אור ברסלב

מנחה חריבה· רבי פנחס אפשטיין

דף ט"ו

דף י"ד

ע"א ומקטירו ס"ד, עיין פרש"י ז"ל ותמוהים דברי הסמ"ג שפסק במל"ת ש"כ דאע"פ שהמקריב בלא מלח לוקה.

מ"מ אם לא מלח כשה, וכבר עמדו עליו המפרשים, ועכ"פ זה מבואר הכא דדוקא הקומץ טעון מלח ולא כל המנחה דעל המנחה לא הוזכר כלל „ומולחו", וכן מבואר במנחות שם, וכן דרשינן בתו"כ פרק י"ד הקומץ טעון מלח ואין מנחה כלה טעונה מלח, אין לי אלא הקומץ מנין לרבות את הלבונה ת"ל על כל קרבניך תקריב מלח, ותמוהים דברי הרע"ב מנחות (פ"ג מ"ב) דמשמע מדבריו דלכתחילה צריכה המנחה כולה מליחה יע"ש וכבר עמדו עליו הגרע"א בגליון שם אות ט', והתפארת ישראל שם יע"ש, ובתפארת ירושלם שם כתב דלכתחילה וודאי בעי מלח במנחה כולה משום דכתיב למשחה שחייב לאכול דרך גדולה וא"כ מצ"ש דצריך ליתן עליהם מלח בכדי שלא יהי' לחם עוני יע"ש ודוחק הוא וגם אי משום הא יתנו לתוכו אחר הקרבת הקומץ וכמו שאמר ונותנין לתוכו יין ושמן ודבש, וגם בזה, קאמר רק ורשאין" אבל לא חיובא, ועיין מנחות כ"א ע"ב דמביא המשנה דשקלים דעל המלח ועל העצים שיהא הכהנים נאותין בהם וכו' לאכילת קדשים לא יהבינן ובתוס' דשם ד"ה מלח וכו' וקצרתי, ועיין לקמן בד"ה ורשאין וכו', ותבין: שם הקומץ מאימתי מתיר שיריים לאכילה וכו'– והקטרת האימורים מאימתי מתירים ג"כ תליא בפלוגתא דהכא עיין מנל"מ פי"ב מהל' מעה"ק ועיין בשו"ת באר יצחק חיור"ד סי' כ"ב בענין אי שייך מבשל בהקטרת אימורין ויותר הו"ל לומר דסתם ירושלמי הוא ר' יוחנן ואיהי הא ס"ל משתצית האור ברובו, א"כ אתי בהדי הדדי, וכן האריך בענין זה וכדברים האלה בשו"ת תור"ח סי' ג' אך דבריו אינם בא בדקדוק דאף ששיעור הקטרה הוא בזית, מ"מ החיוב מתחיל מששלט האור במקצת כדברי הבא"י, יע"ש ותבין: שם ורשאין הכהנים ליתן לתוכו וכו' מ"ט אמר קרא למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין, ראיתי למי שמצריך עיון על התוס' בכורות (כ"ז ע"א) ד"ה ואתי למנהג בהו וכו' שכתבו וגבי תרומה לא מצינו שיצריך בשום אכילה בגדולה דשמא לא שייך גדולה אלא בבשר עכ"ל, וקשה מכאן דמבואר גם במנחה שהיא פת דרשינן האי דרשה דלמשחה כדרך שהמלכים אוכלין?

ונראה לי דהתוס' לא כתבו זה אלא דלא מצינו חיוב שיהא צריך דוקא לאכול בגדולה דכנראה הוי חובה וצריך לאכול ובגדולה, וכן משמע בזבחים כ"ח דקאמר אבל הכא אימא למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין ולא עבידי מלכים דאכלי הכי אימא לא קמ"ל, משמע דוקא לענין מחשבה הוי מחשבה אבל לכתחילה לאכול אין לו לאכול ומה"ט כתבתי שם בגליון הש"ס דמכאן יש לפקפק בנידון מה שחקרו האחרונים אי מצי אכיל שלכד"א בקדשים ואי יצא דכיון שאינו בגדר שהמלכים אוכלים לכתחילה אסור לאכול ע"כ, וא"כ לענין איסורא שפיר מחלקי התוס' בין בשר לפת, אבל הכא מדיוק בברייתא דתניא „ורשאין" הכהנים ליתן לתוכו דבש, גם בפת איכא האי טעמא דרשאי לאכול אבל חיוב באמת ליכא, והתנא דנקט האי לישנא „דרשאין" בא לאפוקי דלא תימא כמו שאסור לאפות חמץ חלקם כן הכא נמי דאסור ליתן דבש, ומשום דכתיב כל שאור וכל דבש, קמ"ל דזה מותר ומה"ט לא הקפידה התירה משום דכתיב למשחה, ובאמת ע"כ גזה"כ הוא, וראה בתו"כ ויקרא (פרשתא י"ד פי"ג) קאמר מה ת"ל כל שאור ומת"ל וכל דבש לפי שיש בשאור מה שאין בדבש ובדבש מה שאין בשאור שאור הותר מכללו למקדש ודבש לא הותר מכללו למקדש, דבש הותר בשירי מנחות שאור לא הותר בשירי מנחות וכו' עיי"ש והובא במנחות (נ"ז ע"ב) ועיי"ש ברש"י ד"ה דבש הותר וכו' אם רוצה ללוש ולטגן בדבש מותר וכו' עיי"ש ודו"ק ויל"ע עוד, ועיין בכרתי סי' ס"ה ס"ק י"ד שהביא התוס' בכורות הנ"ל וכתב דלכאורה צ"ע מה קמ"ל הלא גמרא היא על הך „מתני' דאין נאכלין אלא צלי דכתיב למשחה וכו' הלא קמ"ל דד"ת היה והראיה מדגזרינן לנהוג בו חול ואלו גופי' דרבנן לא גזרינן, עכ"ל, וא"כ י"ל נמי דבפת הוי דרבנן ובבשר הוי דאורייתא ואתי שפיר, אך לא משמע כן דפריך מ"ט וכו' אמר קרא וכ', ולפי מה שבארתי משמע דמטעם זה לא אסרה התורה, כמו לאפות חמץ א"כ משמע דהוי ג"כ מדאורייתא וי"ל וקצרתי, וכן יש לעיין מהירושלמי בכורים פ"ב ה"א אהא דתנן דתרומה הוא נכסי כהןאמר ר"י לך נתתי למשחה לשמחה לגדולה להדלקה עיי"ש מבואר דגבי תרומה נמי נאמר דין זה וצ"ע:

שוב עיינתי בהא דחולין (קל"ב ע"ב) אמר רב חסדא מתנות כהונה אין נאכלות אלא צלי ואין נאכלות אלא בחרדל, מ"ט אמר קרא למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים, ובתוס' אין נאכלין וכו' הקשו מהא דכל התדיר דאמרינן ובכולן רשאין הכהנים לאוכלן צלויין שלוקין מבושלים ואמר בגמ' טעמא משום דכתיב בה למשחה וכו' ונראה דודאי כמו שטוב לו ונהנה יותר מני אכיל להו, אבל אדם בטוב לו צלי כשלוק יאכל צלי שהוא דרך גדולה יותר עכ"ל חזינן מזה דגם גבי בשר נקט החי לישנא „דרשאין" וכוונת התוס' לתרוצי נמי הא דמשמע כאן דחובה היא „דאין נאכלין אלא צלי" וע"ז כתבי דרשאי לאכול כמו שירצה וכמו שטוב לי יותר, אבל בשווין לו, צריך לאכול דוקא בצלי, ולפ"ז י"ל הא דנקיט „רשאין" היינו להורות דלאו דוקא צלי כמו שאמר רב חסדא בחולין, אבל אין ה"נ דחובה הוא האי למשחה, וכ"ז דוקא גבי בשר ולא גבי פת, לפי דעת התוס' בבכורות וכמו שביארתי, אלא עדיין צריך ישוב מהא דירושלמי ביכורים הנ"ל וצ"ע, וראה בסמ"ג מל"ת רס"ד הל' מע"ש שרצה למלאות מנין הלאווין, חשב לאי שני שלא לאכול קדשי מזבח באנינות שנאמר ואכלת חטאת היום היטב בעיני ד', וא"ת שזה אינו לאו אלא איסורו יוצא ממה שנאמר בקדשים למשחה לגדולה כדרך מלכים עכ"ל משמע דהאי למשחה הוי לחובה ולאיסורה, וא"כ אסור נמי לאכול שלכד"א שלא כדרך שהמלכים אוכלין וכנ"ל: ולפי כל הנ"ל היה י"ל נפ"מ נמי במה שכתבו התוס' יומא כ"ה ע"א ד"ה אין ישיבה בעזרה וכו' תימה דאמר בפ"ב דזבחים ומה יושב שאוכל יכו' והיכי אכיל והא אין ישיבה בעזרה? וכו' א"נ אומר הריב"א דאע"ג דאין ישיבה בעזרה וכו' אבל אכילה צורך עבודה היא וכו', א"נ י"ל היינו טעמא דמותר לישב ולאכול קדשים דבאכילת קדשים כתיב בהן למשחה לגדולה כדרך שהמלכים כלין והיינו מיושב עכ"ל, ולכאורה לפי חילוק התוס' דבכורות הנ"ל דדוקא בבשר שייך למשחה אבל לא בפת, והי' נפ"מ בין התירוצים שבתוס' יומא הנ"ל דלתירוץ הראשון שייך טעם זה גם באכילת מנחות, אבל לתירוץ בתרא לא יהי' מיושב טעם זה באכילת כל המנחות הנאכלית וכי יהי' אסור לישב בשעת אכילתן? וע"כ צריכין לתירוץ הראשון, אבל לפי מה שבארתי א"ש דאף במנחות עדיין חובה ליכא אבל רשות איכא ושפיר עביד אי אכיל כדרך המלכים ומש"ה התירו גם מיושב, ובפרט אי נימא דכל עיקר איסורא דאין ישיבה בעזרה הוא רק מדרבנןכאשר חקרו בזה המפרשים והארכתי בזה במק"א (ולקמן דף מ"ב נעיר בזה אי"ה) וכן אי נימא כמש"כ שא עדיין חייב דרבנן איכא ג"כ אתי שפיר דאתי חיוב דרבנן זה ימדחה איסור דרבנן דאין ישיבה בעזרה, ולפי צד זה דנתפוס דאין ישיבה בעזרה הוי דאורייתא כדמשמע פשטות הלשון דתוס' יומא הנ"ל יהי' ראיה מזה לפי תירוץ השני דשדינן אכילה בעזרה מטעם דלמשחה ע"כ צ"ל דדין זה דלמשחה לגדולה, הוא ג"כ מדאורייתא כמש"כ הכדיתי הנ"ל ויש להאריך עוד וקצרת כדי שלא להמשיך ביותר ענין לענין – ועיין בגבורות ארי שם ביומא דף כ"ה שהאריך ג"כ בזה אי הא דאין ישיבה בעזרה הוי דאורייתא או דרבנן.

יעיין בפסקי תוס' כאן שכתבי דאין ישיבה בעזרה ואוכלין מעומד וצ"ע: שם וכל המנחות טעונות שמן ולבונה והאיכא מנחת חוטא דרחמנא אמר לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבינה הנה באיזה שמן אסרה התירה אם רק שמן זית או אף שאר שמנים, אינו מבואר בגמרא, אבל אחר שיגעתי מצאתי בעה"ש שהרמב"ם בספר המנות מל"ת ק"ב כתב הזהירני מהשים „שמן זית" במנחת חוטא ובמל"ת ק"ד גבי מנחת סוטה כתב סתם שמן, י"ל דילמוד סתם מן המפורש, וכן מצאתי להמפרש על הסמ"ג בשם ברית משה מל"ת פ"ז פ"ח שנסתפק בזה והביא דברי הרמב"ם הנ"ל ושוב הביא בשם ספר נ"מ סי' י' שכ' ודע דרבינו בסה"מ כתב הזהירני מהשים שמן זית במנחת חוטא ואנכי לא דעתי למאי אצטריך רבינו לפרש השמן שהוא שמן זית והלא כל השמן שהיו מסתפקין בבה"מ בין למנורה ובין למנחות היה שמן זית בלבד יכו' א"כ במנחת חוטא ומנחת קנאות דאסר הכתיב נתינת שמן מסתמא בשמן זית הוא דאסר, ואפ"ל דהא גופא קמ"ל דכי אסר הכתיב שלא יתן עליה שמן אינו אלא שמן זית בלבד, אבל אם נתן בה משאר שמנים אינו עיבר ולא פסלה וכו' יע"ש מש"כ הב"מ, עכ"פ כנראה פשוט הוה דשאר שמנים לא פסלה, ולפי"ז היה אפשר להעיר במה שכתבנו לעיל בתחלת הפרק בשם הפנים יפית דל לא יצוק עליה שמן, כדי שלא תכשיר המנחה יע"ש והלא לפי זה עדין יוכשר המנחה בשאר שמנים שאולי הכהנים ירצו לשום בתוכה כרי שיוטעם לאכילה וכמו דאמרינן מגבלה במים והיא כשרה, ה"נ בשאר שמנים, ואף שיש עדיין להסתפק אם שאר שמנים מכשיר כי בהשבעה משקין דתנן הוא „שמן" תנן ילפי מאי דקיימינן סתם שמן הוא שמן זית ועיין ביור"ד סי' רי"ז סע' י"זהנודר מהשמן וכו' יע"ש דמשמע דסתם שמן אינו דוקא שמן זית וי"ל, עכ"פ לענין הכשר לא הי' ברירה לי, עד שנזכרתי הני תרי תמוהי דמדכרי אינשי, דבתוס' בב"ת י"ט ע"ב ר"ה מי פירות כתב הר"ח דשמן אינו מכשיר כלל, והתוס' סתרי דעתו משבת דף קמ"ד יע"ש שהדבר מתמיה א) על הר"ח האיך נעלם משניות וגמרות ערוכות ב) על התוס' למה לא הביאו משנה מפורשת במכשירין דשמן הוא מהשבעה משקין דמכשירין, ושכבר עמד על דבריהם הגאון בדורו בעל „דברי אמת" בקונטרס עשירי אלא שהעיר עוד מהמשנה דטבול יום פ"ג מ"ה דירק של חולין שבשלו בשמן ונגע בו טבול יום וכו', משמע דשמן לא חשיב משבעה משקין ולפיכך אינה מחברת וכל קלח וקלח חשיב בפ"ע: וראיתי למרן הב"י באו"ח סי' קנ"ח בהזכירו שבעה משקין כתב „שמן זית" משמע דס"ל דוקא שמן זית הוא דמכשיר ולא שאר שמנים, ולפי זה ניחא דמתניתין דטבול יום מיירי בשאר שמנים חוץ משמן זית דהו"ל מי פירות ואפשר שלזה כיון ר"ח ז"ל ולא לעשותו ח"ו שדבריו תמוהין אלא שהנכון לע"ד דהאי מתני' דטב"י בשמן זית מיירי ואע"פ שהוא מהז' משקין ס"ל לר"ע וכו' עיי"ש, היוצא לנו דפשיט ליה למרן המשביר.

וע"כ כן דעת הר"ח דשאר שמנים אינם מכשירים כי אם דוקא „שמן זית" וא"כ יפלו דברינו דלעיל, ונתבאר לנו ג"כ דשאר שמנים לא אסרה תורה להשים במנחת חוטא ומנחת קנאות ובזה יה' ניחא נמי דהוצרך רש"י ז"ל על התורה לפרש הטעם דלא יצוק עליה שמן משום שלא יהי' קרבנה מהודר שהשמן קרוי אור והיא עשתה בחושך, ת"ל מטעם דאמר ר"ג דקרבנה מאכל בהמה, ובמאכל בהמה אינם משימין שמן.

אך בזה ניחא דמשום טעם זה לא אתי שפיר דהלא התורה לא אסרה אלא שמן זית, ולא שאר שמנים, שבהם גם כן אינה מאכל בהמה ובבבל מסתפקים בשמן שומשמין (כנדרים נ"ג ע"א) אבל מטעם שהשמן קרוי אור, הוא דוקא בשמן זית כדביאר הברטונורה והמפרש ברית משה הנ"ל יע"ש ותבין, ועיין בהחינוך מצוה שו"ס דבריו הנעימים שמתחלה מביא טעם הנ"ל ושוב כתב ואענה בו אני חלקי כי השמן עליון על כל המשקים שהוא צף על כולם, עתה הסוטה שקלקלה מעשיה ויסירה בעלה מגבירה ונתנה למטה בשפל ובבזיון אין ראוי להביא בקרבנה השמן הנכבד שהוא נכון לגדולה ולאורה למשחה בו המלכים והכהנים הגדולים וכו' עכ"ל וטעמו כצפחית בדבש, ולפי טעם זה נמי דוקא שמן זית, ולא שאר שמנים הפחותים ועיין במנחות דף ו' דקחשיב במתניתין ערל וטמא והקשה הרשב"א בחידושי מנחות אמאי תנן טמא כיון דמטמא המנחה פשיטא דפסולה עיי"ש ולפמש"כ י"ל דנפ"מ לענין מנחת חוטא ומנחת קנאות דהוי מנחות חריבות ולא גבלה במים דליכא במאי להתכשר ואינה מקבלת טומאה.

וכן כתב המלבי"ם ז"ל על הספרי דמיד האשה ולא מיד שלוחה וכי' יע"ש: שם וזו אינה טעונה לא שמן ולא לבונה ובאה מן השעורין ובאה קמח, תניא אמר ר"ש בדין הוא שתהא מנחת חוטא טעונה שמן ולבונה, שלא יהא חוטא נשכר ומפני מה אינה טעונה שלא יהא קרבנו מהודר וכו' והנה ר"ש לשיטתו דדריש טעמו דקרא ועיין לעיל י"ד ע"א בתוס' ד"ה כדי ליגעה וכו' יע"ש וילע"ק,– ובמנ"ח מצוה קכ"ו הקשה לכאורה קושיא יפה, לפי מאי דאמרינן בזבחים ס"ה ראבר"ש סובר מאי לא יבדיל הנאמר בחטאת העוף א"צ להבדיל וא"ע על הלאו כי אינו לאו אלא שלילה ואמרינן שם אלא מעתה וכו' ומסקינן מכדי כתיב והקריבו וכו' ש"מ לא יבדיל א"צ להבדיל יעיי"ש בתוס' ד"ה אלא מעתה וכו' שכתבו מכל הלאווין שבתורה כגון לא תחסום לא תאכל נבלה לא תלבש שעטנז לא קשיה ליה למה כתבו אם לא ללאו, אבל הא דמסברא ה"א דמבדיל לפי שצריך לדם אמרינן דכי כתיב לא יבדיל א"צ להבדיל וכו' וכן גבי בור נמי מסברא וכו' יע"ש א"כ חזינן דנוכל לדרוש הלאו שהוא שלילה ואינו לאו אם יש סברה ששולל הדבר והיה צריך לכתוב א"כ כאן באלו הלאווין דשמן ולבונה מנ"ל לחכז"ל דהם לאווין כיון דר"ש אומר בדין הוא שיהא טעון שמן ולבונה א"כ כיון דכל מנחות טעונין שמן ולבונה התורה כ' כאן לא יתן וכו' היינו שא"צ ליתן שו"ל ואפשר מחמת חמלת העני כסברת הרהמ"ח או מטעם אחר, אך באמת ראבר"ש סובר כן אבל לרבנן הוא לאו ולא דרשינן שלילה אך קשה עכ"פ למה לא פליג ראבר"ש כאן כמו גבי לא יבדיל עכ"ל ויותר הו"ל להסיק דלא יפליג על ר"ש אביו דמשמע דס"ל דהוי חיובא, אלא דדריש טעמא דקרא וכה"ג מפורסמת הקושיא בשם מהר"א ברודא ז"ל לענין שבירת עצם בק"פ עיין בשעה"מ פ"י מהל' ק"פ ועוד אחרונים, ורבו בזה שערי התירוצים שלא ננעלו ועיין בלמודי ד' לימוד צ"ז ולפמש"כ שם בד"ה עוד נ"ל וכו', אתי שפיר גם כאן יע"ש: ובכאן היה נראה לי לומר, דלכאורה יש להבין דר"ש קאמר בדין הוא שיהא טעון שמן ולבונה שלא יהא חוטא נשכר ופרש"י ז"ל להקל במנחתו יותר משארמנחות פירוש דמרוויח את הוצאות השמן ולבונה, ומפני מה אינה טעונה שלא יהא קרבנו מהודר, וקשה באמת דעדיין יקשה וכי חוטא נשכר, ומנ"ל דסברא בתרייתא עדיפא למדחי קמייתא והלא בכל מקום אדרבה קנסינן ליה ביותר מה"ט שלא יהא חוטא נשכר, ועיין במסכת חלה (פ"ב מ"ז) נטמאת מזידה אחד מכ"ד כדי שלא יהא חוטא נשכר עיי"ש ואף שמנחה הוא על שוגג, מ"מ הלא קאמר ר"ש דבדין היה וכו' שלא יהא חוטא נשכר, וגם בזה חוטא הוא וכה"ג כתבו התוס' הכא ד"ה טעונה וכו' ע"כ נראה דכוונת מסקנת ר"ש היא מפני מה אינה טעונה שלא יהא קרבנו מהודר, פירושו, א"כ בזיוני שמקבל מבלתי הפקת רצונו, אף אם ירצה ליתן ולהדר מנחתו בשמן ולבונה, אינה שוה מה שנהנה בהרוחת איזה מעות כסף בעד השמן ולבונה שמקמץ, וכל זה הוא אם יש איסור ואזהרה שלא יתן ואף אם ירצה להדר וליתן על מנחתו ג"כ אין מקבלין, אז יתבייש הרבה מזה שאין קרבנו מהודר כשאר קרבנות ואינו נחשב לו ההנאה של הקימוץ כלום אבל אי נימא דרק רשות, ואם ירצה באמת ליתן שמן ולבונה מותר ליתן, אלא שהתורה לא חייבתו בע"כ ליתן א"כ אכתי הדרא קושיא לדוכתא שלא יהא חוטא נשכר דבזה הרי אם אין רוצה ליתן שמן ולבונה מרוויח בזה ובושה ג"כ אין לו דהרי פת בסלו הוא אם ירצה להשים שמן ולבונה ישים על מנחתו, ובדעתו תליא, א"כ באמת נשכר ונהנה ממה שמקמץ, ומן הדין הוא שלא יהא חוטא נשכר, אלא ע"כ מוכרח מזה גופא דאזהרה ואיסורא היא ולא נאמר בשלילה ורשות, וכמו שביארתי, וא"א להטעים יותר בקולמסי ואף שיודע אני שזה דוחק.

מ"מ ניתן להאמר, והנה הא דלא קאמר ר"ש גם במנחת סוטה כן דבדין וכו', א"ל משום דמנחת סוטה מביא הבעל ועליו לא שייך לימר שלא יהא חוטא נשכר, אלא הטעם הוא ג"כ שלא יהא מהודר ודברי החנוך שם שנתן טעם אחר תמוהים וכמו שהעיר המנ"ח יע"ש, ולשון המאירי הוא מנחת חוטא וכו' אינן טעונות שו"ל כמנחת סוטה ובדין הוא שיהא כולן טעונות שמן ולבונה שלא יהא אחד מהן חוטא נשכר „אלא שלא יהא קרבנם מהודר עכ"ל" והנה כלל גם מנחת סוטה עם שאלה זו, ואף שהבעל הוא שמביא המנחה, וי"ל: שם אלא מעתה חטאת נזיר תהא טעונה נסכים לפי שאינה באה על חטא, ועיין בהגהות פורת יוסף שהעיר הא דלא פריך ג"כ מאשם נזיר וכו' משום דאשם בנזיר טמא הוא ובנזיר טמא ידעה הגמ' התירוץ דחוטא הוא וכו' יע"ש, ולפנינו שנתגלו אור תוס' שאנץ ראינו שעמד כבר ע"ז בד"ה נזיר נמי חוטא הוא וא"ת ליקשי מאשה נזיר וכו' דאינה באה על חטא כדאמר בכריתות (כ"ז ע"א) וי"ל דכיון דלבטלה קא אתי אינו טעון נסכים ע"כ ויש לעיין במנחות שם (צ"א ע"ב) דפריך ואימא זו חטאת ואשם דנזיר לא ס"ד וכו' ובתוס' ד"ה אימא וכו' דנזירות נדבה היא את"ד וברש"ש שם, ועיין רמב"ן על התורה פ' מצורע דאשם נמי מכפר הוה, ועיין בתוה"ק כאן וקצרתי: שם התם מנגעי' הוא איכפר ליה, פרש"י יסורים ובושת של נגע כפרו לו על אותו חטא עכ"ל, לכאורה משמע דבעינן לזה תשובה וכמו ארבעה חלוקי כפרה שהיה ר"י דורש ותשובה עם כל אחד מהן (עיין יומא פ"ו ע"א) אבל בלא תשובה אינו מכפר, ובזה יל"ק הערת התוה"ק הנ"ל ממנחות (צ"א ע"ב) עיי"ש ותבין ועיין בלשון הירושלמי הכא שאמר „אמר ליה מכיון שנתייסר וכתיב ונקלה אחיך לעיניך כמי שאינו חוטא" ועיין בברכות (ה' ע"ב) ונגעים לא והתניא כל מי שיש בו אחד מד' מראות נגעים הללו אינן אלא מזבח כפרה וכו' יע"ש ובתוס' ד"ה הא לן וכו', וקצרתי, ועיין ערכין (ט"ז ע"א) ואם אמרינן דבגדי כהונה אין מכפרין בלא תשובה עיין מה שכתבתו לעיל בחידושי י"ל דלכך נגעים שבאו עליו לא כיפרו עדיין בלא תשובה וצריך עוד תשובה ובנ"כ ומאי פריך שם עיי"ש ותבין ועיין תוס' זבחים פ"ח ע"ב ד"ה מכפרים וכו':

שם נזיר נמי חוטא הוא, לו"ד הו"א דלשיטת ר"ת ורוב הפוסקים עמו עיין שאג"א סי' ס' וס' המכריע לריא"ז וכן דעת הרמב"ם פ"ז מהל' נזירות י"ל בפשיטות דחוטא הוא דחל גם על קידוש והבדלה ומבטל עי"ז מכמה מצות לכן הוא חוטא ואפי' נזיר טהור עיין תוס' כאן, והשתא דמי ממש לתענית חלום (ור"ש לשיטתו בנזיר דף ד' ועיין בתוס' כאן ד"ה סבר וכו' ודו"ק) בשבת שע"י התענית מבטל עונג שבת וקצרתי: שם אמר להן ר"ג לחכמים סופרים הניחו לי וכו' התינח עשירה, עניה מאי איכא למימר, אלא כשם שמעשיה מעשה בהמה, כך קרבנה מאכל בהמה, ע"כ, ולא זכיתי להבין דעדיין יקשה שאר דברים שקחשיב שם היא פרסה לו סודרין נאין וכו' היא חגרה לו בצלצולא וכי', יע"ש, ג"כ איכא לאקשויי תינח עשירה עניה מאי אכ"ל, ואחר החיפוש מצאתי זה ברוך השם, בס' יגל יעקב שעל תוס' הרא"ש ז"ל למס' זו כאשר הזכרתי איזה פעמים, שהביא קושיא זו וז"ל הקשה הרב ז"ש ז"ל דצ"ע גבי סדינין נאים וייין משובח בכוסות משובחותמא"ל ע"כ וי"ל דשייכי בשאלה ודמי היין אינו כ"כ ושייך מדמי שכרה וי"מ דדוקא גבי שינו מנחה משאר מנחות הוא דקא מקשה בגמ' משא"כ באינך שאר שנויים אפי' בעניה דלא שייכו אינך טעמי עכ"פ רצה המקום לנוולה מצד חטאה, עכ"ל אף שדוחק הוא – ועוד אינו מובן לי מה שאמר ר"ג לחכמים סופרים „הניחו לי" וכי מפני מה לא יניחו לו לדרוש טעמא דקרא, אם לא היכי שרוצה לחדש דבר חדש ועיין כלים (פי"ג מ"ז) ובנגעים (פ"ט מ"ג) –ולולא דמסתפינא היה נ"ל לומר דלדברי ר"ג שקרבנה מאכל בהמה, לא היה בא מלח על גבי קרבנה כדי שיהי' טפל בלי מלח, כמאכל בהמה ואף שלא מצאתי שום סייעתא לדברי מ"מ לא מצאתי גם מפורש להיפוך שיכתבו שמנחתה טעונה מלח, וזה שאמר ר"ג הניחו לי דלטעם דר"מ משום דהיא האכילתו מעדני עולם אין למיפרך רק עניה מאי איכא למימר אבל מלח צריכה משום דאף עם מלח ג"כ אינו מעדני עולם אם המאכל שעורין אבל לטעם ר"ג משום שמעשיה מעשה בהמה ובבהמה כתב תבל הוא, ה"נ קרבנה מאכל בהמה בלא שום טעם ומליחה כלל וזה הוא הדבר חדש שהיה טמון בטעמו ולכך אמר „הניחו לי" לומר טעם זה שעפ"י ישתנה דין קרבנה מכל קרבנות ומפני שאין הלכה כן לכן הסתירו דבר זה, אף שצ"ע עוד דר"ג מדוע לא אמר בהדיא כן לפ"ד, ובזה אתי שפיר נמי דתנן במתניתין בלשון „ר"ג אומר" דידוע דעפ"י רוב לשון זה הוא בא לחלוק דאילו להוסיף עוד טעם הו"ל לומר אמר ר"ג ולפמש"כ א"ש דבא לחלוק בדין מלח שעל קרבן מנחתה שלסוטה, ולכך קתני ר"ג אומר, ועיין בתוי"ט כאן שהרגיש בזה, ולא באתי אלא להעיר ולחקור בדברי תוה"ק והחביבה וד' יאיר עינינו בכל פרט ופרט על בוריה רק בשער המלך הל' איסורי מזבח פרק ה' הלכה י"א בקושיתו על הרא"ש פ"ב דפסחים כתב וכמו כן קשה על הרא"ש ז"ל שדחה ראיתם אכתי תקשי ליה ממנחות הקרבות ע"ג המזבח כגון מנחת חוטא ומנחת קנאות ונסכים דכתיב מצות תאפינה והיה בהם מלח וכו' ע"כ אבל א"י אם על הקומץ הרי כבר תירץ הרא"ש ומנלן דמלחו כל המנחה דילמא רק הקומץ לבד, ועיין בספר הר המוריה על הרמב"ם שם ואכמ"ל:

ודע דלענין מנחת חוטא מבואר בגמ' דמנחות נ"ט ע"ב נתן משהו שמן ע"ג כזית מנחה דפסול יע"ש אבל לענין מנחת קנאות מסתפק המעין החכמה הובא בהגהות ח"ש שם אם גם במנחת קנאות חייב במשהו שמן או דילמא כיון דהתם לא יצוק עליה שמן כתיב בעינן שיעורה, וכמו יציקה דכתיב בשמן המשחה דבעינן שיעורה ונשאר בספק יעו"ש, וקצת ראיה יש להביא מהא דמנחית (י"א ע"א) דקאמר אלא מעתה מנחת חוטא דפסול בה שמן היכי משכחת לה אי דידה הא לית לה ואי אמרת דאפריש לה שמן כיון דלית לה שמן כלל חולין נינהי עיי"ש ומדוע לא קאמר נמי מנחת קנאות היכי משכחת לה, א"ו דבהא משכחת לה בהקדיש פחות פחות מכשיעור ונפסל לא מפסל עד דאיכא כשיעור, אבל כשהקדישו פחות מכשיעור הוי חזי לה וח"ש לא שייר כאן ודו"ק.

ועיין גיטין י"ב וברש"י ותוס' ורשב"א שם ודו"ק נזכרתי שכבר קדמו להמה"ח בזה המוצל מאש למהר"י אלפנדרי חלק ראשון סימן נ"ח שמסתפק בזה ג"כ כיון דלא כתב שימה אלא יציקה מה דינו אם יציקה ג"כ משמע כל דהו או לא וכ"ז לא נתברר עכ"ל: שם ט"ו ע"ב על מים חיים מה מים חיים שלא נעשתה בהן מלאכה אף כלי שלא נעשתה בו מלאכה והנה רש"י פירש בד"ה שלא נעשה בהן מלאכה, „דהא חיים כתיב" מבואר דהוא מטעם דכתיב „חיים" וכל שנעשה בו מלאכה כבר אינו „חיים" ועיין לקמן ט"ז ע"ב, ולא זכיתי להבין מה שהקשו התוס' ד"ה מה מים וכו' וא"ת כיון דמי כיור הן מי לא עסקינן שקדש ממנו כבר וכו', דאהיכי קאי האי כיון דמי כיור הן דלכאורה משמע דקאי על הא דקאמר הגמרא גבי מצורע דמקיש הכלי למים חיים ופירשו התוס' דמים חיים שלא נעשתה בו מלאכה היינו משום שנטלו מן הכיור, וזה צ"ע דלבד דפרש"י דברי „חיים" הם עוד אינו מבואר כלל דבמצורע נטלו ממי כיור ועיין מנחות פ"ח ע"א דקאמר רביעית מים למצורע וע"ז לא הקשה רבי מידי כמו שהקשה גבי סוטה יע"ש ודו"ק, וע"כ צ"ל דכוונת התוס' הוא משום דמסיק אי מה להלן מים חיים אף כאן מים חיים ולרבי"ש אין הכי נמי, דמי כיור מי מעין הם, וע"ז הקשו התוס' כאן דמי כיור הם וכו' ואף שהעמידו דבריהם על דיבור שאינו שייך לקושיתם, כוונתם היא כמו וכו' וז"פ: שם בתוס' ד"ה מה מים שלא נעשתה בהם מלאכה וכו', שיצק מן הדדין וכו', עיין במהרש"א ובק"א וקצ"ע לפ"ז דקאמר אף כלי שלא נעשתה בו מלאכה, ולכך לר"י בעי חדש, מנ"ל דבעי חדש ממש דילמא שלא נעשתה בו מלאכה הפוסלת, אבל מ"מ למשל אם היה מקבל בו מים וכדומה כשר, ולכאורה משמע דבעינן חדש ממש, ולשיטת הרמב"ם שפסק כר"י ופירש דהא דקאמר רבא לקמן אבל נתאכמו פסולין אף לר"י הוא דנתאכמו פניו ובלה מאורך הזמן, אף שחדש הוא, א"ש אבל לשיטתהתוס' אינו כן אלא כמו שפרש"י עיין בק"א כאן:

שם בעי רבא נתאכמו והחזירן לתוך כבשן האש ונתלבנו מהו מי אמרינן כיון דאידחי אידחי או כיון דהדור הדור – הנה לפרש"י ז"ל דקאי לרבנן א"ש די"ל כיון דהדור הדור דאף דבינתיים נשתנה, מ"מ כיון דהדור הדור והו"ל כלא נשתנה, ואף שחדש לא הוי ולא תחזור בשום אופן לשם חדש הלא לרבנן קיימינן דלא בעינן כלל חדש, אלא כל שלא נשתנה מחמת האור כשר, אבל לפירוש הרמב"ם ז"ל דפירש דדברי רבא דאמר לא כנו וכו' קאי אליבי' דר' ישמעאל, דלר"י פסול בנתאכמו פניו מחמת יושנו, וא"כ ע"כ דבעית רבא ג"כ קאי אליבי' דר"י, א"כ אינו מובן לי באיזה אופן נוכל לומר כיון דהדור הדיר, ולא נדחה, אבל מ"מ כיון דלר"י בעינן חדש וחדש עדיין לא הוי וכיצד יכול להחזר עליו שם „חדש" כתחילתו ויל"ע, ומצאתי לרבינו המאירי ז"ל שכתב כבר ביארנו במשנה על כלי של חרס שהיה מביא שצריך להיות חדש שלא נעשה בו מלאכה מעולם, הא כל שנעשה בו מלאכה אע"פ שלא נתאכמו פניו ע"י האיר פסול, אלא שאם היה ישן אפילו נתאכמו והושחרו פניו אם החזיר לתוך כבשן האש ונתלבן דינו כחדש וכו' עכ"ל הנה נראה בעליל שדרך בדרך ופירוש הרמב"ם ז"ל וכדרכו בקודש, ונשמר מזה שהערותי דהיכי דהחזירו לתוך כבשן האש הוי כחדש ממש ועיין בתוס' זבחים (צ"ו ע"א) ד"ה אלא יע"ש ובתוס' פסחים דף ל' ודו"ק, וצ"ע וע"כ בהא דקאמר כיון דהדור הדור הוא לא מחמת דהחזרת הכבשן נעשית כחדש ממש ולא נעשה בו פסול מעולם, דא"כ מאי פשיט מהא דעץ ארז וכו', והא התם הדרי ומפשטי וקתני פסולין ופרש"י אלמא כיון דאידחי אידחי ע"כ ומאי פשיט, דילמא אין ה"נ התם פסולין אבל החזרת הכבשן הוי כחדש ממש ולא הוי כנדחה כלל, א"ו דלא מה"ט הוא, אלא דרצה לומר כיון דעכ"פ הדור ונראה עכשיו כשר וכן משמע מתוס' ד"ה ונתאכמו וכו' חימה וכו' יע"ש ודו"ק ויש לעיין גם נראה לדקדק מדברי המאירי ז"ל דדוקא בהיה ישן ונתאכמו פניו מחמת יושנו בהא מהני החזרת כבשן אבל בנעשה בו מלאכה דפסול לא מהני הא דהחזיר לתוך כבשן האש לאפקועו מניה איסורא דפסולא דעשית מלאכה ובהא לא אמרינן כיון דהדור הדור וצ"ע בזה, ומה שמסיים עוד המאירי דמי כיור אין צריך שיהו מן המעין או מן הנהר אלא אף מן המקוה, ואף שפסק מקודם כרי"ש ולרי"ש גם מי כיור צריך להיות מי מעין ע כבר הקשה כן הכ"מ על הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' סוטה דין ט' עיי"ש ועיין קרן אורה כאן:

שם בתוס' ז"ה ומה מים שלא נשתנו תימה דמאחר דמי כיור הן ומי כיור כשרין במי מקוה ומי מקוה שנשתנו מראיהן כשר וכו' יע"ש בקרן אורה העיר דמשמע מדבריהם ז"ל דדוקא משום דכיור הוא ממי מקוה הוא דכשר בהם אפי' נשתנו מראיהן, אבל למ"ד מי מעין הן פסול, בנשתנו מראיהן, ובהדיא תנן בפ"ח דפרה דבמעין ג"כ אם נשתנה מראה מחמת עצמו כשר ודין אחד למקוה ולמעין בזה כמבואר בד' הרמב"ם ז"ל דהל' פרה ובהל' מקואות עכ"ל וכן העיר בזה אחיו הגאון במשכנות יעקב סי' מ"ד שרמז לזה גם בהגהות בן אריה יע"ש אבל בשו"ת עין יצחק חיור"ד סי' י"ט הביא דברי הראשונים וכתב וע"כ אין לנו לחוש לקושית המשכנות יעקב ולדברי הראשונים והש"ע אנו שומעין יע"ש ועיין היטב בשו"ת מהרש"ם ח"ג סי' י"ג וי"ד כדין זה דמעין אי פוסל בשינוי מראה ואם הא דשינוי מראה פוסל במקוה אי הוו דרבנן או דאורייתא יעש"ה, והנה כוונת התוס' הוא שהקשו מהא דמי צבע אין פוסלין המקוה בשינוי מראה, ואף שצבע גופי' פוסל וכמו שמסיק במשנה שם נפל לתוכו יין או מוחל ושינו מראיו פסול, אך כוונת התוס' הוא דעכ"פ משכחת לה דאינו פוסל ואף שנשתנו מראיו בשאין גוף הצבע שם, וא"כ לא שייך לומר ומה מים שלא נשתנו כיון דלפעמים נשתנה ואעפ"כ כשר, ואי אמרת בשינו מראה אינו פוסל מה"ת כלל גבי מקוה, א"כ עדיפא הו"ל דלפי הס"ד עכשיו דהיקש גמור הוא מדאורייתא ולא אסמכתא, ומדאורייתא שיני גמור ג"כ כשר וע"כ דס"ל להתוס' דשי"מ פוסל מה"ת וכדעת המבי"ט בקרית ספר והלבוש וכן נראה מדברי הנימוק"י יבמות פ' הערל בשם הרמב"ן, ובזה י"ל קושית הרש"ש שהקשה דהלא לנט"י פסול אף דנשתנה מחמת עצמן ומכש"כ לקידוש ידים יע"ש ולזה י"ל התם הוא דק מעלה קרבנן, אבל מדאורייתא אין חילוק וא"ש ועיין מהרש"ם שם על דברת המג"א סי' קס"ו, וקצרתי, ועיין עוד בקרן אורה כאן ובפ' יגל יעקב שמבואר כמה הערות בשמעתין ובמה שהעיר הרש"ש אטו מי כיור כתיב אלא מן דכתיב מים קדושים עיין רש"י במתניתין ד"ה מי כיור וכו' ובאמת יש לעיין דהלא מבואר ברמב"ם כאן בהל' סוטה שהחצי לוג מים היו מודדין ע"י החצי לוג שהיה במקדש וכמבואר במשנה דמנחות (פ"ח ע"ב) ושם אמרינן יתיב רבי וקא קשיא ליה חצי לוג למה נמשח אי סוטה וכי חולין הוא דצריכי לקדושי מים קדושים כתיב כן גירסת התוס' ועיי"ש בד"ה אי וכו' ואמרינן בספרי אין קדושים אלא שנתקדשו בכיור אלמאכבר קדשו להו, וגירסת רש"י הוא אי לחצי לוג של סוטה חוץ הוא ופרש"י שהיה משקה אותה בחוץ בשער ניקנור ולא היה צריך להכניס המים בעזרה ולקדשם בכלי עכ"ל, וגירסת רש"י מכתי"ק הוא כהתוס' (עיין ש"ס ווילנא) וא"כ הרמב"ם שפסק דמודדין אותו ע"י חצי לוג שבמקדש א"כ באמת מנלן שצריך להיות מן הכיור, ונבוך אני בזה ואין בידי הבה"ז למס' מנחות לעיין בבירור דעת הר"מ ז"ל והערת הרש"ש הנ"ל קדמו בקרן אורה ד"ה ומהא וכו' גם מבואר שם דין חדש דלענין נט"י אם חזרו למראיתן כשרה לכ"ע יע"ש, כן ראיתי להברכי יוסף אור"ח ס' ק"ס שהאריך לבאר דעת הרא"ה שפסל מים שנשתנו מראיהן משום דומיא דמי כיור והתם מסתברא משום דכתיב במים יתרא וכו' והקשה על זה הברכ"י מזבחים כ"ב ותירץ לה דע"כ הרא"ה יסמוך על סוגית דילן דמשמע דמים שלא נשתנו כלל אך עדיין יקשה על הרמב"ם שכתב דמי כיור יהי' ממים הכשרים למקוה, וכאן מבואר דיתר על מי מקוה מי כיור דבעינן שלא ישתנה כלל, ושוב הביא דברי התוס' ד"ה מה מים שלא נשתנו וכו' ולכאורה משמע דבכיור בעי מדרבנן מים שלא נשתנו כלל לדעת התוס' ומפני מה לא באור זה הרמב"ם ומה גם למש"כ הרב משל"מ והפר"ח פ"ג דסוטה דהרמב"ם שפסק דהחזירו לכבשן כשר משום דסובר כדעת התוס' דהוי מדרבנן וספיקא לקולא ושוב כתב דצריך לחקור מנ"ל להתוס' זה די"ל דגם מדאורייתא בעינן מים שלא נשתנו כלל בכיור וכמש"כ לדעת הרא"ה וההיא דע"ז לא קשה כלל דההיא אסמכתא בעלמא וכו' לכן מסיק דלענין מים שלא נשתנו לא בעי הכא אפילו מדרבנן ורק לענין כלי פסול מדרבנן והכא נמי דריש מה מים שלא נשתנה והיינו ע"י האור כמו התם בבישולי עכו"ם ואם נתאכם הכלי פסול מדרבנן והוא אסמכתא וכיון דהוא אסמכתא לא חש הש"ס להאריך וזהו דעת הרמב"ם דמי מקוה כשירין לכיור אף מדרבנן את"ד עיי"ש – ועיין בשו"ת דברי מלכיאל ח"ש ס' נ"ט שמעיר קצת בסוגיאן ולא ראה בקרן אורה ובכל דברי המפרשים, ובש"ק ובמה"פ שעל הירושלמי דמכילתין ואקצר, ומה שכתב הרש"ש דניסוך המים בעי מים חיים וכמו שהוכיח בסוכה דף מ"ח ואפ"ה היה ממלא מן הכיור ודוחק לומר דאתיא כרי"ש דאמר מי מעיין הם יעו"ש וכאן, עיין גם תוס' מעילה י"ב כתבו דמים אין ראוין למזבח דניסוך המים בעי מעיין יע"ש ובשו"ת בית יצחק חאור"ח סי' כ"ו אות ד' והוכחתו היא דהרי הרמב"ם פסק כהך משנה דסוכה דממלא מן הכיור והרמב"ם הלא פסק בהא דלא כר"י אלא דמי מקוה כשרין למי כיור ע"ש שהביא אח"כ דבשיטה מקובצת ב"ב דף פ' הקשה קושיא הנ"ל מסוכה עיי"ש, וכן העיר במנ"ח סוף מצוה ש"כ עיי"ש:

עוד צריך לי עיון במה שכתב הרמב"ם שם בהל' סוטה (פ"ג דין ט') דנותן המים לכלי חרש ומסיים „ונכנס בו להיכל" דמנ"ל דנכנס עם המים להיכל דילמא הביא האפר לשם ונותנו על גבי המים, ובפרט לדברי רש"י במנחות הנז"ל משמע דלא היה מכניסו להמים במקום קדוש כלל ולכך לא היה צריך לקדשם בכלי וצ"ע: שם בתוס' ד"ה נתאכמו וכו' תימה מ"ש דקא מבעי ליה הכא בנראה וחוזר ונראה וכו' ועוד מ"ש מהא דאמר בזבחים פ"ב בגדי כהונה שהיו מקורעין או מטושטשין פסולה ואפ"ה אם כיבס טשטוש וגיעול שלהן חזרו להיתרן וכו' ולא אמר דנדחו עכ"ל, ולכאורה י"ל בפשיטות כמש"כ התוס' סוכה דף ל"ג ע"א ד"ה נקטם יעש"ה, דמה שבידו לא חשיב דיחוי וה"נ התם בידו לכבוס אבל הכא אין בידו ללבנו כמו שהוא רק לעשותו כלי חדשה דהיינו להחזירו לתוך כבשן ועיין תוס' פסחים דף ל' וזבחים צ"ו (שרמזתי לעיל ג"כ) (וכסברא זו לדוגמא עיין תוס' פסחים (מ"ד ע"ב) ד"ה וה"ה וכו' ונזיר נמי אי מיתשיל אין זה היתר לדבר שנאסר שהחכם עוקר הנדר מעיקרו ונמצא שלא נאסר מעולם ע"ש) ועיין בנזיר דף ד' ובספרי או"ת ענין עשה דוחה ל"ת, ובזה יש להסביר קצת מה שכתבו התוס' בסוכה שם וכן בההיא דהפריש קרבן והמיר דת דבידו לחזור ואפילו הכי אמרינן פ"ק דזבחים הואיל ונדחה ידחה ע"ש שכתבו אח"כ וצריך לחלק בדברים, ולפמש"כ י"ל דוה לא נקרא בידו, דזה הוי דבר חדש מעולם ולכך כיון שנדחה ידחה כיון דלא הוי תיקון אלא כממציא דבר חדש ואף שיש לפקפק בזה כד"נ, ואפשר להסביר זה בדברי התוס' בזבחים ל"ד ע"ב שם ד"ה כל שבידו שכתבו ול"ד וכו' והפריש קרבן והמיר דת דלעיל בפ"ק אין זה קרוי בידו כיון דאין דעתו לחזור ע"כ שמחוסר הסבר ולפמש"כ יל"ק ודו"ק, ועיין בתוס' ישנים כריתות דף ח' ד"ה הואיל ונדחה ידחה שכתבו ואע"ג דקיי"ל כל שבידו לא הוי דיחוי ה"מ שאינו נדחה מחמת פסולו כמו שקיבל הדם ונתנו לשמאלו דהוי כאילו נתנו על הרצפה שיחזור ויטלנו אבל האי נדחה מחמת פסול הגוף ודמי לדאמרינן בזבחים מזבח שנפגם כל קדשים שהיו שם פסולים אע"ג דבידו למלאות הפגימה עכ"ל וזה כוונת התוס' בסוכה שם, אבל להשתמש בסברתם כאן ולומר דגבי בג"כ הוי זה רק פסול מחמת דבר אחר ולא אמרינן דנדחה, אבל הכא בנתאכמו הוי לענין הפסול של הכליכמו פסול הגוף ולכך י"ל דנדחה יותר, משא"כ שם לענין בג"כ הנפ"מ הוא לענין הכהן שלובשן אי מותר ללובשן או לא ואצלו הוי פסול מחמת דבר אחר, לא כמו מזבח שנפגם אצל הקרבת הקרבן אבל הכא לענין עצם דין הכלי דיינינן ולכך אפשר לחשבו כפסול הגוף כן היה אפשר לומר אבל דוחק הוא, (ועיין עוד דוגמא כסברא הנ"ל שכתבתי בהגהות ח"ס למס' נזיר י"ב בתוס' שם עמ"ש ובשו"ת שלו בח"ס חאהע"ו סי' י"א עיי"ש) ומה"ט נ"ל דלכך אמרינן הכא כיון דהדור הדור, אשר אין הבנה למילים הללו ומאי מקום ההסבר לשני צדדי האבעי' ולפי מש"כ יש לפרש כיון דבדיעבד והדר לא שייך למפסל מטעם דיחוי כיון דכלי חדשה היא ולא זו היא שנדחית כבר ע"כ מהני גם עכשיו וכמו שביארתי ודו"ק, (אלא שלעיל שדיתי בסברא זו נרגא, דא"כ מאי פשיט מהא דעץ ארז וכו' עיין לעיל אבל י"ל בדוחק וקצרתי) ושו"ר בהגהות מצפה איתן מה שכתב על דרך זה, אך באופן אחר לגמרי יע"ש וברוך שכוונתי במקצת, ועיין בקרן אורה מה שכתב בזה ובתוה"ק ולכאורה יש ראיה אי כלי חרס זו קדושה יש בה א"כ היכי מכשיר כלי חרס הא שייך הקריבהו נא לפחתך כדלעיל דף י"ד, וא"ל דגזה"כ היא ומטעם דאמרינן בדף ט', וכשם דהוי גזה"כ הא דקרבנה שעורין משא"כ בשאר מנחות – ועיין במהרש"א מה שהקשה דילמא הא דקתני מטושטשין דעבודתו פסולה היינו כשהגיעו לנתר ובורית יע"ש ועיין במנחת קנאות מש"כ בזה באריכות, ומדברים האלה יש לדין על מש"כ בעין יצחק חאור"ח סי"ז אות ה' לתרץ מה שהקשה עליו רב אחד מהא דזבחים פ"ח דאין מכבסין לבגדי כהונה וכמו שכתב הרמב"ם ה' כלי המקדש (ועיין ג"כ במצפה אותן הנ"ל) והשיב דלדינא יש לדון ולחלק דרק לכתחילה אמרי דאין מכבסין משום דאין עניות במקום עשירות ולכן בבג"כ שנעשו צואים מניחן לפתילות כמש"כ הרמב"ם, אבל היכי דהמצוה הוא לכבסן משום דניתז עליו דם חטאות י"ל דאף אחר שכבסן ראוין לעבודה עכ"פ בדיעבד דלא גרעי מבגדים משוחקין דאם עבד עבודתו כשירה וכו' יע"ש ועוד כתב שם בהא דקיי"ל בבג"כ מקורעין ועבד עבודתו פסולה ואף בתופרן לאחר שנקרעו משמע דפסולין משום דאין בזה לכבוד ולתפארת ועוד הא בעינן מעשה אורג יע"ש וא"כ לא הוי קורע ע"מ לתקן עיי"ש, ולפי המדובר יש מקום לדון מטעם אחר דכיון שנדחו שוב אינו נראה, ובפרט התם דהוי פסול דאורייתא, ומטעם זה פסק הרמב"ם דלא מהני כיבוס בבג"כ משום דכבר נדחו וכמש"כ המצפה איתן כאן גם יש מקום לפלפל עפ"י דברי התפארת ישראל בחומר בקודש פ"א אות א' ושם אות כ' בשיעור קרע עד כמה פסול ועש"ה עוד כתב שם באות כ' דלכך בפרה אדומה שנעשית בבגדי לבן כפ"ד דפרה ואפ"ה כתב בפרשה אדומה וכיבס בגדיו הכהן?

וי"ל כיון דטעמה משום דאין עניות במקום עשירות ע"כ היינו דוקא במלוכלכים אבל במכובסין משום קדושה יתירה שיהי' טהורים רשאי וע"ש וא"כ י"ל בניתז דם חטאת דמיירי במקום שאינו נראה דלא נפסל מטעם לכלוך רק הא דצותה התורה לכבס משום קדושה הוא, לכך רשאי ואינו נפסל מטעם כיבוס ודו"ק ונתאשרו דברי העין יצחק מקושית השואל שם, גם דין זה מסיק התפא"י שם דנ"ל דכשכבסן ועבד בהן עבודתו כשרה מדהן עדיין לכבוד ולתפארת עכ"ל וגם זה מבואר בהרבה אחרונים ובפרט בספרי הגאון הנ"ל בעין יצחק ובבאר יצחק, דאף שבידו לעשות ע"י איסור ג"כ מקרי בידו, וא"כ אף אי נימא דאסור לכבוס בג"כ ג"כ מקרי בידו, ובפרט אם בדיעבד יהי' כשר, ועיין סברא כזה בר"נ כתובות שמשתמש בו המנ"ח מצות קידוש החודש יע"ש ואל"ע ועיין בשו"ת הרדב"ז ח"ה סי' כ"ז שהעיר בענין סתירת דברי הרמב"ם בשיעור בגדי מקורעין בבג"כ יעו"ש והאחרונים לא ראו את זה.

וע"ד דעת הרמב"ם שפסק בפ"ג מסוטה הל"ט דאם החזירו לכבשן עד שנתחדש כשר, שהקשה הכ"מ וא"י למה פסק בה רבינו לקולא כיון דהיא בעיא דלא אפשיטא יע"ש כתב המל"מ משום דרבינו ס"ל כסברת התוס' שכתבו שם דנתאכמו אין פיסולו כי אם מדרבנן וכיון שכן אזלינן לקולא ככל ספיקא דרבנן, ועיין מש"כ התוס' בפ' דם חטאת עלה צ"ו ד"ה אלא ודו"ק עכ"ל וכוונתו די"ל מה"ט פסק דכשר משום דפנים חדשית בא לכאן וכמו התם וכמש"כ התורת הקנאות לתרץ כן ועיין בקרן אורה ועיין בברכ"י או"ח סי' ק"ם הנז"ל שכן תירץ נמי הפר"ח בס' מים חיים אכן גם על תירץ זה דהרמב"ם ס"ל דהוי מדרבנן ג"כ שדי בה נרגא דמשמע דס"ל להרמב"ם דהוי דאורייתא עיין בק"א וד"מ הנז"ל, ועוד יש לעיין הא הוי כמו איתחזק איסורא כיון שהפסול הוי ודאי אלא שהספק נופל אם מתכשר ע"י זה שהחזיר לכבשן, א"כ באנו למחלוקת ר"י ורבנן גבי ספק ליטהר עיין מקואות וטהרות פ"ד ועירובין ל"ב, והמל"מ בעצמו האריך בזה בהל' בכורות ובהל' מקואות, וביחוד השעה"מ הל מקואות פ"י כלל א' עיי"ש באורך וברוחב, וא"כ לפי דעת המל"מ עצמו הוי כאן כמו איתחזק איסורא ואף בסד"ר לחומרא, ומחוורתא היא דהרמב"ם פשיט להמההיא דזבחים שהביאו התוס' כאן ד"ה נתאכמו שהכריח, משם דלא אמרינן דנדחה, ה"נ לא אמרינן דנדחה וכשר היה א"ל דלהרמב"ם גופי' מספקא ליה אי הלכא כרי"ש משום דרבא דבתרא הוא מפליג אליבי' כמש"כ מרן הכ"מ או כרבנן דאינהו רבים, ולכך פסק לחומרא כרי"ש דבעינן „חדשה" ולספיקת רבא שוב הוי כמו ס"ס וכשר לכתחילה, מכש"כ אם נאמר כהמל"מ דס"ל להרמב"ם דהוי דרבנן, ובסברה זו היה מקום לישב קצת תמיהת הכ"מ שם דכאן פסק כר"י ובפ"ה מהל' ביאת מקדש פסק כחכמים דמי מקוה כשרים לקידוש וצ"ע עכ"ל די"ל דכאן פסק לחומרא החמיר להביא דוקא חדשה ומטעם שכתב במדרש פ' נשא ע"ש אבל התם לענין מצות קידוש לא החמיר והכשיר מספיקא בחכמים, אך דוחק הוא:

שם בתוס' ד"ה והא התם וכו' וקשיא לרבי מתוספתא דנגעים פרק אין מצורע ר"א אמר וכו' שלא נעשית בהן מלאכה אלמא דמלאכה פוסלת בהן לר"א ופא עכ"ל, ולישב דעת רש"י ז"ל אפ"ל דהתם אסמכתא בעלמא ורק מדרבנן פסול, אבל מדאורייתא אין פוסל מלאכה וכמו שכתבו התוס' לעיל ד"ה ומה לענין נתאכמו בכל"ח, עוד אפשר לומר דהא דכתב רש"י דש"מ אמלאכה לא קפוד, היינו במלאכה שנעשית קודם שהכין אותם תכלית מלאכה קדושה זו של הזיה ורק על שנויא קפיד, אפילו הקודמת להזמנתו והכנתו, אבל הא דקפסול ר"א שם בעץ ארז במלאכה, היינו אחר שהזמין אותם לתכלית הזיה, אז פוסל בהן מלאכה, ויש לעיין אם ניתן ליכתב, ועיין בקרן אורה בד"ה, וראיתי בשם ירושלמי בשמעתין דהביא מהא דתנן בפרה פי"א אזוב שהזה בו על החטאת כשר למצורע, והוא דלא כר"א יע"ש, ועיין בר"ש פי"ד דנגעים מ"א הביא תוספתא זו ומשמע דהוי דאורייתא עיי"ש, כן הוא בתוספתא שעל דין זה פליג ר"א וז"ל התוס' אזוב הכשר לחטאת כשר למצורע הזה בו לחטאת כשר למצורע ר"א אומר וכו' שלא נעשית בהן מלאכה עיי"ש, וראיתי בביאור הגר"א שם שכתב פי' מלאכה אחת ופליג אאם הזה בו לחטאת שכשר לטהר בו את המצורע דחשוב האי מלאכה לחבירו אבל אם הזה בו פעם א' לחטאת מותר להזות בו פעם שניה לחטאת וכן למצורע עכ"ל הק' וכאן בירושלמי מבעי ליה בזה דקאמר הזה בו על המצורע זה מהו שיכשר למצורע אחר, מאן דמר כשר הדא ר"י ור"א מודו בה, ומאן דמר פסול הדא לית ר"י ור"ל מודו בה יע"ש ובמפרשים: שם נכנס להיכל ופנה לימינו וכו' מ"ט דאמר כל פינות שאתה פונה – היה קשה לי דלמה צריך לטעמא דאמר מר, ת"ל בפשיטות משום דהטבלא היה לימין הנכנס כמו שמבואר ברמב"ם וסמ"ג ביותר?

שוב ראיתי בבאר שבע שהקשה זה והובא גם בהגהות בני יששכר למשניות (דפוס לעמבערג) ועיי"ש מה שתירץ, ועולה רק ללשון המשנה, אבל לפי המבואר ברמב"ם עדיין קשה יע"ש והנכון בזה מה שכתב בהיד המלך על הרמב"ם שהשגתיו עתה בשאלה ואף שלא הזכיר שהיא הערה קדומה מהב"ש ז"ל, וז"ל והא דפריך בגמ' שם וכו' אין כוונת הגמ' על פינות הימין הנאמר במתניתין דפינות ימין זאת אף בלא הכלל היה מוכרח לפנות בשביל העפר והטבלא הקבוע בצד זה, רק דכוונת הגמ' לדעת הטעם מפני מה הניחו העפר וקבועה הטבלא בצד ימין דוקא וע"ז קאמר משום דכל פינות וכו' ואם היה העפר מונח בצד השמאל היה כהן מוכרח לפנות לצד שמאל וכו' (דבר זה אינו נכון וק"ל) ולכן השמיטו רבינו להא דפונה לימין ולא כתב רק דמקום העפר והטבלא היה לימין וממילא היה צריך לפנות לצד זה לקחת העפר את"ד, ועיין היטב בבא"ש מש"כ לתרץ, ועיין בתוספתא ריש פרק ב' תני היה נוטל את מגילתה ונכנס לו לאולם טבלא של זהב היתה קבועה בכותלו של היכל וכו' ולא תני כאן שהיה נכנס דרך ימין, ומשום דקסמיך על מתניתין דידן דנכנס להיכל ופנה לימינו, ועיין עוד בפירוש איזה צד ימין הוא בבאר שבע שם ובתיו"ט פ"ד דסוכה בשם המהרי"ל עי"ש וקצרתי: והנה ע"ד פסק הרמב"ם שפסק כר"י דבעינן כ"ח חדשה ואפ"ה פסק דמי כיור לא הוי מים חיים, שהבאתי לעיל, כוונו כל הרועים לדבר אחד ה"ה התוס' יו"ט והמשל"מ והבאר שבע הנ"ל דהרמב"ם תפס כרבא דלמד זה מקרא דבכלי חרס וא"כ אף לרבנן דר"י בעי חדשה משום דלאו גז"ש היא אלא הוראת מקום ואפי' מאן דלא בעי מי כיור שיהא מים חיים מצי למילף ממצורע שכ' תהי' חדשה יע"ש, וכן כתב במרה"פ ובש"ק והנה עפ"י דברי רבא הבנתי פירוש דברי הספרי (ומ"מ תמה אני שלא הובא בש"ס לראיה) פרשת נשא דתני בה הכי בכלי חרס „חדשה" שהיה בדין הואיל ועפר ומים מקדשין בפרה ועפר ומים מקדשים בסוטה, אם למדתי בפרה שעשתה בה ישנה כחדשה אף סוטה יעשה בה ישנה כחדשה ת"ל „בכלי חרס" דברי ר' ישמעאל ע"כ ועיין בהתוה"מ שם מפורש יוצא מפי ר' ישמעאל שהוא מדכתיב בכלי חרס והיינו כהבנת רבא דהוא כלי חרס שאמרתי לך כבר, וראיה חזקה לדעת הרמב"ם שפסק כאוקמתא דרבא, אלא שמכל מקום משמע מהספרי שהוא רק דבריר' ישמעאל, אבל רבנן פליגי עליה ולא ס"ל האי הוראת מקים ואדרבה ומדמין לה לפרה שעשה בה ישנה כחדשה ויל"ע, ואין בידי הפירושים שעל הספרי לראות מאי קאמרי בה רבנן: עוד ראיתי במדרש רבה פ' נשא שדרש בכלי חרם ולא בשאר כלים „ולא בשבר של חרס", ותמהני שלא הובא זה ברמב"ם ואפשר שזה יכנס בהבנת הדין דבעינן חדשה דמכ"ש שבור דלא היי „חדש" ודו"ק, עוד אמרינן שם ומן העפר אשר יהי' בקרקע המשכן יקח הכהן ולא זר – ע"כ והנה בלא"ה הלא י"ל וכי ס"ד שזר נכנס להיכל וכדאמרינן במנחות דף כ' לענין מליחה שהבאתי לעיל בחידושי, ואפשר דנפ"מ אם דחק ועבר הזר ונכנס שפסול מצד דין זה דהכהן ולא זר:

תוכן העניינים

מנחה חריבה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה