מנות הלוי על אסתר· רבי שלמה הלוי אלקבץ
פרק ג · פסוק טו
הרצים יצאו דחופים בדבר המלך והדת נתנה בשושן הבירה והמלך והמן ישבו לשתות והעיר שושן נבוכה:
הרצים. גם דבר זה בעיני מהערמת הרשע שיצאו הרצי' טרם תעבור הרנה במחנה העברים וכן לא יעשה כשורת דרכן של בני אדם רק להשמי' לקרובים תחלה ואחר כך לרחוקים והטעם מפחדת הניחום והחזרה בו כדברי הר' נחום בר יעקב ז"ל בפסוק הקודם ומהטעם הנז' שם כדברינו, ואומרו בדבר המלך מכזיב דברי האומר שלא ידע המלך בדבר, ומי שדחקו עצמם לפרש במה שאמר בשם המלך, או שזה היה בשם המלך ואופן הגיזרה, או על מי לא היה בידיעת המלך דחקו עצמם בחנם וצריכי' כפרה כמו שקדם למעלה בפרשת גדולת הנס. ואמתת הדבר שיצא דבר מלכות מלפניו על הרצים שימהרו ללכת כי המקומות רחוקים ולא ישיגו לכלם כדי שיעשה הדבר ביום ההוא מה שלא יהיה אם לא ימהרו ויחישו בלכתם, ואו' והדת נתנה בשושן והמלך והמן ישבו לשתות ביארו המפרשים שהיה זה מהצורר כדי שלא יכנסו סניגורים ומליצים טובה על היהודים ישב עם המלך לאכול ולשתות כי תיבת לשתות כוללת האכילה והשתיה ואין מדרך המלכו' להכנס לפני המלך בעת היותו מסב לאכול, גם מחמת הנגונים הנהוגים בעת ההיא לא ישמע אם קול צעקה בעיר גם כי יקראו בקול גדול. וסבת שלא נמצאו הניגונים בסעודה הגדולה במקומו נתבאר דבר דבור על אופניו אבל רבותינו הקדושים ז"ל מאנו להאמין היות הדבר הזה פעל בחוריי מהרשעי' הללו אבל השגחיי מהמשגיח האמיתי יתברך שמו, אמרו במדרש רבתי (פרשת ו') א"ר חנינא מאן דאמר רחמנא וותרן הוא יוותרון מעוהי אבל מאריך רוחיה וגבי דיליה. אמר הב"ה לשבטים, אתם מכרתם את אחיכם מתוך מאכל ומשתה. אף אני אעשה כן לכם, הה"ד והמלך והמן ישבו לשתות ע"כ, הנה מבואר כי גם זאת מאת ה' צבאות יצאה הפליא עצה הגדיל תושי' להפרע מהשבטים על אשר מכרו את אחיהם מתוך מאכל ומשתה ורשעים הללו כגרזן ביד החוצב בו ומישור ביד מניפו. ומזה כל לבב אנוש יתר כי לא לבד העברה היא שמורה לעת תמוט רגל העובר כי גם מכשיריה וסעיפיה כאשר היה דבר האכילה אחר המכירה בא לידי חשבון, הגם כי דבר גדול דבר הנביא (ירמיה י"א ט"ו) כי רעתכי אז תעלוזי, ובהיותם אוכלים בעת הרעה ההיא אחרי שהשליכו אותו הבורה ואין חולה מהם על הדבר הרע אשר עשו אדרבה עמדו במרד' דשבו לאכול ולשתות וכמו שתראה ממה שקדם אלינו בפסוק דאמר ממוכן יראה היותם עלזים ששים ושמחו על מה שעשו ולכן שמורה היא להם בשושן הבירה שיאכלו וישתו וישמחו המוכר והקונה, ואומרו והעיר שושן נבוכה חשבו המפרשי' בתיבת נבוכה שביאורה ספק והענם ברירת אחד משני החלקים הסותרי' או משני הדעות או החלוקות ואם הייתי מוצא סמך מדברי רז"ל לפירוש הזה הייתי מפרש כי המבוכה היא רבה בראות' מלך עושה דבר כזה באכזריות ושטף רב ובחמה רבה להשמיד להרוג ולאבד עם עצום ורב מנער ועד זקן טף ונשים מה שלא נעשה ולא נשמע מיום ברוא ה' אדם על הארץ עם שלא נשמע עליהם דבר יתחייבו בזה, גם היות הדבר הזה ביום אחד מיוחד בכל הממלכות מגדיל האכזריות ומה לו שיהיה ביום אחד או בימי' רבים אלא שזה מורה על חרון אף ופתאומיות גדול מבלי מתון ועצה, גם בראותם המלכה אהובה אל המלך בתכלית. הגם כי לא ידעו אשר היא יהודית יודעי' הם כי מרדכי הוא האומן והמלך אהבו על הדבר ועל ידה שם לו המלך כסא בשער המלך וכמו שקדם מדברי רז"ל ופסוק צווח ומרדכי יושב בשער המלך ומרדכי הציל את המלך ממות בדבר בגתנא ותרש ואסתר הגידה למלך בשם מרדכי כפי פשוטן של מקראות. עם שהמתרגם לא בחר בזה כמי שכתבנו שם איך ולמה. ועתה גם מרדכי וכל זרעו בכלל מטים להרג וכל זה יורה כי באף וחמה נעשה הדבר הזה. ומצד אחד הם רואים המלך והמן יושבים לשתות כששי' ושמחים על הנעשה ולכן נבוכים הם לדעת אי זה צד מאלו יכשר ונבוכים הם באמת, זה הייתי מפרש אם הייתי בוחר בדרכי המפרשי' אבל חלילה לי מחטא בעבור על דברי חכמים ולא על תג א' מדבריה' ז"ל והם ביארו בגמ' (מגילה פ"ק) תיבת נבוכה לשון יגון ואנחה, ופשר דבר כי עד עתה לא נשמע שאכל ושתה המן עם המלך ביחוד אשר הוא כבוד גדול מה שלא יתעלם ועתה ישבו לשתות המלך והמן כשני חברים שוים לכן יאנח עם, איתא התם רבא פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא (משלי כ"ט ב') ברבות צדיקים ישמח עם זה מרדכי ואסתר דכתיב והעיר שושן צהלה ושמחה, ובמושל רשע יאנח עם זה המן, דכתיב והעיר שושן נבוכה ע"כ, וכבר הקדמנו ביאור דבריו למענה בהקדמת המגלה בביאור הפתיחות, הנה ביארו תיבת נבוכה הפך צהלה ושמחה והלשון מלשון בכי ואנחה. ועוד במדרש רבתי (פרשת ו') היה אחד מישראל יוצא לשוק ומבקש ליקח ליטרא בשר או אגודת ירק היה הפרסי חונקו ואומר לו למחר אני הורגך ומבזבז את ממונך, הה"ד והעיר שושן נבוכה ע"כ, ועוד בילקוט (סימן תתרנ"ו) הפיל הב"ה בכיה וערבוביא בתוך שושן אשה הולכת לשטוח פירות נופלת מן הגג ומתה, אדם הולך לשאוב מים מן הבור נופל בו ומת שנא' והעיר שושן נבוכה ע"כ. הנה שאין המבוכה השתוטטו' המחשב' לברור ולבחור רק בלבול מחמת המאורעים אם מחמת היהודי' האמללי' הרודים בהם שונאיה' אם מחמת הנופלים מן הגג אל הארץ או בבור תחתיות יהודים או ערלים כי הדבר צריך הכרע אם היה דבר גג ובור ביהודים מחמת אימות מות אם מהערלים השמחים ברעתם, והנך המעיין רואה בעיניך מה שביארו תיבת נבוכה לשון בכיה ממ"ש הפיל הב"ה בכיה וערבוביא בתוך שושן וטוב מכל זה וכולל כל זה דברי המתרגם. וכה אמר וקרתא שושן מתערבלא בחדות עממין נוכראין ובקל בכיתא דעמא בית ישראל, הנה ביאר דבר המבוכה כי היו עמי הארצות ששים ושמחים לאידם ורעתם של ישראל בתרועה בשמחה להרים קול. ועם בני ישראל בוכים בכי גדול, ואין העם מכירים קול תרועת השמחה לקול בכי העם והיא מבוכה רבה להכיר ולהבחין בין קול ענות ובין קול השמחה, ובזה נתבאר הכתוב על אמתתו, ומה שהביאם לפרש זה כפי מה שאחשוב הלא הוא סדר הכתוב שאם ביאורו כדברי המפרשים ז"ל היה לו לומר הרצים והדת, והעיר שושן נבוכה ואחרי כן והמלך והמן ישבו לשתות ביען והעיר שושן נבוכה הוא מעין הנאמר בתחלה ודבר והמלך והמן ישבו לשתות אינו גורם בעצם המבוכה, אבל הוא סיפור אחר איננו עצמי בדבר אבל מקרי שקרה כך, האמנה בביאורם ז"ל הכל על נכון:
ובמדרש רבתי (פרשת ו') ז"ל בשעה שנחתמו אותן האגרות, והחתום ביד המן ויבא שמח הוא וכל בני חברתו ופגעו במרדכי שהוא הולך לפניהם, וראה מרדכי ג' תינוקות שהיו באים מבית הספר ורץ מרדכי אחריהם וכשראה המן וכל בני חברתו שהיה מרדכי רץ אחרי התינוקות הלכו אחרי מרדכי לדעת מה ישאל מרדכי מהם, כיון שהגיע אצל התינוקות שאל לאחד מהם פסוק לי פסוקיך אמר (משלי ג' כ"ה) אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבוא, פתח השני ואמר אני קריתי היום ובזה הפסוק עמדתי מבית הספר (ישעיה ה' י') עוצו עצה ותופר וגו'. פתח הג' ואמר (שם מ"ו ד') ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול אני עשיתי ואני אשא אני אסבול ואמלט, כיון ששמע מרדכי כך צחק והיה שמח שמחה גדולה אמר ליה המן מה היא זאת השמחה ששמחת לדברי התינוקות הללו, אמר על בשורות טובות שבשרוני שלא אפחד מהעצה הרעה שיעצת עלינו ע"כ, וביאור דבריהם יען מרדכי דואג ומיצר בבא הרעה הזאת פתאום בזמן היות מזל ישראל צומח כפי הנראה ואסתר עולה למלכות ומרדכי בשער המלך שהושם לו קתדרא שמה כמו שקדם ועל ידי שניהם המלך ניצול מהמות אשר איך ולמה יחרוש עליהם המלך רעה כזאת והם יושבים לבטח עמו, ועוד שנית רע בעיניו בראות הדבר הנה נעשה בעצה רבה אם בהחטיא עם בני ישראל בדבר המשתה וכמו שקדם, אם בהפלת גורלות וגדולה מכלם בהיות בני ישראל מלוכלכים בחטא הצלם ובחטא הסעודה וכמו שנכפל למעלה על כן באו ג' בשורות הללו, וכנגד פחד הפתאומיות אשר לא ידע להזהר נתבשר אל תירא מפחד פתאום ועל אשר באו עם המן בני חברתו ששים ושמחים על הרעה אמר ומשואת רשעי' הוא המון גוים העושים שאון רב וכדברי הרד"ק בשרשים שורש שאת. וכנגד דבר העצה אשר היא גדולה מאד אמר השני אני קריתי היום כי אותו יום קרא מקרא אולי בימים אחרי' קרא כתובים או שנה משנה. ובזה הפסוק עמדתי מבית הספר לא כחבירו אשר אמר אותו פסוק אשר בפיו כדרך כל פסוק פסוקיך הנאמר בכל מקום, אבל אני בזה הפסוק עמדתי מבית הספר עוצו עצה ותופר, והה"ר יהודה ן' שוש"ן ז"ל כתב בביאור המאמר הזה, וז"ל מזה היו נוהגים אנשי פרובינצ"א לומר בכל יום בסוף תפלתם ג' אלה וכן אני נוהג, ועל דבר העונות והחטאים אמר השלישי ועד זקנה אני הוא, וביאורו על דרך מאמרם ז"ל בשמות רבה פכ"ט, ד"א אני עשיתי לישראל שנא' הוא עשך ויכוננך. ואני אשא, ואשא אתכם על כנפי נשרים אני אסבול בעגל, ואמלט שנא' ויאמר ה' סלחתי כדבריך ע"כ, הנה כי גם בעת היותם מלוכלכים בעבודת אלילים אל נושא להם וסולח עונם, וכן יעשה בעת הזאת, ועוד יש לפרש זה כמו שפי' רש"י הכתובי' ההם בשיטת רבינו גרשון מאור הגולה ז"ל (ישעיה מ"ו א') כרע בל וגוי אלוהיהן של בבל כרעו קרסו לשון שחוק של ע"א הוא כמי שיש לו חולי מעים ואינו מספיק לישב על מושב בית הכסא עד שהוא ניתרז, היו עצביהם צלמי צורותם של בל ונבו היו לחיה ולבהמה נדמו לחיות כחיה וכבהמה שמזהמי' ומלכלכין עצמם ברעי שלהם נשואותיכם עמוסות משא, רעי שבמעיכם כבדות הם לעמוס כמשא לאדם עיף לפיכך כרעו קרסו יחדיו הקריסה עם הכריעה ולא יוכלו מלט משא להפליט הצואה שבמעיה' כשאר המוציאי' כהוגן. מלט לשון הוצא' ממקו' בלוע וכן (שם ל"ד ט"ו) שמה קננה קפוד ותמלט, הוציאה ביצתה, וכן (שם מ"ו ג') והמליטה זכר, העמוסים מני בטן, מאז נולדתם בבית לבן הארמי עמסתי אתכם על זרועותי כי מאז עמדו עליכם קמים בכל דור ודור ולא כשאר האומות ע"א העומסים ונושאים את אלהיהם כמו שאמר למעלה אבל אתם עמוסים ונשואים בזרועותי' ועד זקנה, אשר זקנתם וכלה כחכם שאין לכם זכות, אני הוא ברחמי ובמדת טובי להושיעכם ולעמוס ולשאת ולמלט, לפי שאמר על ע"א שהיא נסבלת וגם משאה אינה יכולה למלט. אני הסובל אחרים ואת משאי אמלט עכ"ל, ואני אומר כשם שהמאכל מעמיד הגוף כן המעשים טובים מעמידי' הנפש וכמאמרם מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, וכשהמאכל איננו טוב נהפך לרעי ואינו זן, כן המעשי' כאשר אינם לשם שמים אינן זנים הנפש וכשם כי כשהגוף מלא מאותה זוהמא יחלה, כן הנפש כאשר לא תתרוקן מאותו ליכלוך איננה בריאה, והע"א אינה יכולה למלט להוציא הזוהמא שמטמאים אותה, לא כן הוא ית' כי הוא מיסר בני אדם ומוציא מהם הליכלוך כשם שמוציאים אותו מהגוף ע"י הרקה וזהו שיוכל לשאת ולמלט, והוא ענין נפלא בקיצור רב, ומזה הבשורה גדולה כי הצרה ההיא להמלט ולנתום ולפלוט הטינוף אשר להם אם מהצלם אם מהמאכל כמו שקדם, ובזה הוא יתברך יעלה ארוכה להם: