מנות הלוי על אסתר· רבי שלמה הלוי אלקבץ
פרק ט
פסוק א
ובשנים עשר חדש חוא חדש אדר בשלשה עשר יום בו אשר הגיע דבר המלך ודתו להעשות ביום אשר שברו איבי היהודים לשלט בהם ונהפוך היא אשר ישלטו היהודים המה בשנאיהם: נקהלו היהודים בעריהם בכל מדינות המלך אחשורוש לשלח יד במבקשי רעתם ואיש לא עמד בפניהם כי נפל פחדם על כל העמים: וכל שרי המדינות והאחשדרפנים והפחות ועשי המלאכה אשר למלך מנשאים את היהודים כי נפל פחד מרדכי עליהם:
ובשנים. נקהלו, וכל, בפי' לא נודע למי מצאתי כתוב וז"ל, ירצה כי מה שחשבו שהיה להם רשות להשחית לישראל ולישראל לא אמר כי היה בהפך כי ניתן רשות ליהודי' להקהל ולא כן לאומות וז"ש נקהלו היהודי' וגו', וזכר כי לא לבד המון העם היו יראים את ישראל אבל גם השרי' אשר בבית המלך ונתן סבה למה היהודי' אשר בשושן שמחו וג"כ למה היהודי' הרחוקי' לז"א כי גדול מרדכי בבית המלך ולזה היהודי' אשר בשושן היה אורה וכו' והרחוקי' ג"כ לפי ששמעו הולך בכל המדינות. ובפירוש אחר לא נודע למי מצאתי כתוב וז"ל, ובשנים עשר חדש הוא דבק עם פסוק שאחריו כאלו אמר נקהלו היהודי' בי"ב חדש הוא חדש אדר וטעם אשר הגיע דבר המלך להודיע יכולתו יתעלה ושהוא משדד המערכות. כי באותו יום אשר שברו אויבי היהודי' לשלוט בהם כפי המערכה נתהפך הדבר אשר ישלטו היהודים וטעם ישלטו היהודי' המה בשונאיה' ולהודיע כי בשתי סבות היצלו הא' בשביל כבוד האל יתברך שלא יאמרו הגוים איה אלהיהם וזהו אשר ישלטו היהודים בסבת היותם עבדים שנודע לכל עם ה' אלה הב' בשביל עצמם כי נתמלא רחמי' עליהם וזהו אשר ישלטו המה כלומר בעבור עצמם, ואיש לא עמד בפניה' יגיד כי כששלחו יד בפריצים אשר הציקום וצררום לא היו רואי' קרוביהם ושותקי' ולא היו מערערין כי נפל פחד היהודי' שמא ימותו גם הם אם יקומו לעזור לחייבי מיתה והעובר על דת המלך חייב מיתה ועוד בסבה אחרת לא היו העמים עוזרים אלו לאלו כי כל שרי המדינות מנשאי' את היהודי' ויעזרום להרוג הפריצים ומי יעמוד כנגד השרי' והשופטי' והגיד כי טעם התנשאות השרי' בעבור שנפל פחד מרדכי עליהם שמא נתחייבו מיתה על דבר אשר לא מיחו ביד הצרים ומציקי' את היהודים והנכון אצלי כי טעם ואיש לא עמד בפניהם שלא תאמר אחרי שהמלך נתן רשות לב' הכתות להלחם אלו עם אלו א"א שלפעמי' לא ינצחו אויבי היהודי' לכן אמר שאם היות שהיו יכולין להלחם ב' הכתות עכ"ז שום איש ערל לא עמד עליהם להציל נפשו כי מאת ה' היה שנתן להם מורך לבב ונפל מאד פחד היהודים, והה"ר יוסף גאקו"ן ז"ל כתב וז"ל, הגיע דבר המלך ודתו להעשות לא אמר מה להודיענו כי עדין הדבר היה במשקל בלי הכרע כי האויבים קמו בכח הכתבים הראשוני' כי אין להשיב ולהם הגיע להעשות כמכתב הראשון, וליהודים הגיע להעשות להקהל ולעמוד על נפשם. ומה שחשבו האויבים להיות נוצחים ושולטי' נהפוך הוא וכו' לא שהיהודי' הלכו לעשות קטנה או גדולה כי אם שנקהלו להיות מזומני' וחמושים לעת קרב אם איש יבא ושאלם למלחמה, וכל אלו האויבי' בלי ספק היו מזרע עמלק ולכן אמר כי איש משאר העמים לא עמד בפניה' למלחמה שאל"כ למי הרגו ומי עמד בפניה'. או ירצה כי לא עמד איש בפניהם שלא הרגוהו, וראשון נר' לי עקר כי מי יעמוד משאר העמי' כנגדם אם האחשדרפנים והפחות ועושי המלאכה אשר למלך מנשאי' את היהודי' אמנם העמלקים בחרו מחנק נפשם להנקם מהיהודי', וכל שרי המלך וגו' כי נפל פחד מרדכי אמר כי לא היו עושים זה כי אם מיראת מרדכי כי שמעו וגדולתו הולך בכל המדינות ושבכל יום הולך וגדול מיום שלפניו, והה"ר יהודה בן שושן ז"ל כתב וז"ל, ובי"ב חדש כלומר בחדש י"ב שהוא חדש אדר שהגיע קיום דבר המלך ליהודים ולסגנים ודתו לכל המון העם ביום שצפו וקוו אויבי היהודים לשלוח בהם והיום בעצמו נהפוך להם שישלטו היהודים הם בעצמם בשונאיה' לא בניהם או בני בניהם עד שיחשב כי נהפך הככב או המזל היורד ונתגלגל ועלה רק היום בעצמו והיהודים בעצמם הנה ביום ההוא בעצמו ובעם ההוא בעצמו אשר הפיל הרשע גורלו אז נקהלו היהודים בעריהם ופסוק נקהלו הוא נשוא על הכתוב הראשון כי הכל נמשך אל נקהלו, ומ"ש אויבי היהודים נרא' שלא הי' כלל העם נאחז בסבכי אבודם רק רקים ופוחזים. והפוכו מלת ונהפוך ביארתים למעלה כפי הביאורי' בהפוך הספרים, ואיש לא עמד לפניה' לא מהאויבים עצמם ולא משאר עמים המקנאי' על עם גולה בתוכם והטעם כי נפל פחדם על כלל העמים וכל זה מפאת ההשגחה הפרטית וכמו שפחדו עמי הארץ מעם י"י כן גדולי המדינות מנשאים את היהודי' לא מאהבת גדוליה' ופטרונם רק מפחדו של מרדכי לא שהיה מטיל אימה עליה' אלא שהיה גדול בבית המלך וכפי אמתת גדולתו שמעו הולך לא על דרך הכזב והגוזמא:
פסוק ד
כי גדול מרדכי בבית המלך ושמעו הולך בכל המדינות כי האיש מרדכי הולך וגדול:
כי. בפירוש לא נודע למי מצאתי כתוב וז"ל, אחר שספר הכתו' כי טעם התנשאות השרי' בעבור שנפל פחד מרדכי עליהם שעם היות גם הם רמזו הנה עתה גדול מרדכי בבית המלך יותר מהם וטעם האיש מרדכי הולך וגדול והל"ל הולך וגדל הענין אצלי כי ידוע הוא שמי שיהיה תחת המערכה כשיגיע למעלה רמה לנקודה העליונ' לא יתמיד אבל בקרוב יתחיל וילך מטה מטה וכן חשבו השרי' שהיה ענין המן כי כל ימיו הי' שר וגדול מרואי פני המלך, ובהעלות לנקודה העליונ' שגדלו המלך מעל כל השרי' לא התמיד במעלתו ועוד מעט התחיל לירד מטה מטה עד שתלו אותו על עץ, אמנם במרדכי הגיד הכתוב כי סבת התנשאות השרים בעבור רואם שמרדכי גדול באותה נקודה לא ירד ולא יוסיף כחוט השער' כי זה מאמת כי אין מרדכי תחת המערכה כי י"י אלהיו עמו ותמיד יתמיד באותה מעלה וכבודו לאחר לא יתן וא"כ צריך ליזהר שלא לעבור על רצון אשר יתמיד בגדולתו עכ"ל. והנ"ל שיאמר כי תמיד נמצאת השמועה נוספת על המעלה אשר לסבה זו שבחתהו מלכת שבא לשלמה הוספת על השמועה, וז"ש פה כי הנה בפעם הזאת השיג כל מה שהיה לו אפשר להשיג כמ"ש וזהו כי גדול מרדכי בבית המלך והשמועה היתה כי תמיד הולך וגדול וזהו נוסף על המעלה באמרו כי כל ימיו ימי המעלה וזהו ושמעו הולך בכל המדינות כי האיש מרדכי תמיד הולך וגדול:
פסוק ה
ויכו היהודים בכל אויביהם מכת חרב והרג ואבדן ויעשו בשנאיהם. כרצונם:
ויכו. כתב הה"ר יהודה בן שושן ז"ל וז"ל, לסבות הנזכרות בכל אויביהם אפילו מדיים ופרסיים גם השרים ידם עמם וז"ט בכל אויביה' ואמר מכת חרב והרג כי לא כל מכת חרב הרג אבל הרג בלשונם ז"ל הוא על מיתת חרב ואמר ואבדן כלשון אבד זכרם ותאבד כל זכר למו והוא בפתח האל"ף ואמר ויעשו בשונאיה' כרצונם כי לא חלו פניהם אוהבי שונאיה' ויותר נכון אצלי לפרש כי באו עליה' לבטח לא בבהלה כי אין מוחה ביד' ולכן עשו בהם כרצונם:
אמר המר משה עיין דברי מר אבא זלה"ה בפס' בחדש הראשון, ואומר אני כי החכם בעל ספר חותם תבנית כתב בשער הרביעי אויב שונא משטמה, וזה סוף דבריו הנה ביארנו כי לשון איבה אינו נופל אם לא בתגרת איש באחיו לא בבעלי חיים זולת ולא בדבר שאין בו חיות כמו הבצע והמתנות ונחלה, ושאר השמות הנזכרים בשערינו זה שלשון שנאה נופל עליהם. ואיבת הנחש עם האשה לא יקשה בעיניך לדברי האומר כי הנחש היה יצה"ר, וגם האיבה איננה על דבר ולא בסבת גורם אותה לבד ואיבה אשית. ואיבתי את אויביך, שהם על דבר לפי שהם בגזרת הבורא על עוברי דתו ומצותו והוא יתברך כאשר אויב ברואיו או כאשר ישית ביניהם איבה לא יכשר לומר שיעשה כי אם על דבר כי אלהי משפט ה' אשרי כל חוכי לו, והאיבה הכרחנו שהיא עולמית והשנאה היא נופלת בכל ב"ח ובזולתם כאשר אין בהם כמו השמות שזכרנו, לפי שענין שנאה היא המיאוס, והשנאה באה בסבת דבר הגורם להביאה, על כן אמרנו כי היא אינה עולמית שכל תלוי בגורם בטל הגורם ובטל הדבר כמשאז"ל באהבה התלויה בדבר כן אני אומר בשנאה הבאה על דבר עכ"ל, הרי מזה דבר על דבר אויביהם שונאיה'. אמנם קשה לי מה חסר במה שאמר מכת חרב והרג ואבדן, עד שאמר כרצונם. ואומר אני זה לי ימים ושנים כתבתי בנעם ה' פי' על התורה לי נלמד מדברי הרב בעל העקדה ז"ל שכתב בפ' וישלח, כי בני יעקב כיונו כל דבריהם מראש ועד סוף באופן שכשיתבונן האדם בהם ימצא שלא הפילו דבר מכל דבריה' ארצה, והנה לא הפרו בריתם ולא שקרו באמונתם, והם מעצמם נתאנו ונתפתו בפתיותם וכו' והכוונה כי מעולם לא נמצא בדבריה' לשון מורה על ההודאה בבירור. אמנם המניעה אמרוה בבירור. וזאת חכמה גדולה. ואם כן לא התלו בהם ולא חללו דבריהם כלל ע"כ כוונת דברינו, והנה דומה לזה נמצא במשלי הערב שעשיר גדול היה בארץ נכריה סוחר, וחלה את חליו והיה לו בן קטן, וצוה מחמת מיתה כי לא יהיה בנו יורש ממונו זולת מה שירצה אושפיזו וימת מהחלי ההיא, ולימים רבים גדל היתום וילך למקום אשר מת אביו לשאול עזבונו ויתן לו אושפיז אביו מאה דינרים, ויאמר לו קח אלו ותחזור לעירך כי אין לך יותר בנכסי אביך, וילך היתו' הולך ובכה עד לפני שער המלך ויאמר לו הושיעה אדוני המלך כי אבי היי למר שבק הון עתק כי היה אמוד בעשיר גדול וימת במקו' הזה ואושפיזו איננו נותן לי מכל נכסיו רק מאה דינרים, ויצו המלך להביאו לפניו וישאלהו על צואת הסוחר ויקרא אותה המלך ויאמר לו ולמה פטרת היתו' הזה מכל עושר אביו בדבר מועט ויען אינני עושה רק על פי צואת הסוחר ונוסח צואתו שאתן לו מה שאני רוצה, א"ל המלך ושאר הממון למי אתה רוצה לתתו, א"ל אני רוצה ללוקחו, ויען לו המלך אם כן זהו מה שאתה חייב לתת ליתום כפי הצואה שתתן לו מה שאתה רוצה והמאה בלבד יהיו לך כי הנפטר בחכמה צוה, והנה אלו מיני ואופני חכמה באנשי' המעולים וז"ש וייטבו דבריהם בעיני חמור וגו' יר' כי החמורים פתאים כמו הם נתפשו בהבנת הדברים ההם. לא החכמים, וז"ש פה ויעשו בשונאיהי' כרצונם כפי מה שהיה רצון האויבים לעשות בהם.
פסוק ו
ובשושן הבירה הרגו היהודים ואבד חמש מאות איש: ואת פרשנדתא ואת דלפון ואת אספתא ואת פורתא ואת אדליא ואת ארידתא ואת פרמשתא ואת אריסי ואת ארידי ואת ויזתא:
ובשושן. כתב הה"ר יוסף גאקו"ן ז"ל וז"ל. בלי ספק היו בשושן העיר וסביבותיה רבים מזרע עמלק כי נתקבצו להמן וכן היו שם רוב בניו ואוהביו, ולכן חששו ישראל מלהתקבץ בשושן העיר אשר שם היהודים פן אויבי' יגברו עליהם ולכן באו בשושן הבירה אשר שם המלך ומרדכי להתקבץ והאויבים שבאו במר נפשם כי מת גבורם לנקום נקם הרגו מהם ישראל חמש מאות איש, ויש מי שכתב אנשי מרדכי היושבים בשושן הבירה הרגו הת"ק איש ואת עשרת בני המן וא"כ בשושן העיר לא הרגו עד אחד:
פסוק י
עשרת בני המן בן המדתא צרר היהודים הרגו ובבזה לא שלחו את ידם:
עשרת. בפירוש לא נודע למי מצאתי כתוב וז"ל כל הקוד' היה סבה לשהכו היהודי' כרצונם בשונאיהם ואבד ת"ק פי' מספ' ההרוגי' והאבודים והם אשר נלקחו לעבדים כלם היו ת"ק איש כי לא היו מודדים כ"א מדה כנגד מדה למי שבקש להרוג הרוג לאבד אבד, ובבזה לא שלחו את ידם עם היות שהגזרה היתה ושללם לבוז אבל הביאוהו לגנזי המלך ותקנת מרדכי ובית דינו היתה למצוא חן בעיני המלך וגם כדי שלא יאמרו העמים בשקר הם טועני' עלינו לקחת ממוננו, וגם בעבור פריצי ישראל לא שלחו ידיהם במי שלא הזיקן בעבור חמדת הממון ועכ"ז נתן להם רשות מרדכי באגרות לשלול שלל ולבוז. בז בעבור שיוחזקו היהודים בעיני המלך והשרי' אנשים צדיקים שונאי בצע שונאי' ממונם בדין שכך היתה הגזרה ושללם לבוז, כתב הה"ר יהודה בן שושן ז"ל וז"ל, כל זה נמשך על ויכו כי שם נאמר ואת אבל הוצרך לומר הרגו לשלול מהם מכת חרב שאינ' הרג ובבזה לא שלחו את ידם הן עם אחד וכיוון אחד לכלם מאת ה' כי בזה תגדל תפארתם בעיני המלך והשרי' גם יהיה שללם לגנזי המלך או לשרי עיר ועיר אף כי הורשו לבוז שללם וכן עשו גם בשושן העיר גם בשאר מדינות כי על שלשתן נאמר כן, והדין עמם שכן נאמר (שמואל א' ט"ו ג') והחרמתם את כל אשר לו וגומ' משור ועד שה מגמל ועד חמור ובוא וראה מה עלה בשאול על הדבר וראיתי מי שפלפל בבקר יאכל עד בזמן שאול שהוא בקרו של מלכות ולערב שהוא בזמן מרדכי, יחלק שלל לגנזי המלך ולשרי המדינות. ולבי נוקפי שא"כ יהיה שאול ע"ה כמוכרח או כמורשה ולמה יענש אם לא שיאמר כי התורה תרמוז בעתידות עכ"ל:
אמר המר משה הרב כתב וראיתי מי שפלפל והוא ממדרש רבתי דאחשורוש והרב עצמו העתיקו בחלק המדרשים ויש לי להשיב על הרב כי לא היה בידו זה המדרש ומצאו כתוב בשם גנב דורנו זה דור דור שוא ודבר כזב, והעד הנאמן לדברי כי הרב עצמו כתב כשהעתיק המדרש הנזכר אשר המאמר הזה בו וז"ל אחר זמן כמשלש חדשים בא לידי מדרש אסתר רבתי והמעתיקהו אחרי יקדימהו למדרש הנזכר עכ"ל, ונכון בעיני הפי' האחרון מן הרמ"ע שעשו כן מפני שזאת המלחמה בעמלק היה והוא ית' צוה והחרמתם מאיש ועד אשה וגו' ובו נכשל אבי המלכה הזאת שאול המלך הראשון כי חמל על מיטב הצאן והבקר ועל זה אמר (שמואל א' ט"ו כ"ב) החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה' ועל כן לא התירו כל זקני עיר ועיר לשלוח יד בשלל פן יחטאו גם המה במצות שמואל אשר היא פי' תמחה את זכר עמלק בלי ספק, ומה שכתב מרדכי אליהם ושללם לבוז בשם המלך כתבו ומפני הסבה האמורה שנא' ויכתוב בשם המלך, ואפשר שכתב להם בשמו ראשונה מה שראוי לעשות על פי התורה שכן כתיב קודם ויכתוב בשם המלך, ויקראו סופרי המלך, ויכתוב ככל אשר צוה מרדכי או סמך על חכמי ישר' עכ"ל. ואפשר כי ג"כ עשו זה להראות למלך כי הם חפצים בטובתו ושימנעו ידם במותר להם אשר לסבה זו כתב בשם המלך ושללם לבוז ועכשיו הם רוצים שיהא השלל למלך כי אין המכוון מהם על השלל כי גם על שבקשו רעתם ולזה ישוב עמלם בראשם.
פסוק יא
ביום ההוא בא מספר ההרוגים בשושן הבירה לפני המלך:
ביום ההוא, וגומר. כתב הה"ר יהודה בן שושן ז"ל וז"ל, כמדומ' שלא שיער המלך שיהרגו אפי' א' בכל מדינות המלך וז"ש ביום ההוא בא מספר וכראות המלך אמר אם בשושן הבירה עשו כן בשאר מדינות המלך מה עשו הנה הרג רב וזה יעיד כי כל זה נשתלשל מרצון הכח העליון כפי אשר נשתלשלו הדברים וכיון שהדבר כן מה תשאלו ומה תבקשו עוד. ויש שפי' ואמר כמצטער בשאר המדינות מה עשו ואם תרצי בזה דבר אמרי מיד כמי שמצטער בעסקהון ורוצה להשליכו מעל פניו והראשון נכון כפשוטו ועיד אוסיף בחלק המדרש עכ"ל, והנ"ל כי למה שהוגד למלך באיתו היום ענין ההריגה היא היתה סבה שהמלך התאבל עליהם מ"ש ביום ההוא בא מספר ההרוגים בשושן הבירה לפני המלך יראה כי תכף באותו היום מבלי עכוב כלל בא מספר ההרוגים ולזה אמר המלך לאסתר המלכה כי הנה בשושן אשר היא עיר אחת הרגו היהודים ואבד ת"ק איש ואת עשרת בני המן אם כן בשאר מדינות המלך מה עשו ועם כל זה מה שאלתך וינתן לך ומה בקשתך עוד ותעש ולא אמר עד חצי המלכות כפעמים האחרות כמתעצב אל לבו על מה שעשו ועוד לה אך לשאל נפש המלך ומשרתיו והכי איתא בגמ' (מגילה פ"ק) ויאמר המלך לאסתר בשושן הבירה הרגו היהודים א"ר אליעזר מלמד שבא המלאך וסטרו על פיו.
פסוק יב
ויאמר המלך לאסתר המלכה בשושן הבירה הרגו היהודים ואבד חמש מאות איש ואת עשרת בני המן בשאר מדינות המלך מה עשו ומה שאלתך וינתן לך ומה בקשתך עוד ותעש:
ויאמר המלך לאסתר כתב הה"ר יוסף גאקו"ן ז"ל וז"ל אחשוב שהמלך היה מצר על חולשת לב היהודים כי בהיות להם מרדכי לנשיא ושני למלך והוא רוצה בתועלת' לא הרגו בשושן כי אם ת"ק איש ואת י' בני המן אשר כבר מת לבם בקרבם ויהי לאבן כי גברא קטילי קטלו, וא"כ בשאר המדינות כ"ש שלא הרגו כי אם מתי מספר וזה כמעט קלון למלך ולכן אמר לאסתר ומה שאלתך עוד ותעש ומפני זה היה לה מקום לשאול לעשות גם מחר כדת היום שאם המלך היה מצר על רבוי ההריגה איך שאלה להעשות גם מחר כדת היום ויתלו לבני המן שיהיה דבר מפורסם כי כלם היו שרים שוררים וגדולים בבית המלך:
פסוק יג
ותאמר אסתר אם על המלך טוב ינתן גם מחר ליהודים אשר בשושן לעשות כדת היום ואת עשרת בני המן יתלו על העץ: ויאמר המלך להעשות כן ותנתן דת בשושן ואת עשרת בני המן תלו: ויקהלו היהודים אשר בשושן גם ביום ארבעה עשר לחדש אדר ויהרגו בשושן שלש מאות איש ובבזה לא שלחו את ידם:
ותאמר. בפירוש לא נודע למי מצאתי כתוב וז"ל אחר שספר איך בשושן הרגו חמש מאות איש ואת עשרת בני המן וספרו אל המלך מספר ההרוגים בשושן ואמר המלך אל אסתר בשושן הבירה הרגו היהודים וכו' דע כי אמר ארסי שהגדול הלב הוא אומר ועושה ולפי שלמעלה אמר המלך לאסתר שיעשה כרצונה עד חצי המלכות בא עתה המלך להגיד לה איך לא עשו כל מה שצוה כי לא הרגו כי אם חמש מאות ועשרת בני המן זה היה בשושן כי בשאר מדינות המלך יותר ויותר עשו ולזה די להם במה שעשו אבל בשושן לא עשו כל הצריך ויהיה אמרו מה עשו לשון רבוי וחשיבות או ירצה לומר מה עשו מפחיתות ואמר המלך כי בשושן גם בשאר המדינות היה מעט מה שעשו אבל אסתר מרוב מוסרה לא שאל' אלא על שושן ויום אחד לבד וא"כ שבשושן לא עשו כל שצריך להעשות מה שאלתך וינתן לך ומה בקשתך עד שלמות לחצי המלכות שאמרתי למעלה ותעש ולזה לא אמר הנה עד חצי המלכות אלא עוד כי סמך על המבין אז אמרה אסתר ושאלה כראוי לא יותר כי ינתן גם מחר ליהודים להעשות כדת היום ולפרסם הנס יתלו את עשרת בני המן על העץ וספר איך המלך מרוב אהבתו אותה צוה להעשות כן וניתן לבני שושן יום שני על זאת עושים שני ימים משתה ושמחה אבל שאר היהודים נחו מאויביהם בי"ד ועשו אותו לדורות יום משתה ושמחה אשר בזה י"ל למה צוה האל ית' עשות כ"כ ענין מהיין יותר משאר כל המזונות כי הוא דבר משכר ומבלבל הדעת מאד כמו שהוא מבואר לזה אשיב כי אם נחקור בתורתנו הקדושה במלת יין נמצאהו משותף לב' דברים אם לדברי' ולהנאות גופניות ואם לדברי' נפשיו' ושכליות. אם היותו הנאות גופניות (ישעיה ה' י"ב) והיה כנור ונבל ויין משתיהם ואת פעל ה' לא הביטו וגו' כי הכרחי הנה לפרשו בהנאות גופניות, אמר שלמה המלך ע"ה למשוך ביין את בשרי וגו' (שיר א' ב') כי טובים דודיך מיין וגו' ורבים כאלה. אם בהנאות הנפשיות אז"ל (שם ז' י') וחכך כיין הטוב הולך לדודי למשרים דובב שפתי ישנים אלו תלמידי חכמים העוסקי' בתורה שהן דומים ליין שהוא כאן וריחו הולך אל מקום רחוק כך ת"ח הם כאן ותורתן הולך מרחוק ולא זה בלבד אלא אף כשהם מתים תורתם נשמעת שנ' דובב שפתי ישנים, אשע"ה הביאני אל בית היין וכמוהם הרבה בשיר השירים. עוד אז"ל ולאביו שלח כזאת שלח לו יין שדעת זקני' נוחה הימנו ר"ל שהיין הוא נאות לזקן לשני חסרונות שבו הא' לחזק כחותיו הגופניים החלושים וג"כ הנפשיים לפי שלא יחלשו עם הגופניים כנגדן יש ביין שהוא מזון נאות באיכותו אל הגוף והנה קול ההעברה שאפילו באיכותו הפעלי עוזר כמאמר הרופא וג"כ מעלה אידים טובי' ונאותים אל ההשכלה אז"ל חמרא וריחני פקחי' אמר דוד המלך ע"ה ויין ישמח לבב אנוש וגו' הודיענו הנה היות ביין אלו הב' סגולות הא' נאות אל ההשכלה אמר (תהלים ק"ד ט"ו) ויין ישמח לבב אנוש כי השמחה היא א' מהדברים אל ההשכלה הב' להצהיל פנים משמן שהוא להשמין הפנים ולפאר גהה הלב, ולפי שהכהנים בעבודתם היה צריך שיהיו נבדלים מכל חמריות וידוע היות ביין ב' סגולות אלו צוה הש"י יין ושכר אל תשת וגו', ולפי שבזמן אחשורוש ניצולו מאלו הב' מיתות ר"ל ממיתת הגוף ומיתת הנפש כמו שביארתי בפרשה למעלה בפסוק אין להשיב א"כ אין דבר יותר נאות בכל המזונות אשר בו יורו יותר אלו הב' דברים כי אם ביין ולזאת הסבה לקחוהו ליום הזה, ובפירוש אחר לא נידע למי מצאתי כתוב וז"ל. ינתן גם מחיר כתמהו בשאלת אסתר גם בעיני יפלא כי יר' זדון גמור ולא עוד אלא שהודה לה המלך עד שנדחק רש"י ואמר כי טעם בשאר מדינות המלך מה עשו כמו מה אדם ותדעהו וזולת הענין הלא בשושן כי בה המלך לא הרגו היהודי' כי אם אנשי מספר בשאר המדינו' שאין המלך שם מה עשו ולכן שאל עוד וינתן לך והיא עשתה כאשר צוה לה המלך והוסיפה לשאול שיוסיפו לינקם עוד מאויביהם ושיתלו י' בני המן על עץ ודוחק אבל צדקו דברי הרלב"ג כי ראתה אסתר כי לא הספיקו לכלות לכל אותם שצררום קרובי המן מזרע עמלק ואסתר באה לפני המלך לבקש יכלו אותם הצוררים והמלך מיד הבין כי לבקש דבר מה על עמה היא באה ויאמר לה הלא בעיר אחד הרגו ת"ק איש בשאר המדינות מה עשו ועכ"ז תשאל עוד וינתן לך וענתה כי מבוקשה אינה אלא לכלות בני המן וקרוביו הנשארים וי"א שיתכן עם הקדמת ר"א כי שושן הבירה אינו אלא שושן שבה ארמון המלך כי נתקבצו שמה גם היהודים אשר בשושן העיר להרוג לקרובי המן ולאותם שנסכמו עמו במחשבה ההיא שהיו דרים בשושן הבירה תהו ויאמר המלך אם בחצר המלך כי אנשים מועטים הם הדרים בה הרגו ת"ק בשאר המדינות גדולות מה עשו ובקשה אסתר כשישובו לעירם מחר אנשי שושן העיר שיותן להם יעמדו על נפשם ביד רמה כי יקימו עליהם עם העיר בדמי קרוביהם הנהרגים בשושן הבירה וידרשו דמם מאתם והמלך ראה כי כשר הדבר והודה עליו ותנתן דת בשושן וזהו שלא אמרה אסתר ליהודים אשר בשושן הבירה וגם פה ותנתן דת בשושן הבירה כ"א בשושן לבד כי זה לא היה אלא בשושן העיר כמו שזכרנו והעיד הכתוב כי כאשר זממה כן היה שכבר קמו עליה' גואלי דם הנהרגים עד שהוצרכו לעמוד על נפשם והרגו ג' מאות איש ואת עשרת בני המן יתלו פי' הנשארים שהיו לו בנים הרבה כמו שכתוב ורוב בניו וחז"ל אמרו מנין רוב ויש לתמוה על חז"ל (מגילה פ"ק) שאמרו שצריך לומר עשרת בני המן בנשימה אחת דבהדי הדדי נפק נשמתיהו ולכן אמרו וי"ו דויזתא צריך לממתחא כי זקיפא מ"ט כלהו בחדא זקפא זקפינהו והלא הכתוב לא אמר כן אלא י' בני המן הרגו לכן יש לפרש כי זה שאמרה אסתר ואת עשרת בני המן יתלו הם הם הנזכרים למעלה פרשנדתא וכו' והטעם כי לא נהרגו לגמרי אלא שהכום מכת חרב עצומה קרובה למיתה שקורין בלעז קילפא"ר ושאלה אסתר שיתלו אותם קודם שתצא נפשם ותלאום בעץ אחד כמאמרם ז"ל ולפי זה ידוקדק יפה לשון הכתוב ואת עשרת בני המן יתלו על העץ ולא על העצים, וכן נר' דעת הרמב"ן כי הנהרגים שאלה שיתלו ועוד כתב הרמב"ן ז"ל כי בעבור שהיה נס חוצה לארץ לא נרמז בו שם הגדול אלא בראשי תיבות יבו"א המל"ך והמ"ן היו"ם מפ"י המל"ך ופנ"י המ"ן. והה"ר יהודה בן שושן ז"ל כתב בחלק המדרשות וז"ל בגמרא (מגילה פ"ק) א"ר אדא דמן יפו י' בני המן ועשרת צרי' לממרינהו בנשימה א' מ"ט כולהו בהדי הדדי נפיק נשמתייהו. א"ר יונה א"ר זירא וי"ו דויזתא צריך לממתחא כי זקיפא מ"ט כולהו בחדא זקפא אזדקיפו. פרש"י בני המן ועשרת הזכרות שמותם ותיבה הסמוכה לאחריהם כלו' עשרתם נפלו כא', בזקיפה א' פירק"א בלעז בעץ אחד זה למטה מזה ע"כ. וי"ו מתוחה היא בכתיבה ולא מצאנוה במנין אותיות גדולות. והמפרש שיאריך בקריאתה יש לסמכו ממה שסמכו אצל מאמר ר' אדא דלעיל. ואחרים פי' שיעשה צורת הוי"ו מבלי גג למעלה כעין מקל וזהו לשון מתוח ממש. ויש שדקדק במימרא דר' אדא כי כפי פשט הכתוב י' בני המן בחרב נהרגו, ואלו נאמר כי אמרו שהרגום מכת הרג היתה וטרם יכבה נרם שאלה אסתר תלייתם ויצתה נשמתם כא' ולי אין צריך אלא אחר שמתו בחרב ויצתה נשמתם כ"א בהרג נתלו עכ"ל. ובפי' הכתוב כתב הרב הנז' וז"ל היא בטוב מדעה ורוב שכלה קצרה בתחנה ואמרה אם על המלך טוב ולא אמרה אם מצאתי חן וכן אם כשר הדבר כי לא דברה רק לפי מה שהכירה מבין ריסי דבריו וביחוד כי זה ניכר מצד תנועת הדבור אם בתימה וכיוצא ואמרה שיתלו בני אויבי של מלך לעיני הכל ויאמר המלך להעשות כן ותנתן דת כי זה דבר חדש צריך הכרזה חדשה וכבר כתבתי למעלה כי אחד מחכמי הדור פי' כי בטוב טעם שחלה ינתן גם מחר כי היהודים אשר בשושן העיר באו לשושן הבירה להוציא. משם תלמוד ההריגה ואסתר פחדה כי ליום הבא בבואם לעירם עיר שושן יקומו במר נפשם איש על בנו ואחיו ועל קרובו ויהרגו ביהודים כי מי יוכל עמוד וע"כ שאלה ינתן גם מחר גם כי לא הרגו בשושן כלום והמלך הודה בדבר וז"ט ויקהלו גם ביום שהוצרכו להקהל ולהשגב כדי להרגם כי הם קמו נגדם ואם לא עמדו כי מעדו ולבי מגמגם בזה כי אסתר לא דברה רק על דברי המלך וכפי דבריו אין לנו טעם נודע לדברי המלך אם לשבח אם לגנאי. הנ"ל לא בקשה שום תנאי מהתנאים הנזכרים לעיל אם להקטין הדבר בעיניו ובזה קל מהרה יודה המלך לדבריה וגם להורות כי הדבר בעצמו הגון כי מאחר שצערן של יושבי שושן רב כפול ומכופל ראוי שישמחו שמחה רבה ע"ד שמחנו כימות עניתנו והערימה להקטין הדבר בשלא זכרה ההריגה רק לעשות כדת היום ומאחר שעשרה בני המן סבבו מיתת האחרים ראוי שיוחדו גם המה ברעה פרטית ומשונה שברון ירשו וזה בשיתלו על העץ אמר משה עיין מה שכתב מר אבא זלה"ה בפסוק בחדש הראשון והרמ"ע כתב וז"ל גם אפשר שכיוונה לפרוע כל עצת המן וזה כי המן הפיל פור וראה שיום י"ג היה מוכן להריסת הדת מפאת הסרסור כנזכר ולכן צוה ביום ההוא ולא במחרתו מפני שביום המחרת נשאר מזל ישראל במה שהם עם כמעט בגבה הראש ומזל עמלק אשר מזרע אדום הוא למטה ואז יפלו לפני בני ישראל לכן רצתה שגם מחר ינתן להם הפך דעתו, ונ"ל כי הותר להם זה ולא עברו בלא תעוננו כדברי ר' עקיבא בסנהדרין אשר כל הפוסקי' פסקו כן כי זה הבורר השעות מפני שאז"ל בגמרא (תענית פ' בתרא) אמר רב פפא האי מאן דאית ליה דינא בהדי נכרי באב לישתמיט מיניה דריע מזליה ובאדר ליזיל בהדיה דבריא מזליה. אמנם דברי רב פפא תמוהים כי הם הפך ר"ע אלא שנוכל להשיב כי אין דבר שעומד לפני פקוח נפש וע"כ אם הנכרי רודף את ישראל באב למדו לו כי זה המזל עוזרו וצריך שישמר ממנו. וזה שב ואל תעשה היא אמנם באדר אינו צריך להשמט ממנו אבל ליזיל בהדיה כי המבחר טוב לא ח"ו שילמדו לו המבחר לעשות הוא איזה מעשה בו כי אם לברוח מהמזיק או שאינו צריך לברוח וזה יורה לשון לישתמיט מיניה וליזיל בהדי', כי הוא נרדף ואם בכחן היו רודפים לא עשו מפני מבחר המן כי אם לפרוע כל עצת המן כאמור עכ"ל. וקשה להאמין דעל עסקי נפש קאמר ולא על עסקי ממון ועל מה שדחק משום הא דלא תעוננו. יר' דלא קשה דאשכחן להרמב"ן ז"ל דקאמר דדוקא לכתחלה לשאול בכלדיים שהם בעלי אצטגנינות אסור אבל אם יודע שחכם א' בקי בחכמה ההיא אמר דבר מעצמו אם נמנע בשבילם או האמין להם שיהיה אמת הוא שאינו עובר בכלום שהדבר אמת הוא כפי החכמה אלא שהב"ה מציל את יראיו במעשה נס אין לו להכניס עצמו לעשות בהפך כדי שיעשו לו נס כי שמא אינו ראוי לכך. ואתיא כהא דאמרינן בגמרא (שבת פ' כ"ד) וכן מה ששגור בפי הכל אין מתחילין בב' דאין בו משום עתים ושעות אלא דרך מחכמת הכוכבים שמזל לבנה הוא קל באותן הימים ואין התחלה מצלחת אין מדרך החיוב לעשות כנגד הימים האלה אלא טוב להוציא עצמו מן הספק וכ"ש הכא דכאב עינינו הרואות כמה הוכפלו הצרות בו והיינו כחכם בקי בחכמת המזלות וודאי דשרי דלשמיט מיניה באב וליזיל בהדיה באדר הואיל ואעביד ביה ניסא כי האי.
פסוק טז
ושאר היהודים אשר במדינות המלך נקהלו ועמד על נפשם ונוח מאוביהם והרג בשנאיהם חמשה ושבעים אלף ובבזה לא שלחו את ידם. ביום שלושה עשר לחדש אדר ונוח בארבעה עשר בו ועשה אתו יום משתה ושמחה:
ושאר. בפירוש לא נודע למי מצאתי כתוב וז"ל לשיתבאר זה ענין בשלמות נבארהו בב' פנים, הא' הנה רצה הכתוב לתת טעם מה ראו הפרזים לקבוע זמן חלוק לעצמם ולא רצו בזמן שושן והכרכים המוקפים חומה כמות' ואמ' כי הדין עמהם כי בהיות בשנה ראשונה כל הכפרים והכרכים נחו בי"ד על כן היהודים הפרזים נחו בי"ד ונחו תמיד ביום שנחו בו שנה ראשונה וזהו שאין נזכר כאן זמן הכרכים כי לא בא הכתוב אלא לתת טעם לפרזים כי נחלקו מן הכרכים ושושן שהם רוב מנין ורוב בנין אמנם נשאר עלינו מקום עיון כי טוב טעם דעת הפרזים ומה ראה מרדכי ובית דינו לקבוע זמן הכרכים שלא בזמן מנוחתם בשנה ראשונה וי"ל שרצו שהכרכים הדומות לשושן יניחו בזמן שושן כדי שלא תקנא מדינה בחברתה מה שאין כן בפרזים שאין כפר מקנא במדינה והנכון אצלי כי הטעם לתת כבוד לשושן ממנה יצאה הישועה ובה מרדכי והענין כי רצו אנשי כנסת הגדולה כי שושן מפני חשיבותה יהיה זמנה בזמן מנוחתם מצורף לזה להודיע הנס הגדול של שושן כי הרגו באויביהם ב' ימים רצופים ולא נחו עד ט"ו ואם כל הכרכים והפרזים ינוחו בזמן מנוחת שושן לא היתה יכולה להתפרש מכל כללות ישראל כי אין ליחיד לפרוש מן הצבור ולכן לא היה אפשר כי אם שושן תדחה לזמן הכרכים או הכרכים לזמן שושן שהם דומים כמותה ונמנו וגמרו כי הכרכים ידחו לזמן שושן בעבור חשיבותה וגם לפרסם הנס אשר הוסף בה ויש להם דמיון כמה שהם עיירות גדולות והפרזים לא נכנסו בזה שאין דומים כלל ונשארו בדינם יעם היות שאין כרכים המוקפים תלוי מימות אחשורוש כי אם מימות יהושע בן נון כבר אמרו בירושלמי שהיה זה בעבור כבוד א"י שהיתה חרבה בזמן ההיא ותהא כלה נדונת כפרזים לכן לא רצו להשוות לשושן כי אם שהם מוקפים חומה מימות הושע בן נון אע"פ שלא תהיינה מוקפות עכשיו וכל השאר ישארו בדינם בזמן מנוחתם בשנה האי, והנך רואה כי בבני שושן לא נזכר י"ט כי אם משתה ושמחה לפי שי"ט מן התורה אינו אלא בקביעות קרבנות וכן לא יעשה כי אם על פי הגבורה וגם כי אין הבית ברשותם אמנם בפרזים כתיב משתה ושמחה וי"ט כי לא השגיחו על זה וראו לעשותו י"ט להודות ולהלל לפניו יתברך על כל אשר גמלנו. עוד הוסיפו הפרזים על בני שושן ומשלוח מנות וגו' כי זה רומז כי הם באגודה אחת ובאהבה ואחוה הפך מ"ש הצורר מפוזר ומפורד ולכן ויכתוב מרדכי וגו' וראה דברי בני שושן בי"ט ודברי בני הפרזים במשלוח מנות איש לרעהו והוסיף עוד ומתנות לאביונים להשלים כוונת הפרזים במה שהיו עושים י"ט שאין לך קלוס גדול ממתנות לאביונים שנאמר מלוה י"י חונן דל. ואומרו כימים אשר נחו וגו' והחדש וגו' יר' שעשו י"ד וט"ו ימי מנוחה בזמן שיהיו דומים באורך לימי שנה ראשונה אשר נחו בהם היהודים וזה יתכן בתוספת אדר שני והוסיף ואמר שלא יעשו פורים באדר ראשון כי אם כמו החדש אשר נהפך שהיה חדש הסמוך לניסן וכ"ף הדמיון של כימים מושך עצמו ואחר עמו כאלו אמר וכהחדש וכו' ואומרו וקבל היהודים בלשון יחיד אצלי ידוקדק יפה כי ענין הכתוב לומר שקיימו את אשר החלו לעשות וגם את אשר הוסיף מרדכי אליהם לשנות אלו ואלו ממה שהיו עושים מתחלה קצת כמו שזכרנו ובמלת קבל נתן טעם לשושן כי הנוסף להם היה משלוח מנות ומתנות כי זה מורה שהם בלב אחד ואחוה זש"ה קבל בלב א' ובמלת היהודים נתן טעם לפרזים שקבלו עליהם שלא לעשות י"ט מצד היותם יהודים כשרים וי"ט לא יעשה כי אם במצות המקים וזש"ה ותכתוב אסתר את כל תוקף מצד המלכות לקיים את אגרת הפורים הזאת השנית כלומר כאשר סדרה הוא ולא כאשר סדרו הם בראשונה אלו מוסיפים ואלו מחסרים, הב' ושאר היהודים וכו' דע כי לדעת הרמב"ן ז"ל בזמן זה הנס היו ישראל בעריהם שכבר נפקדו ברשיון כרש אלא שזה הרשע השבית בנין בתינו כמו שכתבתי בראש המגלה ולא נשארו חוצה לארץ כי אם מעטים ועליהם הוא שאמר המן עם מפוזר והגיד הכתוב כי שאר היהודים שהיו בארצם בין הכרכים בין הפרזי' כלם נחו בי"ד כי באותו יום נחו מן המלחמה ושמחו ואכלו בו וע"כ הפרזים לבד התמידו כן כל השנים אך לא הכרכים והטעם בעבור כי הפרזים היו בסכנה גדולה בלי מחסה ומסתור לא כן הכרכים שלא היה הנס להם כל כך גדול לכן לא התמידו בכל השנים וכשראה מרדכי כן ויכתוב מרדכי את הדברים האלו הנמשכים וישלח ספרים אל כל מדינות המלך מוקפות ובלתי מוקפות שיעשו אלו י"ד ואלו ט"ו כמו הימים אשר נחו בהם היהודים י"ד וט"ו כלומר כמו בשנת הנס שעשאום כלם לימים אלו משתה ושמחה, וישוב הכתוב כמו והימים שנחו בהם היהודים באותו חדש אשר נהפך להם אמנם בהיות כי נס הפרזים היה גדול מנס הכרכים וגם שהם התחילו במצוה ראה מרדכי ובית דינו שראוי שיוקדמו אלו הפרזים והכרכים ינוחו בט"ו ולפי זה יתכן אצלי כי אומרו כימים אשר נחו והחדש וגו' בא לתת טעם סוף סוף מדוע ינוחו הכרכים שלא בזמן שנת הנס או ינוחו בזמנם או לא ינוחו כלל כי כשהמנוחה שלא בזמן הנס אינו ניכר שלכן היא נעשת לכן אמר כימים אשר נחו כלומר כי גם בשנת הנס י"ד וט"ו ימי מנוחה היא שעם היות שלא היה ט"ו לכרכים יום משתה מ"מ היה לבני שושן ולא עוד אלא שהרי הוא החדש אשר נהפך להם ודי בזה עם שלא היה ביום עצמו לפרסומי ניסא, ואמר וקבל היהודים את אשר החלו פי' שכל היהודים בין כרכים בין פרזים קבלו דברי מרדכי אלו להתמיד אשר החלו לעשות מעצמ' שנתים או שלש כי כן צוה מרדכי בכל שנה ושנה ואנו קבלו להתחיל עתה מחדש כמו שכתב מרדכי אליהם עם היות כי זה שנתים שלא עשו דבר בעבור הסבה שזכרנו ולכן אמר וקבל לשון יחיד לרמוז כי עקר הקבלה לכרכים כי הפרזים תמיד עשו ומסתמא לא היו מפסיקים ובבואה לפני המלך פי' וכשבאה אסתר למלך לבקש על עמה אמר עם הספר פי' לא אמירה לבד בלי מעשה אלא אמירה זולתי הכתב וזהו אמר עם הספר ור"א פי' ובבא אסתר לפני המלך הפעם הב' התחכם המלך וכתב עם אלו הספרי' אחרונים ישוב מחשבתו הרעה אני חשבתי לטובה והוא חשבה לרעה ממנו היה ולא ממני ולולא שכתב כן המלך בתוך אגרות אחרונות לא היו מועילות כי כתב אשר נכתב ונחתם בטבעת המלך אין להשיב ולפי דעתי הכתוב כמו מסורס ובבואה לפני המלך עם הספר אמר ישוב מחשבתו וכו' וטעמו כשבאה אסתר למלך והראתה לו פתשגן כתב הדת אשר נתן בשושן כמו שצוה עליו מרדכי מיד חמתו בערה בו שהכיר מרדו ומריו על הדרכים שכבר זכרנום ואמר ישוב מחשבתו ותלו אותו ואת בניו על העץ. וי"א כי הוא דבוק לפסוק שלפניו כי המן בן המדתא האגגי צורר כל היהודים חשב מחשבה עמיקה ומסותרת לאבדן והפיל פור הוא הגורל אם תעמוד לו מחשבתו זאת ושאל מן המלך בדרך והודה לו לפי תומו ובבואה לפני המלך מחשבתו זאת נתגלה עונו ועם שהיו הכתבים כבר נכתבים ונשלחים עכ"ז אמר ישוב מחשבתו הרעה וזה בעצת המלך המשובחת באופן שלא ינגד הענין לדתי פרס ומדי וז"ש עם הספר עם היות שהיה ספר. ע"כ קראו לימי' האלה פורים מה נכבד זה השם המורה ב' פינות גדולות חדוש העולם והשגחתו ית' על הנבראים וזה כי לפי הגורל ראה המן המערכה עוזרתו ושהוא ינצח והוא יתברך השגיח על ישראל בחירו ושדד בעדם מערכת השמים ולא נכתבה מגלה זו כי אם בעבור אלו העיקרים הגדולים כמו שאדבר עוד בזה בסיום המגלה. או פי' עם הספר שעשה באופן לא ינגד מאמרו אל הספר שכתב כבר וכן פי' הרב ר' יעקב בר שלמה בן אלגיאני ז"ל כי מלת ובבואה אינו שב לאסתר כי אם למחשבה אלא שפי' כי טעם אמר עם הספר אמר על הספר שעשה המן בשמו תשוב מחשבתו כמו ששבה מחשבת אויבי דניאל על ראשם כמו (דברים ט"ו ט') פן יהיה דבר עם לבבך בליעל על לבבך (שמואל א' ב' ל"ד) ויקם יהונתן מעם השולחן מעל השלחן כי מלת על ועם מתחלפי' בקריאה על במקום עם ויבואו האנשים על אנשים, והה"ר יהודה בן שושן ז"ל כתב וז"ל ושאר היהודים הרחוקים משושן הבירה עקר עניינם והשתדלותם היה להשגב בראש האגרת אך לא זה בלבד נעשה אלא שנחו מאויביהם והרגו בהם ע"ה אלף וקרוב אני לפ' כי כנגד נקהלו יעמוד אמר והרוג וגו' וכנגד ונוח מאויביהם אמר ונוח בי"ד ועשה אותו וגו' ויהיה הכתוב בראשו שני כללים וחוזר ומפרטם והמחוור אצלי כי נקהלו לעמוד על נפשם שלא יהרגום ואף כי נחו מאויביהם כי לא שלחו יד בהם הנם הם הרגו בהם.
פסוק יח
והיהודים אשר בשושן נקהלו בשלושה עשר בו ובארבעה עשר בו ונוח בחמשה עשר בו ועשה אתו יום משתה ושמחה: על כן היהודים הפרוזים היושבים בערי הפרזות עשים את יום ארבעה עשר לחדש אדר שמחה ומשתה ויום טוב ומשלח מנות איש לרעהו:
והיהודים, על כן. כתב הה"ר יוסף גאקו"ן ז"ל וז"ל הזכיר כי כלם הקרובים והרחוקים עשו יום משתה ושמחה אחר אסיפתם ולא עשו אותו יום טוב כי לא היו ימים טובים לישראל כי אם אשר כתב משה אליהם. אמנם היהודים הפרוזים כשראו שבני המדינות עושים אותו יום משתה קבעוהו הם ג"כ יום משתה ושמחה והוסיפו לעשותו יום טוב ומשלוח מנות ואחשוב שזה היה לפי שהם היו יושבים בבתי החצרים אשר אין להם חומה סביב והיו יותר מעותדים למקרה ופגע מאנשי המדינות שהיו בעיר בצורות חומה גבוהה דלתי' ובריח. ואז כתב מרדכי לכל היהודים שיקיימו מה שהתחילו לעשות בשנה ההיא שיעשו אותו בכל שנה ושנה כל אחד בזמנו העירות ובני הכפרים בי"ד ובני הכרכין ושושן בט"ו. ואחשוב כי שתיהם נרמזו באמרו כי י"ד על כס י"ה מלחמה לי"י בעמלק בשני אלו הימים מדור דור הרצון אחר דור ודורות. ואמנם לא שיעשו יום טוב כי עוברים בבל תוסיף כי אלה מועדי י"י ולא אחרים. זולתי שיעשוה ימי משתה ושמחה כבני שושן ושאר מדינות המלך וכנגד י"ט בני הכפרים הוסיפו משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים, והה"ר יהודה בן שושן ז"ל כתב וז"ל והיהודים אשר בשושן נקהלו בי"ג גם בזה צריך לידחק כי בי"ג בשושן הבירה ובי"ד בשושן העיר ואין זה דרך פשוטו של מקרא ואמר ע"כ היהודי' הפרזים לשאר מדינות נקהלו בי"ג ונחו בי"ד ושושן גם כל המוקפות נחו בט"ו כי נקהלו בי"ג וי"ד ונחו בט"ו ולזו הסבה היהודים הפרזי' הנמשכים אחר בני המדינות וכן היושבים בערי הפרזות בפרוז בן יומו עושי' יום י"ד שמחה ומשתה וי"ט ומשלוח מנות איש לרעהו כמו שהיה ענינם כאיש א' להקהל כל אחד עם חבירו הפך איש צר ואויב לשון רמיה האו' עם א' מפוזר. והנ"ל בפסוק על כן היהודים הפרזים וגו' בגמרא (פרק ב') מכדי כתיב על כן היהודים הפרזים למה לי למכתב בערי הפרזות אלא הא קמ"ל דפרוז בן יומו נקרא פרוז, הנה שדקדקו כפל הכתוב ופי' הפך המובן לפי הפשט דתיבת היושבים משמע שיושבים שם ולפי דא"כ היינו היהודים הפרזים פירושו היהודים הפרזים כלומר שדרכם להיותם פרזים או שיושבים עתה בערי הפרזות דינם שוה, ולפי פשוטו אפשר דהיינו טעם למה שעשו יותר היהודי' הפרזים ממה שעשו שאר היהודי' אשר בשאר מדינות המלך ויושבי שושן ומה שעשו אותו י"ט מה שלא עשו האחרים והטעם מפני שסכנתם מרובה ממה שהיו אנשי שאר המדינות המלך להיותם בעיר חומה דלתים ובריח. וז"ש על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות כלומר להיותם יושבים בערי הפרזות לכן עושים את יום י"ד שמחה ומשתה וי"ט ומשלוח מנות וגו' מה שלא עשו האחרים.
פסוק כ
ויכתוב מרדכי את הדברים האלה וישלח ספרים אל כל היהודים אשר בבל מדינות המלך אחשורוש הקרובים והרחוקים: לקים עליהם להיות עשים את יום ארבעה עשר לחדש אדר ואת יום חמשה עשר בו בבל שנה ושנה: כימים אשר נחו בהם היהודים מאוביהם והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים:
ויכתוב מרדכי וגו' והה"ר יהודה בן שושן ז"ל כתב וז"ל וישלח אל כל היהודים בין של כרכים בין של עיירות שיעשו קצתם יום י"ד וקצתם יום ט"ו ולפי שלא פי' עד עתה אם יהיו שני ימים לכלם הוצרך לומר כי ימים אשר נחו והחדש כי בחדש עצמו וביום החדש עצמו יעשו ככה וי"מ שהוא כנותן טעם כמו שהיו להם ימי שמחה כשנחו אז מאויביהם כן ראוי שיעשו דוגמתן לדורות ואינו נכון אצלי. עוד פלפל כי ממ"ש בכאן נהפך נדקדק שראו' שתעש' כמו שהיה אז לצום ולצאת מצום לששון והרי רמז ליום הצום, ואמר ימי משתה ושמחה כנגד מה שנהפך מיגון ועצבון לששון ושמחה וכמו שעשו בני שושן ובני העיירות מעצמם שעשאוהו ימי משתה ושמחה ואמר משלוח מנות ומתנות לאביונים כמו שקבלו עליהם בני הפרזות וכמו שנזכר בפסוק על כן היהודים הפרזים ולא הסכים עמם בעשות אותו י"ט להאסר במלאכה ואמנם פשר בין ערי הפרזות שלא עשו י"ט ובין כרכים ושושן בענין י"ט שהוסיף מתנו' לאביונים גם ימי מועד הם לחמול דלים ולקרבם גם כי יש בזה הערה שחמל הש"י על עניי עמו ומצא שהוא הסכים עם אלו ואלו בענין משתה ושמחה כי ע"י משתה ירדה ושתי לטמיון ונכנסה אסתר במקומה וע"י משתה נלכד המן בפח ומתוך משתה נתלה המן ועלה מרדכי ולא הסכים עם המקבלים י"ט כי לא יעשה כי אם מפי הגבורה ובקביעות קרבן חדש ומחודש לשעתו ואין שם לא נביא ולא מזבח ובני הפרזות היו קובעים אותו י"ט להלל ולהודות ובענין המנות הסכים עמם כי על ידי מרעות ואחוה נקהלו וניצולו לא בפירוד לבבות, ובמקום י"ט שהסכימו אלו ולא הסכימו אלו גזר מתנות לאביונים הלא תראה אמרו מנות בחבירו דרך כבוד ומתנות באביון עוד למד כי האביון אין לו ריע וחבר כי כל אחי רש שנאוהו ומרעהו שהיו לו רחקו עתה ממנו, והנ"ל ויכתוב מרדכי וגו' פרש"י הוא המגלה הזאת כמות שהיא ויהיה לפי זה ענין הכתוב ב' דברים א' ענין המגלה כמות שהיא. ב' ספרים ואגרות מזהירות לקיים עליה' להיות עושים כי מה שעשו השנה הראשונה עשו מעצמם ואינו דומה מצווה ועושה לשאינו מצווה ועושה ובהיות מעשה תוקפו המגלה הזאת עם האזהרה תהיה סבה חזקה להזדרז בקבלה הזאת בראותם תוקפו של אחשורוש וגודל המשתה הראשון והריגת ושתי והמלכת אסתר וגדולת המן והשפלתו אשר זה לעומת זה יגיד על גודל הנס וכל א' וא' ישיב אל לבו לעשות את דברי מרדכי הצדיק, וטעם את יום י"ד וט"ו י"ד לפרזים וט"ו למוקפים חומה מימות יהושע בן נון כדי לחלוק כבוד לארץ ישראל שהיתה חרבה בזמן מרדכי ושלא תהיה נידונת כעיירות והכי איתא בגמ' (מגילה פ"ק) כרכים המוקפי' קורין בט"ו מנא הני מילי אמר רבא אמר קרא על כן היהודים הפרזי' וגו' מדפרזים בי"ד מוקפי' בט"ו, והוינן עלה ואימא פרזי' בי"ד מוקפים בי"ד ובט"ו, ומשנינן אי כתיב י"ד וט"ו כדקאמרת השתא דכתיב את יום י"ד לחדש אדר ואת יום ט"ו בו הני בי"ד והני בט"ו, או יר' ויכתוב מרדכי את הדברים האלה תוספת בני שושן כי בני הכרכים לא ידעו מפני מה יקראו בט"ו מאחר שנחו בי"ד ועתה ידעו כי בני שושן נחו בט"ו והם כמוה וזה עקר ראוי שנודע לכל ואו' והחדש אשר נהפך להם וגו' כתב הראב"ע בעבור שחשבון שנותנו ישוב בסוף המחזור בשנת החמה רק חדשנו הם אחר הלבנה והנה פי' כימים שיהיו קרובים באורך לימים הראשונים שהיו בהם הפורי' וזה יתכן לנו תוספת אדר שני על כן הוצרך הכתוב לומר והחדש אשר נהפך להם ולעולם יהיה בחדש הסמוך לניסן בשנה פשוטה או מעוברת. ומפרשים אמרו כי טעם והחדש על אדר שני. ואחרים אמרו כי כימים יום י"ד וט"ו וא"כ היה ראוי שיאמר ובחדש לא והחדש עכ"ל. ולי נר' כי מפני שהחדש שנהפך להם מאבל לי"ט לפי האמת היה סיון כי אז נכתב ככל אשר צוה מרדכי אל היהודים וכו' לכן כתב והחדש אשר נהפך להם וגו' כלומר שיזכרו החדש הזה שהוא זמן ששון לכלם ואם היה אומר ובחדש יראה שמורה הזמן אשר בו נחו וזה ידוע, אך קשה למה עשו זכר לזמן המנוחה ולא לזמן הנס אשר היה ביום אשר שברו אויבי היהודים לשלוט בהם ונהפוך הוא ויהיה יום א' קבוע לכל הוא יום הנס, והנ"ל כי להיות מדרכיו ית' שאינו שמח במפלתן של רשעים וכדברי רבי יוחנן מאי דכתיב (שמות י"ד כ') ולא קרב זה אל זה כל הלילה וגו' אמר הקב"ה מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה כמו שבא בתחלת הביאור לכן לא נעשה זכר ליום ההריגה מאחר שהוא יתברך אינו שמח במפלתן של רשעי' גם אנחנו נלך בדרכיו ונשמח על המנוחה לא על ההריגה והמפלה. וזהו שהמשיך כימים אשר נחו בהם היהודים מאויביהם והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה וגו' יורה כי על הצלתם ישישו וישמחו לא על זולת זה.
פסוק כג
וקבל היהודים את אשר החלו לעשות ואת אשר כתב מרדכי אליהם:
וקבל. כתב הה"ר יוסף גאקו"ן ז"ל וז"ל וקבל היהודים בלשון יחיד כי כלם בלב אחד קבלום לפי שכבר החלו לעשותם, וגם לפי שאח"כ ראו שהיה כן מן הראוי כפי מה שכתב מרדכי כשהודיעם כי הענין היה כשהפיל המן פור הוא הגורל האמתי ויצא לו להומם ולאבדם ואפ"ה רצה הש"י כי כאשר באה אסתר לפני המלך או כאשר באה מחשבתו הרעה לפני המלך ושנאת המן ליהודים אמר מיד עם הספר כלומר שיכתב בספר אל כל מלכותו כי לא מלבו היתה שומה ולכן תלאוהו, ועל דרך הלצה אמר עם הספר שיתלו אותו והספר בצוארו שיראו כי בעבור זה נתלה, ועוד כתב אליהם בקוצר כי בענין זה עברו הגיעו אליהם הרצון למרדכי ואסתר כמה דברים וצרות וזהו מה ראו על ככה כלומר וכל מה שראו על ככה וכל מה שהגיע אליהם. וכן קיימוהו ישראל עליהם ועל זרעם כמו שכתב אליהם מרדכי ולעשות קיום לאגרת הפורים הזאת אמר שאח"כ אסתר ומרדכי כתבו כל תוקף הענין בארוכה מתחלת המגלה וישלחו אותה אל כל היהודים ויראו כל אדם פעל אלהים ועזוזו ונפלאותיו אשר עשה עמהם להפליא ואיך סבב להמית את ושתי בלא סבה ושנתן לאסתר חן וחסד בעיני המלך וכל אשר שאלה ממנו לא אצל ממנה ומחל לה חטא גדול מחטא ושתי, ולא די כי אם ששאל ממנה מה שאלתך ומה בקשתך שלשי פעמים ושאר כל הנסים איך נשתלשלו מראשן ועד סופן כי בזה יהיה יותר קיים בישראל מנין ימי הפורים וזהו לקיים את ימי הפורים לא שחזרו להזהירם עליהם כי זה מה שאין בו צורך זולת שכתבו כל תוקף הענין כדי שיהיו קיימים אלו הימים. וגם אסתר מפאת וטעה המלכות קיים ימי הפורי' ונכתב כל זה בספר וכתב הה"ר יהודה בן שושן ז"ל וז"ל, וקבל היהודים כל א' וא' או כלם כאיש א' או יחסר מלת עם היהודים את אשר החלו לעשות והוא משתה ושמחה וגם קבלו מה שכתב מרדכי אליהם לשלוח מנות ומתנות ואם באנו לפרש קבלו מה שהחלו לאותה שנה ומה שכתב מרדכי להתמידו בכל שנה יקשה עלינו כי מה טעה החלו ועוד כי קדם ואמר ועשה אותו ואמר גם כן הפרזים עושים כי כל זה יורה כי מאליהם קבלו ההתמדה. והנ"ל כתב הראב"ע שהוא כמו (בראשית מ"ט כ"ב) בנות צעדה עלי שור כל א' מהבנות וכן וקבל כלומר כל א' מהיהודי' ויראה לי כי להיותם מוסכמים בלב א' בקבלה הזאת על כן כתבה בלשון יחיד כאלו א' הוא המקבל כי כלם הסכימו לדעת א' וטעם ואת אשר כתב מרדכי אליהם כתב הראב"ע לעשות כן בכל שנה, ולפי פי' רש"י ז"ל אפשר שקבלו עליהם מקרא מגלה. ויראה לי שהם לא קבלו לשלוח מתנות לאביונים מעצמם רק מרדכי כתב כן ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביוני'. ותאני רב יוסף ומשלוח מנות שתי מתנות לאדם אחד. ומתנות לאביונים שתי מתנות לשני בני אדם והטעה כי כל אחי רש שנאוהו ולכן צריך שכל אחד יזדרז ויזכר בשני אביונים מה שאין כן באחרים כי אוהבי עשיר רבים ונקרא השלוח איש לרעהו מנה והשלוח לאביון מתנה כי מה שישלח אדם לחבירו יקוה מתי ישוב חבירו וישלח לו כמותו או יותר ממנו ולא גמר ונותן מתנה האמנה מה שינתן אל האביון הוא חסד של אמת שלא יצפה לגמול, ומרדכי היהודי צוה עליה' ומתנות לאביוני' וע"כ אמר ואת אשר כתב מרדכי אליהם:
פסוק כה
כי המן בן המדתא האגגי צרר כל היהודים חשב על היהודים לאבדם והפיל פור הוא הגורל להמם ולאבדם: ובבאה לפני המלך אמר עם הספר ישוב מחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים על ראשו ותלו אתו ואת בניו על העץ:
כי המן. כתב הה"ר יהודה ן' שושן ז"ל וז"ל עתה בא ליתן טעם לקביעות פרסום הנס הזה באמרו כי המן אמר כאן לכל היהודי' מה שלא אמר כן בכל הספור כי אולי יאמרו ישראל שבם נסיב מגבאי גזר או טוביה חטא וזגוד מינגד ואתה בעל הנגוד עד ששמת אותנו למפגע ודיינו בזה לכן אמר כי הוא הצורר לנו בכלל כי עלינו מהקטן ועד גדול מתגולל כי לשנאתו הקדומה חשב מחשבת עמוקה לאבדם כי כה אמר אל המלך יכתב לאבדם והפיל פור להומם ולאבדם כלו' שבתחלה חשב אבוד מה ממיני האבוד כדי שיפול הדבר להומם ולאבד זכרם והגורל הטעהו עד כי בטח בסכלותו לרמות המלך ולגנוב דעתו וכתב ספרים כאלו הודה לו המלך ובבוא מחשבתו לפני המלך ונתגלה דעתו ורעתו כי גנב דעת מלכו ונתחייב מיתה אמר המלך עם הספר שתכתבו ישוב מחשבתו הרעה אשר חשב בספרי' הראשוני' שכן נאמר שם יכתב להשיב את הספרים מחשבת המן באופן שלא יתבטל דת מדי ופרס וכמו שהארכנו בזה למעלה. וזה הפי' הוא המחוור במלת ובבואה כי המחשבה היא בתוכה מעלה ומטה והמפרש שהוא מוסב על אסתר נסתרה דרכו מהכתובים כי היא נסתרה למעלה מזה י"ג פסוקים:
פסוק כו
על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור על כן על כל דברי האגרת הזאת ומה ראו על ככה ומה הגיע אליהם:
על כתב הה"ר יהודה בן שושן ז"ל וז"ל. על שם הפור שהוא הגורל כי הטעהו בהפילו גורל אם תעמוד לו מחשבתו זאת ודחהו מחדש לחדש עד חדש י"ב ואלו דחהו לי"ג היה יודע שאין בו ממש אך חשב באמצעות הפור ובהסמכו עליו לרמות את המלך ולפי שהפור היה עיקר כל הענין אמר כי על כן שאמר שהוא ע"ש הפור הוא על כל דברי האגרת הזאת, הנה על זה קיימו וקבלו וגו' ויש כי ליישב לשון המקרא כי קראום פורי' על שם הפור וקיימו וקבלו אותם על כל דברי האגרת ושיעור הכתוב על כן קראום פורים על שם הפור. ע"כ קיימו וקבלו לעשות את הימים על כל דברי האגרת הזאת ומה שראו על ככה כי כפשע בינם ובין המות ומה שהגיע אליהם מההצלה והנס הגדול. ואחרי' פי' כי ראו בעיניהם כי דברי האגרת כלה אמת ואותן שלא ראו הנה מה שהגיע אליהם נתן להם האמנה בדבר:
והנ"ל בישוב לשון כתובי' הללו כי הוא קשה מאד. והראב"ע כתב כי המן וכו' הטעם דין הוא שיקבלו זה כי לולי זאת התשועה נמחה שמם ושם זרעם ויזכרו אות' בכל שנה להודות ה' אשר לו נתכנו עלילות. ובבואה לפני המלך הטעם כי המן חשב לאבד היהודי' וכאשר באה אסתר אל המלך לבקש על עמה אמר המלך שיכתוב עם הספר ישוב מחשבתו הרעה, (וה"ר שמרי' האיקריטי כתב כי המן, טעם כי לאמר למה קבלו לעשות ימי משתה ושמחה אלה הימים. ובבאה לפני המלך טעם הכתוב הוא ובשתי רטיות שהכין השם קלקל הגורל ואם ראוים ללקות לפי גזרת הככבי' האחת היא אסתר שבאה לפני המלך. והרטי' השני' מה שנמצא כתוב בספר על מרדכי ככתו' גם הנה העץ וגו' אשר דבר טוב, וסיבת הכתבי' ובעזרת המלכות אסתר הם עזרת הספר הכתוב בו עדות טוב כמרדכי אמר המלך ישוב וגו' ע"כ וטוב משניהם הפניא לדבר הרמ"ע ז"ל ועיין בספרו, והנ"ל כי מרדכי הצדיק ראה ספקות מה אל שיצאו מעניין אגרת הפורים הזאת אשר כתב אליהם כדברי רש"י ז"ל בויכתוב מרדכי כו' ולכן שנס מתניו להגדיל ולהאדיר הנס הזה ולקיים אגרת זו וזה כי כבר קדם מה שיקשה לבני הכרכים לעשות יום משתה ושמחה יום טוב מאחר שהם נחו בי"ד לפי שבני שושן נחו בט"ו ואם בני שושן הוסיפו להנקם מאויביה' בי"ד אנו מה לנו ואלו לא נתן להם רשות לשלוח יד במבקשי רעתם רק להקהל ולעמוד על נפשם דיים ומאמר שנתן לשלוח יד במבקשי רעתם ביום אשר שברו להנקם מהם מה להם לבני שושן ליום אחד, וזה יורה כי משנאתם את המן ואת כל עמו עשו זה וזה גם זה יורה כי שנאת המן אליהם פרטית ופרט מן הפרט. אל מרדכי ומידו היתה הצרה הזאת להם. ולולי הוא לא היה חושב עליהם רעה ומקרא מלא כי הגידו לו את עם מרדכי וכל בני הגולה די להם להמשך קצת אחרי בני שושן לא להיות כהם מאחר שהם לא היו עקר הצרה ולא עקר הנס, ועוד מה להם למקרא מגלה ודי להם להיות הדבר הזה מקובל בידם בע"פ ומעשה הימים ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות ומתנות יזכירוהו ולא יבטלו ת"ת ועבוד' על הקריאה זו ויהיה נס זה כנס בני חשמונאי המקובל בידינו על ידי הדלקת הנרות ולא חוייבנו למקרא מגלה, ועוד אחרי שכבר גמר לכתוב מה לו לכל האריכות הזה די לו מאחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש כדברי ר' יוסי ובפרט בימים ההם אשר כל הקודם לזה כרוזא קרי בחיל הריגת ושתי כדברי וישלח ספרי' עד שכבר לעגו עליו קרחה בביתא פרדשכא ליהוי ואבן מקיר תזעק המלכת אסתר כענין והנחה למדינות עשה א"כ כל זה דבר מותר אליהם, ואדרבה תהיה סבה למעט הנס בעיניהם בכתוב כל הדברי' הקודמי' למה שיראה מהם היות המלך הזה הפכפך בלתי חזק ההסכמה אומר ועוצר גוזר ומבטל כי בשגעון הוא נוהג כי מה טעם להריגת ושתי על אשר מאנה לעבור ערומה לפניו לפני השרים והפרתמים והוא כנבל מלא יין. על כן מרדכי היהודי למד דעת את העם אזן וחקר ותקן ענינים הללו וכתב אליהם כי המן בן המדתא האגגי צורר כל היהודים כלו' השמרו לכם פן יהיה דבר עם לבבכם בליעל לאמר כי על שמרדכי לא יכרע ולא ישתחוה נתמלא חמה עליו ועל כל בני שושן ועל כל היהודים אשר בשאר מדינות המלך ושבזולת זה לא שונא הוא להם מתמול שלשום אבל דעו כי המן בן המדתא האגגי הנה הוא צורר כל היהודים אשר בכל מקום ומקום ולכן ייחסו בן האגגי רשע בן רשע. כי מלוה ישנה זו היא אליו מימי אבותנו והרי כלנו שוים ומה שעלה במחשבתו לא היה רק לאבדם ואח"כ עלה הגורל להומם ולאבדם זאת אומרת כי מאת ה' היתה זאת ולא גרמתי אני, וכמו שנעשה להמן יותר ממה שהיתה מחשבתו בראשונה כמ"ש כן בבא אסתר לפני המלך נעשה יותר ממה שעלתה על לבה כי לא עלתה על לבה רק ישוב מחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים על ראשו והיתה מההצלחה עד שהספיקה שתלו אותו ואת בניו על העץ ולכן לא אמר ויתלו כמ"ש וישוב להורות כאלו הדבר נעשה מעצמו, הרי שלא היה מאנשי שושן גאוה וגודל לבב רק לומר ינתן גם מחר ליהודים וגו' רק צורר גדול ומדה כנגד מדה כי מה שעלתה בגורלו של עזאזל יותר ממה שהיה בלבו רע כן ראוי שיעלה בגורלו של שם יותר ממה שעלה בלבם של ישראל לב טהור והוא נועם מופלא לענין. וטעה אמר עם הספר לתת טעם למה שראוי להיות זאת זכרון כתוב בספר אמר כמתמיה ומגדיל הנס באזני כל שומעו כי בהיות דת למדי ופרס כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתם בטבעת המלך אין להשיב בכל זאת אמר ישוב מחשבתו וכו'. על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור כי הוא דבר שוה לכל העם אשר בכל מדינו' המלך מה שלא יהיה במחשבתו הרעה רק אל בני שושן על הרוב כמובן מדברינו והרי בזה תשובה אל הספק הראשון ואל השני ואל השלישי אמר על כן על כל דברי האגרת הזאת ומה ראו על ככה ומה הגיע אליהם ובירר רש"י ז"ל מדבריהם ז"ל ומה ראו עושי המעשי' האלו שעשאום ומה הגיע אליהם מה ראה אחשורוש שנשתמש בכלי הקדש ומה הגיע אליהם שבא שטן ורקד ביניהם והרג את ושתי מה ראה המן שנתקנא במרדכי ומה הגיע אליו שתלו אותו ואת בניו, מה ראה מרדכי שלא יכרע ולא ישתחוה ומה ראתה אסתר שזמנה להמן ע"כ הורו כי היתה כוונתו באגרת הזו להורות כי תחלתה ואמצעיתה וסופה מעשה נס ולא היותו אחשורוש סכל ופתי והרג את ושתי כי חכם היה אבל מאת ה' צבאות יצאה מפני שנשתמש בכלי הקדש למה שכבר חשב שמנה ולא טעה כבלשצאר כמו שבא בדבריהם ז"ל. וכן מה ראה המן שנתקנא במרדכי ומה ראה מרדכי שלא יכרע ולא ישתחוה דלאו היינו דררא דממונא או דבר הנוגע לכבוד מדומה ולא מפני גאוה וגודל לבב עשה זה חלילה כי לא היה משים עצמו וכל ישראל בסכנה אם היה מותר והרי אסתר דזמינתיה ושמה גופה ונפשה בסכנה להצלת היהודים כמו שיראה המדקדק בדברינו במה שקדם וזהו שדקדק על כל דברי האגרת למה אגרת ולמה כל דברי האגרת ולא הספיק מאחר הדברי' האלה כי מזה ידעו הריגת ושתי והמלכת אסתר הכל ממנו ית' ומדקארי לה אגרת למדנו שיש לו דין אגרת והכי אמרינן בגמ' (מגלה פ"ק) אמר רב מגלה נקרא' ספר ונקראת אגרת נקראת ספר שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה ונקראת אגרת שאם הטיל שלשה חוטין גידין כשרה, כתב רבינו האי זצ"ל כי מטעם זה קורא ופושט כאגרת וכן בהלכות הרמב"ם וס"ה ורבינו מאיר וכן הנהיג הר"ם.
ובפירוש לא נודע למי מצאתי כתוב וז"ל. יש לשאול א' למה כפל הכתוב זה והלא כבר אמר וקבל היהודים. ב' מאחר שקבלו עליהם ועל זרעם מה הוצרך מרדכי ואסתר לכתוב אגרת שנית בכל תוקף עד שפירשו בו שהיו קצתם מתעצלים בפורים והוצרכו לשלוח להם ספרים שניים תקיפים מחמת המלכות. ג' מדוע באגרות ראשונות האריך בהם מרדכי ואמר כימים והחדש אשר נהפך ובאגרות האחרונות לא כתב כי אם לקיים עליהם ימי הפורים בזמניהם. ד' מה כונת הפסוק במה שהאריך כאן לספר מחשבתו הרעה של המן ומה שעשה לו המלך ולמעלה הוזכר בארוכה כל הענינים וגם ראוי לדקדק ולפרש כמה יתורים אשר יראה לכאורה בזה הספור ובפי' יתבאר הכל הנה מרדכי ואסתר השתדלו כי ימי הפורי' האלה לא יתבטלו בשום פנים גם אם יהיו ישראל בארץ אויביהם בעבודת פרך כמו שבטלה מגלת תענית שהיו בה כמה ימים טובים לישראל והנה מתחלה לקחם מרדכי בשפת חלקות לא בצד צווי כלל ויעצם כיועץ הטוב ראוי להם לקיים את ימי הפורים האלה כלומר להתמידם שנה אחר שנה וזה היה אחר שנת הנס שחשש מרדכי שמא לא יעשו עוד כן בשנים הבאים ואמר שראוי להם לעשות בכל שנה כימים אשר נחו שנת הנס אחרי שהיה לה' לעשות עמהם שהוא חדש ששברו בו אויבי היהודי' לשלוט בהם ונהפוך להם לשמחה ולי"ט והגיד הכתוב שקיימו וקבלו היהודי' עצת מרדכי וספר עוד כי לא עשו זה בעבור מרדכי כלל כלל אם בעבור הטענה הטובה שכתב להם מרדכי שראוי לעשות בסבת הנס הגדיל שעשה ית' עמנו כי המן בן המדתא בקש לעשות כליה בשונאיהם של ישראל שהרי אחשורוש מלך בכיפה וכל ישראל היו תחת ידו ז"ש צורר כל היהודי' והפיל פור לידע אם ינצחם כפי המערכה והוא הגורל להמם ולאבדם ויעשה ויצליח ואומרו למטה ומה ראו על ככה הוא כמו מסורס ועיקרו כאן וטעמו כמה צרות ומצוקות ראו על ככה פי' על מחשב' המן וכמה הגיע אליה' פי' שהגיע אליה' היזק בגופן שכבר התחילו הפריצים להרע להם ולהזיקם כמו שביארתי כבר וה' השגיח על עמו ועל צאן מרעיתו ונתנה לאסתר לרחמים בעיני המלך בבואה עם הספר מיד אמר המלך ישוב מחשבתו הרעה ואמר כי על כן קראו לימים האלה פורים בעבור הנס הגדול הנמשך מהפור כי השגיח ושדד המערכה והוא התכלית של כל מגלה זו כמו שפי' זהו על כן על כל דברי האגרת הזאת כלומר כי בהתיחס השם ע"ש הפור נתייחס על כל עניני המגל' זה תכליתה ועל דבר הנס הגדול הזה לא לזולת קיימו וקבלו היהודים להתמיד כן בכל השנים וזרע זרעם כמו כן יתמידו:
פסוק כז
קימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם ועל כל הנלוים עליהם ולא יעבור להיות עשים את שני הימים האלה ככתבם וכזמנם בכל שנה ושנה:
קימו וקבלו הה"ר יהודה בן שושן ז"ל כתב וז"ל מוסב על כן השני שבפסוק הראשון וכמו שכתבתי והקדים קיימו ואח"כ קבלו כפי פשוטו כי כן היה הדבר שהם קימו הדבר ואח"כ קבלוהו בגזרת מרדכי ובית דינו וכמו שקדם בפסוק וקבל היהודי' את אשר החלו ואמר לא יעבור כי מקדימים ולא מאחרי' וכמו ששנינו מגלה נקראת בי"א ובי"ב ובי"ג. וכפי פשוטו ולא יעבור ולא יפסק וכן חק נתן ולא יעבור אין יהודי רשאי לעוברו כך פי' החכם ר"א ובמה שאמר להיות עושים את שני הימי' בנסחא שלו לא נמצא לו דבר אבל כתבו בשמו להיות מתקני' ומבשלים כי אין יכולת באדם לעשות היום וכן לעשות את יום השבת והקשה עליו המפלפל כי נר' מדבריו כי מי שלא יוציא שמש לא יתואר שעושה יום והנה לפי דבריו אין כאן אזהרת שמירת אלו הימים בדיניהם וכן בלשון לעשות את יום השבת והוא פלפל כי הימים במה שהם ימים אין הפרש ביניהם אלא במה שנשבות בהם כי השובת בשבת עושהו שבת וכן בכל החגי' ומי שעושה בו דרך חול עושהו חול וזהו אמרו לעשות וכן בכאן להיות עושים והימים האלה נזכרי' ונעשי' ויפה פלפל. והנ"ל אמרו בב"ר (תהלי' נ"ז ג') זש"ה אקר"א לאלהי' עליון לאל גומר עלי אמר ר' יהושע ג' דברי' גזרו ב"ד של מטה והסכי' הב"ה מלמעלה ואלו הם א' בימי עזרא כשעלו ישראל מבבל בקש הב"ה להתיר את המעשרות מה עשו גזרו על עצמן שיהיו מעשרין שנאמר (נחמיה י' ל"ח) ואת ראשית עריסותנו ותרומותנו וגו' מה עשו נתנו אותו בהיכל למחר נכנסו ומצאו אותו חתום שנאמר (שם י' ג') ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה וכותבים ועל החתום וגו', בימי מרדכי קיימו וקבלו היהודי' קיימו למעלה מה שקבלו למטה. וא' בימי יהושע בשעה שנכנסו לארץ אמר להם יהושע והיתה העיר חרם ולא מצינו שאמר לו הב"ה ומנין שהסכי' הב"ה על ידו דכתיב (יהושע ו' י"א) חטא ישראל וגם עברו את בריתי עכ"ל. וכן אמת קצת קשה למ"ש למחר נכנסו ומצאו אותו חתום ודרשוהו מפסוק וכותבי' ועל החתום אם היה אומר וכותבי' ועל החתו' הוה משמע הכי אנחנו כורתים אמנה וכותבי' על מה שמצאנו חתום אבל מקרא מלא ועל החתום שרינו לוינו כהנינו. וכן בתיבת וכותבי' טעם מפסיק והוא אתנח, ופי' הפסוק אנחנו כורתי' אמנה וכותבי' כל הדברי' הנמשכי' והבאי' על החתום שרינו לוינו כהנינו וכן פירשו אותו כל המפרשי' וא"כ היאך דרשו הם ז"ל שמצאוהו חתו', והנ"ל כי הם ז"ל ראו בכתבי' הללו כפל רב והוא כי אחרי זה אמר (נחמיה י' ד') ועל החתומי' נחמיה התרשתא וגו' אלו הכהני' והלוים (שם י' י"ב) וישוע בן אזניה וגו' ראשי העם פרעוש פחת מואב עילם זתוא וגו' וא"כ למה אמר בתחלה ועל החתו' שרינו לוינו כהני' ושוב אחרי כן ועל החתומי' וגו' ולמה בתחלה ועל החתו' ואחר כן ועל החתומים לכן דרשו פי' הפסוק אנחנו כורתי' אמנה וכותבי' כלומר כי בתחלה כרתנו אמנה וכתבנו, ועל החתו' כלומר ועל שמצאנו מלמעלה חתמו בו שרינו לוי' כהנינו ולפי שאפשר מזה שהיו חותמי' כלם לכן חזר ואמר שמות החתומי' הן מהשרי' הן מהלוי' הן מהכהני'. ושוב זכיתי ומצאתי כדברי במדרש חזית במגלת רות (רות א' כ"ב) פסוק והנה בעז בא מבית לחם. כתוב שם מה עשו אנשי כנסת הגדולה כתבו ספר ושטחוהו בעזרה ובשחרית עמדו ומצאוהו חתום הה"ד (נחמיה י') ובכל זאת אנחנו כורתי' אמנה ועל החתו'. כתוב אחד אומר ועל החתו', וכתוב אחד אומר ועל החתומי' היאך אלה. על החתו' זה ב"ד של מעלה, על החתומי' זה ב"ד של מטה ע"כ. וזו היא הכוונה במאמר שלפנינו באין ספק, וכן במקרא שלפנינו הוקשה להם שהיל"ל קבלו וקיימו כי בתחלה קבלו ואחרי כן קיימוהו עתה שאמר קיימו וקבלו פירושו קיימו למעלה מה שקבלו למטה, וז"ש קיימו וקבלו היהודי' ומכאן למדו בגמרא (מגל' פ"ק) דמגלה ברוח הקדש נאמרה קיימו למעלה מה שקבלו למטה. והן דברי רב יהודה אמר שמואל ואע"ג דממקומות אחרים למדו תנאי נמי הכי הא אמרינן בגמרא (שם) רבא אמר לכולהו אית להו פרכא בר מדרבי יהודה אמר שמואל דלית ליה פירכא ובגמרא (שבועות פ"ד) אמרינן כשהשביע מרע"ה את ישראל אמר להם דעו שלא על דעתכ' אני משביע אתכם אלא על דעת המקו' ועל דעתי שנאמר (דברי' ל"ט י"ד) ולא אתכם לבדכם וגו' כי את אשר ישנו פה, אין לי אלא אותם העומדי' על הר סיני, דורות הבאי' וגרים העתידי' להתגייר מנין. ת"ל ואת אשר איננו וגו', ואין לי אלא מצות שקבלו עליה' מהר סיני. מצות העתידות להתחדש כגון מקרא מגלה מניין. ת"ל קיימו וקבלו קיימו מה שכבר קבלו ע"כ. ולפי דבריה' טרח וכתב לן להורות שלא יקל בעיניה' דבר זה ולא יהיו כמוסיפי' על דברי התורה כי הנה דבר זה מקובל עליה' מהר סיני ולפי מ"ש בגמ' (מגלה פ"ק) פי' בפסוק כך הוא קיימו וקבלו היהודי' עליה' ועל זרעם ועל כל הנלוי' עליה' שהם גרים העתידי' להתגייר, ולא יעבור כלו' קבלו הימי' האלה ושלא יעבור מחמשה עשר, ועוד קבלו להיות עושי' את שני הימי' האלה ולקרא המגלה כתובה בכתיבה אשורית וזהו ככתב', ואין לשמוע להראב"ע שכתב ככתבם הטע' שתקרא המגלה ובעבור שעזרא הסופר הפסיק הפסוקי' ולא היה אלא אחר שנים רבות צוו חז"ל שלא יפסיק הקורא בסוף הפסוק ע"כ. ודבריו תמהין האם צוו חז"ל שלא יפסיק הקורא בסוף הפסוק מה לו לעזרא להפסיק ואין ספק שקריאת המגלה בזמן עזרא כקריאתה בזמן תקונה וכקריאתה היום הזה ולמה יפסיק ללא תועלת. ושורש הדבר הוא טע' מפורסם והכחשת קבלת רז"ל הקדושי, ואנו לא נטה ימין ושמאל מדבריה' אשר קבלו דפסוק הפסוקי' נמי הלכה למשה מסיני וכדאמרינן בגמרא (מגלה פ"ק) ועקרו בנדרי' פ"ד ובפ"ק דמגלה מוקמינן שכחום וחזרו ויסדום והשכל יורה דכיון דברוח הקודש נאמר' ודאי נאמרה בפסוק זה ובפסוקי טעמים ובמסורת ומקרא סופרי' ועטור סופרי' וקרין ולא כתיבן וכתיבן ולא קרין כאמתתה של תורה ומה שנהגו לקרות בלא פיסו' משום דנק' אגרת ודרך אגרת להיות בלא פיסוק ונקרא' ספר ונק' אגרת כדלעיל, וענין ובזמנם קבלו להיות עושי' את שני הימי' האלה כזמנם שקבלו עליה' ושיעשו כן בכל שנה ושנה. והאי דאמרינן בגמ' (מגלה פ"ק) אצל לקיים את אגרת הפורי' הזאת השנית ועוד אמר רב יהודה אמר שמואל בתחלה קבעוה בשושן ולבסוף קבעוה בכל העול' במקומו יתב' בס"ד, ומשמע לי דבראשונה לא קבלו עליה', כי אם השני ימים י"ד וט"ו. ואחרי כן בשנה שנייה כדבעינן למימר גבי לקיים את אגרת הפורי' הזאת השנית קבלו ג"כ בי"א בי"ב בי"ג וזה מדאמרינן בגמ' (מגלה פ"ק) היכא רמיזא אמר רב שמן בר אבא א"ר יוחנן לקיים את ימי הפורים האלה בזמניה' זמנים הרבה תקנו להם. האי מיבעי ליה זמנו של זה ולא זמנו של זה א"כ לימא קרא זמנם מאי זמניה' ש"מ תרתי ואימא זמנים טובא זמניה' דומיא דזמנם מה זמנם תרתי אף זמניה' תרתי ע"כ. א"כ הכא דאמר קרא קיימו וקבלו וגו' ככתבם וכזמנם שמע מינה תרתי ותו לא מדלא קאמר זמניה' ולפי זה פירושא דקרא קיימו וקבלו היהודי' וגו' להיות עושי' את שני הימים האלה ככתבם כלו' כמו שכתב אליה, מרדכי דכתיב ויכתוב מרדכי וגו' לקיים עליה' להיות עושי' את יום י"ד לחדש אדר ואת יום ט"ו בו בכל שנה ושנה. וזהו ככתב' כלו' כמו שכתוב עליהם. וכזמנם כלומר פרזים בי"ד מוקפין חומה בט"ו. וכדאמרינן בגמ' (מגלה פ"ק) ואימא פרזים בי"ד מוקפי' בי"ד ובט"ו. אי כתיב ארבעה עשר וחמשה עשר כדאמרת, השתא דכתיב י"ד לחדש אדר ואת יום ט"ו בו הני בי"ד והני בט"ו ואימא פרזים בי"ד מוקפי' אי בעו בי"ד אי בעו בט"ו אמר קרא בזמניה' זמנו של זה ולא זמנו של זה ע"כ, ואפשר דהיינו ובזמנם דהכא דלא ליחלפו אלא פרזי' בי"ד מוקפי' בט"ו. והאי דלא אסמכוה אהאי קרא דובזמנם ואסמכוה אקרא דבזמניה' שם יתבאר בס"ד, ובגמ' (שבת פ"ט) ויתיצבו בתחתית ההר א"ר אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה עליה' את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלי' את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם. אמר רב אחא בר יעקב מכאן מודעה רבא לאוריתא, אמר רבא אעפ"כ הדור קבלוה בימי אחשורוש דכתיב קיימו וקבלו היהודי' קיימו מה שכבר קבלו ע"כ. והן אמת המאמר הזה קשה להולמו ורבותנו בעלי התוספות נתקשו בו וגם הרשב"א ז"ל, והנני מסדר ההערות הנופלות בו הן שאעורר אני הן שעוררו הם ואפרשהו כיד אלהי הטובה עלי. ולא אחוס להקשות מה שאפשר להקשות לדברי הקודמי'. א' מה הוקשה לו לר' אבדימי בפסוק עד שהוצרך לדבר מה שדבר, ואמר מלמד כאילו משמע שאלמלא מה שביאר הוא הנה נר' כאילו לא בא הכתוב ללמדנו שום דבר וכאילו הוא מיותר, ועוד זרות הכפייה הזאת גדול ורב וכי מי שיש לו סחורה טובה כופה הוא לבני אדם שיקנוה או ממתין הוא שבמנחה פניו יחלו וכך היא דרכן של מוכרי אבני' יקרות ירבו מהר ומתן על המבקש אותה לראותה בלבד יקנה או לא יקנה, ושלמה צווח יקרה היא מפנינים, והוא יתע' למדנו ע"י קדושיו ז"ל גר שבא להתגייר אומרי' לו מה ראית שבאת להתגייר וכו' כדאית' בגמרא (יבמות פ"ד) ובמדרש ר' שמואל בר חייא בשם ר' חנינא בג' מקומות כתיב כאן שובנה ג"פ שובנה כנגד ג' ימים שדוחין את הגר וכו' כ"ש להכריח אותם על ככה שאינו מן הראוי, ועוד ולמה צריך כפייה זו וכבר קדם להם נעשה ונשמע לדבריה' שפירשו ואל משה אמר בד' בסיון נאמרה וכמו שכתב הרש"י ועוד אם הסכימה חכמתו לכפותם לאי זו סבה למה היתה הכפייה בהר שיתלש ויבא עליה' כדברי רש"י בפרשה, והלא בקולות וברקי' אשר חרדו וחלו וזעו מהם די להמית' ברגע כ"ש באש הגדולה ולמה יעתק צור ממקומו, ועוד קושית מכאן מודעא רבה רבת הפליאה כי נודע שאחרי זה נשבעו על התורה ועל המצות ונכרת ברית על הדבר כדאית' בגמ' ובהר גריזי' ובהר עיבל קבלוה כדאיתא בגמרא (נדרי, פ"ד) ויהושע כמו כן השביעם כמו שהקשו בתוספות, ועוד תשובת הדור קבלוה בימי אחשורוש אין השכל סובלתה וכמו שהקשה הרשב"א מה קבלה זו נעשה מסוף העולם לתחלתו, אם קודם אחשורוש לא היו מצווים למה נענשו. ואם נאמר מפני שעברו על גזרת מלכם א"כ בטלה מודעה זו, ועוד אמר הדור קבלוה וכו' ובדרשה אמר קיימו מה שכבר קבלו וא"כ היל"ל הדור קיימהו, או שיאמר הכתוב קבלו וקבלו שיורה על קבלה א' וב' כמו שנז' מדברי הדור קבלוה. ועוד מה שאמר ר"י בתוספות דבמגלה (מגלה פ"ק) גבי אסתר ברוח הקדש נאמרה אמר רב טוביה אמר שמואל אי הואי התם הוה אמינא להו דידי עדיפא מדידהו קיימו וקבלו היהודים קיימו למעלה מה שקבלו למטה, ואמר רבא כולהו אית להו פרכא לבר מדשמואל דלית ליה פרכא. והשתא דשמואל נמי אית ליה פירכא דרבא גופי' מוקי לה להאי קרא לדרשא אחריתי ובגמרא (חגיגה פ"ק) גבי היתר נדרים פורחים באויר קאמר כולהו אית להו פרכא וחשיב פרכא הא דדריש לקרא לדרשא אחריתי ועוד מקרא צווח קיימו וקבלו עליה' היהודי' להיות עושים את שני הימי' האלה ומה ראה על ככה רבא לדרוש אותו לדברים אחרי' והכתוב אינו כי אם לענין משתה ושמחה לא למעלה ולא למטה לא לפני' ולא לאחור, והנ"ל להבנת המאמר הזה צרי' להקדים ב' מאמרי', א' איתא בגמרא אמר חזקיה מאי דכתיב (תהלים ע"ו ט') משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה אם יראה למה שקטה ואם שקטה למה יראה אלא שבתחלה יראה ולבסוף שקטה. ולמה יראה כדר"ל דאמר ריש לקיש מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי ה' יתירא למה לי מלמד שהתנה הב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלין את התורה אתם מתקיימי' ואם לאו אחזיר אתכם לתהו ובהו ע"כ וראשונה נתעורר בו. א' מאמר מאי דכתיב משמים השמעת דין וגו' אחר שהקושי לו הוא אם יראה למה שקטה' ועוד מה שאל מ"ד משמי' השמעת דין היל"ל כתיב ארץ יראה ושקטה אם יראה וכו'. ועוד מה ששאל אם יראה למה שקטה, וכי הלנצח תירא זו היא דרך לכל הירא שבסור סבת היראה ישקוט כ"ש שיקשה אם שקטה למה יראה, ועוד מאמר אלא בתחלה יראה ולבסוף שקטה כאילו הוה משמע לן איפכא או שהיו שתיהן היראה וההשקט בזמן אחד וזה יראה נמנע. ועוד מה שאמר עתה ולמה יראה והשתדל לתת טעם ליראה וההשקט לא זכרו עוד ואם היה עושה כן בתחלה החרשתי, ועוד מאמר ר"ל מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי והשאלה היא ה' יתירא למה לי וא"כ מה שאל מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי והיל"ל כתיב יום הששי ה' יתירה למ"ל והנ"ל ר' חזקי' הוקש' לו או' משמים השמעת דין אי"ו וכי בשביל שהשמיע דין הוא התורה כדברי רש"י בגמ' לכך הארץ יראה מה ההיזק המגיע לה מהתורה וזו היא שאלת מ"ד משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה כי רישא וסיפא קשיא ליה, לכך אמר נבין ראשונה טעם היראה ומזה נעמוד על אמתת הכתוב וז"ש אם יראה למה שקט' כלו' נחקור טעם היראה ולפי שאפשר שנאמר כי הדין עמה ליראה אחרי שאין בידה טובה כי אם ביד בני ישראל כי בקיימם דברי התורה ונתתי מטר ארצכם. ונתנה הארץ יבולה, אענה את השמים והם יענו את הארץ ובהרפותם ממנה והארץ לא תתן את יבולה וארצכם כנחושה, בא ראשונה ר' חזקיה לבטל סברה זו ואמר אם יראה למה שקטה שאם היראה היא מתיחד' בבני ישראל שלא יקיימו את התורה ויגיע להם ההיזק הנאמר א"כ למה שקטה במה ידעה שיקיימו אותה עד ששקטה. ואם ראתה בהם שהם בני אברהם יצחק ויעקב ולא שנו את שמם וכו' במצרים והיו מצויינים שם לגוי אחד א"כ למה יראה. אלא בתחלה יראה וכו', פי' על כרחך אין ענין יראה ושקט' בבת אחת אלא תחלה יראה ולבסוף שקט'. ומעתה נדע טעם למה אחרי שבטלנו הטעם הנאמר, יאמר שסיבת היראה אינה מפחדת שמא לא יקיימוה אלא מפחדת שמא לא יקבלוה כי אז לא יהיה מציאות ארץ כי יחזור הכל תהו ובהו אבל אחרי שקבלוה היא תהיה רצועה להם. ומעתה נבאר דברי ר"ל אמר מ"ד ויהי ערב ויהי בקר יום הששי. גם פה יפלו ב' ספקות כמו בפסוק משמי' השמעת דין. וזה אם בכל יום ויום היה אומר ה' יתירה היתה השאלה ה"א יתירה למה לי. ועתה שנתוספת ביום ו' ויפלו ב' שאלות. א' ה"א יתיר' למה לי, ב' למה זה בששי יותר מהאחרות וזאת שנית היא הראשונה לר"ל מ"ד ויהי ערב ויהי בקר יום הששי, וזה שדקדק רש"י יום הששי מאי שנא דכתיב ה"א ביום גמר מעשה בראשית, אשר יראה באמת דברים הללו בלתי צריכים אחרי ששפתי ר"ל ברור מללו ה"א יתירה למה לי, ורש"י שינה את טעמו והעלים מיתור הה"א ועשה אותו שינוי שאמר מ"ש דכתיב ה"א ביום גמר מעשה בראשית ולמה אמר ביום גמר מעשה בראשית, אלא שבא ללמדנו שהשאלה הראשונה היא מהשנוי ואמר אח"כ ה"א יתירה למה לי כלו' עוד נשאל שאלה אחרת ויתרצו שתיהן והיא שאלת ה"א יתירה למה לי, ועלה קאי מלמד שהתנה הב"ה עם מעשה בראשית שעם שלכאורה יראה שהיא יתירה איננו כן אבל בא ללמדנו שהתנה הב"ה והודיענו ביאור נפלא בפסוק ושאין כוונת ויהי ערב ויהי בקר הנאמר הנה כדרך הנאמרי' עד כה אשר כל א' מהם מורה דבר יום ביומו אם מציאות היום ההוא שנברא אם הגבלת הפעולות הנעשות ביום ההוא וכאלו אמר וזהו מה שנעשה ביום הב' או הג' וכו' ומראה הערב והבקר בריאת הזמן לתופשי התורה המאמיני' שהזמן נברא האמנה זה איננה פרטי לבד אבל מורה על הכלל כלו קבלו על כל הדברי' הנבראי' כי אז שלמו כלם וכי הכל הוא שמור למועד יום הששי היודע הוא יום ששה בסיון, ומירה גם הוא יורה על פרטיות פעולות היו' ובריא' זמנו ככל אחיו כמ"ש ודבר זה רמזו רש"י בדבריו שכתב וז"ל מלמד שהתנה וכו' הששי משמע הששי המיוחד במקום אחר כדאמרינן בעלמא הירך המיומנת אף כאן ויהי ערב ויהי בקר של גמר בראשית תלוי ביום הששי והוא ששי בסיון שנתנה בו תורה מרבוייה דה"א דריש נמי הא עכ"ל, בית ישראל ברכו ברוך שחלק מחכמתו ליריאיו טעמו יראו כמה דברים הודיענו בדבריו אלה ראשונה אמר הששי המיוחד במקום אחר, להכריח מ"ש שאין זה יום הששי, כמו יום שני יום ג' וכמ"ש שאם כן איננו מורה על בריאת היום ההוא כשאר הימים. כי תיבת הששי בה"א הידיעה מורה שכבר נזכר שמו ונודע כי הוא זה ולא שנתחדש עתה אלא ע"כ על כל הנאמר עד עתה דבר וזה הודיענו שנית במה שכתב ויהי ערב ויהי בקר של גמר בראשית. וכל מבין יבין שהם תיבות מיותרות מורות כי מה לו לרש"י בענין ויהי ערב ויהי בקר וכל שקלא וטריא הוא על יום הששי, ומה לו לומר של גמר בראשית ומי לא ידע שויהי ערב ויהי בקר של יום הששי הוא גמר מעשה בראשית אלא שכיוון להודיענו כי ויהי ערב ויהי בקר איננו על זה יום הששי בלבד, אבל שהוא על כל הערבים והבקרים הנאמרי' וביאור הכתיב ויהי כל הערב והבקר הנזכר עד הנה הכל תלוי ביום הששי הנודע אשר הוא ששה בסיון שנתנה בו תורת והיא ההודעה. עוד שלישית הודיענו מה שכיונו אליו בתחלה כמ"ש הוא ז"ל מרבויא דה"א דריש נמי הא. כי הראשון דרש מהשנוי וזה דריש מהיתור וכוונתו מיתורא דה"א דריש נמי הא כמו שדרש הדרשה האחר' כי מהשנוי שהיא הראשונה משמע שחוזר על הכל מאחר שהיא בגמר מעשה בראשית היתור מורה על ההודעה מיום הששי העתיד לבא והוא ששה בסיון ובזה נתבאר המאמר הזה. ועוד יש להקדים מאמר אחר אשר בא במדרש ר' תנחומא (פרש' נח) והוא מאמר ארוך ואני אביא הנה הצריך ממנו והחפץ לראות אותו במקומו ישמח ויגל. איתא התם אמרו חכמים לא כתב הב"ה למען הדברים האלה ולא בעבור הדברים האלה ולא בגלל הדבר אלא על תורה שבע"פ שהיא קשה ללמוד ויש בה צער שהיא משולה בחשך שנא' (ישעיה ט' א') העם ההולכים בחשך ראו אור גדול אלו בעלי הש"ס שראו אור גדול שהב"ה מאיר עיניהם באיסור והתר בטמא וטהור, ולעתיד לבא ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, ולא קבלו ישראל את התורה עד שכפה עליכם הב"ה את ההר כגיגית שנא' (שמות י"ט י"ז) ויתיצבו בתחתי' ההר, ואמר רב דימי בר חמא בר חסא אמר הב"ה לישראל אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם, וא"ת על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר שאין בה צער והיא מעט אלא לא אמר להם הב"ה אלא על תורה שבע"פ שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאתה לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הב"ה בכל לבו ובכל נפשו ע"כ: