מנחה חריבה· רבי פנחס אפשטיין
דף ח'
ע"א תוס' ד"ה ששם משקין וכו' בתוספתא שנאמר וכו' ובא אלה לפני מזבחך בבית הזה.
כנראה הביא התוס' תוספתא זו. להבין ממנה דלא כשיטת הש"ס דעומדת היה על שער ניקנור.
לכך הביאו התוספתא שמפרש הפסוק לפני מזבחך באשה סוטה לומר דבעינן לפני מזבחך ממש ועיין מש"כ לעיל במשנה וסיים בתוספתא היא עומדת מפנים והכהן עומד מבחוץ שנאמר וכו' האשה לפני ה' ואין כהן לפני ה' ועיין כה"ג בזבחים (ל"ב פ"ב) דתניא ושחט את כן הבקר לפני ה' ולא השוחט לפני ד' שמעון התימני אומר מניין שיהי' ידיו של שוחט לפנים מן הנשחט ה"ל ושחט את בן הבקר לפני ד' שוחט את בן הבקר יהא לפני ד' ע"כ.
וצ"ת אם גם כאן בסוטה יפליג שמעון התימני לומר דהכהן יעמוד לפנים לפני ד': שייך לעיל דף ז' תוס' ד"ה אמר רבא וכו' מקשינן הא במקום שכותבין אין כותבין שובר ובג"פ אמר דכותבין שובר וכו' עיין היטב. ונראה דהנה בתו' רעק"א ז"ל הקשה על הרע"ב שכתב מקרעת כתובתה ואינה כותבת שובר.
דבסוגיין מוקי הכי למתניתין במקום שאין כותבין כתובה כדי לדחות שלא להוכיח דכותבין שובר אבל למאי דקיי"ל כותבין שובר א"כ משנתינו גם במקום שכותבין כתובה. וצ"ע על הרע"ב ע"כ ותירץ בתפי"ר דזיל בתר טעמא דטעמא מאי אמרינן כותבין שובר משום דעבד לוה לאיש מלוה.
ואה"נ דגבי כתובה נמי כותבין שובר מה"ט. אמנם בנ"ד באומרת טמאה אני דאיגלאי מילתא דלא הוי לה חוב עליו מעיקרא ולא מקרי לוה לגבה בהא וודאי דלא כתבינן שובר.
ובגמ' נקט בדרך לא כש"כ. דאי אמחינן בהא דכותבין שובר הגם דלא מקרי לוה לגבה מכש"כ בעלמא ולהכי מתרץ מקרעת דבענין כזה וודאי אין כותבין שובר.
ומעתה יושב שפיר קושית התוס' דבעלמא אית ליה לרבא דכותבין שובר ומטעמא דעבד לוה לאיש מלוה וקיבל אותה סברה דכותבין אבל הכא דזינתה ולא הוי כלל לגבה כלוה. ומכש"כ דראוי שלא לעשותו כעבד לגבה.
בזה אין כותבין שובר. ופלא שלא הרגיש התפארת ירושלם ליישב קושיה התוס' בזה ותיתי לי דקיימתי מעצמי הסברא: שם גמרא ורוחתת מי משקין והא אין עושין מצות חבילות חבילות דתנן אין משקין וכו'.
הנה לכאורה יש לומר כמילתא דפשיטא דלר"ש ור"י אם עבר הכהן והשקה אותה. האי שתיה לא מהני ואף בדיעבד מעכב דגם על זה נאמר חוקה ותורה לעכב עיין חידושי לעיל.
אף שלא מצאתי בזה מבואר. ומעתה יש להוכיח מכאן דאף מחמת הטעם דאין עושין מצות חבילות.
אם עבר ועשה א"י יד"ח אף בדיעבד. ובשתיה אין פועלת כלל דאל"ה מאי הקשה.
דהרי משום אין עושין מח"ח י"ל דמיירי בדאי עבר והשקה מיירי. א"ו דלא שנא אך מ"מ לא פסיקא לי האי מילתא גופה.
ביסוד המונח לעיל דאי מטעם אותה אף בדיעבד פסול. וגם לפי דעת התוס' דאין עושין מח"ח הוא רק דרבנן בוודאי אין סברא לומר דמעכב בדיעבד.
וצ"ת בכלל זה: שם בתוס' ד"ה אין משקין וכו' נראה לפרש שיעמיד שתיהן בעזרה בב"א להשקותן וכו'. לא זכיתי להלום עומק דברי התוס' דכנראה כתבו זה רק השתא דלא ידעינן עוד מהא דאין עושין מח"ח.
רק מאותהילפינן לכולהו. וחידשו התוס' דאף להעמיד שתיהן בב"א אסור.
אבל א"כ איני מובן מש"כ דכן הדין ברציעה. וכן מה שהקשו שוב משני חטאות שיעמיד שניהם בעזרה וכו'.
דהלא בזה לא כתוב אותה. וההכרח לומר דתוס' כתוב זה.
אליבי' דטעמא משום שאין עושין מצות חבילות חבילות. ולכך הקשו דא"כ יהי' אסור לשחוט שני עולות או שני חטאות אף בזאח"ז א"כ עדיפא הו"ל להוכיח מחולין שם שהביאו דילפינן מתזבחהו שלא יהא א' שוחט שני זבחים.
דת"ל משים שאין עושין מצות חבילות. אלא ע"כ דלא שייך שם זה מאיזה טעם שיהי'.
אמנם זה יש לדחות דכבר הניחו התוס' לקמן ד"ה והא בתימה דברי הש"ם דילן דמאי פריך והלא אין עושין מ"ח ליכא אלא איסור דרבנן יע"ש וא"כ לק"מ שם דיליף מן ותזבחוהו שלא יהא א' שוחט שני זבחים כאחת. דהוי איסור דאורייחא.
ומדויק בזה לשון התוס' שכתבו כאן דאיכא איסור דאורייתא' מה שאינו שייך כלל לדבריהם. ונראים כמיותרים.
אבל לפמש"כ אתא כמין חומר. דהתוס' ז"ל הרגישו בזה ליישב דלא תקשי משם על האי סברא דאין עושין מ"ח.
ולכך הקדימו לכתוב דהוי איסור דאורייתא. אבל מטעם דאין עושין מ"ח.
הוא רק איסור דרבנן. (אח"ז ראיתי בהגהות הרש"ש בתוס' ד"ה כאן שהרגיש מגמ' חולין הנ"ל דת"ל מטעם דאין עושין מ"ח.
יע"ש ושכח שהתוס' הביאו גמרא זו ומה שיש להרגיש על דברי התוס' כפי שכתבתי לעיל) וגם איניני יכול לפרש המשך דברי התוס' מה שהביאו מפרק נערה המאורסה דבעי מהו שיפר אדם לשתי נשיו כאחד אותה דוקא או לא דוקא ופשיט להו מהכא ע"כ. מאי רצו בזה ואולי גם בזה נאמר דהרגישו מדוע לא קאמר שם מטעם דאין עושין מ"ח וכבר הרגישו בזה האחרונים.
עיין ארעא דרבנן אות א' וא"כ לפ"ז אף להעמיד אותם שיפיר להם הבעל או החכם להתיר. זה י"ל בכוונתם וצ"ת: וראיתי להרב רבנן.
בעל ארעא דרבנן. במערכת אות א' שהבין דדברי התוס' הולכים לפי המסקנא דהטעם הוא משום דאין עושין מ"ח, דהקשה שם מאלו דברי התוס' על הרשב"א בשו"ת דהשיב דיכול לברך ברכת חתנים לב' חתנים והכי מסתברה שמוהל א' שיש לפניו ב' וולדות למולן מברך על ב' ברכת מילה וכן בכל המצות.
ותמה על השואל ועל הרשב"א ז"ל דנהי דליכא למיחש בברכה היכי, דהוו ב' שווין למצות חבילות כל שהיא לפטור, אבל מי התיר להביא ב' חתנים בב"א וכן ב' וולדות בבת אחת למול, וכמו שדקדק רבותינו בטלי התוס' מהתוספתא וכו' יע"ש הרי שהבין כמש"כ, וכתב שם עוד דדברי התוס' קשין להולמן דלפ"ז יהא אסור לן להביא בליל פסח הג' מצות בב"א ואע"פ שברכת המוציא על השלימה ואכילת מצה על הפרוסה.
ח"מ כל שנוטלן בידו בב"א הא איכא משום אין עושין מצות חבילות והתוס' בברכות דף ל"ט ד"ה הכל מודים וכו' כתבו דר"י ז"ל היה רגיל לברך תחילה ברכת המוציא על ב' קודם שיבצע ואח"כ מברך על אכילת מצה ובוצע בשתיהן אח"כ ואין זה עושה חבילות חבילות מאחר שהיה עושה על שתיהן ע"כ ולפי דבריהם בסוטה מה יושיענו זה שהיה עושה על ב' דהא כל שהוא נוטלין שתיהן בב"א איכא לתא דחבילות עכ"ל ונראה דלפי הטעם שכתב רש"י מפני שנראה אליו כמשאו אינו שייך בכגון זה, וגם עוד נראה לומר דלא כתבו התוס' לאסור ההבאה בב"א אלא במקום שבעצם המעשה שייך האי מצוה דאין עושין מ"ח וכגון בכהן אחד ולכך אף שיעשה בזאח"ז כיון שהביא בב"א אמרינן ג"כ דמחזי עליו כמשאו ואין עושין מצות חבילות.
אבל במקום שבעיקר המעשה לא שייך מצות חבילות כגון בשני כהנים. לשיטת רש"י ותוס'.
או בנדון דידן דמברך על שתיהן אז גם ההבאה והנטילה לא חיישי משום מ"ח. ומשום שא"י אם נכון זה.
קצרתי וצ"ע במג"א סי' קמ"ז במה שהעיר לענין הבאת הס"ת יע"ש. עוד נראה לומר קצת עם מה שהקשה עוד האר"ד על התוס' ברכות שם שכתבו דהא הוי ברכה של נהנין ואינם נקראים ח"ח דהא אקדוש מבי מברכין קדוש וברכת היין עכ"ל והקשה דהא בערבי פסחים פרכינן אהא דאין אומרים ב' קדושות בכוס אחד משום דאין עושים מח"ח מהא די"ט א' במו"ש יאמר יקנה"ז ומשני הבדלה וקדוש חדא מילתא אבל ברהמ"ז וקידוש ב' מילי נינהו, הרי דבברכת הנהנין חיישינן ללתא דמח"ח וכו' וצ"ל דכוונת דבריהם לומר דברכת הנהנין כה"ג דברכת על אכילת מצה גורמת לברכת המוציא ליכא משום מ"ח דהוי כחדא מילתא והוי כעין קידוש וברכת היין דזה גורם לזה וכדעת ר' משולם בתוס' פסחים שם עכ"ל וא"כ אף לדעת הר"י שנתן טעם אחר.
מ"מ לענין הבאה מודה לזה דלא שייך כאן מ"ח משום דזה גורם לזה והכל אחד הוא. וכמו שמותר להביא הנר והבשמים והיין בבת אחת משום שהכל אחד.
ועדיין צ"ת בזה שהערותי שמותר להביא הבשמים והיין בב"א. עוד הקשה האד"ר וז"ל ואיכא למידק אהא דאמרינן בפ' ע"פ לא ליכרוך אינש מצה ומרור בהדי הדדי וליכולמשום דמצה בזה"ז דאורייתא ומרור דרבנן וכו' וקשה תיפוק ליה דלא ליכרוך משום דהו"ל עושה מצות חבילות וכו' יע"ש.
ותמה אני עדיפא הו"ל להקשות על הלל גופי' דכריך מצה ומרור ואכיל. דהוי עשה מ"ח.
? וע"כ כיון שמצות כריכה הוא בכך לאוכלו כאחד וזה הוא מצותו ולא שייך אין עושין מצות חבילות אם זה הוא מצותו ופשוט. עוד העיר שם באר"ד עמש"כ הרמב"ם בהל' נדרים דהבעל מיפר נדרי שתי נשיו כאחת וכן האב מפר נדרי ב' בנותיו כא' וכו' וקשה דסוף סוף עכ"פ מדרבנן יהא אסור משום שעושה מצות ח"ח דומיא דאין רוצעין ב' עבדים כאחת וכו' יע"ש ובהגהות עפרא דארעא שם כתב די"ל דלא אמרו אין עושין מצות חבילות הלא במצות המחיובת דלא סגי דלא עביד לה אבל בהפרה רשאי שלא להפר פ"כ ואינו מובן דהלא גם רצועה רשאי שלא לעשות באינו רוצה לעבוד יותר וצ"ל דמכ"מ עכשיו שאמר אהבתי או שהמצורע רוצה לטהר.
מחויב הוא לעשות כמצוה האמורה בתורה. וכבר קדמו בזה המג"א בסימן קמ"ז וז"ל ומה שהקשו התוס' משני זבחים י"ל דוקא בב' מצות של חובה הוי חבילות וה"ה בשני קרבנות של חובה אסור להעמיד כאחד וכו' עכ"ל ואולי כוונת המג"א דוקא לענין הבאה כאחת יש לחלק בין של חובה לשל רשות.
אבל בעצם העשיית המצוה אף של רשות ג"כ הוי בגדר אין עושין חבילות ועיין ברש"ש כאן שכתב ולכאורה ה"נ כיון דהתרת נדר הוי מצוה לא היה ראוי לכתחילה להתיר לב' אנשים כאחד. אבל בטלה דעתי נגד דעת הרמב"ן הובאה להלכה בשו"ע סי' רכ"ח סמ"י.
ונ"ל ראיה מהא דאיצטריך למעט בחולין (כ"ט) מתזבחהו שלא יהא אחד שוחט שני זבחים כאחת ול"א דתיפוק ליה משום דאין עושין מצות חבילות ע"כ. והנה נעלם ממנו דברי התוס' מדיבור דלעיל שהרגישו כבר מהאי גמרא דחולין ועיין במה שביארתי לעיל בכוונתם.
ודברי המג"א והרב אד"ר היקר. ויש גם להעיר ראיה לחילוק זה.
מהא דמבואר בגיטין דף פ"ז ודף מ"ב ע"א דדרשינן וכתב לה ולא לה ולחברתה שאין שתי נשים מתגרשות בגט אחד ואין שני עבדים משתחררים בגט אחר יע"ש והלא מצות גירושין היא אחת מתרי"ג מצות למנין שאנו מונין לדעת הרמב"ם ז"ל וכבר הבאתי מזה בספרי או"ת לענין מצללה"נ. וא"כ ת"ל מטעם דאין עושים מצות חבילות וכשם שאין רוצעין שני עבדים כאחד אלא ע"כ משום דהוי כמו שחיטה שכתב המג"א ולכך שפיר יכול להביא לגרש שני נשים אף שיגרש זאח"ז.
(ושוב אח"ז רב נזדמן לידי לעיין בירושלמי גיטין וראיתי שם פ"ט הלכה ה' דקאמר כמא דאת אמר גט אחד וכו' כתב בעל שירי קרבן בזה"ל הנ"ל וי"ל קאסבר ראב"י דלהא לא צריך קרא שאין כותבין גט אחד לשתי נשים כאחד דגט מצוה היא וקיי"ל אין עושין מצית חבילות כדמפורש בבלי סוטה דף ח' דמדאורייתא אסור ע"ש בתוס' וכ"ש לר"מ דאמר המשנה בגיטן הולד ממזר אף זה כשינו מטבע הוא.
א"כ ע"כ לומר דקרא אתי למעט האומר ללבלר וכו' ונראה דהיינו טעמא דסיפא דמתניתין דתנן חמשה שכתבו כלל וכו' ולא תני בהקצרה הכותב לחמשה נשיו כלל בתוך הגט. אלא דאסור לעשות כן דאין עושין מ"ח אבל ה' שכתבו לנשותיהם בגט אחד אין זה מ"ח כמפורש שם בבלי.
מיהו ראב"י פליג וסובר דאפי' בכה"ג הוי מ"ח וכו' יע"ש. הרי כבר העיר בזה גאון בדורו ז"ל ויש להעיר עוד עפ"י שיטת הרמב"ם במג"א סי' קמ"ז ובארעא דרבנן שם ואכמ"ל עוד] רב האד"ר כתב ליישב דטעם הרמב"ם הוא כדעת הרשב"א ז"ל שכתבנו לעיל דבברכה א' מוהל לב' וולדות וכן לב' חתנים דכל שהוא לפטור ליכא משום ליתא דח"ח וה"נ בהפרה א' פוטר לשתיהן עכ"ל.
עוד זאת יש מקום ספק בכללן בב' מצות שיש להם המשך זמן ובהתחלת הא' אין המצוה הב' עמה אבל בהמשך זמן עשותה פגע במצוה הב' ועושה אותן בב"א אם יש בזה ליתא דאין עושין מ"ח ולא מצאתי דבר מבורר בזה כ"א דברי התוס' בפ"ק דמ"ק דף ח' אהא דאין מערבין שמחה בשמחה דטעם הדבר דכמו שאין עושין מ"ח דבעינן שנהי' לבו פנוי למצוה א' ולא יפנה עצמו ממנה, וכן שמחה בשמחה יהי' לבו פנוי בשמחה, והתם אי נשא קודם הרגל יום א' שרי אף דז' ימי החופה הם נעשים בתוך ימי הרגל כל שתחלת המצוה היה בחול ע"כ, ואינם מובנים כלל דבריו במחכ"ת דכנראה הבין כוונת התוס' דבשמחה ברגל איכא משום אין עושין מ"ח, ובאמת אינו כן וא"כ האיך ניחא ליה הגמרא שם דמ"ק דקאמר לפי שאין מערבין שמחה בשמחה, וכי סני ליה לשון הברייתא דסוטה דאין עושין מצות ח"ח, וע"כ דטעמים חלוקים הם אלא דכוונת התוס' לדמוי דכשם לגבי כל המצות אמרינן שאין עושין ח"ח משום שיהי' לבו פנוי למצוה אחת, כן בשמחה בעינן שיהא לבו פנוי לשמחה אחת, אלא דנשאר להבין מדוע לא קאמר הטעם שם במו"ק דלכך אין נושאין נשים במועד משים שאין עושין מ"ח, ונראה פשוט דהרי איני עושה שתי מצות בב"א, אלא דעושה מצוה אחת ונמשכת ממנהשתי שמחות בזה לית לן בה ודוק, ועוד אפשר לומר כיון דאמרינן בפסחים (ק"ב ע"ב) דאין לו „שאני" וע"כ דאיני לעיכובא, (ועיין במה שנסתפקתי לעיל בחדושי) א"כ אפשר לגבי מצות נשואין נקיים פו"ר הוי כדיעבד ויהי' שרי קמ"ל מטעמא אחרינא, ועוד יש להאריך, אך אין כאן מקומו, ולא באתי אלא להעיר על דבריו אגב דאתי לידי, עוד העיד האד"ר דמפני מה שינו את טעמם במ"ק וכתבו דטעם דאין עושין מח"ח משום דבעינן שיהא לבו פנוי למצוה אחת ובסוטה דף ח' כתבו הטעם משום דמחזי עליו כמשא ולההוא טעמא א"ש הני סוגיות דפ' ע"פ דאין אומרים ב' קרושות על כוס א' משום דעושה המצוה חבילות וכן ההיא דאין חותמין בשתים אבל לטעם שכתבו במ"ק כדי שיהא לבו פנוי קשה מפני מה אסרו אחר שבירך ברהמ"ז על הכוס ופנה הימנה שלא יאמר עליו הבדלה ע"כ ולדעתי גם לטעם התוס' דסוטה קשה דמפני מה אין חותמין בב' דמה שייך שנראה עליו כמשאו, ואתי לידי, ספר נר לדוד מהמו"ל בפעה"ק וראיתי שם בס' קכ"ז שאחד העיר לו להקשות על טעם התוס' סוטה דמפני מה אין חותמין בשתי סואין אומרים ברהמ"ז וקידוש על כוס אחד ולתוס' מו"ק דהטעם משום שיהא לבו פנוי משמע דניחא ליה והשיב דיפה העיר ורש"י ברכות מ"ט ד"ה שאין חותמין בשתים נשמר מזה וכתב שדומה לעושה מצוה אחת חבילות, וכתב עוד דהמג"א שכתב לחלק בין מצות שהן חובת הגוף למצות שהן נדבה ועיין במחהש"ק מוכח דס"ל להמג"א טעמא דרש"י פסחים ק"ב ותוס' סוטה ח' משום דמחזי כמשוי לעיקר דאלו לטעם התוס' מו"ק אין לחלק בהך ע"כ ואיני מוכרח כלל.
וגם לפי מה שפרשתי דכוונת המג"א על ההבאה, א"כ נראה בלא"ה דדין זה ליתא אלא לטעמא דנראה כמשוי. דלטעם שיהא לבי פנוי למצוה אחת.
אין שייך זה לההבאה כלל ודו"ק וקצרתי. ובספרי אוריין תליתאי דף כ"ד הבאתי הירושלמי דסוף תרומת דמדליקין בשמן שריפה בחנוכה יע"ש ואמר לי חכם אחד.
דהקהלת יעקב אלגאזי ז"ל הרגיש בירושלמי זה. דנימא דאין עושין מח"ח.
ועיינתי כעת וראיתי דכעין שנסתפק בספרו אד"ר. נסתפק שם אם בב' מצות הנעשות בב"א והאחת נעשית מיד וחברתה נמשך גמר מצותה יותר מי אמרינן דכל דאין התחלתן וסיומן בב"א אין בזה משום חבילות והן אמת דלפי טעם הדבר דאין עושין מ"ח משום דמחזי עליו כמשוי נראה דכל דתחלת עשיתם בב"א אף דבגמר חין נגמרין בב"א איכא משום ח"ח.
והביא מירושלמי הנ"ל והא התם דמצוה לשרוף את התרימה טמאה ושרינן להדליק בשמן שריפה בחנוכה ולא חשו משום אין עושין ח"ח ע"כ צ"ל דהייני טעמא משום דנ"ח כבתה אין זקוק לה. לא כן מצות שריפה שמן של תרומה שצריך המשך זמן עד שישרף אמטי להכי אפי' אם יהי' נמשכים ב' המצות יחד כל שאם כבתה אין זקוק לה ובשמן שריפה כבה זקוק לה לא חשו משים אין עושין ח"ח את"ד.
ולפמש"כ לעיל לק"מ משום דבעושה מעשה אחת וממילא נמשך שתי מצות לית לן בה וא"ש. ועוד נראה דלא אמרינן אין עושין מצות ח"ח.
אלא באופן ששתי המצות צריך לעשות על זה הדרך והפעולה. כמו בקידוש.
ששניהן צריך לעשות על כוס וכדומה. אבל הכא מצות ביעור שמן שריפה הוא רק לבערו מן העולם על איזה מין הבערה שהוא.
אבל לא על זו הפעולה שצריך גבי נר חנוכה בנר דוקא ובזמן ידוע. א"כ לא שייך כאן דנראית עליו כמשאוי.
דהלא אין צריך כלל לעשות מ' א' על זה האופן. ולא גם הטעם שיהי לבו פנוי חין שייך כאן כמובן.
והוא על דרך המג"א דבמצוה רשותי לא אמרינן כן וכמש"כ לעיל בשם העפרא דארמא ודו"ק. ומש"כ הקה"י הטעם.
משום דהתם כבתה אין זקוק לה איני נראה. חדא דעדיין תקשה למ"ד כבתה זקוק לה.
ועוד גם בביעור שריפה מהיכן ומאיזה טעם פסיקא דכבתה זקוק. הלא יכול להדליק אימת שירצה והקה"י בעצמו שוב מדחה ראייתו דהתם בירושלמי איירי באין לו שמן אחר ובאין לו לא חשו לאין עושין מח"ח וכדאמרינן בפסחים וכו' כאשר כתבתי גם אני לעיל.
(ושכחתי להעיר לעיל שמכאן מבואר מה שנסתפקתי בריש סוגיא לענין אם מעכב בדיעבד. דמבואר מפורש דאיני מעכב) ואפשר נמי דלא חשו אלא היכי דתרוויהו דאורייתא או דרבנן לא בחר דאורייתא וחברתה דרבנן (שיטת רש"י ותוס' היא דשריפת תרומה טמאה נמי מדרבנן היא.
עין תוס' שבת שם ובביצה ואכ"מ) ומצאתי סמוכות לזה ממאי דקא טרח תלמודא בשבת למיהב טעמא למאי דקתני במתניתין דאין מדליקין בש"ש בשבת וביו"ט ולא קאמר ה"ט משום דאין עושין מח"ח ומה גם לדעתו דר"ח שם בדף כ"ד ע"א דבסתם ע"ש יכול להדליק בש"ש האיך שרינן ליה להדליק והרי עושה מח"ח (יש לדחות דבאין לו איירי וכנ"ל) אם לא דעכ"ל דבחד דאורייתא וחברתה דרבנן אין בו משים ח"ח אלא שאין אני מוצא טעם בדברעכת"ד.
עם הערותי, ואי נימא דאין עושין מ"ח הוא דרבנן כמשה"ק התוס' בשמעתין לק"מ דבגמ' נותן טעם דעיקרו דאורייתא. והנה תיתי לי שזה כבר כתבתי להקשות כה"ג על הרשב"א שבת דף כ"א בד"ה אמר ר' ירמיה וכו' שכתב ועוד נ"ל דע"כ רבא אסור להשתמש לאורה אית ליה דאמרינן לקמן אמר רבא פשיטא לו נר ביתו ונר חנוכה נר ביתו עדיף משום שלום ביתו ואם איתא דמותר להשתמש לאורה פושה נר אחד וכולה לו לכאן ולכאן ומניחה על השולחן ודיו וכו' ונ"ב יש לעיין מהא דקיי"ל אין עושין מ' חבילות ועיין בס' קהלת יעקב בכלל זה כי שמעתי שדובר מזה ע"כ.
והנה עכשיו ראיתי שכונתי קצת לזה האופן, ועל גופא דסוגיא קשיא, ועכצ"ל דבאין לו מותר, וגם תירוציי הנ"ל וגם מש"כ הקה"י משום שזה נמשך יותר ואין הגמר בב"א כנ"ל: (והנה נזדמן לי כפת לעיין בספר עולת שלמה לידי"ן הרב הגאון המפורסם רבי שלמה זלמן ליפשיץ שליט"א אבן יקרה בק"ק הוראדנא, ואמרכל דקופת הרמב"ן ז"ל, ושם בחלק התשובות סימן י"א אות ד' ראיתי שגם הוא הקשה דאמאי צריך להטעם שמא יטה בש"ם ח"ל דאין עושין מצית ח"ח וה"נ איכא שריפת תרומה טמאה ומצות נר שבת, וכתב שמצא קושיא זו בתפארת ישראל על משניות בשבת פ"ב שהעיר בזה, והמחבר שליט"א תירץ עפמש"כ בארעא דרבנן דדוקא בשתי המצות שוות אז אמרינן אין עושין מח"ח אבל לא כשהאחת היא דאורייתא והשניה דרבנן עי"ש.
ובנר שבת כתב הפמ"ג דהוא דאורייתא ושריפת ת"ט אינא אלא מדרבנן ולא אמרינן בהא אין עושין תח"ח וא"כ כ"ו בנר שבת אבל בנ"ח דאיהו נמי איני אלא דרבנן אסור להדליק בש"ש משום דאין עושין מח"ח ע"כ, והנה נעלם ממנו דברי הרב עצמו בספרו קהלת יעקב כמבואר הכל לעיל, גם הקה"י עצמו לא ס"ל דנ"ש הוי מדאורייתא כמבואר, וגם תפס בפשיטות דשריפת ת"ט הוא דאורייתא כחד תירוץ בתוס' שבת ד' כ"ה וכאשר הערותי הכל לעיל, ולפי דברי הפמ"ג בשם הצ"ץ דנר"ש הוי מדאורייתא, יתורץ אשר הערתי לעיל על הרשב"א שבת כנ"ל דהרי נ"ש הוי דאורייתא ונר חנוכה הוי דרבנן ולא אמרינן בזה א"פ מח"ח עוד מסיים בעולת שלמה שם להקשות אליבי' דרב חסדא ומתרץ משום דס"ל כבתה אין זקוק לה ולא הוי בהמשך אחד, הכל מבואר כאן בקהלת יעקב קס לכוון למי שגדול, אך מה שכתב באמצע „דבארעא דרבנן שם הביא ראיה מהרשב"א והתוס' דברכות דלא אמרינן א"ע מח"ח אלא כשעושה בבת אחת ולא בזאח"ז" מלבד שאין מובן בלשונו, עוד לא מצאתי שיכתוב זה האד"ר לפום ריהטא, ואתו הסליחה.
ואשרי שלו ככה) ובארעא דרבנן שם כתב על הקושיא במצה ומרור שהבאתי לעיל וז"ל ואין סברא לומר דלא גזרו אלא כשהב' מצות הוי דאורייתא לא בחדא דאורייתא וחדא דרבנן, דהא הסוגיא דפסחים הוי בקידוש די"ט והבדלה דקידוש יו"ט כתב ה"ה סוף פכ"ט מהלכות שבת דהוי מדרבנן, והבדלה לדעה הרמב"ם הוי דאורייתא וקאמר דאסור משום אין עושין מח"ח אי לאו משום דקדושה ואבדלתא חדא מילתא היא פ"כ, ויש להעיר על זה דמכ"מ גם לשיטת הרמב"ם על היין לא הוי הבדלה מה"ת, ועיין רשב"א בשבת הנ"ל לענין קידוש היום ובר"ן שם, אך לפי הבנתו בדברי התוס' דמו"ק דף ח' דאתי עלה מטעם א"ע מח"ח וכמו שכתבתי לעיל היה יכול להביא ראיה משם גבי שמחת נישואין דשמחת הרגל הוי דאורייתא ושמחת נשואין לא הוי רק מדרבנן (ועיין רי"ף ורא"ש ברכות ומו"ק) ואפ"ה אמרינן א"ע מח"ח, והנכון כמו שסיים בקה"י „ובעיני חילוק זה חלוש' ופלא שלא הזכיר הראיה מפסחים, ולמ"ל לדחיי מסברא והנה בספר נ"ל הנ"ל הקשה דבמגילה דף ז' ע"ב איתא ר"י נשיאה שדר לר"א אטמא וכו' שדר ליה קיימת בנו משמ"נ ומתנות לאביונים כך הגירסא ומהרש"א מקיים הגירסא וע"ש וק"ל על המהרש"א והא אין עושין מח"ח ואע"פ שבדיעבד יצא מ"מ מי חשיד ר"י נשיאה בעיני ר"א שיעשה לכתחילה חצות ח"ח וכ"כ בע"ז מר"ן הגאון בס' כתב סופר ע"כ והנה הס' כתב סופר אין בגבולי אך לפי הנ"ל יש הרבה להעיר ולתרץ בזה, ועוד נראה פשוט לפי המתבאר בפסחים שם דקידוש והבדלה חדא מילתא היא וכן בתוס' שם, וכן באד"ר הנ"ל דכל דבר דשייך להדדי ליכא בזה הא דא"ע מ"ח ה"נ משמ"נ ומל"א דמישך שייכי הדדי וכולא חדא תקנה ניהו לשמחת רעים וכמש"כ התוס' א"כ ליתא בזה משום א"ע מח"ח וקצרתי ומסיים בקה"י דלפמש"כ התוס' פ"ק דסוטה דף ד' אף לגבי הבאה אמרינן א"ע מח"ח ע"ש ורואה אני הדברים ק"ו לנ"ד דהא מיהא איכא מעשה בתרווייהו בתחילת עשיתן דוודאי איכא למיחש לא"ע מח"ח, ועיינתי בספר תפארת ישראל למשניות פ"ב הנ"ל וראיתי שכתב באמת דטעמא הוי דלא שייך שם א"ע מח"ח משוםדעושה פעולה א' ועי"ז קיום ב' מצות אין כאן איסור משים חבילות וכ"ש הכא דהדלקה א' שעולה לכאן ולכאן אין כאן חשש חבילה יע"ש מה שמסביר לה היטב וברוך שכיונתי, אך מה שכתב שם בזה"ל ועיין בהמג"א סי' קמ"ז שדבריו תמוהים שכ' דלהרמב"ם ב' בנ"א אסורים לעשות ב' מצית דומות כאחת ותמוה וכי ס"ד שב' בנ"א יאסרו להניח תפילין כאחת ע"כ.
במחכ"ת א"י מה שח ומה דמיון יש זה לזה שעושין כל אחד מה שנוגע לו לעצמו ועל גופי, ותמה על תמיהתו, ועיין ירושלמי שקלים פ"ד דאיבעי להו מהו לצאת ביין של שביעית הארבעה כוסות וע"ש וברש"ש סוף פסחים והבאתי הכל בספרי או"ת דף כ"ז ע"ב ע"ש, וה"ן יש להעיר דלשיטת הרמב"ן דאכילת פירות שביעית הוי מצוה.
וא"כ הרי עושה מצית ח"ח ולפמש"כ והבאתי לעיל ישנו לדבר מזה, (ושוב יצא לאור ספרא דמרן הגאון האדיר ציס"ע כקש"ת הרידב"ז זצלל"ה על הלכות שביעית ושם בסוף הספר קונטרס להרב הגאון ר"נ וויידענפעלד שליט"א וראיתי שהביא הירושלמי הלזה והעיר כן עיי"ש דף כ"ד ע"ב ומש"כ ע"ז ואכמ"ל בדבריו, ולא הביא דברי הת"ח שהבאתי בספרי או"ת דאתי עלה מטעם מצללה"נ) והנה אגב דקיימינן העירו לי רעיוני דלטעם התוס' במ"ק דלכך ח"ע מח"ח משום דבעינן שיה' לבו פנוי למצוה אחת יע"ש דנימא דזה דוקא למ"ד מצות צריכות כוונה אבל למ"ד דמצות אצ"כ א"כ אף אם אין לבי פנוי.
ונעשה כשלא עשה המצוה בכוונה נמי שפיר ולכתחילה אצ"כ להך למ"ד ולו' דבעינן שיהא לבו פנוי לקבלת עשית המצוה לא עלתה לי יפה וא"י היטב לחלק בין זה להא דאין צריך כוונה ויש לעיין ולא כתבתי אלא לעורר ונפ"מ למנות דלא בעי כוונה כמו שחיטה להר"נ והרדב"ז וטבילה בר"ן חולין שם וכן הזאה.
וקצרתי וגם נפ"מ במצות דרבנן דלא בעי כוונה ויש מקום לפלפל בזה בפסחים ק"ב אך קצרתי, ובעמדי בהאי קונטרס הגיעני זה איזה שבועות ספר נכבד מנחת קנאות על מס' סוטה מהמחבר הגאון המפורסם רבי מאיר אריק שליט"א כעת אב"ד דבוטשאטש וראיתי כאן שהביא המד"ר נשא פ"ט סי' ט' דמבואר דאין הורגין ב' אנשים ביום אחד וע"ש ברד"ל שהעיר מסנהדרין ל"ד דבעבירה אחת דנין כאחר פ"ש ולהנ"ל יש לומר דעל הב"ד לא שייך לומר א"ע מח"ח דאין מעשה רק להורגים כאחד אסור מה"ט ע"כ, ולפמש"כ לעיל יש להעיר גם בקושיא זו, וגם אי נימא דרק מדרבנן הוא הא דא"ע מח"ח ג"כ א"ש דהתם הוא מדורייתא, וכתב עוד ועיין במג"א סי' קמ"ז שכתב דדוקא בקרבנות של חובה וכו' ולענ"ד צ"ע דהא בשתית סוטה נמי אמרינן בש"ס דשייך מח"ח והא וודאי לאו דבר שבחובה הוא דהא אם רוצה הבעל איני משקה אותה וכו' ע"כ כבר כתבתי לעיל ריש דברי ליישב מהא דרוצעין וטהרת שני מצורעין וה"נ ל"ק מכאן, ועיין מש"כ לעיל בחדושי בשם החינוך והמנ"ח מזה גבי השקאת סוטה אי הוי חובה, ועוד נראה דהרי הכא לא איירינן על הבעל ולא עליו המצוה אלא על הכהן וא"כ הוא מצוה חיובות על הכהן לעשות לה ככתוב בתורה, וכתב עוד במ"ק דיש להעיר מפי"ב דפרה מ"ב מזין על האדם ועל הכלים אפילו הן מאה והא הזאה מצוה הוא והאיך מותר להזות על כמה אנשים וכלים בב"א הא המזה עושה מח"ח ע"כ והיה י"ל דהתם מדאורייתא קאמר אבל מדרבנן אין ה"נ דלכתחילה לא שפיר עבד, וכשם שאין מטהרין שני מצורעין כאחד דהוי גביה גם הזאה ועוד לפמש"כ לעיל להעיר דבדבר שאין רק הכשר מצוה, ולא בעי כוונה לכ"ע עושה מח"ח וצ"ע, אלא דא"כ טהרת מצורע נמי וצ"ע, ועוד היה נראה לומר.
דהרי קיי"ל דקטן שיש בו דעת כשר להזות כמבואר שם (בפרה מ' מ"א) וביומא (מ"ג ע"א) עיי"ש וא"כ יש לאוקמיה המשנה הנ"ל בקטן דכשר להזות ומותר להזות אפילו על מאה וקמ"ל דלא בעינן על איש מיוחד ובטיפה אחת סגי עיין רע"ב ורא"ש שם ובקטן דלאו בר מצות לא שייך גם הך תנאי המצוה דא"ע מח"ח, וכה"ג משני בש"ס ב"מ (דף ק"ב ע"א) אי דלא שלחה הא בעי שלוחה בקטן דלאו בר שילוח הוא (דאיני ח"ב במצות) ע"ש, וראיתי כעת בנשמת אדם כלל ס"ח שהביא דברי המג"א והקשה עליו ע"ש והנה הפירוש במג"א הוא כמש"כ במחהש"ק שם, אך מה שכתב בנ"א ולהמ"א לפירוש ברמב"ם יהי' אסור לשני בנ"א לעשות מצוה אחת ולהניח תפילין בבת אחת ע"כ.
וכמו שהקשה התפא"י שהבאתי לעיל וכבר תמהתי עליו שם. ובנ"א שלפני יש ט"ס כנראה.
ע"ש.
ומצאתי אצלי כתוב קונטרס הערות לספר ארעא דרבנן. כד הווינא בר חמיסר.
וראיתי שם שכתבתי אז להעיר על האד"ר מה שתמה על הרשב"א מהתו"ס סוטה. די"ל דגם הרשב"א יפרש כפירוש הרמב"ם שבמג"א הנ"ל.
וכן השכנה"ג שהביא שם. ועל מה שהביא דברי התוס' ברכות דבברכת הנהנין ל"א מח"ח עיי"ש.
עיין גם במרדכי סוף פרק ערבי פסחים גבי הא דהביאו לפניו ירקות דאמר רב חסדא מברך בפה"א ועלאכילת מרור ואכיל וז"ל מכאן קשה למש"כ הר' יוסף ט"ע למה ירקות באין תחלה כדי לפטור מרור מן הברכה הראוי' לה שאין לומר שתי ברכות כאחת משום דהיינו חבילות חבילות והא הכא אמרינן דמברך בפה"א ועאכ"מ ולא קשה האיך מברך לשתיהם כאחת דל"ש א"ע מצות חבילות חבילות בברכת הנהנין כדמפרש לעיל במשנה ע"כ וכוונתו הוא למה שהביא לעיל לענין ברכת המוציא על הפרוסה וכדכתבו התוס' בזה.
וז"ל ותדע דהא אנו מברכין בפה"ג וקידוש יחד ולא חשבינן להו חבילות חבילות דדוקא קידוש והבדלה שהן שתי מצות חשוב חבילות אבל בברכת נהנין לא שייך לומר כן ע"כ ומבואר כוונתו כמו שכתב באד"ר. דדמי למצוה אחת ומישך שייכי להדדי.
ועיין בחדושי אנשי שם כוונתו במש"כ דבקידוש והבדלה חשוב חבילות עיי"ש. (ועיין שם שהביא דבספר לקט הקמח נשאל מה דינו של בן א"י שנמצא עם בן חו"ל בליל מו"ש של פסח שבן א"י צריך להבדיל ובן חו"ל צריך לקדש ח' ולא הו"ל אלא כוס אחד עם רביעית יין כיצד יעשו זה לקדש וזה להבדיל.
והשיב דמאחר דהן גופים מחולקים כגון הא וודאי קדושא ואבדלתא אמרינן דלא חדא מילתא נינהו וקדושות משונות ובכן הסכים דכיון דקיי"ל דמקדשין על הפת ואין מבדילין עליו בכוס רביעית יין זה שיזכה בו הבן א"י והבן חו"ל יקדש על הפת. והקשה עליו המחבר דהא בשאין לו אלא כוס א' עסקינן לכ"ע לא חיישינן להא דגזרו אין עושין מ"ח.
ומיהו להא י"ל דאפילו דאין להם אלא כוס אחד מ"מ הא מצי בן חו"ל לקדש טל הפת ומקרי יש לו עיי"ש. ונראה דהנה בטעמא דאין לו שאני נראה.
דלאו שהקילו בה רבנן. אלא פשוט דכל טעמא משום שנראית עליו כמשאו וממהר לפרוק המשוי.
א"כ באין לו לא שייך זה ועביד הכי משום שאין לו אופן אחר לעשות. אבל לטעם התוס' במו"ק דף ח' הנ"ל משום שיהי' לבו פנוי למצוה אחת עי"ש א"כ נראה דאפילו באין לו נמי שייך הך גזירה.
ונאמר דמחלוקת אמוראים בזה. וגם כמדומה שלא הובא ברמב"ם ובשו"ע כלל חילוק זה דאין לו שאני.
וא"ש): עוד הקשה על הלקה"ק דהרי פרש"י דבכהן אחד הוי מובילות וכן לגבי עבדים בב"ד אחד ובאדון אחד ולפ"ז אף אנו נאמר דע"כ לא אמרו אין אומרים ב' קדושות בכוס א' אלא באדם א' אבל בב' בנ"א שכל אחד מברך בפ"ע אפי' על כוס אחד שפיר דמי דומיא דאיסור ב' סוטות דאשתרי בב' כהנים.
ויש מקים ליישב דההיא דסוטה דאשתרי בב' כהנים. היינו משום דסוטות נמי הוי גופים מחולקים אבל ב' בנ"א בכוס א' לומר ב' קדושות אין אומרים.
אבל אין נראה כן מדברי רש"י שכתב בכהן א' הוי חבילות וכו' דמשמע מדבריו דבב' בתי דינים אף בב' עבדים דאדון אחד שרי ודוחק לומר דכוונת רש"י במ"ש ובאדון ר"ל או אם יהי' באדון א' דאסור אעפ"י שהוא בב' ב"ד ע"כ. באמת המנ"ל בפ"ג מהל' עבדים כתב כן בכוונת רש"י ז"ל וחידוש עליו ועל הנ"א שלא ראהו המ"ל ומאי דוחק הוא ע"כ.
ומה שהקשה גבי הפרה נימא א"פ מח"ח אפשר דהתם בדיבור אחד דאמר מופר לכם מהני ולא דמי להא דעבדים ודו"ק ודומה להא דאשישית דשכנה"ג ע"כ בקונטרסי שם. –: גם מה שהעיר בקהלת יעקב הנ"ל מהא דהבאת ס"ת ותינוקות למול.
נעלם ממנו המג"א הנ"ל ועיין בקרבן נתנאל ברא"ש פסחים שם דף ק"ב: שם בתוס' ד"ה איכא בינייהו וכו' אשה אחרת שאיני סוטה לר"ש מותר ולר"י אסור להעמיד אצלה שום אשה בשטר ניקנור וכו'. א"כ לפי זה למאי דאמרינן במשנה לעיל ולקמן בגמ' דנשים חייבות לראותה הי' צריכים מאד להזהירם שלא יתקרבו אצלה לשער ניקנור וראיתי שלשון הרמב"ם איני מדיוק לפ"ז דכתב בפ"ז דין ה' ומקבצין עליה קבוץ גדול של נשים שכל הנשים ה נמצאות שם חייבות לראותה וכו' „והיא עומדת ביניהן" בלא רדיד וכו' ומשמע דהיא עומדת בין הנשים ולפי מאי דפסק כר"י אסור להעמיד אצלה שום אשה אחרת.
אם יסבור הרמב"ם כהתוס' אך עדיין איני ראיה שלשון „ביניהן" הוא בקרוב אצלם אלא רחוק הרבה מהם.
והד"פ: בא"ד דלרבי דאמר אותה לבדה אסור להוציא עמה חמור ע"כ. כה"ג איתא גם בחולין ל"א ע"א ול"ב ע"א דאמר רבא שחט פרה ושחט בהמה אחרת עמה לד"ה פסולה וכו' פשיטא נשחטה בהמה אחרת לר"נ איצטריכא ליה סד"א ושחט אותה אמר רחמנא ולא אותה וחבורתא וה"ד כגון ששחט שתי פרות בהדי הדדי אבל בהמה דחולין אימא לא קמ"ל ע"כ והוא כדכתבו התוס'.
ושם בתוס' ד"ה אבל וכו' הקשו מדאמרינן ריש זבחים שחט על מי שמחיוב עולה כשרה דכתיב וכפר עליו ולא על חבירו חבירו דומיא דידיה שמחיוב חטאת כמותו. וה"נ נימא איתה וחבירתה דומיא דידה.
וי"ל דהתם וכיפר עליו משמע עליו מכפר ולא על חבירו מכפר וכו' ע"כ והנה גם שם בחולין וביומאדף מ"ג צ"ע דלמ"ל קרא אותה ת"ל דאין עושין מצות חבילות חבילות וגם על הוצאות שתי פרות ג"כ שייך א"ע מח"ח כמש"כ התוס' הנ"ל כמבואר בדברינו בגמ'. אי אמרינן כפשטות הסוגיא דידן דא"ע מח"ח היא מדאורייתא, וכמו שביארתי בזה על דברי התוס' ודברי הרש"ש במה שהעירו מחולין כ"ט.
וצ"ע: שם תוס' ד"ה יהא אין עושין מ"ח. תימא מאי פריך והלא אין עושין מ"ח ליכא תנא איסור דרבנן משום דמחזי עליו כמשוי ואינהו פליגי בקראי עכ"ל.
דברי הגהות „מצפה איתן" שכתב וי"ל עפמש"כ בפ"ק דמ"ק (דף ח' ע"ב) דהא דאין עושין מצות ח"ח הוא מטעם דבעינן שיהי' לבו פנוי למצוה אחת ולא יפנה עצמי הימנה ומדמו לה למאי דאי' התם דאין מערבין שמחה בשמחה ע"ש וההיא דאין מערבין שמחה בשמחה יליף התם מקרא ומשמע דהוי מה"ת.
וא"כ ההיא דאין עושין מ"ח נמי הוי מה"ת וכוונתו לדברי התוס' שם שכ"כ. ודבריו אינם מוכרחין כלל כמבואר למעיין.
(ומדבריו למדתי שפירש דברי התוס' כאשר פרשתי אני לעיל בגמרא. ולא כמו שהבין האד"ר היקר.
] והנה מוכח כן מדר"ש דדריש טעמיה דקרא משום שלבה גס בה ול"ק משום דאין עושין מצות חבילות אי נימא דהאי טעמיה מדאורייתא. וצ"ל הא דפריך הש"ס והא אין עושין חבילות אע"ג דפליגי בקרא מ"מ לא ה"ל להש"ס לימר איכא בינייהו מה שבלא"ה אסור מדרבנן עיין נ"א כלל ס"ח.
ויש לדחות דהא גופא פריך הגמ' ורותתת מי משקין והא אין עושין מ"ח. ולימא ר"ש האי טעמא.
ומשני משום דבב' כהנים ליכא חבילות ולכך קאמר האי טעמא דלבה גם בה. ועיין במש"כ לעיל דמבואר מכמ"ק דלא הוי אלא מדרבנן ועיין בשו"ת הרדב"ז ח"א תמ"ח בענין ברכה לב' חתנים יע"ש ופלא שלא הפיר כלל מהא דא"ע מ"ח עיי"ש גם צע"ק מלשון הרמב"ם המובא שם.
וראיתי כעת בספר יד אליהו מהרב דקאליש ז"ל ומצאתי שם בחלק הכתבים אות א' סימן י"ז בדין זה דא"ע מח"ח דהביא קושית התוס' וכתב עלה בזה"ל ונראה ע"פ מה שתעיין בילקוט מביא בשם הספרי והשביע אותה שלא ישקה שני נשים כאחת ולא עורפין וכו' וא"כ א"ש דאיכא למימר סתם ספרי ר"ש ור"ש אזיל לטעמי' דדריש טעמא דקרא ולדודיה מיותר הקרא דוהשביע אותה דהיה די במה דכתיב והקריב אותה וממילא הוי דרשינן טעמא משום שלא יהי' לבה גס בחברתה וכו' וע"כ דאתי להורות דא"ע מח"ח דאורייתא ועל כל המצות הדין כן (שכח כנראה דכמה כרכורין כרכרו במאי דכתב רש"י דילפינן חמא דכתיב והשביע אותה הכהן.
או מן והשקה או או מן והקריב עיין במהרש"א ורש"ש ועיין בגהש"ס בשם השכנ"ג בשם הרמב"ם. והר"ן נדרים ע"ג ובפרא"ש שם) אבל מאי דקיי"ל דא"ע מח"ח הוה מדרבנן איני אלא לר"י ולדידיה איני מיותר התרי קראי.
משום דלכאורה קשה מאי פריך הגמ' ורותתת מי שרי (בגמ' כתיב. מי משקין) מאי קושיא דהא זה וודאי משום מח"ח אינה צריך לחזור ולהשקות דהא האיסור איני בגוף המצוה (אה"מ מאי דפשיטא ליה מסברא לדידי היה מסתפקא לי טובא כמו שהעצתי בעז"ה לעיל בריש שמעתין וברוך שכוונתי לדעתו הגדולה בהערותי) אבל משום שלא יהא לבו גס בה וודאי צריך לחזור ולהשקות וע"ק צ"ל דמשום הטעם של לבה גס בה והקרא דכתיב „אותה" נמי אינה צריכה לחזור ולשקות.
והטעם נראה משום דהעמדתה לפני הכהן גופה נמי איני מעכב בדיעבד א"כ בשתי נשים וודאי איני מעכב. אבל ההשבעה של כהן וודאי מעכב דהא זה עיקר השקאה.
וא"כ א"ש דצריכי תרוויהו דאי משום קרא דוהשבע הו"א דזה דמעכב לפסול בשתי נשים משים דעיקר השבועה הוא מעכב. אבל העמדה דאינו מעכב הו"א דגם בשתי נשים איני נפסל וכו'.
אבל א"ע מח"ח שפיר הוא דרבנן. אבל לר"ש מוכח שפיר מיתורא דקראי וכמש"כ עכ"ל אלא דפקפק על הנחה זה דהעמדת הכהן איני מעכב.
מהתוס' דף ז' ע"ב ד"ה מה וכו' וח' ע"ב ד"ה תנינא וכו' יע"ש את"ד. וכן ראיתי ביד שאול על יור"ד הל' מילה שכתב גם כן כהמצפה איתן הנ"ל דלטעם התוס' במו"ק הנ"ל משום שיהא לבו פנוי.
הוי דאורייתא וכמו שאין מערבין שמחה בשמחה הוי דאורייתא יע"ש ולפי דברי הי"א הנ"ל פליגי בזה תנאי. ושם אזלי אליבי' דר"ש אבל אנן דקיי"ל כר"י דמדרבנן וטעמי' משום שמחזי עליו כמשוי.
ומפשטי' דגמרא דפסחים ק"ב ע"ב דאמרינן דבאין לו אלא כדי כוס אחד לא אמרינן בזה אין עושין מח"ח. משמע דלא היי אלא מדרבנן ולכך הקילו באין לו.
אבל אי מדאורייתא לא הוי מקילנן בה אף באין לו. אך לפמש"כ לעיל יש לדחות דאין הכוונה דהקילו מחמת שאין לו מצד הדוחק.
אלא משום שבאין לו לא מחזי כמשא. וא"כ אף אי האי טעמא דמחזי כמשוי הוי מדאורייתא.
ג"כ א"ש שם דבאין לו לא שייך האי טעמא ועדיין צ"ת בזה:שם בתוס' ד"ה כאן וכו' רש"י פירש וכן גבי עבד בב"ד א' ואדון א' ותימה והא טהרת ב' מצורעין דמי לב' עבדים של שני בנ"א. עכ"ל כתב מהרש"ל נ"ב משמע הא שני עבדים משני אדונים אפילו בב"ד אחד לא הוי חבילות ומ"ש משני מצורעים בכהן אחד דאסור עכ"ל.
וכוונתו דהלא בשני אדונים ושני עבדים ובב"ד אחד. הוי מצות ח"ח אצל הב"ד כשם שאצל שני מצורעים הוי מ"ח אצל כהן אחד וז"פ.
ומפתה איני מבורר קושית המהרש"א שכתב דקושית התוס' אינו מבוררת דשני עבדים של ב' בנ"א כיון דכל אדון של עבד ועבד רוצע עבדו כדכתיב אדוניו ה"ל כשני כהנים בטהרת שני מצורעים דלא מקרי חבילות כדמסיק וכ"כ הרמב"ם בהלכות עבדים דהאדון עצמו חייב לרוצעו ולא בנו ולא שלוחי וצ"ע עכ"ל ולפי מה שכתב המהרש"ל א"ש דמ"מ לגבי ב"ד אחד הוי חבילות אף שהרציעה נתקיים ע"י האדונים.
וראיתי ברש"ם ז"ל שכ"כ לישב קושית המהרש"א ונעלם ממנו דברי המהרש"ל וכוונתו העמוקה ומש"כ הרש"ש שצריך האדון להביא העבד לפני ב"ד קודם הרציעה. כך פסק הרמב"ם בפ"ז דין ט' וז"ל כיצד רוצעין מביאו לב"ד של שלשה וכו' וכתב הכ"מ דהכי איתא במכילתא והגישו אדוניו אל האלקים אצל הדיינים שימלך במוכריו **(הגהה מלשון זה הבאתי סמוכין למאי שנסתפק בספר דבר אברהם (ח"א סי' י' ובח"ב סי' כ') לידי"ן הגאון המפורסם וכו' מראד"ך כהנא שפירא שליט"א כפת הגאב"ד דק"ק קאוונא יצ"ו במכרוהו ב"ד לפ"פ מי נקרא המוכר אם ב"ד הם המוכרים מצד עצמם או דע"י כפייתם נקרא הוא עצמו המוכר.
ונ"ב יש סמך לזה מלשון הרמב"ם פ"ז מהל' עבדים דין פ' כיצד רוצעין מביאו לב"ד של שלשה וכו' והביא הכ"מ מכילתא והגישו אדוניו אל האלקים אצל הדיינים שימלך במוכריו. משמע דכפינן בפניהם שהם המוכרים.
וי"ל עכ"ל. מלבד מה שהערותי עוד במכתבי להנ"ל בענין זה.
עוד מסיים שם הרמב"ם (שהביא המהרש"א בשמעתין) האדון הוא שרוצע בעצמו שנאמר ורצע אדוניו לא בני ולא שלוחו ולא שליח ב"ד ואין רוצעין שני עבדים כא' שא"ע מח"ח עכ"ל ואני תימה דלמ"ל למעוטי דולא ע"י שליח ב"ד. פשיטא דאם ממעטינן דלא ע"י שלוחו ובנו.
כש"כ שליח ב"ד שירצע בעבור האדון. ואם שגם הוא נעשה שליח להאדון.
הלא הכל ממיעוט אחד הוא. ואם בלא דעתי.
פשיטא דירצע אדוניו כתיב וצריך לי להבין. ע"כ הגהה.
)** ע"כ ויש להסב כיונת המהרש"א ז"ל ז"ל למה שכתב המל"מ שם דין ס' ד"ה ואין ליישב קושית התוס' וז"ל ולקושיית התוס' אפשר לתרץ דשאני טהרת ב' מצורעים דהכהן עושה מעשה וא"כ אף שהם גופים מחולקים הרי הכהן עושה מצות חבילות חבילות. אבל גבי עבדים אין הב"ד עושה שום מעשה ולפ"ז בב' עבדים של ב' בנ"א שרי עכ"ל.
וכי הוא זה כוונת המהרש"א ז"ל דכיון דוקא האדון רוצע א"כ אין הב"ד עושה שום מעשה ולא שייך ה"ע מח"ח. ומה שכתב הרח"ט עוד די"ל בכוונת רש"י או באדון אחד.
מבואר ג"כ כבר במל"מ הנ"ל וז"ל אך מאי דק"ל בדברי רש"י היא דמשמע מדבריו דבשני ב"ד שרי אף בב' עבדים של אדון אחד. וזה תימה דאכתי האדון עושה מח"ח אשר ע"כ נ"ל דמש"כ רש"י.
ובאדון א'. הכוונה אי הוי או באדון א' כלומר בב"ד א' אסור אע"פ שהם ב' עבדים של בנ"א כטהרת שני מצורעים וכן באדון א' אסור אע"פ שהוא בשני ב"ד דהאדון עושה מח"ח את"ד.
ועיין בנ"א כלל ס"ח אות ב' בסוף דמפרש לדברי התוס' וז"ל וזהו שמקשים דמרש"י משמע דוקא ב"ד א' ואדון א' משמע אבל ב"ד א' וב' בנ"א מותר וא"כ ה"נ כהן א' וב' מצורעין עכ"ל. וגם הוא לא הזכיר המהרש"ל והמהרש"א והמל"מ הנ"ל.
וכ"כ לעיל שגם מהאד"ר היקר נעלם דברי המ"ל. שהוא כתב לדוחק לומר בכוונת רש"י במש"כ ובאדון ר"ל או אם יהי' באדון אחד דאסור אע"פ שהוא בב' ב"ד.
עכ"ל ע"ש ושם ויתבאר לך. (ואתי עתה לידי ספר מנחת קנאות כאשר הזכרתי נפיל.
וראיתי מה שכתב כאן בזה ובמחכ"ת דבריו אינן מדוקדקין. דז"ל במנ"ל פ"ז מהל' עבדים הקשה ע"ד שכתב בב"ד אחד משמע דבב' ב"ר מיתר לרועשם כאחד והא אכתי עושה האדון מצות ח"ת ולפנ"ד כוונת רש"י דמסתמא הרציעה היתה בב"ד אע"ג דכתב הרמב"ם ז"ל (פשטות דברי הרמב"ם משמע דהרצעה היה ג"כ לפני ב"ד בבית של אדון או של אחר) דיוכל להיות הרציעה באיזה בית שירצה מכ"מ מסתמה הרציעה בב"ד וא"כ בשני ב"ד שרי דהאדון רוצע לכל עבד בבית אחר ואיני כאחד כלל.
ואני תימה א"כ לא הוי כאחד ומאי שייך לאשמיענן דאין רוצעין באחד ומרש"י משמע דמותר לרוצעין כאחד. והוא כתב דלא הוי כאחד.
פשיטא דזה שרי. ועוד עדיין לא פסיקא לפי מה שכתבו התוס' דאין מביאין שני עבדים כאחדאף לשני ב"ד (לפי שיטת רש"י) וגם בזה שייך א"ע מח"ח וכאשר הביא דבריהם ז"ל גם במל"מ הנ"ל בסיף דבריו.
ועוד תופס המחבר שליט"א את הרש"ש שנעלם ממנו המל"מ הנ"ל. והוא בעצמו מסיים „ולענ"ד נראה כיון דאין הב"ד פושה שום מעשה רק האדון אומר דבריו לפני הב"ד ל"ש לומר בב"ד אין עושין מח"ח כיון דאינן עושים כלום הלא המל"מ כתב סברא זו כאשר הבאתי לעיל ואין זה לקט אלא שכחה.
ומה שכתב עוד קצת ראיה לזה מסוטה דמשמע דוקא בשתיה קפדינן בב' כהנים אבל הבאה לב"ד אחד לא איכפת לן והא בסוטה בעינן ב"ד ואפ"ה מותר להביאם לב"ד כאחד וע"כ משום שאין הב"ד עושים מעשה ע"כ. יש לדחות דדילמא משום שגם הם אין עושין מעשה ולית כאן כלל מעשה אבל ברציעה עכ"פ יש מעשה רציעה לפני הב"ד.
אלא שהם אינם עושים. ודו"ק.
אך עיקר דבריו אינם מוכרחין ועיין בהגהות הרד"ל ז"ל מש"כ דכוונת התוס' להשקאת ב' סוטות ומסתמא הוי של ב' אנשים והי"ל כב עבדים של ב' בנ"א ואפ"ה אמרינן אי בכהן א' אסור, וע"ש אך מה נעשה ביום שידובר מדברי המאירי שכתב ואין רוצעין שני עבדים כאחד ר"ל על ידי ב"ד אחד ואדון אחד, ומשמע מפורש דבשני אדונים שרי, וכתב עוד הרבינו המאירי ז"ל דמכ"מ בסוטה אף בשני כהנים יש לחוש שכל שמשקין אחת מפני חברתה וכו' וכן נאמרה בתוספתא אין משקין שתי סוטות כאחת שלא יהא לבה גם בה וכו' אלא שאם ראינוה רועדת ורותתת בשני כהנים מותר ובדיעבד מיהא בכלן כשרות אלא שבהשקאת סוטה כל שעירב מחיית שתי המגלות לתוך כוס אחד והשקה לשתיהן פסול וכו' עיין עליו, וש"מ תרתי.
במה שנסתפקתי בפתח דברי אי הא דא"ע מח"ח בדיעבד פסול, מבואר בדבריו דכשר, ובמה שכתב היד אליהו הנ"ל דאם הטעם משום שלבה גם בחברתה אף בדיעבד פסול, מבואר ג"כ בדבריו שכתב ובדיעבד מיהא „שבכולן" כשרות' דגם מן הטעם שלא יהא לבה גם וכו', מ"מ בדיעבד אם עבר והשקה כשר, דעלה קאי המאירי ז"ל וביד שאול הנ"ל כתב על תמיהת המל"מ הנ"ל וז"ל לפמש"כ י"ל דהנה יש כאן בחבילות חבילות של מצוה ב' איסורים איסור תורה מפני שאין לבו פנוי ואיסור מדרבנן שנראה עליו כמשוי והנ"מ נראה לפמש"כ התוס' ד"ה אין דאפילו להעמיד שתיהן בעזרה כאחת אף שאין שותין כאחת וה"ה ברציעה אסור, והנה בשעת העמדה או בשעת הבאה ל"ש אין לבו פנוי דהא אכתי אין עושה המצוה ואין צריך כוונה עדיין ולא נשאר רק איסור דרבנן דנראה כמפרק משאוי (כ"כ לעיל דלטעם זה דאין לבו פנוי לא שייך לאסור הבאה כאחת) ולפ"ז מד"ת ליכא איסור.
ולכך הוכרח רש"י לומר דבב"ד אחד ובאדון אחד, אבל בב' ב"ד היה שרי היינו דשם קאי על הקרא, א"כ מצד הכתוב היה מותר בב' ב"ד דהבאה ליכא איסור מה"ת, והאדון אף שרוצעו בעצמו א"צ לכוון לשם מצוה ול"ש בו שיהא לבו פנוי (אין לדבר זה טעם וכ"כ אני לעיל ב"ה להעיר דתליא אי מצות צריכות כוונא) רק על הב"ד מוטל לעשות כמשפט התורה וא"כ ליכא איסור מה"ת אבל מדרבנן באמת אסור אף בב' ב"ד ובאדון אחד, ובזה מיושב קושית התוס' ד"ה כאן וכו' וע"ש ועיין מהרש"א וכו', ולפענ"ד נהי דהאדון רוצע אבל עיקר הוא על הב"ד והב"ד אין לבם פנוי כל שמצווין לב' בנ"א א"א להם לכיון כראוי והאדון מעשה קוף בעלמא הוא דעביד (גם לזה אין טעם) ושפיר הקשו התוס' כיון דרש"י כתב דוקא ב"ד א' ואדון א' א"כ ממילא ב' עבדים של ב' בנ"א שרי א"כ ה"ה טהרת ב' מצורעין, אבל לפמש"כ א"ש דרש"י לא כתב כן רק מצד איסור תורה דב' עבדים של ב' בנ"א אפשר דל"ש זאת דאף דהב"ד צריך שיכוונו לשנים מ"מ כיוון שאינו עושה מעשה רק בכוונה לבד אינו אסור מה"ת, משא"כ באדם אחד דלבו אין פנוי והב"ד צריכין שיורה לו על ב' מצות שיעשה כאחד וא"א לכוון בעשייתו ב' ענינים כאחד וכו' את"ד הנה בעיקר חילוקו קדמו המל"מ כאשר הבאתי לעיל, ועיקרי דבריו מעורבבין והמעיין יבין.
עוד ר"ל שם נגד דברי המ"א. דדוקא במצוה שאינה חיובית אמרינן א"ע מח"ח אבל לא בחובה יע"ש וכן ראיתי להקרן אורה לנדרים דף ע"ג שכך עלתה לפניו וז"ל היה נראה דלא שייך כלל בזה מ"ח כיון דשניהן מצות חיובית מותר לקיים שניהן כאחד וכו' והמ"א כתב איפכא והביא ראיה ממשנה יומא הביאו לו את השעיר ולא הביא אותו תחלה והיינו משום מח"ח.
ודבריו ז"ל צ"ע דהא ס"ד התם גבי ולנשחט כנגד בית שחיטתו דאהעמדה קאי אלא וודאי כיון שכולם חובה לא שייך בזה מ"ח דמצותן כך היא ובקרבנות נדבה ג"כ נראה דל"ש מ"ח כיון דאין להם שיעור ויכול להתנדב כמה שירצה וצ"ע וע"ש בי"ש בשם התשב"ץ ח"ב סי' מ"ב בענין זה דא"ע מ"ח.
ומה שהשיג עליו בזה דכלפי לייא ואכ"מ עוד. אחת ראיתי עוד להעיר במה שהביאו הרב אד"ר בשם השכנה"ג שהוא היה נוהג לקדש על אשישה של יין שהיה בה שיעור לג' קדושות לילה ויום ואבדלתא וכו' אךנסתפק הרב ז"ל על מה שהיה נוהג לומר בהמ"ז באותה אשישה וקדוש ובהמ"ז ב' מילי נינהו ואין לאומרן על כוס אחד.
וכתב דהא נמי ליתא דאין אומרים ב' קדושות על כים א' היינו כשאומר אותם בב"א רצופות זאח"ז אבל כשאומר אותם בשעות מחולקות כגון הא דהקדוש הוא קודם המזון וברה"מ הוא אחר גמר אכילתו בוודאי יכול לאומרן על כוס אחד ולא מקרי חבילות את"ד ז"ל ע"כ. הנה אף שעושה אותם על כוס אחד ח"מ כיון שהשעות חלוקות שפיר דמי.
ולענ"ד מבואר הוא בברכות (דף ל"ט ע"ב) דאמרינן רב אמי ורב אסי כי הוי מתרמי להו ריפתא דעירובא מברכין עלי' המוציא וכו' אמרו הואיל ואתעביד ביה מצוה חדא נעביד ביה מצוה אחריתי פ"כ הרי דאף שאין עושין ב' מצות על דבר אחר ואילו אתרמי בב"א לא הוי עשינן משום א"ע מח"ח.
אלא ע"כ משום דהוי בזמנין חלוקין וכמש"כ השכנה"ג. וז"פ ועיין בפמ"ג סי' רצ"ט בא"א ס"ק ז' שהביא שם ג"כ דברי השכנה"ג הנ"ל ומתמה שם על המחבר דפסק דאם יש לו שתי כוסות יברך בה"מ על א' ויבדיל על אחר, והלא לפי דברי הכנה"ג דבזמנים מתחלפים יש הפסק ביניתים כגון הקדוש ולאחר המזון בהמ"ז רשאי על כוס אחד א"כ אמאי לא יברך בהמ"ז ויתפלל ואח"כ יבדיל על כוס אחד וכאמור וצ"ע ע"כ.
ועיין מג"א סי' רפ"א סכ"ה שכתב שם וז"ל וטוב לקדש על כוס גדול שישייר מאותו הכום לקידוש היום ולהבדלה עכ"ל ובאר בל"ש שם דאע"ג דא"ע מח"ח היינו בפעם אחד משא"כ בזמנים מתחלפים יע"ש. ולפמש"כ מבואר הוא בגמ'.
וזה הוא שכתב המג"א וטוב לקדש. דמנ"ל הא וע"כ מהג"מ הנ"ל.
ובפמג"ד שם כתב וז"ל והנך רואה שהשמיט בהמ"ז משמע דסובר דהוי חבילות אף בזמנים נפרדים משא"כ קדושה ואבדלתא חדא הוא כמו יקנה"ז עכ"ל והוא מבואר בשכנה"ג. ולפמש"כ צ"ע אלא שקושית הפמג"ד בס' רצ"ט על המחבר צ"ע לפ"ז: ועיין עוד בארעא דרבנן מה שהקשה על הרמב"ם שפסק בהל' נדרים כרבנן דר"י דדרשי טעמא דקרא גבי סוטה מפני שלבה גס בה ומש"ה בנדרים דליכא ה"ט פסק כרבנן ורבנן היינו ר"ש כדאמרינן בפ"ק דסוטה וכמש"כ מרן ז"ל שם בהל' נדרים, וזה הפך ממה שפסק בפ"ז דהל' מלוה גבי משכון בפלוגתא דר"ש ורבנן בלא תחבול בגד אלמנה שפסק אל מנה בין פניה ובין עשירה וכן בולא ירבה נו נשים פסק בפ"ז מהל' מלכים כרבנן ע"כ והביא שכה"ג הקשה התוס' יו"ט בפ"ו דפרה גבי פרה אדומה יע"ש וכן הקשה שם על הרב עץ החיים עיי"ש ועיין בלח"מ בפ"ג ממלוה דין א' שכן תמה על הרמב"ם ממה שפסק בפי"ב מהל' איסורי ביאה כר"ש דדריש טעמי' דקרא וכן מפ"ב דהל' איסורי ביאה דפסק דהבא על אחותו והיא בה אשם אביו לוקה משום בת אחותו ומשום בת אשת אביו, ואמרו בש"ם דת"ק היינו ר"ש דדריש טעמי' דקרא יע"ש ועיין בלח"מ פ"ג ממלכים דין ב' ד"ה ואם הוסיף וכו' עיי"ש ודו"ק, ועיין בס' נחלת דוד להגרד"ט ממינסק ז"ל שכתב דבר נחמד בישוב דברי הרמב"ם דפ"ב מהל' מעילה דין ו' שפסק דבחטאת העוף אסור להנות והנהנה בהם אחר הזיה לא מעל, והקשה הרה"ג ר"ו ראפופרט דזה דוקא בעולת העוף.
אבל לא בחטאת העוף דכולה לכהנים א"כ מנ"ל שתהא מוראתה ונוצתה נשלכין לבה"ד והשיב הגהמ"ח ז"ל דבספרא יליף לה מדכתיב והשליך אותה ולא חטאת העוף, א"כ הרמב"ם דפסק בפי"ב מהל' נדרים כת"ק דלא דרשינן אותה, אבל סתם ספרא כר"י דדריש אותה ולא חטאת העוף וע"ש את"ד ועיי"ש עוד שכתב דבהפרה לא שייך א"ע מח"ח משום דלא הוי מצוה, וכבר האכרתי בזה מדברי המג"א הנ"ל כ"פ: ועיין במנחות דף נ"א ע"ב דקאמר ת"ל אותה כולה ולא חציה וכו' וצ"ע דהא כיון דקאמר ר"י כאן דאותה היינו אותה לבדה וא"כ היכי מצי דרוש שם אותה דאותה כולה ולא חציה הא איצטריך אותה להך דרשא לומר אותה לבדה ולא מנחה אחרת ולומר דאסור להקריב מנחה אחרת עמהן (לבד מהאי טעמא דא"פ מח"ח) וכן קשה מאי מקשי שם ור"ש האי אותה מאי עבד ליה, הא איצטריך לזה דאותה לבדה והרמב"ן כתב שס"ל גם לר"ש דרשה דאותה עיין ר"ן נדרים דף ע"ג וצ"ע: עוד יש להעיר בהא דתנן במס' נגעים (פרק ג' מ"א) דאין רואין שני נגעים כאחד בין באיש אחד ובין בשני אנשים וכו', ופירשו הרע"ב משום שאין הכהן יכול לראות יפה שני נגעים כאחד ובתיו"ט שם בשם הר"ש וכו' יע"ש וקשה ת"ל דא"ע מח"ח, וראית הנגעים מצוה הוא, ועושה בחבילות ול"ל דוה הוא מדרבנן, דהלא פשט המשנה משמע דגם לפי טעמייהו דרפ"ב והר"ש הוא רקמדרבנן **(שוב בחפשי במפרשים החרשים שעל משניות בדפוס ראם, מצאתי שם תודה לאל בתפארת ישראל בחלק המכונה „בועז" שהקשה זה וכתב משום דדוקא כל מצוה שיש בה מעשה וטרחה להכי כשעשה ב' כ"א מחזי כאלו הן עליו למשא וכמש"כ רש"י התם משא"כ ראי' אינו מעשה וטרחה דניחוש שכשיראה שניהן כאחד, היינו משום דהמצות הן לו למשא ואלה"ק לרש"י מפסחים ק"ב דאין אומרים ב' קדושות על כוס א'.
ומאי משא איכא בהו, י"ל מדטריחא ליה להביא כוס אחר לקדושה האחרת את"ד וכבר הזכרנו הערה זו, אבל נעלם ממנו עוד שגם אין חותמין בשתים משום האי טעמא דא"ע מח"ח כמבואר לעיל, עיין בס' מ"ק שהזכרתי לעיל. עוד כתב בתפא"י דלהמג"א סי' קמ"ו לשיטת הרמב"ם אין משקין ב' סוטות כאחד ע"י ב' כהנים ק"ל נהי דלא תקשי וכי אין רשאים ב' בנ"א להניח תפילין כאחד דהתם חובת הגוף הוא להניח כ"א תפיליו (כן ב"ה תירצתי לעיל על דבריו שבפ"ב דשבת וזקני ת"ח כ"ז שמזקינין דעתן מתוספת עליהן להגיה מאופל השיבוש, ופלא שלא ציין בעצמו לדבריו במס' שבת) עכ"פ הפסח שנשחט בג' כיתות והרי רשאים כל א' לשחוט כל הפסחים כולן ואפ"ה לא מחזי כמשא כשישחטו כל א' פסחו וכולן בשעה א' ובמקום אחד ואת"ל התם עכ"פ לא רמיא חיובא על כל א' לשחוט פסח חבירו ק' וכי רמי חיובא אכהן א' להשקות כל הסוטות ולטהר כל המצורעים וצ"ע עכ"ל והיה יש לחלק הרבה אלא שלא ראיתי להאריך עוד.
וכן יש להקשות על הרמב"ם מהא דאמרינן בחולין דף כ"ט דאמרינן שם תזבח שלא יהי' שנים שוחטין זבת אחד תזבחהו שלא יהי' אחד שוחט שני זבחים כאחת. א"כ מבואר דדוקא אחד אסור לשחוט שני זבחים אבל שני כהנים מותרים לשחוט שני זבחים כאחת אלא דבלא"ה קשה משם דת"ל שא"ע מח"ח כאשר ביארתי הכל לעיל וע"כ כמש"כ המג"א דבשני זבחים קרבנות נדבה.
לא שייך האי טעמא וא"כ מיושב נמי שיטת הרמב"ם דבין להרמב"ם ובין לשאר מפרשים קשה משם. אלא שצ"ע קצת ממעילה (דף ז' ע"א) דאמר ר' אלעזר כי א"ר עקיבא בבת אחת (פרש"י כגון ששחטום שני כהנים כאחת דכחד גופא דמי) אבל בזאח"ז לא.
יע"ש וע"ש בתוס' דכתבו דיש להסתפק אי ר"ל בסכין ארוכה כמשמעה דהא אמרינן בפ"ב דחולין תזבחוהו שלא יהא א' שוחט שני זבחים כאחת יע"ש ובהגההת שטמ"ק. וכ"כ הרמב"ם כרש"י (פ"ג מהל' מעילה הל' ו') דהמפריש הכאתו ואבדה והפריש אחרת תחתי' ואח"כ נמצאת הראשונה והרי שתיהן עומדות ושחט שתיהן בבת אחת וכו'.
ובכ"מ מפרש שם כפי' רש"י דבב"א היינו כגון ששחטו שני כהנים כאחד דלא קדמה שחיטת אחת לחברתה. יע"ש הרי מפורש פי' הרמב"ם ז"ל דשני כהנים שוחטין כאחת, וכ"כ הח"נ דהרמב"ם לא ס"ל כהתוס' ושם הרי מיירי בקרבן חובה בחטאת.
ואפ"ה אמרינן דשוחטין ולהרמב"ם לשיטתו הי' כה"ג מצות חבילות חבילות וצע"ק דא"ל דשם מיירי בדיעבד בעבר ושחט. דבדיעבד לא פסל.
כיון דלא הוי אלא מדרבנן וכמו שהארכתי בזה לעיל. וכמו שהבאתי ג"כ בשם הי"א.
והא דדחקו התוס' עצמם וכן נראה מפרש"י שלא לפרש דמיירי בכהן אחד ששחט כאחת משום שאסור. י"ל דשה הוי איסור דאורייתא דילפינן מתזבחהו.
אך מבואר בחולין שם וברמב"ם פ' א' מפהמ"ק דדיעבד אם שחט כשרה, וגם צ"ע מהא דשנים שוחטין זבח אחד כמבואר שם וברמב"ם שם שוב ראיתי ברש"ש במעילה שם שציין לעיין בתו"ח. וראיתי שם בתוס' חדשים שהעיר כן מהא דיש לומר דמיירי בדיעבד ובדיעבד כשר.
ומש"כ שם דמיירי לפני זרה"ד נעלם ממנו התוס' שכ"כ עיי"ש. )** ובכללין שדברנו לעיל נוכל להאריך ולפרט בזה, אך כבר נתחרכו הדברים, ואין פנאי לנסך, כן יש להעיר מלשון הרמב"ם פר"ד מהל' אישות דין א' ויש לאיש לקדש, נשים רבות כאחת והוא שיהי' בכסף אם קידש בכסף פרוטה לכל אחת ואחת וכו', דהלא הוי עושה חבילות חבילות כאחת במצות קדושין וכמו שכתב בפ"א דין ב' וליקוחין אלו מצות עשה סל תורה הם וכו', ועיין לשון הש"ע אהע"ז סי' ס"ב סעיף ב' שכתב יש לאדם אחד לישא נשים רבות כאחד ביום אחד וכו' ובהבה"ג יש שם ט"ס עיי"ש ואולי לכך שינה לכתוב ביום אחד.
אבל מלשון הרמב"ם שהבאתי מוכרח ההיפוך ודו"ק, שו"ר שזה שהעתיק המחבר הוא בעצמו לשין רבינו בפ"י מהל' אישות דין י"ז ודינים חלוקים הם בענינים חלוקים, ונראה דה"ה לפי מאי דאמר נן בפ"ק לחד מ"ד דמצוה לקנות את אשתו, וכן מ"ד דוקנא אח אשתו חובה, א"כ אין מקנים נמי שתי נשים כאחת משום א"ע מח"ח, ומשכחת לה קינו שתי נשים לדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דיכול לקנאות לה משני אנשים כאחד, א"כ ה"ה דיכול לקנאות לשתי נשיו שלא יסתרו עם אדם אחד כאחד, וז"פ, וכן מצאתי בחפשי במנ"ח מ' שם ה, דלדעת הר"מ בוודאי אם קינא שתי נשים שלא יסתרו עם אחד' ונסתרו כאחד ג"כ אסורים וכש"כ דיש איסור יחוד באיש אחד ושתי נשים לכ"ע עכ"ל, וא"כ יש ליזהר מטעם אין עושין מ"ח שלא לקנאות שתי נשים כאחת, אלא דלהרמב"ם לשיטתי דבכהן אחד לא שייך מ"ח א"כ ה"ה בבעל אחד עם שתי נשיו לא שייך זה: וראיתי לענינינו להעתיק לשון התוספתא דנגעים פ"א הל' ז אין דנין שני דינין כאחד ואפילו נואף ונואפת אלא דנין את הראשון ואח"כ דנין את השני וכו' אין משקין שתי סוטות כאחת וכו' אין שורפין שתי פרות כאחת משנעשית אפר מביא אחרת ושורף על גבה ואיני חושש (זה הובא בתוספות ד"ה אין וכו') ואין עורפין שתי עגלות כאחת ורבי אליעזר אומר אם היתה מדה מכווינת בין שתיהן שתיהן מביאות שתי עגלות (דסבר נמי דמביאין כאחת.
ביאור הגר"א) ולכאור משמע דלר' אליעזר דעורפין שתי עגלות כאחת לא חש להא דאין עושין מ"ח וי"ל דמיירי בשני ב"ד וכמו שכתב ופירש במאירי דהא דקאמר דאין עורפין שתי עגלותכאחד היינו בב"ד אחד, אבל הכא בשתי עיירות דכל עיר נתחייבה להביא עגלה ערופה והמה מביאין למקום אחד מביאין כאחת משום דהוי בשני ב"ד דהב"ד שבכל עיר רוחצין ידיהן ואומרים כפר, ובפרה פרק ג' הלכה ה' (שהזכיר התוס') כך שנוי' אין שורפין שתי פרות בבת אחת משנעשית אפר מביא אחרת ושורף על גבה איני חושש.
שרפה בשני חצאין זאח"ז (פי' מפרה אחת) רבי אומר אומר אני בזו שהיא כשרה. (פי' כיון שהיא מפרה אחת כשרה אפילו שרץ השניה קודם שנעשה אפר ביאור הגר"א ז"ל) וצ"ע דמאי קמ"ל דכיון דמצוה אחת היא.