס קדושין מ"ה נתעורר על דבריהם דהתם מסוגיא דכאן ומדברי המהרש"א.

ות"ל שכוונתי לזה כמו שכתבתי לעיל: שם ברש"י יתומה אני וכו' ואין נישואין לער ואונן ואין זכות לאם ולאחים להשיא קטנה אלא האב זוכה בה וכו', משמע דגם בב"נ הוא הדין כך וי"ל ועיין במהרש"א שפירש דא"ל שמא קבל אביך קדושין מאחר בלי ידיעתך בקטנותך ואין את פנוי' כמו שאמרת וא"ל יתומה אני שכבר מת אבי בהיותי בבטן אמי כמ"ש באביי ובודאי לא קיבל אבי קדושין עלי וכו' יע"ש.

ולפרש"י באמת קשה מאי תירצה אכתי דילמא קיבל בה אבוה והיא לא ידעה, וצ"ל כיון דאמה קידשה לה מסתמא ידעה שלא קיבל בה אבוה קדושין אף למה שכ' המהרש"א דמת בעודה מעוברת ג"כ עדיין קשה דילמא קיבל בה אבוה קדושין בהיות הוכר עוברה דהעובר מקודשת וכמו שפסק הרמב"ם (פר"י הלט"ז מהל' אישות) דאם אמר אם ילדה אשתך נקבה תהי' מקודשת לי דמהני בהוכר עוברה אלא שצריך לחזיר ולקדשה קדישין שאין בהם דופי עיי"ש.

ואף אם לא קידשה ג"כ נראה דחייבין מיתה עליה דכל העובר נתקדשה קדושין גמורין וכמה שכתב הגרעק"א ז"ל בתשובה סי' קע"א, ואף למה שרוצה היא ז"ל לפרש דברי הרמב"ם לא דהעובר נתקדשה תיכף אלא כיון דאמר אם תלד נקבה אם הוי כמו לאחר, כמו בכל תנאי דאם והוי כמקדשה לאחר שתלד דלענין זה מהני הוכר עוברה שלא לחשבה דבר שלב"ל, אבל בעודה עובר לא נתקדשה יע"ש.

מלבד מה שהביא שוב דמדברי הרה"מ והנ"י פ"ק דיבמות מבואר דס"ל בדעת הרמב"ם דבשעתעיבור מתקדשת יע"ש. אין זאת נפ"מ לדידן דמ"מ ותלד תהי' מקודשת ועדיין קשה, וצריך להוסיף עוד אמר דמת תומי"י עד שלא הוכר העובר כלל וקודם מ' דהוי מיא בעלמא ולכ"ע הוי דשלבל"ע ועיין ש"ך מ סס"י ר"י דהכריע כהראשונים דתוך מ' יום לעיבורה וי כמים בעלמא לכ"ע המזכה לעובר לא קני יע"ש, עיין בתשובת רעק"א סוף סימן קמ"ו עיי"ש, ועדיין יש לעיין לפי מה שכתב הריב"ש שהובא בקצות הער"ה בענין בכורה שקנה יעקב משום דקודם מ"ת דשלבל"ע נמי נקנה "ש.

ובס' של"ב סק"ו מיישב בזה הקצות בהא דצאן דקנה יעקב אבינו אף דהוי דשלבל"ע, ג"כ מטעם דקודם מ"ת יע"ש. א"כ לכאורה מהני אף בקודם יום ויל"ע ויש ליישב, אולם מפשטות דברי רש"י בד"ה רת אני שפירש ואיני עובדת כוכבים וראוי' לך יע"ש.

שמע שמפרש לה דלא דנתגיירה ממש כגירות שאחר ת, אלא שאינה עוכ"ם עוד, וא"כ עדיין לא נפסק כל סי האב, וא"ש בפשיטות ודו"ק ובזה יובן גם עומק פירוש רש"י ז"ל שהשכיל לפרש כן וא"ש הערת העיון יעקב הנ"ל כמו שהארכתי לעיל: ענין הערת המהרש"א דיהודא עבר עכ"פ באיסור זנות דפנוי', י"ל דיהודה היה בבחינת מלך ש"כ הרמב"ן וא"כ י"ל דלקחה בתורת פלגש אח"כ וכשיטת הרמב"ם והדברים עתיקים וקצרתי: זם שמא טמאה את אמרה ליה טהורה אני.

פרש"י „מנדה", הנה עפ"י זכרוני היתי רוצה להביא אן ראיה לדעת הט"ז יור"ד דבכה"ג ליכא דם חימוד ע"ש.

אך עיינתי עכשיו בפנים, בסימן קצ"ב סק"א זיתי שהוא בעצמו הביא גם מכאן וז"ל כתב הרב וגיד דזו היא מדרבנן וכו' ובזה ניחא לי הא דאיתא ק דסוטה גבי תמר ותשב בפתח עינים שנתנה עינים ריה שאמרה ליהודה טהורה אני מנדה ובן מלינו ברות וקשה הא צריכה שבעה נקיים אחר שנתפייסו ביחד ולפימש"כ ניחא דעדיין לא היתה גזירה זאת וכו', ש.

וזה צ"ע לפימש"כ המהרש"א לעיל דגם ביאת ית ב"ד של חשמונאי גזרו וחשש לאותה גזירה כמו א"א יים אפילו ע"ת יע"ש. והעיקר הוא תירוץ השני של הט"ז דגבי תמר ורות לא היה חשש שמא תראה מחמת חימוד דמיד שנתפייס יהודא ובועז היו מוכנים וכו' והו"ל כמי שיש לו פת בסלו עיי"ש.

ועיי"ש בפ"ת בשם החות דעת, ועיי"ש בתורת השלמים מש"כ לתרץ יע"ש שיש להשיב על דבריו ואכמ"ל:. אלא שגם זה לא משמע כן כאן שעוד טבלה פעם אחרת והרוחתי ליישב גם דברי רש"י ז"ל שפירש טהורה אני „מנדה" דלאיזה טהרה אחרת יש לחשוב ולפרש, אך עם דברי הט"ז ניחא, דכוונת רש"י דטהורה היא מנדה, אבל דם חימוד לא ועדיין לא גזרו, **(הג"ה ודברי רש"י במנחות (מ"ג) ד"ה משום זונה וכו' ועברי משום לא תתחתן וכו' צ"ע דבזנות ליכא לא תתחתן ואינו אסור מדאורייתא כלל, וכבר העיר בזה בהגהות קרני ראם שם וכן בספר עולת שלמה מס' מנחות, וכבר קדמם בזה הפרמ"ג אור"ח ס' כ' במשבצות ס"ק ג' להקשות על דברי רש"י ואפילי קנאין אין פוגעין בה דלא עבדה מעשה יע"ש.

והנה בדין זה הוא מחלוקת הראשונים הרמב"ן והרז"ה במס' ע"ז ועיין בשו"ת ב"י מהד"ת ס' ק"נ בחלק אהע"ז ובהגהות הגאון מהרי"ש נאטנזאהן זצ"ל מה שהביא בזה בשם המהרי"ק הי' קע"ה יע"ש:)** וזה לתירוץ הראשון ולתירוץ השני י"ל דאמרה טהורה אני מנדה, וגם דם חימוד ליכא כלל בכה"ג וק"ל ופלא לי על כל בעלי ההגהות והמפרשים שלא ציינו להט"ז הנ"ל: מה שהגיה כאן הגליון הש"ס בפרש"י משנת ששים, שצ"ל משנת חמשים, כן הגיה גם היעב"ץ ז"ל, ועיין בהגהות מצפה איתן וכן מצאתי בחידושי הש"ס להגאון ר"י פיק ז"ל שנדפס בשנת כת"ר וכן מעורר עוד על רש"י שכתב דיעקב היה יותר מבן מאה ועשר וכן מיישב קושית המהרש"א על רש"י כמש"כ הרש"ש וכן מקדישין עד שלא הכיר עוברה עיי"ש.

וכמו שהערותי לעיל בעז"ה: דף י' ע"ב וכי משלו אכלתם משל אלקי עולם אכלתם וכו' עיין בתוס' שאנץ שהביא המדרש שלא רצו לברך ברצונם עד שאמר להם אברהם פרעו מה שאכלתם ושתיתם וכו' וכשראו כך אז ברכו הקב"ה שלא ברצונם ע"מ שלא יפרעו שים דבר עכ"ל והעיר בס' תוה"ק דמזה נראה כמבואר בחו"מ ס"ס רע"ו דהאומר לחבירו אכול עמי צריך לשלם ולא אמרינן מהנה יהיב ליה דאל"כ איך מצי לתובעם שיפרעו וכו' יע"ש.

ואינו ראיה דאברהם מתחלה כך חשב שאם לא ישלמו להקב"ה ישלמו לו המחיר, ואומדנא גדולה יש בכאן דהא אסור להאכיל למי שאוכל בלי נטילת ידים וברכות וכ"ש בבהמ"ז וכמש"כ הרמ"א אור"ח סי' קס"ג ובס' קס"ט ס"ב דלא יתן לאכול אלא למי שיודע בו שיברך, ואף שהם לא היו מצוים ע"ז.

אבל הוא רצה ע"י כך לפרסם שמי של הקב"ה ואומדנא גדולה היא אצלו שלא נתן אלא אדעתא דהכיובודאי יכול לתבוע הפרעון: ולענין המאכילים באכסנאות ובתי משקאות לאלה שאינם נוטלים ידיהם ואין מברכים עיין בשו"ת תורת חסד סי' ה', ובשו"ת בית יצחק שמעלקיס באור"ח סי' כ"ט יעו"ש: שם דבר אחר מכתם שהיתה מכתו תמה שנולד כשהוא מהול עיין פרש"י, עיין במהרש"א ז"ל שהרגיש בקושיא נחמדה מהא דאמרינן פ' התכלת (דף מ"ד) בדוד כיון שנסתכל במילה שבבשרו נתישבה דעתו וכו' למ"ד בנולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית ניחא, ולמ"ד דאין צריך להטיף וכו' מ"מ שמח שלא היה ערל גם כי לא נתקיים בו בקום ועשה עכ"ל, והנה חשבתי לומר דאף למ"ד אין צריך להטיף מ"מ אם הטיף הוי מצוה דז"פ למ"ד צריך להטיף הוא מדאורייתא וכן מצאתי במח"נ מצות מילה גם מחללין עלה שבת ועיין שאג"א סי נ"ד ואף שאין מברכין בשעת הטפה כמש"פ הרמב"ם פ"ז ובש"ע ס' רס"ה שם מטעמא אחרינא עיין בכ"מ שם ובאה"ג שם, וא"כ למ"ד אין צריך, היינו שאינו חיוב אבל מ"מ אם רצה מקיים מצוה, ואף שדוד נולד בשבת מדמת בשבת והקב"ה ממלא שנותיהן של צדיקים מיום ליום כדאמרינן גבי משה רבינו ע"ה, מ"מ עבוד הטפה אח"ז או שהוא בעצמו כשהגדיל הטיף בעצמו, ובזה ניחא יותר מה שהעירו דהלא מצות מילה אביו עשאו ולא הוא, ולפי הנ"ל ניחא, אך כמובן אין לי שום מקור כלל לחדש דבר מעתה, גם זה אין לומר דאף אם אין צריך להטיף מ"מ לענין פסח ותרומה הוי ערל זה אינו דמבואר ביבמות ע"א להיפך דאמר לאתייא נולד מהול וכו' עיי"ש, גם יש ליישב קצת עפ"י חקירת הט"ז ביור"ד ס' רס"ד סוף סק"ט באם נולד מהול ואח"כ מכח שמנו נתרבה ונמשך העור למעלה ולא נראה כל העטרה אי נימא שצריך לחתוך העור באיזמל וכו' דמ"מ החיוב בא עליו אח"כ מן התורה א"ד דשאני הכא דמה"ת אין חיוב רק הערלה בתולדה ולא מה שנמשך אח"כ אבל אם היה נולד מהול קצת פשיטא לי שאח"כ אם נמשך העור שצריך לחתוך אותו כיון שלא נמול שום פעם כראוי עדיין עכ"ל וא"כ י"ל דמיירי דנולד מהול קצת, ואף שלשון מכתם לא משמע כן וכפרש"י, מ"מ י"ל כאופן הראשון דאח"כ נמשך מרוב שמנו והיה צריך לחתוך וע"כ שמח מאד בקיום מצות מילה בקו"ע, ולא בשוע"ת, אלא שהשאג"א חולק עליו כמו שמובא בפ"ת שם ומה"ת א"צ למולו וקצרתי ועיין בשו"ת בית הלוי חלק שני ס' מ"ז אות ד' דס"ל להטור דמצות מילה נמשכת על האדם כל ימי חייו וכמו בציצית למ"ד כלי קופסא חייבין בציצית וכו' כ כן במילה ס"ל להטור דמלבד דמעשה עצמה של המי דהיינו חתיכת הערלה דהוי מצוה עוד זאת נמשכת ה לעולם דס"ל דהמצוה היי על ישראל שיהי' נימולים יעש"ה ופלא שלא העיר דעל פי סברתו יתיישב היטב בהא דש דוד במצות מילה אע"פ שהוא לא עשאה, וגם כ נחתכה מכבר, אך עפ"י מש"כ הבית הלוי א"ש מ וקצרתי: שוב מצאתי שכוונתי לדעת אדם קדמאה ה"ה בשו"ת מהר"ח אור זרוע בסי' י"א שכתב באמת דהמצוה היא שיהי' נימול והביא ראיה מגמ' דמנחות הנ דאם לא היה מצות המילה אלא העשייה למה שמח על יותר מראשו וזרועו וכל גופו שקיים בהם מצות תפי וציצית וכמה מצות אלא מילה היא מצוה בכל עת כתפי המונחין בראשו וציצית בבגדו עכ"ל, והוה בהעלם אא מהבית הלוי ז"ל.

ועוד יש מה להעיר אלא שאין כ המקום לקבל ארוך וד' שנותינו יאריך: ומבעל מלא הרועים בהגהותיו ליבמות דף ע שהקשה מעצמו כזה דמשכחת לה לר"א דס"ל נולד כשהוא מהול א"צ להטיף ממנו דם ברית, אך אא אח"כ נמשכה ערלתו ודאי דצריך למולו מדאורייתא אא לקמן דע"ב א' בתוס' ד"ה מדבריהם, וא"כ משכחת אא בקטן שנולד כשהוא מהול ונמשכה ערלתו אחר עשי הפסח קודם זמן אכילה עכ"ל, נעלם ממנו דברי הט"ז ז"ל ודברי השאג"א סי' נ"ה הנ"ל, (ויל"ע בספר ערוך לנר ובנהורא דשרגא) ועכ"פ סעייתה למש"כ דה הכי הוא שצריך לחתוך ולמולו מדאורייתא עוד הפעם א בלא זה הוא ערל ואסור באכילת הפסח ותרומה: שם ואל ילבין פני חבירו ברבים מנלן מתמר, ט בתוס' ד"ה וכו' הא דלא חשיב ליה בהדי ג' עביר וכו' משום דעבירות הלבנת פנים אינה מפורשת בתו יע"ש ואפשר עוד לדייק מדקאמר נוח לו לאדם קאמר בלשון חיוב ע"כ דחיוב ליכא, והתם איכא ח למסור עצמו על שלש עבירות אלו, וא"כ לא דמי הדדי, ועיין כתובות ס"ז במעשה דמר עוקבא ויל"ע גם יש לומר, דזה בכלל שפיכת דמים כמו דאמרינן המלבין פני חבירו ברבים כאלו שופך דמים, וכן ראיתי בי יעקב שכתב להסביר כן הא דנוח לו לאדם, משום דסבי הוא מי ימר דדמא דידך סומק טפי יע"ש ולא כי להעיר מקושית התוס' ז"ל, ועיין בפני יהושע בב"מ דף נ"ט שהאריך בענין זה אי חייב למסור נפשו וכנר לא הזכיר בדברי התוס' דכאן עיי"ש וקצרתי וכן מצ'על עיון יעקב שכתב בחידושיו לב"מ שם דנ"ט וז"ל זתו בחנק ויש לו חלק לעוה"ב אע"ג דא"א חמיר שהרי "ג ואל יעבור משא"כ במלבין רק שאמרינין בסמוך נח עיל עצמו ולא שיהא מחויב להרוג עצמו מ"מ עונשם א לעוה"ב אינו חמיר כ"כ לפי שבא"א מים גנובים תקו וכו' את"ד אמנם לא זכר דברי התוס' דשמעתין "ל איפכא ועיין בש"ת לרבינו יונה ז"ל: ומצאתי כמה ורות שכתבתי לעיל ובמה שיבואר לקמן לרבותינו בעלי וספות ז"ל וטובה צפרנן של ראשונים, ויען כי חביבים ועל כל ישראל מחזיקי התורה דבריהם של חכמי צרפת ע"כ אעתיק דה"ק, בפ' וישב בפ' ותאמר אם תתן בון, י"מ שבא עליה בקדושין וכן מפרשים מה תתן לי תבוא אלי כלומר במה תקדשני ויאמר אנכי אשלח גדי ם וכו' פי' טבעתך שאתה חותם בה וקדשה בטבעת מה להר' משה וכי מה הועילו הקדושין הרי צריכין עדים פי' שניהם מודים, וי"ל דמסתמא אדם חשוב כיהודה לא ה יוצא לדרך בלא שנים רעהו ואחר עמו וכו', וא"ת תי האיך הועילו הקדושין והלא לא מסר לה הטבעת אלא ורת משכון ואמרינן בקדושין דבמשכון אינה מקודשת, שהקנה לה הטבעת באותה שעה לגמרי, אמנם לאחר התנה עמה שאם שולח גדי עזים שתחזור לו הטבעת מל, וכן כדברים האלה כתוב בחדושי הריב"א על התורה קדשה במשכון ובפני שני עדים אלא דהמשכון שמסר לה זת הגדי לא היה רק שתתרצה וכדי שלא יעשה בב"ז, ושה אחרי כן בכסף וכו' לפני שני עדים את"ד, ולפי רי התוס' ניחא שלא היה גזל בידה שלא קיימה את תנאי, משום שבאמת הקנה לה לגמרי וע"כ לא נתבטל ובר בביטול התנאי שבא אח"כ, וז"פ, ועיין בקדושין ו' ע"ב) ובתוס' שם ובריטב"א ותוס' רי"ד ורמב"ן ובשו"ע אהע"ז סי' כ"ט סעיף ו' ברמ"א ובאב"מ שם ס"ק י"א וק"ל וקצרתי: בפסוק זנתה תמר כלתך, כתבו.

דלמה הוצרך לומר אח"כ וגם הנה הרה לזנונים (והיא הערת מפרשים שאזכור לקמן) ושמא י"ל שלא היה דנין באותה ק בזנות בלא הריון ד"א שלא היו דנין אלא כשמזנה ני בני אדם עכ"ל וכוונת דבריהם הוא כיון דאין אשה מתעברת מב"ר ע"כ משני בנ"א היא וצע"ק: בד"ה הוציאוה ותשרף אמר אפרים וכו' בתו של שם היתה וכו' ותימה שלא הי' עדים והתראה בדבר, וירץ הר"י מארץ ישראל דדור פרוץ היה לכך חייבוה כדי עשות סייג לתורה וכו' ומיהו קשיא כיון דבתו של שם תה א"כ מאי האי דכתיב לעיל שבי אלמנה בית אביך והרי כשתחשוב שנותיו של שם תמצא שכבר מת, והתם במס' סוטה משמע הכי דמסיק דאמרה לו יתומה אני פנוי' אני ל ונ"ל בבית אביה קרי נמי לאחר מיתת אביה, וכן כתבו התוס' בקדושין (ה' ע"א) בד"ה על מנת וכו' וי"ל דבית אביה קרוים כל יוצאי חלציו של אביה אע"ג שמת כדכתיב גבי תמר שבי אלמנה בית אביך אע"פ שמת אביה כדמוכחי קראי עכ"ל, ובסוכה (כ"ד ע"ב) פירשו „יותר כדאשכחן גבי תמר שהיתה בתו של שם" וכו' יע"ש: ובד"ה צדקה ממני, פי' כתרגומו ממני הרה ותימה דאדרבה זנות גדול הוא לזנות מחמיה וי"ל שכך היו דרכן כי כאשר לא הי' אחים למת היה הקרוב יותר מייבם וכו' ובשעה שאמר יהודה צדקה ממני אמר לו הקב"ה אתה הצלת ארבע נפשות וכו' (יל"ע דלא הביאו כ"ז משמה דגמרא ואליבי' דרב אשי) ד"א צדקה ממני ממני היא הרה ובקדושין באתי עליה כדפרישית לעיל ולא בזנות, וקשה להרב משה הרי אין קדושין תופסין בכלתו, ולפי מאי דמסיק במס' סוטה יתומה אני ופרש"י וקדושין בנך אינן קדושין ניחא כי אפי' ממאנת בו עתה ונמצא שלא היתה כלתו ולהא ניחא נמי דברי המפרשים ולא יסף עוד לדעתה לא פסק מלבוא עליה, ונ"ל דהך שיטה אתיא כמ"ד אפילו בנה מורכב על כתפה יכולה למאן, ד"א צדקה ממני אפי' אם היתה מעוברת לא נתחייבה כדין בת כהן דב"ד של שם גזרו דוקא על עכו"ם הבא על בת ישראל ולא על ישראל הבא על ב"י וכו' עכ"ל וכן בריב"א שם הקשה כה"ג ותירץ ג"כ כה"ג יעש"ה:

שם הכר נא אר"ח בר חנינא בהכר בישר לאביו בהכר בהכר בשרהו וכו' עיין בתוה"ק שהביא בשם החמדת שלמה חאהע"ז סי' ל"א שהוכיח מכאן מדאמר יהודה צדקה ממני ע"י הכרתו החפצים וכן יעקב בהכרתו כתונת בנו החליט בטרוף יוסף משמע מזה דלא חיישינן לשאלה ומכירה ע"ש והנ"ל דזה רמזה לו בהכר נא דאין לך לומר דמזונה אחרת קבלתי החפצים דא"כ איך אמרת לאביך הכר נא הכתונת בנך שיהא מוכח מזה שטרוף יוסף עיי"ש: וכה"ג כתב בעיון יעקב במאי דאמרינן לקמן דאמרה ליה בבקשה ממך הכר פני בוראך ואל תעלים עינך ממני, פירוש דאף שיש בידו לומר שאיני מכיר הסימנים בט"ע מ"מ דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלקיך לה"ק אל תעלם עינך ממני לומר צדקה ממני עכ"ל, וכ"כ כן המהרש"א אכן יקשה לפי"ז מאי דקא יליף מכאן ר"ש ב"י דנוח לו לאדם וכו' מתמר, הלא שמא יראתה שיכחוש הסימנין ויכול להכחיש לה ולכך לא יהי' לה תועלת כלל מהלבנת הפנים, אדרבה יחזיקו אותהלשקרנית כדרך מי שמעיז פני אדם גדול ואשתומם כשעה חדא עד שחפשתי ומצאתי במהר"מ שיף בכתובות דף ס"ז שכבר הרגיש בזה וז"ל מה שהקשיתי בחידושנו בהזהב דילמא סברא שיכפור אפ"ל קצת כי למה שלחה ע"י אחר וברמז הי"ל לומר בפניו ואין החי יכול להכחיש את החי וכו' יע"ש, אכן לחשוש הח"ש דדילמא באמת זינתה עם אחר ואותה הקדישה היא בעינים היתה אחרת ובמחיר כסף נתנה לתמר, ע"ש וא"כ אין זה הכחשה כלל, ואולי י"ל דעפ"י הסברא דאמרינן בכמ"ק בש"ס שזונות שונאות זו את זו אף שמפרכסות זא"ז, א"כ לא חיישינן לשאלה אחת לחברתה ולענין מכירה ומתנה בלא"ה הוכיחו הראשונים והאחרונים דלא חיישינן לה והדברים עתיקים:

שם אתה הצלת תמר ושני בניה מן האור וכו' יש לעיין בהא דאמרינן בערכין (דף ז') האשה שיוצאה ליהרג אין ממתינין לה וכו' ובגמ' ואימא ה"נ אמר ר"א וכו' ומתו גם שניהם לרבות את הולד יע"ש מדוע לא ילפינן מכאן שמפורש בתורה דיצאת לשריפה מעוברת, וא"ל משום דזינתה ולא שייך הסברא דממונא דבעל, הלא הפסוק ומתו גם שניהם ג"כ מיירי בזנות, ואפשר דהתם עכ"פ אפילו מאחר שייך להבעל, ועיין ב"ק מ"ג ע"א ובתוס' ד"ה אפילו יע"ש ולא באתי אלא להעיר, אך לפי מה שכתב הרמב"ן על החומש שהזכרתי לעיל דיהודה דנה מדין מלכות וא"כ י"ל דאין מכאן ראיה דדין מלך שאני והרוגי מלכות נכסיהן למלך ועוד בכמה דינים מחולקים גם י"ל בהאי כללא דאין למידין מקודם מ"ת שהארכתי בזה במק"א, אך כאן למדין כמה דינין ויש לעיין בזה וקצרתי: שם מן האור, הנה נשמע מכל הסוגיא דהאי ותשרף היתה לשריפה ממש שריפת כל הגוף וכמו שמבואר ברמב"ן ורשב"ם וכל הראשונים, אך מה תמוהים לפ"ז דעת רבינו יהודא החסיד שמביאו בעל הטורים על התורה שם שפי' דלא דן אותה יהודה בשריפה אלא שישרפו לה רושם בין פניה לסימן שהיא זונה יע"ש, ועיין בשו"ת הרא"ש כלל י"ח סי' י"ג ובשו"ת הרשב"א בזה, דהלא מבואר מסוגיא איפכא, וכן מוכח מדלמדו דנוח לו לאדם להפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים ולפירוש ריה"ח אין ראיה כלל כיון דלא היתה שריפה ממש, ואפשר דגם להפיל עצמו לתוך כבשן האש דקאמר היינו נמי בחד אבר ולא לשרף בכולו, והכי משמע בכתובות ס"ו במעשה דמר עוקבא דעיילי לההוא אתונה דהוה גרופא נורא הוי קא מיקליין כרעיה דמר עוקבא וכו' יע"ש וק"ל, אך לפי פירושו יתיישב קושית התוס' דלא חשיב לה בהדי הנך ג' עבירות דיהרג ואל יעבור וז ואין להאריך ומאי דאמרינן הצלת תמר ושני בניה האור אפשר ג"כ לפרשו דלפעמים ע"י צערו ויסור תפיל גם את שני בניה וצע"ג:

ומה שמציין כאן בעין משפט על הא דאמרינן נוח לו לאדם וכו' ואל ילבין פני חבירו ברבים רמב"ם פ"ו מהל' דעות דין ח', ליתא שם הכי אלא שהביא הא דהמלבין פני חבירו ברבים א"ל חלע אבל לא האי דין דנוח לו לאדם וכי', וסעייתא למש מקודם דאין זה אלא היתר ומדת חסידות אבל לא מדינא וחיובא: שם צדקה ממני מנא ידע יצתה בת קול ואמרה ממני יצאות כבושים, עיין פרש"י שפירש מנא ידע שממנו היא מעוברת שמא אף אחרים באו עליה וכו' יע"ש וכן מפורש במכות שם דקאמר מנא ידע דילמא כי היכי דאזל איהו לגבה אזל נמי אינש אחרינא לגבה אלא דש שם פריך על זה רבא ממאי דילמא יהודה כיון דחש ירחי ויומי ואיתרמי דחזינן מחזקינן דלא חזינן לא מחזקינן ומסקינן אלא גמרא: וזה כוונת התוס' כאן בד"ה יצאת ב"ק וכו' בשל מס' מכות מסיק דהכי גמירו לה, ועיין שם במהרשן ובהגהות אוצר בלום (הנדפס בעין יעקב דפוס ווילנא להגאון ר"י פיק זצ"ל עיי"ש ותמצא ביאור הדברים:

והנה בחדושי למס' מכות כתוב אצלי בזה הלשון ראיתי בס' אחד ששמח במציאותו ראן מפורשת מכאן לפסק הרמב"מ פ"ג מהל' יבום דחיישינן כמו דזינתה עם זה כך זינתה עם אחר עיין מחבר ס קנ"ו ובשיטת הב"ח שם) דהרי כאן שניהם מודים ואפ" חיישינן ע"כ ראיה זו כבר קדמו רבינו הגאון זצ"ל בביאורו לס' קנ"ו ס"ק כ"ט וכו' ראיה מ"ש פ' דחולין ממכה אביו ואמו וכו' ודילמא וכו' ועוד ראיה ממכות כ"ג ב', מנא ידעה וכו' ואע"ג דדחי שם דחי הוא עכ"ל הזהב ועוד הארכתי בזה להשיג על הר הנ"ל בכ"ד אין כאן מקימו, וכן כמדומה ראיתי להיערו דבש שכ"כ להקשות בכאן וביותר קשה דרבא בעל אמר שם ביבמות ס"ט ע"ב דדוקא דחשודה מיניה וו חשודה מעלמא ולא"ד אפילו חשודה מעלמא נמי בר דידי' שדינן ליה א"כ למה צריך שם במכות לפר מטעם דחשוב ירחי ויומי הא לשיטתו בלא"ה א"צ לח, לזה וע"כ ראיה לפסק הרמב"ם וכלישנא קמא דרא וה"נ אפשר כיון שהיתה יושבת כזונה ע"כ חשד לי אמנם לפמש"כ כאן העיון יעקב דלכך לא רצה לתרדחשוב ירחי ויומי משום די"ל למאי דקי"ל דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה וזו נתעברה אע"ג באמת היא מיעכה באצבע כדאיתא (יבמות ל"ג ע"ב מ"מ איכא חשד טפי שנבעלה לאחר למאן דלא ידע הא שמיעכה באצבע להכי יצתה בת קול ממני יצא כבושים ואפשר דזה היה כוונת המלשינים עליה שאמרו וגם הנה הרה לזנונים כלומר כיון שהיא הרה ואין אשה מתעברת מב"ר וודאי הרה לזנונים הרבה ואיכא מגדר מילתא בדבר לכן היו רוצים לשרפה את"ד, ע"כ כיון דאיכא ריעותא חיישינן ולא דמי לדעלמא ועיין הלכה למעשה בשו"ת שיבת ציון ס' ע"ג שריננו אחר אשה שזינתה מטעם דאין אשה מתעברת מב"ר, והוא השיב משום שכבר ביאר הנו"ב ק' חאהע"ז סי' כ"ב דהכוונה הוא על הרוב נשים אבל מיעוט ישנו דמתעברות מב"ר יעש"ה ויש לדון עוד מצד זה דבב"נ אין הולכין אה"ר וקצרתי, ועיין בתה"ק מה שהעיר על העי"ק, ואינו כלום, וגם לא נזכר מדברי התוס' דכאן בד"ה יצתה וכו', ועיין בחמדת שלמה הנ"ל בסי' ל"א חאהע"ז שכן הרגיש בזה וכתב מה שכתב משום חזקת צדקת ול"ח לשאלה יעש"ה, ועיין ביערות דבש חלק ראשון דף ק' מדפוס לעמבערג, מה שכתב לפי מה שהסכימו הטבעיים דא"א לאשה להתעבר תאומים מביאה א' רק משני ב' וא"כ תמר שהולידה תאומים נראה להדיא דב' ביאות הוי וא"כ ב"ר הוי כולו קודש אבל ב"ש יש חשש פקפוק יעיי"ש ויל"ע א"כ למה הצריכו לומר דמיעכה באצבע דילמא נתעברה מב' שלישית וצ"ע ליישב דבריו, וראה בנו"ב הנ"ל שכתב בזה"ז א"ל שאינה מתעברת מב"ר דדילמא לא הרגיש יע"ש, ואגב ראיתי מה שנכתב אצלי על הגליון שם בזה"ל עיין שו"ת ש"צ הנ"ל וכו' והיום ראיתי בתשובה להרי"ף ז"ל סי' ל"ח שמשם מבואר דאין במציאות כלל שתתעבר עיי"ש א"ח של שבועות ע"ב, עכ"ל, ועיין בנוב"ת חאהע"ז סי' ל"א וראה בנו"ב תניניא אהע"ז ס' פ"א תשובה להגאון מהר"י ברלין ע"ד האשה אשר ילדה תאומים לט' חדשים מלאים ובעלה בעל אותה ונסע ממנה ובכלות ט"ח ילדה תאומים ולכן הבעל חושש שזינתה מחמת שמצא בספר דרוש שאי אפשר לתאומים להתעבר מביאה אחת, –הנה הבעל הזה עונו ישא וחושד בכשרים ודברי הדרוש המה הבל הבלים וכו' ואדרבא נהפוך הוא וכו' ומה שהעיד בשם חכמי הטבע שקר העיד ואדרבה המה מסכימים בזה שיכולה להתעבר מביאה אחת ולדות הרבה וכו', ומחותני רצה ללמוד זכות על הדורש שאין כוונתו שצריך שני ביאות רק בשני כוחות ולענין שיהי' נחשב אח"כ שלא במקום מצות יבום הפח השני הוא כמו ביאה אחרת ואף שכתבתי לו דגם זה שקר אעפ"כ דברי טעם הם עכ"ל ולפ"ז יל"ק דברי היע"ד הנ"ל וקצרתי מפני הכבוד:

שם ולא יסף עוד לדעתה אמר שמואל סבא חמוה דרב שמואל בר אמי וכו', הנה ידוע צואת ריה"ח כתוב שלא יקח אדם אשה ששמה כשם אמו או איש ששמו כשם אביה, וראיתי פעם בקובץ יגדיל תורה סי' ל"א שכ' שהאיר ד' את עיניו ומנא בש"ס מנחות ל"ב איפכא, גם מסוטה ד"י יש קצת ראיה דלא היו נזהרין מזה, וכוונתו מכאן דשמואל סבא חמוה דר"ש בר אחי, ובא רעהו וחקרו שם בס' נ"א דכבר העיר בזה הסה"ד בסדר תו"א אות ש' בסוד"ה רב שמואל בר נדב והובא גם בשו"ת שם אריה סי' ס"ה שפלפל בענין זה באריכות וע"ד הש"ס דמנחות ל"ב לא עיין שפיר וכו' יעו"ש: ושם בס' קכ"ח כתב ח"א דהיכי דיש לאחד שני שמות שפיר דמי ובהיות כן א"ש דמצינו שם סבא לשם העצם ולא תואר לזקנה א"כ לא רחוקה היא לומר שגם שם שמואל סבא היא שם העצם וי"ל שנקרא בפ"כ רק סבא לבד ולא שמואל סבא רק הגמ' נקטה בשני שמות וא"כ שפיר לקח החתן לר"ש ונקרא בביתו ר"ש עכת"ד יעו"ש: ושוב בס' קמ"ה אות ו' העיר אחד דהקושיא ממנחות העיר כבר השו"מ ביד שאול והביא כי כבר כתבו הגאונים (ב"ת צ"ל סי' קמ"ג והגרש"ק בק"ס וב"ח והשיב משה סי' ס"ט) אשר אם לאחד שני שמות ולאחד שם אחד לאו היינו שמותיהן שווין יע"ש את"ד, וע"ש בסי' ס"ב, וכולם לא ראו בעיון יעקב כאן שכבר הרגיש בזה וז"ל מזה יש קצת ראיה שלא היו מקפידין בדורות ראשונים להיות חתן וחמיו בשם אחד כפי צואת ריה"ח שיש סכנה בדבר עכ"ל ועיין בהגהות הגאון הגדול דמינסק על הנוב"ת חאהע"ז סי' ע"ט שנדפס כעת בווילנא שם הרגיש מהא דמנחות הנ"ל וחילין ק"י עיי"ש: שם כיון שידעה שוב לא פסק ממנה עיין פרש"י שידע שהיא צדקת וכו', וביאר בעיון יעקב יותר כיון שידע עפ"י בת קול שלא זינתה ג"כ עם אחר שוב לא פסק ממנה דאילו זינתה לא היה מכניסה לביתו וכמש"כ בגיטין דף ז' ע"ב בפלגש בגבעה שהיו מקפידין על כך וכ"ש יהודא שהיה מלך שאיתא בתוספתא שאין משיאין למלך אלא מן המשיאין לכהונה וכו' עכ"ל: ועוד י"ל דכבר חקרו המפרשים בענין יבום בקטלניתוהרגישו מיהודה ותמר עיי"ש.

א"כ י"ל דאילו זינתה וא"כ אין כוונתה לש"ש ושייך החשש בתקפו של קטלנית, אבל כיון שכוונתה לש"ש שומר מצוה לא ידע דבר רע ולכך לא פסק ממנה אף שקטלנות היא ודו"ק ועיין ירושלמי סוטה פ"ט שדרשו שרוח הקודש אומרת ולא יסף עוד לדעתה, היינו א"ל שחשש לקטלנות או חשש אחר ולכך לא הוסיף עוד לדעתה ויל"ע: ועיין בשו"ת נוב"ק חאהע"ז סי' י' ויש לעיין דלפרש"י לעיל נשואי ער ואונן לאו נשואין הן כלל וא"כ אין כאן קטלנית כלל וחידוש שלא העירו בזה, וגם כתבתי שם בגליון הנו"ב דלפ"מ שהביא הפר"ד דרך האתרים והוא ריטב"א לקידושין ט' ע"א דהיא לא היתה א"א כלל דב"נ לא קני שלכ"ד וחופה אין להם יעו"ש א"כ לא היו קטלנית כלל וי"ל ואין לי עכשיו הריטב"א לעיין אם הביא הגמ' דלעיל באמרה פניי' אני ודברי רש"י או לא ואכמ"ל בזה וקצרתי הרבה, והסברא י"ל דגם ב"ש הותרה משום הואיל ואישתרי אישתרי כדאמרינן בקדושין כ"א ועיין ראב"ד שהובא בשאג"א הל' ציצית ועוד מכמ"ק בש"ם שאין פה המקום לפורטם:

ועיין ביבמות (פ"ד ע"א) והא בכולה פרקין עשה ול"ת הוא וכו' ופרש"י דלא אתי עשה דיבום ודחי ללאו דאיסור כגון ממזרת וכו', יע"ש ועמדו המפרשים דהלא לעיל דף כ' מסקינן דמטעם גזירה ב"ר אטו ב"ש הוא יע"ש ואי נימא דביבום בקטלנית אסור בב"ש, א"כ א"ש דהתם לא שייך ליגזר אטו ב"ש דבלא"ה אסור משום סכנתא, אלא דצ"ע דמדוע בקטלנית לא גזרינן ב"ר אטו ב"ש ובאיסור לאו גזרינן וי"ל דהכא איכא סברא דשומר מצוה לא ידע דבר רע שו"ר בחידושי פנ"י לקדושין דף י"ג שכ"כ לענין יהודה ותמר כמו שהערותי לעיל, וז"ל ונראה לפ"ז אפי' לפי המסקנא דבישראל איכא קרא דמיתת הבעל מתיר אפ"ה בב"נ אסור מעשה דודבק ובזה א"ש הא דקאמר יהודה הוציאוה ותשרף משום דתמר בת כהן היא ואכתי פנויה היא (כוונתו למה שהקשה הרמב"ן על פרש"י בחומש כמו שהעתקנו לעיל) ולשיטת ר"י א"ש דבב"נ אין מיתת הבעל מתיר, אבל לאחר שאמר יהודה צדקה ממני וא"כ ראה והזכיר דער ואונן שלכ"ד שמשו ובב"נ לא הוי בעולת בעל אלא בכדרכה וקדושין נמי בב"נ לא מהני מידי והיינו דקאמר צדקה ממני ולא יסף לדעתה אפי' למ"ד לא פסק כנ"ל עכ"ל ונעלם ממנו הריטב"א הנ"ל [שבקדושין דף ט' ע"ב] גם בבבלי לא נמצא למ"ד אחר דיאמר דלא הוסיף, וצ"ל כוונתו להירושלמי הנ"ל שהבאתי מפ"ט דסוטה, אמנם בעיקר דינא דבריו מרפסין איגרא וכבר הרעישו עליו בעולם התורה מסוגיא ערוכה סנהדרין דף נ"ח דגם בב"נ מותר באשת חבירו לאחר מיתה יע"ש, וכן הביא אאמו"ר הרב הגאון הצ' רבי ישיעהו עפשטיין זצ"ל בחדושיו על קדושין דף הנ"ל קושיא זו וכתב עלה דאפשר לימר דהן אמת אחר דהתירה התורה בישראל במיתת הבעל, מותר נמי גבי ב"נ באשת חבירו משום האי סברא דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, אבל קודם מ"ת שעוד לא הוקש מיתה לגירושין והוה כ"ע בדין ב"נ אין ה"נ דאף לאחר מיתה עדיין הוי באיסור עשה זו דודבק באשתו ולא באשת חבירו ומה שכתוב את אביו לרבות אשה אביו אף לאחר מיתה נאמר זה לאחר מתן תורה, אבל קודם מ"ת לא הוצרך לזה דבלא"ה הוי אסורה משום אשת חבירו וצ"ע וי"ל עוד דדוקא אשת ישראל כיון שהותרה לישראל ליכא עשה גם לב"נ אבל אשת ב"נ כיון שאיכא איסור לישראל משום איסור עכו"ם אסור לב"נ משום עשה דודבק ולא באשת חבירו דהכא ליכא הסברא דמי איכא מידי וכו' דגם לישראל איכא איסור משום בת אל נכר, אבל הגמרא סברא כיון שהאי איסור עשה ליכא בישראל גם בעכו"ם הותרה ובזה איכא סברות חלוקות בתוס' חולין ל"ג ע"א לכך צ"ע עכ"ל אבא מארי זצ"ל, וכנראה שיש כאן חיסור הלשון, וגם יש להעיר מהא דאמר אברהם והרגוני ע"ד אשתי, דמאי יועילו בזה אם גם לאחר מיתת הבעל עדיין אסורים הם, ואפשר דלא נשמרו בזה הפרט וקצרתי שאכ"מ: (אחר הגהת הקארעקטין ראיתי בספר לחם שערים סי' ע"ו שהרב בעל ש"י למורא הקשה על הפ"י ס והמחבר שם כוון לתירוץ זה של אאמו"ר זצ"ל והביא עוד ראיה מסוגיא דסנהדרין שם לתרץ עפ"י זה קושית הפר"ד יעו"ש, ועל מה שכתב הפ"י דבב"נ אינו קונה אשתו ע"י בשלכ"ד.

העיר הנ"ל דאפשר דהבעל קונה אותה גם בבשלכ"ד עיי"ש, הנה כ"כ דדברי הפנ"י הם דברי הריטב"א ועוד ראשונים. ובאמת כן העיר גם בחידושי הריב"א על התורה פ' וישב שהביא הי"מ שלא היתה כלתו משום שנבעלה שלכ"ד, וקשיא דע"כ לא פליגי אלא באחר, אבל בבעל ד"ה עושה אותה בעולת בעל אפי' שלא כד' כמו שפרש"י עכ"ל הריב"א): עוד זאת יש להעיר בשמעתין בתשובתה של תמר שאמרה יתומה אני וכו' דידוע מה שתירצו האחרונים על קושית מהר"ל הלברשטאדט ז"ל דהיכי משכחת לה בת כהן בשריפה, הא דילמא לא אביה הוא, וא"ל דאזלינן בת"ר הלא ממיתה למיתה לא אזלינן בתר רובלשיטת ר"ת? ותירצו דמיירי דקיבל בה אביה הקדושין כשהיא קטנה, וא"כ ממנ"פ אי לאו אביה הוא, אין קדושיה קדושין כלל והדברים עתיקין אבל כאן הלא ישאר קושיא זו מדוע דנוה בשריפה דילמא לאו אביה הוא ואי משום דאזלינן בת"ר הלא ממיתה למיתה לא אזלינן בת"ר והכא יתומה הוה ול"ל שקיבל אביה קדושין עבורה ואי אזלינן בתר רובא בב"נ עיין בשו"ת נוב"ת סי' מ"ב ועוד כמה הפרות י"ל בשמעתין וקצרתי, ועיין עוד במה שנוגע לדברינו דלעיל בפר"ד דרוש א' וסוף דרוש ב': כן נזכרתי עכשיו מש"כ הבנין אריאל על התורה פ' וישב לדון על דברי הח"צ, שהוכיח דאפילו במקום מצוה יש חשש קטלנית, עפ"י גמרא דכאן שהשיבה יתומה אני והייתי קטנה כדפרש"י, וא"כ א"ל לכך לא חפץ יהודא שישאנה בנו פן תמאן, וא"כ מצות יבום ויבוא לידי סכנה, ולענין דין קטלנית קיי"ל מעיין גורם, דהיינו אם נבעלה לשנים ומתו יש לחוש לסכנה, ולכך קאמר שבי אלמנה בית אביך וכו'.

ועפ"ז נוכל לפרש מה שאמר יהודא צדקה ממני ואף שמ"מ היא זקיקה לשלה ועדיין היא אסורה על יהודא, ולכך אמר יהודא כי אין בה עין מפני שהיא בת מיאון, ותדעו כי ע"כ ר"ל בשביל כך שהיא בת מיאון לא נתתי לשלה בני מפני חשש זה שמא תמאן ויבא שלה לידי סכנה, אבל חשש הסכנה לא עלתה על דעתה רק יהודא לא יסף עוד לדעתה את"ד, ויש להשיב ע"ז אך אין משיבין על הדרוש וקצרתי.

וכן מצאתי כ"ד של התוס' הנ"ל להרא"ם במזרחי שהאריך בזה: ועי"ש עוד מש"כ על הגמ' דמכות דמסיק גמרא גמירי ה, וליישב השגת המהרש"א על הרא"ם, משום דרש"י קאי בסוטה המדרש ב"ר בפסוק ויהי כמשלש חדשים דהוי רובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם, ופי' ג"כ שנולדו לז' חדשים עי"ש, וא"כ אין לומר עוד דחשוב ירחי וכו', אבל גמרא דילן דס"ל שנולדו לט' חדשים שפיר קאמר רבא דחשוב ירחי ואיתרמי ליה וליכא הוכחה דרוה"ק אמרה כן, אלא גמרא גמירי לה את"ד.

כן ראיתי מה שכתב בזה הענין בהכתב והקבלה, בראשית ל"ח פסוק י"א ובפסוק כ"ז, וכ"ד השייכים קצת לדברינו דלעיל, ויש להעיר ע"ד וקצרתי, ומש"כ להעיר על הפנ"י, ראיתי ברש"י על התורה בפ' ולא יסף עוד י"א לא הוסיף, וי"א לא פסק ומש"כ התוה"ק בהא דהכר בישר לאביו בהכר בימרהו, עפ"י הא דהעיר הח"ש דחיישינן לשאלה, מצאתי במלא העומר על התורה פ' יסב, שהעיר בכל החזיון הזה דחיישינן לשאלה ואי בד' כנפות דרך להשאיל, ובזה ביאר המדרש דאיתא שם ביקש לכפור אמרה ליה הכר נא בוראך שלך ושל בוראך הן, ע"ש: כשהצעתי הערתי הנדפסה כבר לעיל (נ"א ע"ב) על הגמ' דקאמר אתה הצלת תמר וכו' מהא דערכין דף ז' האשה וכו' יע"ש.

ר לפני הגאון האדיר דרופתקי דאורייתא מהרי"י דיסקין שליט"א אמר לי שכן עמד הוא על דרך זה ובסגנון אחר בדרך פלפול נאה, והוא, דיש להבין פשט הכתוב בתורה דכתיב ויהי כמשלש חדשים וגו' וגם הנה הרה לזנונים ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף, דהאי „הוציאוה" לכאורה כמיותר ח"ו דהו"ל דתשרף ומאי נפ"מ בהוצאתה, גם אי כתיב הוציאוה.

הו"ל נמי „ושרפוה" ב) תקשי קושית רבעתו"ס (שהזכרתיה לעיל) דלמה הוצרכו המגידים לומר ליהודא וגם הנה הרה לזנונים, ע"כ י"ל דהנה בהא דתנן בערכין (ז ע"א) האשה שיצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד, משמע מפרש"י דהטעם הוא שהורגין את ולדה עמה משום דחד גופא הוא, וכמ"ד עובר ירך אמו הוא.

וכן כתב הר"ן פ"ג דחולין (דף רע"ו) בחד לישנא. אמנם בסוף מסיק דבאמת קיי"ל עובר לאו ירך אמו הוא, וההיא דערכין דאין ממתינן לה עד שתלד לאו משום עובר ירך אמו הוא אלא כיון שהיא מחיובת מיתה אין מענין את דינה ולולד כיון שלא יצא לאויר העולם לא חיישינן וכו' ע"ש.

והשתא נחזי אנן, דלפי טעם הר"ן ז"ל הוא דוקא בישראל שאינן מצווין על העוברין, אבל בב"נ שמצוה על העוברין לא שייך טעם זה, וצ"ל כטעם רש"י, וא"כ י"ל דזה גופא מסתפקא להו להמגידים ליהודא דזנתה תמר וגם „הנה הרה לזנונים" וא"כ מה לעשות עמה אם יכולים לדונה לאלתר כדין ישראלית ולא לענות דינה, או להניחה במשמר עד שתלד, משום דדנו בדינו ב"נ ומצווין על העוברין וא"א להרוג גם את ולדה, לפי שיטת הר"ן, וזה אשר שאלו ליהודה, ופסק יהודה באמת ד„הוציאוה" לעת עתה ולהניחה במסמר דקיי"ל חובשין אותה.

ותשרף אח"כ כשתלד משום דדנה בדיני ב"נ ומצווין על העוברין וא"א להרוג ולשרוף אותה משום העוברין וס"ל כמ"ד עובר לאו ירך אמו ולא כרש"י. ולא דאמרינן הכא יצתה ב"ק ואמרה אתה הצלת תמר ושני בניה מן האור וכו', אזלה אליבא דמ"ד עובר ירך אמו הוא וחד גופה הוא ויכולין לשורפה עכשיו וכמו שיטת רש"י ז"ל ע"כ דברי הגאון שליט"א.

וז"ל דלר"י החסיד נימא עיקר קושית אך דבריו צ"ע מגמ' זו במ"ש לעיל אך לפי דברי הגאון הנ"ל י"ל דעת ר"י החסיד ודו"ק כי קצרתי:שם עמוד א' וא"ר יוחנן אין טחינה אלא לשון עבירה וכן הוא אומר תטחן לאחר וכו' מלמד שכל אחד ואחד הביא לו את אשתו לבית האסורים כדי שתתעבר הימנו ע"כ, ראיתי בספר בית הלל אחרון על חו"מ שהביא בשם זקנו הגאון מהרמ"י ז"ל שהביא קצת ראיה ממ"ד כאן שכל אחד הביא לו אשתו, וקשה הא הוי אביזרייהו דג"ע דהא גם הבא על ארמית קנאין פוגעין בו והוי יהרג ואל יעביר ואיך עשה זאת (וגם אני עלה בדעתי לחשוב אודות זה) א"ו כיון שפלשתים נקרו עיניו והיה סומא ופטור גם ממצות ל"ת וזה דלא כהגאונים שרוצים לחייב את הסומא בל"ת עכ"ל, והנה הדין הוא באמת כן דגם על ביאת נכרית היא יהרג ואל יעבור (וחידוש שלא הזכיר דברי הפוסקים בזה) כמש"פ הש"ך יור"ד סי' קנ"ו ס"ק י"ב בשם כמה מהראשונים ואחרונים, ועיין בשו"ת נוב"ת חאהע"ז סי' ק"נ שהובא קצת בפ"ת שם, ובהגהות הגאון מהרי"ש נאטנזאהן זצ"ל שעל הנו"ב, אמנם הביא הש"ך שם דהייני דוקא בפרהסיא ומטעם דקנאים פוגעין בו אבל לא בצנעה ודלא כהנ"י יעו"ש, וא"כ י"ל הכא לכך קאמר כל „אחד ואחד" לומר דלא היה בפרהסיא, וגם הפרהסיא בעינן עשרה מישראל דוקא ולא מעכו"ם ופלשתים וא"כ לא הוי שם אלא כמו בצנעה וגם לא היה מפורסם אצל ישראל ואינו חייב למסור נפשו, ובזה יהיה ניחא לרברי הגאונים המחייבים לסומא במצות ל"ת, גם יש לומר דאף דעיקר הדבר הוא ל"ת, מ"מ החיוב למסור עצמו על ש"ע אלו הוא מכח ונקדשתי שהוא מ"ע וא"כ שוב סומא פטור על העשה דונקדשתי, אבל אין מכאן ראיה לסתור דעת הגאונים המחייבים במצות ל"ת ודו"ק ונכון בע"ה: ועיין בקדושין מ' ע"א כגון ר"צ וחביריי וכו' ייע"ש דהתם מטרוניתא הוי ובצנעא ואפ"ה מסרו נפשם עליה, אך י"ל דעשו לפנים משה"ד והחמירו על עצמם ונזכרתי שכבר כתב שם כן הריטב"א ז"ל דהני רבנן דמסרו נפשייהו הוי בפרהסיא שאסור מה"ת ובמזיד קנאין פוגעין בו.

אבל בצינעא לית ביה איסורא דאורייתא כדמוכח במס' ע"ז ודינו שיעבור ואל יהרג ואם לא עשה כן מתחייב בנפשו עכ"ל יע"ש ויל"ע דאיכא איסור עשה דודבק דמשמע דמיירי בא"א עיין תוס' קדושין י"ג ע"ב הנ"ל, וכן כאן בשמשון שאמר שכל או"א הביא אשתו א"כ היתה א"ח, וא"ל דהוי רק חיסור עשה ויל"ע: שוב ראיתי דמש"כ לעיל הסברא דהחיוב למסור נפשו לא הוי אלא במ"ע, אינו נכונה, א) דזה הוא רק לדעת התוס' יבמות ובחידושי הרשב"א שם ריש הבע"י דס"ל דאם עבר ולא נהרג אין כאן חיוב מב"ד ולא מלקות כיון שהיה אונם, אבל דעת הרמב"ם שהוא חייב מיתה משום שאין קושי אלא מדעת עיין רמב"ם פ"א מהל' א"ב ובפ"כ מהל' סנהדרין ובמנ"ח מ' רצ"ו, ואם באופן שהיה מקושה, א"כ י"ל עוד תירוץ להשיטות הסוברות דבאין עושה מעשה גם בג"ע יעבור ואל יהרוג וא"כ בכה"ג שהיה מקושה ודבקוהו האונסים א"צ למסור נפשו עיין במנ"ח שם, ובשיורי ברכה ליור"ד סי' קנ"ז ס' ד'.

ב) שמסיים החינוך מצוה הנ"ל וברמב"ם בספר המצות דאם עבר ולא קידש השם במקום שחייב לקדשו בטל עשה זו מלבד שעבר על לאו דלא תחללו את שם קדשי כמש"כ למעלה במצוה רצ"ה יעש"ה, וא"כ אי סומא חייב בל"ת חייב נמי למסור נפשו על ק"ה בל"ת וז"פ ופלא על המנ"ח שבמצוה זו לא העיר לבאר בסוגי האישים כמו שביאר בכמה מצות לכל פרטיהם אבל יש לומר עוד סברה קלושה דאפילו התחייבות סומא בל"ת הוא דוקא בל"ת החמורות שלוקין עליהן אבל בל"ת שאין לוקין עליהן והשתא ל"ת של ולא יחללו שאין לוקין עליה כמבואר שם בחינוך ובמנחת חינוך, אפשר שלכ"ע אין סומא מוזהר ובסברא זו יש לסלק כמה הערות בע"ז וכה"ג מצרכינן בתמורה ד"ג ע"ב לענין נשים לחד גירסא ברש"י יעש"ה וביבמות פ"ד וקצרתי: שם בלעם חגר ברגל א' שמשון חגר בשתי רגליו היה מכאן מוכח דגם שם חגר כולל כשהוא נכה בב' רגליו, ועיין תיו"ט פאה פ"ז מ"ט ובתוס' רעק"א שם בשם הבד"ץ דליסא ותפארת ישראל שם, ועיין בפ"ת אהע"ז סי' קל"ו סק"ח עיי"ש ותבין וקצרתי: שם ע"ב ואיכא דאמרי דאייתי' לעלמא דאתי, ובתוס' ד"ה דאייתיה לעלמא דאתי וכו' אבא לא מזכי ברא וכו' אבל תפלה מועלת ודוד התפלל על אבשלום עיין באליהו זוטא בסוף ספר לבוש לאור"ח בתשובה ג' לענין קדיש האב על הבן וכ' דיש לחלק דדוד היה מתפלל על בנו אבל בקדיש אין מתפלל על אביו וכו' ובאביו לא שייך זה:

תוכן העניינים

מנחה חריבה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה