מנות הלוי על אסתר· רבי שלמה הלוי אלקבץ
פרק ב · פסוק טו
ובהגיע תר אסתר בת אביחיל דד מרדכי אשר לקח לו לבת לבוא אל המלך לא בקשה דבר כי אם את אשר יאמר הגי סריס המלך שמר הנשים ותהי אסתר נשאת חן בעיני כל ראיה:
ובהגיע תר אסתר וגו'. היא הגזירה השלישית נהורות עוצם ההשגחה בה כמו שיבא וכבר נכתב ונשנה ונשלש למעלה כי סרבנות זה הנה הוא כדי שלא יראה מזמנת עצמה למשכב רק שהיא אנוסה בכל פרטי פרטיה, בביאור הכתוב הה"ר יצחק הכהן ז"ל כתב דברים צדיקים זה לשונו בהגיע תר שלה הועיל זכות אביה אביחיל וזכות האב המגדל אותה הוא מרדכי והיא עצמה שעזר' לנפשה במוסרה שלמדה ממרדכי שלא בקש' דבר כמנהג האחרות זולת מה שיאמר הגי כי הוא יודע ורואה תכונות הנשים וישבחנה מזולתה במדות והיא שהיא היתה נשואת חן בעיני כל רואיה והכל יודוה וישבחוה מזולתה במדות, כל זה הועיל לה שלא קרה לה כמקרה האחרות לשוב בבקר ליד שעשגז. מצורף לזה שהגיע זמנה בעת שיהנה האדם מהחברה מצד הקור. והטבע הוא אז חזק אל התשמיש והוא חדש טבת בתחלת התקיפה שבו התחילה גם כן שנת תמרוקיהן ועברו כל הארבעה תקופות אבל לא עברו כסדר הטבעי שהוא מניסן לניסן או מתשרי לתשרי וזהו שאמר למעלה ויבהל את תמרוקי' כי לא רצה להוחיל שהתחיל מניסן כל כך היה חשוק ממנה מצד חשיבותה עד כאן לשונו, ובזה נתבאר היטב אומרו בת אביחיל שלא נזכר עד הנה כי בא להורות על זכותו עמדה לבתו גם אומרו אשר לקח לו לבת אשר כבר נזכר בשכבר במקומו הראוי לו ופה אין לו טעם אלא שהדבר להורות על טוב המוסר שלמדה ממנו. והוא נאה ומתקבל, וכיוצא בו אל הה"ר יהודה ן' שוש"ן ז"ל והוסיף עוד וזה לשונו ואפשר לומר כי שלח הגי לשאול את פיה מה תבקש, ותשובת' כי לא בקשה דבר כי אם אשר יאמר הגי ויש בזה מטוב המוסר על רעותיה המובאות אשר נאמר בהן את כל אשר תאמר ינתן לה, ומשמירת התורה כי אשר יאמר הגי היא מוכרח' בו ואמר ותהי אסתר נושא' חן כאילו החן הוא הנשוא והיא הנושא שלו שהיא נושאתו בעיני כל רואיה כי חן וכבוד יתן ה' להולכי' בתמים שלא כדעת מי שפלפל ובלבל דרכה של אסתר כי אמר כי לא בקשה מהצריך אליה כי אם אשר יאמר הגי והיא מבקשת ומוציאה משלה כל הצורך כדי שתהא ראויה לבא אל המלך כדי שלא להטריח את הגי שאם לא היה מספיק לקשוטיה ולצרכיה הניתן לה ולא היתה שואלת ומבקשת היתה פושעת בעצמה אלא שהיתה מבקשת וממלאה כל הצורך משלה ומפני זה וכיוצא בו היתה נושאת חן בעיני כל רואיה, וכל זה אצלי נטיה מיושר הדעת ומן האמת בעצמו ויהי לו אשר לו עד כאן לשונו. ומה שכתב החכם ז"ל ואפשר לומר כי שלח הגי לשאול את פיה מה תבקש וכו' גדולה מזו אז"ל במדרש בילקוט (סימן תתרנ"ד) לא היתה אסתר מבקשת לעשות דבר והיה הגי ירא ומתיירא שמא יהרגוהו והיה אומר לה אין את מתקשטת כשאר הנשים וכמו שהקדמנו למעלה בפסוק ויבהל את תמרוקיה ומדברים אלה למדנו כי אין דבר לא בקשה דבר מוסב אל כל אשר תאמר ינתן לה לבא עמה לבד רק לבא עמה מבית הנשים עד בית המלך אלא על כל הקשוטין ותמרוקין ודברים אחרים, ועם כל זה שלא נתקשטה כל כך כנשים אחרות ולא הלכה בגדולות ונפלאות ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה כי יופיה וטוב מראיתה היה טוב ונעים ולא היתה צריכה לקשוטין ודברי' אחרים, וטעם אמרו בפסוק זה שם אביה ושהוא דוד מרדכי ושלקחה לבת הכוונה היא להגיד כל הבחינות והצדדי' אשר שמה אסתר הצדקת מגמת פניה לנוס ולהשמט מגוי ערל וטמא הזה כי הביטה אל צור אשר ממנה חוצבה והוא אביחיל שהיה זרע קדש מחצבתה יהודי כשר וגם אל קרובה וגואלה מרדכי הצדיק אשר היה ראש הגולה יושב בשבת תחכמוני ביהדות וכשרות ועמד בפרץ ומסר נפשו על קדושת שמו הגדול כנזכר למעלה, ומה גם שלקחה מרדכי לו לבת וכמאמרם ז"ל אל תיקרי לבת אלא לבית. אשר כל אלה שתה הצדקת הזאת לנגד עיניה ולפיכך לא בקשה דבר מתענוגי הנשים ותמרוקיהן. כי היתה דעתה הפך כל הנשים לא לשאת חן וחסד בעיני המלך כדי ליכנס לפניו רק להבזות לפניו כדי לצאת מבית המלך ולחזור בבית מרדכי. האמנם כוונת מסבב הסיבות ויודע העתידו' לא כן אדרבה זאת הית' סיבה שנשאה חן בעיני כל רואיה ועלתה לגדולה כדי שהבא פדות ותשועת עמו ישראל על ידה וכמו שהיה.
ובמדרש רבנין אמרין ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה בעיני העליונים ובעיני התחתוני' כד"א ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם. הכוונה מבוארת כי מצד התנהגה בכשרות וצניעות היא היתה סבת הנשיא' חן אעפ"י שהיא לא הקפידה לקשוטין ותמרוקין והיתה דואגת ונעצבת לא צהלה ושמחה אשר כפי הטבע היה ראוי להיות זו סבה נאותה לשאת את טוב יופיה ולהדאיב את מראיתה וכי תראה כעורה בעיני כל רואיה. עכ"ז בבחין ה' את חדרי לבבה כי כל מעשיה וכוונתה לשמי' למצא דרך וסוג שלא לטמא נפשה בשכיב' ערל וטמא אשר בזה היתה נושא' חן בעיני העליונים, בלי ספק כי גם בעיני התחתונים נמשך חוט של חן וחסד עליה ומצאה חן בעיני כל רואיה, כי אם תהפך הכוונה ולא תחוש האשה למצא חן בעיני העליונים רק מגאוה וגודל לבב לבטוח על יופיה בודאי הגמור כי לא יועיל לה היותה יפת תאר וטובת מראה כי אין מעצור לה' להשניאה בעיני כל רואיה ומעשה דבנות ציון יוכיח וגם מעשה דושתי כי כל יופיה וטוב מראיתה לא עמדו לה לבטל גזרתה אשר נגזר עליה על רוע מעלליה כמאמר' ז"ל.