מנחה חריבה· רבי פנחס אפשטיין
דף ט"ז
ע"א להביא קרקע שילה נוב וגבעון ובית עולמים, עיין פירש"י ז"ל ועיין בתוס' ד"ה לרבות וכו' דילמא סבר כר"י וכו' יע"ש ועיין בק"א ותהק"נ, ועיין בע"ש זבחים קט"ז תוס' ד"ה ורבנן וכו' ועיין במהרש"ל, ומצינו בברכות (ל"א ע"ב) דאמרה חנה לפני הקב"ה וכו' אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי וכיון דמסתתרנא משקו לי מי סוטה וכו', וזה היה בזמן משכן שילה – ומה שפרש"י דאיסי בן יהודה יליף זה מדכתיב בקרקע וכו', המשך דברי הגמ' לא משמע כן לכאורה לולא פרש"י ז"ל, וכן מצאתי אח"כ בפ' התוה"מ שם בפ' נשא שכתב, והאמת שמ"ש בקרקע המשכן מוסב למעלה ור"ל ומכניס בקרקע המשכן והוא כמ"ש בספרי ונותנו למקום מפני שהמקום מקדשו עיין שם, אבל לשון הגמ' דלקמן מוכח דקאמר או דילמא האי בקרקע המשכן לכדאיסי בן יהודא וכו' הוא דאתי ומפורש כרש"י ז"ל, גם מבואר מדברי רש"י והתוס' דמנחת סוטה אינו נידר ונידב ואף שתליא בבעל דאם אמר איני רוצה להשקותה אינו משקה ועיין במל"מ פ"ב מהל' סוטה הי"ב ד"ה כל אשה וכו' דלא כהבית שמואל, מ"מ אין זה בגדר נו"נ וז"פ ועיין בספר עולת שלמה זבחים קט"ז תוס' ד"ה ואין ובד"ה אמנם כבר קדמו הר"ד לוריא ז"ל שם בהגהות למנחות שם, ועיין היטב משל"מ פ"א מקרבן פסח הלכה ג' יע"ש: שם תוס' ד"ה ובית עולמים מקשינן אמאי אצטריך לרבות וכו' עיין במהרש"ל ובמהרש"א ואני מוסיף עוד דלכאורה הוא זה שאמר איסי בן מנחם איני צריך ומה בטומאה קלה וכו' וכמו שפרש"י, ומרש"י נמי משמע כהמרש"ל ז"ל, ובין כך ובין כך יכול להתפרש זה בכוונת איסי בן מנחם וקצרתי:
שם בתוס' ד"ה לרבות וכו' ותימה ששיבשה משום קושיא זו דילמא קסבר איסי בן יהודא כר"י וכו' ועי"ש – ועדיין יש להרגיש דהרי רש"י ז"ל תרתי מילי קאמר וז"ל דהא במה הואי ולא הוי שם ארון אלא מזבח הנחושת לבדו ולא קרבה בהן מנחת סוטה וכו', הרי דהרגיש רש"י בזה דבעינן נמי שיהי' הארון במקומו, ואפשר משום דכתיב לפני ד' ועיין לעיל דף ז' (ועיין לעיל דף ט' מה שהבאתי בשם היעב"ץ ז"ל בענין ק"ר לקלע"ל ודו"ק) וא"כ עדיין דברי רש"י קיימין, והא דהשקאת סוטה היה נוהגת כל ימי הבי השני אף שלא היה שם ארון, י"ל כמו שרמזתי בשם היעב"ץ דתליא אי ארון במקומו נגנז או גלה לבבל, ועוד דבמקדש גמור אינו מעכב, משים דהיה הכל על מכונו והיה ראוי לזה ולכך אינו מעכב, אבל שם בנוב וגבעון שהיה רק במה ולא בצורת המקדש כלל וגם היה חסר הארון במקומו י"ל שמעכב, ואפשר שזה דעת רש"י ז"ל, וקצת סייעתא מצאתי לזה בתוס' שבועות (ט"ז ע"ב) ד"ה או וכו' וא"ת מ"ש דגבי המדבר המדברה מצריך לרבות נו"ג וי"ל משום דבההיא ענינא כתיב כפורת והזה אל הכפורת דמשתעי בארון „בנוב וגבעון לא היה ארון" וכו' יעי"ש ואף שמבורר עכשיו דעת התוס' דלא חייש לטעם זה אבל מ"מ ול"ק דברי רש"י ז"ל ולא באתי אלא להעיר, ועיין עוד בהמאירי ז"ל מה שכתב בזה ומסיים „ואפשר שנוב וגבעון לא היה הנכנס שם בטומאה חייב" ומ"מ בתלמוד המערב שנו אף בראשונה לרבות נוב וגבעון שילה ובית עולמים וכו' עכ"ל, ועיין במשנה דסוף זבחים אבל הזמן והנותר והטמא שווין בזה ובזה ובתוס' יו"ט שם ובתוס' רעק"א שם בשם הברכת הזבח ובשם התוס' זבחים כ"ח ע"ב יעו"ש ויש לעיין, וצריך לחלק בין פסול להקריב בטומאה או לאכול בטומאה דבזה דין הבמה שווין, אבל ליחייב כרת הנכנס שם בטומאה בביאה ריקנית י"ל דפטור וטעמא רבה איכא למימר בזה עם דברי הגיעב"ץ ז"ל שהבאתי לעיל בחידושי (דף מ"ד ע"ב) שכתב ועכ"נ לענין ביאת המקדש מסתברא דבהכי תליא דהא כתיב למבית לפרוכת ואל פני הכפורת וכיון דאין שם ארון וכפרת דילמא לא חייב עלה רחמנא וכו' ובאמת נאמר כ ויפטר הנכנס לשם בזהמ"ז וכו' נימא דאארון וכפרת נמי קפיד קרא וכו' יעש"ה וא"כ בנוב וגבעון שלא היה שם ארון וכפרת באמת הנכנס לשם בטומאה פטור מכרי דאארון וכפרת קפיד קרא:
ובגבורת ארי למס' יומא הנדמ"ח בדף ס"ז בהא דקאמר נוב וגבעון שילה וכו' כתב דשילהלא הוה משכן ממש אלא בנין אבנים מלמטן ויריעות מלמעלן כדאיתא בפי"ד דזבחים, ובבית עולמים לא היו בו יריעות כלל אלא הכתלים עם הגג היו של בנין ול"ד כלל למשכן וכו' ומכאן ק"ל אהא דפרש"י בפ"ב דסוטה דלא גרסינן שילה דשילה משכן הוה ול"צ לריבויא דהוא עיקר הכתוב והא הכא ע"כ חד קרא לשילה אתי דאילו נוב וגבעון מחד קרא אתי כדפרשתי את"ד יעו"ש, שו"ר שנעלם ממני דברי התוס' ישינים ביומא דף מ"ד ד"ה שילה וכו' ואני שמעתי בשם הר' חיים וכו' אבל הני דמכילתין ודשבועות ודסוטה כולהו תלויות בקדושות המקום וצ"ע על ההיא דסוטה וכו' ואין נראה לרבי למחוק הספרים דהא שילה לא היה ממש משכן שהיה לו בית של אבנים למטה ויריעות למעלה ואיכא למ"ד מנחה קריבה בבמה ונו"ג במה הואי ואדרבה היה לו להקשות יותר מנו"ג שהיה ממש משכן שלא מצינו שהיה לו בית של אבנים למטה מיהו הא נמי לאו קשיא היא דרחמנא אמר משכן ממש „שהיה עומד בקדושתו כמשפטו שיהא הארן בבית קה"ק ובנו"ג לא היה ארון וזה פרש"י בסוטה עכ"ל ובה"ש שכוונתי כן בכוונת רש"י ז"ל דבעינן דוקא ארון במקומו, ואפשר לומר דזה שכתב הרמב"ם ריש פ"ד דסוטה ובכל זמן משקין את הסוטות, דכוונתו הוא לזמן נוב וגבעון ושילה יע"ש: שם אליבי' דב"ש לא תבעי לך דאמרי לא מצינו אפר שקרוי עפר וכו' בתוס' שאנץ כתב על זה ואומר ר"ת דהא דקאמר ב"ש דאפר לא הוו עפר היינו באפר של אוכלין כגון אפר פרה, אבל אפר דעצים מודי דהוי עפר ומכסין בו וכו' והכי נמי לענין סוטה מבעי' ליה באפר של אוכלין, ולפי פירש רש"י דפי' התם דהא דקאמר מודים לא קאי אלא אדקר נעוץ ולא אאפר כירה דאפי' באפ"כ פליגי ב"ש ואמרי שאין מכסין בו ולפ"ז א"ש הכא דמ"ל לענין סוטה בכל מיני אפר עכ"ל וכ הובא בשטמ"ק בשם תוספי הרא"ש ז"ל, ולי צ"ע.
א) דהיכי ניחא ליה בזה דא"כ עדיין יקשה לשיטת ר"ת מאי קאמר אליבא דב"ש לא תבעי לך דאמרי לא מצינו אפר שקרוי עפר, הלא מצינו ומצינו באפר עצים דמודי ב"ש דהוי עפר ומכסין בו, ומדוע לא מבעי ליה אליבי' דב"ש ג"כ? וגם דקדק הלשון „לא מצינו" לא א"ש דהלא מצינו ומצינו כנ"ל, ב) ועוד לא זכיתי להבין פשטות דברי התוס' שאנץ ותוס' הרא"ש, דהלא בתוס' ביצה דף ח' ע"א בד"ה הכי לא הבינו כן בכוונת ר"ת לומר דמודי ב"ש דאפר עצים הוי בשם „עפר" אלא דלענין דינא מודי דמכסין בו אבל לא מטעם זה אלא מטעם אחר דז"ל התוס' א"נ י"ל דהתם מיירי באפר אוכלין דאינו מגדל צמחין הלכך הואיל ואינו מגדל צמחין אין מכסין בו אבל הכא מיירי באפר עצים דמגדל צמחים „ואע"פ דלא מקרי עפר מכסין בו" דקאמר דבר המגדל צמחין אע"ג דלא מיקרי עפר וכו' עכ"ל ומדוקדק שפיר הלשון לא מצינו' וגם לא מבעי כלל אליבא דב"ש כמובן וצע"ג ואנכי עפ"ר ואפ"ר ועיין בתוס' חולין (פ"ח ע"ב) ד"ה שוחק ובד"ה מצינו מה שהעירו ג"כ בסוגיאן, אמנם בחדושי הרשב"א למס' ביצה מלאתי שם שכתב ג"כ כהתוס' שאנץ וז"ל אבל באפר כירה כ"ע שרי דהא איקרי עפר גבי אשרות ששרף יאשיה דכתיב וישלך את עפרה אל קבר בני העם עכ"ל וא"כ מחלוקת הראשונים היא בטעם דברי ר"ת אלו וב"ה שהאיר עיני הטרוטות להבין ולישב דברי הראשונים מילתא בטעמא, ולקושיתי הראשונה י"ל דכיון דב"ש במקום ב"ה אינה משנה לכך לא טרח לאשכוחי גוונא ואופן למבעי אליבי' דב"ש וכידוע זה בכמ"ק בש"ס:
שם התורה אמרה תער והלכה בכל דבר וכו' כתב רש"י ז"ל וא"ת אין זה עקירה אלא תוספת איברא עקירה היא שמלקין אותו על כך ואסור להכות את ישראל בחנם וכו' עיי"ש, ויש להבין אם זה מקרי עקירה א"כ היכי מצי רבנן לחייבו מכת מרדות על דבר מדבריהם כמו שפסק הרמב"ם בכמ"ק ועיין שושנת העמקים כלל ט', הא יעברו על לאו דלא יוסיף פן יוסיף ועיין יבמות דף צ' דבקו"ע אין בכח חכז"ל לעקר דבר מה"ת, ועכצ"ל דאין זה עקירה משום דלהוכיח את חבירו יכול להכותו ג"כ וכדמצינו בנחמיה שאמר ואכם ואמרטם את ראשם ויכול ב"ד להכות שלא מה"ד אלא למיגדר מילתא ומעשה באחד וכו' והביאו לב"ד והלקהו, ואין זה בגדר איסור כלל, וא"כ הכא נמי אם ההלכה אמרה שחייב בכל דבר התולדה מזה שמלקין אותו, ומה לי אם ההכאות הם חלקות, או מכת מרדות שלהרבה פוסקים עוד חמור הוא ממלקות ואפשר דאין צריך התראה ג"כ, אבל לא יכול להקרות בשם עקירת דבר מה"ת משום המלקות, ואפשר דזה טעם הירושלמי שהביא רש"י ז"ל דלא קחשיב תער ומסיים רש"י והוא נראה בעיני מאד דהך דתער מוספת הוא, כעת ראיתי בתוהק"נ שהעיר כעין זה דמצינו בהרבה מקומות שלוקין על הלכה למשה מסיני יע"ש אבל לא העיר בעקר הדבר שזה לא הוי עקירה וכנ"ל ועיין בכתובות (ל"ב ע"א) ואי ממונא לקולא שכן „הותר מכללו" בב"ד יע"ש, ועיין בב"ק (כ"ח ע"א) מניין לנרצע שכלו לו ימיו וכו' וחבל ועשה בו חבורה שהוא פטור ת"ל לא תקחו וכו' בעבדא גנבא וכו' רנב"י בעבד שמסרלו רבו ש"כ עד האידנא היתרא והשתא איסורא יעש"ה ודו"ק, ומצאתי לי רב בסברא הנ"ל שכתבתי והוא בספר המאיר לעולם (דף מ"ה) שכתב לענינו ובהא דאמרינן אי ממונא קולא שכן הותר מכללו אצל ב"ד קשה לי הא יש מ"ע להלקות למי שנתחייב מלקות כמש"כ הרמב"ם וא"כ הלא כל לאו הותר מכללו דהא כל לאו נדחה מפני עשה, וניחא לי דמאי דאמרינן שלאו דחובל קיל שהותר מכללו בב"ד הכוונה שבמקום מצוה לא נאסר מעולם דהא כן כתיב ארבעים יכנו לא יוסיף הרי שלא נאמרה האזהרה רק על ההוספה על שיעור הכאת המצוה ובהכאת מצוה לא נאמר אזהרה מעולם וזהו צד קל בהלאו דחובל יותר משארי לאווין וכו' את"ד הצ"ל, וראה בב"מ (ע"ג ע"ב) א"ל רבא שפיר קא עבדית דתנינא ראית שאינו נוהג כשירה מנין שאתה רשאי להשתעבד בו ת"ל לעול בהם תעבודו ובאחיכם וכו' עכ"ל, ובמכות (ח' ע"א) בחדא מחתא תנינהו יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח ב"ד וכו', ובתוס' שם ד"ה אע"ג וכו', ובע"ב שם, ויש לעיין בשו"ת מהרלב"ח בפסק הסמיכה אודות מלקות בזה"ז יע"ש ועיין בקונטר' עמק"ב:
שם והלכתא מגלח כדלעת דתנן בא לו להקיף את המצורע מעביר תער על כל בשרו וקתני סיפא וביום השביעי מגלחו תגלחת שניה כתגלחת ראשונה, ועיין היטב בפרש"י ז"ל בד"ה שייר מצורע ובד"ה ה"ג קתני סיפא שמבואר מכאן דבתגלחת ראשונה כ"ע מודה דמגלח כדלעת ולא תלי כלל בכללי ופרטי או ברו"מ, וא"כ צע"ג מה שפירשו שם במשנה דנגעים (פי"ד מ"ב) דהא דתנן מעביר תער על כל בשרו פירשו הר"ש הרע"ב והגר"א עפ"י הת"כ דכל בשרו לאו דוקא אלא מקום כינוס שער ונראה ועיין בתוס' י"ט שם מה שמתרץ דבריהם, אבל דבריו תמוהין דהא דאמרינן דתליא בכללי ופרטי או רו"מ הוא הכל בתגלחת שניה, אבל בתגלחת ראשונה כ"ע מודה דמגלח כדלעת כמו שפרש"י ז"ל וכמו שמוכרח כן לומר בשמעתין א"כ חידוש גדול שפירשו המשנה דלא כהלכתא דש"ס דילן, והרמב"ם ז"ל פסק להדיא (פי"א מט"צ דין א' ודין ג') דבשניהם מגלח כדלעת, ובספר מנחה חדשה עמד ג"כ בזה, ויל"ע, ועיין בהמאירי שכתב ג"כ דבתגלחת השניה מגלח כדלעת כמו בתגלחת ראשונה יע"ש: שם ר"פ אמר כי קא חשיב הלכה עוקבת ועוקרת הא עוקבת ומוספת היא, –ויש לעיין לפי תירוץ הראשון שברש"י לעיל ד"ה והלכה בכל דבר דבתער עקירה היא שמלקין אותו על כך ואסור להכות את ישראל בחנם, – וא"כ ה"נ הלא תגלחת מעכבא ואי לא גילח תגלחת שניה כדלעת ונכנס למקדש חייב מלקות ועיין היטב ברמב"ם הל' ט"צ (פי"א הלכה ג' ד') ובהשגת הראב"ד ובדברי הכ"מ ז"ל שם, וא"כ הוי הלכה עוקרת משום דיהי' חייב מלקות ויל"ע, ובירושלמי בקדושין חשיב ר"י גם הך דמצורע דהלכה עוקבת מדרש אלמא דחשיב גם מוספת, וכבר העיר בק"א על רש"י דלעיל שאמר דלכך לא תני בירושלמי תער משום דמוספת היא, והלא חשיב מצורע דג"כ מוספת היא, עי"ש, וא"ל ולחלק קצת, דבתער שפיר כתב רש"י דהוי עקירה משום דהוי בגוף הדין של התגלחת דאם יגלח יחייב מלקות אבל הכא אין זה רק סיבה שיסובב חיוב מלקות ע"י הכנסו לבהמ"ק וכדומה אבל לא בדיני המצורע שבפרט זה של תגלחת, אלא בדין המסובב זה לא נקרא עקירה בפרט זה ודוחק הוא, ובהמאירי מסיים וזו מיהא אינה עוקר אלא מוספת ולא עוד אלא שאינה עוקבת מקרא אלא מדרש עכ"ל:
שם אמר רנב"י כי קא חשיב הלכה עוקבת מקרא הא עוקבת מדרבנן – יעיין בהגהות הרצ"ח מה שהביא בשם הכסא דהרסנא, ובשם הבית אפרים, וכן מבואר באמת בלשון המאירי שהעתקתי לעיל וז"ל ולא עוד אלא שאינה עוקבת מקרא אלא מדרש והוא מדת כלל ופרט ע"כ וכן ראיתי שכ' הגרד"ל ז"ל ומתבאר הכל, –ועיין למודי ד' לימוד כ"ח שכתב הדבר הקשה להרא"מ ז"ל מהא דתניא בסוטה בג' מקומות הלכה עוקרת את המקרא וכו' ע"ש בסוגיא והשתא הניחא לרנב"י דס"ל דלא חשיב תער (צ"ל תגלחת) משום דעוקבת ומוספת הוא וכו' ניחא דלא חשיב הא דאכילה דמ"ע דמה"ת הוא אכילה כ"ש משמע אלא דאתא הלכתא ואפקי' לכזית, משום דהוי עוקבת ומוספת כמו תגלחת, אמנם לר"פ ולר"א אכתי קשה דהא שייר נמי אכילות דמצוה ומה גם למאי דכתיבנא דמ"ע דאכילה גרע מדפנות גרע נמי מתער ואפי' לרנב"י ק' והתימא מהרב משל"מ ז"ל דאשתמטתי' מיני' סוגיא הלזו וצ"ע ואפשר דמתוק' לשון אכילה לשאם אין לו אלא ח"ש מפסח ומצה שיאכלנו וחצי מצוה בידו דהא נמי חזי לאיצטרופי ועיין ברכ"י אור"ח סי' תפ"ב סק"ד יעו"ש את"ד, וראיתי כעת במנ"ק שהביא כן להקשות מהגהות ציו"ר לירושלמי קדושין פ"ב יע"ש מש"כ אבל בלמודי ד' לא העיר מתחילה רק לענין אכילת מצוה ודו"ק, ועוד תרצתי לעצמי בפשטות ומצאתי אח"כ בח"ס אור"ח סי' ק"מ, ע"כ על שמו יקרא, וז"ל ולע"ד י"ל דלא מקרי עוקרת אלא כגון עפר תער וספר דביתר כל המקראות פירושם עפרותער וספר ממש ובהאי דוכתא אתי הלכה עוקר המקרא דאי לאי הלכה הוי משמעות כבכל התורה אבל הכא נהי אי לא נתנה תורה וגם בלשון בני אדם הוה אכילה כ"ש מ"מ ניתנה תורה וחידש לן דאכילה דכולהו קראי דכל מקום בכזית דהיינו אכילה של תורה ואין אחד יוצא מן הכלל א"כ תו לק"מ ובהכי ניחא דלפ"ז גם בב"נ אע"ג דלא ניתן להם שיעורים מ"מ אכילה דקרא כזית הוא דבציר מהכי לא נקרא אכילה גבי רחמנא וכו' עכ"ל, וביותר מוסבר דהלא אנו רואין בשמעתין דאי אפר בכלל עפר לא הוי הלכה עוקבת משום דהכל בפירוש ובמשמעות אחת ה"נ בא ההלכה ואמרה שהפירוש בלשון אכילה כך הוא אבל אינה עוקרת ומוספת מצד ד"א ודו"ק:
והנה מדאמר ר"פ כי קא חשיב הלכה עוקבת ועוקרת הא עוקבת ומוספת היא, –ראיתי בספר ע"פ לתורה בקונטרם שב דנחמתא שהעיר מכאן על דברת הלח"מ פ"ב מברכות ה"ח שכתב על גירסת הטור דגרס בגמ' דברכות מ"ו ע"ב דקאמר תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי עוקרין אותה בבית האבל וכו', דיין האמת אין הטוב והמטיב לא ומשני אלא אימא אף דיין האמת והקשה לח"מ וז"ל וא"ת לפי גירסא זו ממאן מייתי ראיה אי מרבנן הא אמור הטוב והמטיב דוקא ואין כאן עקירה ואי מר"ע הא איהו אמר תרווייהו הטוב והמטיב ודיין האמת ולא מקרי עקירה אלא כשאומרים דיין האמת לבד ואין אומר הטוב והמטיב ל וי"ל דמכ"מ מקרי עקירה כיון שאין אומרים הטוב והמטיב לבדו וההוספה מקרי עקירה עכ"ל הלח"מ ועל סברתו זאת דהוספה מקרי עקירה העיר מכמ"ק וחד מיניהו הוא סוגיא דידן דקאמר כי קא חשיב הלכה עוקבת ועוקרת הא עוקבת ומוספת היא ע"ש ומבואר דהוספה לא הוי עקירה ע"כ, והביא שגם חכם אחד נשאל בזה והשיב מה שהשיב ומדחה שם סברתו ע"ש, ולדעתי, פשיט הוא דלק"מ והוא דאטו אי אמרינן הלכה עוקבת ועוקרת לא מוספת היא? הלא ג"כ מוספת היא דה תורה אמרה בעפר והלכה בכל דבר, התורה אמרה בתער והלכה „בכל דבר", התורה אמרה ספר „והלכה בכל דבר" א"כ הלכה מוספת היא על המקרא ולא גרע מהא דכתובות (צ"ח א') א"ל לשלוחי זיל זבין לי ליטרא ואזל וזבן כורא דקמבעי' ליה אי מעביר על דבריו הוי או מוסיף על דבריו ובזבחים ל"ד א' יעו"ש שהעיר מכל זה העפ"ל יעו"ש, וא"כ אדרבה סעייתא הוי להלח"מ ז"ל דכל הוספה הוי עקירה, ואדמותבת לן מסיפא, נביא סעייתא מרישא ומגופא דברייתא, וע"כ פשט הפשוט דבשמעתין הוא.
דכל דבר להכשיר נגד הבנת המקרא הוי עוקבת ועוקרת, וכל דבר שבא להחמיר על התורה הוי זה תוספות ולא עקירה, ובאלו הגדרים מיירי ר' ישמעאל, ומבואר כן גם בהדיא בדברי המאירי ז"ל וז"ל המאירי התורה אמרה וכסהו בעפר כלומר ולא בדבר אחר והלכה באה ועוקבת „להכשיר" בסיד וכו' וכן לענין גט וכו' והלכה באה ועוקבת להכשיר' אף בעלה של זית וכו' ואף לענין נזיר וכו' והלכה אוסרת אף בזוג ואף זו אע"פ שאין הלכה עוקבת אלא מוספת שהרי באה להחמיר ולהוסיף באיסור מ"מ עקיבה היא וכו' יעש"ה וכ"ז פשוט, וא"כ אין ענין כלל סוגא דשמעתין עם דברי הלח"מ שבעלמא הוי אפשר לומר דהוספה הוי עקורה על הדבר הקודם.
אלא הכא ר"י לא איירי אלא בגדרי הדברים אם להחמיר או להקל ודו"ק וקצרתי. ועיי"ש בקונ' עפ"ל מה שכתב ליישב קושית הלח"מ דבעלמא תוספת לא הוי עקירה עכ"ז כאן בברכות שפיר הוי עקירה יע"ש וזה היה אפשר להסב בכונת דברי הלח"מ עצמו יע"ש ואכמ"ל.
גם מכל המקומות שהעיר שם וכן עיין בס' כל"ש אות א' גבי אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו. אם להוסיף יכולים והמקור הוא מתוס' מגילה (דף ח') גבי בקשו לעקור את ט"ב, יש לדבר מזה ולחלק בין הרחוקים, אמנם אכ"מ, אחת יש להעיר מתוס' זבחים ל"ט ע"ב ד"ה לפר שכתבו הא דלא ילפינן שבע דעל טהרו ושמינה דעל הפרוכת בפר העלם מפר יוכ"פ היינו טעמא כיון דכתיב ביה והזה שבע על הפרוכת וגם ונתן על הקרנות אם הוספת לא נתקיים הפסוק ונראה הפסוק שקר אבל ארבע דילפינן וכו' יע"ש ובדף מ' ט"א תוס' ד"ה למטה וכו' ועוד יש לומר דקרנות טובא משמע ואם גמר ארבע אין זה סתירת הפסוק אבל גבי הזאות כתב והזה שבע ולא יותר עכ"ל ויל"ע בכ"ז אי"ה: שם ע"ב ת"ש דאמר רב הונא בר אשי אמר רב אין שם עפר מביא רקבובית ירק ומקדש, – פר"שי נותנו במשכן והמקום מקדשו וחוזרו וניטלו ונותנו למים עכ"ל, יעיין לעיל ט"ו ע"ב אין שם תן שם תניא אידך וכו' מלמד שהיה מתקן מבחוץ ומכניס וכו', ופרש"י דלזה המ"ד א"צ להניחו בקרקע ההיכל, ע"ש ופסק רב דבעינן עפר קדוש ולכך מניחו ומקדשו, ומזה יש להסתפק בנטל רקבובית של ירק מא"ה כגון ערלה וכלאי הכרם, או מעפר עיר הנדחת אי כשר להביא לשם ולקדשו, וכמו לענין כיסוי הדם דאמרינן בחולין (פ"ט ע"א) מכסין בעפר עיר הנדחת וכו' ועש"ה, ויש כאן מקום לומר דלא חל הקדושה על א"ה וכמו שהאריכו האחרונים בענין זהומדברי הרמב"ם ז"ל עיין בשו"ת פני אריה, וח"ס ועונג יו"ט ועוד, וקצרתי, ומה דמבואר ברמב"ם פ"ד דין י"ג דלא יחפור בקרדום מהיכל ויוציא עפר שנאמר אשר יהי' בקרקע המשכן, ואם חפר והוציא עפר כשר, אין ראיה דלוקח עפר קדוש, ואף שאין מעילה במחובר, מ"מ איסור דאורייתא יש וגם בלא"ה בשעה שעוקר הוי תלוש, וכדאמרינן בקדושין ובב"ת כגון דעקר חוליא, ע"ש אין ראיה כלל, דכך ציוותה התורה, שיקחו לזה דבר קדוש וכמי שהתורה התירה ליקח מים קדושים מן הכיור, אף שיש מעילה בהם, אבל א"ה בעלמא לא ויש לחקור הרבה בזה בפרטי פרטים וקצרתי וגם יש סברא לומר דבעינן מדבר שראוי להיות עפר המשכן דכתיב ובקרקע המשכן וד"ק: שם רקביבות ירק הוא דהואי עפר אפר לא הוי עפר, הנה זה פשיטא לי „דירק" לאו דוקא אלא ה"ה שאר כל מיני רקבובית, והרי הרב אומר כן דבפ"ד דין י"ב כתב ואיני מביא אפר אבל מביא רקביבות שהיא כעפר ולא הזכיר רקבובות של ירק וע"כ דל"ש.
ועיין בהגהות הגאון ר' שמחה מדססויא ז"ל שכתב על דברי הגמ' אפר לא הואי עפר, פי' בתמיה עכ"ל ואף שהוא לכאורה יפה, אבל אינו אמת שנעלם ממנו דברי הרמב"ם ז"ל שהבאתי: שם ורבנן אי מההוא הוה אמינא לשחטיה סמוך ונינקטינהו לוורידין ולקבלוה לדם במנא אחרינא קמ"ל הנה עלה ברעיוני לומר דלכאורה מהיכי תיתי הו"א דלישחטיה סמוך למנא, אף דכתיב ושחט את הצפור וכו' על מים חיים,? אך יש לומר משום דיסבור כמ"ד מאי על בסמוך וה"נ מאי על בסמוך ועיין לקמן ל"ז ע"א ובתוס' ד"ה מאי על בסמוך וכו' ועש"ה, שו"ר שכבר הקדימני בזה בהגהות הגאון מצפה איתן, עש"ה, ובדבר זה ישמש לי להקדמה בהמשך ביאור בשמעתתא דלקמן: גם במה שאמר „ונינקטינהו לוורידין" יעוין במה שהרגיש בזה הגאון רד"ל ז"ל שאמר דלכאורה משמע דפליג אדר"י דאמר עד שישחוט הורודין בשעת השחיטה, ומיהו התו"ס כתבו שם דלכתחילה היא, גם מדרבנן הואיל וצולהו כאחד א"כ כאן שצפור מצורע אסורה בהנאה, גם לא דמי לקדשם דאמרינן שם לדם הוא צריך, דהכא א"צ להזיה עכ"ל אבל משמע דלפי האמת דקאמר קמ"ל.
היה שוחט ומנקיט גם הורידין, תיכף על המים בשעת שחיטה ואף שאין שייך כל הטעמים שהיה מצריך ר"י שחיטת הוורידין, ואפשר משום שבעינן שיהא דם צפור ניכר וממשות ממש כמו שכתבו התוס' בד"ה מביא וכו' יע"ש לכן היה חותך גם הוורידין שיהא יותר ממשות הדם, שוב מצאתי בשו"ת משכנות יעקב חיור"ד ס' ז' בדין שחיטת הוורידין הביא הראיה מכאן דצריך לשחטן מדקאמר נינקטינהו לורידין וכו' משמע להדיא דס"ל לגמרא דבעי שחיטת וורידין מדלא אמר נינקוט לסימנין ונקט הגמ' וורידין משמע דבעי למשחטנהו הואל ולדם הוא צריך והן עיקר מוצא הדם וכן משמע מדאמר לקמן שיעורו חכמים אין לך קטנה וכו' ואי לא צריך לשחוט הוורודין א"כ קטנה בלא נשחטו הורידין דמה מועט מאד וגדולה שנשחטו וורידין דמה מרובין וכו', ולכאורה משמע דמדאורייתא הוא לר"י רק דהל' שחוטה לא גמורו בהן ומנקבן בקוץ וכן משמע בחולין דבעי שהה בהן דרס בהן וכו' משמע דאורייתא הוא עכ"ל, ופלא על הגרד"ל שלא ראה את דברי המשכנ"י שהיה חביב עליו למאד עיי"ש סוף חלאור"ח, יעיין משב"ז יור"ד סוף סי' כ"ב סק"ח, ימה שכתב הרד"ל דהכא א"צ הזיה, אין דבריו מובנים דהלא מבואר במשנה דנגעים (פי"ד מ"א) שטבל והזה שבע פעמים לאחר ידו של מצורע ויש אומרים על מצחו וכו' יע"ש, כמו שכתוב בתורה והזה על המטהר: שם בצפור דרור שיעורו רבנן וכו', הנה זה מבואר במשנה דנגעים (פי"ד מ"א) ו„מביא שתי צפרים דרור" ובמשנה ה' שם תנן שחט אחת מהן ונמצאת „שלא דרור" יקח זוג לשניה וע"ש הרי דבדיעבד נמי פסול והוא מדאורייתא הלמ"מ, ועיין שו"ת חי"י ס' קנ"ב ולשון שיערו רבנן לאי דוקא וכה"ג איתא לענין שיעור מ' סאה דמקוה, עיין שו"ת הריב"ש ס' רצ"ד ובדברי אמת קינטרם ט' ס' ג' או דהאי „שיערו רבנן" קאי על שיעור רביעת דאמרינן לעיל ולר"י קאי עיין בתוס' ד"ה קטנה וכו' וז"פ וג"כ הלכה למ"מ עין תוס' יו"ט כאן וצ"ע בחו"י שלא עמד מזה ודו"ק וטעם הדבר דאין לך גדולה יכו' ואין לך קטנה וכו', עיין ב"ס מנחת קנאות עפ"י ג"מ ביצה (כ"ה ע"א) ופרש"י שם: שם ור' שמעון מכשיר יכו' הקדים עפר למים כשר וכו', מלשון זה משמע דרק בדיעבד כשר, והלאה מסיים בלשון זה, הא כיצד רצה זה נותן רצה זה נותן, אלמא דלכתחילה בדעתו תלי' ורז"נ ורז"נ ויל"ע דלא מנינו כה"ג בסוגית הש"ס, ואפשר דגבי פרה קאמר ר"ש דאיזה שירצה יתן, אבל בעפר סוטה מסכים בזה עכ"פ לכתחילה צריך שיתן המים אבל לא משמע כן דמשמע דדין גז"ש ממש הוא ויל"ע, (ועיין בגבורת ארי למס' יומא שהעתקתי לקמן): שם ורבנן אל כלי דוקא עליו לערבן וכו', עיין במהרש"אמה שתמה על רבותינו בעהתו"ס ביומא שנעלם מהם סוגית הגמ' דכאן, וכלשון הזה כתב התויו"ט תמורה (פ"א מ"ה) ונפלאתי הפלא ופלא תרין פלאין על שאבדה הבקיאות דבשתי המסכתות מבעהתו"ס ביומא פ"ד (דמ"ג) ד"ה הכל שנדחקו ליישב פי' הכתוב דונתן עליו לפרש עליו בשבילו, ובפ' לוה"ג דף ל"ז ע"ב ד"ה אמאי, הביאו התוס' עצמם למימרא זו משתי אלו המסכתות עכ"ל וכן הקשה החכ"צ ס' קנ"ד שנעלם ממנו המרש"א והתויו"ט ועיין בכפות תמרים בסוכה שם דמיישבה ע"ש ואין כעת לפני ועיין לשון רש"י סבת קל"ז ע"א ובסוכה שם, ובהכתב והקבלה פ' חוקת הביא כי הרלב"ג נמי פירש כהתוס' הנ"ל והביא נמי תמיהת האחרונים הנ"ל על התוס' ומסיים שלא יודע מקום תמהתם שאף שידעו מדברי הגמ' דסוטה ומ"מ יכלו לפרש פשוטו של מקרא כמו שפירשתי שאיני סותר את הדרש ועש"ה מה שכתב כי אכ"מ להעתיק דבריו, וכמו לשון רש"י ביומא שם כתב נמי החינוך בפ' חוקת והעיר על לשונו זה שם בהגהות מהר"י פיק זצ"ל יע"ש.
ומהפלא על הת"ת שעשה עצמו כאילו לא ידע מכל הרעש הגדול שהרעישו אבות העולם על התוס' יומא הנ"ל ובקר רוח כותב בפ' חוקת על התוס' הנ"ל דפליאה גדולה על דבריהם ומסיים בצע"ג, – ועיין בספר פתחי טהרה למהר"י אבלסאן בעל כללי המשנה בכללי דיני מי חטאת שכתב ג"כ לתרץ פשט המקרא וכתב שכוון למה שכתב הכתב והקבלה הנ"ל, וע"ש בהרווחת הדברים ביותר ובביכורי אביב פ' חוקת כתב ע"ז שהיא דוחק, ע"כ כתב דזה תליא פלוגתא דעל ממש אי בסמוך ועיין תוס' סוטה (ל"ז ע"א) ד"ה מאי וכו'.
והא ודאי אי דרשינן עליו לערבן אינו על ממש שהרי נשארים גם למטה ואין לומר שההיפך למעלה יקרא נתינה כי זה עירוב הניתן כבר וע"כ ה"פ ונתן מים חיים בכלי שיהי' עליו אח"כ ופי' בסמוך והסברא להוציאו מפשוטו היא כמש"כ בגמ' מה מצינו מכשיר למעלה בעפר סוטה וכו' ואתיא כרבי אמנם לר"מ ור"י ע"כ על ממש ויתפרש שיתן בתחלה המים על עפר ואף שאח"כ יורד גם למטה מקריא נתינה למעלה ואל כלי דרשינן שתהא חיותן בכלי כס"ד דגמרא שיקח בכלי זה ממעין ולא שירוק מכלי אחר וכו'.
יעש"ה: גם על מה שמקשה המהרש"א כאן על הרמב"ן פ' חוקת מתרץ שם בטו"ט והביא שכן כתב באור חדש בפסחים ל"ה שם ובפני יהושע שם יעש"ה ויש לי זה להעיר אך קצרתי בזה. וכן בגבורת אר"י הנדמ"ח ביומא מ"ג הקשה על פירש התוס'.
ועל רש"י שם שפי' דלא כמאן אך אולי אליבא דר"ש מפרש הכי ולתת מים על האפר שפי' היינו אם רצה קאמר ודוחק יע"ש וכן העיר מרש"י שבת קל"ז שהערותי לעיל יע"ש: שם בתוס' ד"ה מביא מים שדם ציפור וכו' אבל הכא רבנן מודי בפחות מרביעית לא אפשר ואי בעי סגי ברביעית מיהו לכתחילה מביא חצי לוג וכו' ועיין בתוס' שאנץ כאן מש"כ בזה ובתוס' מנחות פ"ח ע"א ד"ה רביעית שנסמן כאן על גלהש"ס יע"ש.
והנה יש עוד מקום לומר דגבי עפר סוטה דלכ"ע בעינן כדי שיראה על המים. (ומהלימוד שכתב רש"י ז"ל) אלא דלרבנן בעינן חצי לוג ונותן עפר הרבה כדי שיראה.
ולר"י סגי ברביעית ונותן העפר ג"כ בשיעור כדי שיראה אלא דלר"י מסיים כשם שממעט בכתב כך ממעט במים שהרגישו בתוס' מנחות שם בזה לחלק בין דם ציפור לעפר סוטה יעש"ה (ועיין תוס' יו"ט כאן שהרגישו בזה דהלא באמת הלכה למ"מ הוא) ונראה דלרבנן לא סגי ליה ברביעית כמש"כ התוס' משום דאי ברביעית מים והעפר צריך שיתן כשיעור כדי שיראה וגם אח"כ צריך למחוק דיו הכתב שבמגילתה לתוך המים.
וא"כ אתה מדחה את המים. ובעינן ג"כ מראה מים וכמו גבי דם ציפור לקמן דמבעי גדולה ומדחה את המים וכו' ולכך בעינן חצי לוג.
אבל לר"י סגי ברביעית משום דכשם שממעט בכתב כך ממעט במים. וכיון שממעט בכתב אין אתה מדחה את המים ע"י מראה הדיו – וא"כ משום זה הדבר לא נוכל להשוות עפר הסוטה עם מראה דם ציפור ודו"ק.
ובירושלמי מצאתי דתנינן תמן. מי יכול מראה מים תלמוד לומר ארר או ארר יכול.
מראה דיו תלמוד לומר מי הא כיצד מראה מים ומראה ארר שיערו חכמים חצי לוג מים מן הכיור והא תני רבי יהודא אומר רביעית ר"י כדעתיה דתנינן כשם שהוא ממעט בכתב כך הוא ממעט במים עכ"ל ואף שפירוש הפ"מ שם על תיבת „ארד" לא ניתן להאמר כלל ופירש הק"ע ג"כ דחוק ועיין בשירי קרבן שם מ"מ נראה בעליל שזה טעם מחלוקתן כמו שפרשתי משום שע"י הדיו לא יתהפך ויתבטל מראה המים, וגם מראה הדיו צריך להיות ניכר על המים ויל"ע עוד בזה: שם בגמ' שתהא חיותן בכלי, עיין גלהש"ס, ומי מהרש"א כאן על דברת הרמב"ן בנימוקיו על התורה יע"ש ועיין לעיל י"ד בתוס' ד"ה מה מים וכו' ובמש"כ שם, ולפ"ז יש לעיין לר' ישמעאל דבעי מים חיים בסוטה כמו גבי מצורע ומשום דמי כיור מי מעיין הםעיין לעיל וא"כ נצטרך נמי שתהא חיותן בכלי ולא יטול מן המעיין בכלי אחר ליתן לתוך זה ובזה הלא לא דמי הגז"ש בהדדי.
דבהדיא רבתה תורה ליטול מים קדושים מן הכיור ועכצ"ל דלא הוי אלא מעלה מדרבנן וקצרתי: שם בתוס' ד"ה מביא מים וכו' י"ל ניכר דקאמר ממשותן של דם ולאו בשינוי מראה דעלמא וכו' הא הכא דהוא משלב"מ והדבר ידוע שהמים מרובין על הדם ואפ"ה כתיב בדם, וי"ל כיון דממשותו ניכר הרי היא בעין עכ"ל ועיין בגלהש"ס דרע"א זצ"ל שהעיר דבעיקר קושיתם י"ל דהא דם במים הוי אינו מינו ובבציר מס' עדיין שם דם עליו דהאוכלו חייב משום דם.
ורק בדם עפר דהוי מב"מ דדין ביטולו ברוב כיון דטעמן שוה עכ"ל. והנה דבר זה תלוי אי טע"כ דאירייתא במשא"מ לח בלח.
כידוע.
ושיטת רש"י שהוא מדרבנן, וכן שיטת הרמב"ם כידוע והדברים עתיקין ואף אי דאורייתא מ"מ אינו לוקה עיין תוס' חולין צ"ט. ועיין תוס' ב"מ נ"א ע"א.
ועיין מלא הרועים בהגהות הש"ס לזבחים דף צ"ו דר"י א"ל טכע"ק דרבנן עיי"ש. ועיין מה שהקשה הגרע"א בגלהש"ס זבחים (ע"ח ע"א) בהא דקאמר ש"מ נ"ט ברוב לאו דאורייתא דלפמש"כ התוס' חולין צ"ט בשם הר"י מאורליינש דאף אי טכע"ק דאורייתא מ"מ לא לקי דהוי רק עשה וא"כ הכא דמיירי לענין מלקות שפיר אמרינן דבטל ולא נשאר רק עשה דטכ"ע עכ"ל.
וא"כ ה"נ י"ל דברי התוס' דאף דשם דם עליו, הוא רק לענין חיוב אכילה דהוי מצד עשה אחריתא אבל איני מצד עצמו של דם וא"כ הכא לא מהני לענין טבילה דכתיב מפורש וטבל בדם. מצד עצמו של דם ודו"ק בזה.
ולא באתי אלא להעיר. ובשאר הערותיו של הגרע"א.
עיין בס' מנח"ק מש"כ בזה. גם יש להעיר עפ"י הגמ' בזבחים (פ' ע"א) אי הזאה צריך שיעור ואי יש בילה גבי צלוחית של פרה שנפל בו מים כ"ש ועיין בתוס' שם וה"נ הלא בשעה שמזה השבע הזאות י"ל דיש כאן דם ממנ"פ ואף אם הדם אינו סומק כל כך אך עדיין אינו ברור אצלי ולא הביאותו בכור הבחינה וע"כ קצרתי שו"ר בעז"ה שתירוצי על קושית הגרעק"א כוונתי בזה לדברי הק"ח שמעצמו הקשה כהערת הגרעק"א וכתב כנ"ל די"ל דס"ל דלענין שיהיה נקרא ע"ש דם לא מהני הא דמבשא"מ לא בטול דנהי דלא בטול היינו משום טכ"ע אבל דם לא מקרי וכו' עכ"ל ויותר מוסבר כמו שכתבתי עפ"י דברי הר"י דאורליינש וגם בעל מנ"ק לא ראה בק"א כאן.
ועיין בתוה"נ: ומש"כ הק"א מהא דאמרינן הכא דרוק יבמה ג"כ צריך שיראה יש קצת סיוע לשיטת הרא"ש יבמות דאפילו רקקה דם כשירה דאי משום צחצוח רוק הא אינו נראה וכו' (שאר התיבות שם טעות הדפוס יש בהן ואינו נותן לקרות) תיתי לי דקיימתי זה מסברא דנפשאי שכתבתי בגליון הש"ס שלי בשנת תרע"ח ביבמות (ק"ה ע"א) בהא דאמר שם יבמה שרקקה דם תחלוץ לפי שא"א לדם בלא צחצוח ריק.
נ"ב ילע"ק מ"מ הא לא נראה לעיני הזקנים הרוק ועיין מרדכי ואחרונים ואכ"מ עכ"ל, אך באמת י"ל דכוונת הגמ' היא דא"א בלא צחצוח הרוק ונראה ג"כ וכמו הכא בדם ציפור דבעינן ניכר ולרבנן לא בעינן ממשת רק חזותא בעלמא, וז"פ וז"ל המרדכי שם בחולין שם ס' תשל"ז ותימה הדתניא ר"י אמר אין דם מבטל דם ואין רוק מבטל רוק אבל משמע לכ"ע דדם מבטל רוק א"כ ה"נ נימא הכי וי"ל בב"ק וביבמות איירי כגון שהוא בעין ניכר המתבטל וכל דבר שהוא בעין וניכר לא בטול א"נ וכו' יע"ש שתירוץ האחרון הוא ידיע, ומפורש הוא כמש"כ ונעלם זה מהק"א, וזה הות ג"כ כמו שכתבו התוס' כאן דהוי ממשות ניכר והוי בעין, וכוונתם שאיני מתבטל ואולי כוונת תירוצם הוא למש"כ הגרע"א וק"א ודו"ק ואכמ"ל עוד יותר.
שם בתוס' ד"ה קטנה וכו' תימה אליבא דמאן קמב"ל אי לרב"י פשיטא דפסול דהא בעי שיהא דם ציפור ניכר וכו' עיי"ש, יש לעיין דהא יש מקים ליישב האבעי' עפ"י קושית התוס' לעיל מזה שתמהו וכי איני ניכר ביותר מרביעית וכו' י"ל ניכר דקאמר ממשתו של דם ולאו בשינוי מראה דעלמא וכו' וע"ש א"כ י"ל דזה גופא מספקא ליה לר"י גדולה ומדחת את המים, שפשיטא שאין מראה מים ניכר בהן, ובעינן גם מראה מים וכדבארנו לעיל, קטנה ונדחית מפני המים דהיינו שממשות נדחית מפני המים אבל פשיטא דניכר מראה הדם דסמוק טפי, מהו, אי מקפדינן דוקא אממשות, או אפילו מראה ניכר בעלמא ג"כ סגי וע"ז ענה לו דתמיד שווים ובעינן ממשותו של דם ניכר ולכך דבר קצוב הוא רביעית דוקא, וכדהוכיחו התוס' בד"ה מביא ועיין בירושלמי שהביא דברי ר"י ואמר ר' זעירא שיערו לומר אין דם צפור קטנה בטלי ברביעית ולא דם ציפור גדילה מבטל את הרביעית כהדא דתני בדם יכול בדם וודאי ת"ל מים חיים או מים חיים יכול שיהא כולן מים חיים ת"ל דם הא כיצד מ"ח שדם ציפור ניכר בהן שיעורו חכמים ברביעית עכ"ל.
ומשמע כד ביארתי ובעינן שניהם מראה דם וגם הכרת המיםשלא יתבטל לגמרי ומשמע ג"כ דקאי על ר' ישמעאל דבעינן שיהא ממשות דם ניכר ודו"ק: שם ברש"י ד"ה הקדום עפר וכו' וכתיב ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת וכו', –והעיר הק"א דלא הוי צריך לזה דלאו קדשים הוא.
דלבעי שינה הכתוב לעכב עכ"ל. והנה משום הא לא איריא.
דמצינו כמה דברים דלא מעכב בסוטה. וכמו דמצינו לקמן גבי השקה ואח"כ הקריב כשר וכך פסק הרמב"ם.
וכן בתוס' לעיל דף ז' ע"ב ד"ה מה דאין איום מעכב וכן ב"ד הגדול אינו מעכב כלל בהשקאת סוטה ועיין שם בק"א. ועיין בתוס' לקמן י"ז ע"ב ובירושלמי שהובא בתוס' לעיל (ב' ע"ב) ד"ה מאי וכו' תורה מעכב.
ויש להעיר מזה על רש"י דיליף לה מדכתיב ועשה לה וכו' דבעינן כסדר הכתיב בפרשה, וגם לקמן (י"ח ע"א) דרש רבא מזה לענין כתב אות אחת ומחק אות אחת דכתיב ועשה לה וכו' כל התורה הזאת ופרש"י עד שתהא כולה כאחד יע"ש? ומיהו הא י"ל דתרתי שמעינן מינה. –מש"כ בק"א כאן דהאי גז"ש ופלוגתת רבנן ור"ש תליא בפלוגתא דב"ש וב"ה אי אפר מקרי עפר דלב"ה אין כאן שינוי למילף גז"ש עיי"ש.
כבר הרגישו התוס' כאן ד"ה שינה דלב"ה תרתי שמע מינה עיין שם. בירושלמי כאן מבואר מוסר השכל שאל יליזו מעיני המעיין וז"ל ולמה מים ועפר וכתב מים ממקום שבאת עפר למקום שהיא הולכת כתב לפני מי שהיא עתידה ליתן דין וחשבון.
תמן תנינן עקביה בן מהללאל אמר הסתכל בשרשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה ר' אבא בריה דרב פפא ור' יהושע דסכנין בשם ר' לוי שלשתן דרש עקביה מפסוק אחד וזכור את בוראך. בארך.
בורך.
בוראך.
בארך ממקום שבאתה בורך למקום שאת הולך בוראך לפני מי שאת עתיד ליתן דין וחשבון עכ"ל הירושלמי ועיין מדרש רבה פ' נשא וסמ"ג מ"ע נ"ו.