מנות הלוי על אסתר· רבי שלמה הלוי אלקבץ
פרק ה · פסוק י
ויתאפק המן ויבוא אל ביתו וישלח ויבא את אהביו ואת זרש אשתו:
ויתאפק המן וגו'. כתב הראב"ע ויתאפק המן שלא גילה סודו לאדם עד בואו אל ביתו והוא מגזרת להתאפק וקרוב מטעם לסבול ובשערי בינה, ויתאפק המתין ועצר כעסו כדי לשאול עצה ע"כ, וזה יותר נכוו מכל הנאמר בזה כתוב בספר פרפראות אל הה"ר יעקב בן הרא"ש (פרשת מקץ) ויתאפק ב' במסורת הכא, ויתאפק המן ויבא אל ביתו, מה הכא תחלתו צער וסופו שמחה כשהודיעם שהוא יוסף, אף התם תחלה צער וסופו שמחה וששון ליהודים ע"כ. ויבא את אוהביו ואת זרש אשתו, ברבתי דאחשורוש (פרשת ו') ובכלם לא היה יודע לתת עצה כזרש אשתו שהיו לו שס"ה בעלי עצה כמנין ימות החמה ע"כ והדין נותן שתהיה עצתה חתימת הדבר אחרי שהיא גדולה מכלם בעצה ולכן הקדי' האוהבים אליה. גם כי כלם מחוץ וצריך לקרא אותם שילוח והיא בירכתי הבית עד שיש לתמוה מה ענין וישלח ויקרא וגו', ואת זרש אשתו שלזרש אין צורך שילוח ולא קריאה, ונראה לי כי תיבת ויבא אחות (משלי כ"ג י"ב) הביאה למוסר לבך כי לא לבו הלך עד שיצטרך להביאו אבל הכוונה לכוונו שלא תהיינה אזניו קשובות ולבו לא נכון לכוין לדבריהם ולכן הזהיר הביאה למוסר לבך שיהיה לבו נכון ומכוון לדבר ולהיות זה דבר עצה בדבר גדול צריך כיון רב ולכן ויבא כלו' זרזם בדבר שיהיו מכוונים בדבר גם כי הם אוהבים אותו ומבקשים טובתו אשר לכן קראם אוהבים לא חכמים גם כי הם חכמים, כי אי אפשר להיות בעל עצה אם לא יהיה חכם אף גם זאת מפני חומר הדבר הוצרך לזרזם וכן זרזה לזרש אשתו גם כי חכמה וגדולה מכלם בעצה צריך שתביא לעצה לבה, ודבר ולזרש מוסב לויבא לא לוישלח וכן דרך המקרא.