מנחה חריבה· רבי פנחס אפשטיין
דף י"ד
ע"א אחרי ד' אלקיכם תלכו וכו' אלא להלך אחר מדותיו וכו', עיין בכתובות (קי"א ע"ב) כה"ג וכי אפשר לאדבוקי בשכינה וכו' אלא כל המשיא בתו לת"ח וכו' כאילו מדבק בשכינה, ובשבת (קל"ג ע"ב) אבא שאול אומר זה אלי ואנוהו הוי דומה לו מה הוא חנון ורחום אף אתה היה רחום וחנון, ופרש"י ולשון ואנוהו אני והוא אעשה עצמי כמותו לדבק בדרכיו, ועיין ברמב"ם פ"א מהל' דעות שמסומן פה ושם בעין משפט: שם דבר הבא מן העור עיין במהרש"א בשם החזקוני ועיין בתוה"ק וא"ל כיון דאמרינן בסנהדרין (נ"ט) דלא הותר לאדם הראשון בשר לאכילה כלל יע"ש וא"כ כיון דהוי איסור אכילה גם בהנאה אסור וכמש"כ רע"א בחידושיו לפסחים דף כ"ב עיי"ש, א"א לומר כן א) דכבר כתבו התוס' בסנהדרין שם (דף נ"ו ע"ב) ד"ה אכל תאכל וכו' דבמתה מאליה שריא יע"ש, ב) ועוד דהביא האמרי בינה דיני טרפות סי' ו' בשם שו"ת מהרי"ל סי' קס"א דמבואר משם דאף מה דנאסר לגוי בלשון אכילה ליכא איסור הנאה וכו' עיי"ש, ובזה אתי שפיר גם למה שכתב המנחם עזרי' במאמר חקור דין פכ"א דבשר נבילה אסור לב"נ דמתני לה בפסיקתא להדיא מדכתיב כל רמש אשר הוא חי לאפוקי נבילה דהיינו שמתה מאליה ושלא כדברי התוס' דסנהדרין דף נ"ו יע"ש וא"כ יקשה כנ"ל אבל אם לא אסור רק באכילה ולא בהנאה א"ש דכתנות עור הוי ממה שמתה מאליה, וראיתי שם במאמר חקור דין שמשמע מלשונו דבמתה מאליה לא הותר להנות מעורן דז"ל דכ"ע מיהת לא הותר לו להמית בהמה חיה ועוף לאכול בשר, אלמא הותר להמית לרפואה או להנות מעור והדר אישתרו בבשרן עכ"ל ועיין במפרש יד יהודה שם, משמע דבמתה מאליה לא הותר להנות מעורן וי"ל, אבל לדעת הגאון רע"א בוודאי הכי הוא: שם כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר עיין במהרש"א וא"ל דהיינו שכר מצוה והערה אלקית אבל לא ח"ו שכר עוה"ב או עוה"ז, וכדתנן במסכת אבות ושכר מצוה מצוה, ומעלה אני עליך כאילו עשיתם בכל השלימות הנפשי אשר יוכל להגיע ממעשה כל המצות ועיין כזה בפנ"י פ' ויחי, ועיין שטה מקובצת ערכין (ב' ע"ב) אות ט"ו, ובתוס' ישינים שבת (ל"ב ע"ב) ד"ה בעון ציצית וכו' אלא אמר משה מצוה וכו' ע"כ: הדרן עלך פרק ראשון בעזרת הוא אחרון והוא ראשון וסליקא לה המקנא פירקא קמא.
הוא יזכני לראות אלומתי נצבה וגם קמה:שיורי מנחה שייך לחידושי דף ז' במאי שהבאתי דברי רש"י דקדושין וכי אשה בעזרה מניין וקושית הרש"ש שם, שפרה עלי מילתא להעתיק מה שכתבתי בחדושי לקדושין וז"ל דף נ"ב ע"ב תוס' ד"ה וכי אשה וכו' ועוד הרי סוטה ונזירה וכו' כבר תמה ע"ז הרש"ש הלא בסוטה בלא"ה לא תפסי קדושין דא"א יע"ש וי"ל קצת דהרי מצינו לר"מ דס"ל לקמן דהמקדש לאחר שימות בעליך מקודשת יע"ש וא"כ א"ל דמיירי בכה"ג דיחול הקדושין לאחר מיתתו, וגם בכאן תלמידי ר"מ שנכנסו לכאן דס"ל בשיטתו דאד"מ דשלבל"ע ולשיטתייהו שפיר מצי לקדיש, אלא דיקשה קצת לפמש"כ התוס' בב"ת דף (ע"ט ע"ב) ד"ה אימר דשמעת ליה לר"מ כגון פירות דקל דעבידי דאתי, וכו' דלאחר שימות בעליך ואחותיך בגוססין דאל"ה לא הוי עבידי דאתי יע"ש וצ"ל דהכא נמי מיירי בכה"ג (אבל מסתפקנא אם בעלה גוסס או טריפה אי משקה אותה ובמק"א נאריך בזה אי"ה), וגם עיין שם עוד בתוס' דישנם תירוצים אחרים, וגם י"ל בצ"ע לפירש זה דמיירי בגוסס וע"כ מטעמא דרוב גוססין למיתה, דהלא לר"מ קיימינן הכא ור"מ חייש למיעוטא, וצ"ל דמ"מ מקרי לענין זה עבידי דאתי ודו"ק וצע"ק: במה שכתבתי בדף ד' ע"ב להעיר על הרב המגיד דשבועת סוטה דלא היה להאמינה אלא דגזרה התורה לאיים עליה שאני, וכן כתבתי מזה בדף ט' ע"ב על הנו"ב יע"ש הנה יש לי להשקיט קצת בסברא זו גם מה שיש להעיר הערה עצומה דבסוטה מצינו במשנה לקמן כ"ב ע"ב דזכות תולה במים המרים וכן ס"ל לרבנן שם דף י"ט, ובשבועות דף ל"ט ע"א אמרינן וכל עבירות שבתורה אם יש לו זכות תולין לו שנים ושלשה דורות וכאן נפרעין ממנה לאלתר וכו' מבואר דבשבועות שקר אין זכות תולה והרי בסוטה אם טמאה היא נשבעה לשקר ואפ"ה אמרינן דזכות תולה לה, אך למש"כ יש לחלק קצת דשאני שבועת סוטה דכל עיקרה אינה באה לברר וממילא אינה מוציאה ממון בבירור זה אלא כדי לאיים עליה וא"כ א"ל דעל שבועה כי האי לא נאמרה דנפרעין ממנו לאלתר והפסוק מוכיח דמיירי דוקא בשבועת שקר דבא להוציא ממון דכתיבי בהדי ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר וכו', אבל אי אמרינן דשבועת סוטה ג"כ בירור היה א"כ בזה נשכרת הכתובה והוי שבועת שקר בהוצאת ממון ואין זכות תולה לה, אך יש לתרץ עוד בפשיטות דהתם לא קאמר אלא דאין זכות תולה „שנים ושלשה דורות" אלא נפרעין ממנו לאלתר.
היינו ממנו בעצמו בחייו אבל הכא בסוטה הזכות תולה לה לאלתר ממש שאין יריכה נופלת תיכף לשתיתה אבל לכל היותר אין זכות תולה לה רק שלש שנים עיין לקמן כ' ע"ב ועדיין צריך ישוב, כי הלא עיקר דין גלגול שבועה ופרטי' ילפינן משבועת סוטה כדאיתא בקדושין כ"ז, ואך שיש לחלק ממה שכתבתי לעיל והרי הוא כמבואר, מ"מ צ"פ היכא ילפינן לה לדיני שבועה בעלמא דבעינן בירור וצע"ק, ובזה אתי שפיר מה שראיתי להמנ"ח מצוה שמ"ז שתמה על הרמב"ם שכתב דקטנה אינה שותה דכתיב אשה דהא קטנה לאו בת קבולי שבועה היא דחש"ו אין שבועתן שבועה ואף אם נימא דמופלא סמוך לאיש הוא מה"ת לענין נדרים ושבועות זה דוקא לענין שבועה להבא דשבועתו שבועה ולא על שבועה לעבר כמש"כ בחיבור זה ואפי' על להבא אין הקטן בן עונש אם עבר על השבועה וכו א"כ כיון דקטן לאו בר שבועה הוא א"כ בלא"ה אין בודקין עכ"ל אבל לפי מה שבארתי אתי שפיר דשבועה זו בעיקרא לא באה לגבי סוטה אלא לאיים עליה ולא משום בירור ולא משום איסור וא"כ אף בקטנה יכולה לשבע בתור איום ומכש"כ אם נימא דקטנה הוי באיסורא אלא דלא הוי בת עונשין וכמש"כ האחרונים והארכתי בזה במק"א בוודאי א"ש, ועיין ברמב"ם פ"ח מה' גזילה ה' י"א שכתב נתן הכסף לאנשי משמר ומת קודם כפרה אין יורשי הגזלן יכולין להוציא מיד הכהנים וכו' ואפי' היה הגזלן קטן שאין מתנתו מתנה אין יורשי הגזלן יכולין להוציא מיד הכהנים עכ"ל, והקשו הא עיקר זל המבואר ברמב"ם אינו רק בנשבע לשקר וקטן לאו בר עונשין הוא על השבועה וא"כ לא שייך בזה כלל בקטן, וא"ל דמיירי במופלא הסמוך לאיש דשבועתו שבועה מה"ת מ"מ לדידן לא קיי"ל כר"ה דלוקה על שבועתו ואינו בר עונשין כלל ועיין בנחל יצחק חו"מ סי' ז' מה שהאריך ליישב עפ"י הנ"ל דקטן הוי בר כפרה לענין שבועות וגזל יעו"ש, ואף שעדיין יש להעיר שם דהרי בגזל הגר הוא לכפרה ואשם קרוי רחמנא לענין לילה כמו שמבואר שם וא"כ קטן לאו בר אתויי אשם הוא דאינו בר חיוב קרבן בשום חטא, ומצאתי שגם המנ"ח מצוה קכ"ט בדין שבועת הפקדון העיר על הרמז"ל הנ"ל מהל' גזילה בדין קטן יע"ש, ועכ"פ לקושיות המנ"ח גבי סוטה יש להעיר כנ"ל:
שם מש"כ בדף ג' ע"ב בתוס' ד"ה תלמוד לומר וכו', יש טעות הדפוס ובשגגה הדפוס תיבות „למחול על הקינו" וצריך למוחקו כי אינו שייך לכאן, עוד נשמטדברים אלו, ומה שתירצו התוס' דע"כ אית לן למימר דלאביי לא אצטריך קרא אלא היכי דמכחיש אע"ג דקינא לה ע"כ צע"ק מהא דאמרינן בשבועות ל"ב ע"א דאמר אביי גופיה הכל מודים בעד סוטה שחייב בעד טומאה דרחמנא הימניה דכתיב ועד אין בה כל שיש בה ע"כ לשון הגמרא, והרי בודאי אינו מכחישו שהרי תובעו אותו שיבוא ויעיד ואפ"ה לא למד הגמרא אלא מקרא דועד אין בה, ולפמש"כ בקרן אורה דהיכי דהיא מכחישתו אינו נאמן א"ש דשם הרי היא מכחישה לומר דאינה נטמאת וא"כ לולא הקרא אינה נאמנת, ויש לעיין: במה שהבאתי בדף ח' ע"ב בסוגיא דזקן ממרא בסנהדרין פ"ח, אדרכנא עוד מילתא במה שהערותי שם בדרך למודי במס' ב"מ דף מ"ח ע"א שם ברש"י ד"ה קאי באבל וכו' אבל מעות לא קני מדאורייתא ונפקא מינה לענין איסורא כגון אם קידש בו את האשה לרב"י הוי קידושין דמדאורייתא קניא ודידיה הוא לר"ל לא הוי קדושין עכ"ל ולפ"ז מאי דוחקא דגמ' בסנהדרין שם פ"ח ע"ב לאשכוחי מחלוקת הזקן ממרא על הסנהדרין בדיני ממונות ויוצא מזה דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת כגון דקא מפלגי בפלוגתא דשמואל ור"א אי שנים שדנו דיניהם דין עיי"ש ועיין פרש"י שם הלא יש לומר בד"מ היינו הך מחלוקת דמעות קונות דמשכחת לה בפשיטות נפ"מ לענין קדושין וכדכתב רש"י ז"ל בב"מ הנ"ל, וגם לר"ל הלא פליגי בזה תנאי ר"ש ורבנן אי מעות קונות או לא וצע"ק:
במה שכתבתי בדף ב' לבאר פי' המשניות להרמב"ם לענין הזמת העדות עיי"ש היטב, הנה נזדמן שוב לידי לעיין בספר אמרי בינה להגאון אב"ד דקאליש זצ"ל חלק שני על חו"מ ואתי לנגד עיני דבריו בדיני עדות סי' י"ח שהעיר על הקצה"ח שהבאתי מדברי הרמב"ם שהבאתי בפנים אף שכנראה יש גרסאות חלוקות ברמב"ם עיי"ש ובלח"מ ובפ"מ על הירושלמי ריש סוטה ושוב הביא דברי הפ"מ להרמב"ם שהבאתי ומסיים שמבואר בדבריו דלא שייך דין הזמה אלא בב' עדים ומתמה על זה בכל לשון של תימה הנאמרים אצלי בפנים קודם שעמדתי על טעותי, והגאון ז"ל נשאר בתימה על הרמב"ם ז"ל ונוראות נפלאתי האיך אחר הישוב לא עמד על פשטות הדברים כאשר הראתי לדעת בעזר החונן לאדם דעת, ואם בארזים נפלה שלהבת העלם דבר מה יעשה אזוב שבקור, כמוני תלמיד קטן מסובל עוד בחבילי טרדון ויסורי ירושלם תוב"א: מש"כ והבאתי בדף י"ז בשם השו"מ דהקשה בשם המהר"מ מינץ ז"ל ואני בחפשי לא מצאתי הנה בהזדמנות טובה בא אלי כי עם הספר מהר"ם מינץ נכרך גם ספר אחר ו„מי באר" שמו וכשפתחתי להסתכל בו, הבריקו לנגד עיני שם תשובת מהר"מ מינץ ז"ל הנ"ל להמחבר מי באר בענין הכחשה והזמה בדעת הרמב"ם ז"ל הידוע ושם הוא שהקשה המהר"מ מינץ הקושיא על הגמ' סוטה הנז' בשו"ת שו"מ וז"ל הברור דלדעת הרמב"ם מאי פריך הגמרא, אפי' אי נימא דיש לה עדים במה"י אין המים בודקין אותה ולכך העדים נאמנים ולא אמרינן הני סהדי שקרא נינהו מדלא בדקו אותה מי המרים עכ"ז קשה האיך נאמנים לאוסרה על בעלה ולהפסיד כתובתה, לפ"ד רוב הפוסקים דבעינן עדות שא"ל גבי עדות זנות, ואפי' בעדות ממון העלה הש"ך דבעינן עדות שאי"ל, והכא אם יתזמו העדים שאומרים שהיא טמאה מתכחיש גוף העדות שבוודאי הוא שקר אחר שלא בדקו אותה המים המרים עכ"ל, ושם הוא בסימן פ"ה והודות לההזדמנות בס"ד, ועיין שם: עיין בדף ט"ו שהבאתי דברי התורת חסד סי' מ"ד לענין דברי הירושלמי פ"ב דפסחים הנה יש להעיר עוד עליו, דכתב שם עוד וז"ל בסברא זו ניחא ג"כ מה שקשה לפ"ד הברכי יוסף ביור"ד סי' שכ"ז באשה שהפרישה חלתה והניחתה אצלה ובא העוף ואכלה שהיא מחויבת להפריש חלה פעם אחרת וכמש"כ בפ"ו מהל' ביכורים דרה"ג חייב באחריותו דכתיב ביה נתינה וכו' ולפ"ז ה"נ בחלה דכתיב תתנו תרומה לד' ולא הוי כדבר פרטי מחויבת להפריש פעם אחרת כדין רה"ג עכ"ד הברכ"י שם, ולפ"ז קשיא לכאורה במתניתין דפסחים (מ"ו) אמאי אמר ר"י לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בב"י ולמה לא יעבור עליו בב"י משום שחייב באחריותו אפי' באחריות אונסין עד שתבא ליד כהן לפ"ד הברכ"י הנ"ל, ולפי"ד ניחא דלא דמי חיוב אחריות שמחמת חיוב המצוה לחיוב אחריות של תשלימין מאדם לחבירו שיוצא בדיינים דהא דגלי קרא לענין ב"י דגול"מ כמ"ד, היינו דוקא בחיוב תשלומין שבין אדם לחבירו ולא גו"מ לממון שבא רק מחמת קיום המצוה וכנ"ל, הנה הרגיש בזה לומר דדוקא במאי דגלי קרא לענין ב"י י"ל האי חילוק, אבל לר"ש דס"ל בעלמא גול"מ כמ"ד ליכא למימר חילוק זה וכן מפרש שם עפ"י הירושלמי דפ"ב דפסחים הנ"ל יע"ש.
ולכאורה היה י"ל כן גם לר"ש דדוקא בחיוב אחריות שמקבל עליו חיובו בזה הוי גול"מ כמ"ד, אבל חיוב אחריות שבא מעצמו עליו מחמת קיום המצוה לא, אבל לזה מצאתי סתירה מפורשת מגמרא דב"מ (דף נ"ח ע"א) דמשני ר' יוחנן הא מני (דתנן בני העיר ששלחו שקליהן ונגנבווכו' נשבעין בני העיר או הגזברין) ר"ש הוא דאמר קדשים שחייב באחריותן יש להם אונאה ונשבעין עליהן ע"כ.
ופרש"י דה"נ חייבים כל בני העיר לשקול אחרים תחתיהן ע"כ. והלא אחריות זו היא רק מצד קיום המצוה של נתינת השקל.
ולא מצד קבלתו. וא"כ האיך מדמי לה לחיוב אחריות דקדשים דבא עליו מצד חיוב קבלתו.
א"ו מוכרח משם דלא שנא וב"כ וב"כ הוי חיוב כזה חיוב חזק עד שנחשוב אותי לגול"מ דכמ"ד אליבי' דר"ש אלא דלרבנן דמצד ריבו' אתי עליה ע"ז יש לחלק בין חיוב אחריות דתשלומין מצד חיובו שבין אדם למקום ובין חיוב אחריות של חיובו מצד המצוה כנ"ל והנה לכאורה היה אפ"ל לעיקר קושית התו"ח על הברכ"י דשאני התם בחלה דחמץ דאסור בהנאה הוא והאיך שייך חיוב אחריות עליי.
אך אחה"ז מצאתי גם להגאון רי"א ז"ל בספרו אבי הנחל דרוש ל"א שהביא ג"כ הברכ"י והקשה עליו מפסחים כנ"ל ומסיים וכ"ת משום דחמץ א"ה א"כ איני שייך בזה אחריות דז"א דכל שהוא מחמת איסור חמץ אעפ"כ מחיוב באחריות דשני דברים וכו' ועשאו הכתוב כאילו ברשותו דהא אי אמרינן טובת הנאה ממון נמי קשה דאיך שייך ש"ה הא הוי א"ה, א"ו דאסור הנאה משום איסור חמץ ע"כ חייב בב"י עכ"ל יע"ש מש"כ בזה: מש"כ בדף ג' (מדפי הספר) להקשות על דברי תוס' סנהדרין פ"ח ע"א דדבריהם הם נגד מסקנת הגמ' בסוטה כ"ה דלאחר סתירה אינו יכול למחול.
ראיתי כעת דדבריהם ז"ל ערוכים לפי שיטת הירושלמי שם פ"ח דסנהדרין דגרסינן התם אר"י סח לי זעירא משום אנשי ירושלם שלשה הן שאם בקשו למחול מוחלין ואלו הן סוטה ובן סורר ומורה וזקן ממרא עפ"י ב"ד, סוטה ולא מתניתא היא שבעלה אינו רוצה להשקותה סברין מימר עד שלא נכתבה המגילה אתא מימר אפי' משנכתבה המגילה אבל אם נמחקה המגילה לא בדא עכ"ל הירושלמי וכנראה דברי התוס' לקוחים מכאן.
אך מהירושלמי סוף פ"ב דסוטה הל' ו' הובא בתוס' י"ח ע"ב ד"ה מהו משמע דלאחר סתירה אינו יכול למחול דקאמר ר' ינאי פשיטא שאדם מוחל קינויו גירש כמו שמחל היך עבידא קינא לה ונתגרשה וכו' אבל אם קינא לה ונסתרה וידע בה וגירשה והחזירה וכו' יע"ש בפ"מ וק"ע דפשיטא להו דאחר סתירה א"י למחול וצ"ע ודברי הירושלמי שם בלא"ה צריכין פירוש ואדרבה אי נימא דאחר סתירה יכול למחול יש לפרש שפיר דברי הירושלמי דקבעי אם גירסה אחר סתירה מקרי מחילה יע"ש ושוב ראיתי בעז"ה בשירי קרבן כ דהקשה באמת דמאי מספקא ליה פשיטא שאינה ניתרת בשתיה זו וכו' וכתב די"ל שסובר אף לאחר סתירה נמי יכול למחול ואיכא בבבלי פרק הארוסה מאן דסובר הכי ומספקא ליה אם גירש כמו שמחל אף לאחר סתירה עכ"ל וברוך שכוונתי.
ונעלם ממני הירושלמי דסנהדרין הנ"ל ועדיין צ"ע. והנה אני כתבתי זה כמה שנים על דברת המנ"ח במצוה שס"ה בדין הג' מהנשים שאינן שותיות היכי דאם הבעל אינו רוצה להשקותה וכתב לחקור ובבעל שאינו רוצה להשקותה אינו מבואר דין זה נראה דאפי' אחר מחיקת המגילה הברירה בידו ואלו היה חלוק בין קודם לאחר המחיקה היה מבואר החלוק וכו' יע"ש וכתבתי אז לפני שש שנים שפלא שנעלם ממנו תוס' בסנהדרין פ"ח ע"א דדוקא קידם שנמחקה המגילה אבל לאחר שנמחקה המגילה לא וכמו באשה יעש"ה.
והיה בדעתי לדמותו מחילת הבעל של הקינוי. כמו אם אמר שאינו רוצה להשקותה דהוא ג"כ מטעם מחילת הקינוי.
ושוב מחקתי זה דמאי ענין אמירת הבעל שאינו רוצה להשקותה. דהוא רק בדין השתיה אבל נשארה עליו בכל חומר האיסור סוטה, משא"כ בהבעל שמחל על קינויו דמעקר לגמרי האיסור דלת כאן דין קינוי וכן היה האמת אצלי.
וכעת ראיתי שנבואה נזרקה לפי לכוון לדברי הירושלמי. דסנהדרין הנ"ל שבאמת למד דין מחילת הבעל.
מהא דאמרינן דיכול לומר איני רוצה להשקותה. שפריך ולא מתניתא היא שבעלה אינו רוצה להשקותה וכנ"ל.
ובאמת צריך עיון דמאי ענין זה לזה וכנ"ל דשם נשארה באיסורא ואינו מעכב רק הבירור של השתיה וצ"ע אח"ז רב מצאתי בספר עמק יהושע סי' י"ג בדיני לולב שהביא שם לענינו דברי הירושלמי סנהררין הנ"ל לענין שיוכלו למחול אחר סתירה. ותמה על הירושלמי כנ"ל דמאי פריך מבעלה אינו רוצה להשקותה יוע"ש ונשאר בצ"ע והביא גם הירושלמי דסוטה הנ"ל וט"ס בדבריו שכתב ספ"ה וצ"ל ספ"ב ולא הרגיש במש"כ מזה כנ"ל.
גם לא הביא התוס' דסנהדרין שהבאתי וכן מצאתי שוב בספרו של הגאון האמיתי הנ"ל בנחלת יהושע סי' כ"ו שהזכיר ג"כ הקושיא על הירושלמי סנהדרין הנ"ל בעמק"י ושם טרח להציל בדברים דחוקים יע"ש אריכות] ויצא לנו גם זה דדינו של המנ"ח הנ"ל מבואר בירושלמי סנהדרין הנ"ל דדוקא עד שלא נכתבה המגילה ואית מימר עד שנא נמחקה המגילה אבל בשנמחקה המגילה לא בדא, דא"י לומר שאיני רוצה להשקותה וכהתוס' סנהדרין הנ"ל שמבואר דלקוחים הם מדברי הירושלמי דסנהדרין הנ"ל ואין להאריך עוד:בדף ה' אחר שהארכתי בקושית הגרעק"א ז"ל בדין עוברת על דת מסתירה צ"ל ובזה ניחא נמי מה שהקשה בשירי קרבן על הירושלמי הל' א' דקאמר דרבי יהושע כב"ה דאפילו הקדיחה תבשילו יכול לגרשה והקשה דאף כב"ש אתיא דאין לך דבר מכוער יותר מסתירה אחר הקינוי שכבר עברה על דת משה ומודי ב"ש בשיש עדים בדבר כיעור שיכול לגרשה א"כ ר"י דאית ליה דמשקה עפ"י שנים לדידיה וודאי הקינוי רשות אפילו לב"ש דכיון דא"י להשקותה אלא ע"י שני עדי סתירה תו לא צריך קינוי לגרשה יע"ש ולפמש"כ א"ש.
ועיין גם בנחלת יהושע סי' כ"ו שהזכרתי לעיל יע"ש: ובדברי הב"ח שהבאתי שכחתי לרשום דבאמת כדבריו פרש"י בקדושין דף פ"א ע"ב ד"ה ודר עם אמו משום דלא תקיף יצריה עליהו דאהני ביה אנשי כנה"ג דלא מגרי בקרובתיה וכו' יע"ש וצ"ע מהירושלמי שהזכרתי להקשות על הב"ח יקשה גם זה דמשמע דמקרא ילפינן לה דמותר להתיחד ולא משום האי טעמא, שו"מ בשירי קרבן בירושלמי כאן דהביא פרש"י בקדושין והקשה על זה כן כנ"ל ומסיים והא דאמרינן דאהני דלא מגרי בקרובתייהו, היינו בשאר עריות חוץ מאמו ובתו ע"כ: ובמה שפרשתי שם בד"ה בירושלמי דנכנסה לפלטיא ביום וכו', ראיתי בשירי קרבן שמפרש פירוש זר וז"ל עודנ"ל לפרש דר"י בר"ב אמר דאם נכנס עמו לבה"כ בעוד שלא בא אדם לשם ה"ז סתירה וא"ר מנא דאם נכנסו בזאח"ז לא הוי סתירה ור' אבין אמר אפי' בזא"ז הוי סתירה דאע"ג דא"ל דמקרה הוא שנכנסו לב"ה להתפלל מ"מ הוי רגלים לדבר ובתוס' דף כ"ח ע"ב בד"ה מכאן וכו' משמע דמפרשים דמ"מ יש רגלים לדבר כשנכנסו לפלטיא ע"ש ולא נהירא דודאי סתירה היא כשנכנסו לחורבה ביום וכו', עכ"ל והנה המעיין בתוס' שם יראה דלא משמע מידי שם בפירוש דבר זה אלא דהתוס' התחילו להעתיק הירושלמי מתיבות אלו ואין ענינם אלא להביא ההיא דשאלו לבן זומא וכו' יע"ש: שם ואגב ראיתי שם במרה"פ ד"ה רבי יוסי בעי וכו' וכן מה דסיים שם עוד ראיה לפסק הרמב"ם מפ"ב דכריתות תנן חמשה וכו' ונפלאתי מאד דמה ראי' הוא זו וכו' ע"כ וכבר הקדימו בזה מרן המל"מ ז"ל בפ"א מהל' סוטה והב"י עצמו בבדק הבית כבר צוה למחוק זה יע"ש במל"מ, ולחנם טרח הח"ס ז"ל בחלק אהע"ז ח"ב סי' ק"כ כמדומה ליישב עיי"ש, ומה שתרצתי ההיא דאמרה חנה אלך ואסתתר, מצאתי גם בח"ס סי' ק"ב מחאהע"ז שהוא ז"ל בנה יסוד ראיה להרמב"ם דאף ממי שמותר להתיחד יש קינוי מאגדה זו דחנה דאל"ה קשה היאך תעבור על איסור יחוד יע"ש ואינו מוכרח לפי מה שבארתי בפנים ועיין במראה הפנים בירושלמי פ"ג בד"ה שאם היתה עקרה נפקדת שמיישב על דרך זו קושית התוס' בדף כ"ו ע"א דלר"י נמי לימא ליה לנפשיה יסתרו כל יולדות בצער וילדו ברווח יע"ש ובדרך זה דרך בס' מנחה חדשה פ' נשא, אך העיר שם בכל המקומות האלו מאיסור גרם מחיקת השם יע"ש ובדבר זה צ"ע לעת הפנאי אי"ה: על מש"כ בדף ו' בשם המשל"מ ותוס' שאנץ בהא דבעי רב ששת להוכיח שאם יש עדים במדה"י וכו' מדתנן או שבאו עדים דאתי אימת וכו' אלא בתר דשתאי וכו' ומאי קושיא, דילמא משום שאינו מנוקה מעון הוא כמש"כ הרמב"ם יע"ש מצאתי כעת בספר בנין אריאל להגאון מהר"ש מאמשטרדם זצ"ל על התורה בפרשת נשא שכתב דאדרבה מסוגיא זו הוציא הרמב"ם את שלו דקשיא ליה אדר"ש היכי מצינו לאכחושי סהדי דילמא בא עליה בדרך וכמש"כ הרב המל"מ וי"ל.
דקשיתי' משנה יתירה דאתי לאשמיענן חידוש דאפילו כי ליכא למיתלי כלל בעון דבעל כגון שאיש ההוא היה לו אשה אחרת והשקה גם אותה ובדקוה המים וא"כ אין לתלות העון ב ואפ"ה או האשה שלא בדקוה המים ובאו עדים ואמרו שטמאה היא פסולה מלאכול בתרומה ולא אמרינן סהדי שקרי נינהו אע"ג דאיהו וודאי מנוקה מעון, וצ"ל משום דרב ששת, ומינה מוכח דאיזה ביאה אסורה שעבר עליה מיחשב איני מנוקה מעון דאל"כ אכתי מאי דייק נימא שבא עליה בדרך אפ"ה בדקוה המים לאשתו האחרת שלא עשה עמה איסור אלא ע"כ כדעת הרמב"ם ודו"ק עכ"ל ודפח"ח אלא שיש עדיין לשדות נרגא דהרי אין משקין שתי סוטות כאחת וגם להעמידם בעזרה אסור ומכש"כ בבעל אחד ועיין לעיל דף ח' ובחידושי.
וא"כ ע"כ היה זו ששתתה קודם ובדקוה המים. שלא עשה עדיין העבירה אבל בזו האחרונה חיישינן שוב שמא בא עליה אחר ההשקאות הראשונה ולכך לא בדקוה המים.
ועיין בראש יוסף חולין (די"א) שכתב ג"כ כה"ג יע"ש, ויש לעיין: לענין מה שכתבתי בדף ל"ו ע"ב ע"ד פריצת התלבושת. נשמט להביא הראיה החותכת האיך שנהגו אבותינו ואבות אבותינו בחיי הצניעות והכשרות בזמן חכמי התלמוד.
אשר עד שהכריע אופן התנהגות מוסרית זה להלכה למעשה בענין דיני ממונות. והוא גמרא ערוכה אשר תינוקת של בית רבןהלומדים פרק בשור שנגח את הפרה יודעים אותה דשם בדף מ"ח ע"א אמרינן ומ"ש מהאשה שנכנסה לטחון חטין אצל בעה"ב שלא ברשות וכו' הא ברשות פטור אמרי לטחון חטים כיון דלא בעי' צניעותא מידי לא בעי' מסלקי מרוותא דחצר נפשייהו ועליה דידיה רמי נטירותא אבל למיפא כיון דבעי צניעותא –ופרש"י צניעותא „שמגלה זרועותיה" –מרווחא דחצר מסלקי נפשייהו הלכך עלה דידה רמי' נטירותא עכ"ל, ולשון הזהב של הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' נזקי ממון דין י"ד ומעשה באשה שנכנסה לאפות בתנור בבית שכנותיה והניחוה ונתעלמו כדי שלא יביטו בה בעת לישתה ואפיתה וכו' עכ"ל וכמדומה שאין מן הצורך להעיר מכאן עד כמה הגיע מצב המוסרי והצניעות בחיי המון בית ישראל בזמן רבא אף גם הני נשי דמחוזא, באופן היותר נעלה: במש"כ בדף ז' אודות הרמב"ם שאין אדם נהרג עפ"י עצמו מצאתי כתוב אצלי במק"א דבעיקר דברי הרמב"ם שאין אדם נהרג עפ"י עצמו מצאתי תוספתא ערוכה בסנהדרין פ"ח דר"י בר"י אמר כך שאם הודה מעצמו פטור עיי"ש וכן כתב שם בחסדי דוד ובהגהות מצפה שמואל (בדפוס ווילנא):
לדף ו' ע"ב דמקשה הגמ' על ר"ש בסוטה שיש לה עדים במדה"י אין המים בודקין אותה, מהא דתנן שבאו לה עדים שהיא טמאה מנחתה נשרפת ונימא תגלי מילתא למפרע דכי קדיש מעיקרא בטעות קדיש ותיפוק לחולין יע"ש והנה יש להקשות לשיטת השיך בחו"מ סי' ל"ד ס"ק ל"ג דבפסול מחמת עבירה ל"ב תחילתו וסופו בכשרות א"כ הלא משכחת לה שהיו העדים פסולים מחמת עבירה וע"כ הוי כאין לה עדים והמנחה נתקדש ואח"כ עשו תשובה והעידו וזה אין להקשות דלוקמי דמיירי בהיו העדים קרובים ועכשיו נתרחקו, דבלא"ה קרובים נאמנים להעיד שנטמאה שלא תשתה, אמנם מפסולין שגם בסוטה אינם נאמנים עיין רמב"ם פ"א מסוטה קשיא דלוקמי בכה"ג, עיין בשו"ת בית יצחק חיור"ד בהגהות ומפתחות לסי' קנ"ז, דהקשה זאת והנה הפסולין בעדות סוטה היא כדמשמע מדברי הרמב"ם שם הוא פסולי עדית בעבירה מד"ת וכן גזלן ד"ת כדאיתא בר"ה (כ"ב) ועיין שם בט"א, ויש לתרץ קצת עם דברי הח"ס חחו"מ סי' ל"ו שכתב דמדברי הש"ך נראה שלא אמרו להכשיר אלא בפסול עבירה שאינו חמס וחמוד ממון אבל בפסול חמס לא אמרו ותרי טעמא איכא בדבר חדא דהכא בידו כל שעה לשוב בתשובה ואפילו בהרהור תשובה סגי משא"כ בפסול דחמס צריך שיחזור הגזילה וה"ל מחוסר מעשה וכו' עיי"ש הנה לפי חילוק זה א"כ בפסול מחמת גזלנות גם הש"ך מודה שפסול, אלא בפסול מחמת עבירה דאורייתא, דמכשיר הש"ך, יש לומר דכיון דהטעם הוא רלא נקרא תחילתו בפסלות משום דבידו כל שעה לשוב בתשובה, א"כ נראה דבכה"ג מקרי נמי שיש לה עדים במדה"י והמנחה לא קדשה כלל כיון שבכל שעה הם ראויים להעיד וכשם שפסול זה אינו מעכב מלהיות נקרא תחילתו בפסול, ה"נ אינו מעכב מלהיות נקראים ראויים להעיד, ושוב אין המים בודקין אותה דגם על זה נאמר תגלי מילתא למפרע ודו"ק, אך לחילוק השני שכתב שם הח"ס דבפסול מחמת חמס כתיב אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס הרי הכתוב קראו עד אלא שנקרא עד חמס א"כ הו"ל תחילתו בפסלות משא"כ פסול בשאר עבירות נפקא לן אל תשת רשע עד א"כ הכתוב אומר שלא יעשה אותו עד כלל וא"כ כשיחזור בתשובה הוא דנעשה עד וה"ל תחילתו בכשרות את"ד, לפ"ז יקשה שוב דבוודאי מתחלה קדיש המנחה כיון דליכא כאן עד כלל, אבל חילוק זה לא מסתבר לענ"ד דמנלן בסכינא חריפא למפסק קראי דשניהם אין שם עד עליהם וכן משמע באר היטב בט"א ר"ה שם בד"ה הא אשה כשרה לה יע"ש ובוודאי יפסול בצירוף משא"כ אשה וקטן כמש"פ התומים סי' ל"ח כדפריך נרבע יציל עיי"ש, וע"כ דלענין דיני עדות שם עד עליו אלא דמ"מ ס"ל להש"ך דאין פסול זה מעכב בעיקר העדות וכסברא הראשונה שכתב הח"ס, וממילא מחוורין שמעתין ודו"ק וראה בתומים סי' פ"ב בקיצור כללי מיגו אות ח"י בענין שתפסו מתוך תשובת הרא"ש כלל ס"ו דאפילו במקום עדים פסולין לא אמרינן מיגו ורצה לחלק דכי אמרו הרא"ש במקום קרובים דאין העדים משקרים, אבל בפסולים מחמת עבירה וכל כיוצא בהם דנפסלו מחמת חשש דמשקרים א"כ בזה אין שם ללב להכחישן כי בזה לא יהי' נחשד בעיני הבריות וכו' יע"ש שו"ר שכבר העיר בזה בהגהות מלא הרועים כאן אלא שהוא הקשה על קרובים בנשותיהם וצ"ע דהלא קרוב כשר גם קרובים עדים כשרים וכן מצאתי עכשו בספר תורת הקנאות שמביאו וכך כתב יע"ש והעיר מהא דתחילתן וסופן בכשרות.
ולא העיר יותר כקושית הבי"צ הנ"ל: במה שכתבתי בדף מ"ד בשם היעב"ץ והעיון יעקב דלמ"ד קדושה ראשונה ק"ל וקלע"ל ס"ל כמ"ד ארון נגנז ולא גלה לבבל יש ליישב בזה דברי התוספתא במכילתין ריש פ' י"ג דתניא משנבנה בית ראשון נגנז אוהל מועד וכו' לא היתה צריכה שמן המשחה שקדושה הראשונה ק"ל וקלע"ל ע"כ ופירשו המפרשי דקאי עלהכלים ומנורה ושלחן שעשה משה יע"ש ואין פירושם משביע רצון דמה"ת לומר דבעי משיחה מחדש וגם לענין הכלים לא שמענו דבר זה דק"ר ק"ל או לא קלע"ל ועיין שבועות ט"ז, אבל לולא דמסתפינא הוי אמינא דזה קאי על הלכה ב' שם דתניא משנגנז ארון נגנז עמו צנצנת המן וכו' מה ראה וכו' מיד גנזו יע"ש, ועל זה שייך הא דלעיל דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לע"ל, פירוש ולכך הוצרך לגונזו כדי שיהי' הקדושה נמשכת לעולם וכמש"כ האחרונים הנ"ל: בזה שהקשיתי דף נ"א ע"ב מהא דערכין דף ז' יע"ש ממהירת הדפוס נשמט הראיה שהבאתי לדברי אלה מדברי התוס' דלקמן כ"ו ע"א ד"ה מעוברת עצמו דרש"י פירש ולא אמרינן דלא ליקטליה לולד ותימה אמאי אית לן למיקטליה מה איכפת לן נמתין עד שתלד הא תנן בפ"ק דערכין האשה היוצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד והתם גזה"כ הוא ומתו גם שניהם לרבות את הילד והתם משמע טעמא דרבי קרא הא לא רבי קרא לא קטליני' ליה משום ממוניה דבעל הוא וכו' עכ"ל ודע דעל מה שהביא הרמ"א בחו"מ סי' צ"ו סוף ס"ו די"א דאין משביעין האשה כשהיא מעוברת דהא מוציאין אותה מבה"כ כשהיו נותנין חרם עכ"ל, העיר באו"ת שם ס"ק י"ט דדין זה אין לו שורש כלל דכל דין שבועה מסוטה ילפינן ובסוטה משקין המעוברת ולא ממתינין עד שתלד עכ"ל וכן כתב בס' קובץ על הרמב"ם הל' סוטה (פ"ד דין י"ז) ועיין בפ"ת שם בשם הח"ס תחו"מ ס' ע"ז דברי התלמיד ודברי הרב יע"ש ולקמן שם נעיר בזה אי"ה, ועיין בנחל יצחק סי' צ"ו שם שמדחה דברי הרב ח"ס עיי"ש, ולפמש"כ לעיל דשבועת סוטה ל"ד לשאר שבועות שקר שמוציא ממון עיי"ש והראיה דזכות תולה בסוטה ולא כן בשאר שבועות שקר א"כ יש לחלק בפשיטות דאין הסכנה מבוררת דהלא זכות תולה לה ואפשר גם זכות העבור תילה לה משא"כ בשאר שבועות דנפרעין ממנו לאלתר אין להשביעה ויכול להמתין, ועוד י"ל דבסוטה דהקינו היה בעוד היתה מעוברת איהי דאפסידה אנפשה, אבל בעלמא שתשבע על החוב שנתחייבה מקודם ובכה"ג מיירי הרמ"א, לא משביענן אבל במקום שנתחייבה לאתר שנתעברה, י"ל היא וולדה נתחייבו ולקיים דברי התומים דאין חוששין לדין זה:
במה שהבאתי בדף מ"ט ע"א בהג"ה בשם אאמו"ר הגאון זצ"ל והבאתי ע"ז דברי המל"מ והחו"ד והבא"י יע"ש, –מצאתי כעת באמרי בינה דיני קנינים ס' י"א ד"ה וראיתי שמדבר בדין זה של המשל"מ יע"ש באריכות, ובגמר דבריו רצה לחדש דהא דהלוה קונה ההלואה אף דקונה במשיכה מ"מ היינו דוקא בהלואה דהיתרא אבל בהלואה דאיסורא כגון שהלוה על ריבית בזה לא קנה במשיכה ועדיין ברשות בעלים לחזור, ואם נאמר כן יל"ק קושית הקצה"ח סי' ל"ח לר"ל דסובר חייבי מלקות שוגגין פטור מתשלומין שטר שיש בו ריבית אמאי גובה את הקרן הא הלוה עובר על לאו דלא תשימון ויהי' פטור מתשלומין ואף אם איתא בעין מ"מ מלוה להוצאה ניתנה עיי"ש ולמה שכתבתי לא קנה הלוה המעות כ"ז שהוא בעין דמשיכה כה לא מהני במקום שעושה איסור: מה שהקשיתי בדף הראשון בהיא שוגגת והוא מזיד דאסורה לו מסנהדרין (מ"א) יע"ש הראני כבוד ידידי הרב הגאון רי"מ הורוויץ שגם הוא כוון לקושיא זו בספרו גידולי ציון, וכן במה שכתבתי בדף מ"א מ"ב בענין קבלת גרים בזה"ז מאו"ה היושבים באיטליע עיי"ש דיבר ג"כ קצת מזה בספרו הנ"ל סי' מ' ועיי"ש ועיין היטב במה שכתבתי ותבין:
במה שהבאתי (בדף י"ז ע"א) התוספתא דסוטה ה"ב דקתני בה דנטמאת מנחתה תעובר צורתה ותצא לבית השריפה עיי"ש ראיתי אחז"ר שאתי לידי הגהות וחידושי ספר קובץ להרמב"ם סדר נשים (שאינו בנמצא) וראיתי בפ"ד דין י"ד שהביא התוספתא על דברי הרמב"ם שם אבל לא העיר בה כלום, והנה גם לאידך גיסא קשה דתנן לקמן כ"ב ואלו שמנחותיהן נשרפות האומרת טמאה אני ואומרת אינה שותה וכו' אמאי לא קתני הכא דטעון עיבור צורה כיון דהוי חזי להקרבה ופסולו מחמת בעלים הוא וטעון עיבור צורה ע ועיין במנחות (נ' ע"ב) דקאמר בשלמא ראשון חזי להקרבה וכו' יעש"ה, –שוב העיר פני המזרח ששלח לי ספרו עולת שלמה כבוד המחבר ה"ה הרב הגאון הגביר המפורסם רבי שלמה זלמן ליפשיטץ זצ"ל מהורדנא חיבור יקר ונעלה לסדר קדשים ומצאתי זה לא כבר שם במנחות דף (נ' ע"ב) שהקשה כזה ההערה השניה הנ"ל וכתב ע"ז וז"ל דבפסחים דף ע"ג איתא שחטו ונודע שמשכו הבעלים את ידם ישרף מיד והקשו שם התוד"ה בדם וכו' אמאי ישרף מיד הא פסולי בבעלים הוא וטעון עי"צ ותירצו דמיירי שמשכו הבעלים קודם שחיטה דחשיב פסולו בגופו ומעתה א"ש בסוטה דכל הני פסולי דחשיב התם אירעו קודם קמיצה שהוא במקום שחיטה והוי פסולו בגופו אבל מנחת חביתין דאין בהם קמיצה הוי קידוש כלי דידה במקום קמיצה כמש"כ התוס' לעיל דף כ"ו ד"ה חלא וכו' וטעון עי"צ דהוי בפסולו בעלים, אך ק"ל דבסוטה דף ו' דאיתא קרבהקומץ ולא הספיק להקריבו עד שמת הוא או היא הרי היא ככל המנחות ותשרף ואמאי הא כיון דמתו אחר קמיצה הוי כמו לאחר שחיטה ופסולו בבעלים הוא וטעון עי"צ?
עכ"ל ונשאר בצ"ע, אלא שי"ל דבאמת בכאן אין הכרח ויש לומר דאין ה"נ דבעינן נמי עי"צ, ואדרבה בזה יש ליישב קושית התוס' לקמן (כ"ב ע"ב) ד"ה אלו שמנחותיהן נשרפת תימה אמאי לא חשיב נמי מת הוא או שמתה היא דאמרינן בפ"ק דנשרפת וליכא למימר דוקא היינו לאחר שקידש הקומץ כדתניא לעיל אבל הכא לא חשיב אלא הנשרפת משקדשה בכלי וכו' יע"ש, ולמש"כ אתי שפיר דלכך לא תני בהדדי משום דבמשנה שם אינו טעון עי"צ דקודם קמיצה הוי פסולו בגופו, אבל התם במתה היא או הוא אחר קידוש הקומץ, באמת טעון עי"ל ודין שריפה שלו משונה מדין דשריפה דמשנה שם, והא שכתבו התוס' דה"ה משקידשו בכלי נמי דנשרפת י"ל דאין ה"נ דבכה"ג דהוי פסולו בגופו אין טעון עיבור צורה, וכיון שהוי בכאן חילוקי דינים לענין עי"צ, לכך לא כייל לה בהדי דתנן התם דפשיטא בהני דלא טעין עי"צ ונשרפת מיד, והתוספתא היה בהעלם עין מבעל עולת שלמה ולכך לא הרגיש ביותר דבאמת על נטמא נמי בעי בתוספתא עיבור צורה דלא כמו שרצה לדייק מתחלה „ומשמע התם דנשרפת מיד דומיא דנטמא המנחה דקתני התם מדלא קתני דטעון עיבור צורה" –אגב ראיתי נמי שם דף כ"ו ע"ב על הגמרא דקאמר מכלל דר"א ור"ש לא בעי מתן כלי וכו' הקשה הגה"מ ז"ל הנ"ל וז"ל ק"ל בסוטה דף ו' קתני קידש הקומץ של מנחת סוטה ולא הספיק להקרבו עד שמת ישרף ופרש"י שם שהקומץ טעון קידוש כלי עיי"ש וע"כ ר"ש היא דס"ל שם (די"ט) מקריב מנחתה אח"כ משקה דלרבנן דס"ל משקה ואח"כ מקריב אין נ"מ זה שמת ועיין בפרש"י ד"ה שמת הוא ור"ס הא ס"ל לא בעי קידוש כלי, ומכאן ראיה למש"כ לעיל דהא דלר"ש לא בעי קידוש כלי משום דידו ככלי שרת דמי ונתקדש הקומץ בידו כדאמרינן ביומא דמ"ח בקטורת ושפיר קאמר קדש הקומץ וכו' דבשעה שקמצו נתקדש הקומץ בידו עכ"ל הנה ההנחה שהניח דדוקא ר"ש היא ולא רבנן היא הנחה סוברת כמובן דפעולת ההשקאה נעשה בעת ההקרבה וגם רבנן הלא משכחת לה דמודים הם בהקריב מנחתה ואח"כ משקה שהיא כשר, והראיה החותכת היא הרמב"ם ז"ל ופסק בפ"ג דין ט"ו דמשקה אותה ואח"כ מקריב כת"ק עיי"ש, ובפ"ד דין י"ד הביא הך דינא שמת הוא או שמתה היא הרי המנחה כולה נשרפת ובזה מדוקדק שהקדים מקודם הרמב"ם הקריב את מנחתה ואח"כ השקה כשרה לומר דדין זה אתיא אף כרבנן וקצרתי:
מה שכתבתי לענין הלבנת פנים אי צריך למסור נפשו על זה כדעת התוס', ראיתי עכשו בשו"ת בנין ציון ח"ר סי' קע"א קע"ב קע"ג משא ומתן ארוך בענין הזה והביא דברי התוס' דשמעתין וכן מתרץ קושיתם כתירוץ השני שכתבתי וכן מרמז לדברי השערי תשובה לרבינו יונה ז"ל וברוך שכוונתי, וכן הביא שם בשם ספר תיבת גומא חקירה ה' יע"ש שמסיק להלכה דמחויב למסור עצמו למיתה ולא יביישו יע"ש ובס' קע"ג ועדיין צ"ע, מדברי הפ"י והעי"ק ועל גביהם הרמב"ם ז"ל: במש"כ בדף מ"ט ע"א לענין קלבדר"מ –יש להוסיף דל"ד למחתרת דאין הב"ד אומרים להיפוך ומצוה הוא טל כל אדם, אבל הכא אין הב"ד מורים כן ומורים להיפוך, דהלכה ואין מורים כן, –כן יעיין בענין זה בשו"ת עונג יו"ט סי' כ"ד לענין מפקיד חמץ בפסח דנימא קלבדר"מ יע"ש שאינו מביא דברי הקצה"ח וקצרתי כי אין מקומו כאן: הערה בפירוש הירושלמי בירושלמי סוטה פ"ק סוף הלכה ב' אמרינן צרת סוטה למה היא אסורה רבי יוחנן אמר מריח ערוה נגעו בה, רב אמר מפני שכתוב בה טומאה כעריות עכ"ל, ויש לעיין במאי פליגי ולכאורה דמיין אהדדי ולמה לא פריך מה נפיק מבינהון, כדפריך האי תלמודא בכמה דוכתי, והפ"מ והק"ע לא עמדו כלל בזה, וא"ל דאיכא בינייהו ספק סוטה דלרב דוקא סוטה וודאי טומאה כתיב בה אבל ספק סוטה לא כדמבואר ביבמות שם (די"א) אמינא לך אנא סוטה ודאי ואת אמרת לי ספק סוטה, ובעי חליצה כדמפורש במשנה, ואם מת חולצת ולא מתיבמת דאיך יחלוק ר"י על המשנה דאם מת חולצת ולא מתיבמת ואפשר דפליגי בזה דלרב אינה צריכה חליצה כלל כמבואר בדברי התוס' דף י' ובדברי הראשונים ביבמות שם די"א עיין רא"ש ורשב"א ונומק"י אבל לרבי יוחנן דרק „מריח ערוה" נגעו בה לענין יבום מ"מ צריכה חליצה וכדעת הראב"ד דס"ל דסוגיא דסוטה פליג על סוגיא דיבמות עיי"ש ברא"ש יבמות, ולרבי יוחנן ס"ל כן באמת להלכה דצריכה חליצה, וסיוע לדעת הראב"ד ז"ל כד"נ: ובעזרת הוא אחד ואין שני נתחיל לכתוב חידושי פרק שני.
ומה ששגיתי כבר על האמת יעמידנידף י"ד ע"א במשנה וזו אינה טעינה לא שמן ולא לבונה ועיין מש"כ לעיל דף י"ז על התוספתא דטעון עי"צ ומש"כ לעל מזה, והנה שוב כשהגיע לידי הספר מנחת קנאות ששלח לי כבוד הגאון המחבר שליט"א, ראיתי שכאן במשנה הביא בשם הפנים יפית עה"ת בפ' נשא שכתב בזה"ל ונראה די"ל משום זה הטעם כתיב לא יצוק עליה שמן משום דיש לחוש שתעלים את טומאתה מחמת נדות או שתטמא את עצמה למת, וכיון שיתן הכהן את מנחתה על כפיה תטמא את הכלי ואת מנחה במשא וכו' לכך הוצרך ליקח קמח שלא הוכשר שאינו מק"ט לכך לא יכול ליצוק עליו שמן שלא יתכשר וכו' יע"ש והעיר עליו המחבר יש לתמוה דהא מנחת חוטא נמי לא בעי שמן ולבונה (א"י מאי בעי בזה וכי הדדי כתיבן וקרינן) ובמנחות דף ד אמרינן מנחת חוטא מגבלה במים והיא כשרה דמאי חריבה משמן יעי"ש א"כ גם במנחת סוטה נותן לתוכה מים ה"כ אכתי הוכשרה המנחה במים מה יועיל מה שאיני נותן לתוכה שמן ע"כ ולא העיר מכל דבורי התוס' שהבאתי בפנים לעיל, ועכנ"ל או כמו שכתבתי משום דגם מים שבעזרה אינו מכשיר, או כמו שהבית המחבר שם דברי הרמב"ם (פי"א מהל' מעה"ק הי"ד) דוקא בדיעבד אם נתן בה מים כשרה אבל לכתחילה צ"ל חריבה מכל דבר יעי"ש, וגם יש לעיין אם מים שבעזרה שאינו מכשיר היא מדאורייתא מדרבנן, ועכ"פ דברי הפנים יפות יפות הן ותודה לעליון שכוונתי לזה במקצת, אך זה יש להכיר עליו ולעיין „בפנים" שם אם הביא המדרש רבה מפורש פ' נשא (סי' ל"ח י"ז דדריש מיד האשה ולא מיד שלישה (היינו שלוחה כמו שפירשו המת"כ והגרד"ל גורס מיד שלוחה) שאם פירסה נדה לא היתה, שותה ע"כ, פירשו משום דתטמא המנחה אם תיגע בה ע"כ וזה מוכרח וא"כ יש לעיין הא לפי המבואר ליכא מידי דמכשיר, אם לא אליבא דמ"ד חיבת הקודש מכשיר מדאורייתא, ועוד יש לעיין בעיקר הדבר הלא בנדה האמנתה תורה על עצמה והלא תמיד תאמר שהיא נדה ומי יבדקנה, אלא דיש עצה להמתין לה הימים שצריכה ספירה וצ"ע בזה עוד:
שוב השגתי בשאלה החומש במדבר עם פנים יפות וראיתי שם על הפסוק (ט"ו) והביא את קרבנו עליה שמביא בעצמו זה הדרש על שם הספרי, וז"ל ואיתא בספרי מיד האשה שאם פירסה נדה לא היתה שותה וכו' נראה הא דלא כתב זה בתחילת הפרשה משום דפשיטא דאינה יכולה ליכנס לשער נקנור שהוא מחנה לויה וכ"ש לתנופה שהיא בעזרה, אלא אפילו לאחר התנופה פירסה נדה אפ"ה לא היתה שותה חוץ לעזרה וכו' יע"ש וכנראה דרוצה לפרש דלכך לא היתה שותה משום דאסורה לעמוד בעזרה, אבל לא משום שתטמא את המנחה, וכן כתב שם בעצמו מהא אי חיבת הקדש אינה מכשרת רק מדרבנן עיי"ש, גם יש לעיין בכל המנחות היכי משכחת לה הכשר דהלא בקדשים אינו ממון בעלים כי אם ממון גבוה ובעינן דעת הבעלים גבי הכשר, ועיין קצה"ח סי' ת"ו סק"ח שכתב כן יעש"ה, ועיין במנ"ח מצוה טומאת אוכלין, ובשו"ת עונג יו"ט ם ק"ר, ובסי' ל ב השיג עליו על הקצות ז"ל, ובש"י למורא על מסכת בכורות בהל' חלה שם משיג על הקצה"ח הנ"ל ובלחם שערים סי' ל"ח ואכמ"ל, אם צא היכי שנלתתה במים קודם שהוקדשה, ועיין יומא דף ו' היה עומד ומקריב את המנחה ואומרים נטמאה וכו' יע"ש, ועיין לקמן (כ' ע"ב) והם אומרים הוציאה וכו' אמר אביי שמא תפרוס נדה וכו' יע"ש וא"כ צ"ע דהוי לן למיחש דילמא תפרוס נדה מחמת בעיתותא גם קודם שתשתה וצ"ע וברור עוד בענין הזה: שם ע"ב ברש"י ד"ה ונותן עליה הזר שמן ולבונה ואין צריך כהן דקיי"ל יציקה ובלילה כשרה בזר, והא דלא קחשיב „ובולל משום דאם לא בלל ג"כ כשר כ"כ בתוס' שאנץ, או דלענין בלילה לא בעי כלי שרת עיין מנל"מ בהל' מעה"ק פי"ג דכתב כך מרן הכ"מ שהכלי שהיה בולל בו לא היה כלי שרת וכו' יע"ש אך התוס' חולקים על זה יע"ש: שם אע"ג דקדישתיה סכין עיין פרש"י ז"ל ועיין הגהות הרש"ש, ועיין תוס' שאנץ כאן (דפוס ווילנא) ועיין תוס' זבחים פ' איזהו מקומן, ועיין בספר קדושת יו"ט אלגאזי שהאריך בזה: שם ברש"י ד"ה אין מקדשין אלא מדעת וכו' וא"ת הרי מנחה קדושה ועומדת שהקדישה בפה וכו', הנה יש לרצות וליישב קושיתו בדרך חידוד, דהנה ידוע שיטת רש"י בגיטין (י"ב ע"ב) דדעתו דאין הקדש חל על פחות מש"פ, יעו"ש וברשב"א שם, יהנה משכבר הימים בלמודי מס' כריתות הקשיתי ע"ז מדאמרינן שם דבעשירית האיפה.
דבפרוטה נכי ריבעה הוי אלא דלאו אורח ארעא לאתויי פחות מש"פ עיין שם (ד"י ע"ב) וקשה לשיטת רש"י בלאו הכי אינו חל כלל ההקדש על פחות מש"פ והארכתי רזה שם, וברבות הימים מצאתי בעז"ה הערה זו בשו"ת שבולת שמוחל סי' פ', וראיתי שתירץ תירוץ א' כמש"כ אני שם, ושוב כתב דעוד י"ל לרש"י דקדושת כלי חל על פחות מש"פ רק קדושת פה לאחייל, א"כ נ"מ למנחות שיתקדשו בכלי, ועיין פ"י מהל' ערכין ה' י"ט, והנה חלוק זה נחמד ונכון, וא"כ י"ל במנחת סוטה שבאה משעורין וקמח מעורבת, א"ל דכל עצמה אינו ש"פ, וכן בעשירית האיפה א"כ אינו קדושה קדושת פה כלל לשיטתך ש"ו דאין בה חלות הקדושה, אך דוקא בקדושת כלי ומיושב תמיהת רש"י ז"ל בשיטתו, ונכון.
ועיין רמב"ם הל' מעילה פ"ז דין ח' ובמה שרמז המל"מ החידושי הרשב"א לגיטין י"ב, ודו"ק כן מצאתי בשו"ת עין יצחק בחלק אהע"ז סי' פ"א אות ח' שהעיר בדברי רש"י דגיטין הנ"ל ודרך באופן אחר יע"ש לתרץ ההוא דכריתות ואכמ"ל בענין הזה, וכן העיר בעולת שלמה למס' כריתות שם עיי"ש מה שתירץ, וכן מצאתי זה עתה בשו"ת בית יצחק חיור"ד ס' קכ"ה אות א' וכן אי בעי דין ממון ופחות מש"פ לא הוי דין ממון לדעת רש"י סוכה כ"ז יע"ש ובעין יצחק וקצרתי: שם ע"ב כסבר משקה ואח"כ מקריב את מנחתה דאי משום מגילה הא אימחקא לה, ובתוס' הקשו הא אמרינן לעיל לאחר שנמחקה מגילתה מאיימין עליה שתשתה ותירצו דע"כ אית לן למימר דר"א לית ליה איום שתשתה אפי' אחר מחיקת המגילה וכו' יע"ש ועיין בקרן אורה בביאור דבריהם וכתב דקשה קצת לעשות פלוגתא באיום אחר שתיה וכו' יע"ש, ונראה דאף דמחלוקת ר"ש ורבנן אי משקה ואח"כ מקריב או מקריב ואח"כ משקה תליא בקראי כמבואר לקמן (י"ט ע"א) מ"מ נראה לומר דפליגי גם בסברא, אי מותר לאשקויי מקודם דבזה נכלל גם מחיקת השם הקרוש ואף שנצרך עוד להמתין על קריבת המנחה דכ"ז שלא קרבה מנחתה אינה נבדקת, או דאסור לאקדומי מחיקת שמו הקדב"ה ואף שהתירה התורה, מ"מ אין לנו לאקדומיה וכל כמה דאית לן לאחר המעשה הנורא הזה אית לן לאחר כדי שתיכף תעשה פעולתה באם שכבר הקריב המנחה ובזה היא מחלוקתם דר"ש וחכמים, ויסוד מחלוקתם נראה עפ"י מה שהאריך הבית אפרים (חיור"ד ס' ס"א) שכתב להביא ראיה מהא דקיי"ל גבי סוטה שמוחקין את השם כדאמרינן שם שנכתב בקדושה ימחה על המים ומייתי לה בתשב"ץ סי' ב' וכתב דהותרה מחיקת השם מגזה"כ דכתיב ומחה כדי לעשות שלום בין איש לאשתו וכו' ואין ללמוד מכאן היתר לדברים אחרים דגזה"כ.
ולכאורה קשה דא"כ בריש יבמות דמפלפל הש"ם מנ"ל דאתי עשה ודחי ל"ת נילף מהכא דדחי וכיו"ב הקשו בתוס' שם כ"ק ע"ש וכו' ומסיק ועכ"פ נראה בההיא דמחיקת השם גבי סוטה ליכא למילף מניה דעשה שצותה תורה גבי סוטה דוחה ל"ת דלא תעשון משום דמצותה בכך שהרי אם אינו מוחק השם המגילה פסולה, ושוב הקשה דיכול להתקיים ומחה אל המים חוץ מתיבת השם הקדוש וכו' יע"ש ומסיק דע"כ צ"ל כמש"כ דעיקר איסור במחיקת השם אינו אלא אם הוא דרך השחתה דוגמא מה שהצריכה התורה לעשות לע"ז וכל שאין כוונתו ע"ד זה אין כאן איסור לאו כלל וא"כ א"ש דליכא למשמע מיהא דעשה דוחה ל"ת דבאמת לאו מהאי טעמא אתינן עלה, אלא כיון שצותה תורה למחוק השם והוא עושה כן לקיים מימרא דרחמנא אזלא ליה איסור לאו שבו לגמרי שהרי אינו עושה דרך השחתה שהוא ח"ו להמרות עיני כבודו אלא אדרבה שליחותי' דרחמנא קא עביד ואין עליו עון אשר חטא כלל משא"כ בעלמא שפיר איכא איסור לאו רק דאתי עשה ודחי ליה כמו בציצית וכלאים וכל הני ומצאתי בשו"ת הרמ"א (סי' ק' אות י') שכתב בפירוש תשובת רב האי הביאה המרדכי בשבועות ואי קשיא גבי סוטה דכתיב וכתב ומחה אמרה תורה וכו' הא לא קשיא דהא מוציא מידי ספק ומידי איסורא, ופירש הרמ"א שר"ל שאין זה בכלל מחיקת השם שאנו לומדים מואבדתם דדוקא דרך מחיקה ואבידה, אבל לצורך תיקון שרי כמו דאיתא בהלכות ס"ת וכו' ע"ש את"ד, ובספרי אוריין תליתאי בהדרן על הש"ס הבאתי קצת מזה בשם התורת חסד סי' ד', אבל כבר הקדימו בכל זה הבית אפרים הנ"ל וכנראה שכח לרגע את דבריו, וכן עיין בבית יצחק חיור"ד סי' יו"ד מזה והזכיר דברי הב"א, היוצא לנו מזה דאיכא לפנינו דעת שני אלה הגאונים א) דעת התשב"ץ דהוא משום עשה דוחה ל"ת ורק דיחוי הוא אצל סוטה ב) ודעת הרמ"א בפירוש רה"ג ז"ל דהותרה הוא ואין כאן משום עון וחטא כלל כדהסביר הבא"פ ז"ל, וכדוגמא דאמרינן בעלמא לענין טומאה אי הותרה או דחי' וכן פק"נ בשבת, וכן מילה בשבת עיין ביאור הגר"א יור"ד הל' מילה, ותרומת יוסף ועוד כמה אחרונים בזה ואכמ"ל בזה: ומהשתא י"ל דבזה פליגי ר"ש ורבנן דר"ש סבר מקריב את מנחתה ואח"כ משקה משום דס"ל במחיקת השם גבי סוטה דחי' היא אצל לאו דלא תעשון כן ולכך כל כמה דאיכא לאחר שלא לעשות איסור דחוי עבדינן ולכך דריש קראי הכי דעושה כל מה שצריך ומכין הכל קודם ההשקאה והמחיקה, אבל רבנן סברי דמשקה אותה ומוחק תיכף את המגילה כיון דכך משמעות הפסוקים לפי קבלתם.
ואיסור ועון אין עושה כאן דהותרה הוא ואדרבה זריז לקיים מימרא דרחמנא לעשותשלום בן אש לאשתי וכהסבר הבית אפרים ז"ל ואח"כ מקריב את המנחה ואין כאן נדנוד כלל, ודו"ק ובזה נלך הלאה להסביר גם זה אי לאחר מחיקת המגילה שגילה מאיימין עליה שתשתה, דמ"ד מאיימין משום דס"ל דחוי היא מחיקת המגילה וכיון שעשה בזה איסור רק משום דעשה שלפניו דחה אותה ואע"ג דלא הוי בעידניה י"ל כדכתב הנומק"י פ"ב דמציעא גבי מילה בשבת וידוע דברי הפסקי התוס' זבחים והמל"מ ז"ל והדברים עתיקין כידוע לבאי שער התורה, דכל דלא אפשר בע"א הוי זה בעידנא, וא"כ ה"נ מקרי זה בעידניה אבל מ"מ צריכין לאיים עליה שתשתה ותבוא בהחלט לידי בירור.
ובפרט אם אמרה אני שותה דמעררין אותה בע"כ, כדי שלא יעבור הכהן על הלאו דלא תעשון כן. אבל אי אמרינן דהותרה היא וכל שכוונתו לשם עשית המצוה אין כאן בעיקרו כלל שמץ עבירה, אין צריכין כלל לאיים עליה שתשתה כמובן.
ומעתה לפי שכתבתי דמ"ד משקה ואח"כ מקריב בע"כ ס"ל דהותרה היא ויכול לזרז ולהקדים עשיית המחיקה וכנ"ל, וא"כ בע"כ ס"ל ג"כ "דלית ליה איום שתשתה אפי' אחר המחקת המגילה" כמש"כ התוס' ז"ל ומוסבר מאד כל דברי התוס' ודו"ק והדברים נכונים ומאירים, ולחזק עוד דברי הנ"ל י"ל דברי הבי"ץ הנ"ל שכתב ונ"ל ראיה לשיטת רב האי ותשובת רמ"א מהא דאמרינן בברכות שאמרה חנה שתסתור ואיך תגרום איסור מחיקת השם ולומר דכיון דהכהן יהי' מסופק יהי' הוא מותר לעשות דכיון דאין זה אך מפאת דחיות עשה לל"ת הוה רק דיחוי ואסור לגרום לכתחילה, הגם שיש לומר דכיון דקיי"ל שבת קכ"א גרם מחיקה אין כאן איסור, א"כ האשה הוי רק גורם והכהן אלנו עושה איסור, דא"י אם טהורה, ומזה נ"ל דר' ישמעאל דריש קרא ונקתה עא העקרות שיפקדו והקשה לו ר"ע א"כ כל העקרות יסתרו, וצ"ל למה לא חש ר"י לקושיא זו ונ"ל דבשבת קכ"א דרשינן לא תעשון כן עשיה הוא דאסור הא גרמא שרי ואמנם ר"י לא דריש קרא דלא תעשון למחיקת השם ולנתיצת מזבח כמו שהביא רש"י בחומש מהספרי, אלא לא תגרמו בעונותיכם ליחרב הבית עיי"ש ולדידי' י"ל דגרמא אסור דלא מוכח מקרא, ומ"ה לא חש לזה שכל העקרות יסתרו שלא יעשו איסור לגרום מחיקת השם וחנה לא חששה לזה דס"ל גרמא מותר וזה להגירסא בברכות דר"י ס"ל הך דרש נקתה וכו', (ואף שיש לומר דגרמא שגורם לחבירו שיעשה לכ"ע מותר ולא דמי לגרמא שהוא לעצמו עושה הגרמא ופשוט) אמנם לשיטת רב האי והרמ"א הנ"ל נכון יותר דברי הגמרא דקאמרה חנה שתסתר דל"ה איסור כלל במחיקה בעושה שלא לצורך מחיקה אך לאיזה תכלית אחר, (ובאמת י"ל דלא לכל תכלית הוי מחיקה לצורך ולכך הוצרך דוד לק"ו ודו"ק) ועיין לעיל בשירי מנחה שהזכרתי הערה זו בשם המנחה חדשה ויש לעיין בזה בדברי התוס' ברכות (י"ט ע"א) ד"ה דוגמא השקוה שהביאו בשם הערוך שפירש בשם רב האי גאון דוגמא השקוה מי צבע אבל לא היו מרים ממש ולא מחקו התורה עליה אלא ליראה אותה עכ"ל ודו"ק והארכתי עוד בזה במק"א, ועיין בפי' הראב"ד לעדיות שם פ"ה מ"ו ד"ה ונדוהו וכו':
שם ש"מ כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת וכו' עיין פרש"י ועיון בקרן אורה מה שהעיר מהא דמסקינן בריש זבחים דסתמה לשמה ולא בעינן כוונה לשמה דוקא וע"ש ולק"מ דלא דמי דהתם הוא לענין מחשבת העובד קיימינן אמרינן דלא בעי כוונה, אבל הכא היא כך תנאי הכלי שרת דאין מקדשין אלא מדעת, ואי לאו אין בכחם לקדשם ואדעתא דהכי נמשחו ונתקדשו בימי משה שאין בכחם וסגולתם לעשות ולהאציל קדושה, אלא א"כ יתכוון הנותן לקדשם ע"י הכלי וכשם דאמרינן בחגיגה כ"ד דמדאורייתא יש לו תוך מצרף אין לו תוך אינו מצרף יע"ש ובתוס' ד"ה דאורייתא, משום דבעינן דומיא דכף אחת וה"נ כן זו תנאי מתנאי הכלי, אבל אין זה ענין למחשבת העובד, וק"ל –ועיין כאן בתוס' שאנץ שהביא הא דאמרינן חומר בסכין מכלי שרת שהסכין אינו טעון תוך וכלי שרת טעון תוך, ואף שלשון זה נעלם ממני היכי איתניהו אבל כדומה לזה היא במנחות (ע"ח ע"ב) מ"ס סכין אלימא מכלי שרת דאע"ג דלית ליה תוך מקדשה ומ"ס סכין לא אלימא ליה מכ"ש עיי"ש ועיש"ה בפרש"י ד"ה רב פפא אמר וכו' דמשמע נמי כמו שפרשתי יע"ש וכנראה לא עיין היטב שם ובפרש"י ז"ל הק"א זצ"ל: שם אפי' תימא ר"י בר"י אימר דאמר ר"י בר"י בחשובין בפחותין מי אמר וכו', לפ"ז יל"ע קצת בהא דכתבו התוס' בזבחים דף מ"ז ד"ה איזהו מקומן דההיא דקרומית של קנה איכא למימר שתקנה ועשאה כלי וכריבר"י דאמר דעושין כ"ש דעץ עי"ש, אבל תיכף נזכרתי שהתוס' בחולין דף ג' העירו מעצמם בזה שכתבו ולא פסלינן קרומית של קנה משום הקריבהו נא לפחתך כדפריך גמרא בסוטה גבי כפיפה מצרית, דהתם דורון הוא דדרך להביאו בכלי נאה אבל בשחיטה לא חיישינן א"נ כפיפה מצרית מכוערת יותר מקרומית של קנה עכ"ל הקדוש, ובדברי התוס' שכתבו „דהתם דורן הוא דדרך להביאו בכלי נאה" יש לסלק מה שהרגיש בכאן המ"קדאמרינן אדם מביא מנחה בקלתות של כסף ושל זהב.
ועניים היו מביאין בשאר כלים וקשה לכאורה הא עניים מתביישין ולמה לא תקנו שיהי' כולם מביאים בשאר כלים. ולפי הנ"ל א"ש דלא יכולו לבטל המצוה להביא הדורון בכלי נאה וראיתי שהתוס' יו"ט בביכורים שם שסמן המ"ק תירץ בכה"ג דמשום כבוד בית אלקינו אין אנו חוששין לבזיון העניים, ונראה דבלא"ה הלא מצינו שחלקה התורה בקרבן גופיה שיביא העני בדלות ובדלי דלות וכשם שחלקה פורה בקרבן כך מחלקינן בהכשרי קרבן וז"פ, ובלא"ה י"ל דדוקא גבי ביכורים שפיר העיר התויו"ט משום שנעשה פ"י רבים וברבים כדתנן התם הסדר שהיו מתכבצין אנשי המעמד והשור היה הולך לפניהם והחליל היה מכה, וכן בהא דמו"ק שהיו מוליכין ג"כ היה נעשה בכנופיא, אבל מה שהיחיד עושה לעצמו וליכא אוושי מילתא לא חיישינן לזה ול"ד ג"כ למאי דאמרינן בכתובות (פ' אע"פ) שאין לבייש מי שאין לו וכן בהא דביכורים שם פ"ג מ"ז התקינו שיהו מקרין את מי שיודע ואת מי שאינו יודע וכן התקינו לקריאת התורה, וכן במשנה דחגיגה פ"ד מ"ח יוצאות בכלי לבן שאולים שלא לבייש את מי שאין שלו ע"ש ופשוט:
שם מידי דהוי אדם דם אע"ג דקדישתיה סכין בצואר בהמה הדר מקדיש ליה בכ"ש הכא נמי לא שנא ע"כ, הנה לפני שנה כתב לי רב גדול אחד מאה"ב להצריך עיון בהא, דאם סכין כלי שרת במה יתקדש כי המעיין בתו"י יומא ל"ט יראה שהכלים יתקדשו אך ורק בעבודה יעו"ש וא"כ שחיטה שלאו עבודה איך תקדש עכ"ל, והשבתי לו בארוכה ולא אמצא כעת העתק הדברים, אך תמצית הדברים אמרתי דנראה פשוט, דאם אינן מקודשות רק בעבודה כעבודתה כך קדושתה, ואם שחיטה לאו עבודה לא בעינן באמת גבי סכין קדושה כולי האי וסגי בנתקדשה הסכין רק בעבודה כזה שבאמת לאו עבודה גמורה היא ולא בעינן יותר רק שיהי' כלי שרת ודו"ק, ובזה האירו לי דברי רבינו הגדול רש"י ז"ל אשר לא הרגישו בה כל המפרשים דבד"ה סכין כתב „הוי כלי שרת, דתניא (יומא י"ב) כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן מכאן ואילך עבודתן מחנכתן" שלכאורה יפלא לאיזה צורך הביאו כאן ואיזה ראיה הוא דסכין הוי כלי שרת, אלא דזה הוא כוונתו העמוקה של רש"י ז"ל דהיה קשה לו כנ"ל דכיצד הוי הסכין כלי שרת דבמה יתקדש וע"ז הביא הא דתניא מכאן ואילך „עבודתן מחנכתן" עבודת כל כלי כמות שהיא כיון דלצורך „עבודה" כשחיטה בעינן לה סגי בנתקדשה ע"י „עבודה" כזו אף שבאמת לאו עבודה גמורה היא, (ועכשיו בהגיעי כאן לסוגיאן עיינתי בספר מנחת קנאות שהזכרתי לעיל, וראיתי שעמד כבר על הערה זו דבמה יתקדש הסכין וכן הרגיש בדברי רש"י ז"ל אבל מה שכתבתי נראה נכון, וכן הביא שם התו"י יומא הנ"ל ומה שהעיר שם עוד מהתוס' לקמן י"ט ע"א ד"ה היה נוטל מבואר שם דזר מותר לקדש המנחה בכלי שרת (כן מבואר גם כאן דהלא הא דתני אדם מביא מנחה וכו' ונותנה בתוך כלי שרת ונותן עליה שמנה וכו' הכל בזר מיירי וכמו שפרש"י בד"ה ונותן עליה הזר שמן ולבונה ואין צריך כהן וכו' וצ"ע בתוס' שם) והאיך נתקדשה כלי זו הא הנחה שמניחין המנחה בתוכה לאו עבודה היא דהא כשירה בזר ול"ש עבודתו מחנכתו וע"כ דגם בעבודה שכשירה בזר נתחנך הכ"ש עכ"ל ואינני מבין אטו הכלי מיוחד דוקא לדבר זה להניח בתוכה המנחה, הלא יכול להניח נמי בתוכה הקומץ של המנחה שדוקא בכהן וא"כ ל"ש כלל מה שהעיר, דדוקא בסכין שמיוחד דוקא לעבודה סו שכשירה גם בזר, וע"ז אנו דנין, אבל כלי שרת עבודתו מחנכתו בדבר כזה שפסול בזר ואם יכול להשתמש גם בכלי שרת זה, אלו הדברים שגם זר כשר בהן לא איכפת לן כלל ולדעתי פשוט הוא:
שם ונותנו לתוך כל"ש ומקדשו בכל"ש למ"ל הא קדשה חדא זימנא וכו', יעיין בתפארת ישראל למעילה (פ"ב אות ל"ה) שכתב דאף לבתר דאמרינן דכל מנחה צריך לקדשה בכלי קודם קמיצה וכ"כ הרמב"ם עכ"פ אם לא קדשה לא מפסלה הקמיצה שאח"כ בהכי והביא ראיה ממנחות (ד"ט ע"א) וכן ממנחות נ"ג ע"ב וא"כ מצי שפיר קאי האי קדשו בכלי דנקט תנא גם אקומץ וכגון שלא הוקדשה כל המנחה בכלי שרת רק הקומץ את"ד ולפ"ז צ"ל הא דפריך הכא למ"ל הא קדשה חדא זמנה לא קשה כ"כ דהלא י"ל באמת בדלא קדשה חדא זמנה דג"כ כשר לפ"ד התפא"י אלא דמקשה אלשון הברייתא דמשמע דקאי אדלעיל בהמשך אחד דמסדר לעיל דנותנה כל המנחה בכלי שרת ומקדשה בכל"ש וע"ז פריך למ"ל הא קדשה כבר חדא זמנה ומשני מידי דהוי אדם וכי', וא"כ אפשר שפיר לומר בזה רק לכתחלה אבל בדיעבד כשר, דהלא כל עיקר מדם ילפינן לה, ובדם כבר כתבנו לעיל דהא דמקדשה ליה סכין לדם בצואר בהמה הוא באמת לאו עבודה גמורה וכשירה גם בזר, וא"כ לא מצי יליף מינה לעיכובא ולפסולא, רק לכתחילה וכדברי התפא"י ודו"ק: גם זה אין להעיר דמאי פריך למ"ל הא קדשה חדא זימנא, דילמא הא קמ"ל דהלא לעיל פריךש"מ אין כל"ש מקדשין אלא מדעת ומשני אימא וכו', וא"כ זה דוקא על עצם קדושת המנחה, אבל על עבודת הקומץ בעינן שיתן מדעת ולכך חזר עוד הפעם לומר ומקדשו בכל"ש כלומר שיתן עכשו מדעת אבל בלא זה לא מהני, כי זה אינו דלפי המתבאר לעיל הערת הקרן אורה ז"ל אדרבה כל שהוי רק עבודה הלא קיי"ל דלא בעינן מפורש לשמה וגם סתמה כשר כמבואר לעיל יעיין גם במנחות ע"ח ע"א גבי סכין אלימא מכל"ש דלא בעי דעת, ע"ש וקצרתי, –ומצאתי להמאירי שכתב דאם היתה מן המנחות הנאפות אופה במקדש ופותת ונותן הפתיתין בכל"ש בכוונה קדושה וכו' וצ"ע דמנ"ל לחלק בין זה לשאר מנחות אך לפמש"כ לעיל י"ל קצת סברת המאירי דס"ל דלענין קדושה גדולה כקדושת הפתיתין צריך כוונה מיוחדת וצ"ע, שו"ר שבתוה"ק העיר על דברי המאירי יע"ש ויל"ע:
עוד ראיתי שם במאירי שכתב „ואח"כ קומץ ממקום שנתרבה שמנה וניתן הקומץ לכל"ש ומקדשו לשם ואע"פ שכבר נקדש בכלל כל המנחה בכלי א' צריך לקדש את הקומץ בכלי אחר כדין האמור בדם שאע"פ שהסכין ל"ש ונתקדש בו בשעת שחיטה שאע"פ שהשחיטה כשרה בזר" צריך מכל מקום שיהא הסכין מכלי שרת ואעפ"כ צריך לקדשו בכלי אחר שיקבלנו בו כך הדין בקומץ „הנה הרגיש מעט מהא דשחיטה לאו עבודה וכשרה בזר, ויש להבין בו כפי מה שכתבתי לעיל לבאר הערת המ"ק ובהח מצאתי בעזהי"ש שכוונתי בזה לדברי חד מן קמאי ה"ה הריטב"א ז"ל שרא תי בשו"ת בית יצחק חיור"ד סי' ו' אות י"ד שהביא ריטב"א לחולין שכתב ואיכא למידק הא אמרינן סכין מקדש דם השחיטה ואין מקדש אלא כלי שרת ומסיק דאבל המובחר דסכין מקדש ככלי שרת לקדש הדם קצת, ומיהו לפי שאין שחיטה מעכבת הקדש שהרי כשרה בזרים, אינה גומרת קדושת הדם לגמרי עד קבלתו ולפיכך אין הסכין חשוב כלי שרת לפסול ביוצא „עד כאן ואף שבטהרת הקודש בזבחים מ"ז תמה על זה דהרי דם נפסל ביוצא ואפי' קודם קבלה וכמבואר בזבחים כ"ו מ"מ הבית יצחק מיישב שם היטב דבר זה ומסיק כהריטב"א ומביא כיוצא בזה כ' תוס' מנחות ט' סוף ד"ה ר"ל אמר כשרה דמנחה אף שנתקדשה בכלי לא מפסלו ביוצא כיון שיש לה עוד קדושה אחרת דהיינו קמיצה וה"נ בדם דיש לה קדושה אחרת היינו קבלה לא נפסלה ביוצא בקדושת סכין יע"ש ולפ"ז א"ש הא דקאמר הכא מידי דהוי אדם, ולדברי הריטב"א מאי אמר מידי דהוה אדם הא בדם ע"כ צריך לקדושה אחרת כיון שאין הקדושה גמורה אבל לפמש"כ א"ש דה"ה במנחה נמי כן לענין פסול יוצא, וכן לפמש"כ לעיל על דברי התפארת ישראל א"ש ומ"מ יל"ע עוד, עוד מחדש שם הבי"ץ דאף דבכל הקדשים ל"ב שיהי' הסכין כל"ש אבל בפסח בעי כל"ש, משום דבעלמא סתמא כשר ע"כ לא בעי נמי כל"ש משא"כ פסח דפסק הרמב"ם דאם שחט לשם חולין פסול ומשום דבסתמא נמי פסל גבי פסח עיי"ש וכיון דבעי שישחוט בפירוש לשם פסח י"ל דבעי ג"כ שיקדש בכל"ש מה"ט ג"כ דכתיבנא כיון דלת מהני סתמא ומ"ם מיושב דלא תקשי בפסחים ע"ט בנטמא כל"ש דישחוט בקרומית של קנה דפסח לכ"ע בעי כל"ש וכו' יע"ש, ולפ"ד יסולק ג"כ ראיות התוס' ותוס' שאנץ מכאן די"ל דכוונת הגמ' הוא מפסח דקדישתיה סכין בצואר בהמה דלכ"ע בעי כל"ש, וכן בכמה ראיות יש לדון בזה עפ"ד אלה:
וראיתי להמנחת קנאות שהביא דברי חידושי הרמב"ן ריש חולין שכ' דסכין של שחיטה היא כ"ש ואפ"ה בדיעבד כששחט שלא בכ"ש כשר דהא הדר מקבל הדם בכל כדאמרינן בסוטה יע"ש והצריך עליו עיון דהא במנחה אע"ג דמקדש הקומץ בכ"ש אם לא נתקדשה כל המנחה מקודם בכלי שרת פסול עיין רש"י מנחות כ"ו ע"א במשנה והכא מדמינן קומץ לדם עכ"ל, והנה גם הרמב"ם הכי פסוק פ"ד ממעה"ק דין ז' דלכתחילה אין שוחטין אותן אלא בסכין מכל"ש אבל בדיעבד אפילו בקרומית של קנה כשרין, ומאי דפשיטא ליה גבי מנחה כבר הבאתי דברי תפארת ישראל דפשיטא ליה איפכא דאף אם לא קדוש המנחה בתחלה בכ"ש נמי כשר וכמו שבארתי בעז"ה, והנה שם בתפארת ישראל הביא בנו אב"י דכדברי ע"ר משמע נמי מרש"י יומא (כ"ט ע"ב) עכ"ל ואף שראיה קלישתא היא יעוש"ה, מ"מ מה שהביא המ"ק ראיה מרש"י מנחות כ"ו ע"א במשנה ג"כ יש לדחות דז"ל רש"י ז"ל ד"ה שלא בכל"ש שלא קידש הקומץ בכל"ש דבתחלת מנחה וודאי לא פליגי דבעי כלי כדאמרינן לקמן שאלו את רבי זו מניין ע"כ, והנה שם (דצ"ו) דשאלו את רבי זו מניין דכל המנחות יש בהן מעשה כלי מבפנים פירש בתוס' ז"ל ד"ה שאלו דקאי על לישה עריכה ואפייה וכמו שחטאת טעון בישול כך אפייה דמנחה טעונין כל"ש יע"ש וא"כ אין ראיה כלל לקידוש המנחה בכלי שרת קודם הקמיצה, וכוונת רש"י ג"כ לדברי התוס' דלא פירש שם אחרת בדברי הגמרא, דדף צ"ו, וכן מוכרח שם, עוד כתב לי רב גדול אחד מארצות הברית הנז"ל וז"ל כדי למלאות הגליון יעיין ברמב"ן על התורה סוף פ' יתרושכ' שאין בבהמ"ק ברזל מלבד הסכינים ששחיטה לאו עבודה, ומשמע שס"ל שלא בעי כלי שרת, וצ"ע משפודין של ברזל היה, ובזה היה לי דו"ד את הרה"ג דאסטראווא מ בדין הסכינים שכלי שרת לתו' במה יקדשום לשטת התו"י יומא ל"ט שהזכרתי כמדומה כבר במכתבי לכת"ר עיין ירושלמי פסחים ויומא פ"ג ה"ו ואך לא שייך בסכין אולי היפך הבשר על המזבח וחתך וצ"ע שזה ודאי עבודה וזר חייב מיתה, ואי הדלקה לאו עבודה אולי לכן להרמב"ן שפודין של ברזל ודשון שעבודת סילוק אפשר בשל ברזל ונתינת השמן צ"ע, ולפי מה שמפרשים בדעת הר"מ שבכלל הטבה אולי ניחא קצת וצ"ע מ"מ עכ"ל, והנה בדבר קידוש סכין כבר דברנו לעיל והירושלמי דיומא הובא ג"כ מנחת קנאות הנ"ל יע"ש וגם הערה זו על הרמב"ן פ' יתרו מצאתי במנח"ק ומסיים בה הכי ומנורה ודאי כ"ש היא ואע"ג דור מותר להדליק את המנורה והאיך עשאוה מברזל, ואולי משום שאין המנורה מקדשת שום דבר השמן הנתון לתוכה היה מתקדש בכלי המיוחד לכך וכו' כך מותר לעשותה מברזל, אבל סכין של שחיטה דמקדש רם היה אסור לעשות מברזל, אלא משום דשחיטה לאו עבודה, עכ"ל, וזאת אשר השבתי אני להרב הגאון הנזכר ע"ד אשר הוסיף להעיר עוד על הרמב"ן ז"ל מהא שפודין של ברזל היה ע"כ, כוונתו הוא בהא דאמרינן מנחות דף כ"ח גבי מנורת בית חשמונאי דשפודין של ברזל היה, וא"כ כיון שמנורה ודאי כלי שרת היה ואיך עשאו של ברזל ואף אי הדלקה לאו עבודה היא מכ"מ ענין הטבה את הנרות חייב מלקות זר שהיטב ול"ל כמש"כ כת"ר, ובפרט דהויא כ"ש והאיך הובאה בית ד' שיטת הרמב"ן ז"ל והנה בדוחק י"ל דאין שעת הדחק איה ואתי עשה דמנורה ודחי לה בדליכא באופן אחר לא יהי' עדיפא איסור זה מטומאה שדחי מ"ע דהדלקה, דיש לדחות זה דא"כ מאי ראיה מייתי לענין של עץ ומלכות בית חשמנאי ובאמת צ"ע בזה לכן יש לעיין לפי המבואר במגילת תענית דנמצא שפודין אלו ע"פ נס ואי אמרת דהוי איסורה לא עביד ניסא וכמו שאמרו בסנהדרין אין דבר טמא יורד וכו') לכן נ"ל לומר באפן פשוט אבל חדש דראיתי ודייקתי בגמרא דמנחות שם אמרו שפודים של ברזל היו „וחיפום בבעץ" וחלף לי על עיוני דבאמת למה הצריכו לחפאו בבעץ, אבל השתא קאתי לידן תורת הרמב"ן וקושיתו דמר משכחת מרגניתא תיתי' די"ל דמשום כך חפאו בבעץ, כדי שלא יהי' של ברזל אין להניף בבית ד' אך כיון שחפאו בבעץ.
בטל לגבי הציפו, ואין אני נכנס בזה לענין דיני הטומאה לגבי ציפו שמבואר במס' כלים וסוף מס' חגיגה ובתוס' יו"ט שם ובנוב"ק אור"ח סי' א' שם דהולכין אחר הציפו בין לקולא ובין לחומרא יע"ש, ולזה לענינינו לכ"ע הולכין אחר הציפו ובזה אתי שפיר מה שחיפו אותו בבדיל, שוב נזכרתי ברגע כותבי זה כי כבר קשי בה רבותינו האחרונים ז"ל מדוע חיפו בו בבעץ עיין בשערי תשובה סוף הל' חנוכה בשם השער אפרים והא"ר ומה שכתב הוא ז"ל ובשער אפרים שם הביא בשם חכם מהרא"ה שכתב ותיקנום בעץ ר"ל כיון שהם מחופים בעץ א"כ הם פשוטי כלי עץ ואיני מטמא ועיין בלבוש לטאר"ח וכו' לכן אמר וחיפום בעץ וכו' וק"ל עכ"ל והש"א שם הקשה עליו, אבל מ"מ לענין דנן אתי שפיר מאד גם פירוש זה דחפאום בעץ דעץ ובעץ הכל שווים לבטל איסור כלי ברזל המקצר דוקא בנראה לעינים: אמנם ראיתי דכל מה שכתבתי יתכן ליישב האי לישנא דמעשה בית חשמונאים.
אבל עדיין יקשה מלישנא דברייתא שם דמובא בגמרא דתניא הין לו זהב יביא אף של כסף של נחושת של ברזל ושל בדיל ושל עופרת וכו', הרי משמעות דכל ברזל לחודא מביא וע"כ צ"ל דדחיק ומוקים אנפשיה לומר דגם הכא י"ל כן דאם מביא של ברזל ע"כ יתקננו בעצה טובה ע"י בעץ או עץ וכדומה וכמו שכתבתי לעיל, אבל תירוץ הראשון שלי לא ניתן להאמר כאן דאם באמת פסול לא שייך שיבוח, ובאין מנורה אין עליו חיוב כלל להדליק, וכמו מי שיש לו קרבן בע"מ שאין עליו מצוה להקריב וז"פ ולא שייך בזה עשה דוחה ל"ת, וגם יל"ע מהכלל הידוע דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש וכזה יעיין במנ"ח מ' קי"ח לענין מליחת קרבן ושם סוף מ' קי"ז לענין קטורת בדבש יע"ש וק"ל, והטוב מזה אקבל ע"כ תשובתי:
שם וכהן מוליכה אצל מזבח דכתיב והגישה אצל מזבח עיין בתוס' שאנץ שהקשה והא במנחות בפ' הקומץ רבה אמרינן וקמץ הכהן מקמיצה ואילך מצות כהונה ואמאי לא אמר נמי מהגשה ואילך מצות כהונה (עיין בהג"ה שם) וי"ל דאי לאו קרא דוקמץ הכהן היה מכשיר קמיצה בזר והא דכתיב כהן אצל הגשה היינו שאין זר יכול ליקרב אצל מזבח דכתיב והזר הקרב יומת אבל קמיצה אימר שכשירה בזר להכי נקט מקמיצה ואילך מצות כהונה וא"ת אמאי לא קאמר מתנופה ואילך מצות כהונה וכו' יעוש"ה וראה במגילה (כ' ע"ב) תוס' ד"ה לקמיצה ולהקטרה וכו' וכן תנופה והגשה אין צריך בהו כהן במנחה לפני הקמיצה עכ"ל, ודבר זה צ"ע, וכבר הרגיש בזה הגרי"ף ז"ל שמסמן לעיין בתוס' מנחות (ט' ע"א) ד"ה מקמיצהואילך וכו' ששם כתבו מפורש דהגשה ותנופה נמי בעי כהונה שאין זה קרב אצל מזבח וכו' יעו"ש, ומיהו לפי דברי התוס' שאנץ הנ"ל י"ל קצת דכוונתם במגילה היא „דאין צריך בהו כהן" מצד עצם דין הכהונה, אלא לא משום דאין זר יכול לקרב אצל המזבח וכדדייק לשונם במנחות שם „שאין זר קרב אצל המזבח" ודו"ק, וכן כוונתם בתוס' קדושין ל"ו ע"א שהביא שם במגילה הגרע"א בגליון הש"ס והו"ל לאקשויי יותר מגמ' דכאן שוב מצאתי בתוספותיו למשניות אות כ"ד תמה ביותר דהא מקרא מלא זאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן דמיירי בהגשה כדאיתא בסוטה די"ד וכן מהתוס' דקדושין הנ"ל יעי"ש ולפמש"כ י"ל קצת התמיהה ממקרא מלא ויל"ע וא"כ נפ"מ באם עבר הזר והגיש כשרה ההגשה מצד עצמותה ולא פסלה במה שהיא זר, וכה"ג מניני לענין מליחה דאמר בהקומץ מנחות (כ' ע"א) דפסיל משום וכי תעלה על דעתך שזר קרב לגבי מזבח יעי"ש, ואפ"ה פסק הרמב"ן עה"ת בפרשת ויקרא דמליחה כשרה בזר ובדעת הרמב"ם ג"כ נראה סתירה בזה דפי"א מפסה"מ כתב כי כל דמנחות וכו' הזר וכו' או שמולחין כשירות מבואר בדבריו דמליחה כשרה בזר ובפ"ט מהא"מ הל' ה' כ' מבואר להדיא דמליחה עובר הזר בלאו ופסולה וכמי שהעיר כבר בזה המנ"ח מ' קי"ט בשם השעה"מ, והשעה"מ היא בהל' י"ט פ"ג דין ד' בד"ה ידע עיי"ש שהעיר מכל מקומות המבוארים בר"מ ז"ל ובשם מהר"י קורקוס ז"ל ועיין רש"ש מנחות די"ח ע"א ד"ה בפי' הרע"ב וכן כתב התפארת ישראל פי"ד מזבחים אות כ"ט דאם הביא הכהן הקומץ למקים דריסת רגלי ישראל נ"ל דמותר לשראל לכתחלה למולחו דמה איסור יש בדבר וכי כהונה כתיב בה וכו' יעש"ה ולא הזכיר לא דברי הרמב"ן, ולא דברי השעה"מ הנ"ל ומצאתי גם זה שם שכתב „ובהא מתורץ דברי התוס' דסתרי הדדי לכאורה דבמנחות ד"ט א' כתבו דקמיצה ותנופה בעי כהונה וק' הרי כתבו במגילה (ד"כ ע"ב) דלתנופה והגשה א"נ כהן וע"כ כוונתם דלכתחילה צריכים כהונה ובדיעבר כשרים בזר, אמנם מש"כ בקדושין דתנופות כשרות בישראל התם בתנופות חזה ושוק של שלמים מיירי עכ"ד, ושכח דברי עצמו שבמגילה פ"ב אית מ"א הניח דברי התוי"ט בנ"ע וכקושית הגרע"א עי"ש, וכן כתב במנחות פ"ג אות י"א יע"ש ונתברר לן הדין מילתא, ויעיין בשי"ת ח"ס חלק ששי ס' כ' על דברח הרמב"ן הנ"ל:
שם ומלקט את לבונתה ונותנה על גביו דכתיב ואת כל הלבינה אשר על המנחה, ופרש"י ז"ל גבי הקטרה כתיב דמקטר קימץ ולבונה כי הדדי –וכן כתב הרמב"ם פי"ג ממעה"ק דין י"ב וראיתי לרש"י בריש הקומץ זוטא שכתב עלה דההיא דלקט לבינה בזר פסולה דלאחר הקטרת הקומץ היה מלקט הלבינה מעל הסולת ומקטירי ע"כ נראה דס"ל שלא היתה ההקטרה בבת אחת אלא בזאח"ז והיא תימה בעיני ובפרשת צו כתב רש"י שמלקט הלבונה לאחר קמיצה ומקטירו הרי שהליקוט היא לאחר קמיצה לא לאחר הקטרה וצ"ע, מל"מ שם דין י"ב, ויותר הו"ל להביא רש"י דהכא דמפרש בהדיא דמקטר כי הדדי? ואיכא למימר דכנראה מדייק רש"י ז"ל הכא דמקטר כי הדדי משום דכתיב „אשר על המנחה", וא"כ א"ל תליא בפלוגתא דתנאי אי על בסמוך כדאיתא לקמן (ל"ז ע"א) מאי על בסמוך כדתניא ונתת על המערכת לבונה זכה רבי אומר על בסמוך וכו' יע"ש ובתוס' שם ד"ה מאי וכו' ובכל המקומות השייכים לזה, והכא נמי אי על בסמוך יכול להקטיר זה אחר זה ובסמוך, אבל אי על ממש צריך להקטיר בהדי הדדי, והתם במנחות פירש רש"י אליבי' דרבי וצ"ע ועיין בתו"כ (פ"י) והקטיר שילקט לבונה ויעלה לאישים ומשמע מפי' קרבן אהרן שם שיקטיר כאחד אמנם אין הכרח, עוד מפרש הקרבן אהרן דהכוונה שילקט לבונה שכל הלבונה יקטיר ולא יעזיב ממנה שירים כמו המנחה וכו' עיי"ש, ואף שהתם בסמוך הרגיש בזה דעל בסמוך משמע יע"ש ובדין זה לא הרגיש מידי ומצאתי במנ"ח שמביא דברי המל"מ הנז"ל ואח"כ הביא הא דמנחית (י"ג ע"ב) מבואר להדיא דקומץ ולבונה אי בעי האי מקטיר ברישא יאי בעי האי מקטיר ברישא, מפורש דיכיל לכתחלה להקטיר כ"א בפ"ע ואין חולק בזה, וצ"ע מהאי דסוטה דנראה לכתחלה מקטיר שניהם כאחד עכ"ל ומזה מוכרח ג"כ לומר כמש"כ דתליא בפלוגתא דתנאי כנ"ל, ובדברי התוס' דסוטה הנ"ל ודו"ק: והנה בהא דמבואר בשמעתין „דדם אע"ג דקדישתיה סכין בצואר בהמה" משמע דקודם אין בו קדושה כלל, כן מבואר גם בש"ס מנחות (ט"ז ע"ב) דמתיב רב שימי בר אשי אחרים אומרים וכו', א"ל מי סברת דם בצואר בהמה קדוש דם סכין מקדשא ליה והכא לקדש כבא להתיר דמי ע"כ –גם בזה דמבואר כאן דילפינן קומץ מדם העיר כבר הלח"מ פי"ג מה"ל מעה"ק דק י"ב (מובא גם בק"א כאן) דרבא דמבעי ליה במנחות דף ז' בקידוש קומץ אי ילפינן מדם לא שמיע ליה הך ברייתא יע"ש והק"א השיג עליו וכן כתב בזה בספר עיני אברהם לחכם ספרדי (נדפס בזמן הנו"ב ז"ל) שם בפי"ג ממעה"ק, וכתב שם דברייתא זו היינו לכתחילהולמצוה מן המובחר אבל אם לא הוחזר וקדשו כשר, משא"כ בדם אם לא קבלו בכלי שרת פסול וכן נפ"מ אם קודש חצי קומץ בכלי זה וחצי קימץ בכלי אחר וחשב בשעת נתינת הקומץ בכלי שרת להקטירו חוץ לזמנו יע"ש ויל"ע על דבריו אלא שאין המקום גורם ובמה שכתבתי לעיל על רש"י ד"ה אע"ג דקדישתיה סכין וכו' דפרש"י דסכין הוי כלי שרת ובכוונתו מצאתי בתוס' הרא"ש הכא שהביא פרש"י והעיר על דבריו ולאו ראיה היא דשחיטה לאו עבודה היא דכשרה בזר אלא כדפרש"י לעיל דילפינן מעולה דבעי כלי הרא"ש ז"ל בפירושו ע"כ ונראה בעליל שהרא"ש כוון הכי בפירוש רש"י אלא שדחי לה ולפמש"כ י"ל פירוש רש"י ז"ל ודו"ק: