אור ברסלב

מנות הלוי על אסתר· רבי שלמה הלוי אלקבץ

פרק ג

פרק ב

פסוק א

אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש את המן בן המדתא האגגי וינשאהו וישם את כסאו מעל כל השרים אשר אתו:

אחר הדברים האלה. איתא בגמרא (מגילה פ"ק) אחר מאי. אמר רבא אחר שברא הב"ה רפואה למכה, דאמר ר"ל אין הב"ה מכה את ישראל אלא א"כ בורא להם רפואה בתחלה שנא' כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים, אבל לאומות העולם עע"א אינו כן, מכה אותם ואח"כ בורא להם רפואה שנא' ונגף ה' את מצרים נגוף ורפא ע"כ, וכתב רש"י ז"ל ה"ג אחר הדברים האלה גדל המלך בתר בגתן ותרש כתוב, וקא בעי הגמרא אחר מאי מה העיד עליו הכתוב שלא גדלו עד שבא המעשה הזה, ואחר שברא הב"ה רפואה למכה העתידה לבא אחר זמן כרפאי לישראל ואח"כ ונגלה עון אפרים, ע"י שאני מביא מכה עליה ע"כ, וה"פ. הגירסא האמיתית היא אחר מאי, והוקשה לו ז"ל מאי קושיא שהרי מפורש אחר דבר בגתנא ותרש, ולכן לא הייתי גורם אחר מאי שאין מקום לשאלה רק אחר הדברים האלה, אמר רבא אחר שברא הב"ה וכו' לכן אמר ה"ג. וקא בעי הגמרא, שאי אפשר לומר שבא להשמיענו שלא גדלו עד שבא המעשה הזה כי מה איכפ' לן שגדלו אז או שלא גדלו עד כאן יואמ' כי דבר גדול הודיענו כי גדולה זו באה אח' שהגי' מרדכי על בגתנא ותרש כדי שיהיה זה רפואה למכה העתידה לבא אחר זמן כי כן דרכו ית' שנאמר כרפאי לישראל. כי לא היה דבר הרפואה סבה לגלוי עון אפרים אבל הכוונה אחר שרפאתי לישראל כלומר אחר שהקדמתי להם הרפואה אח"כ הבאתי עליהם מכה בסבתה תגלה עון אפרים והמכה היא וגנב יבא וכו' ואני אומר אפשר שאלת אחר מאי מדשני קרא שלא אמר בימים ההם גדל וכו' כמ"ש למעלה בימים ההם ומרדכי יושב וגו' יראה מזה שאין הכוונה המשכ' הסיפור באופן שתהיה תיבת אחר מורה על הזמן. רק מורה על הסבה כי לא הביא עליהם מכה זו עד אשר הקדים דבר בגתנא ותרש כמדובר, ומה שיורה על אמתת זה שאי אפשר לומר אחר סמוך כמשפטו היותר תדיר שהרי חמש שנים עברו בין זה לזה, וכמו שכתב הראב"ע ז"ל, ויראה לי טעם הקדמת הרפואה למכה, חבה יתירה מורה שאין הכוונה ההכאה והנקמה רק כדבר ההקזה וההרקה מהרופא אל החולה שאינן נדרשות לעצמן רק לבקש הסרת החולי והבאת הבריאות ולכן יצוה תחלה להכין את אשר יאכל אחר ההרקה או ההקזה, כן הוא ית' הרופא הנאמן יקדים הרפואה למכה העתידה כי אם תצא כאש חמתו מבלי הקדמה או שאפשר שתאכל ואין מכבה כי השטן מקטרג בשעת הסכנה, וכהא דאמרינן בב"ר ויען בניהו ויאמר אמן כן יאמר ה' ר' פנחס בשם ר' חנן דצפורי לא כבר נאמר הנה בן נולד לך, והיה איש מנוחה, אלא אמר הרבה קטרוגין יעמדו מכאן ועד גיחון ע"כ, ולכן צורך הקדימה רב ועצום, לא כן באומות העולם עע"א כי הכוונה העצמית היא ההכאה והרפואה איננה אלא על צד ההכרח כי לא תהו בראה לשבת יצרה כתיב.

ובמדרש הילקוט (סימן תתרנ"ג) אחר הדברים האלה, הרהורי דברי' היו שם, מי הרהר ר' יהודה אומר המן הרהר אמר הדא אסתר אי יהודי' היא קרובתי היא שנא' (מלאכי א' ב') הלא אח עשו ליעקב אי משא' עממייא היא כל עממייא קריבון דין לדין ראוי לי ליטול קרקופי מתחת ידה, ר' יודן אמר אחשורוש הרהר, אמר מרדכי מבקש לבנות בית המקדש. לבנות אי אפשר ולהחזירו אי אפשר אלא הריני מגרה בו את המן ויהיה זה בונה וזה סותר. וחכמים אמרו הב"ה הרהר, אמר יבא המן ויכנוס ויכין רשע וצדיק ילבש ואח"כ יבא מרדכי ויטלה ממני, ויבנה בו בית המקדש ע"כ. ויש לדקדק בו. א' הרהורי המן סכלות גדולה כי יעלה על לבו שאחוה זו תעלה לו לקחת כבודו מידה שהוא לשון קרקופי כדפירש בערוך. והנה קורבה זו קלון מתמיד וחרפה רצופה, ואיך תטול כבודו מתחת ידה ואף אם תהיה הקורבה ראויה, או במה יטלה, ב' הרהור אחשורוש זר כי היכן מצינו שבקש מרדכי לבנות הבית וכמה כחו גדול עד שלהחזירו א"א, ג' דבר אלהינו קשה מכלם וכי הקצור קצרה יד ה' עד שיצטרך לבנין ביתו עשרו של המן, וכתיב לי הכסף ולי הזהב. והפך זה שמענו מדברי פסיקתא רבתי (מלכים א' ט"ו ט"ו) ויבא שלמה את קדשי דוד אביו, ולמה לא נצרך להם. יש דורשים אותו לשבח. ויש דורשין אותו לגנאי, לשבח דוד בקש על הדבר. אמר רבש"ע צופה אני בנביאותי שסוף בית המקדש ליחרב וכל מה שהפרשתי מבתי ע"א שהייתי מחריב שלא יהיו הנכרים אומרים מה היה דוד סבור החריב בתי אלהינו ועשה בית לאלוהו ננערו אלהינו והחריבו בית אלוהו. לכך התפלל שלא יצטרך אליהם שלמה, ומי שדורש לגנאי על שבא הרעב בימי דוד ג' שנים וכמה תוסבריות היו לדוד צבורים מכסף וזהב מה שהיה מתקן לבית המקדש היה צריך להוציאו ולהחיות בו הנפשות ולא עשה כן אמר לו הב"ה בני מתים ברעב ואתה צובר ממון לבנות בו בנין חייך אין שלמה נצרך כלום מהם ע"כ. הנה הדורשים אות לגנאי הוא שבח גדול שלא בחר דוד בממון ההוא שלא יאמרו ננערו אלהינו וכו' אשר למה יבחר אלהים בממון המן הרשע לבנות לו בית, וסופו ליחרב כראשון והן אמת יש להפלא על מאמרם זה של פסיקתא רבתי הפלא ופלא, דבשלמא לדורשים אותו לגנאי ניחא כי גדולה הצלת נפשות מבנין בית המקדש וכהא דאמרינן בירושלמי דשקלים ר' הושעיא רבה ור' חמא בר חנינא הוו מטיילין באילין עשתא דלוד, א"ל ר' חמא בר חנינא לר' הושעיא רבה כמה ממון שקעו אבותי כאן. אמר ליה כמה נפשות אבדו כאן מי לא הוו בני אנשא דילעון באורייתא ר' אבין עבדו ליה תרעא לסדרא רבה, נחת ר' מני לגביה, אמר ליה חזי מה דעבדית קרא עליה (הושע ח' י"ד) וישכח ישראל את עושהו ויבן הכלות מי לא הוו בני נשא דילעון באוריתא ע"כ. ואם כן שורת הדין שלא יצטרך שלמה אליהם, על כן אמר ואתה צובר ממון לבנות בו בנין. ואלו לבנות בו בית המקדש לא קאמר כאלו אין בנין זה קדוש אחרי שבסבתו נאבדו כמה נפשות אבל היא בנין בעלמא, אלא לדורשין אותי לשבח מאי היא, והא אמרינן בירושלמי דפאה (ד"ה א' כ"ב י"ד) ואני בעניי הכינותי וגומר שהיה מתענה ומקדיש סעודתו לשמים, אשר הוקשה להם איך יקרא עצמו עני ואומר שבעניותו הכין כל כך, ולכן אמרו שפירושו בתענית, שהיה מתענה, ומה שהיה לו לאכול היה מקדישו לבנין הבית. ולמה הכינו ואח"כ התפלל שלא יהיה שלמה נצרך אליו, ונשמע קולו דכתיב (מלכים א' ז' כ"א) ויבא שלמה את קדשי דוד אביו את הכסף את הזהב ואת הכלים נתן באוצרות בית ה', ויש ליישב קצת זה הדבר כשנאמר כי דוד בפחדו שלא יאמרו אומות העולם וכו' היה מערב עם הממון ההוא מה שהיה מצמצ' עצמו ומתענה ומקדיש לבנין כדי שיבא זה ויציל את זה כהא דאמור רבנן כי עושר העשוי כמשפט אין פרוטה של רבית מכלתו, ומדה טובה מרובה וכו' ואף גם זאת דאג שלא יאמרו וכו' והכין עצמו לדורון ולתפלה וה' הוא הטוב בעיניו יעשה. והוא יתברך ענהו בזה כדי שלא יתחלל שמו חלילה. ומעתה נחזור לענייננו אשר למה יבחר הוא ית' בחיל חוטא ובשלמא לתת לטוב לפני ה' זה מרדכי כמו שקדם בהקדמת המגלה בפתיחה ה' ניחא, אלא לבנין הבית זר עד מאד, והנראה אלי כי רז"ל ברוח בינתם ראו פרשת גדולת רשע זה זר עד מאד, אם מהמקבל המעלה בלתי ראויה אליו, המן הרע הזה, אם מהנותן אותה הוא אחשורוש. אם במסכים בדבר ה' שמו' ועוד הוקשה להם שתהיה תיבת אחר הדברים סמוך או מופלג סמוך לא יתכן כי כבר קדם שעברו בין זה לזה ה' שנים ומופלג אין תועלת בי להודיענו שעבר זמן רב, ולכן בחרו בדרכם אשר דרכו בה בתיבת אחר שהוא הרהורי דברים, וכמו שדרשו, (בראשית כ"ב א') אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחז' הרהורי דברים שהיו שם ב"ר (פ' י"ג) וכן ויהי אחר הדברים האלה והאלי"ם נסה את אברהם, אחר הרהורי דברים שהיו שם ב"ר (פר' כ"ח) וכן ויהי אחר הדברים האלה ותשא אשת אדוניו את עיניה אחר הרהורי דברים שהיו שם ב"ר (פרשה ע"ו) כי לא טוב בעיניהם שיהיה הדבר הרחבת הדבור בהמשכת הספור רק קיצור רב שירמוז כי בין זה לזה היו דברים אחרים לא הוזכרו וכן פסוק זה על דרך זו וכי הוא בא להורות טעם הג' כתות, וזהי כי הדבר קשה וזר עד מאד מצד המן המקבל אחר שנתפרס' כי מרדכי אומן המלכה וע"י כך עלה מרדכי לגדולה מקרוב והיאך מלאו לבו להמן להגרות בו ולא פחד מהמלכה וכבר יראה זה פעל פתאומיי מבלי מחשבה והרהור טרם העשותו, ואמרו כי לא כן הדבר אבל היה זה בהרהור רב וכבר עלה על לבו דבר המלכה וזהו המן הרהר, כי אמר אם יהודית היא, והוא הנאמ' למעל' שודאי מרדכי לא הגיד כי היא יהודית ומה הוא לה רק שהיתה אסופית אשר אספה אל תוך ביתו מבלי הדעת אי מזה עם היא באופן שעדיין יש ספק אם היא מעמו אם לאו ואם היא יהודית אחר שאין לה קורבה עם מרדכי כאשר יראה ממה שלא ידע לומר עמה ואלוהיה, וכמו שנראה ממה שיעץ בקבוץ הבתולות שנית וכמו שקדם ואם היה לה קורבה עמו לא היה מיעץ ככה ואם באולי היה לה אי זה קורבה. כבר נתרחקה בצאתה מרשותו וקשים מומרים לישראל כדברי הה"ר יצחק עראמה ז"ל, ולכן אין לפחד ממנה כי גם היא קרובתו מספק ספקא, ספק אם היא יהודית ספק אם היא קרובה למרדכי, ואחר שעיניה רואו' כי המלך חפץ ביקר' גם היא תבח' באהבתי, אם מאהבה מצד המלך כאמור אם מיראה כי נפשה יודעת מאד. כי אני יצאתי לשטן לושתי ותירא לנפשה פן גם עליה תעבור כוס, באופן שעכ"פ אקבל ממנה כבוד, ועל הזרות אשר יפול מאחשורוש הנותן המעלה, אמרו אחשורוש הרהר. וזה כי הדבר מגונה שהמלך הזה יעלה הקטן שבשבעת השרים העומדים לפניו כנראה מספור סדרם למעלה כרשנא שתר וגו' ממוכן אשר הוא המן כפי קבלת רז"ל וכמו שקד' למעלה טעמו של דבר ופירושו, אשר למה ינשאהו התנשאות רב ועצום עד העלותו למעלת אלוה ויראה זה כמו כן פעל מגונה מבלי השקפה ועיון בדבר, והנה מרדכי אשר הצילו ממות לא נעשה עמו דבר וזה אשר לא נודע ממנו דבר טוב אל המלך אדרבה אין הצר שוה בנזק המלך קטל לושתי וכמו שיבא בס"ד, ושם ככב בשמים לא יסבלהו השכל. לכן אמר אחשורוש הרהר. כי גם זה היה אחר עיון והרהור בדבר, וזה כי אחרי אשר העלה מרדכי לגדולה והושיבו בשער המלך בעצת אסתר כאמור ניחם על הדבר וחשב מחשבות שמא בסבת מעלתו ימלאנו לבו לשאול על בנין בית המקדש. והיאך לא יפחד על מרדכי והוא פחד מאסתר שלא תשאל על הדבר בסבת אומנה עם מרדכי כי על כן התנה עמה עד חצי המלכות ולא דבר החוצץ במלכות כדאמרינן בגמרא (מגילה פ"ק) וכמו שיבא בס"ד עאכ"ו שיפחד על מרדכי אשר הוא מהעולים לבנות בית ה' כמו שבא בספר עזרא (עזרא ב' א') ואלה בני המדינה העולים משבי הגולה וגו' אשר באו עם זרובבל ישוע נחמיה שריה רעליה מרדכי בלשן. ובמגלה (פ"ק), שהוא מרדכי שהיה בקי בשבעי' לשון והוה כייל לישניה והשכל מחייב כי אחרי שרואה עצמו בגדולה שיגבה לבו ויחזור לשאול שאלתו הקשה בנין הבית אחר שהוא היה מהשואלים הראשונים כאמור. הנה טעם מבואר לפחדתו, ואמר לבנות א"א ביען הוא מושבע ועומד על הדבר מגשם ערבא' וסנבלט חורונאה וטוביה עבדא עמונאה כמו שכתב המתרגם בפסוק עד חצי המלכות וכמו שיבא בס"ד באופן שלבנות א"א ולהחזירו כלומר להחזיר פניו ריקם אי אפשר כי הוא אומן המלכה ויושב בשער המלך לכן הנני מגרה בו את המן ויהיה זה בונה וזה סותר ועל הזרות הנופל בהסכי' הוא ית' ע"י אמר הב"ה הרהר, אמר יבא המן ויטול וכו' ואם ארכו לנו הדברים בספקות על הדבר הזה הנה היתרו קל מאד כאשר נזכור דבריהם ז"ל ברבתי דאחשורוש (פר' ו') ר' פנחס אמר ב' עשירים עמדו בעולם א' לישראל וא' לאומות העולם ולא עמד להם ממונם אלא לרעתם קרח בישראל שמצא אוצרות כסף וזהב שהטמין יוסף והמן באומות העולם שלקח אוצרות מלכי יהודה ובפרקי ר' אליעזר הגדול פרק ן' עוד, שלקח כל אוצרות מלכי יהודה וכל אוצרות בית קדשי הקדשים, ומעתה כשר הדבר שיטלהו מרדכי ויבנה בו בית המקדש כי ממקום קדוש יצאו ואל מקום קדוש יהלכו, והובררו דברי המאמר עוד ברבתי דאחשורוש (פר' ו') טעם למה הסכימה חכמתו ית' בגדולה זו של המן הרע הזה. איתא התם, א"ר לוי זש"ה (תהלים צ"ב ח') בפרוח רשעים כמו עשב מה כתיב בסוף להשמדם עדי עד לא נתגדל המן אלא לרעתו ולמה גדלו משל ללגיור שקלל בנו של מלך אמר המלך אם אני הורגו אומרים לגיור הרג, עשה אותו טוריכונוס. ואח"כ עשה אותו הגמון. ואח"כ התיז את ראשו, כך אמר הב"ה אילו נהרג המן כשירד ויעץ לאחשורוש לבטל בנין בית המקדש לא היה מי יודעו אלא יתגדל ואח"כ יתלה לפיכך וישם את כסאו מעל כל השרים ואח"כ ויתלו את המן הרי אויבי הב"ה למפלתם הם מתגדלים וכתיב (איוב ב' כ"ג) משגיא לגוים ויאבדם ע"כ, ויש לדקדק בו א' מ"ש זש"ה בפרוח רשעים והוא לא פירש בו דבר חידוש כאשר יורה מאמר זש"ה כאלו הוא ביאור הכתוב והי"לל כתיב בפרוח רשעים, ב' מ"ש מה כתיב בסוף קרייא להשמד' עדי עד אריכות זה למה ומי לא ידע בו והיל"ל בפרוח רשעים וגומ' להשמדם עדי עד לא נתגדל המן אלא לרע לו ויותר האריך בלשונו מה שהיה יואריך אם היה מביא כל הפסוק, ג' אומרו ולמה גדלו והוא כבר הקדים כי לרעתו גדלו. ומה זו שאלה ודי שיאמר לא נתגדל המן אלא לרעתו' משל ללגיור, ד' צורך המשל בלתי מושג, ה' לפיכך וישם את כסאו, ואח"כ ויתלו את המן וכל זה אריכות ללא צורך, ו' אומרו אויבי הב"ה למפלתם הם מתגדלים וכל זה הוא נאמר כבר אין בו אלא שינוי לשון לרעתם או למפלתם. וצריכים אנו לדעת טעמו של דבר, ז' אומרו וכתיב משגיא לגוי ויאבדם מאי וכתיב ובפסוק בפרוח להשמדם עדי עד יותר מבואר שמורה שהמעלה אי ההצלחה מתחלה היתה לתכלית המפלה או הרעה, והוא מבואר.

והתשובה הוקשה להם, צורך עוצם המעלה הזאת למה. אחרי שאחשורוש שונא את ישראל יוהר מהמן הרשע כדאיתא ברבתי דאחשורוש (פרש' ו') בפסוק ויסר המלך את טבעתו וכמו שיבא שם בס"ד, הנה לפי זה אחשורוש מוכן לדבר ויספיקהו קלה שבסבות ולגיור קטן שידרוש מעמו הדבר הזה ידרש אליו ואף כי הוא א' מז' שרי פרס ומדי ולמה עוד גדולה על גדולה והשיבו זש"ה בפרוח רשעים וצריך להציע פה מאמר פרקי ר' אליעזר (פרק מ"ט) בביאור מקרא זה.

איתא התם בפרוח רשעים אימתי שאתה רואה את הרשעים פורחים כמו עשב לכסות פני כל הארץ והציצו כל עובדי ע"א שהם ומעשיהם און צפה לימות המשיח שלא הרבה אותם הב"ה אלא לאבדם מן העה"ז ומן העוה"ב שנאמר (תהלים צ"ב ו') להשמדם עדי עד ואתה מרום לעולם ה'. ראה דוד שרבו רשעים כמו עשב לכסות את פני כל הארץ והציצו כל עובדי ע"א שהם ומעשיהם און ולא אמר הללויה עד שראה שהם עתידים לישמד שנאמר (שם ק"ד ל"ה) יתמו חטאים מן הארץ הללויה, ואז הקב"ה מלך בעליונים ובתחתונים שנאמר ואתה מרום לעולם ה' ע"כ. ויש לדקדק בו א' מה שאמר פורחים כמו עשב לכסות פני כל הארץ למאי נפקא מינה ונודע כי העשב מכסה הארץ, ב' מ"ש שהם ומעשיהם און היכן נזכר זה בפסוק ומעשיהם ניחא, אלא הם היכן רמיזא, ג' צפה לימות המשיח מנא לן, ד' אומרו ראה דוד, ופסוק בפרוח רשעים מי אמרו כי אעפ"י שאז"ל שאדם הראשון אמרו עכ"פ כלם מתיחסים לדוד. ה' ראשונה אמר פורחים לישנא דקרא. ובדוד אמר שרבו כמו עשב, וזה לא יהיה ללא סבה:

והתשובה הגיד לנו ר' אליעזר הגדול כי אין ענין בפרוח רשעים כמו עשב, כענין כציץ יצא וימל אשר הוא יורה על מהירות הצמיחה והגידול אבל עניינו על כמות הדבר כי כמו שהעשב מכסה הארץ כענין ועמקים יעטפו בר כאלו הארץ נכבשה מהעשב, כן הרשעים מרבים לעשות רע עד שמכסים פני כל הארץ והארץ היא נכבשת מהם. הנה אלה רשעים שהם רעים לבריות, ועובדי ע"א שהם רעי' לשמים יציצו כמו כן כעשב הארץ. ומדלא קאמר עושי און ואמר פועלי און הורה שהם ומעשיהם הם און. וביאור זה כי נמצא לאחרונים מבדילים בין פעל למעשה והוא כי מעשה הוא כל דבר אשר יעשהו האדם ואיננו נשאר בו כעין בחרשת אבן ובחרשת עץ ובכל מלאכה איננו נשאר באדם אבל יוצא ממנו, והפעל הוא הדבר היוצא מן האדם ונשאר בו כענין במדות ובדעות יפעל הצדק והחסד וישארו בו התכונות ההמה ישכיל ויוציא מן הכח אל הפועל ילמד לאחרים והכל נשאר בו, והנה אלה שהם רעים לה' הם פועלי האון באופן שיצא מהם ונשארה בהם התכונה הרעה ההיא והרי הם ומעשיהם און ואימתי שאתה רואה צפה לימות המשיח והוא ענין ואתה מרום לעולם ה' שאז הב"ה מלך בעליונים ובתחתונים אלא שהוצרך להקדים שכל זה הוא להשמדם עדי עד לאבדם מן העה"ז ומן העה"ב כי כן דרכו ית' לתבוע ראשונה עלבון יראיו כענין בפרעה הרשע אשר אמר (שמות ה' ב') לא ידעתי אה ה' וגם את ישראל לא אשלח והוא יתברך לא תבע ראשונה דבר לא ידעתי את ה' אלא עודך מסתולל בעמי לבלתי שלחם, ירבעם בן נבט זובח ומקטר לעבודת אלילים ולא נתבע על זה, וכאשר שלח ידו בנביא לאמר תפשוהו אז יבשה ידו, וכן סנחריב אשר חרף וגדף מי בכל אלהי הארצות אשר הציל מידי וגו' ולא היה בו דבר וכאשר ערך מלחמה נגד חזקיה. אז ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור כמו שבא כל זה באורך בספר הזוהר בפרשת בשלח, לכן הוצרך פה להקדים להשמדם עדי עד, ואח"כ אמר ואתה מרום כמדובר והורה כי הגדולה הרבה היא סבת המפלא הנפלאה, וטעמו של דבר בעיני היא כי אחרי שנתגדל ביותר נתחייב עוד להכנע לפניו ית' ולדעת כי ממנו היתה זאת וכהן גדול אשר נתגדל משאר בני אדם שוחה בסוף כל ברכה וברכה. והמלך אשר לו עוד מעלה וממלכה כאשר שוחה פעם ראשונה שוב אינו זוקף, וכאשר כן לא יעשה. הוא רשע בעונו ימות וטעום צוף דבש אמרי נועם אמרו ראה דוד וכו' כי עם שבמזמור צ"ב מזמור שיר ליום השבת אמר בפרוח רשעים וגו' להשמדם עדי עד, חזר ואמר במזמור ק"ד מזמור ברכי נפשי את ה' יתמו חטאים מן הארץ וגו', לפי שראה שרבו רשעים כמו עשב כי בתחלה לא היה הדבר כל כך והיה הדבר קשה ואמר שהוא יודע בטוב טעם שאמרנו שסופם ליאבד מן העולם מן העה"ז ומן העה"ב אחרי שאינם מכירים ומודים על הטובה אדרבה מרבי' ההבל והרשע. האמנה אחרי ראותו כי רבו מארבה באופן שאין אדם שליט ברוחו להתאפק ולהתפייס במה שאמר היה מונע עצמו מלומר הללויה אשר ביאורי הללו למי שברא ב' עולמות הנבראים בי"ה כמו שאמר כי ביה ה' צור עולמים והיאך יאמר ויצוה להללו והנה לב האדם מלא הוללות על שרבו הרשעים והנה העה"ז מלא רע והיאך יהיה השני לגמול טוב יחייב ההילול עד שראה ברוח הקדש שהם עתידים להשמד אז אמר הללויה ולהפליג בדבר חזר ואמר שרבו רשעים כמו עשב לכסות וכו' והציצו כל פועלי און הם עובדי ע"א וכו' אשר בזרות יפול הפלגת רשע כזה ברבים ולכן מנע עצמו מלומר הללויה. עד שהופיע עליו רוח הקדש והבטיחו במפלתם יתמו חטאים וכמו שהקדים (תהלים ק"ד ל"ד) יהי כבוד ה' לעולם אשר עד עתה לא היה לעולם וישמח ה' במעשיו אשר עד עתה לא שמח כדבריהם ז"ל והטעם המביט לארץ וגו' כי הוא מביט במעשה הרשעים ותגעש ותרעש הארץ וההרים נמוגו, לולא כי יערב עליו שיחי וגו' ויענהו רוח הקדש אל תירא עבדי דוד כי בלי ספק יתמו חטאים מן הארץ וגו' ואז אמר הללויה, ובזה נתבאר המאמר והותרו ההערות אשר העירונו בו, ואחרי ההצעה הזאת נבא לביאור המאמר שאנו בביאורו אשר עליו נתגלגל זה. ואומר בעל המאמר ראה פסוק בפרוח רשעים שלא נתבאר בו בפי' ענין ההצלחה הזאת אם ה' צבאות יעצה, אם באה מהמקרה או מהמערכה, והודיענו כי מענין המן הרע הזה אנו למדים פי' בפרוח רשעים כי הוא מכוון ממנו ית' וזהו אומרו זש"ה כלומר זה ביאור הכתוב שמה לפי שהוא זר לייחס אליו ית' דבר זה ק"ו מהחשך אשר הוא תיקון גדול לעולם כי בו ינוחו בני אדם ממעשיהם ומעצבון ידם וכמו שהאריך בזה החסיד רבינו בחיי זלה"ה (בחובת הלבבות) ואף גם זאת לא יחד שמו הב"ה עליו ולא יחסו אליו ככתוב ולחשך קרא לילה ואילו קרא אלהים לילה לא כתיב כדבריהם ז"ל וק"ו בן בנו של ק"ו ליחס הצלחת הרשעים אליו ית' ומה גם הצלחה אשר ממנה נמשכה רעה רבה כמ"ש על כן אמר מה כתיב בסוף קרייא להשמדם עדי עד כלומר לא יקשה בעיניך לייחס דבר ההצלחה אליו ית' אחרי שהיא הכנה אל ההכנעה וההשפלה, ואתה קרא אותה השפלה לא הצלחה לא נתגדל המן אלא לרעתו ואם כן איננה גדולה רק תקלה והוא ע"ד שפיל לסיפיה דקרא כי מה שיקשה בראשו יתוקן בסופו, ולמה גדלו, ביאורו כי הצלחת הרשע להשמידו אפשר לפי שלא הרבה ברשע כ"כ ומצליחו למלאת סאתו ויתחייב בעצם, אמנם הרשע הזה כבר הפליג ברשע כ"כ עד אשר הרע אויב בקדש, ובעצתו בטילת עבודת בית אלהים, וא"כ למה יאריכו לו עוד ומה צורך לגדולה זו, והשיב כי לא היתה הכוונה לגדלו רק לגדל שמו ית' כי אם היה הורגו אז היו אומרים לגיור הרג לא היה מי יודעו לכן גדלו להשפילו ולהגדיל שמו, ואשר הוצרך למשול משל מפני שהוקשה לו כי ממה שהקדמנו מספר הזוהר למדנו שהוא ית' איננו תובע עלבונו רק עלבון יראיו והנה פה שתבע עלבונו ביען החריב ביתו או שבטל בניינו, ע"כ הוזקק לדברי משל הלגיור שקלל בנו של מלך להורות כי תביעת עלבון בית המקדש איננו בעצם על מה שנוגע אליו ית', אלא על מה שנוגע לעם בני ישראל כי הוא בית תפלתם וכפרתם. ועמוד על זה א"ע לפיכך וישם את כסאו וגו' כי זרות. הפלגת הגדולה מורה זה, כי גדל המלך וינשאהו תינח אבל לשום את כסאו מעל כל השרים זה זר עד מאד, אלא שהיתה הכוונה ויתלו את המן כמו שנתבאר הענין יפה במדרש אשר בילקוט (סימן תתרנ"ד) ז"ל א"ר עקיבא עד היכן גדלו עד עץ של חמשים אמה שנאמר יעשו עץ גבוה חמשים אמה, מעל כל, עד דתחמיניה תלוי על חמשים אמה, כ' עשרין ל' תלתין הרי חמשין ע"כ, הנה שבמקום גדולתו נרמזה מפלתו. ולכן לא הביא ראיה מתחלת הכתוב אלא מסופו וישם את כסאו מעל כל השרים, כי שם הוא עיקר גדולה ושם נרמזה כמו כן ההשפלה כמדובר. ויען דבר זה איננו כל כך מפורסם שהיתה סבת המפלה אשר יעץ מבטול בנין בית המקדש לכן אמר, הוי אויבי הב"ה לרעת' הם מתגדלים, כלומר הא מהא זכינו במה שאמרנו כי תכלית גדולת אויבי הב"ה. הלא הוא לרעתם וביען כל הבנין הזה על יסוד מסופק והוא שכתוב בפרוח רשעים הוא ממנו ית' לא מהמקרה ולא מהמערכה וכמו שקדם, ואין דבר ברור יכריח להורות זה, לכן אמר וכתיב (איוב י"ב כ"ג) משגיא לגוים ויאבדם, כי פה הזכיר בפי' כי הוא ית' המגדיל להשפיל, אלא שלא הורה על עוצם ההצלחה כמו פסוק בפרוח רשעים, והוא מבואר כאשר תזכור כל הנאמר ונתבאר המאמר. במסרה, אחר הדברים האלה ג' ר"פ (בראשית ט"ו א') אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם וגו' אל תירא אברם, אחר הדברים האלה כשוך חמת המלך וגו' אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש, הורו כי נתבשר אברהם אבינו שלא יירא מענין המן הנראה אליו במחזה והנה (שם ט"ו י"ב) אימה חשכה גדולה נופלת עליו אשר בתיבת גדולה שם שם לו חק המן ומשפטו וכמו שדרשו בב"ר (פרש' מ"ד) גדולה זה מדי דכתיב אחר הדברים האלה גדל. וכן בויקרא רבה (פרש' י"ג) ולכן אמר אל תירא אברם כי בהקדים אחר הדברים האלה כשך חמת המלך לאחר הדברים האלה גדל ימשכו ב' דברים להפסק גדולה זו, כי על כן הטעים בעל הטעמים תיבת אחר בפסק להורות על הפסק הגדולה טרם הזכרתה. והב' דברים הלא המה א' המלכה אסתר כנודע, ב' כי אחר שזכר את ושתי ואת אשר נגזר עליה בהגיע תר אסתר בת אביחיל לבא לידי מדה זו יזכור עונו. וכמה דאמרינן בגמרא (מגילה פ"ק) כי אין הצר שוה בנזק המלך. אמרה לו צר זה איננו שוה בנזק המלך קטל ושתי ואיקנאי בי בעי למקטלי. ופרש"י שוה חושש ואין ספק שהיתה סבה חזקה להעלות חמה ולנקום נקם וכמו שיבא שם בס"ד, עוד במסרה, גדל ב' (יהושע ד' י"ד) גדל ה' את יהושע. ודין, נודע כי יהושע היה הראשון אשר נלחם בעמלק ומרדכי זה האחרון ושניהם מבני בניה של רחל באופן שבגדול החל יהושע משבט יוסף ובקטן כלה מרדכי מבנימין ולכן בהזכיר גדולת הרשע הזה הזכיר תחלת מפלתו והוא על ידי יהושע להבטיח כי כן תהיה מפלתו ע"י הקטן שבבני בני' של רחל, האמנה בטעם גדולה זו על דרך הפשט הטיבו אשר דברו המפרשים כי אחרי אשר הצליח בעצתו יבקשו למלך, ומצא אשה טובה כתאות נפשו ראוי הוא לגדולה. והיה הטעם הזה כ"כ טוב יישר בעיני הה"ר יעקב בר נחום ז"ל. עד שכתב ומפני מה זכה לגדולה זו מפני שהשיאו עצה לאחשורוש לגרש את ושתי ולקחת אחרת ועשה כן ונתקיימ' עצתו לטובה, והה"ר מאיר עראמה ז"ל דרך דרך זו אלא שהוסיף כי נדמה להם היות שופע בו שפע אלהי והוא אמצעי בינם לאלוה. ולכן יכרעו וישתחוו לי. עה"ד שעשה נבוכדנצר לדניאל, ובאופן הגדולה, אומר אני שעשה לו ג' דברים א' גדל והוא ענין הממון כי אף אם היה לו הון רב ואוצרות מלכי יהודה ואוצרות בית ה' בידו והוא עבר לפנינו אף גם זאת מדרך המלכות לתת לו עוד כיד המלך וזהו גדל וסימן לדבר (איוב א' ג') ויהי האיש ההוא גדול מכל בני קדם האמור בדבר הממון, ב' וינשאהו הוא ענין הרוממות והממשלה להנהיג מדינות ומלכיות וישמעו אליו כלם:

משה ועם זה מוטעם אומרו אשר אתו כי אם היות פי' מהיושבים ראשונה במלכות וחוזר למלך, עם זה חוזר להמן כי היה אחרון ועתה הראשון וגם מדברי ההר"י עראמה ז"ל למדתי זה. עם היות שהרב שם לא פירשו. וכמו שיבא בצרת נפשו בהתחננו אל מרדכי בעת מפלתו וכמו שיבא מדברי המתרג' שמה בס"ד' ג' וישם את כסאו כי עד עתה כסאו למטה מכלם כנר' מאופן סדורם למעל' כרשנא שתר אדמתא תרשיש מרס מרסנא ממוכן, עתה שם כסאו למעלה מכלם:

פסוק ב

וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כרעים ומשתחוים להמן כי כן צוה לו המלך ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה:

וכל עבדי המלך, הטיב אשר דבר הה"ר מאיר בן עראמה ז"ל בענין השתחויה זו דלא גרע מאשרה אשר אל העץ ההוא ישתחוו כי יאמינו באמצעיתה יושפע שפע בעולם, וכן בדבר המן וכמו שקדם. ובמיאון מרדכי כתב כי מאמר המלך היה שיכריח לעם להשתחוות לו לא שיצא מצות המלך ככה בעיר שיכרעו וישתחוו לפניו, ולסבה זו לא עבר על מצות המלך, גם לסבה זו לא הגידו עבדי המלך למלך דבר כי אם שהמן אמר להם כי כן צוה לו המלך, ולכן הגידו הדבר להמן, והה"ר יצחק אביו ז"ל כתב כי לא יובן מאמר המלך על שום אדם מזרע המלוכה שיכרעו וישתחוו לו ולכן מרדכי לא יכרע ולא ישתחוה כי הוא קרוב למלכה. והראב"ע אחרי שטבע האמת הכריחו להודות לדברי רז"ל כי צורת צלם וע"א היו בבגדיו או על מצנפתו והוא אסור למרדכי להשתחוות לו, והם דברי רז"ל בגמרא דסנהדרין ובמדרש רבתי דאחשורוש (פרש' ו') ובשמות רבה, (פרש' ט"ז) אחרי כן כתב, והנה יש לשאול למה הכניס מרדכי עצמו בסכנה. גם הכניס כל ישראל, היה ראוי שידבר לאסתר ותסירנו משער המלך ולא יכעיס להמן, אחר שראה שהשעה משחקת לו. והתשובה כי לא יוכל לסור משער המלך כי אם יסור בלא מצות המלך דמו בראשו ע"כ ואני תמה ממנו, וכי אסתר תסירנו מבלי רשות המלך והוא מהיושבים בשער המלך, ואם ברשות מה בזה והאמת הברור הוא מה שכתבתי למעלה בהקדמת המגלה בביאור הפתיחות פתיחה י"ב כי כיון לכפר על כל הקהל מעון צלם נבוכד נצר ושם הארכתי בדבר והבאתי דברי רז"ל וכן בפסוק איש יהודי עיין שמה ותברכני נפשך. ואשר הביא המפרשים לבקש חשבונות רבים הלא הוא ביען לא נזכר פה שצוה המלך להעביר קול שכל רואה את המן יכרע וישתחווה אליו, רק שכתב כי כן צוה לו המלך. ולכן כתב הה"ר מאיר עראמה ז"ל שצוהו שיכריח את העם להשתחוות לו, ומה צורך לזה יעביר קול הוא, ובאשר דבר מלך שלטון מי יאמר לו מה תעשה, ומה שאאמינהו אני כי לא היה זה מצות המלך לכל העם רק לשריו ועבדיו היושבים בהיכלו צוה שיכרעו וישתחוו לפניו להורות אדנות וממשלה עליהם כי אעפ"י שהם יושבים על כסאותם כמוהו. אינם נכנסים בסוג אחד כי הם שרים והוא אלוה, ולכן לא הוצרך לכרוזא קרי. וזה שאמר בכל עת אשר אני רואה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך, וזהו כפל וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כי להם לבדם היה הציווי. ומרדכי לסבה האמורה לא יכרע ולא ישתחוה, ואף כי הוא יושב בשער המלך, ושוב מצאתי להרלב"ג שכתב ז"ל ידמה שלגודל מעלתו אצל המלך צוה את השרים שישתחוו לו ויעשו ממנו אלוה כמו שמצאנו בנבוכד נצר כי כששמע דברי דניאל בהודעתו לו חלומו ופתרונו אמר לעשות ממנו אלוה עכ"ל, הנה שציווי זה הוא פרטי אל השרים ועבדי המלך, ועוד אני אומר מתוך דברי המדרש אשר בילקוט (סימן תתרנ"ג) כי היה הצווי לעבדי המלך להכריח זה לזה בדבר ואם א' לא יכרע ולא ישתחווה יכריחוהו חביריו שכן אמרו שם אמרו לו הוי יודע שאתה מפילנו בחרב מה ראית לנטל קלווסין של מלך ע"כ. הנה מבואר שאשר לא יכרע ולא ישתחווה כי חביריו נענשים על ידו, ומצאתי כתוב, כי כן צוה לו המלך לא היתה שררתו של המן אלא ע' יום מנין כ"ן ע"כ. ופרפרת נאה הוא, ומדקאמר לא יכרע ולא ישתחווה ולא אמר לא כורע ולא משתחוה כמו כורעים ומשתחוים משמע לי שפי' שקבל עליו ובפיו מלא לאמר שלא יכרע ולא ישתחוה וכמו שתשמע מדברי רז"ל בפסוק הבא בס"ד, ושוב מצאתי אל הה"ר יהודה ן' שוש"ן ז"ל כדברי ושמחתי, האמנה המתרג' בתרגום רבתי כתב כי בהיות מרדכי והמן שני שרי צבאות אחשורוש בלכתם לכבוש מדינה שמרדה במלך בידם מזון ג' שנים, ומרדכי עשה כמנהג הצדיקים אוכל לשובע נפשו לא גופו צמצם עצמו וחייליו וחילופו בגולם המן הרשע כי בשנה הראשונה אכל כל מה שהיה לו לשלש השנים וכאשר חזקה עליו הרעב הלך אל מרדכי שילוהו ברבית על חד תרין או יותר והוא לא רצה להלוות ברבית כי אמ' היות הדבר אסור עליו מצד אחוה הלא אח עשו ליעקב ומקרא צווח ולאחיך לא תשיך והוכרח לימכר לו ממכרת עבד וקבל עליו ועל זרעו אחריו לעבוד את מרדכי יום בשבוע עבודת עבד הוא ובניו לעולם וכי לא נמצא נייר לכתוב עליו השטר נכתב במצחת נחשת שעל רגליו, וכתב שם המתרגם נסח השטר וכי על כן לא יכרע ולא ישתחוה לעבדו, ודברים אלה באו שם באורך ובפסוק וכל זה איננו שוה לי תמצא כל הדברים באורך ודבריו דברי קבלה, והכי איתא בגמ' (מגילה פ"ק) ודבר לא יכרע ולא ישתחווה יתבאר בפסוק ויהי כאמרם בס"ד:

פסוק ג

ויאמרו עבדי המלך אשר בשער המלך למרדכי מדוע אתה עובר את מצות המלך:

ויאמרו עבדי המלך וגו'. כבר הקדמנו מתוך דברי רז"ל שמצות המלך חזקה על כל השרים להכריח זה לזה בהשתחויה זו וכ"ש הרבים לאחד, וכן אמר כי זה לא נאמר באיבה ושנאה משנאתם למרדכי גם לא מאהבתם להמן וחפצים ביקרו רק שהכריחם ב' דברים א' היותם עבדי המלך מחוייבים להפיק רצונו כי איננו גדול האדם אצלם במה שהוא או ביחס אבותיו ומשפחתו רק בהיותו רצון המלך אליו והחשיבו אותו יהיה מי שיהיה ככל אשר אנחנו רואים במלכות הזה אשר אנו מתגוררים בו מתייחס אל פרס ב' היותם בשער המלך ועליהם המצוה כמ"ש ואין המלט לומר שלא ראו או לא שמעו היות מרדכי עובר פי המלך. וזהו ויאמרו עבדי המלך כי זה אמרו כעבדים נאמנים לאדוניה' חסים על כבודו ורע בעיניהם המקלים בו כ"ש כי עליהם המצוה בייחוד. ועוד היושבים בשער המלך כי לא עבדים פחותים הם אבל שרים רבים ונכבדים היושבים בשער לדבר המשפט והעצה והנהגת המלכות אשר כל זה נכלל במאמר אשר בשער המלך הנראה כפל גדול ללא צורך כי מה איכפת לן במקום מושבם ודי היותם עבדי המלך ישבו בשער או בחוץ או בפנים אלא שהכוונה להורות כי הדבר מוטל עליהם וראויים להוכיח למרדכי כי גם הם גדולי' כמוהו רק הכסא יגדל מהם, ולהיות זה כן טבע האמת והיושר הביאם לזה לא אהבה ולא שנאה על כן לא הגידו הדבר למלך אם היה מתוך שנאתם למרדכי כאשר עשו הכשדים לחנניה מישאל ועזריה וכאשר עשו המדים לדניאל. גם לא דברו להמן אם היה מתוך אהבתם אותו, רק דברו למרדכי כדרך האוהבים הרואים דבר בלתי הגון באוהביהם יוכיחוהו פן תבא עליו רעה וכענין (ויקרא י"ט י"ז) הוכח תוכיח את עמיתך ואמרו לו מדוע אתה עובר את מצות תמלך כלומר מדוע אתה לבדך עובר מה יקחך לבך למרות מאמר המלך מה שאין שום שר וגדול עושה וכמ"ש וכל עבדי המלך אין גם אחד שלא יכרע ולא ישתחוה ומדוע אתה לבדך תחטא בזה, כ"ש כי אתה כאחד מעבדי המלך אשר באזננו צוה המלך להכריח זה לזה על הדבר והיה ראוי לך לגעור במי שיעבור מצות המלך לא שתעבור אתה על מצותו. הגם כי אין ראוי להביט על המצוה הטובה היא אם רעה כבוד או קלון גדולה או השפלה. רק להביט אל גודל המלך המצוה על הדבר ואנחנו עבדיו אוכלי פת בגו ואין לנו לנטות ימין ושמאל ממצותו, כי אין טוב וכבוד וגדולה כקיום מצות המלך. וגם יכלול דבר התוכחת הזה דבר מוסר ונעימות כי הם לא יחשבו היות מרדכי במדרגת יהיר וזד חלילה כי הם מכירים מעלתו ומדרגתו וכי שיח ושיג לו בדבר ונעלם מהם ולכן שואלים את פיו יגיד להם טעמו של דבר כי חפצים הם לצדקו, וזהו תיבת מדוע. והמתרגם תרגם בתוספתא ואמרו עבדוי דמלכא די בתרע בית מלכא למרדכי מה רבותא אית לך יתיר עליכו דאנן כרעין סגדין קדם המן ואת לא כרע' קדמוהי מטול מה את מעבר פוקדנא דמלכא, הנה ביאר הכתוב על הדרך אשר ביארנוהו כי הם ב' דברים, א' מדוע אתה עובר אתה לבדך, מה שלא יעשה שום אחר, ב' היות מצות המלך וכתוב בתורתך (קהלת ח' ב') אני פי מלך שמור, ובסמוך תראה אימות כל זה כי לא באיבה ושנאה דברו אליו דברי רז"ל הנאמרים באמת.

פסוק ד

ויהי כאמרם אליו יום ויום ולא שמע אליהם ויגידו להמן לראות היעמדו דברי מרדכי כי הגיד להם אשר הוא יהודי:

ויהי כאמרם אליו וגו'. רז"ל במדרש רבתי דאחשורוש ובילקוט (סימן תתרנ"ג) הגידו לנו שברשות מרדכי אמרו עבדי המלך הדבר להמן והורו על דברנו הטוב אשר דברנו למעלה בזה, איתא התם אמר להם מרדכי משה רבינו הזהירנו בתורתו (דברים כ"ז ט"ו) ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה, ישעיה אמר (ישעיה ב' כ"ב) חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, אמרין ליה, ונאמר ליה, אמר להם אמרו ליה ונגידו ליה מיד ויגידו להמן. הנה כי ברשותו דברו מה שדברו. ויש לדקדק בדבריהם, אחד ראית ישעיהו אחרי דברי מרע"ה קשה והוי ע"ד וביהודה ועוד לקרא. ב' מ"ש אמרו ליה וזה נראה כאוחז באזני כלב ויותר טוב שיאמר להם שיעלימו עין כל האפשר ויאמרו שלא דקדקו בדבר כמו שלא דקדק הוא עד אשר נאמר לו, וכמו שיבא, והתשובה, המתרגם תרגם ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה ומרדכי לא הוה גחין לאנדרטא ולא הוה סגיד להמן, ומתוך דברים אלה מתברר כי ב' דברים היו כל אחד לתכלית אחד, כי הכריעה היא אל הצלם וההשתחויה אל המן, והדבר קשה עד מאד שתהיה הכריעה שהיא על הברכים בלבד אל הצלם, וההשתחויה שהיא בפשוט ידים ורגלים אל המן, הא מהא למדנו כי ב' דברים היו, ולכן על דבר הצלם הביא ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה, ועל דבר המן הביא ראיה מחדלו לכם מן האד' וכן מתבאר מתוך דברי מאמר אחר אשר שם בילקוט (סימן תתרנ"ג) איתא התם וכל עבדי המלך וגו' למה היו משתחוים לו י"א נתן אלהיו בכליו וכך היה מהלך ומהרהר בלבו אם ישתחוה לי נמצא עובד ע"א לכך נאמר ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה. ד"א מרדכי אמר אני איני יכול להחניף לרשע שאני טעון סגנין של מלך שנאמר (דברים ל"ג י"ב) לבנימין אמר ידיד ה' ישכון לבטח עליו, ואי אפשר להשתחוות לו דלא ליזיל מיני שכינה השרוייה על כתפי שנא' ובין כתפיו שכן לכן נאמר לא יכרע ע"כ, הנה לפי הפירוש הראשון הדבר הוא על עבודת אלילים אשר נתן בכליו בבגדו ובמצנפתו כמו שנזכר למעלה ושהיה כוונתו להכשיל את מרדכי ולהעבירו על דת ולפי הפי' הב' הענין הוא על דבר המן מבלי שיכוין המן לענין ע"א רק לכבודו בלבד ואף גם זאת לא רצה מרדכי לכרוע מפני כבוד שכינה החופפת עליו פן יראה בו ערות דבר ההכנע אל הרשע ושב מאחריו וז"ש אני איני יכול להחניף לרשע, ואם היה בדבר ע"א לא יפול שוב להחניף לרשע אשר הוא מותר למי שאינו טעון סגנין של מלך אלא הובררו הדברים כי לפי י"א אין בדבר חשש ע"א. ומאמר לכך נאמר ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה מורה באצבע על מה שכתבנו למעלה כי פי' לא יכרע שקבל שלא יכרע אם שראה שיש בדבר שמץ חשש ע"א לפי הפי' הראשון כי לא היה הדבר כ"כ ברור שכוונתו להעבירו על דת כי בלבו הרהר בלבד ולבא לפומא לא גלי ואפשר כי להעלים הדבר החליף ושנה בהיות הכריעה אל הצלם וההשתחויה אליו אשר נפלא בעיננו אם שראה היות בדבר קצת הקל בכבוד שמים לפי הפי' השני וכאלו אמר ראה שאין ראוי לכרוע להבא ובמעט עיון יושג והוא המתבאר מתוך המאמרים האלה רצוני שהיו פה דברים שנים, האמנה בגמרא (סנהדרין פ"ז) לא משמע הכי. איתא בפרק ארבע מיתות אתמר העובד עבודת אלילים מאהבה ומיראה אביי אמר חייב רבא אמר פטור, אביי אמר חייב דהא פלחא, רבא אמר פטור אי קבליה עליה לאלוה אין ואי לא לא ואמר אביי מנא אמינא לה דתנן העובד ע"א אחד העובד מאי לאו אחד העובד מאהבה ומיראה ורבא. אמר לך לא כדמתרץ ר' ירמיה. אמר אביי מנא אמינא לך דתניא (שמות ה') לא תשתחוה להם. להם אי אתה משתחוה אבל אתה משתחוה לאד' כמותך יכול אפי' נעבד כהמן ת"ל ולא תעבד' והא המן מיראה הוה נעבד, ורבא. כהמן ולא כהמן כהמן דאיהו גופיה ע"א ולא כהמן דאלו המן מיראה והכא לאו מיראה ופרש"י נעבד כהמן שעשה עצמו ע"א כדאמר במגילה (פ"ק) דאי לאו הכי לא הוה מרדכי מתגרה בו והיה כורע ומשתחוה לו והא המן מירא' המלך הוו פלחין ליה דכתיב כי כן צוה לו המלך, וקתני דלא ודלא כהמן דקתני יכול אפי' נעבד כהמן לא למיסרא מיראה אלא למיסר אדם הנעבד לשם ע"א שלא מיראה למיסגד ליה בסתמא והאי דנקט המן משום דעשה עצמו ע"א הוא הנה מבואר מזה כי כריעה והשתחויה הכל היה להמן שהיה הוא נעבד ומהאמרים הנאמרי' למעלה משמע שהיו ב' דברים כמ"ש ואף רבותנו בעלי התוספות שם בגמרא (מגילה פ"ק) הוכרחו לומר כדברים שכתבנו למעלה וז"ל, וא"ת לרבא אמאי לא השתחוה מרדכי להמן וי"ל כדאמרינן במדרש שהיו צלמים על לבו. אי נמי משום קדוש השם כדאמרינן בירושלמי כגון פפוס ולולינוס אחי' שנתן להם מים בזכוכית צבועה ולא קבל ע"כ. והן הן הדברים הנאמרים למעלה.

ואחר ההצעה הזאת נבא אל ביאור המאמר אשר היינו בו כי כנגד דבר הע"א אמר משה רבנו הזהירנו בתורתו וכו' והדבר כמלעיג עליהם כי אם צוה אחשורוש על הדבר יש גדול ליהודים ממנו הוא משה אדוננו ע"ה ועל כן לא אמר מפני שכתוב בתורה. וכנגד דבר המן אמר חדלו לכם מן האדם וכו' אם שיכוין להמן כי במה נחשב הוא כדבריהם בגמ' דברכות (פ"ג) כאלו עשאו במה, ותהיה הכוונה בו כי עכ"פ נשמה באפו אעפ"י שעושה עצמו במה, ותיבת כי לפי זה אעפ"י כענין (תהלים מ"א ה') רפאה נפשי כי חטאתי לך ורבי'. אמר כי אעפ"י שהוא עושה עצמו ע"א נשמה באפו ותצא ממנו כי הילודים למות, ואם שיכוין לאחשורוש ואמר כי אף אם הוא מלך אינו נחשב לכלום אחרי שנשמה באפו ע"ד (ישעיה י"א כ"ב) מי את ותראי מאנוש ימות ואפשר שהיה מהפלגת הלעג עליהם שכיון למה שנמצא בספר הזוהר כי מי שלא שמע ולא ענה ברכו את ה' אין הנפש מתיישבת בתוכו רק היא עדיין באפו, והורה בזה כאלו הוא כ"כ מעותד אל ההפסד עד כי כפשע בינו ובין המות, והורה זה במ"ש אשר נשמה באפו כלומר מעותדת לצאת ממנו איננה מתיישבת בתוכו. וביען היתה כוונת מרדכי לקדש שם שמים לכפר על כל הקהל כאשר נכפל למעלה לכן אמר אמרו ליה ונגידו ליה, ואם הגירס' היא כך אפשר שיהיה כענין נגד שמא. אמרו לו והמשיכו הדבור בענין כלומר אל תהיו מקצרים ועולים רק אמרו אליו כל אשר אמרתי אליכם כי דברים עוד עברו ביניהם כמוזכר בדבריהם בילקוט (סימן תתרנ"ד) עם שבמדרש רבתי דאחשורוש (פרש' י') באו בסגנון אחר, אמרו בילקוט ז"ל אמרו לו והרי מצינו אבותיך שהשתחוו לאבותיו שנאמר וישתחו ארצה ז' פעמים אמר להם בנימין אבי במעי אמו היה ולא השתחוה ואני בן בנו שנאמר איש ימיני וכשם שלא כרע אבי כך איני כורע ואיני משתחוה ע"כ, ואני שמעתי דבר זה בטוב טעם ודעת, והוא כי תיבת באומרם כתובה בבי"ת וקרינן בכא"ף, הם כ"ב השתחויות ז' מיעקב, ד' מד' נשים, י"א מהשבטים הרי כ"ב. קשה לי השתחואת דינה ואין לומר שלא השתחוה שהיתה קטנה כי תכף בבואה לשכם יצאה לראות בבנות הארץ, י"ל עם מה שאמרו ז"ל ואת אחד עשר ילדיו ודינה היכן היתה נתנה בתיבה ונעל בפני' שלא יתן בה עשו עיניו, אמרו לו הנה אבותיך השתחוו לו כ"ב השתחויות, אמר להם בנימין אבי לא השתחו' שבמעי אמו היה. ואמרו ויגידו להמן הטיב לראות הה"ר יצחק הכהן ז"ל כי לא הגידו זה בדרך איבה ושנאה אלא לראות היעמדו כלומר אם יש להם העמדה וקיום ואם היא טענה אומר כי הוא יהודי או אם גם מצות המלך הוא אעפ"י שיעברו על דת, ואני אומר לראות היעמדו דברי מרדכי אשר הוגד להם כי מה שלא השתחוה הוא מפני שהוא יהודי או אם עושה זה בגאוה וגודל לבב וזה יראה בהגיד הדבר להמן ואין ספק כי המן יתבע עלבונו אם ע"י אם ע"י המלך ואם הדבר הוא מפני שהוא יהודי יהרג ואל יעבור. ואם הוא מגאוה וגודל לבב בדברו אליו המלך או המן קשות או רכות יכרע וישתחוה, ויראה היות דעת רש"י ז"ל מ"ש הכתוב היעמדו דברי מרדכי האו' שלא ישתחוה עולמית כי הוא יהודי והוזהר על זה ע"כ, והדבר מבואר. ומור' גם היא יורה אמתת דברי במה שכתבתי בפסוק ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה שקבל עליו שלא לכרוע עולמית. והה"ר יוסף גאקון ז"ל כתב וז"ל ואחשוב כי מרדכי נמנע מסגוד לרשע בג' השקפות. הא' כפי אומרם ז"ל שהיה לו צלם בבגדיו והדין נותן שיהרג ואל יעבור. הב' כי בטח בחסד אל וברית כרותה לזרע רחל כי כל עוד שיזדווג זרע עמלק אליהם יפול ברעה. הג' כי מחיצת דרך ארץ כשיודע הדבר למלך הנה אזי יודיעהו איך הוא אומן המלכה אם לא נודע שנלקחה מביתו וכ"ש אם נודע כי זה דעתי ולכן מנוהו מיושבי שער המלך, ואין ראוי שאומן המלכה ישתחוה לשום אדם זולת למלך ולגבירה כי זה הוא כבוד למלך ואינו עובר על דעתו ואם יביאנו ההכרח אז יגיד מה הוא לה כי הוא עצמו ובשרו להיותו חס על כבוד המלך לא השתחוה לו, ואמנם לעבדי המלך דחה מרדכי בתשובה חלושה באומרו אשר הוא יהודי גם כי היא הסבה היותר חזקה אשר הוא בטח בה בחסד אל כדי שיודע הדבר להמן, ואם יתגרה בו אולי יהיה סבה לטורדו מן העולם ולמחות את שמו, ואמנם לא נתן אל לבו מרדכי שיתגרה עם כל ישר' כי אם עמו לבדו וכשראו עבדי המלך כי מרדכי תואנה מבקש להתגרות עם המן, ובודאי הגיד להם הסבה כי כאש' אבותיו נפלו ביד אבות מרדכי גם הוא יפול כי לא טוב הוא מאבותיו מקנאת' אותו הגידו לו לא לתכלית שיבא נזק למרדכי אבל לראות היעמדו דברי מרדכי כי הגיד להם כי מצד היותו יהודי נפול יפול לפניו והוא ג"כ המכוון מאתם, עכ"ל וגם הוא נכון:

פסוק ה

וירא המן כי אין מרדכי כרע ומשתחוה לו וימלא המן חמה:

וירא המן וגו'. רשע בגובה אפו בל ידרוש עד כה מי משתחוה מי אינו משתחו' ולאשר הוגד לו דבר מרדכי התבונן בדבר וראה כי אין מרדכי כורע ומשתחוה לו והוא לבדו שלא יכרע, ובזה הסכימו קצת מהמפרשים נוחי נפש ודבר ה' בפיהם אמת, אמנם רז"ל במדרש בילקוט (סימן תתרנ"ד) הפליגו בדבר אמרו שם עבר הוא ולא זז מרדכי ממקומו ולא שאל בשלומו בא לו המן ועשה עצמו כאלו שואל בשלומו של מרדכי א"ל מרדכי אין שלום אמר ה' לרשעים. מיד וימלא המן חמה. ורוח הקדש אומרת חמה אין לי, ע"כ, ויש לדקדק בו, א' מי הכניסם בדוחק זה לומר כי שאל בשלומו וכי הוא ענהו עזות. עוד אומרם ורוח הקדש אומרת חמה אין לי מה עניינו. ואומר הוקשה להם ז"ל בזה הכתוב דברים א' כי אין להעלות על הדעת כי עבדי המלך דברו אליו כזבי' ולמה לא האמין להם עד אשר עמד והתבונן בדבר כאמור ומלתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אנשי כ"ש לשקר למי שהוא חשוב בעיניהם כמלך ונוסף גם הוא עד אשר נתן לו אלהות, ב' אומר וימלא המן חמה למה יקצוף עליו וכפי פשוטן של דברים היה מונע עצמו מצד היותו יהודי ופסוק צווח כי הגיד להם אשר היא יהודי א"כ אין מקום להעלות חמה ולנקום נקם ולכן אמרו כי בשמוע המן את דברי עבדי המלך עמד בפניו הספק אשר עמד בפניהם אם נמנע מרדכי מפאת הדת כי לא פירש שיהיה הדבר כללי גם בהעברת הדת. או אם הוא מגאוה וגובה לבב כמדובר אם מבזותו אותו אם לרוע לב אם להיותו אומן המלכה, והמן הרשע יתקלס במזון שתי סעודות שאכל עם המלכה ומה יעשה מרדכי שגדלה בחקו זה כמה שנים. ולכן הסכימה דעתו להביא הדבר לידי נסיון ובא לידי בזיון כי היא עבר לפניו ופשוטן של דברים בהיותו עומד במקום שאין עם רב שם אש' יוכל להתעלם בתוכ' רק הוא לבדו יושב או עומד וזהו לפניו ומרדכי לא קם אם היה יושב ולא זע אם היה עומד, ויי' לא צוה כזה ומה לי אם יקום ואם יזוע כי [אין] אלו מעבודות המיוחדות לאלהות האסורות עליו ואף גם זאת חזר לנסות בהקדים לו שלום והוא ענהו ברגזות אין שלום אמר אלהי אז הבין כי אין מרדכי כורע ומשתחוה לו כי אין הדת יוצאת ונכנסת בזה רק מרדכי והמן כי אין מרדכי מצד עצמו כורע ומשתחוה לו לא לצלם כי אין בשאלת שלום נדנוד ע"א כל שכן בהשיב אם מפני הכבוד אם מפני מוראה של מלכות ולא בכרוע אליו ואיננו רחוק שיסיר הבגדים הצואים אשר ע"א מצויירת בהם מעליו לנסות הדבר, וירא כי עכ"פ אין מרדכי כורע ומשתחוה לו לי לבדו וראיה זו ראית לב רע כי הבין אז כי אין מרדכי מפאת עצמו לאחד מהסבות האמורות כורע ומשתחוה לו בשכבר ולכן בא לשון זה בלשון הווה הכולל כל הזמני' ולכן וימלא המן חמה, ובזה הותרו הספקות אלא שעמד בפנינו הספק אשר נתקשו בו הראשונים והוא עבר לפנינו אשר למה הכניס עצמו וכל ישראל בסכנה כזו ועתה נתחזק ונתעצם הספק עד היותו עצום ורב מאין היתר לו לענות קשות ולהתגרות ברעה ולקרא אותו רשע, ואומר כי כל זה יירה על יושר אמרי כי כוונתו היתה לכפר על הקהל כלו אשר השתחוו לצלם נבוכד נצר כמו שקדם לפני' בפסוק איש יהודי ולפני פנים בהקדמת המגלה בביאור הפתיחות פתיחה י"ב, וכמו כן קדם בסוף פסוק ויהי בדברם אליו דברי ה"ר יוסף גאקון ז"ל כי לא עלה על דעת מרדכי שיתגרה המן עם כל ישראל רק עמו לבדו כי אותה הוא מבקש לסבה באה בדבריו דברים צדיקים, ואחרי שעשה עצמו אלוה, הוא רשע אין ראוי לאיש כמו מרדכי לשאול בשלומו ולא לזוז ממקומו כי אחרי שבא לידי מדה זו כל דבר אשר ידרוש למקטן ועד גדול אין ספק אלא שהוא לכוונת אלהות ולכן ראוי להכניעו ולהשפילו ברוח שפתיו אם אין ידו משג' לדבר גדול ממנו ובזה יצא מרדכי הצדיק נקי ובר וצדיק בדינו ומ"ש ורוח הקדש אומרת חמה אין לי דבר גדול דבר כאשר תתבונן בו, והוא כי כשם שאין יסורין בלא עון כן אין אויב מלמטה אלא א"כ מכריזים עליו מלמעלה כי אין ערוד ממית אלא חטא ממית, ודוד ושלמה מכריזים ומשמיעים אמתת זה, דוד אמר (תהלי' ק"ה כ"ה) הפך לבם לשנוא עמו, ושלמ' אמר (משלי י"ו) ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו, ואם היה במרדכי חטא משפט מות כאשר היה בישראל אם מהצלם אם מהסעודה היתה חמת המן עושה רושם מבלי ספק ביען חמה של מטה מסובבת מחמה של מעלה כאמור, אבל רוח הקדש אומר' חמה אין לי אם כן חמת המן אינה מועילה. ועמוד והתבונן נפלאות תמים דעים והנה הוא בעיני מהפלאי' הגדולים אשר במגלה הזאת. והדבר כי אם הייתה שנאת מרדכי מסובבת מצד שנאת יש' כמו שהיתה שנאת ישר' מסובבת מצד שנאת מרדכי כמ"ש כי הגידו לו את עם מרדכי, אפשר קרוב לודאי שיוכל לו בכללם כי רוב הפעמים הגזר' הכוללת תנצח לפרטית, שא עיניך וראה כי הגם שנמצאו שם נביאי ה' חגי זכריה ומלאכי והחרש והמסגר אלף לא עמד זכות, וכלם לקוחים למות בכלל להשמיד להרוג ולאבד. והיה מרדכי כאחד מהם כי חטאת הקהל הוא, לכן סבב המסב' הסבות ית' שמו שתהי' שנאת ישר' מסובב, משנאת מרדכי כמדובר כדי שתהיה רפואה למכתם כי היא שנאת חנם אחרי שהצר' באה מצד מרדכי ולו אין משפט מות כי קנא לאלהיו וז"ש רוח הקדש חמה אין לי כי כל דברי מרדכי עשוי' באמ' ויש' אין בהם נפתל ועקש ואין ראוי שתתגלגל חובה ע"י זכאי וכאלו אמר אין לי חמה עם מרדכי אשר בגינו ולמענו פיך שלחת ברעה להשמיד את כל עמו ואחרי שכן הוא חמתך לא מעלה ולא מוריד. ועמוד על זה והנראה אלי בפי' הכתוב כפי פשוטו וירא המן כי אין מרדכי אעפ"י שאמרו לו כי מפאת הדת היה מונע עצמו מכרוע ומהשתחיות לא כן ולא כן הדברים רק שאין מרדכי כורע ומשתחוה לו וימלא המן חמה ובמסרה וימלא ו' (שמות ז' כ"ה) וימלא שבעת ימים אחרי הכות ה' את היאור (מלכים א' ז' י"ד) וימלא את החכמה (שם ב' י' כ"א) וימלא בית הבעל פה לפה (ד"ה ב' ה' י"ג) וימלא הבית את הענן, וימלא המן חמה, וימלא המן על מרדכי חמה, והביאור, נודע כי הרשעים נמשלים במים והרשעים כים נגרש (ישעיה י"ז ב'). הוי המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון, ושאון לאימים כשאון מים כבירים ישאון. ונודע כמו כן היות תיבת שבע מורה על הרבוי (שמואל א' ב' ה') עד עקרה ילדה שבעה. וכיוצא אמר כי אחרי אשר מלאו הימים הרבי' אשר הכה ה' את הארורה ושתי הנק' פה יאור לסבה שקדמה אשר לסבה זו עלה היועץ בליעל במעלה ביען הצליח בעצתו כמו שנאמר אשר בזה נמצא מלא חכמה. וזהו וימלא את החכמה על כן מלאו לבו לעשות עצמו אלוה ושלפניו יכרעו ויפילו כאח' הבעלים, וזהו וימלא בית הבעל פה לפה וכי ראה כי סרה השגחתו ית' מעל ישראל על עון הסעודה אשר הוא יעצה היא היתה מזכרת עון הצלם וחיתום דין אליו וכמו שקד' והנה גם הוא אחרנו בפסוק לך כנוס את כל היהודים בס"ד אשר לסבה זו וירם כבוד ה' מעל הכרוב על מפתן הבית אשר הוא סילוק שכינה כנודע מעשר מסעות אשר נסעה וזו אחד מהן וימלא הבית את הענן וערפל. על כן וימלא המן חמה, אחרי אשר לא רצה מרדכי להכנע אליו, ולא עוד אלא שאפילו מ"ה אינה יכולה לישראל בזכות מרדכי כמו שהתנודד על זה באומרו וכל זה איננו שוה לי, וכמו שקדם בהקדמת המגלה ובא יבא במקומו בס"ד, ולכן וימלא המן על מרדכי חמה, וכמו שיתבאר שם בס"ד.

פסוק ו

ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו כי הגידו לו את עם מרדכי ויבקש המן להשמיד את כל היהודי' אשר בכל מלכו' אחשורוש עם מרדכי:

ויבז בעיניו וגו'. במדרש רבתי דאחשורוש (פרשה ו') בזוי בן בזוי להלן כתיב (בראשית כ"ה ל"ד) ויבז עשו את הבכורה וכאן כתיב ויבז בעיניו ע"כ. ובילקוט (סימן תתרנ"ג) אמר ליה הב"ה בוזה בן בוזה ויבז עשו את הבכורה, ויבז בעיניו. הנה קטן נתתיך בגוים בזוי אתה מאד, הורו כי נתקיים בו (משלי י"ג י"ג) בז לדבר יחבל לו כי על אשר אחז במעשה אבותיו ויבז עשו את הבכורה. נקרא הוא בזוי מאד. ואפשר תיבת מאד לכלול שניהם. ובגמרא (מגיל' פ"ק) ויבז בעיניו אמר רבא בתחלה במרדכי ואח"כ בעם מרדכי ומאי נינהו רבנן, ולבסוף להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים ע"כ. וקשה, א' אמרו בתחלה במרדכי והנה הפך זה משמע מדברי הכתוב שמעולם לא עלה על לבו להרוג למרדכי לבדו' ב', אומרו ואח"כ בעם מרדכי ומאי נינהו רבנן, קשה שחזר ואמר להשמיד את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשורוש עם מרדכי, הנה שעם שאמר את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשורוש חזר ואמר עם מרדכי, ואי הוו רבנן לא הוו כל היהודים אשר בכל מלכות אחשורוש. ואי הוו כל היהודים לא הוו רבנן. והנראה אלי בביאורו מדקאמר קרא ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו משמע שבתחלה עלה על דעתו לשלוח בו יד ומה לו אצל עם בני ישראל המשתחוים לו, ואח"כ נחם על הדבר כי בגובה לבו וגאונו ושאונו היה בלבו מעט כי ישחית אדם א' וז"ט לבדו. ואח"כ עם מרדכי הלא המה חכמי ישראל אשר בהם יתפאר מרדכי והגיד הכתוב כי לא עלה על דעתו מתחלה להרוג את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים רק החכמים לבד אשר באבדן מבלי ספק עם בני ישראל הם כלים מאליהן ולכן בקש להשמיד את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשורוש וזה בהשמד עם מרדכי הם רבנן כי בהשמדם נישמד בית ישראל כלה. ואח"כ בקש להשמיד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים מה שלא עלה על לבו בתחלה וקרוב לזה אנו עתידים לכתוב בפסוק כי המן בן המדתא צורר כל היהודים וגו' בס"ד. ובמדרש לקח טוב כתוב עם מרדכי כל שהוא לא ישתחוה לצלם כדרך שלא השתחווה מרדכי ע"כ. והוא ע"ד בעמך בעושה מעשה עמך, באחיך בעושה מעשה אחיך. וכן עם מרדכי העושים מעשה מרדכי וכפי מה שאנו עתידי' לכתוב בענין להשמיד הוא על דבר ביטול תורה ומצות כי היא העברת הדת הנה דבר עם מרדכי ומאי נינהו רבנן על נכון כי בם יפול העברת הדת באמת שהם בני התורה ועליה הם נהרגים לא כן ביתר עם הארץ והמתרגם תרגם והוה חוך קדמוי לאושטא ידוי למיקטל ית מרדכי בלחודוהי ארום חויאו ליה דמרדכי אתי מן יעקב דשקל מן אבא דאבוי דהמן ית בכורתא וית ברכתא ויהודאי אינון עמא דמרדכי, ביאר כי אין דבר הגדה זו אשר עד עתה לא היה יודע כי הם עם מרדכי כי זה זר עד מאד שלא ידע זה עד כה. וכבר קדם כי היו הוא ומרדכי ב' שרי צבאות אחשורוש, והדבר מבואר כי משרתי מרדכי עם בני ישראל כי לא ישרתוהו עם נכרי אבל מה שנתחדש לו עתה והוגד לו ושמע הוא משטמת אבותיו עשו ועמלק ושבר פושעים וחטאים, ולכן ויבקש המן להשמיד וגו' וביאורו להשמיד את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשורוש לא פשעם ולא חטאתם כנגדו כי גם המה בחרו בגליליו ובשקוציו נפשם חפצה אם באונס אם ברצון ולא היה דורש רעתם רק להיותם עם מרדכי. ואם תזכור מה שכתבנו למעלה מחסדי השם בהיות שנאת המן לעם בני ישראל נמשכת ומסיבב' משנאת מרדכי תשמח בכפל עם מרדכי לחזק דבר זה במסמרים להורות הפלא הגדול הזה ומ"ש אשר בכל מלכות אחשורוש גם הוא יורה על אמתת מה שכתבנו ראשונה בפסוק שבע ועשרים ומאה מדינה כי לא היה המלך הזה מולך בכל העולם אז וכי אין קכ"ז מדינה כל העולם כלו וכמו שהוכחנו שם והעד עדים נאמנים בדבר, וזה באחד מהם דמדקאמר אשר בכל מלכות אחשורוש משמע דאיכא אחריני ביתר הממלכות. ועל אלה בקש אחרי שהם עם מרדכי אשר רבה המשטמה עליו, ועוד ידובר בזה בפסוק ישנו עם אחד בתחלתו וסופו בס"ד, ושם אדבר אליך דברים נפלאים בפסוק זה:

פסוק ז

בחדש הראשון הוא חדש ניסן בשנת שתים עשרה למלך אחשורוש הפיל פור הוא הגורל לפני המן מיום ליום ומחדש לחדש שנים עשר הוא חדש אדר:

בחדש הראשון וגו'. במדרש רבתי דאחשורוש (פרשת ו') תני כשאמר המן הרשע לאבד את ישראל אמר היאך אני שולט בהם, הריני מפיל גורלות ורוח הקדש צווחת ואל עמי ידו גורל, אמר לו הב"ה רשע בן רשע גורלך עולה ליצלב הפיל פור הוא הגורל עליו נפל הגורל, למה כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים, בתחלה הפיל פיר בימים שנאמר מיום ליום הפיל פור ביום א' בשבת. עמד שרו לפני הב"ה ואמר רבש"ע בי נברא שמים וארץ. ואמרת (ירמיה ל"ג כ"ה) אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. יש ברית בבשרם שנאמר (בראשית י"ז ט') ואתה את בריתי תשמור, וכתיב והיתה בריתי בבשרכם, ויש ברית בפיהם זו תורה דכתיב (יהושע א' ח') לא ימוש ספר התורה הזה מפיך וגו' ואמרת אם ימדו שמים מלמעלה ויחקרו מוסדי ארץ למטה וגו' וכתיב (ירמיה ל"א ל"ו) גם זרע ישראל ישבתו מהיום גוי לפני כל הימים ורשע זה רוצה לאבדם עקור שמים וארץ תחלה ואח"כ אתה מכלה אותם. הפיל פור ביום שני עמד שרו לפני הב"ה ואמר רבש"ע ביום שני הבדלת בין מים העליונים למים התחתונים וכן ישראל מובדלים מהם מאומות העולם הה"ד (ויקרא ב' כ"ו) ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, ורשע זה רוצה לאבדם הפוך עליונים ותחתונים ואח"כ כלה אותם, יום שלישי הפיר פור עמד שרו לפני הב"ה ואמר רבש"ע יום ג' בו נבראו זרעים וישראל מפרישין מהן תרומות ומעשרות ובו נבראו אילנות וישראל מקלסין לפניך בהם, הה"ד (שם כ"ג ט') ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וגו' ובו נקוו המים לים ולישראל נגזרו י"ב גזרים בים. ועכשיו אם ישראל בטלים אנו היאך קיימין. יום רביעי הפיל פור ועמד שרו לפני הב"ה ואמר רבש"ע יום ד' בו נבראו המאורות להשתמש לאורן של ישראל הה"ד (ישעיה ס' ג') והלכו גוים לאורך ומלכים לנגה זרחך, ובו נבראו הככבים ובניך נמשלו לככבים אם תאבדם היאך אנו קיימים, הפיל פור ביום חמישי עמד שרו לפני הב"ה ואמר רבש"ע יום ה' בו נבראו בהמות ועופות ומהם צוית להקריב קרבנות ובהם אתה מכפר ומתרצה לבריות. ואם הם בטלים מי מקריב קרבן. הפיל פור ביום ששי עמד שרו לפני הב"ה ואמר רבש"ע יום ו' בו נברא אדם וקראת לבניך בשמו הה"ד (יחזקאל ל"ד ל"א) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, ואם אתה מבקש לעוקרם עקור כל האדם ואח"כ שלוט בהם, ביום שבת הפיל פור עמד שרו לפני הב"ה ואמר רבש"ע וכי שבת בי נגמרו כל מעשיך הה"ד (בראשית ב' ג') ויכל אלהים ביום השביעי וגו' וכתבת ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם, ואם אתה מבקש לעקור אותם עקור את השבת ובטל אותה ואחר כך אתה עוקר אותם, כיון שראה אותו רשע שאין הגורל נופל בו בימים חזר לחדשים, התחיל ניסן ועלה בו זכות פסח. באייר זכות פסח קטן וזכות המן שניתן להם לישראל בט"ו בו. בסיון זכות התורה. בתמוז זכות הארץ, ועוד למה לא עלה הגורל בתמוז ואב שאמרו לפני הב"ה רבש"ע דיינו פורעניות שאירעו בנו לבניך, בתמוז ה', באב ה', עלה אלול זכות החומה של ירושלים בו, הה"ד (נחמיה ו' ט"ו) ותשלם החומה בעשרים וחמשה לאלול, וגם זכות מעשר בהמה כההיא דתנינן תמן (ר"ה פ"ק) באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה, עלה בתשרי זכות שופר כפור ורגלי' עלה במרחשון זכות שרה אמנו שבו מתה. כסליו זכות חנוכה, עלה טבת זכות עזרא הה"ד ויעשו כן בני הגולה, ויבדלו עזרא הכהן וגו' ויכלו בכל אנשים ההושיבו נשי' נכריות, עלה שבט זכות אנשי כנסת הגדולה בכ"ג בו נתקבצו כל ישראל על פלגש בגבעה ועל פסל מיכה. עלה ר"ח אדר ולא מצא בו שום זכות התחיל לרשע לשמוח חזר בדק במזלות. טלה זכות דפסח. הה"ד (שמות י"ג ב') איש שה לבית אבות שה לבית, שור מצא בו זכות יוסף שנקרא שור הה"ד (דברים ל"ג י"ז) בכור שורו הדר לו, וזכות קרבן שנאמר שור או כשב או עז כי יולד, תאומים נמצא בו זכות פרץ וזרח שנא' תאומים הה"ד (בראשית ל"ח כ"ז) והנה תאומים בבטנה, אריה זכות דניאל שהיה משבט הנקרא אריה שנאמר (שם מ"ט ט') גור אריה יהודה. בתולה זכות חנניה מישאל ועזריה שהם דומים לבתולה שלא ידעה איש אלא בעלה כך הם לא שינו אלהיהם ודתיהן והחזיקו ביחודן מאזנים זה איוב שנאמר (איוב ו' ב') לו שקול ישקל וגו' במאזנים ישאו יחד, עקרב זה יחזקאל שנאמר (יחזקאל ב' ו') ואל עקרבים אתה יושב, קשת זה יוסף שנאמר (בראשית כ"ז י"ז) ותשב באיתן קשתו, גדי זה יעקב שנאמר ואת עורות גדיי העזים, דלי זה משה שנאמר בו (שמות ב' י"ט) וגם דלה דלה לנו. בא לו מזל דגים שהוא משמש בחדש אדר ולא מצא בו זכות ושמח מיד ואמר אדר אין בו זכות ומזלו אין בו זכות ולא עוד אלא שבאדר מת משה רבן, והוא לא ידע שכ"א באדר מת משה וכ"א באדר נולד משה, ואמר כשם שהדגים בולעים כך אני בולע אותם אמר לו הב"ה רשע פעמים נבלעים פעמים בולעים ועכשיו אותו רשע נבלע מן הבולעים א"ר חנן הה"ד ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם, א"ר תנחומא ולא דבר למחות את ישראל אלא כך דבר כי מחה אמחה את זכר עמלק ע"כ, והנה המאמר הזה מבואר נגלה היותו גדול בב' חלקיו הכמות והאיכות הגם כי יש שנוי דברי' רבים בילקוט (סימן תתרנ"ג) ובלקח טוב. וגם הה"ר יוסף יחייא ז"ל העתיקו באופן מתחלף מכל אלה בקצת מקומות' ולכן ראיתי ראשונה להעיר עליו ההערות הראויות להתעורר בו, הן כוללות מקיפו' בכלל המאמר, הן חלקיו' בפרטיו מהענין והלשון:

ואציע הצעות מצטרכות להבנתו ואח"כ אפרשנו כיד אלהי הטובה עלי. וההערות הכוללות הלא הנה, א' אחרי שלא מצא מקום בימים איך מלאו לבו לבקש בחדשים, והנה החדשים הם קבוץ הימים ואם יפול הגורל בחדש מה אם יהיה ביום א' מהשבוע יעמוד שרו כנגדו וכן ביתר הימים, והוא מבואר נגלה מאד. ויותר זר מזה מה שבדק במזלות אחרי כן. והנה המזלות שולטים בחדשים ואם בהם לא מצא מקום היאך ימצא במזלות, ב' כנראה כי בכל חדש עלה הגורל להומם לולא הזכות הנמצא בי וכן בכל מזל כנראה מדבריו וזה בתכלית הזרות שלא ימצא לא חדש ולא מזל שלא יורה עליהם רעה עד שיצטרך למלאך מליץ להנצל ממנו, וההערות אשר מהלשון רבו כמו רבו, א' מ"ש היאך אני שולט בהם הריני מפיל גורלות והשאלה אינה ממין ההסכמה כי השאלה היא על אופן המעשה היאך יהיה כנראה מדברי היאך אני שולט בהם. וההסכמה היא על הזמן והוא דבר הגורלות מיום ליום ומחדש לחדש, ב' צווחת רוח הקדש ואל עמי ידו גורל זר וידו חלקתה להם על רב עונ' כדאיתא במדרש בילקוט (סימן תתרנ"ד) א"ר יצחק בר נפחא בעלילה גדולה בא המן על ישראל שנאמר ובמלואת הימים האלה עשה המלך לכל העם הנמצאים בשושן, אין העם האמור כאן אלא ישראל אמר המן לאחשורוש אלהיהם שוינא זמה הוא העמד להם זונות ועשה להם משתה וגזור שיבואו ויאכלו וישתו ויעשו כרצונם שנאמר לעשות כרצון איש ואיש מי שירצה יבא ומי שלא ירצה לא יבא כדי שלא יהא פתחון פה למדת הדין לומר בעל כרחם הביאו, עמד מרדכי ומיחה ביד', הניחו דברי מרדכי והלכו לאותו משתה י"ח אלף ות"ק מיד עמד המשטין והשטין עליהם ואמר לפני הב"ה רבש"ע עד מתי תתדבק באומה זו שהם מפרישים עצמם ממך אבד אותם בזמן הזה, א"ל תורה מה תהא עליה א"ל רבש"ע תסתפק בעליונים, אף הב"ה השוה דעתו באותה שעה אמר הב"ה אומה זו שבשבילה רבות אנחותי בכל יום אשביתה מאנוש זכרם. מיד אמר הב"ה הביאו לי אגרות ואכתוב עליהם כליה, מיד הלך השטן להביא מגלה, כשראתה תורה כך צאת לפניו בבגדי אלמנות ונתנה קולה בבכי ולקול בכיתה צעקו מלאכי השרת שנאמר (ישעיה ל"ג ו') הן אראלם צעקו חוצה, אם ישראל בטלים אנו למה צריכים בעולם כיון ששמעו חמה ולבנה כך חגרו שקים ונתנו קולם בבכי שנאמר (יואל ב' י') שמש וירח קדרו ושמים וארץ נתאבלו, שנאמר אלביש שמים קדרות, ואמרו יבטלו ישראל שיחזרו ממקום למקום ללמוד תורה. ומשתעבדים על השבת ועל המילה ועל המצות וכו', הנה מבואר נגלה כי זאת מאת ה' צבאות יצאה וכבר גמר אומר מרע"ה שאם בדם היא חתומה מה שהיה הוא. וכמו שעוד יבא המאמר כלו וביאורו בס"ד בפסוק ומרדכי ידע את כל אשר נעשה כי שם ביתו, ואחרי שכן הוא והמן שליח רוח הקדש הוא מאי ואל עמי ידו גודל, ג' מי הכריחם לפרש הכתוב בדרך רחוקה וביאור רש"י והראב"ע והמפרשים פה אחד הוא הנכון והקרוב כי הכתוב מפרש מהו פור ואמר שהוא הגורל ביען פור הוא לשון פרסי, ומזה תראה דחק בעל ספר חותם תבנית שכתב שפור הוא מלשון פור התפוררה הארץ והוא מבואר הביטול כי פור הוא לשון פרסי איננו לשון הקדש, יגיד עליו רעו בחדש הראשון הוא חדש ניסן כי הוא חדש ניסן ביאור החדש הראשון, ד' אומרו הוא הגורל עליו נפל הגורל מה עניינו והנה הוא מפיל גורל על עם בני ישראל באי זה חדש יוכל להם מה ענין עליו נפל הגורל, ה' אומרו למה כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים, שאלת למה קשה עד מאד. ואם הוא מבקש לאבד עם ישראל על אשר מרדכי לא יכרע ולא ישתחוה לו מה זו שאלה למה אדרבה למה יסכים הוא יתברך בזה, והתשובה בלתי מובנת כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים ואם היה אומר כי לא ינוח גורל הרשע על הצדיקי' הי' הדבר טוב וישר, ו' אומ' יש ברית בבשרם וכו' ויש ברית בפיהם וכו' ואמרת אם ימדו שמים וגו' כל זה למה והיות' מתייחס לעניינו הלא הוא פסוק אם ימדו שמים, ומה לו לכל האריכות הזאת, ואפשר שהוקשה זה להה"ר יוסף בן יחייא ז"ל לכן קצר ואמר יום שנבראו שמים וארץ ובשביל ישראל נבראו וכאומרו אם לא בריתי שמים וארץ ולא נמצאה גירסא זו אצלנו, ז' אומרו וכתיב והיתה בריתי בבשרכם מאי וכתיב ודי והותר ואתה את בריתי תשמור ולעג הוא לומר כי לפי שזה בא בלשון פרטי לאברהם לבדו כי לכן הביא פסוק והיתה בריתי בבשרכם דא"כ לכתוב האי ולשתוק מן הראשון דבכלל מאתים מנה, ח' מאמר שרו של יום שלישי ובו נקוו המים לים ולישראל נגזרו י"ב גזרים בים קשה מה זו טענה והלא זה הוא חסד שעשה עמהם לא זכות שלהם כמו וישראל מפרישין מהן תרומות ומעשרות וישראל מקלסין לפניך בהן, ט' למה לא סדרם כסדר הבריאה כי בתחלה נאמר יקוו המים ואח"כ תדשא. י' מאמר יום רביעי בו נבראו המאורות להשתמש לאורן של ישראל בלתי מובן כי היכן מצינו שהמאורות ישתמשו לאורן של ישראל והראיה שהביא מוהלכו גוים לאורך קשה מהכנ, ובילקוט (סימן תתרנ"ד) כתוב ברביעי שמש בגבעון דום, וזה דבר נאות כי נתקדש שם שמים שם, וטוב ממנו במדרש לקח טוב אמר לפניו רבש"ע בי נבראו שמש וירח וככבים וישראל נמשלו בהם שנאמר (בראשית ל"ז ט') והנה השמש והירח ואחד עשר ככבים משתחוים לי, וכן העתיק הה"ר יוסף יחייא ז"ל, י"א מ"ש באייר וזכות המן שנתן להם לישראל ובשלמא פסח קטן ניחא כי הוא מעשה יעשה ישראל לעבוד את ה' אשר לא עבדו במועדו מחמת אונס, זה ראוי להגן בעדם, אבל ירידת המן היא חוב שהם חייבים עליו ומה זו הלצה, י"ב בתמוז זכות הארץ בלתי מובן, והה"ר יוסף יחייא ז"ל כתב ז"ל ומצא בתמוז תשועת יהושע וניצוחו לאדוני בזק וזולתם מהמלכים, ולא ידעתי מנין לו. י"ג במרחשון אמר שעלה זכות שרה אמנו שבו מתה, מה זה זכות והלא הוא שמח שעלה באדר על שבו מת מרע"ה ואי מיתת צדיקים מכפרת יהיה בזה ובזה, ולמה לא הביא מיתת אהרן ומרים בניסן ויהיה כמו כן סניגרון לניסן כמ"ש באייר זכות פסח קטן וזכות המן, ובאלול זכות החומה. וגם זכות מעשר בהמה. י"ד מ"ש בכסלו זכות חנוכה, והלא זה לא היה עדיין כדברים האחרים שהביא שכבר קדמו, וקשה מזה למדרש לקח טוב שאמר זה על כסליו וטבת, והה"ר יוסף יחייא ז"ל דבר טוב ומצא בכסליו וטבת שנצחו סיחון ועוג ושנקהלו כל ישראל וביאר להם משה רבם כל התורה ע"כ, אלא שלא ידענו מנין לו, ט"ו מ"ש בשבט שנתקבצו כל ישראל על פלגש בגבעה ועל פסל מיכה, תמוה עד מאד דהא אמרינן בגמרא (סנהדרין פי"א) תניא רבי נתן אמר מגרב הוא מקימו של מיכה לשילה ג' מילין והיה עשן המערכה ועשן פסל מיכה מעורבים זה בזה, בקשו מלאכי השרת לדוחפו אמר להם הניחו לו שפתו מצוייה לעוברי דרכים. ועל דבר זה נענשו אנשי פלגש בגבעה אמר להם הקב"ה בכבודי לא מחיתם על כבוד בשר ודם מחיתם ע"כ, ופרש"י ועל דבר זה על פסלו של מיכה שלא מיחו ישראל בידו נענשו אנשי פלגש בגבעה שנפלו ביד בנימין והרגו מהם ארבעים אלף, וענין בכבודי לא מחיתם וכו' כמו כן נכתב בפרקי רבי אליעזר (פרק ל"ט), ומכל זה הקושי מבואר מ"ש כאן שנתקבצו על פלגש ועל פסל מיכה, ועוד יקשה על מ"ש בדבר פלגש בגבעה. כי על הדבר ההוא קדשו צום כמו שכתוב בטור אורח חיים (בהלכות תענית) בשם בה"ג ופה נדרש לזכות, י"ו מה זה שבקצת מקומו' אמר שנא' ובקצתם הה"ד. ולבא אל ביאור המאמר צריך אני להציע הצעות, ההצעה האחת כתב הה"ר יוסף יחייא ז"ל בביאור המגלה ז"ל, ולהיותו יועץ וחכם חרשים חשב בדבר וזכר כי היהודים היו כמאז עם ה' ובכחו הגדול השמידו עם עמלק ולכן הראשון מאבותיו בקש דרך ללחום את מושל ישראל ואלהיו כאשר עשו בצאת בני ישראל ממצרי' אשר יצאו עליהם למלחמה עם בחירי עם אשר כפי מזלם היו נגזרים לחיים בשנה ההיא ולכן נאמר ויחלוש יהושע ולא נאמר ויהרוג עכ"ל, ודברים הללו של בחירת עמלק עם נגזרי' לחיים בשנה ההיא ודבר ויחלוש יהושע מצאתיו אל הה"ר בחיי ז"ל בביאור התורה אבל לא מצאתיו לא בגמרא ולא במכילתא ולא בשום מדרש מהנמצאים אצלנו, אדרב' מצאתי בספר הילקוט הנקרא שמעוני ובספר הילקוט הנקרא תלמוד תורה בשם פסיקתא כלשון הזה, ויחלוש יהושע, רבותי' אמרו הפיל עליהם גורלות כהא דתנן מטילין חלשים על הקדשים, וכתיב (ישעיה ל"ד י"ח) חולש על גוים, ד' שמות נקראו לגורל. חלש, פור, גורל, חבל, ובכלן לקו בני עשו בחלש לקה עמלק שנאמר ויחלוש יהושע, בגורל ובפור לקה המן שנאמר הפיל פור הוא הגורל, בחבל עתיד ללקות אדום שנאמר (הושע י"ג י"ג) חבלי יולדה יבואו לו ע"כ, הנה ביארו תיבת ויחלוש לשון גורל ואף כי לא יצדק תיבת גורל עם תיבת את ולא נמצא כי אם עם תיבת על שני השעירים גורלות ויפלו גורלות על יונה, אפשר שנאמר לקיים דבריהם ז"ל שתיבת את עמלק כמו על וכן ביאר הרד"ק והקטר אותו במלכים כמו עליו וכן תרגם יונתן בן עוזיאל וגם כי שם כתוב בחירק הנה משמעו ושרשו את והכינוי גרם לו השינוי והוי כמו אותו בחולם והוא מגזרת את, אבל המאמר הזה קשה להולמו. וזה כי הגורל לא יצדק כי אם בשנים או זה או זה. וכמ"ש ז"ל בתנחומא אמר עכן ליהושע מה אתה מפיל גורלות ביני ובין ביתי, אף אני מפיל גורל בינך ובין פנחס אם לא יעלה הגורל על שניכם אף אני מאמין, ובגמ' (סנהדרין פ"ה) אמר ליה עכן יהושע בגורל אתה בא עלי, אתה ואלעזר הכהן שני גדולי הדור אתם, אם אני מפיל גורל על אחד מכם הוא נופל ע"כ, ואחרי שכן הוא מי יתן ואדע היאך הפיל יהושע גורלות על עם עמלק מי היה החלק האחר, וגדולה מזאת כי אין הפלת והשלכת הגורלות אלא על הדבר הבלתי נודע או מסופק האם נאמר שהיה מסופק יהושע בדברי רבו שאמר לו צא והלחם בעמלק. והנה הוא ואהרן וחור עמו בתפלה ומסתמא ששאר בני ישראל לא היו אוכלים וחוגגים כי גם שופכים תפלה, האם בכל זה היה מסופק יהושע והיה תוקע עצמו על דבר הגורלות זה זר עד מאד ומוקצה מהדעת ומה שיש בידי לישוב המאמר הזר הזה הוא כי כוונת הפלת הגורל אינה ספק חלילה אבל היה זה לסבות, א' למדוד להם כמדתם ולבא עליהם בכלי מלחמתם והדבר משום הא דאמרינן במדרש תנחומא וז"ל ויהי ידיו אמונה עד בא השמש שהיו מחשבים את השעות באסטרולוגיא"ה מה עשה משה העמיד גלגל חמה ולבנה ועירב שעותיהן שנאמ' (חבקוק ג' י') שמש ירח עמד זבולה וגומ' וכתיב (שם ג' ט') נתן תהום קולו רום ידיהו נשא, וכוונתם כי מרע"ה כאשר היו בני ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים לבם לאביהם שבשמים היו מתגברי' כדאיתא בגמר' (ר"ה פ"ג) ודכוות' במכילתא ובמדרש תנחומא, וטעמם כי טוב דאם לא כן למה יניח משה ידיו אחר שבסבת זה וגבר עמלק אלא ודאי שהיתה סבה מגעת הרמת ידיו כשמסתכלי' כלפי מעלה ומשעבדים לבם לאביהם שבשמים כי לא היה מספיק ההסתכלות כלפי מעלה אלא ההשתעבדות שהיו תולים ונושאי' עיניהם לאביהם שבשמי' ומשעבדי' לבם לעבודתו ובכן היה כח בידי משה להיותם נשואות, ואז וגבר ישר' וכשלא היו עושים כך רפו ידי משה ואז וגבר עמלק כאשר ראה מרע"ה כי אין ישראל קיימים ונאמנים בדבר הוצרך להעמיד גלגל חמה ולבנה לערבב להם את השעות כי השעות הנן עומדות כפי מעשה התחתונים בני ישראל וכאשר היו מסתכלים ומשעבדים לבם אז היתה עת טובה וגבר ישראל וכאשר היו מסיחים דעתם מזה אז התגברה עת רעה וגבר עמלק ולכן ויהי ידיו אמונה כלומר שהיו ידיו באמונה כי כשהיו זוכים במה שמשעבדים לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואז ירים משה ידיו, וכאשר היו מסיחי' דעתם רפו ידיו של משה ואז וגבר עמלק, עד שהוצרך להעמיד גלגל חמה ולבנה כדי שלא תעמוד להם השעה, ואז מפיל עליהם גורלות פעם יעלה הגורל על ראשי גבוריו פעם על אשתו ובניו פעם על חיילות שעמו וכהא דאמרינן במכילתא. ויחלוש יהושע וגו' ר' יהושע אמר ירד וחתך ראשי גבורים שעמו עומדים בשורות המלחמה, ר' אלעזר אמר בו לשון נוטריקון ויחל וישכר, עמלק בשמעו את אלו אשתו ובניו, עמו אלו חיילות שעמו. וכשהוא אומר ואת אלו חיילי' שעם בניו ע"כ, ומזה הדבר מבואר. נ"ל ויחלוש וישבור. עמלק כמשמעו' את אלו אשתו ובניו, עמו אלו חיילות שעמו וכשהיא אומר ואת אלו חיילי' שעם בניו, וראה והפלא ממה שכתוב בשערי בינה אל הה"ר אליעזר מגרמישא זלה"ה איתא התם בחר לנו אנשים שנולדו באדר שני שאין כשפים שולטים בהם שאין הכשפים שולטים אלא על אותם שנולדו בי"ב חדשי השנה וכל מעשי עמלק היו ע"י כשוף ע"כ ואחרי שעם בני ישראל בעת ההיא אינם מוכנים כנרא' מדבר היש ה' בקרבנו אם אין, ויבא עמלק הוצרך מרע"ה לנהלם ע"פ דרכם ולהשתדל ע"פ המערכה שלא ישלוטו בהם כשפים, ואחרי שהוכנו קצת כשהיו משעבדים לבם לאביה' שבשמי' בקצת עתי' היה לו יכולת לכעמיד גלגל חמה לצרכם. עוד טעם שני לגורלות דבר דבור על אופניו, והוא מה שבא בספר הזוהר בפרשתו של עמלק וז"ל ויחלוש ויהרוג מיבעי ליה. אלא ויחלוש כמה דאיתמר חולש על גוים יהושע הוה חולש עלייהו וההוא חרב נוקמת נקם ברית קטיל לון דכתיב לפי חרב כמה דאיתמר. א"ר יוסי עמלק עמין אוחרנין אייתי עמיה וכלהו דחילו לקרבא בהו בישראל בר איהו ובגין כך יהושע הוה חולש עלייהו ע"כ, ודברים הללו מתבררים מתוך דברי המכילתא איתא התם, ויבא עמלק שבא בעצה מלמד שכנס כל אומות העולם ואמר להם בואו וסייעוני על ישראל, אמרו ליה לא נוכל לעמוד כנגדן. אמר להם בואו ואתן לכם עצה מה תעשו. אם הם ינצחוני ברחו לכם, ואם לאו בואו וסייעוני על ישראל לכך נאמר ויבא עמלק שבא בעצה ע"כ, ומעתה הנה הדברים אשר היו רחוקים מהדעת בתחלה הנם דברי צדיקים כי אחרי שבאו חיילות אחרות עמו כדברי המכילתא, והאחרים עמדו מרחית וייראו מגשת אליהם צריך גורל יודיע מי הם מאנשי עמלק להפילם בחרב ה' כמו שנאמר ומזה טעם ולא ירא אלי"ם כטעם לשד השמן שהיו שם מאומות העולם ותהי יראת אלהים על פניהם והוא לא ירא אלהים. ומזאת ההצעה יצא לנו דבר הגורל כי אחז מעשה אבותיו. אלא שעמלק לא היתה כוונתו לעשות בהם כליה. כי הוא ידע מתי שוא מתי מספר הם הבאים עמו וגם כי נלוו גוים רבים אליו לא באו לתקוע עצמם על הדבר רק אם יראו סימן והוא והם יודעים כי עם בני ישראל רב ועצום והולך לפניהם ה' אבל היתה הכוונה ההתפארות אשר מלאו לבו לעלות עליהם למלחמה בהיותם יוצאים ממצרים ביד רמה וה' הולך לפניהם בעמוד אש ועמוד ענן, וכן אמרו ז"ל בפסוק (דברים כ"ה י"ח) אשר קרך בדרך, רבנין אמרין הקירן לפני אומות העולם, לאמבטי רותחת שלא היתה בריה יכולה לרדת בתוכה בא בליעל אחד וקפץ לתוכה אעפ"י שנכווה הקירה בפני אחרים. כך כיון שיצאו ישראל ממצרים נפלה אימתן על כל אומות העולם, אז נבהלו אלופי אדום וגו', תפול עליהם אימתה ופחד, וכיון שבא עמלק ונזדווג אליהם אעפ"י שנטל את שלו מתחת ידיהם הקירן בפני אומות העולם ע"כ, הנה מבואר נגלה שכבר חשש שלא יוכל להם, וממאמר המובא למעלה ממה שיעץ לאומות העולם אם ינצחוני ברחו מבואר מאד כי כוונתו להשפיל כבוד ישראל, ואחרי שזאת היתה כוונתו הוצרך לחפש עם שלא ימותו באותה שנה כדי שישאר הדבר מעויין לא נוצח ולא מנוצח, לא כן המן הרע הזה כי כוונתו לעקור את הכל מנער ועד זקן טף ונשים לכן הוכרח לראו' שהמערכה תנגדם כדי שיוכל להם, ואחר שיגעתי בדבר הזה מה שראיתי זכיתי ומצאתי בספר ילקוט נביאים (סימן תקס"ד) בחבקוק הנביא דבר זה בסגנון אחר וז"ל כתיב והיה כאשר ירים משה ידו וגו', ר' יהושע אומר כשפן גדול היה עמלק ומה היה עושה היה מעמיד בני אדם ביום גינוסיא שלו לומר לא במהרה אדם נופל ביום גינוסיא שלו, מה עשה מרע"ה ערבב את המזלות הה"ד (חבקוק ג' י') שמש ירח עמד זבולה וכתיב רום ידיהו נשא ע"כ, וביאור גינוסיא הולדת כדמתרגמינן יום הולדת את פרעה יום גינוסיא של פרעה, ובירורן של דברים שהשתדל לבקש אנשים שנולדו באותו יום שילחם עם ישראל שלא במהרה אדם נופל ביום גינוסיא שלו, ויראה טעמו של דבר אחר שכל מציאו' הוא טוב אין מן הראוי שיעדר ביום שנמצא, ומן הראוי שנחקור על מה שמצאנו הפך זה בגמרא ( ר"ה פ"ק סוטה פ"ק קידושין פ"ק) שדרשו בפסוק בן מאה ועשרים שנה אנכי היום שאין ת"ל היום ומה ת"ל היום, היום מלאו ימי ושנותי ללמדך שהב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחדש לחדש שנאמר (שמות י"ז י"א) את מספר ימיך אמלא. ומזה יראה שהוא טוב כשנפטר ביום שנולד ואומר ב' דברים בישוב זה א' דיקא דקאמר לא במהרה אדם נופל ביום שנולד ולא אמר מת ונופל לחוד ומת לחוד כי המיתה אחרי שהוא תיקון גדול וכדאמרינן והנה טוב זה חיים מאד זה מות ב"ר (פרשה ע"ט) מן הראוי שתהיה ביום שנולד אחרי שזה מציאות וזה מציאות טוב ממנו, אמנם הנפילה בחרב וכיוצא לא כן. תשובה שנית הא בישראל הא באומות העולם תדע דהא אפי' בישראל לא אמרו אלא בצדיקים שהב"ה יושב וממלא שנותי' של צדיקים והטעם מתבאר מתוך תשובה ראשונה מושג במעט עיון. ונחזור לענין כי המתברר מזה המאמר בבקשת עמלק לא היה שלא ימותו באותה שנה כמו שקדם אלא שיהיו רחוקי' ממות באותו היום מטע' שנולדו בו ולזה הי' צריך למדת אסנורולוגיא"ה לדעת מזל הצומח באותו היום, ולדעת באיזו שעה מהיום היה צריך לכישוף ולכן קראו כשפן, ואיך שיהיה נתאמת כי בקש אנשים מיוחדים למלחמה וזה מאותות השמים, ולמעלה בסוף ביאור פסוק איש יהודי כתבנו דברים נפלאים בשם הה"ר אליעזר מגרמישה זלה"ה בפסוק ויחלוש יהושע וגו' דרוש אותם משם ותעלוזנה כליותיך, ההצעה הב' כבר הקדמנו כי על הרוב הגזירה הכוללת תנצח הפרטית, ולכן איש אשר נגזר עליו להאריך ימים אם יבא בספינה אשר נגזר עליה להשבר בלב ים ימות גם הוא כאחיו ולא תצילהו גזרתו הפרטית, והנה חגי זכריה ומלאכי ויחזקאל נביאי ה' והחרש והמסגר אשר לא נהנו מסעודתו של אותו רשע ולא השתחוו לצלם של נבוכד נצר ולא לצלם המן, ואף גם זאת נכנסו בגזירה הכוללת את כל היהודים לולי ה' שהיה לנו. עד שבהפליא ה' לעשות טוב וחסד עם יהושע וכלב אמר שלא יכנסו בגזירה הכוללת, וזה טעם וכל מנאצי לא יראוה (במדבר י"ד כ"ג) אם אתם תבואו אל הארץ וגו' כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון וגו', ומזאת ההצעה יצא לנו ענין הסתכלות בחדשים אחר שביקש בימים ולא מצא, לומר אם הגזירה הכוללת את החדש תנצח הפרטית. והנה יום ד' שבו נבראו המאורות והככבים וישראל נמשלו בהם וכמ"ש שרו של יום ד' אף גם זאת חרב הבית בו ראשונה ושנייה כפי קבלתם ז"ל בערכין (פ"ב) ואמרינן בגמרא (תענית פ"ד) אמר רב פפא הילכך בר ישראל דאית ליה דינא בהדי גוי לישתמיט מיניה באב דריע מזליה, ולימצי נפשיה באדר דבריא מזליה, ואע"ג דאמרינן בגמרא (שם) אמר רשב"ג לא היו להם ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכפורים וכו' שבהם בנות ירושלים יוצאות וכו', ועל ט"ו באב אמרינן בגמרא (שם) יום שהותרו שבטים לבא זה בזה, יום שהותר שבט בנימין לבא בקהל, יום שכלו בו מתי מדבר, יום שבטל הושע בן אלה פרוסודיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל, יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה, ובכל זאת אמרו לישתמיט מיניה שהכולל נוצח הפרט, והנה בז' באדר מת משה, ועל הא דאמרינן בגמרא (תענית כ"ד) אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב, כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה, ופרש"י משנכנס אדר ימי ניסים היו לישראל פורים ופסח ע"כ, והנה בא' בניסן מתו נדב ואביהוא, ובי' בו מתה מרים ונסתלקה הבאר, ובכ"ו בו מת יהושע בן נון. ואמר דלימצי נפשיה בהדי גוי משום דבריא מזליה, אלא שהוא מהטעם הנאמר, ומזה ידענו דבר החדשים אחר הימים כמדובר, וכן לענין המזלות המובא שם, ההצעה הג' כוונת המליצי' בעד ישראל הלא היא שלא יפול הגורל בא' מהם בשום פנים אפי' שתהיה. סבה חזקה לזה. והוא ע"ד מ"ש במדרש תנחומא (פרשה כי תבא) אמר רב אדא רמ"ח מצות עשה יש בתורה כמנין אברים שבאדם שבכל יום ויום צווחין על האדם עשה אותנו שתחיה בזכותנו ותאריך ימים, ושס"ה מצות לא תעשה כמנין ימות החמה שבכל יום ויום שחמה זורחת עד שהיא שוקעת צווחת ואומרת לאדם גוזרני עליך כמי שהגיע ימיך ליום הזה אל תעבור בי את העברה הזאת ואל תכריע אותי ואת כל העולם כלו לכף חובה ע"כ, הנה שרע ומר על היום שיתקצרו ימיו של אדם כשם שיהיה רע ומר בעיניהם אבדן המין רב ועל כן כל אחד מתחנן שלא תארע תקלה בו. ועל מה שהיה אפשר מדי יום ביומו או חדש בחדשו לתלות בו תקלה תחייב הרעה ההיא כל א' וא' מזכיר זכות מקביל לחובה ההיא וכמו שיתבאר בס"ד, ואחר ההצעות האלה הנני בא לבאר המאמר, תני כשאמר המן לאבד את ישראל אמר היאך אני שולט בהם. ביאורו אחרי שהוא היודע דבקות עם זה באלהיו ואהבתו אליהם עד שהנוגע בהם כנוגע בבת עינו, אמר היאך אני שולט בהם כמתמיה על עצמו היאך מלאו לבו לעשות כן, וביאור היאך אני שולט איך אפשר שאני אשלוט בהם אחרי שהם כ"כ נאהבים ממנו, לכן אני רוצה להפיל גורלות כי אם באיזה יום או באיזה חדש ימצא בהם עון אשר חטא בו ינתק החוט החורז אותם עמו, יפול הגורל עליהם לינתן בידי, והן לא יפול הגורל עלי. ואז אשמט מהם באותו היום או באותו החדש כענין באב לעם בני ישראל לשתמיט מיניה דריע מזליה, לא שישאל באיזה דרך יוכל להם ושיפיל עליהם גורל באיזה יום או חדש יפלו כי זה נמנע כמו שבא בהערות המאמר אלא דבר היאך וכו' הוא תמהון לבב, ודבר הגורלות הוא שגעון כתוקע עצמו לנצח או להיות מנוצח. ורוח הקדש צווחת ואל עמי ידו גורל, תרעומת רוח הקדש על אשר עלה על לבם לידות גורל אל עם בני ישראל כי אם הם חטאים לפניו בניו הם והוא ייסרם כאשר ייסר איש את בנו, לא שהם יעשו הדבר כאלו הם העושים דומה למ"ש (דברים ל"ב כ') פן יאמרו ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת, וראה אימות זה כי לא אמר ועל עמי ידו גורל כמו ועל נכבדיה ידו גורל רק ואל עמי ידו גורל כאלו אין הגורל עולה עליהם, א"ע, הפיל פור הוא הגורל עליו נפל הגורל, הוקשה להם שאם הוא הגורל הוא פי' פור כמו שביארו המפרשים היה לו לומר הפיל פור הוא גורל שאז היה נראה כי הוא מפרש מהו פור כמו בחדש הראשון הוא חדש ניסן ולא אמר הניסן ואחרי שאמר הוא הגורל יראה שהוא מוסב למפיל הגורל ואמר שעליו נפל הגורל, ועוד שהיה לו לומר בהפך הפיל גורל הוא הפור. כי כן דרך המקרא לומר את של קדש תחלה ואחרי כן של חול, כמו בחדש הראשון הוא חדש ניסן. כי הראשון הוא קדש וניסן הוא משמות החדשים אשר העלו עמהם, וכן בחדש העשירי הוא חדש טבת. וכן בזכריה (זכריה א' ו'). ביום עשרים וארבעה לעשתי עשר חדש הוא חדש שבט, וכן (שם ז' א') בארבעה לחדש התשיעי בכסליו. הנה בכלם הקדים של קדש תחלה. ופה עשה בהפך, ועוד הוקשה להם כי לא פורש במקרא משפט הגורל מה היה ועל מי היה כי לא אמר רק שהפיל המפיל הגורל לפניו מיום ליום ומחדש לחדש ולא נודע מה היה מהגורל. ולכן ביארו הוא הגורל על המן כי אחרי שהוא נכנס עמהם בגורל כמדובר לא נפל בכל החדשים הגורל כי אם עליו שהוא יפול לפני עם בני ישראל וזהו הוא הגורל, והוא ביאור נפלא בכתוב, ועוד יבא ביאור אחר בלפני המן להלן בפסוק אם על המלך טוב, במאמר ארוך יבא שם בס"ד ובשערי בינה, הפי"ל פו"ר הו"א הגור"ל, גי' המ"ן והוא פרפרת נאה לענין, ועוד שם הפי"ל פו"ר הו"א הגור"ל, גי' זה"ו שמש"י הסופ"ר הוא הפיל הגורלות. ועוד שם הפל פור חסר, כי עשרת בני בני המן ושמשי הפילו גורל כל אחד חדש לראות באיזה חדש יהרגו וכשבא ניסן הפיל המן הגורל וראה שיעל' הוא ובניו ומרוב שנאה לא דקדקו יפה ולא ידעו כי יעלו בתליה, ומששלח מרדכי עד שנתלו היו י' חדשים לכך חסר י' הפיל' שאם היה מפיל הפור ו' ימים קודם לא היה תקנה ש"כ ושיצא ביתא דנא עד יום תליתא לירח אדר דהיא שנת שית לדריוש מלכא לכך כתיב וששון ויקר חסר וא"ו שלא הי' להם ששון מלא ו' שנים יד א' לאחשורו' וה' לכורש עכ"ל' א"ע למה כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים שאלת למה, היא מבעל המאמר כי אחרי שעונותיה' סדורים עין הצלם והסעודה כמו שנאמרי א"כ למה קצף על המן וחבל מעשה ידיו, והיתה התשובה כי מדרכיו יתברך לייסר אוהביו על ידו ולא על ידי אחרים, וכן על דעתי (תהלים י"ז י"ג) פלטה נפשי מרשע חרבך שלא יהיה הרשע חרבך. וכן על דעתי (ישעיה י' ה') הוי אשור שבט אפי אשר לא זכו שאיסרם אני אלא שיהיה אסיר שבט אפי והוי ואבוי על זה. וזה שאמר כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים ואפשר שתפורש תיבת על במקום ב' השימוש כמו (בראשית כ"ז מ') ועל חרבך תחיה שהוא כמו ובחרבך תחיה. ונתת אותם על סל אחד כמו בסל אחד, כל ימי חיינו על בית ה' כמו בבית ה', ותיבת ינוח תפורש כמו הנחה שלא יהיה נחת רוח לשבט הרשע בגורל הצדיקים כלומר שלא ישמחו בהפיל על הצדיקים גורל, א"ע הפיל פור ביום א' בשבת לקטרג עליהם על שבטלו את התורה כמו שקדם בפתיחה י' בעצלתים ימך המקרה, וכמו שבא בתחלת מדרש אחשורוש רבתי (בפתיחה) ואין קונה, למה אין קונה, רב אמר שלא הקניתם דברי הברית שאין בכם מי קונה דברי חמשה ספרי תורה מנין של קונה ע"כ, ונ"ל דה"פ מנין התחלת ה' חומשי תורה, כ"א. ב' של בראשית, ו' של ואלה שמות, ו' של ויקרא ו' של וידבר, א' של אלה הדברים, עולים כ"א, וקונה במספר קטן כמו כן כ"א. (קי"ף ה', וא"ו ו', נו"ן ה'. ה"א ה' כ"א, אך קנה היא חסר וי"ו,) עמד שרו לפני הב"ה. ואמר אם לא בריתי יומם ולילה וכו', וביען במקרא זה. יש ב' פירושים לרז"ל או על המילה או על התורה. לכן הביא שניהם, ועל המילה אמר (בראשית י"ז ט') ואתה את בריתי תשמור, וביען שמירת הברית הנה הוא שישמור אות ברית קדש שלא יטמאנו בביאה אסורה ומה גם בנכרית, והם נכשלו בזה שהעמיד המן זונות, וי"ח אלף ות"ק אכלו ושתו ונתקלקלו לכן הביא וכתיב (שם י"ז י"ג) והיתה בריתי בבשרכם שלא נזכר שם שמירה, וזה הוא על הפושעים, ודבר ואתה את בריתי תשמור נאמר על הצדיקים כי רובו של אותו הדור צדיקים היו כמו שקדם כי על כן אמר יאתה את בריתי תשמור, כי ההנזר וההשמר מלטמאות כגון שבא דבר עבירה לידו ופירש כיוסף ופלטי ובועז נמצא ביחידי סגולה, אמנם דבר המילה כוללת לכלם, ולכן אמר והיתה בריתי בבשרכם לשון רבים כ"ש בדור הזה שרובם היו צדיקים כמו שנאמר, ויש ברית בפיהם זו תורה וכו' ואמרת אם ימדו וגו' (ירמיה ל"א ל"ו) גם זרע ישראל ישבתו מהיות וגו' ורשע זה מבקש לאבדם. עקור שמים וארץ תחלה וכו'. באופן שאין ראוי שיפול עליהם הגורל אחרי שיש ברית בפיהם ואם קצת מהם נתעצלו בתורה יש ויש הרבה מחזיקים בה, (נ"ל משה הם קבלוה ולא אחרים ויעסקו בה) הפיל פור ביום שני, לקטרג עליהם על דבר הסעודה וכמו שהקדמנו בהקדמת המגלה במאמר שאלו תלמידיו לרשב"י דאמר הדבר, (נ"ל משה כי הקדימו זה עם היות כי עון הע"א קדם כדברי הרב מפני כי בסבתו נעור אותו העון.) עמד שרו וכו' ביום שני הבדלת בין מים העליונים וכו' וכן ישראל מובדלים מהאומות ותלונת הרשע רבה על הדבר וכמו שקדם, וכמו שעוד יבא, הה"ד (ויקרא כ' כ"ו) ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. וזה נאמר על המאכלות ובספרי כל מקום שנאמר לי הרי זה קיים לעולם ולעולמי עולמים ולכן אמר הה"ד כי ביאור הכתוב שיהיו קיימים לעד, ורשע זה וכו', (נ"ל משה, ואם אותם שנהנו חטאו שארית ישראל לא חטאו ומה גם כי לא היה רק הפעם ההיא והצווי מאיסור מאכלות קיים לעולם ולעולמי עד וגם ישראל ראוי שיהיו קיימים וכו') יום ג' הפיל פור. (יום ג' נ"ל משה כי אעפ"י שאכלו מסעודתם ומאכלם אי אפשר שתרמו תרומות ומעשרו' וברכו על כל מאכל ומאכל ועל כן בא) לקטרג עליהם על היותם כפויי טובה בלתי מכירים בחסדיו ית' עמהם, ע"ד אומרם ז"ל לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים וכמו שקדם בהקדמת המגלה בביאור מאמר שאלו תלמידיו. ולכן הליץ בעדם, שישראל מפרישין תרומות ומעשרות כמודים כי מידם היה זה להם. (הגהה נ"ל מידו ית' וכענין הבכורים ( דברים כ"ו י') ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי וגו' שחוזר לפרי האדמה, וישראל הם המפרישים אלא אותה שעה לא הפרישו,) ובו נבראו אילנות וישראל מקלסין לפניך בהן. הה"ד ולקחתם לכם כי בזולת זה היתה תיבת לכם מיותרת, וביען דבר אילנות דומה לזרעים לכן סמכם זה לזה, ואח"כ הביא ענין הקוות המים שאיננו כולל רק לשעתו נעשה, וענין תרומות ומעשרות כולל מידי שנה בשנה, ובו נקוו המים והתנה עמהם שיקרע לישראל, (וכן נקוו המים לים ולישראל נגזרו י"ב גזרים וכו' והם היו סבה לשתפרסם הנס ההיא על ידם) ואמרינן במדרש אכביר. והמים להם חומה, בשעה שירדו ישראל ירד גבריאל עמהם והקיפם ומשמרם כחומה והיה מכריז בין מים למים הזהרו בישראל שעתידים לקבל התורה מימינו של הב"ה, שבשמאלם היה אומר הזהרו באלו שהם עתידים להניח תפילין בשמאל' ולמים שלפניהם היה אומר הזהרו באלו שעתידים שיהיו חתומים לפניהם בברית. ושלאחריהם היה אומר הזהרו באלו שעתידין להראות קשר של תפילין וכנף צציותיהן מאחריהם ע"כ, באופן שבכל הדברים הם מכירים ומודי' בטובה. הפיל פור ביום ד' וקיטרג חילול השם רב ועצום בתת כבודו לאחרים נבוכד נצר. ותהלתו לפסילים המן. והליץ שרו כי בו נבראו המאורות להשתמש לאורן של ישר'. והדבר מה שכתוב בספר הכוזר על אשר תמה המלך ההוא על דבר ישראל אשר בך אתפאר, והשיבו כי הנה השמש מחשיך עיני רואי' בחושבם שהוא אלוה ועובדים אותו ואברהם האיר עיני כלם והראה כי יש לעולם פטרון ובורא באופן כי ע"י ישראל אור המאורות נכר שהוא אור. ועל דעתי זהו אומרו (תהלים ע"ב י"ז) לפני שמש ינון שמו, כי דבר המשיח, יגדיל שמו ית' קודם השמש כי יכירו על ידי המשיח גדולתו ית' בעצם וראשונה ובסבת זה יכירו ענין השמש, באופן שהמאורות בבחינת האמת הנם הולכים לאורן של ישראל אחרי שבסבת ישראל הם קיימים. הפיל פור ביום חמשי וקיטרג מה שנתרחקו ממנו יתברך בסבת מעשיהם רב ועצום, ולכן הליץ המליץ שנבראו בו בהמות ועופות ומהם קרבנות ובהם אתה מכפר ומתרצה לבריות, והכוונה כי הקרבן מקריב הרחוקים ממנו ית' כענין שלום שלום לרחוק ולקרוב למי שהיה רחוק בשביל מעשיו ונתקרב בתשובה כמובא בספר הזוהר פרשת ויקרא, ומהקרבנות מינים שונים, מהם כפרה כחטאות ואשמות, מהם לרצון כתודות ושלמים ופרי החג והדומים, ולכן אמר אתה מכפר ומתרצה לבריות, כי לא כל מכופר מרוצה ודוד אחרי טהרתו מטומאתו שאל (שם כ"א י"ד) ורוח נדיבה תסמכני' שאל על הרצון כי הוא מחל לאבשלום ולא לרצון וכמ"ש (שמואל ב' י"ד כ"ד) יסוב אל ביתו ופני לא יראה, ולכן שאל הוא אל תשליכני מלפניך, ועוד ורוח נדיבה תסמכני, ולכן אמר המליץ כי יש קרבנות לכפר ויש לרצות, (משה נ"ל הקטרוג כי יהיה מה שיהיה אפ"ה חטאו ויענשו, והליץ שמתכפרים בקרבנות וכו', ומתרצים וכו' כמ"ש מר אבא, ומה גם ע' פרי החג כנגד וכו' נמצא הם מקיימים העולם. וא"ת א"ה יקריבו, הנה אינם יודעים סוד הקרבן וז"ש ואם הם בטלים מי מקריב קרבן כי העיקר הכוונ' לא הריגת הב"ח ואפשר גם כן על זכות הקרבן עצמו, וכמ"ש אח"כ במזלות, שור נמצא זכות יוסף שנקרא שור וכו', וזכות קרבן שנא' שור או כשב וגו', ואפשר לדקדק כי למה לא אמר מכפר ומתרצה לישראל. עם היות כי אין בריות רק ישראל ומדלא קאמר בפי' ישראל כיון לכל הבריות בשבעים פרי החג, הפיל פור ביום ששי, וקיטרג כי כל העולם לוקה בשבילם גדול עד מאד וכהא דאמרינן בגמרא (יבמות פ"ה)[סג] א"ר אליעזר בן אבינא אין פורענות בא לעולם אלא בשביל ישראל שנאמר (צפניה ו' ג') הכרתי גוים נשמו פנותם. וכתיב אמרתי אך תראי אותי תקחי מוסר. הנה כי לייסרם ולהפחידם פורענות בא לעולם ובטובה הבטיח טוב עם זה ביחוד להם. ונתתי גשמיכם ונתתי מטר ארצכם. וברעה כלל כל האומות ועצר את השמי' וגו' והליץ המליץ כי העול' נברא בשבילם אחרי שהכתוב פרט אותם בשם זה אדם אתם והנם כצאן לעונשי' כדבריה' ז"ל בויקרא רבה (פרשת ט') אבל עקר ייחס' הוא אדם ולכן אין רע אם ילקו האומות עע"א בשבילם כהריג' חיות ועופות לשעשוע בן המלך או לצרכו או לייסרו. צ"ע לדעת ההר"י אלעזר מגרמיז"א ז"ל עד סוף פסוק ובכל מדינה וכו', ביו' שבת הפיל פור הקטרוג היא חילול שבת שנתחלל בזמן הסעודה מה שהוא מבואר כי בהיותם אוכלים ושותים יין אין שמירת שבת כהוגן וחילולו גדול אחרי שאינם אוכלים לענג את יום השבת רק לצבות בטן, והליץ שרו כי ראוי לזכור קבלתו אשר נתייחדו בדבר זה עם זו מכל עמי הארץ ואחרי שהם קבלו שמירתו ובו נגמרו כל מעשיו וזה ביאור ויכל אלהים ביום השביעי ובי"ת ביום ב' הכלי כמו באבן או באגרוף כי ביום השב' נגמרו ונשתכללו כל המעשי' כי השבת מקדש כל הימים כנודע עד שכלם נקראו בשמו, יום א' בשבת שני בשבת וכן כלם וזה הדבר מסרת אותו להם לבדם שכן אמרת ביני ובין בני ישראל וכותי ששבת חייב מיתה והכי איתא בשמות רבה (פרש' כ"ה שמות י"ו כ"ט) ראו כי ה' נתן לכם את השבת. לא היה צריך לומר אלא דעו מהו ראו, אלא כך אמר להם הב"ה אם יבאו אומות העול' ויאמרו לכם למה אתם עושים את יום השבת ביום הז' אמרו להם ראו שאין המן יורד בשבת. ומהו נתן לכם לכם נתנה ולא לאומות העול' מכאן אמרו אם יבאו בני נח וישמרו את השבת לא דיים שאינם מקבלים שכר אלא שחייבים מיתה שנאמר (בראשית ח' כ"ב) ויום ולילה לא ישבותו ואזהרה לבני נח זו מיתתן, וכן הוא אומר ביני ובין בני ישר' משל למלך יושב ומטרונה יושבת כנגדו העובר ביניה' חייב מיתה ע"כ, וכן בדברי' רבה (פרשת א') א"ר יוסי בר חנינא כותי ששמר את השבת עד שלא קבל עליו את המילה חייב מיתה למה שלא נצטווה עליה, ומה ראית לומר כותי ששמר את השבת חייב מיתה. א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן בנוהג שבעול' מלך ומטרונה יושבי' ומשיחים זה עם זה מי שבא ומכניס עצמו ביניה' אינו חייב מיתה כך השבת הזה בין ישראל ובין הקב"ה שנאמר (שמות ל"א י"ז) ביני ובין בני ישראל לפיכך כל כותי שבא ומכניס עצמו ביניה' עד שלא קיבל עליו למול חייב מיתה ע"כ, ועומקן של דברים מתבארי' בספר אילת אהבים ביאור שיר השירים בפסוק משכני אחריך נרוצה בדרך השני' ועם היות כי דברי' הללו רצוני כותי ששבת חייב מיתה נאמרו בגמ' (סנהדרין פ"ז) באופן אחר איתא התם. אמר ריש לקיש כותי ששבת חייב מיתה שנאמר יום ולילה לא ישבותו, ואמר מר אזהרה שלהם זו היא מיתתן, אמר רבינא לא נצרכה אלא אפי' בשני בשבת ע"כ, ומדברי' הללו משמע שאין ענין השביתה ע"ש שבת בראשית כדאמר רבינא ופרש"י לא נצרכה וכו', לא תימא שביתה לשון חובה דקאמר ר"ל דלא ליפוק לשבות כגון בשבת שהוא יום שביתה לישראל. ובאחד בשבת ששובתים הנכרים אלא מנוחה בעלמא קא אסר שלא יבטלו ממלאכ' ואפי' יום שאינו של שביתה' שני בשבת יומא קמא דלאו בר שביתה נקנו והוא הדין דהוה מצי למינקט ג' וד' עכ"ד, אף גם זאת אומר אני כי מדברי רבינא משמע מה שאמרנו מדקאמר לא נצרכה וכו', ורש"י ז"ל כתב פשיטא לא גרסינן דהא טובא קמל"ן דאבני אדם קאי. כי לישנא דלא נצרכה לא קאי אלא על שאלת פשיטא, ולפי דברינו יפורש הוקשה לו פשיטא משום דהא שמעינן ליה מר' יוחנן רביה דריש לקיש דרשת לא ישבותו על שבת בראשית כההיא דאלה הדברי' רבה דלעיל (פרשת א') וריש לקיש מדנפשיה (מאי קמל"ן מאחר ששניה' מודים שהשביתה היא ממעשה ושלא ישביתו לא קאי אעתים הנז' לעיל. ושאלת פשיטא לא אקרא קא מתמה שיפול בו שאלת פשיטא דהא טובא קמל"ן דאבני אדם קאי אלא אדריש לקיש קא מתמה, פשיטא מאי קמל"ן ריש לקיש דהא שמעינן ליה מרי יוחנן רביה ואתא רבינא וקאמר לענין שביתה לשון חובה בשבת בראשית הא שמעינן ליה ולא הוה ליה לריש לקיש למימר סתמא אחר שהן דברי ר' יוחנן רביה. אלא לא נצרכה אלא אפי' בשני בשבת שלא דבר בו ר' יוחנן ולעולם כדקאמרן. כיון שראה אותו רשע שאין הגורל נופל בו בימים חזר לחדשים. כבר נתחיור ענין זה למעלה בהצעה השנית אין צורך לכפול הדברי' התחיל ניסן ועמד כנגד' קיטרוג חוסר האמונה עד שפחדו מנבוכד נצר בזמנו ועתה פחדת המן ולא פחדו אל ה', עלה בו זכות הפסח אשר אז הורו אמינתם הגדולה עד שקשרו ד' ימים קודם תועבת מצרים בכרעי מטותם תמוכי' בטוחי' בקונם יעשה להם נס. וכן מלו עצמם עם רב כמוהו אשר היה בזה סכנה רבה למול ולצאת לדרך, ומשה אדוננו עד אמונים בדבר כדאיתא בגמרא (נדרי' פ"ג) א"ר יוסי ח"ו שמשה נתרשל מהמילה, אלא כך אמר משה אמול ואצא לדרך סכנה היא דכתיב (בראשית ל"ד כ"ה) ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים, ופרש"י אמול ואצא לדרך סכנה היא אם אצא לדרך תוך ג' ימים דכל ג' ימים כאיב ליה דכתיב ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים, ולאו למימרא דביום השלישי שיכאיב ליה טפי מיומא קמא, אלא לכך המתינו שמעון ולוי עד יום השלישי כדי שיהו חלושי' ביותר שנכאבו ג' ימים והכי מוכח בגמרא (שבת פ' י"ד) ע"כ, הנה שמשה חשש לצאת לדרך אחר המילה והם לא חששו רק שמלו ויצאו ובזה הורו אמונתם כי רבה היא. (משה אפשר הקטרוג כנגד צלמו של נבוכד נצר, והליץ זכות פסח המורה השפלת הע"א והתחיל כסדר סברת הרב כי כך אירע קודם,) באויר עמד כנגדם בוט? המצות שלא מסרו עצמם עליהם והנה אורה ושמחה וששון ויקר תורה ויום טוב ומילה ותפילין וכמו שיבא בסמוך ובמקימו בס"ד ועמדו עליה' וביטלו' עלה בו זכות פסח שני וזכות המן שנתן להם לישראל בט"ו בו. והנה פסח שני המורה על חבתם במצות עד שמי שחדל לעשות הפסח להיותו טמא לנפש כשני האנשים אשר היו טמאים לנפש אדם תרע עינם לבלתי הקריב קרבן ה' במועדו ושאלו על הדבר והוקבעו להם ולהולכי' בדרך רחוקה תיקון לבל יהיה דברם מעיות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות, ודבר המן גם הוא יורה על קיום המצות כי ע"י נתנו מצוות רבות בדבר השבת ומה שביארו רז"ל מהדיני' הנדוני' ע"י אם זה אומ' גנבת שורי וזה אומר לא כי מכרת לי אמר מרע"ה דינו לבקר משפט בבית מי שנמצא העומר עוד הוא שלו. וכן ספק בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון המן יוכיח, ודבר המן הוא חבה יתירה לישראל עד ששינה מעשה בראשית בעבורם דרכו של לחם לצאת מן הארץ והטל לרדת מן השמי' וכאן הנני ממטיר לחם מן השמים ותעל שכבת הטל כדאיתא בשמות רבה (פרשת ל"ח) ובמכילת' (פ' בשלח) (משה אפשר הקטרוג כנגד שנהנו מסעודתו וכו', ונטמאו באותם המאכלות כו' והליץ פסח שני על אותם שהיו טמאים וכו' והמן היה לחם אבירים שנבלע וכו', טהור מן השמי' וכי' והיה בזכותם וכו' כמו שכתב מר אבא ונתפרסם הנס ההוא על ידם ואז"ל שהיה המן כל כך גבוה עד שהיו באים וכו'.) בסיון זכות התורה. הקיטרוג וההצלה מבוארים, וכשם שהוא רוצה לקטרגם על ביטולה ראוי שיהיו נצונים על קבלתה מה שלא קבלו כל אומה ולשון אף כי נדרשו עליה כענין ה' מסיני בא וגומ' כדבריהם ז"ל בגמרא (ע"א פ"ק) בתמוז קיטרוגו שילוח מרגלי' גדול מאד, והליץ המליץ כי בחבת הארץ שלחו לראות, ועל פי ה' ועל פי משה והם אמרו ישיבו אותנו דבר את הערים וגו' וביררו להם אנשים כשרים באותה שעה ואם הם נטלו לעצמם עצה רעה אין לישראל אשם על זה. ועוד למה לא עלה הגורל בתמוז ואב שאמרו לפני הב"ה רבש"ע דיינו פורעניות שאירעו בנו לבניך בתמוז ה'. באב ה' ואפשר שכוונתם על הא דאמרינן בב"ר (פרשת מ"א) איתיבין ליה והא כתיב (ירמיה ל"ח כ"ח) והיה כאשר נלכדה ירושלים, אמר לון, עוד היא שמחה שבו ביום נטלו ישראל אופכי על עונותיהם, דאמר ר' שמואל בר נחמני אופכי גדולה נטלו ישראל על עונותיהם ביום שחרב בית המקדש שנאמר (איכה ד' כ"ב) תם עונך בת ציון ע"כ. ובערוך פי' אופכי בלשון יון מנוחה. ובתחלת מדרש אחשורוש רבתי. התיבין ליה והיה כאשר נלכדה ירושלים אמר לון אך היא אינה צרה אלא שמחה שבו ביום נולד מנחם ונטלו ישראל איפכי על עונותיהם דאמר ר' שמואל אופכי גדולה נטלו ישראל על עונותיהן בשעה שחרב בית המקדש הה"ד תם עונך בת ציון וכו'). וביאור שנאמר תם עונך בת ציון איננו ראיה על שנטלו אופכי על עונותיהם אבל ביאורו אצלי שנאמר להם תם עונך וזו היא המנוחה שנתבשרו תם עונך כי עד העת ההיא מרעה אל רעה יצאו ומאז ואילך אין עוד גלות כי כבר נתמרקו עונם ואין עוד גלות, ומעתה הלצת תמוז ואב גדולה כי אחרי שאחרית' לשמחה נר' ששם הוא סוף הצרות ולכן דיים פורענותם, עלה אלול, קיטרוגו שלא דרשו בנין הבית אשר היה חרב, והנביא חגי קורא בקול גדול לאמר (חגי א' ד') העת לכם אתם לשבת בבתיכם ספונים והבית הזה חרב. והחסיד הה"ר יוסף יעבץ הדורש זלה"ה כתב בדרשותיו שזה היה עון דוד ואנשי דורו על שלא דרשו על הדבר כי נודע היה להם הר המורי' כי מיום עקדת יצחק נתקדש כדברי המתרגם בפסוק (בראשית כ"ב י"ד) ה' יראה אשר יאמר היום ולמה לא נזדרזו לבנותו או לפחו' לנהוג בו כבוד, ומה אאריך והנה באגדת שמואל כתיב (שמואל ב' כ"ד י"ח) ויבא גד אל דוד ביום ההוא ויאמר לו עלה הקם וגומ' למה דוד דומה באותה שעה לאחד שהיה מכה את בנו ואינו יודע למה מכהו באחרונה אמר ליה על מקמתא פלוני מחיתך, כך כל אותם אוכלוסים שנפלו על ידי שלא תבעו את בנין בית המקדש. והלא דברים ק"ו ומה אלו שלא ראו בית המקדש כך. אנו על אחת כמה וכמה. לכך התקינו נביאים הראשונים שיהיו ישראל מתפללים בכל יום ג' פעמים אנא השב שכינתך לציון ע"כ. וכן אמרו שכל דור שאינו נבנה בימיהם נתבעים עליו, הגם כי אמרי החסיד ז"ל הן הן אמרי ז"ל הבאתי אותם מפני סוף דבריו פי מי שאינו יכול לעשות כל המצוה לא יניח מפני זה לעשות מקצתה. ונחזור לענין היות בלתי דרישת בנין הבית אשמה גדולה, והליץ המליץ כי עתידים הם לתקן הדבר כענין ותשלם החומה והוא מבואר, אמנ' דברי מעשר בהמה לא ידעתי פירושו, עלה תשרי ואז זמן היותו מקטרג השטן וכמו שאירע פה שקטרג ואמר עד מתי תתדבק באומה זו וכו' עד שבסבתו הובאו אגרות וכתבו וחתמו כליה. וההלצה היא דהוי קול ושוברו עמו כי בקול השופר יושפ' הדבר וביום הכפורי' נתכפר וברגלי' חג הסכות ושמיני עצרת תיקון העול' על ידי קרבנות' כנודע, במרחשון קטרוג היות אסתר נכבשת לערל ולא כן ולא כאן דבר אסתר קרקע עולם היתה והנה היא בעצמה אמרה שהיא נאבדת כענין וכאשר אבדתי אבדתי, וכמו שיבא בס"ד, והליץ המליץ כי הנה שרה אמנו שגדרה עצמה וכדאמרינן במדרש חזית בפסוק (שיר ד' י"ג) גן נעול אחותי כלה א"ר אבא בר כהנא שרה ירדה למצרים וגדרה עצמה מן הערוה, וכל הנשים נגדרו בזכותה, ובספר הזוהר מצינו שלא קרב אליה אברהם כל זמן שהיה ערל וכן מצינו בספר רעיא מהימנא שאחשורוש לא קרב אל אסתר ושידה אחת היתה נכנסת במקומה באופן דתרוייהו איתנהו נקיות מחטא. והזכיר המליץ כי מתה ביען היתה מיתתה על ידי מעשה העקדה כנודע. באופן שמתה בדרך מצוה ולכן הזכירה, גם כי איננו מביא ראיות רק כשהראשונה אינה כ"כ מספקת ודוק, כסליו קטרג המקטרג על שלא מסרו עצמם כמה וכמה מבני ישראל שלא ללכת למשתה או שלא להשתחוות להמן כמו שעשה מרדכי, והליץ המליץ כי הנה חנוכה אשר רבים מהיהודים נמסרו על התורה ועל העבודה ומהם נתלו ומהם נשרפו כנודע, וגם כי עדיין לא היה זה הלא תוכן לבות הוא יודע כי עתיד להיות וראוי להקדים להם זכות כי כן דרכו ית' והנה הקדים זכות לשמעי בשביל מרדכי וכאלה רבות עמו, עלה טבת וקטרג המקטרג המובא למעלה שבעצת המן הושיבו נשי' זונות ושם נתקלו ישראל עמו, וזה עון פלילי כנודע, והליץ המליץ כי הנה עזרא עתיד לתקן זה בזה החדש וראוי להקדי' זכות זה כמו האחר הנז' עלה שבט וקטרג ומקטרג אשר למה לא התאזרו חיל שלומי אמוני ישראל חגי זכריה ומלאכי והחרש והמסגר אלף ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם להפריש את ישראל מאותה עבירה כי לא נמצא רק מרדכי לבדו וזה מגונה מאד. והליץ המליץ כי הנה אנשי כנסת הגדולה עתידין לתקן פרצות ישראל ולהשיב עטרה ליושנה ויתר הדברים, גם בכ"ג בו נתקבצו כל ישראל על פילגש בגבעה ומצוה גררה מצוה כי הגם בתחלה לא השגיחו בענין פסל מיכה וכיון שהתחילו בדבר פלגש גמרו בדבר הפסל ונעשה זה וזה וראוי לעמוד זה כנגד זה, זה נראה מספיק להבנת המאמר הגדול הזה גם כי קצרתי במקצת מקומות שלא להטריח, האמנה דבר המזלות יען איני מאנשי החכמה ההיא איני מטפל בדבריו. ומה שנפל הגורל בחדש אדר כתוב במדרש לקח טוב ז"ל באדר שמח אמר השתא יפלו בידי שמת בו משה רבם, והוא אינו יודע שבשבעה באדר מת משה ובשבעה בו נולד. ואני אומר עלה על דעתו כי בחטאם ובסבתם מת כאשר עלה על לב בלק ובלעם וכמו שכתבתי במקו' אחר וכמו שכתוב (תהלים ק"ו ל"ב) וירע למשה בעבורם באופן שאז יוכל להם, ומה שהיה ביום י"ג כתב הה"ר מאיר ן' עראמה ז"ל (מדרש ח"מ) בפסוק ונשלוח ספרים, וז"ל ולא מצא שום יום כי אם חדש פטירת הסרסור ויום גודל הכאב אשר הוא סוף שביעי שלו עכ"ל, והוקשה לי טוב לו יום הפטירה בעצמה, ונ"ל שפחד אולי ימצא להם זכות שהיו עסוקים בהספדו. ושוב מצאתי כדברי בספר לבנת הספיר (בפרשת כ"ח) בפסוק ויהי לשבעת הימים, וז"ל אתערו אלו שבעת ימי אבלו של מתושלח שהמתין להם שלא להביא הפורעניות בימי אבל הצדיק ומכאן למד המן הרשע לגזור על ישראל בי"ג באדר המתין עד י"ג כסבור שמא יגן עליהם ימי אבלו של משה כי חכם היה לרשעה וביום י"ג נשלמו כי בז' מת ומקצת יום ככלו ובי"ה שהקדי' שקליהם לשקליו עכ"ל, אך קשה כי ימי בכי אבל משה שלשים היו ושלשים שלו כשבעה לאחרים, ובשערי בינה כתיב ז"ל חדש אדר שבו מת מרע"ה וגם חשך מצרים היה בי"ג באדר ובו מתו פושעי ישראל ועתה כמו כן יפלו עכ"ל, וזה טעם נפלא לי"ג.

תוכן העניינים

מנות הלוי על אסתר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה