מנות הלוי על אסתר· רבי שלמה הלוי אלקבץ
פרק ה
פסוק א
ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות ותעמד בחצר בית המלך הפנימית נכח בית המלך והמלך יושב על כסא מלכותו בבית המלכות נכח פתח הבית:
ויהי ביום השלישי וגו'. המפרשי' כלם הסכימו שביאור ותלבש אסתר מלכות, הוא בגדי מלכות, וכן נראה בתרגו' רבה, והוה ביומא תליתאה כד צמת אסתר תלתא צומין צומא בתר צומא, קמת מן עפרא ומן קיטמא כד כפיפא קומתה ולא פשיטא, ואתקנת בתיקונהא כמה דמתקינן מלכתא ולבשה לבושא דמלכותא מיטקס בדהבא טבא דאופיר, ובשיראה פרנגן טבא דמיטקס באבנין טבין ומרגלין דאיתיאו יתיה ממדינ' אפריקי ואחתת ברישהא כלילא טבא דדהבא וסיימת בריגלהא מסנין דאובריזין דדהבא ע"כ, הנה כי קישטה עצמה מכף רגל ועד ראש, ובדרך זה כתב הה"ר מנחם לבית מאיר בספר שבר גאון בשם אבי העזרי, ותלבש אסתר מלכות שהתלבשה מן המלכות עד שפניה יורו היות המלכות נאוה אליה, ואני אומר לפי דבריו נודע היות עתה היא מואסת המלכות ובלתי חפצה בה וכמו שנראה ממה שלא הגידה עמה ומולדתה ומה שמיאנה בבשמים ובתמרוקי הנשים כי אם אשר יאמר הגי, ויותר מזה יראה ממה שכתבתי למעלה באכילת הזרעונים בפסוק וישנה ואת נערותיה לטוב תמצאנו בטוב טעם ודעת, ועתה כי אמר מרדכי לבא אל המלך, ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות בביאורנו האחרון בו, הסכימה להתפאר במלכות וללבוש עצמה ממנו על דרך (איוב כ"ט י"ד) צדק לבשתי וילבשני כאילו עד עתה היתה פושטת ומשלכת אותו ועכשיו נתלבשה ממנו, האמנה בגמרא (מגילה פ"ק) אמרו ותלבש אסתר מלכות מלכות בגדי מלכות מבעי ליה, א"ר אלעזר א"ר חנינא מלמד שלבשתה רוח הקדש, כתיב הכא ותלבש אסתר מלכות וכתיב התם (ד"ה א' י"ב י"ח) ורוח לבשה את עמשי ע"כ. וטעמו של דבר מי הכריחם להוציא הכתוב מפשוטו יתבאר בסמוך בס"ד. אלא שיש לדקדק בו אחרי שהכתוב ייחס הדבר אליה ותלבש וגו' למה ר' אלעזר סבב הדבר אל רוח הקדש שהיא לבשה אותה והדבר מבואר שהיא יותר תפארת אליה לומר שהיא בעצמה נתלבשה מרוח הקדש אשר מורה כן, והנ"ל שר' אלעזר דקדק כי אם הכוונה היא שאסתר השתדלה במעשיה הטובים ובדברי הצומות להלביש עצמה מרוח הקדש, הנה זה באמת היה מיום הראשון. אשר למה יחסו הכתוב ליום השלישי, ולכן סבב רבי אלעזר הדבר אל נוח הקדש כי אסתר משעה ראשונה כוונה להתלבש בו, ואף גם זאת עד שהרבתה להתפלל לא לבשתה רוח הקדש כי כן דרכו יתבר' עם הצדיקים כדאמרינן בגמרא (יבמות פ"ו) א"ר יצחק מפני מה היו אבותנו עקורים מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים ולכן לא לבשתה רוח הקדש עד היום השלישי. ואף גם זאת המקר' יחס הדבר אל הסבה שהיא השתדלה בדבר ולכן כתב ותלבש אסתר, ואם תרצה אמור והוא יותר נכון שהיא לא כיוונה רק למצא חן בעיני אחשורוש להציל לקוחים למות כי מרוב ענותנותה לא עלתה על לבה שתהיה רוח הקדש שורה עליה ולבשרה כי כבר רצה אלהים מעשיה וכי נשמעו דבריה לבשתה רוח הקדש ואחרי שמעשיה גרמו יחס הכתוב הדבר אליה כמדובר, עוד איתא התם (מגילה פ"ק) ותעמוד בחצר בית המלך הפנימית א"ר לוי כיון שהגיעה לבית הצלמים נסתלקה ממנה שכינה (תהלי' כ"ב ב') ואמר' אלי אלי למה עזבתני, שמא אתה דן על שוגג כמזיד, ועל אונס כרצון, או שמא על שקראתיו כלב שנאמר הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי. חזרה וקראו אריה שנאמר הושיעני מפי אריה ע"כ ויש להתעורר במאמר הלז דברים, א' מי הגיד לר' לוי כי כיון שהגיעה לבית הצלמים נסתלקה ממנה שכינה ושעל כן צעקה אלי אלי וגו' ופשוטו של מקרא שהיא צועקת בשם כל האומה כמנהג הכתובי' ואם עליה היא צועקת מנא ליה שנסתלקה בשעת שהגיעה לבית הצלמי' ולא קודם לכן, ב' מאמר שמא אתה דן על שונג כמזיד למה, ובשלמא אונס כרצון ניחא, לפי שעתה היא באה מעצמה מבלי שיכריחה המלך, וכמו שקדם בוכאשר אבדתי אבדתי אבל שוגג כמזיד מה עניינו. ג' מה זו שאלה ואם היה דן כזה לא היה בא עמה עד פה, כי מעת שניתקו כפות רגליה לבא אל המלך היא עוברת על דת אם באונס אם ברצון, ד' מאמרה או שמא על שקראתיו כלב שנא' הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי זר עד מאד ביען פסוק זה מאוחר ומופלג מאד מפסוק אלי אלי ורש"י ז"ל כאשר לחצו הספק הזה כי רב הוא כתב הצילה מחרב נפשי באותו מזמור הוא כאלו אמר שהוא דוחק. והתשובה ר' לוי ג' דברים הניעוהו לזה, א' סברא ישרה שאם לא היה הדבר כן שהיתה שכינה עמה מקודם. היתה עוברת על לא תנסו ומוסרת עצמה לסכנה ודאית לספק אם יקובלו צומות לקוחים למות ומטים להרג בחטאיהם ומה לה ולצווי מרדכי ומי לנו גדול ממנו יתב' ואמר לנביאו שמואל מלא קרנך שמן ולך אשלחך אל ישי בית הלחמי וגו' וכתיב (שמואל א' י"ו ב') ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני. ולא נחשב זה לו לחטא כי היכא דהיזקא קביע שאני כדאמרינן בגמרא (קדושין פ"ק וחולין פ' י"ב) אלא שראתה כי הולך לפניה ה' ולכן בטחה ללכת כי ע"י שהחזירה כל ישראל בתשובה בענין לך כנוס, וכמו שקדם נדבקה בה שכינה ועתה למה יעזבה והיא לא חטאה מעת בואה ועד עתה חטא יחייב העזיבה ההיא, אלא ודאי שבהגיעה בית הצלמים עזבה. ולכן צעקה אלי אלי למה עזבתני, זה הוא הדבר הראשון אשר הגיע לר' לוי לומר כי משנכנסה לבית הצלמי' נסתלקה ממנה שכינה כי אם לא היתה הולכ' לפניה בתחלה לא היתה היא הולכת ובהגיעה למקום טומאה נסתלקה ק"ו ממאמר פן יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, אולם הדבר הב' אשר הביאו לזה. הנה הוא פסוק אלי אלי למה עזבתני כי לא יקרא עוזב אלא מי שהיה אוחז בו או שהיה עמו תחלה כענין ועזב את אביו (יונה ב' ט') חסדם יעזיבו, כי אבי ואמי עזבוני. ואחרי שאמרה למה עזבתני נכרים הדברים שהיתה עמה עד העת ההיא, אולם הדבר הג' אשר הכריחו לזה הוא פסוק ותעמוד בחצר בית המלך אשר אנו בביאורו, כי יש לספק בו אחרי שכל דברי מרדכי היהודי אליה לבא אל המלך והיא גם היא אמרה ובכן אבא אל המלך, למה בשעת מעשה לא נזכר כי באה רק ותלבש אסתר מלכות ותעמוד בחצר בית המלך כאילו שם נמצאה ושם היתה או שנפלה מן השמים שם, ומן הראוי שיאמר ותלבש וגו' ותבא בחצר בית המלך והוא ראוי להתבונן בו מי שלא ירצה לעצום עיניו ממנו ובעיני רז"ל עצום הוא כמו שתראה כמה נתחבטו בתיבת ותעמוד. וראשונה במקום הזה חדש בו ר' לוי ביאור נפלא, והוא שתיב' ותעמוד לא על אסתר נאמרה שעמדה שם שא"כ יפול הספק הנאמר, אבל שתיבת ותעמוד מוסבת אל המלכות הנז' ותלבש אסתר מלכות ותיב' ותעמוד אחות ותעמוד מלדת. ויעמוד השמן. עמדו לא ענו עוד (איוב ל"ב י"ו) אשר עניינם ההפסק והביטול ממה שהיה מקודם. וכן הדבר פה כי אחרי שביאר ותלבש אסתר מלכות ר"ל מדת מלכות קרא נא אותה שכינה או רוח הקדש כי הכל הוא אמת א"כ ביאור ותעמוד הוא נפסקה מלבא עוד עמה ותעמוד מרחוק בבאה אל החצר הפנימית אשר שם הצלמים בלי ספק, והותרה ההערה הא'. האמנה מאמרה שמא אתה דן על שוגג כמזיד וכו'. ביאורו אצלי, רבש"ע הנה פשפשתי מעשי ושבתי לפניך בצום ובבכי ובמספד, ואתה אמרת היטב אטיב עמך וזה אני רואה מרוח קדשך ההולך לפני, ועתה כי שב מאחרי איני יודעת למה אם לא שיהיה על איזה שוגג אשר לקטנותו או לקלותו לא נזכרתי ממנו, או על אונס זה כי בבאי ואני לא נקראתי יראה כמזמנת עצמי לעבור על דת, ואתה לבדך ידעת לב בני האדם וידעת כי אנושה מכתי על היותי אנוסה ומוכרחת לבא, וחשש זה עתה בעיני הוא מה שאומר נודע כי ההשגחה העצומה צריכה התדבקות רב ועצום, ואינו דומה בא השכינה במקום טהור לבואה במקום בלתי טהור ולהורות לבני ישראל עוצם אהבתו אליהם הפליג לומר (ויקרא י"ו י"ז) השוכן אתם בתוך טומאותם, ולכן אסתר בחנה כי לבא עמה במקום טהור לא יחשב עון אשר יחטא שוגג אחד או בואה עתה אל המלך כנראה מרצונה אחרי שהוא יתברך יודע ועד כי היא מרת נפש, אבל לבא עמה במקום טומאה צריך לדקדק הרבה, ולחוש לזה ולפחו' ממנו והותרו ההערות ב' ג'. אמנם מאמר או על שקראתיו כלב, קשה עד מאד אחשוב שרמז אליו רש"י ז"ל כמו כן בתחלת המאמר מלבד מה שרמזו במקומו, והוא עבר לפנינו, עוד רמזו בתחלתה מאמר אלי אלי למה עזבתני במזמור אילת השחר היא, ומלבד מה שרמז בזה כי מי הגיד לו לר' לוי שפסוק זה אמרו אסתר עד שהוצרך להודיענו באיזה מקו' אמרו, ולכן אמר במזמור אילת השחר כלו' הנה זה המקרא הוא במזמור אילת השחר אשר נודע בגמרא (יומא פ"ק) שנק' אסתר אילת השחר ואחרי שידענו כי אסתר אמרו בא ר' לוי מהטענות אשר קדמו והודיענו כי כשהגיע' לבית הצלמי' אמרו ומלבד זה יראה לי שרמז עוד לספק שאנו בו, והקדים לומר כי אין סדר במקרא הזה עם הטעם שיאמר ר' לוי ודי שמקראות הללו הם במזמור אחד, והנראה אלי בהיתר הספק הזה כי אין טענת שמא אתה דן על שוגג כמזיד ועל אונס כרצון, וטענת או שמא מפני שקראתיו כלב, נאמרות כאחת מפי אסתר, אבל שהיא בראותה שרחקה ממנה רוח הקדש צעקה אלי אלי למה עזבתני שמא אתה דן על שוגג כמזיד או על אונס כרצון עה"ד שביארנו, וסדרה טענותיה שראוי שיקובלו דבריה אם מגדולתו ית' (תהל' כ"ב ד') ואתה קדוש, אם מצד רגילותו לעשו' עם הכלל ועם הפרט, בך בטחו אבותנו, אליך זעקו ונמלטו, ואנכי תולעת ולא איש, עליך השלכתי מרחם, ואם מעוצם הצרה אל תרחק ממני, ואם לעוצם שמחת האויב סבבוני פרים רבים, פצו עלי פיהם, ואם לרב הכנעותה יבש כחרש כחי, כי סבבוני כלבים, וסיימה דבריה ואתה ה' אל תרחק, הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי כי הנה הוא חורק עלי בשניו הוא ואנשיו, וכמו שיבא, הדבר יצא מפיה מיד כלב יחידתי ונזכרה ציאתו ית' (שמות ו' י"ג) ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים, ואמרינן בשמות רבה (פרשת ח') אמר להם הב"ה היו נוהגים בו כבוד וחלקו כבוד למלכות אעפ"י שאני צריך לעשות בו את הדין, וראתה כי לא יספה רוח הקדש לשוב אליה עוד, אמרה או שמא על שקראתיו כלב לא הספיקו הטענות שטענתי לשתשוב אלי חזרה וקראו אריה, באופן כי הטענה הראשונה היא על ההסתלקות, והב' על אשר לא שבה. והותרה ההערה הד'. ונתבאר המאמר ולמדנו ביאור ותעמוד בחצר בית המלך וגו' כמין חומר כי לא על אסתר הוא אומר שעמדה שם רק על המלכות הנז' שעמדה שם ולא הלכה עוד עמה. עוד להם ז"ל ביאורים אחרים בדבר ותעמוד במדרש שוחר טוב (מזמור כ"ב) וז"ל אל תרחק ממני כי צרה קרובה (תהלים כ"ב י"ב) אימתי אמרה אסתר אל תרחק ממני בשעה שגזר אחשורוש להשמיד להרוג ולאבד, נכנסה אסתר בלא רשות שנא' ותעמוד בחצר בית המלך. שבעה קנקלון יש למלך, נכנסה בלא רשות לקנקל א' ולב' ולג', כיון שנכנסה לחצי קנקל הד'. התחיל מחרק את שניו ומכסכס אמר חבל על דמובדין ולא משתכחין, ושתי כמה חפצתי ובקשתי שתכנס לפני ולא רצתה וזו נכנסה כזונה בלא רשות עמדה לה באמצע הקנקל הד' הראשונים לא היו יכולים לעכבה שכבר עברה על רשותן. האמצעיים לא היו יכולים לעכבה שעדיין לא עברה על רשותן. והיו מהרהרים עליה, ר' חמא בשם ר' לוי אמר הוא שדוד אומר וסודר בתפלה עליה בשעה שהעליונים והתחתונים מקלסין להב"ה (שם קמ"ח א') הללויה הללו את ה' מן השמים, הללוהו במרומים. באותה שעה אמרה אסתר אל תרחק ממני וגו' ע"כ. האירו עינינו בכמה דברים. א' כי בבא איש לפני המלך אם ימצא חן בעיניו ויושיט לו שרביט זהבו. בא יבא ברנה. ובבואה אסתר לפניו הנה באה מסופקת ותומכת ובוטחת בקונה יטה אליה חסד ותמצא חן בעיניו כאשר מצאה בשכבר. וכי ראתה אותו רשע יראה וכעס שניו יחרוק חשבה כי כלה היא מאתו להורגה, ולכן צעקה אל תרחק ממני וגו' כי החן העוזר איננו. ב' למדונו כי בראותה עמה בצרה נכנסה עמה' בעצת מרדכי ולא השתדלה להמלט בית המלך מכל היהודי' כאשר דבר עליה מרדכי וזה למדנו ממאמרם בשעה שגזר אחשורוש להשמיד להרוג ולאבד וכו' ומי לא ידע שנכנס' בעת רעה ההיא עת צרה ליעקב, אלא שכיוונו להודיענו כי הסכימה דעתה להשתתף בצרתם והשליכה נפשה מנגד, וזהו בשעה שגזר וכו', נכנסה אסתר בלא רשות, ולפי שהיה הדבר זר עד מאד כי זה לא ב' ימים גזר על גוי עצום כלה ונחרצה לא פשעם ולא חטאתם רק שנאמר עליהם היותם בתים דתי המלך ועתה ביום הג' היאך מלאה לבה לעבור דתו בקום עשה והיה לה ליטול רשות ע"י שליח או שלוחים טרם תבא אליו. אלא שחרף נפשה למות כדי להשתתף בצרת הצבור. ושלא תהיה כפורשת מהם בעת צרתם וחשבה שאם תשלח לשאול רשות ולא יותן לה כי אז אין מרפא למחלתם ולכן הסכימה שיהרגה המלך והגזרה בטלה וכהא דאמרינן בדברים רבה (פרשת ואתחנן) דאמר ושבת עד ה' אלהיך אין לך דבר גדול מן התשובה מעשה שהיו רבותנו ברומי. ר' אליה ור' יהושע ורבן גמליאל וגזרו סנקליטין (פי' גזר דין) של מלך לומר מכאן ועד שלשים יום לא יהיה בעולם יהודי, והיה סנקליטו של מלך ירא שמים. בא אצל רבן גמליאל וגילה לו את הדבר והיו רבותנו מצטערים הרבה, אמר להם אותו ירא שמים אל תצטערו. מכאן ועד שלשים יום אלהיהן של יהודים עומד להם בסוף. יום אחד גילה לאשתו את הדבר אמרה לו והרי שלמו כ"ה ימים, אמר לה עוד חמשה ימים, והיתה אשתו צדקת ממנו אמרה לו הלא אין לך טבעת מוץ אותה ומות, וסנקליטין בטל עליך עוד שלשת ימים אחרים והגזירה עוברת, שמע לה ומוץ את טבעתו ומת שמעו רבותנו ועלו אצל אשתו להראות לה פנים, אמרו רבותנו חבל על הספינה שהלכה לה ולא נתנה המכס, כלומר הצדיק הזה לא מל, אמרה להם אשתו יודעת אני מה אתם אומרים חייכם לא הלכה הספינה עד שנתנה מכס שלה. מיד נכנסה לתוך הקיטון והוציאה להם קופסא שהיתה המילה בתוכה וסמרטוטין מלאים דם נתונים עליה וקראו עליו רבותנו המקרא הזה (תהלים מ"ז י') נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם ע"כ. וחזקה על אסתר הצדקת שכיוונה לעשות ככה ולכן נכנסה בלא רשות ואין כוונתם על ואני לא נקראתי וגו' אלא שהיה לה לבקש רשות ע"י שליח כמו שאמרנו ולא בקשה שאם לא יתן לה רשות שוב אין עוד תקנה ובעוברה על דת המלך תהרג והגיזרה עוברת כי בעבורה יתבטלו מהשגיח בדבר המלכות ק"ו מן סנקליטין של מלך ובין כה וכה בני ישר' ישובו עד ה' אלהיהם כאשר החלו לעשות כי עד עתה קצת היו בוטחים לאמר אחות יש לנו בבית המלך וכמו שיבא בפסוק יבא המלך והמן בס"ד, ובראות' כי נהרגה יתחזקו יותר באלהיהם וירוחמו כי לא יטוש ה' את עמו כתיב. ושים עיניך לטובה על כל הדברים האלה, ג' הודיענו ביאור ותעמוד כי לא אמר ותבא אל המלך וכמו שקדם וביארו שהכוונה היא שלא נטלה רשות כמשפט כל הבא אל המלך כי אם היתה נוטלת רשות מהם נודע הוא שלא יתנוה עבור בגבולם עד ישאלו את פי המלך. ואולי לא יתן הוא רשות שתבא אליו כמו שנכפל כבר ומה גם כי הרשות לבא אל המלך היה ע"י המן כמובא בתרגו' ואני עתיד להאריך בדבר בפסוק יבא המלך והמן ושם תמצאנו וידוע שמעולם הוא לא יתן לה רשות וכמו שיבא שמה בס"ד. ולכן חכמה ומיהרה לבא שלא ירגישו בה והיתה מחריצותה כי בג' חדרים לא הרגישו בה עד שעברה גבולם ועמדה טרם עבור כל גבול הד' כדי שלא יהיה להם רשות לפגוע בה ותיבת ותעמוד לפי זה מורה על החריצות והמהירות כי כאשר לבשה בגדי מלכו' תכף עמדה בחצר בית המלך. ד' הודיעינו ביאור אחר בתיבת ותעמוד שהוא לשון עכובה כמו וירח עמד ויעמוד השמש בחצי השמים, והדבר כי ראתה פני המלך רעים חורק עליה בשיניו, והיא אצל השומר הד' ונתעכבה שם כשואלת רשות ליכנס ושלא יראה כי מרתה פי מלך כי היא גם היא שואלת רשות כאחת שפחותיה וזהו דבש וחלב, ויהי כראות המלך את אסתר עומדת בחצר כי בחן כי היתה סרה אל משמעתו ולא תמרה את פיו ולכן נשאה חן בעיניו וכמו שיתבאר בסמוך בס"ד, ה' גלו לנו ביאור אילת השחר אשר איננו שם כלי כאשר התנבאו המפרשים אבל ביאורו זמן סידור המזמור כעת עלות השחר, וז"ש הוא שדוד אומר וסידר תפלה עליה בשעה שהעליונים והתחתוני' מקלסין להב"ה כלומר שכלם ביחד מקלסים הוא שדוד אומר הללויה הללו את ה' מן השמים הללוהו כל מלאכיו, הללו את ה' מן הארץ, ההרים וכל גבעות, החיה וכל בהמה, מלכי ארץ וכל לאומים, הודו על ארץ ושמים כלומר כלם ביחד ישאו קולם ירונו ובעת ההיא סודרה תפלה זו והוא ביאור אילת השחר. ואומר אני כי בעת ההיא באה אסתר לפני המלך זו היא כוונת מאמרם אימתי אמרה אסתר אל תרחק ממני, כי לא שאלו על הזמן רק על השעה באיזו שעה מהיום השלישי. וזה טעם ויהי ביום השלישי ותלבש וגו', ותעמוד, כי לא נתעסקה בשום דבר אחר וכענין על תפלתי שיהיה סמוך למטתי כי באור אור יום שלישי לבשה חן ותעמוד וגו' כדי שלא להחמיץ את המצות ולמודים הם הצדיקים להשכים לכבוד קונם ומבית אברהם אביה' ירשו זה, כי השכים פעמים. א' לגרש בנו על פי דבורו ית' ב' לשחוט בנו יחידו לקיים מצות קונו. וסמך לדבר זה שהיה זה בבקר פסוק ויהי ביום השלישי בהיות הבקר מה שם בהיות הבקר אף כאן בהיות הבקר ולטעום יערת דבש זה גם כי אאריך מעט לא אחוש. ואבאר מאמרם ז"ל במדרש שוחר טוב (מזמור כ"ב):
איתא התם למנצח על אילת השחר, למי שהוא קופץ כאיל ומאיר לעולם בשעת חשכה ואימתי הוא מאיר בלילה אעפ"י שהוא לילה יש בו אור הלבנה והככבי' ואימתי הוא חשך כעלות השחר שהלבנה והככבי' נכנסי' והמזלות הולכים להם, ואותה שעה אין חשך גדול מזה, והב"ה עונה עולמו באותה שעה ומעלה את השחר מתוך החשך ומאיר לעולם. ד"א על אילת השחר למי שקופזו כאיל ומאיר לעולם מתוך החשך הוי למנצח על אילת השחר ע"כ, ויש להתעורר בו, א' למה שנה לשון הכתוב שהוא אילת ודרשו איל, ואם לקפיצ' ולדילוג הלא הם אמרו בפסוק זה ודרשו עליו וישם רגלי כאילות, א"ר פנחס כאילים אין כתיב כאין אלא כאילות. שרגלי הנקבות עומדות יותר מן הזכרים ואחרי שכן הוא למה שנה שמו' ב' מה זו קפיצה שהוא קיפץ שמפני זה קראו איל, גי' מה ענין שמעלה את השחר מתוך החשך הלא אמר שאז הוא שחר כשיש חשך, שכן אמר ואימתי הוא חשך. כעלות השחר וכו', וסיים למילתיה ואותה שעה אין חשך גדול מזה. וא"כ מאי ומעלה את השחר מתוך החשך, מעלה את החשך מתוך השחר מיבעי ליה, ד' מה ענין ד"א והוא הוא הנאמר בעצמו, ה' מאי הוי למנצח על אילת השחר, לא אמרו בפי' הראשון.
והתשובה מאמרים יש על זה הכתוב בגמרא (מגילה פ"ק) ובמדרש בעצמו כלם מיוסדי' על אסתר ומתיחם היטב שם אילת כי היא נקבה כמוה, אמנם עתה שיחס שם זה אליו ית' יראה גנות ביחס אליו שם נקביי, על כן שנו את שמו ואמרו כאיל, הגם כי מה שאמרו שרגלי הנקבות וכו' אין הכוונה שמדלגות יותר אלא שמתמידות בדילוג יותר כמו שנראה מלשון שרגלי הנקבות עומדות מן הזכרים אשר ביאורו האמיתי עומדות בדילוג, האמנה איכות הדילוג עכ"פ יהיה יותר בזכרים כמשפט. ופה לענין הנמשל אינו צריך לכמות הדילוג אבל לאיכותו כי הוא דבר נעשה כרגע ואפשר שבביארו אילת בפלס עוורת וכו' שם דבר כאילו אמר דילוג אלא שלהיות דבר הדילוג יותר מתיחס אל האיל משאר החיות על כן נתיחס בלשון זה. והותרה ההערה הא', והגיד בעל המאמר כי אין דבר בא האור כדבר בא החשך ביען מדה טובה מרובה ממדת פורעניות, ועינינו הרואות בבא השמש הנה הוא שוקע לאט לאט ובהשקעו עוד שאר זוהרו, וטרם יכבה ככבים יוצאים ומאירים וכמו שנתבאר זה בגמרא (שבת סוף פ"ב) לענין בין השמשות, ואין החשך נגמר עד עלות השחר כדבריה' לא כן בבא האור כי לא יסתלק החשך מעט מעט אבל כרגע, וזהוא שהוא קופץ כאיל במהירות רב ומאיר לעולם בשעת חשיכה לא כחשך שאינה מחשכת בשעת האורה, אבל אחר זמן מהשקיעה, ועוד הגיד לנו דבר נפלא ממין הנאמר כי דרכו ית' טרם מכה ציץ רפואה פרח, וטרם יחשיך הוא מזמין תחלה האור, וזהו שאמר ואימתי הוא חשך בעלות השחר, כי השחר מזדמן תחלה כשהלבנה והככבים נכנסים והמזלות הולכים להם ואותה שעה אין חשך גדול מזה אם מפאת דבריה' הנגלה והוא השתקע הלבנה והככבים נאספי'. ואם מפני מה שחדשנו כי האור מזדמן לבא, ובדרך טבע אז יתחזק החשך בהרגש המנגד בהטוף חרש ברזל מים באש להקדיחו לסבה האמור', נמצא שהוא מעלה את השחר מתוך החשך בב' פנים הנאמרים, אם בהיותו כרגע כי עדיין החשך לא כסה הארץ בעצם ואז מתוכו מאיר, ואם שהאור הוא השחר כאמור קדם לחשך ומתחתיו יצמח, וזה מושג במעט התבוננות, ובב' הפנים הנה השחר הוא הבקר כנלחם בחשך כי החשך בא למשול וקדם אליו השחר ונלחם בו עד שמעלה את השחר מתוך החשך אשר הוא נשקע בו כמעלהו מבור תחתיות ואז מאיר את העולם. נמצא השחר הוא הבקר כמדובר אמצעי ומבדיל בין החשך ובין האור כענין תרי נשפי הוו נשף יממא ואתי ליליא נשף ליליא ואתי יממא. על כן בא ד"א יאמר כי אין תיבת שחר בקר עד שתהיינה שחר ובקר תיבות נרדפות. אבל שתיבת שחר מלשון שחרות ומבלי משים שום אמצעי מאיר את האור מתוך החשך. וכהא דאמרינן בסיני רבה (פרשת ט"ו) ד"א אל מול פני המנורה כו' מדליק נר מנר דלוק שמא יכול להדליק נר מתוך החשך שנאמר וחשך על פני תהום, מה כתיב אחריו ויאמר אלהים יהי אור ומתוך החשך הוצאתי אורה ואיני צריך לאורה שלכם ולא אמרתי לך אלא להעלות נר תמיד ע"כ, וזה דבר המאמר אשר אנו בו למי שקופץ כאיל ומאיר מתוך החשך, לא כפירוש הראשון שמעלה את השחר מתוך החשך ומאיר לעולם. שהחשך איננו נזכר בכתוב אבל שמאיר מתוך החשך והחשך הוא השחר הנאמר, וראה כי בפי' הראשון אמר למי שקופץ כאיל ומאיר לעולם מתוך החשך ולא אמר בשעת חשיכה. ואף כשאמר בסוף דבריו בפי' הראשון מתוך החשך לא אמרו לענין אורה רק לענין השחר כמ"ש ומעלה את השחר מתוך החשך ואח"כ אמר ומאיר את העולם, והוא דקדוק נפלא למתבונן בו. וביען הפי' הז' יותר מתיחס כי הוא כבודו של יוצרנו כי הנה הוא מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, וכמו שעשה ביום הראשון מששת ימי בראשית שמתוך החשך הוציא אורה כמדובר, כן עושה בכל יום מה שלא יהיה כן בפי' הראשון. וכן בפי' הראשון חסר דבר החשך לא כן בשני כי החשך הוא השחר הנאמ' על כן אמר הוי למנצח על אילת השחר, והותרו ההערות ב' ג' ד' ה' ו'? ונתבאר המאמר, ומתוך דברי' הללו באנו לענין אסתר כי בחרה לבא אז להזכיר כי כמו שהוא ית' בעת ההיא מאיר את העולם מתוך החשך כן יאיר את ישראל מתוך החשך אשר הם בו, וכן היה כי בעוצם החשך אשר באו לבקש לתלות את מרדכי כי בזה כבה אורן של ישראל באותה שעה זרח אור השם עליו ועל כל ישראל. ועוד נלמד מהמתרגם ביאור אחר בענין ותלבש אסתר מלכות ותעמוד בחצר בית המלך הפנימית, כתוב שם והוה ביומא תליתאה דפסחא ולבשת אסתר לבושי מלכותא ושרת עלהא רוח קודש' וקמת וצליאת בדרת דבית מלכא גוואה דמתבני לקבל בית מלכא די בירושלם וכו' והנה מאמר ביומא תליתא' דפסחא נתבאר למעלה בפסוק הקוד', והנה הוא הרכיב דרך הפשט ודבריה' ז"ל כאחד ואמר שלבשה בגדי מלכות ושלבשתה רוח הקדש, ואפשר דוא"ו דותלבש דריש וכמו שדרשו רז"ל (בראשית כ"ז כ"ח) ויתן לך האלהים יתן ויחזור ויתן ומדלא קאמר ויהי ביום השלישי לבשה אסתר ומדלא קאמר בגדי מלכות דרש כן כי מחסרון הבגדים דרש רוח הקדש כמו שקדם מדבריהם בגמ' (מגלה פ"ק) ומתוספות וא"ו דרש דבר בגדי מלכות, ומה שאמר קמת וצליאת, יראה לי דתיבת ותעמוד ביאר לשון תפלה דאחד מעשר לשונות שהתפלה נקראת אמרינן בספרי שהוא עמידה שנא' (תהלים ק"ז ל') ויעמוד פנחס ויפלל. ונראה שהם מפרשים ויפלל שהוא עושה את הדין שנא' ונתן בפלילי' כדאיתא בבמדבר רבה (פרשת כ') ועל כן בספרי (פרשת ואתחנן) כאשר הזכירו לשון פילוי בעשרה לשונות של תפלה לא הביאו ראיה מזה הכתוב אלא פילול מנין שנאמר ואתפלל אל ה' וענין ויעמוד פנחס שהתפלל עליו שלא יהרג ועל ישראל שתעצר המגפה מהם וכן לענין אסתר ותעמוד ביאורו ופשוטו ומדלא קאמר ותבא כמו שהיה ראוי כמו שנ' דרשו לשון תפלה ג"כ אחרי שאחד מעשר לשונות היא כמו שאמרנו ומה שתרג' דמתבני לקבל בית מלכא די בירושלם. יתורא דקרא קא דריש שאם הכוונה להודיענו ששמה עצמה בסכנה להציל את עמה די שיאמר ותעמוד בחצר בית המלך כי כן אמרה למעלה כל עבדי המלך וגו' אשר יבא אל המלך אל החצר הפנימית וגו' ומדקאמר נכח בית המלך הוא לומר שבחרה להתפלל שם יען היה נכח בית המקדש והמלך האמור כאן על מלך מלכי המלכים קאמר כמו שאמרו הם ז"ל בפסוק גם ושתי המלכה ר' יודן ור' לוי בשם ר' יוחנן כל מקום שנאמר במגילה זו מלך אחשורוש במלך אחשורוש הכתוב הוא מדבר וכל מקום שנאמר מלך סתם משמש קדש וחול ופה שימושו קדש. כתוב בשערי בינה להה"ר אליעזר מגרמישא זלה"ה נוכח פתח הבית מפני האויר ישב בה. אמרה עתה טוב להראות עצמי ביופי, ועמדה בחצר ואז אמרה (תהלים כ"ב ב') אלי אלי למה עזבתני, איל"ת השח"ר גימ' מרדכ"י ואסתר. אספר כל עצמותי כל רמ"ח אברי, רמ"ח תיבות באותו מזמור, ול"א פסוקים כנגד ל"א יום שלא באה לפני המלך, לכך זה שלושים יום מלא נכח פתח הבית הב"ה זכר זכות אברהם שנא' בו (בראשית י"ח א') והוא יושב פתח האהל ע"כ. נראה מדבריו כי מ"ש המתרגם וקמת וצליאת בדרת דבית מלכא וכו' היות התפלה שאמרה אז הלא היא מזמור למנצח על אילת השחר. וכיוונה לשתף גם זכות מרדכי ולכן אילת השחר גימט' מרדכי ואסתר. כי חבור שניהם ליודעים בסתרי תורה גואל וגאולה וביען כתוב ע"י דוד (תהלים ל"ה י') כל עצמותי תאמרנה היא גם היא אמרה אספר כל עצמותי והכינה עצמה באופן כי שפך ה' את רוחו עליה רמ"ח תיבות כנגד רמ"ח איבריה להורות כי אין אבר מאבריה רק מרוח הקדש. ואיננו רחוק שירמוז כמו כן אספר כל עצמותי לשון בהירות וספיריות וכהא דאמרינן בספר הזוהר (פרשת תרומה) השמים מספרים כבוד אל (תהלים י' ט ב') מאי מספרים. איתימא כמאן דמשתעי ספור דברי' לא הכי אלא דנהרין ונצצין בנציצו דנהירו כולאה וסלקין בשמא דכליל בנהירו דשלימו עלאה ומאן איהו ספור דנציצו בנהירו דשלימו דספר עילאה ובגין כך בשמא שלים ונהרין בנהירו שלים ונציצו בנציצו שלי' אינון מנצצין ונהרין בגרמייהו מגו נהירו דנציצו דספר עילאה ונהרין ונצצין לכל כבוד וכבו' דמתדבקאן ביה מנייהו מההיא שפירו ונהירו נהיר כל עזקא ועזקא ע"כ, וככה אספר כל עצמותי לבטל הקליפות הנזכר למעלה כי סבבוני כלבים וגו' ולכן צריך להזהירם ולהנהירם, ואין לנו עסק בנסתרות כעת, זה דעת הרב הזה וככה נראים הדברים בגמרא (מגילה פ"ק) כי בעת ההיא אמרה מזמור אילת השחר. האמנה במדרשות ובתרגום כתבו תפלה אחרת מיחדת אליה וכן כתב יוסף בן גוריון הכהן, ואפשר דהא והא איתנהו ראשונה התפללה התפלה הנאמרת בספרים הנאמרים טרם בואה וכך מטין דברי המתרגם כמו שיבא בסמוך, ואח"כ שרתה עליה שכינה ואמרה מזמור על אילת וגו':
וזאת היא התפלה אשר התפללה אסתר בעת ההיא כמו שהובאה בתרגום רבה דאסתר מועתקת מהתרגום ללשון הקדש:
אתה הוא האל הגדול אלהי אברהם יצחק ויעקב ואלהי בנימין אבי לא לפי שטובה אני בעיניך באה אני לפני המלך הטפש הזה, אך על עמך ישראל שלא יאבדו מן העולם. כי בעבור ישראל בראת העולם כלו שאם ישראל יאבדו מן העולם מי יאמר לפניך. קדוש קדוש קדוש בכל יום שלשה פעמים. כמו שהצלת חנניה מישאל ועזריה מתוך כבשן האש, ואת דניאל מתוך בור האריות, כן תציל אותי מיד המלך הטפש הזה וגמול עמי חן וחסד בעיניו, בדמעות אמרה אסתר הדבר ובתחנונים סדרה תפלתה. בבקשה ממך שומע תפלות, שמע תפלתי בעת הזאת, גלינו ונתרחקנו מארצנו ובעונותינו מסרתנו שיתקיים בנו מקרא שכתוב (דברים כ"ח פ"ח) והתמכרתם שם לאויבך לעבדי' ולשפחות ואין קונה, והדת נתנה להורגנו וכלנו נמסרים לחרב ולבזה כאחד, זרעו של אברהם לבושים שקים ואפר השליכו על ראשיהם ואם חטאו האבות מה חטאו הבנים. אם נכלה מי יהיה מודה לפניך, הטף אם חטאו ועוו מה עשו יונקי שדים, יושבי ירושלים מבקשים מקברותם שמסרת בניהם לשחיטה, כענני שמים אתה מעביר אותנו. כמה קלים הם ימי שמחתך המן הרשע נתת לשונאנו להורגנו. זוכרת אני לפניך מעשה אוהבך מאברהם אתחיל לומר. נסית אותו בכל נסיונות, בחנת אותו ונמצא נאמן סועד וסומך היה לבני אהוביו שהכניס אותם בחותם ברית, עניינו בקש מן המן ונקמה מבן המדתא נקום ממנו על עמך ישראל אשר בקש להשמיד אותנו כאחד סלח לעמך, היה בצרתם בכל מקום שהם, ברית עולם קיים עמנו עקדת יצחק הרם אותנו, השליך המן כסף לקנות אותנו בעשרת אלפים ככרי כסף, שמע קולנו וענה אותנו והוצא אותנו מצרה לרוחה. משבר חזקים תשבור המן ולא תהיה תקומה למפלתו, ותשא אסתר קולה ותצעק צעקה גדולה ותיליל יללה מרה, בבכי ובדמעות אמרה דבריה ובתחנון סדרה תפלתה גרונה נחר מצעקת פיה ועיניה כהו מדמעותי' אמרה אסתר בלבה אולי אבא לפני המלך ולא ישמע ממני. הנני נכנס לפני מלך לבקש רחמים על נחלתי ומלאך ילך לפני ויתנני לחן ולחסד, זכותו של אברהם יבא לפני, עקידת יצחק תרוממני וחסד יעקב ינתן בפי וחנו של יוסף. על פני אשרי איש שיבטח בו ולא יבוש כל הבוטח בו ימינך וזרועך תשים עלי אשר בהם בראת העולם כלו, כל ישראל בקשו עלי רחמים כי עליכם אני מבקשת רחמים והמתחנן לפני הקב"ה תפלתו נשמעת בעת צרתו. נראה מעשה אבותנו ונעשה בהם והוא יעשה עמנו בקשתנו שמאלו של אברהם אוחזת בשער יצחק וימינו בסכין עשה ברצון טוב רצונך ולא עכב ממצותיך פתחת הרקיע חלונות חלונות לתת מקום למלאכי מרום הצועקים במרירות. וככה אומרים אוי לו לעולם אם ככה אתה עושה, אני קוראה לפניך ענני שאתה עונה לכל מי שצר לו ולכל מי שמצרים לו ואתה רואה צרת נפשי, רחום וחנון נקראת ארך אפים ורב חסד ואמת סלח לעוננו ולחטאתנו שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור וגם לאבותנו חנון נקראת, שמע קולנו כאשה היושבת על המשבר שמע קולנו ועננו והוציאנו מצרה לרוחה, שלשה ימים צמנו לפניך ומעתה מה אני יכולת לעשות, רבון העולמים יכולה הייתי לצום ארבעה וחמשה ימים אלא צמתי שלשה ימים כנגד שלשה ימים שהלך אברהם לעקוד את בנו על גבי המזבח לפניך ונשבעת לו וכרת לו ברית שבכל זמן שיבאו בניו לצרה תזכור להם עקדת יצחק אביהם ותושיע אותם, וגם צמתי שלשה ימים שלשה הם כהנים לויים ישראלים שעמדו נפניך בתחתית הר סיני כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. פדה אותם מן הצרה הזאת ותצעק אסתר ותאמר אלהי הצבאות בוחן לב וכליות זכור בעת הזאת זכות אברהם יצחק ויעקב ומשאלתי לא אשוב ריקם ומבקשתי לא אבוש ולא אתעכב ע"כ, הנה תפלה נוראה יש ללמוד ממנה כמה דברים בענין התפלה ונמנעתי מלהזכירם שלא להאריך, גם ממנה יראו קצת דברים ממה שביארנו בכתובים כי בצדק כל אמרי פיה.
פסוק ב
ויהי כראות המלך את אסתר המלכה עמדת בחצר נשאה חן בעיניו ויושט המלך לאסתר את שרביט הזהב אשר בידו ותקרב אסתר ותגע בראש השרביט:
ויהי כראות, כבר קדם למעלה ביאור זה הכתוב כי נשאה חן בעיניו על שראה שעמדה ונתעכבה בחצר כשואלת רשות כאילו היתה אחת משפחותיה ושורת הדין שלא יהיה דת זו למלכה אחרי שהיא כגופו, וכן אמרו במדרש רבתי דאחשורוש (פרשה ו') ויקם המלך בבהלה מכסאו וירץ אל אסתר ויחבקה וינשקה וישלך זרועו על צוארה ויאמר לה המלך אסתר המלכה למה תפחדי כי הדת הזאת אשר סדרנו איננה מוטלת עליך באשר את רעיתי וחברתי ע"כ. ומזה ראוי שתשא חן לפניו ועיניו רואות תכלית השמעותה אליו עד שפחדה וזחלה מעבור דתו ולכן ויושט המלך לאסתר וגו', האמנה בגמרא (מגילה פ"ק) אמרו א"ר יוחנן ג' מלאכי השרת נזדמנו לה באותה שעה, א' שהגביה את צוארה, וא' שמשך עליה חוט של חסד, וא' שמתח שרביטו של אחשורוש וכמה מתחי, א"ר ירמיה בר אבא שתי אמות היה והעמידו על י"ב. ואמרי לה י"ו, וריב"ל אמר כ"ח, ורב חסדא אמר ס' ע"כ. וצורך ג' מלאכים הללו מפני מה שאמרנו למעלה בשם מדרש שוחר טוב כיון שהגיע לחצי קנקל הד' התחיל מחרק את שניו ומכסכס אמר חבל על דאבדין ולא משתכחין, ושתי כמה בקשתי שתבא לפני ולא בקשה, וזו נכנסה כזונה בלא רשותי ובילקוט (סימן תתרכ"ח) ויהי כראות המלך את אסתר כיון שראה אותה הפך את פניו שלא יראה אותה, והיו מלאכי השרת תולים את פניו שלא בטובתו והוא צווח ויהי כראות המלך לפי שהיו הסנוורים על עיניו, כיון שראה אותה האירו עיניו והושיט לה השרביט שבידו ולא היה כח באסתר ליגע בו. וי"א מיכאל משכה והגיעה בראש השרביט ע"כ. ובגיליוני הה"ר יוסף אשכנזי נר"ו כתוב פי' דהוה ליה למכתב וירא המלך. ויהי למה לי, כראות למה לי. אלא שצוח וי. והי. וכראות, מלמדנו שכעס ולא ראה, וי"א משכה. פי' דייק הכי ממה דכתיב ותקרב אסתר ולא כתיב ותגע לחוד קריביה ע"י מיכאל שקירב אותה ע"כ. ובמדרש לקח טוב, בלכת אסתר אל החצר הפנימית לקחה עמה ג' שפחות, א' בימינה וא' בשמאלה וא' סובלת בגדים מאחריה מפני כובד אבנים טובות ומרגליות שבהם, כיון שבאת לפתח בית המלך והמלך יושב על פתח מלכותו נוכח הפתח, הביטה אסתר וראתה את עיני המלך אדומים כדם שעלה חמתו עליה על שבאת בלא קריאה כיון שראתה אסתר את המלך כועס תש כחה ולא עצרה כח, השליכה ראשה על ראש שפחתה שבצידה ונתעלפה וכמעט שלא פרחה נשמתה מיד ריחם הב"ה עליה ומשך לה חוט של חסד. ודברים הללו הלא הם כתובים על ספר דברי הימים ליוסף ן' גוריון הכהן, וז"ל ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר את בגדי יופיה ואת עדיי תפארתה ותקח עמה את שתי נערותיה ותשם יד ימינה על הנערה האחת ותשען עליה כחק המלכות ללכת על משענת הנערות, והנערה האחרת היתה הולכת ומגבהת את בגדיה לבל יגעו ארצה וגם היה בחק המלכות אשר לא יגעו ארצה בלבושיהם ותשם על ראשה כל אבן יקרה בעדי כתר המלכות ותצהל פניה ותכס את הדאגה אשר בנפשה, ותבא בחצר הפנימית נכח המלך ותעמוד למול פניו, והמלך אחשורוש יושב על כסאו בלבוש מלכות אפוד באפוד זהב והפז אשר עליו נוצץ והברקת והאודם והנופך מתלפדים וכל אבני התפארת אשר בלבושו מבריקים וישא עיניו וירא את אסתר עומדת למול פניו ותבער בו חמתו מאד על אשר הפרה את דתו ואת חקו לאמר אשר יבא אל המלך ולא יקרא אחת דתו להמית, והיא באה בלתי נקראת ותשא אסתר את עיניה ותראה את פני המלך והנה עיניו בוערות כלפידי אש מגודל החמה אשר גדלה ובערה בלבו ותכר אסתר את קצף המלך ואת חמתו ותבהל האשה מאד מאד ויפג לבה ותשם את ראשה על הנערה הנשענת עליה ביד ימינה וריחם אלהינו עליה וירחם ללחץ עמו ועל עמל נחלתו ויהי לעזרה בצרת היתומה העניה השואלת את רחמיו אשר בטחה עליהם ויתן לה חן לפני המלך ותוסף יופי על יופיה והדר על הדרה, ויקם המלך בבהלה מכסאו וירץ אל אסתר ויחבקה וינשקה ויסמכה בזרועו ויאמר לה המלך מה לך לפחד הזה אסתר המלכה חזקי נפשך ואל תראי מדבר אהובתי כי הנה הדת הזו אשר חקקנו אין לה ממשלה עליך באשר את מלכה ורעיתי ויקח את שרביט הזהב וישם על ראשה ויאמר לה מדוע לא תדברי לי אסתר המלכה, ותאמר אסתר כי ראיתי אותך אדוני המלך ונבהלה נפשי מהוד כבודך ומפני גדולת תפארתך, ויהי כדברה אליו. ותשם עוד ראשה על הנערה כי עיפה נפשה בצום ובצרה וביגון ויבהל המלך מאד ויבך על פני אסתר המלכה וכל משרתי המלך מתחנני' אליה לדבר אל המלך להטיב את נפשם בראותם צרת אדוניהם ע"כ, מכל הדברים האלה ראינו צרת נפשה שפרחה נשמתה ומתה וזאת היתה נסיבה למלט נפשה ונפש כל עמה כי השליכה נפשה מנגד עליהם ובחון מתק דבריה בהשיבה למלך כי ראיתי אותך אדוני המלך ונבהלה נפשי מהוד כבודך ומפני גדולת תפארתך כאילו אמרה כי גם יודעת היא כי דת זו לא תמשול עליה שאם היתה מדמה בנפשה כי גם עליה היא לא תקום רוח בה לעבור על דתו ולהפר מאמרו ואין יראתה יראת עונש כי לא עשתה דבר יחייב לה עונש אבל יראת הרוממות והמעלה וזה מאמרה ונבהלה נפשי מהוד כבודך ומפני גדולת תפארתך. ויש לדקדק מפני מה נגעה אסתר בראש השרביט ולמעלה לא התנה רק לבד מאשר יושיט לה המלך את שרביט הזהב וחיה ואילו ויגע בו לא כתיב, ואומר אני ישוב זה הדבר הוא במה שנמצא כתוב בתרגום אחר וז"ל והוה כד חזא מלכא ית אסתר מלכתא קיימא בדרתא ואתגמלת חינא וחסדא קדמוי וקמו אספקלטורי דמלכא למיתי למיקטל ית אסתר ואושיט מלכא לאסתר ית שרביטא דדהבא די בידיה וקריב' אסתר ומטת ברישא דשרביטא, ומזה למדנו שאין הושטת השרביט נתינת רשות רק מחילת על אשר מרה פי המלך ונתחייב מיתה וההושטה היא העברת פשע ונתינת חיים, ולכן אמר לבד מאשר יושיט לו המלך את שרביט הזהב וחיה ולא הספיק לו לבד מאשר יושיט לו המלך את שרביט הזהב, והוסיף וחיה להורות כי מת הוא כבר וכל הקודם להורגו גברא קטלא קטיל ועתה מחייהו המלך בהושטת השרביט. ולכן ספקלטורי דמלכא הם שרי הטבחים כי כן בתרגום ירושלמי שר הטבחים רב ספקלטוריא, בראותם את אסתר עוברת על דת קמו להורגה והיא מפחדת המות נקרבה ונגעה בשרביט ומה שיעיד על דברנו זה הוא מאמר יוסף בן גוריון הכהן המובא למעלה כי אחרי שאמר ויקם המלך בבהלה מכסאו וירץ אל אסתר ויחבקה וינשקה וכו', והנה היא לקוחה בזרועו. אחר כל הדברים אומר ויקח את שרביט הזהב וישם על ראשה. והדבר מבואר מאד אין צורך להאריך בו עוד. ובמדרש שוחר טוב אמר רב תחליפא מצינו שאורך השרביט שתים וששים אמה ונס אחרון גדול מן הראשון וכל מה שהית' נכנסת היה השרביט קופץ ע"כ, והדין נותן שאין להאמין שישאר השרבי' כך ארוך:
פסוק ג
ויאמר לה המלך מה לך אסתר המלכה ומה בקשתך עד חצי המלכות וינתן לך.
ויאמר לה המלך, ערבים עלי דברי הה"ר מאיר בן עראמה ז"ל, וכה אמר. אחר אשר נודע שהשתדלות כל משתדל הוא לאחד משני דברים אם לברוח מן המזיק ואם להתקרב אל המועיל טוב או ערב, אמר על שניהם מה לך אסתר המלכה ירצ' מה הגיע לך מן הנזק שתצטרך עזר כנגדו, ע"ד מה לך כי נזעקת, ונגד השני אמר ומה בקשתך וגו' ותעש, ובכן לא יתחייב מן הכתוב להאמין שנתעלפה כדברי יוסיפון, כי דרך חלוקת השכל שאל. אבל מדבריו נלמד כי הקדמנו מכוונת בביאור מה לך, וטעם חצי המלכות, אפשר שחשב כי לפי שמנהג העמים להיות איש ואשתו שוים בכל אשר להם בבית וחולקים בשוה בניה עמה כי אם לאיש יש נכסים גם היא הביאה עמה מבית אביה, ואם אח"כ עשו חיל יד שניהם שוה בו כדרך שני שותפים כמפורש בפרשת אשת חיל, ולפי שאסתר לא הביאה דבר כי מחוסרת נדוניא היתה, אפשר שחשב כי בקשתה היתה על דבר כתובתה כי ראוי לחוש אליו מפני הכבוד והמועיל ממנו אחד שלא היה חסר ממנה דבר זולת זה כמו שנראה ששאלה בת שבע לדוד על כתובתה (מלכים א' א' י"ג) אדוני אתה נשבעת בה' אלהיך לאמתך כי שלמה בנך ימלוך אחרי ועל כן הבטיחה באהבתו אותה עד חצי המלכות ע"כ, האמנה במ"ש לא יתחייב מן הכתוב שנתעלפה כדברי יוסיפון. צריך כפרה יען היות כל דברי יוסיפון כנים ועדותיו נאמנו מאד, וכל שכן וכ"ש כי במדרש לקח טוב כתוב כלשון הזה כמו שקדם. והפלא ממנו כי בספר מאיר תהלות הסכים כי מזמור על אילת השחר אסתר אמרו כדברי רז"ל ויותר מזה בספ' מנחת שבת בפר' זכור דרוש לשמך ולזכרך תאות נפש, והנה רז"ל במדרש שוחר טוב אמרו, אימתי אמרה אסתר (תהלים כ"ב י"א) אל תרחק ממני כי צרה קרובה. בשעה שגזר אחשורוש להשמיד להרוג ולאבד ונכנסה אסתר שלא ברשות שנאמר ותעמוד בחצר בית המלך שבעה קנקלין יש למלך, נכנסה בלא רשות לקנקל הראשון ולשני ולשלישי, כיון שנכנסה לקנקל הרביעי התחיל מחרק את שניו ומכסכס אמר חבל על דאבדין ולא משתכחין ושתי כמה בקשתי חפצתי שתכנס לפני ולא בקשה וזו נכנסה כזונה שלא ברשות עמדה לה באמצע קנקל הרביעי, הראשונים לא היו יכולים ליגע בה שכבר עברה על רשותן, האמצעיים לא היו יכולים ליגע בה שעדין לא עברה על רשותן ומהרהרים עליה, וכו' באותה שעה אמרה אסתר אל תרחק ממני כי צרה קרובה, סבבוני פרים רבים אלו אוכלוסי' של אחשורוש, אבירי בשן כתרוני אלו בניו של המן, פצו עלי פיהם מה אריה זה יושב על טרפו ומפספסו, כך אחשורוש יושב עלי לפשפשני וכו'. כי סבבוני כלבים אלו בניו של המן, עדת מרעים הקיפוני אלו אוכלוסים של אחשורוש, כארי ידי ורגלי לפני אחשורוש, יחלקו בגדי להם דין אמר אנא נסיב פורפירא ופלגא דידה, ודין אמר אנא נסיב שיריה וקדשיא, וכו' באותה שעה ירד מלאך מן השמים וסטרו על פיו. אמר לו רשע קונייתך עומדת בחוץ ואת יושב בפנים. מיד ויהי כראות המלך על כרחו שלא בטובתו נשאה חן בעיניו ע"כ, וביאור הדברים פתח דבריו בשעה שגזר אחשורוש, נכנסה אסתר בלא רשות נתבאר למעלה בפסוק ויהי ביום השלישי, ודבר קנקלי' הם חדרים כמפורש בערוך ובחדרי' ההם מכל מיני משחית מכל מיני פורענות אוכלוסי אחשורוש ובני המן הם המבקשי' את נפשה הם הנקראים פרים רבים ואבירי בשן כלבים עדת מרעים. באופן שמזה צרת נפשה כי רבה ואין ספק שנתעלפה וכמעט שפרחה נשמתה ומתה, לולי ה' שהיה לה. ולפי דברו ביאור הכתוב על נכון מה לך אסתר המלכה כי אם היא פחדת צר ואויב מי אשר ערב אל לבו לנגוע בך אחרי שאת מלכה והנוגע בך כנוגע בבת עיני, ואם צורך דבר מה ומה בקשתך וגו' וענין עד חצי המלכות אמרינן בגמרא (מגלה פ"ק) אמר רבא עד חצי המלכות ולא דבר שחוצץ במלכות, ומאי הוא זה בנין בית המקדש, ופרש"י ולא דברי שחוצץ במלכות בנין הבית שהוא באמצע העולם כדאמרינן בגמרא (יומא פ"ג) אבן שתיה שממנה הושתת העולם ע"כ, וכיוצא במדרש לקח טוב. עד חצי המלכות ולא דבר שחוצץ במלכות זה בית המקדש שנקרא טבור הארץ שכשם שהטיבור בחצי הגוף כך בית המקדש בחצי העולם, ובירורן של דברים בתרגום ואמר לה מלכא מה צרוך אית לך אסתר מלכתא ומה בעותיך אפי' אין אנת בעיא לפלגות מלכותי איתניני לך לחוד למבני בית מקדשא דאיהו קאים בתחים פלגות מלכותי לא אתן לך דהא כדין קיימית בשבועה לגשם ערבאה וסנבלט חוראה וטוביה עבדא עמונאה דלא למישבק למבני יתיה דדחיל אנא מן יהודאי דילמא ימרדון בי ע"כ.
פסוק ד
ותאמר אסתר אם על המלך טוב יבא המלך והמן היום אל המשתה אשר עשיתי לו:
ותאמר אסתר. איתא בגמרא (מגלה פ"ק) ת"ר מה ראתה אסתר שזימנה את המן, ר' אליעזר אמר פחים טמנה לו ללוכדו שנא' (תהלים ס"ט כ"ג) יהי שלחנם לפניהם לפח, ר' יהושע אומר מבית אביה למדה (משלי כ"א כ"ה) אם רעב שונאך האכילהו לחם וגו' וה' ישלם לך אל תקרי ישלם לך אלא ישלימנו לך. ר' מאיר אומר כדי שלא יטול עצה וימרוד, ר' יהודה אומר כדי שלא יכירו בה שהיא יהודית, ר' נחמיא אומר כדי שלא יאמרו ישראל אחות לנו בבית המלך ויסיחו דעתם מן הרחמים. ר' יוסי אומר כדי שיהא מצוי לה בכל עת. ר' שמעון בן מנסיא אומר אולי ירגיש המקום ויעשה נס, רבי יהושע בן קרחא אומר הסבירה לו פנים כדי שיהרג הוא והיא, אמר רבן גמליאל אחשורוש הפכפך הוה, ואמר רבן גמליאל עדיין אנו צריכין למודעי דתניא ר' אליעזר המודעי אומר קנאתו במלך קנאתו בשרים, רבה אמר (שם י"ו י"ח) לפני שבר גאון. אביי ורבא אמרי תרווייהו (ירמיה כ"א ל"ט) בחומם אשית את משתיהם. אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו אמר ליה כמאן חזייה אסתר ועבדה, אמר ליה ככלהו תנאי וככלהו אמוראי. ופרש"י מבית אביה למדה שמעה התינוקות קורין כן, וימרוד במלכות שהיתה שעתו מצלחת. שיהא מצוי לה אולי תוכל להכשילו בשום דבר לפני המלך, ירגיש המקום שאני מקרבת האויבי'. אי נמי ירגיש שאני צריכה להחניף לרשע זה ולזלזל בכבודי שיהרג הוא והיא שיהא המלך חושדה ממנו ויהרוג את שניהם, וכי גזרי גזירתא ומית חד מינייהו בטלי לה. מלך הפכפך היה אחשורוש וחוזר בדבורו, אמרה אולי אוכל לפתותו עליו ולהרגו ואם לא יהיה מזומן לי תעבור השעה ויחזור בו, בחומם אשית את משתיהם על בלשאצר וסיעתו נאמר בשובם מן המלחמה שנלחם בדריוש וכורש שהיו צרים על בבל ונצחם בלשאצר. באותו היום היו חמים ועיפים וישבו לשתות נשתכרו ובאותו הלילה נהרג. ואף אסתר אמרה מתוך משתיהם של רשעים פורענות בא עליה' ע"כ. הנה המאמר הזה קשה להולמו, וראוי להתעורר בו דברים, א' מפני מה היה זימון זה זר כ"כ בעיני חכמים עד אשר הוצרכו בטעמו י"ב דברים והעיד אליהו ז"ל שכיוונה ככלהו תנאי וככלהו אמוראי ולפי הנראה אין הדבר כ"כ זר שלא יספיק א' מהטעמי' הנאמרים ושיצטרכו כלם כעדות אליהו ז"ל, ב' אומרו מבית אביה למדה והלא שלמה הוא האומר אם רעב שונאך וגו' והיל"ל משום דכתיב אם רעב שונאך וגו' וביאור רש"י קשה עד מאד כי בגמ' (מגילה פ"ק) אמר שלמדה מבית אביה, והוא אומר ששמעה התינוקות אומרי' כן, ג' דרשת וה' ישלם לך זרה, כי זאת היא עת מלחמה לא עת שלום, ד' דרשת אל תקרי למה ומי הכריחו להגיה הכתוב ונודע כי בכל מקום אשר אמרו אל תקרי אינו אלא מפני דוחק או קושי שיש בכתוב, ה' ר' מאיר ור' יוסי היינו ת"ק כי לכן טמנה לו פחים ללכדו שלא יטול עצה וימרוד כדברי רבי מאיר ושיהיה מצוי לה בכל עת כדברי ר' יוסי, ו' מאמר שלא יכירו בה שהיא יהודית קשה, ואם יכירו מה בכך והלא פתח דבריה ומפתח שפתיה כי נמכרנו אני ועמי ובזו הודיעה שהיא יהודית, ז' מאמר אולי ירגיש הב"ה ויעשה נס, בלתי מבואר. מאי אולי ומאי ירגיש. ודברי רש"י ז"ל צריכי' ביאור, ח' ר' אליעזר המודעי היינו ר' יהושע בן קרחה כדי שיהרג הוא והיא ושלמה צווח (משלי ו' ל"ד) כי קנאת חמת גבר ולא יחמול ביום נקם:
והתשובה, חכמים הללו המה ראו י"ב גנויות בזימון זה וכל א' מהם בא להסיר גנות אחד שהיה בדבר, ואליהו ז"ל העיד כי ראתה עינה כלם וכי היה לה מענה וטענה בדבר מבטלת כל גנו' שיתיחס והותרה ההערה הא', ולאהבת הקיצור לא אסדרם ביחד רק על פי דברי המאמר, ר' אליעזר אומר פחים טמנה לו, עינינו הרואות פחדת הרשע הזה ממה שעשה ומה גם בהיות המלך הפכפך והדבר לעתים רחוקות. וכבר קדם לנו דברי הה"ר יעקב בר נחום ז"ל בפסוק גלוי לכל העמים כי לכן יעץ לגלותו תכף מפחדו שינחם על הדבר להיותו הפכפך, ויורה על זה מה שהשתדל למהר את הקץ לתלות את מרדכי אחר ד' ימים לגיזרה הרעה, וכן לכ"ב אלף תלמידיו והוא עבר לפנינו בפסוק ויהי ביום השלישי. והנה גם הוא אחרינו בס"ד. ומזה גנות רב ועצום כי בזה היא מקשה את רוחו ומאמצת את לבבו בראותו המלכה שעד עתה לא נודעה לאוהבת אותו זימנתו עם המלך לבדו אין זר אתם וכמו שנתהלל ביום מחר אף לא הביאה וגומ' כי אם אותי וגם למחר אני קרוא לה עם המלך כי זה תכלית המעלה והכבוד כי על כן קראה אסתר המלכה להרבות בכבודו כי עם היותה מלכה מזמנת אותו ואחר שעשר ידות לו במלך מקודם זה, ועתה כמו כן במלכה מה שלא עלה על לבו ואולי כי פחדתה יפול עליו לאמר שמרדכי שונאו הוא אומן המלכה וכבר החל לעלות במעלה כי שמה לו אסתר כסא בשער המלך. ועתה כי ראה גם המלכה אוהבת אותו ממי יירא וממי יפחד על כן אמר ר' אליעזר פחים טמנה לו, וביאור הדבר הוא מה שאני כותב בביאור הכתוב בסמוך בשם הה"ר שמריא האקריט ז"ל שכוונתה להחניפו בזה כדי שהוא ירבה לדבר למלך עליה דברי' טובים ויפליג ויפליא בשבחיה, באופן כי בבא עת פקודתו שתאמר בפניו איש צר ואויב המן הרע הזה יבוש ויבהל עד מאד ויחפור ויאבד, ואם באולי יקשה את רוחו ויעיז את מצחו לדבר עליה תועה יאמרו לו כבר בנית ואי אתה רשאי להרוס ואלו הם הפחי' שטמנ' ללכדו שלא יהיה לו עוד פתחון פה לדבר כנגדה ואין אלה דברי ר' מאיר ור' יוסי והוא מבואר וראית הכתוב יהי שולחנם לפניהם לפח הוא מה שאומר, איתא בגמרא (ברכות פ' בתרא) והמאריך על שולחנו דילמא אתיא עניא ויהיב דכתיב (יחזקאל מ"א כ"ב) והמזבח עץ שלש אמות גבוה, וכתיב וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה'. פתח במזבח וסיים בשולחן, ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרוויהו בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על ישראל, ועכשיו שלחנו של אדם מכפר עליו, וכן בגמרא (חגיגה פ' בתרא) וכבר קדמו לנו אמרים אמת בזה הדבר למעלה בפסוק ביום השביעי כטוב לב המלך עמוד עליהם ודורשם משם, ובכן קלל דוד לאויביו קללה נמרצת שלא יהיה שלחנם להם לכפרה אבל שיהיה לתקלה ולמוקש, אם באכילתם בכוונת הנאה לצבות בטן או שלא יבאו עניים, ואם יבאו שלא יתנו להם, או באוכלם דבר שאינו מעושר כדבריהם ז"ל אצל ותורתך בתוך מעי, אמר דוד תבא עלי אם אכלתי דבר שאינו מעושר כדאיתא במדרש ר' תנחומא, ולשלומים למוקש, יען הנותן צדקה משים שלום בין הב"ה והעני, התפלל עליהם כי במקום השלום יהיה מוקש שיוכשלו בבני אדם בלתי מהוגנים כמו שקלל ירמיהו הנביא כאויביו ויהיו מוכשלים לפניך כדרוש רבא בגמר' (ב"ב פ' קמא) אמר ירמיה לפני הב"ה רבש"ע אפי' בשעה שכובשין את יצרם לעשות צדקה הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים כדי שלא יקבלו שכר עליהם והתוספות פירשו בגמר' (ב"ק פ"ק) לפניך זו צדקה שנאמר (ישעיה נ"ח ח') והלך לפניך צדקך, ותגדל קללת דוד שלא בלבד יהיו בלתי מהוגנים אבל שיהיו רשעים כדי שיחשבו מחזיקי ידי עוברי עבירה והיא מוקש גדול וטעם הדבר כי עשות צדקה וחסד איננו טבעי אליהם אבל הוצרכו לכבוש את יצרם ובהפך זה העלו השלמים (ישעיה ס"ד ד') פגעת את שש ועושה צדק שהוא שש בעושה צדק ולמ"ד לפח למוקש כלמ"ד ותהי להם הלבנה לאבן, במקום אבן, חמר במקום חמר, ומכל זה נודעה כוונת אסתר הטובה בזימון זה כי השלחן הזה יהיה לו לתקלה ולמזכרת עון כמדובר, ר' יהושע אומר מבית אביה למדה וכו' ר' יהושע ראה עוד גנות שני בזימון זה, כי עד עתה הוללה אסתר מהשמעותה למרדכי לא תסור מדברו אפי' יאמר לה על שמאל שהוא ימין, ועתה למה החלה דברו כי הוא צוה לה לבא אל המלך להתחנן לו ולבקש מלפניו על עמה ולא אמר שתקרא להמן ושתכבדהו כבוד גדול כמו שנראה וכמו שעוד תשמע בסמוך בס"ד, וזה דבר מבהיל, והשיב ר' יהושע ואמר כי אדרבה מבית אביה למדה, וביאור מבית אביה אצלי מבית מרדכי שהוא אביה כענין לקחה מרדכי לו לבת, והיא ראתה או שמעה כי אביה מרדכי שאל לתינוקות פסוק לי פסוקיך ושמח על בשורתם וכמו שבא למעלה בשם מדרש רבתי (פרשה ו') בפסוק הרצים יצאו דחופים, ומזה למדה היא כי בלא שאלה שמעה התינוקות קורין אם רעב שונאך וגו' כדברי רש"י ולכן האכילתו והשקתו, וביאור מבית אביה למדה כלו' למדה ללכת לקראת פסוקי התינוקות לשמוע מה בפיהם ושמעה אומרו (משלי כ"ה כ"א) אם רעב שונאך, וענין הכתוב הלז הוא מה שאומר, הוקשה לו לר' יהושע דבר וה' ישלם לך שאם כוונת המאכיל היא לחתות גחלים על ראשו מהו השילום המושב אליו, והיאך יעץ שלמה דבר כזה ויבטיחהו גומל טוב ויותר טוב היה אם יעביר על מדותיו ויגמלם טובה תחת רעה, ודוד אביו אמר (תהלים ק"ט ד') תחת אהבתי ישטנוני וגומ' ואמרינן בבמדבר רבה (פרשת כ"א) את מוצא בשעה שישר' מקריבים שבעים פרים על ע' אומות אמרו ישראל רבון העולמים הרי אנו מקריבי' עליה' ע' פרים והיו צריכי' לאהוב אותנו והם תחת אהבתי ישטנוני. ובמדר' שוחר טוב, ע' פרים אני מקריב בחג על שבעים אומות ואני מתפללת עליהם שירדו גשמי' הוי תחת אהבתי ישטנוני הישולם רעה תחת טובה לכך ואני תפלה, ולדברי המאמר שלפנינו דברי שלמה חולקים על דברי דוד אביו. ולכן אמר אל תיקרי ישלם לך אלא ישלימהו לך, וביארו וא"ו וה' במקום או כמו ומקלל אביו ואמו, אמר מה שתאכילהו ותשקהו ימשך אחד מב' דברים, אם כי גחלים אתה חותה על ראשו אחר שאתה משלם טובה תחת רעה בלי ספק בעיני אלהים ואדם אתה חותה עליו פחים באופן שרעתו רבה וחטאתו כבדה אחרי שגמלך רעה, ואם באולי גרמו זה עונותיך כי אין יסורין בלא עון, לפחות ה' ישלימהו עמך, וביאורו אם תזכה לנצח אותו גחלים אתה חותה על ראשו, ואם לאו ה' ישלימהו לך שיהיה שלום ביניכם וזה או זה יכשר, וכמו כן דבר אסתר כי אחרי ששמעה דבר התינוקות נסתפקה איזה דרך ישכון אור, ולכן התחילה בתחלת הכתוב האכילהו לחם ומזה ימשך חיתוי גחלים כשיראה המלך שהיא אוהבת אותו ומכבדתו כבוד גדול, וכי הוא ישטננה וידבר עליה רעה אין ספק כי אז יעשן כאש חמת מלך עליו ובערה ואין מכבה, ואם אין זכות לגרום זה לא יחסר לפחות כי ישלימהו הב"ה עמה כי כן יסד שלמה והרבה פתחים למקום להביא הדבר הזה לגמרי, והותרו ההערות, ב' ג' ד', ר' מאיר אומר כדי שלא יטול עצה וימרוד, ר' מאיר ראה עוד גנות גדול שהיא מחמצת את המציה. הלא זה עון אביה שאול כי לא הביא אגג מלך עמלק חי להחיותו רק להמיתו בקרב כל ישר' ובין זה לזה היה מה שהיה שהניח זרע תחתיו, ולכן דרש אבא מארי זלה"ה סמיכו' לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה (דברים כ"ה י"ז) זכור את אשר עשה לך עמלק מדאמרינן בגמרא (ב"ב פ"ה) אמר רב יהודה אמר רב אסור לו לאדם שישהא מדה חסרה או יתרה בביתו שמא יבא הדבר לידי תקלה ולכן סמך דבר עמלק כי על שהשהה אותו שאול היה מה שהיה, ומזה יש לתמוה על אסתר למה החמיצה את המצוה והנה היא לא ראתה להמתין הצומות ולהשהותן לפחות עד י"ז בניסן, אשר למה עתה איחרה הדבר, לכן אמר שמא יטול עצה וימרוד, ופשר דבר כי אחרי ראותו שאסתר נכנסה בלא רשותו כמו שקדם, ראה כי היא אויבת אותו ומבלי ספק שתבקש רעתו והמלך נשמע אליה והושיט לה השרביט. ומה גם בשיסופר לו חמת מלך ועיניו כלפידי אש כמדובר, וכמעט רגע נהפך ועבר על דתו ותורתו הפר, כי כל דבר לא יכחד ממנו, והיאך יבחר ובניו העומדים לפני המלך, ולכן פחדה שמא יטול עצה וימרוד, והוקשה לו לרש"י ז"ל. ואם ימרוד מה בכך בודאי יהיה המרד לרעתו. והשיב שראתה שהיתה שעתו מצלחת, ומזה יש לפחד מהמרד, ולכן טרדתו בסעודה כדי שלא יהי' לו פנאי ליטול עצה. ר' יהודה אומר כדי שלא יכירו בה שהיא יהודית, ר' יהודה ראה עוד גנות רב בזימון זה, הלרשע לעזור ולשונאי ה' תאהב. ועינינו הרואות כי מסבת המשתה העביר המועד והקדימו להרוג את מרדכי ושיהיה זה ברשיון המלך וכמו שנראה ממאמרו אף לא הביאה אסתר המלכה עם המלך אל המשתה וגו' כי זו עולה על כל המעלות המסופרות כבוד עשרו ורב בניו ואת כל אשר גדלו המלך ואת אשר נשאו וגומ', וכמו שיבא שם, והראיה על כי הפליא להעזר בזה כי חזק לשאול לתלות את מרדכי בהיותו אומן המלכה כנודע. ולכן השיב ר' יהודה כי עשתה זאת כדי שלא יכירו בה שהיא יהודית. ובמדרש לקח טוב מסיים כה כדי שלא יכירו בה שהיא יהודית ויאמרו למלך היאך נכנסה זו לחצר הפנימית, והמסתבר לי בביאורו כי לא על עוברה על דת המלך יאמרו זה רק על שהיא מהעם אשר זעם המלך וצוה להכחידו מגוי ואין ראוי שתראה פני המלך וכמו שיבא בפסוק ופני המן חפו דמטעם זה לא סיים למילתיה היאך נכנסה זו לחצר הפנימית שלא נקראה. כ"ש כי כבר הושיט לה המלך את שרביט הזהב ובכן הורה שמחל על העברת הדת, שיש בידו למחול וכמו שקדם במקומו. מה שאין כן גזרת להשמיד להרוג ולאבד שלא נשאר ביד המלך יכולת למחול ונשאר הדבר לדת פרס ומדי הקדומה כי כתב אשר נכתב בשם המלך אין להשיב, ואיננו רחוק שיהיה התרעומת גם על השוערים וזהו היאך נכנסה זו וכי לא היו שוערים שומרי' והיאך לא הומתה כי כל עבדי המלך וגו' יודעים כי כל איש ואשה וגומ' אחת דתו להמית וא"כ זו היאך נכנסה והנה חייבת מיתה מעת בואה שמה ואין הושטת השרביט מצילתה כמו שנאמר. ומעתה ביאור כדי שלא יכירו בה שהיא יהודית כנוי הוא וכמו שאמר כדי שיחשבו שאינה יהודית ולא יתנו לב על הדבר, כי אין עוזר לישראל והותרה ההערה הו'. ר' נחמיא אומר כדי שלא יאמרו ישראל אחות לכו וכו', הנה ר' נחמיא ראה גנות גדול' מה שהפילה לבן של ישראל בראותם אותה דורשת שלום האויב ומבקשת אהבתו היעמוד לבם אם תחזקנה ידיהם עוד אשר אמרו בצלה נחיה ועתה כרגע יהפך פניה מהם ותהפך כהם לאויב, ומה יעשו עניי עם, והשיב ר' נחמיא כי אדרבה זאת היתה לה להפיל לבם ושלא יסיחו דעתם מן הרחמים את אשר החלו לעשות מכוסים בשקים מתפלשים באפר בוכים ומתחננים וכי ישמעו בואה לפני המלך והמלך אהבה יאמרו אחות יש לנו בבית המלך כלו' כבר נכנסה בבית המלך ולא הכלימוה ולא גערו בה, ומעתה לא יגרע המלך דבר ובזה יפתחו שקיהם וינערו האפר מעל ראשיהם ויסיחו דעתם מן הרחמים ותגדל עונם עד להפליא ולכן שאלה יבא המלך והמן כדי שירפו ידיהם ממנה ויחזיקו באביהם שבשמים, ר' יוסי אומר כדי שיהיה מצוי לה בכל עת, ר' יוסי ראה כי דעות השלמים ההמה שלמי' הם וטעמם כי טוב, ועל השנות המשתה לא נתקררה דעתם בכל הנאמר ודי והותר במשתה הראשון לפח ולמוקש להמן ולהמטיר עליו פחים ושלא יטול עצה ושלא יכירו מה היא וימס לבב העם ויהי למים ומן הראוי כי באמור לה המלך במשתה היין מה שאלתך שתאמר ותשאל שאלתה, והשיב ר' יוסי כדי שיהיה מצוי לה בכל עת, ויובן זה במה שפרש"י ז"ל כדי שיהא מצוי לה אולי תוכל להכשילו באיזה דבר לפני המלך, והיא לא ידעה במה תהיה החטאת והמכשול, ובאיזו שעה יהיה ולכן תצטרך שיהיה מצוי אצלה [בכל] זמן שאם לא תוכל להכשילו בשעה זו יהיה בשעה אחרת, ר' שמעון בן מנסיא אומר אולי ירגיש המקום ויעשה נס, הנה ר"ש בן מנסיא ראה גנות רב ועצום מכל הנאמרים, והוא כי הנה היא בזה כמתשת כחה של מעלה על הדרך שביארנו למעלה (משלי כ"ד י') התרפית ביום צרה צר כחכה, בביאור השני בפסוק כי אם החרש תחרישי וגו'. ובמקום אשר יאמר להגדיל כחה ולתת עז לאלהים הנה מתשת כחה ועוזרת הכח החיצוני בהשפיל כבוד ישר' והגדיל כבוד אויביהם, והשיב ר' שמעון בן מנסיא כי כוונתה שיראה ה' ורע בעיניו אשר היא עושה וימיתה ה', והשיב מעל עמו חרון אפו עה"ד שכתבנו למעלה בפסוק פן יראה ה' ורע בעיניו באופן שהשליכה נפשה. מנגד כדי שינצלו בני ישראל עה"ד הנאמר, וכלפי הפי' השני שכתב רש"י אי נמי ירגיש שאני צריכה להחניף לרשע זה ולזלזל בכבודי וביאורו אצלי לשון כנוי הנה היא מזלזלת בכבוד של מעלה. ואולי ירגיש זה הב"ה ויעשה נס כי יראה שעושה זה במר נפשה והותרה ההערה הז', ר' יהושע בן קרחה אומר הסבירה לו פנים כדי שיהרג הוא והיא דברים הללו מתבארים מתוך מדרש, כיון שנכנס המן לסעוד' נתנה אסתר כתרין שלה אצל כתרין של המן שאמרה אסתר אם אין אני כונסת בין המלך להמן שהוא חביב עליו היאך אני שולט' בו, והיה הכוס נמזג למלך ואחר כך נמזג למלכה והיתה נוטלת כוסה ונותנת להמן. והמלך היה רואה ורע לו והיה אומר לא היה טוב שאוכל עסיקין שלי ולשתות כוסה ולא המן ע"כ, הנה זה הסבר' פנים אשר אומר ר' יהושע בן קרחה שאם הכריחוה הטעמים הנאמרי' עד הנה לזמנו, הסברת פנים כזה למה וזה הוקשה לו לר' יהושע בן קרחה בזימון זה, והשיב המוש' במדרש כי אחרי רואה שהמן חביב עליו ביותר לא ראתה שיספיק הזימון להכניס קנאה אם לא יהיה הדבר לפנים מן השורה כענין בכתרין ובכוס ובזה יהרגו הוא והיא והוקשה לו לרש"י ומה בצע בהריגה זו לתקן דבר ישר' ואמר וכי גזרי גזירתא ומית חד מינייהו בטלי לה, אמר רבן גמליאל אחשורוש מלך הפכפך הוא, הנה רבן גמליאל ראה כי לא יספיק כל זה אחרי שהמלך אהב' נפשו אהבה כי רבה תפארת' והנה מעשה רב שמרתה דברו ותשם לאל מצותו והעביר לה ונדר עד חצי המלכות ומה לה לבקש עוד, והשיב כי המלך הזה הפכפך וכמו שכתב רש"י ז"ל מלך הפכפך היה אחשורוש וחוזר בדברו, אמרה אולי אוכל לפתותו עליו להרגו, ואם לא יהיה מזומן לי תעבור השעה ויחזור בו ע"כ, והבדל גדול בין דברי' הללו ובין מה שכתב בדברי ר' יוסי ששם כתב אולי תוכל להכשילו באי זה דבר לפני המלך, כי ימשך הדבר מעצמו לא שהיא תבקש את נפשו, וכאן אמר אולי אוכל לפתותו עליו להרגו כי ראתה שיש מקום לבטוח בו כפי העת ההיא אלא שהוא הפכפך ואם לא יהיה מצוי אז המן אצלה תעבור השעה ויחזור בו ולכן צריך שיהיה מצוי לה מתוך המשתה, ר' אליעזר המודעי אומר קנאתו במלך קנאתו בשרים ר"א המודעי ראה עוד גנות אחר שאם היתה כונת' להחניפו ולהראו' לו שגדל' ערכו בעיניה ואהבתו גדלה מאד אשר למה לא זימנה שרים אחרים עמו כי בזה כבוד גדול מה שלא יתעלם, והשיב כי אדרב' כוונתה להכניס קנאה בשרים שיתקנאו כמו כן והמה יעזרו לרעתו והותרה ההערה הח', רבה אמר לפני שבר גאון, רבה ראה עוד באופן בואו אל המשת' ראשונה מהרו את המן בשני ויבהילו את המן, ובשניה' זכר אסתר וזה אליו כבוד גדול, שלא יאכל המלך עם המלכה אם לא יבא הוא, והשיב לפני שבר גאון להורות כי כוונתה להרבות בכבוד שמים והוא עה"ד שכתבנו למעלה מאמ' רבתי דאחשורו' (פרשת ו') על פסוק בפרוח רשעים וגו' כך אמר הב"ה אילו נהרג המן כשירד ויעץ לאחשרוש לבטל בנין בית המקדש לא היה מי יודעו אלא יתגדל ואח"כ יתלה בפסוק אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש את המן תמצאנו, והנה אסתר כיוונה לדעת עליון להגדילו יותר כדי שתהי' מפלתו גדולה ובזה יגדל כבוד שמים אביי ורבא דאמרי תרווייהו (ירמיה כ"א כ"א) בחומם אשית את משתיהם. הנה אביי ורבא המה ראו כמה נזהרה אסתר עד הנה בפיה שלא תתגאל בפת בג המלך וכמו שנכפל למעלה כי גם הנתן לה משולחן המלך לא היתה אוכלת אותו, והיתה אוכלת זרעונים וכמו שנראה בפסוק וישנה ואת נערותיה לטוב, כן תמהו בראות אותה מזמנת עצמה לאכול עם המלך והמן והמלכה ובלי ספק שלא יאכלו משחיטת מרדכי ולא מבשוליו, וגם כי יאכלו כבר הקדמנו למעלה מדברי הגמר' (ע"א פ"א) תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר ישראל שבחוצה לארץ עובדי ע"א בטהרה הם, כיצד כותי שעשה משתה לבנו וזמן את כל היהודים אשר בעיר אעפ"י שאוכלים ושותים משלהם ושמש שלהם עומד עליהם מעלה עליהם הכתוב כאילו אכלו מזבחי מתים בהקדמת הביאור תמצאנו. אצל מאמר שאלו תלמידיו וכו', באופן שזה אצלם עון פלילי. ונכפל עון זה במה שהקדמנו למעלה בפתיחות ובפסוק וישנה ואת נערותיה לטוב כי כוונתה בהזהרות הזה כדי לכפר על הקהל מעון אשר נהנו מסעודתו של אותו רשע אשר למה תוסיף על חטאתם פשע היות היא נהנית מה שלא עשתה עד עתה ואם היה זה בהוראת מרדכי וכמו שקדם דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ובשלמא לשכב עם אחשורוש ניחא אי משום דהיא קרקע עולם, ולא קא מתהניא מעביר' שטובתן של רשעים רעה היא אצל הצדיקי' דקא שדי בה זוהמא כדאמרינן גביה יעל בגמרא (יבמות פ' י"ב) אי משום דלהנאתו הוה מכוין כי יפה היא, אבל לענין אכילה אי אפשר לומר דלא קא מתהניא ואם כוונתה להחניף את הרשע היה לה לחפש דרכים אחרות כי אם האוכל עם הנכרי מאכל יהודי שמץ ע"א נמצא בו כ"ש להיסב עם המן הרשע דאיהו גופא דע"א, וכמו שקדם בפסוק ויהי באמר' אליו יום יום משמה דגמרא (סנהדרין פ"ז) עיין שם ולכן יש לתמוה על הצדקת הזאת בדבר המשתה. והשיבו כי ראתה שפורענות הרשעים ומפלתם הלא היא מתוך משתה כענין בחומם אשית את משתיהם האמור בבלשאצר ותעש גם היא משתה שמרים להביא על המן פקודת רעה ולכן התירה לעצמה האכילה להציל את בית ישראל. ואני עתיד לכתוב בסמוך כי נזהרה מזה כל מה שהיה בידה, ומעתה נתבארו דברי המאמר על נכון, ואחר אשר ראינו כמה ספקות גדולים ועצומים היו בדבר וראתה עין אסתר כלם כדברי אליהו ז"ל לכן פיה פתחה בחכמה יב"א המל"ך והמ"ן היו"ם להזכיר שם מדת הרחמי' בראשי תיבות כי להיות הדבר מסופק מאד סייעתא דשמיא בעי ועל דבר זימון זה אני אומר אי הוינא התם הוה אמינא חדא דעדיף כותייהו ואבא אליהו לא הוה קפיד עלה. והדבר מיוסד על דברי המתרגם בפסוק כל עבדי המלך וכה אמר וכען כל עבדי מלכא ועממין דדיירין בפילכי מלכא ידעין דכל גבר ואתתא די יעול קדם מלכא לדרתא גוואה דלא מתקרי על פומא דהמן חדא היא גזרת דיניה למימת ע"כ. למדנו שאין הקריאה על פי המלך אלא על פי המן ומזה למדנו למה לא שלחה אסתר לאמר למלך שירשה לבוא לפניו אחרי כי כן יסד המלך שלא לבא לפניו איש או אשה אלא על פי המן ונפשה יודעת מאד שנאת המן פרטית אליה על המלכתה כי בלבו היתה שומה שיקח המלך את בתו לאשה וימליכה תחת ושתי אלא שהב"ה לא אבה לשמוע בקולו וכמו שיבא זה באורך בתרגום בפסוק ויהי ביום השלישי וכה אמר בשם אסתר רבון עלמא לא תמסרינני ביד ערלאה הדין ולא תעביד רעות המן רשיעא מיני כמא דעבד מן ושתי דשם טעי' על מלכא ופקיד למיקטלא בגין דהוה צבי למיסבא ליה ית ברתיה. וכד אתכנשו עולימתאן לידוי דהגי הות תמן ברתיה דהמן והות צבו מן שמיא דכל יומא ויומא הות מיקלקלא בריעא עציצא ובמוי דריגלאן ופומא הוה סרי לחדא ואפיקו יתה בבהילו ומינה איסתקף עלי הדא לאיתנסב' ליה ע"כ, ומעתה אחרי שכן הוא כי יש שנאה וצרעת נושנת, ועתה מחדש ביזתה אותו וישם לאל מלתו מצותו ועצתו ונכנסה שלא ברשותו אין ספק שניתוספה שנאה על השנאה הקדומה ובמה יתרצה זה אל אדוניו כי אם בהריגתה אחרי שמרתה פי מלך ולא נכנסה ברשות המלך והיא גם היא ידעה כי הושטת השרביט על אפו ועל חמתו כי ממראה עיניו ראתה חמת מלך וכמו שקדם והנה הוא הפכפך והאיש הזה מועד להרוג אשה גדולה מאין כמוה מבלי שתעשה דבר ואם החלה דברו לא בקום עשה אלא בשב ואל תעשה בהוראת צניעות, לא כן אסופית אחת אשר לא יכלה להתיחס לזאת תקרא אשה מורדת ולא על המלך לבדו עותה כי אם על כל השרים ועבדי המלך אחרי שעותה על גדול שבכלן שכלם כורעים ומשתחוי' אליו כל אלה חברו לפחד ממנו ועל כן הוצרכה להראות כי לא עשתה הדבר הזה לבזותו או למיעוט ערכו בעיניה כי חשוב הוא בעיניה כמלך ונחשב לה הזמנתו עם המלך חן וחסד, והנה הה"ר שמריא האיקריט ז"ל הרבה בדבר הזה דברי' טובים דברים של טעם וז"ל, באמת שתשובתה צודדת דעתו להתחבב עליו מאד כי הוא אומר לה מה בקשתך עד חצי המלכות וינתן לך, והיא משיבה שבאה לבקש ממנו שיאכל עמה שאכילתו עמה יקרה בעיניה מכל בקשה שאפשר לבקש ממנו, ושאלה את המן לאכול עמה מפני שהיה גדול בעיני המלך מכל אדם ושומע את דבריו כי הוא לכהן לו ובזה בלא ספק ימלא דבר המלך בשבחו אותה ויגדיל מעלת' בעיניו כי כבוד גדול כבדתהו לקראו עם המלך כמו שנכתב ואמר אף לא הביאה. וגם למחר אני קרוא לה עם המלך. ובלא ספק כי כשיראה המן רצון המלך עליה טוב למלאת את בקשתה ישבחה גם הוא לפני המלך שהיא מבחר כל הנשי' שיש בעולם ושהצלמי' שהיה עובד זימנו לו אשה כזאת, וכ"ש אם מאתו העצה להעביר את ושתי ולתת את המלכות לרעותה הטובה ממנה שהמן יעלנה בכל מיני עילוי והשבח כי בכן יעלה עצתו, ואחר שישבחנה בתכלית השבח אל המלך בקריאה הראשונה והשניה. מה מענה ימצא בפיו כשתאמר פתאום למלך בפניו איש צר ואויב המן הרע הזה הסיתך שתמכור אותי ואת עמי לו להשמיד להרוג ולאבד, באמת שיאבדו עשתונותיו ככתוב והמן נבעת מלפני המלך והמלכה, אבל אם היתה קובלת עליו בתחלה כשהלכה לפניו מפני שהמן גדול מאד בפני המלך היה אפשר לו בקל לדחותה בדרך שחוק ושמחה ויאמ' לה אל תדאגי אסתר כי לא נתכוון בעבורך ומה את מחשבת אל העם הנבזה ההוא אני אגזור על כל משפחתך שלא יגע בהם רע, ובאמת כי גם את גופה לא היה יכול להציל שכן היה חקם דלא להשניא, אמנם אסתר יראה מכל זה ע"כ ודברים נכונים הם, ובביאור המאמר שלמעלה הוצרכנו לקצת מהם אם תזכור אותם או תעיין עליה' ובשערי בינה אל הה"ר אליעזר זלה"ה א"ם ע"ל המל"ך ס"ת מלך נתנה עיניה במלך הכבוד לכך ראשי תיבות יב"א המל"ך והמ"ן היו"ם השם הנכבד לומר אם רעב שונאך וגו' וה' ישלם לך לכך שתפה השם עמהם אולי יראה השי"ת בעמל ישראל, המל"ך בגימ' המ"ן, לכך ב' פעמים (תהלים קכ"ד ד') המים שטפונו המים הזדוני' ובאותו מזמור ג"פ אזי אזי אזי גימט' נ"ד נ"ד תיבו"ת באותו מזמור, ונ"ד אותיות בבני המן, ונ"ד פעמים המן במגלה עד כאן, וכבר הקדמנו קצת דברי' הללו ומה שצריך מהם ביאור למעלה בהקדמת המגלה בפתיחות פתיחה י"א עיין שם. ועוד בשערי בינה יבא המלך והמן היום מיד אל המשתה וכבר הסעודה מתוקנת ואז כשנהיה שמחים אומר לך מה אני חפצה, ואני אומר ראה והפלא כי בכתוב הזה יש ט"ו תיבות וכבר הקדמנו והוכחנו כי זה היה בט"ו בניסן. ומצאתי בשערי בינה ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע הם אותותיו ומהמן יושע ותיבת יושע גימטר' לי"ל עומ"ר וזה נודע ממה שהקדמנו למעלה.
פסוק ה
ויאמר המלך מהרו את המן לעשות את דבר אסתר ויבא המלך והמן אל המשתה אשר עשתה אסתר:
ויאמר המלך מהרו וגו'. כתוב בשערי בינה מהרו קודם שתתקלקל הסעודה והדבר על נכון אחרי שאמרה אל המשתה אשר עשיתי לו ואם כבר נעשה ראוי לחוש שלא תתקלקל אם יתאחרו ולכן מהרו ודבר לעשות את דבר אסתר יש לי לפרשו בב' פנים אם שהיה הדבר הזה להמציא חנה בעיני המן כי ירא הוא אותו, יען הוא מועד לקטרג בדבר ושתי בהיותו קטן שבשרים בעת ההיא וכמו שכתבנו שם עאכ"ו אחרי שעלה לגדולה גדולה וכמו שתראה בפסוק ויאמר חרבונה מדברי תרגום רבתי בס"ד ומה יעשה כהיום הזה והיא בזתהו בבואה לפני המלך שלא ברשותו אחרי שכל עבדי המלך ועם מדינות המלך יודעים כי אין לבא כי אם על פי דברו וכמו שקדם למעלה בפסוק ותאמר אסתר מדברי המתרגם ובחן כן אחשורו' כי על כן זימנה אותו להסיר כעס מלבו ולהעביר דאגה מרוחו וכי הטיבה לראות בזה. ובכן אמר מהרו את המן לעשות את דבר אסתר גם כי היה רצוני לאכול עם המלכה אני והיא לבד, אבל לעשות את דבר אסתר אבטל רצוני מפני רצונה אחרי שהיא בחרה בזה, ובזה פיוס רב להמן כי עם המלך הוא אוכל בגלל אסתר, והפי' השני הפך זה והוא לומר כי מכאן התחילה הקנאה לצמוח אחרי ראותו שלא בחרה לאכול עם המלך לבדו רק שימצא שם המן ולא אחד משרי המלך וזהו לעשות את דבר אסתר גם כי לא טוב בעיני הדבר אבל לעשות את דבר אסתר מהרו אותו ונראה מה יהיה באחרית הדבר. ויבא המלך והמן כתוב בשערי בינה המלך והמן לבדם ע"כ, וטוב פתר ס"ד כי גם המלך יקרא מהשרים האחרים אם עת טובה היא לו וחפץ באסתר יחפוץ שיראוה השרים כי יפה היא מאד ושיראו כי זבדו אלהים זבד טוב וזה דרכו כסל לו שיראו האחרי' את המלכה כ"ש עתה שהיא באה מעצמה מקושטת כאמור למעלה ומה גם בראותו אותה יפפיה כי מן השמים הוסיפו יופי על יופיה כמו שקדם. ואם עת רעה היה לו ועקצתו ונעקץ בתורת הקנאות כי ראוי שימצאו אחרים שמה ויראו ויכירו ויעידו, ומזה ומזה היה נראה שהמלך יוסיף עוד שרים אחרים קמל"ן. ויבא המלך והמן הם לבדם לא עבר זר בתוכם. עוד בשערי בינה ויבא המלך לבדם לקיים (ירמיה כ"א ל"א) בחומם אשית את משתיהם בחומם גימ' המ"ן. והמ"ן א"ל המשת"ה גימ' יה"י שולחנ"ם לפניה"ם לפ"ח, וכן גימטרי"א ז"ה הי"ה כד"י של"א יטו"ל עצ"ה וימרו"ד. עשת"ה גימט' ז"ה ל"א יכיר"ו אסת"ר הי"א יהודי"ת, המשת"ה גימ' זה"ו לפנ"י שב"ר גאו"ן ע"כ, ומזה יראו עיני רואים כי כמה דברי' נרמזו במגלה זו וכמו שהקדמנו. ולהגדיל מדורות הקנאה כתב ויבא המלך והמן אל המשתה אשר עשתה אסתר ולא כתב ויבאו המלך והמן אחר שהם שנים ושורת הדין שיאמר ויבא המן עם המלך אל המשתה להורות כי שניהם באים כאחד כאיש אחד ולא נכר מי המלך ומי המשנה, ובמר נפשו דבר אל המשתה אשר עשתה אסתר ומלכותא עדת מינה ולא כתב אשר עשתה אסתר המלכה כמו שכתב במשתה השני כי עתה עת רעה היא לו ולא אבה לקרוא שמה מלכה, ובמשתה השני עוד נאריך בזה בס"ד.
פסוק ו
ויאמר המלך לאסתר במשתה היין מה שאלתך וינתן לך ומה בקשתך עד חצי המלכות ותעש.
ויאמר המלך לאסתר וגו'. כתוב במדרש לקח טוב מה שאלתך, שהם היו אוכלים ושותים ושמחים והיא היתה יושבת עגומ' ע"כ, כבר הקדמני כי ויהי ביום השלישי לא שלישי לתענית היה רק שלישי לצרה לשילוח הרצי' וכי ט"ו בניסן היה והוא יום ב' לתענית ולכן הצדק' לא היתה אוכלת והיא עצבת רוח ומרת נפש. ושלכן שאל המלך מה שאלתך כלומר למה לא תאכלי ולמה ירע לבבך, ודבר מה שאלתך וגו' אומר כבר קדם לנו בפסוק ויאמר לה המלך מה לך אסתר המלכה כי נסתפק אם שיח אם שיג לה מתוך צרה ולכן אמר מה לך אסתר כמו (שופטים י"ח כ"ג) מה לך כי נזעקת. או אם כוונתה לשאול עוד וזהו ומה בקשתך וכראותו כי לא השיבה למאמר מה לך שפט כי אין לה צר ומצוק רק לשאול עוד מהמלך דבר, וכי ראה שמסרה עצמה לסכנה ותמרה את פי המלך ותיבז לה בלבה דתו וחקו לכן מה שאלתך אם היא דבר מועט או אם היא בקשה המורה על דבר גדול עד חצי המלכות ותעש. ויורה על כי בקשה גדולה משאלת שינוי השם ושינוי מעשה כי שאלה הישאלה להלואה כנודע ואין שם הפסד דבר לא כן דבר הבקש' כי מקבילה האבדה ובשאל' אמר וינתן לה כי דבר מוכן ובבקשה אמר ותעש כי צריכה מעשה רב, וכתב הה"ר יהודה ן' שושן ז"ל, וסימן טוב ראתה כי אמר לה נתינת שאלה ועשיית בקשה כי שתיהן היא צריכה לתת נקמת ה' בהמן והצלת עמה ומולדת' בהשיב ספרי האף והחמה כי הוא דבר שיעש' אחר כך בהמשך הזמן ע"כ, ואף גם זאת אשר יורה כי אהבת נפשו אהבה וכי יותן לה מה שאפשר לתת לה עד חצי המלכות כי אי אפשר לתת לה דבר החוצץ למלכות אם מפני השבועה כי באה באלה נפשו אל הפושעים והמורדים הנזכרי' למעלה שלא ליתן רשות לדבר ואם מפני היראה כי ירא הוא מהיהודים פן ימרדו בו וכמו שנזכר למעלה דברי המתרגם, בכל זאת שם מלכה לא עלה על פיו מה לך אסתר המלכה בראשונה וגם באחרונ' וכמו שיבא שם בס"ד אבל אמר מה שאלתך וינתן לך וגו'.
פסוק ז
ותען אסתר ותאמר שאלתי ובקשתי:
ותען אסתר. יש להתעורר בכתוב הזה יתור ושינוי והיתור כי די שיאמר ותען אסתר אם מצאתי חן בעיני המלך, ואם על המלך טוב לתת את שאלתי וגו' ולמה יתר פסוק זה ותען אסתר ותאמר שאלתי ובקשתי ואח"כ אם מצאתי חן וגו' לתת את שאלתי ולעשות את בקשתי, והשינוי הלא הוא תיבת ותען לא עשה כן למעלה בפעם הראשונה כששאלה מה לך אסתר המלכה כתב ותאמר אסתר אם על המלך טוב וגו', ואלו ותען לא כתיב. ומצאתי אל הה"ר יוסף יחייא ז"ל שנתעורר אל הדקדוק הראשון ולכן כתב ז"ל. ותען אסתר וגו' ענתה לדברי המלך, ועוד אמרה דברים נוספים על תשובתה, ואשר אמרה הוא היות שאלתי ובקשתי בכולם הוא למצוא חן בעיני מלך גדול ורם כמוך אדוני כי מה אבקש עוד טוב גדול מלמצוא חן בעיניך, וזהו אומרה שאלתי ובקשתי אם מצאתי חן בעיני המלך, וענתה לדבריו באומרה ואם על המלך טוב לתת את שאלתי וגו', אשר למען זה תדרוש ותחקור לדעתם תעשה אלי החן הזה לבא שנית עם המן אל המשתה ע"כ, ומה שצריך תיקון בדברים הללו יבא בפסוק אשר אחר זה בס"ד ומצאתי כתוב בלשון הזה. יש אומרים כי שאלתי ובקשתי הם דברי' אמרה בלבה והם מלות אמר המלך שאלתך ובקשתך ולקחם לסימן טוב על מביקשה כי מה שאלתך וינתן לך נופל יפה על נקמת המן, ואומרו ומה בקשתך על הצלת העם. לכן אמרה בלבה שאלתי ובקשתי אמר אלי' המלך הרי סימן טוב לאשר עם לבבי, וחזרה וסדרה דבריה למלך אם מצאתי חן וגו' ע"כ, וטוב מזה ומזה הוא המובן מדברי המתרגם שתרגם ואתיבת אסתר ואמרת לית אנא בעיא פלגות מלכותא בשאלתי ולא בנין בית המקדש בבעותי ע"כ, וביאור הכתוב לפי דבריו שאלתי ובקשתי אינם העולה על רוחך לא על הקנין ולא על הבנין רק אם מצאתי חן וגו', והמסתבר לי כבר הקדמנו כי שאלה ובקשה הם שני דברי' מתחלפים והמלך כמסופק אם היא שאלה או בקשה ודבר ומה בקשתך כמו או מה בקשתך כמו ומקלל אביו ואמו, ותען ותאמר כי שתיהן הן כי יש שאלה ובקשה והוא עה"ד האמור למעלה כי יש שאלה נקמת האויב ויש בקשה הצלת עמה וזהו שאלתי ובקשתי שני הדברים אני מבקשת ממך, והיותר קרוב אלי שתיבת ותען אחות (דברים כ"ו ה') וענית ואמרת (איוב ג' א') ויען איוב הראשון שלא יכון שיהיה לשון תשובה כי אין דובר אליו דבר אבל הוא לשון צעקה וכן כתב הרלב"ג. וכן כתב הראב"ע בפי' וענית ואמרת או כדמות תחלה וכן ויען איוב הראשון. אמר שצעקה בקול מר ואמרה והצעקה היא ותען, והאמירה אם על המלך טוב לתת את שאלתי וגו'.