אור ברסלב
מנורת המאור כ; פרק דרך ארץ

מנורת המאור· רבי ישראל אלנקאוה

כ; פרק דרך ארץ

יט; בענין כסוי סוד חבירו

בענין דרך ארץ

בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך. גרסי במ' ברכות בפרק הרואה, דרש בר קפרא, איזו היא פרשה קטנה שכל גופי התורה תלויין בה, הוי אומר דרך ארץ, שנא' בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך. וגרסי' במ' שוטה בפרק קמא, א"ר יהושע בן לוי, כל המיישר אורחותיו זוכה ורואה בישועתו של הב"ה, שנא' ושם דרך אראנו בישע אלהים.

וגרסי' בויקרא רבה, מעשה בר' ינאי, שהיה מהלך בדרך. בא אדם אחד משופע ביותר, פי' עשיר. אמ' לו, [משגח רבי] לאיתקבלא גבן. אמ' ליה, מה דהני לך. הכניסו לתוך ביתו. בדקו במקרא ולא מצאו, במשנה ולא מצאו, בהגדה ולא מצאו. אמ' ליה, סב ובריך. אמ' ליה, יברך ינאי בביתיה. אמ' ליה, איתיבה מה דאמינא לך. אמ' ליה, אמור. אמ' אכיל כלבא פתיה דינאי. אמ' ליה, למה זכית דתיכול על פתורי. אמ' ליה, מימי לא שמעתי מילא בישא וחזרתיה למריה, ולא שמעתי תרין דמתקשין דין לדין ולא הבאתי שלמא ביניהון. אמ' ליה, כל הכא דרך ארץ גבך וקריתך כלבא. קרי עליה ושם דרך אראנו בישע אלהים.

וגרסי' באבות דר' נתן ר' אליעזר אומר, יהי לך שתי ידות, אחת בתורה ואחת בדרך ארץ, שכל מי שאינו לא במקרא ולא בדרך ארץ אין זה מן היישוב. א"ר שמואל ב"ר נחמני, עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה, הה"ד לשמור את דרך עץ החיים, דרך, זו דרך ארץ, החיים זו התורה. וכל מי שהוא זהיר בדרך ארץ זוכה לראות בנחמה, שנא' ושם דרך אראנו בישע אלהים. וגרסינן במ' מכות בפרק אלו הן הגולין, אמ' רב הונא אמ' ר' יוחנן, מצינו מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו. מן התורה מנין, [דכתיב] לא תלך עמהם, [וכתיב] קום לך אתם. מן הנביאים מנין, [דכתיב] אני ה' אלהיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך. מן הכתובים מנין, [דכתיב] אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן.

וגרסי' במ' ברכות בפרק אין עומדין, ת"ר ארבעה צריכין חיזוק, ואלו הן, תורה, ומעשים טובים, תפלה, ודרך ארץ. [תורה ומעשים טובים], דכתי' חזק ואמץ, חזק בתורה ואמץ במצות ובמעשים טובים. תפלה, דכתי' קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך. דרך ארץ, דכתי' חזק ונתחזק בעד עמנו.

וגרסי' במ' ברכות בפרק היה קורא, מרגלא בפומיה דר' מאיר, גמור בכל לבבך ובכל נפשך לדעת דרכי ולשקוד על דלתי תורתי, נצור תורתי בלבך ונגד עיניך תהיה יראתי ושמור פיך מכל חטא, וטהר וקדש עצמך מכל אשמה ועון, ואני אהיה עמך בכל שעה. מרגלא בפומיה דאביי, לעולם יהא אדם ערום ביראת שמים, ויהיה משיב חמה, ומרבה שלום עם כל אדם, עם חביריו ועם אחיו ועם קרוביו, כדי שיהיה אהוב למעלה ונחמד למטה ומתקבל על הבריות, ואפי' גוי בשוק. מרגלא בפומיה דרבא, תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים, שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו וברבו, או במי שהוא גדול ממנו בחכמה, שנא' ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם. [ללומדיהם לא נאמר, אלא לעושיהם, לעושים לשמה, ולא לעושים שלא לשמה. והעושים שלא לשמה, נוח להם שלא נבראו].

לפיכך צריך אדם להיות בו יראת שמים ודרך ארץ, כדי שיהיה רצוי לכל אדם, וכדי שתהיה רוח הבריות נוחה הימנו, דתנן כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו, וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו. וגרסי' במ' שקלים חייב אדם לצאת ידי הבריות כמו שהוא חייב לצאת ידי שמים. מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים. מן התורה מנין, דכתי' והייתם נקיים מה' ומישראל. מן הנביאין מנין, דכתי' אל אלהים ה' הוא יודע וישראל הוא ידע. מן הכתובים מנין, דכתי' ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם.

וכל מי שהוא זהיר בדרך ארץ, ומעורב עם הבריות, זוכה ויאריך ימים, כדגרסי' במ' מגילה בפרק בני העיר. שאלו תלמידיו את ר' זכאי, במה הארכת ימים. אמ' להם, מימי לא השתנתי בתוך ארבע אמות של תפלה, ולא כניתי שם לחבירי, ולא בטלתי קידוש היום. אימא זקנה היתה לי. פעם אחת מכרה כיפה שעל ראשה והביאה לי יין לקדוש היום. תאנא כשמתה הניחה לו שלש מאות גרבי יין, כשמת הוא הניח לבניו שלשת אלפים גרבי יין. שאלו תלמידיו את ר' אלעזר בן שמוע, במה הארכת ימים. אמ' להם, מימי לא עשיתי מבית הכנסת קפנדריא, ולא פסעתי על ראשי עם קדש, ולא נשאתי כפי בלא ברכה. שאלו תלמידיו את ר' פרידה, במה הארכת ימים. אמ' להם, מימי לא קדמני אדם לבית המדרש, ולא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה, ולא ברכתי לפני כהן. שאלו תלמידיו את ר' נחוניא בן הקנה, במה הארכת ימים. אמ' להם, מימי לא נתכבדתי בקלון חבירי, [ולא עלתה על מטתי קללת חבירי, וותרן בממוני הייתי]. שאל ר' עקיבא את ר' נחוניא הגדול, אמ' לו, במה הארכת ימים. אמ' לו, מימי לא קבלתי מתנות, דכתי' ושונא מתנות יחיה, [ולא עמדתי על מדותי, וותרן בממוני הייתי]. שאל ר' אמי את ר' יהושע בן קרחה, אמ' לו, במה הארכת ימים. אמ' לו, קצת בחיי. אמ' לו, תורה היא וללמוד אני צריך. אמ' לו, מימי לא נסתכלתי בצלם אדם רשע, דאמ' ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי, אסור לאדם להסתכל בדמות אדם רשע, שנא' כי לולי פני יהושפט מלך יהודה אני נושא אם אביט אליך ואם אראך. [ר' אלעזר אומר, עיניו כהות, שנא' ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו מראות, משום דאסתכל בעשו הרשע, והיא גרמה ליה.] שאלו תלמידיו את ר' [זירא], במה הארכת ימים. אמ' להם, מימי לא הקפדתי בתוך ביתי, ולא צעקתי בפני מי שהוא גדול ממני, ולא הרהרתי במבואות המטונפות, ולא הלכתי ארבע אמות בלא תורה ובלא תפלין, ולא ישנתי בבית המדרש לא שנת קבע ולא שנת ארעי, ולא ששתי בתקלת חבירי, ולא קראתי לחבירי בחנינתו, ואמרי לה בחניכתו.

והמכנה שם לחבירו יורד לגיהנם ונוחל באר שחת ונידון שם לעד ולעולמי עולמים. כדגרסי' בבבא מציעא בפרק הזהב, א"ר חנינא, הכל יורדין לגיהנם, חוץ משלשה. הכל סלקא דעתך, אלא כל היורדין לגיהנם עולין, חוץ משלשה שיורדין ולא עולים, ואלו הן, המכנה שם לחבירו, והמלבין פני חבירו ברבים, והבא על אשת איש. אמ' רבה בר בר חנה אמ' ר' יוחנן, נוח לו לאדם שיבא על אשת איש ואל ילבין פני חבירו ברבים, שהבא על אשת איש, מיתתו בחנק, ויש לו חלק לעולם הבא, אבל המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. אמ' מר זוטרא בר טוביא, ואמרי לה אמ' ר' הונא בר ביזונא אמ' ר' שמעון חסידא, ואמרי לה אמ' ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי, נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים, מנא לן, מתמר, שנא היא מוצאת וגו'. פי' כשהיתה יוצאה לישרף במאמר יהודה, שנא' הוציאוה ותשרף, היתה יכולה לומר, מיהודה אני הרה, והיה מתבייש, וכדי שלא יתבייש מסרה עצמה לשרפה, כדי שלא תלבין פני יהודה ברבים, ולא פרסמה הדבר, אלא אמרה, לאיש אשר אלה לו אנכי הרה. ולפי' ניצלה מן השרפה, ויצאו ממנה שלשה צדיקים שניצולו מן השרפה, חנניה מישאל ועזריה.

א' דרך ארץ של תלמידי חכמים

ודרך ארץ נחלקת לארבעה שערים. השער הראשון, דרך ארץ הראויה לנהוג בה תלמידי חכמים. השער השני, דרך ארץ הראויה לנהוג בה הזקנים. השער השלישי, דרך ארץ הראויה לנהוג בה שאר אנשים. השער הרביעי, דרך ארץ הראויה לנהוג בה הנשים.

פרק דרך ארץ

השער הראשון: דרך ארץ של תלמידי חכמים

דרכן של תלמידי חכמים להיות עמלין בתורה, ולומדי תורה לשמה, ומחזרין על המצות, ושוקדין על בתי כנסיות ועל בתי מדרשות, ועליהם נאמ' אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי, רודפי צדק, מבקשי שלום לעמם, מצטערין עם הצבור ועומדין עמהן בשעת דחקן. ואפי' עם הארץ אינו רשאי לפרוש מן הצבור בשעת דחקן, כדגרסי' במ' תעניות בפרק הראשון, תנו רבנן, בזמן שהצבור שרויין בצער, יחיד הפורש מהן, שני מלאכי השרת, המלוין לו לאדם, מניחין ידיהם על ראשו, ואומרים, פלוני זה שפירש מן הצבור אל יראה בנחמת הצבור. תניא אידך, בזמן שהצבור שרויין בצער, אל יאמר אדם, אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי, ואם עשה כן, עליו הכתוב אומר הנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן [אכל בשר ושתות יין] אכול ושתה כי מחר נמות, מה כתיב בתריה, ונגלה באזני ה' צבאות אם יכפר העון הזה לכם עד תמותון.

אלא חייב אדם שיצטער עם הצבור. שכן מצינו במשה רבינו ע"ה, דכתי' וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה. וכי לא היה לו למשה כר או כסת, אלא אמ' משה, הואיל וישראל שרויין בצער, אף אני אהיה עמהם בצער. והב"ה כביכול משתתף בצערן של ישראל. כדגרסי' בספרי כל זמן שישראל משועבדים כביכול שכינה עמהם, שנא' בכל צרתם לו צר. אין לי אלא צרת צבור, צרת יחיד מנין, ת"ל יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה.

וכן אתה מוצא שבכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם. גלו למצרים שכינה עמהם, שנא' הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים לבית פרעה. גלו לבבל שכינה עמהם, שנא' למענכם שלחתי בבלה. גלו למדי שכינה עמהם, שנא' ושמתי כסאי בעילם. גלו לאדום שכינה עמהם, שנא' מי זה בא מאדום. וכשהן חוזרין שכינה [חוזרת] עמהם, שנא' ושב ה' אלהיך את שבותך, והשיב לא נאמ', אלא ושב, וכתי' אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבאי. וכל המשתתף עם הצבור בשעת צרתן, עליו הכתוב אומר, טוב ה' למעוז ביום צרה ויודע חוסי בו.

לעולם יהיה תלמיד חכם נאה בכניסתו וביציאתו, וממעט בעסק ועוסק בתורה, עניו ושפל רוח, זריז וזהיר, וממולא טוב, עלוב מן הכל ואינו עולב, אפי' לקל שבקלים, אהוב לכל אדם, שפל רוח לאנשי ביתו, כ"ש לאחרים, ירא חטא, מואס כל טוב העולם הזה, ואינו דבק אלא בתורה, ויאמר, כל מה שיש לי בעולם הזה אין לי חפץ בו, כי אם בתורה בלבד, לפי שאין העולם הזה שלי, יושב ושונה, ומטנף כסותו לפני רגלי תלמידי חכמים, ואין אדם רואה בו דבר מכוער. שואל כענין ומשיב כהלכה. כנאד בקוע, שנפתח להכניס את הרוח אבל לא להוציא, וכערוגה עמוקה שמחזקת את מימיה, וכקנקנה זפותה שמשמרת את יינה, וכספוג שהוא סופג את הכל. ולא יהיה כפתח גדול שמכניס את הרוח, ולא כפתח קטן שמנבל את היקרים, אלא כאסקופה התחתונה שהכל דשין בה, וכיתד הנמוכה שהכל תולין בה. אם ילקה בממונו, יזכור איוב, שלקה בממונו ובגופו, ואם ילקה בגופו, יזכור דתן ואבירם, שירדו חיים שאולה. אל יכשל במראה עיניו. אל יבוש משיניו, לתת להם לאכול יותר מדאי. אם אומרים עליו דבר רע, ואפי' דבר גדול, יהיה בעיניו קטון, כדי שימחול מיד. ואם אומרים עליו אפי' דבר קטון, יהיה בעיניו דבר גדול, כדי שיעשה תשובה מיד. ואם אמר על חבירו דבר רע, אפי' קטון, יהיה בעיניו גדול, כדי שיפייס את חבירו מיד. יהיה פרקו נאה, שזה הוא שבחה של תורה. אוהב את התורה ומכבדה, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, אוהב שלום ורודף שלום, מעביר על מדותיו, ומעביר על רצונו מפני רצון אחרים, שכך עשתה רחל ללאה, ודוד לשאול. כל דבריו יהיו לשם שמים, חרד לכל המצות. אל יהי נבהל להשיב, משיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי. אם שאלוהו אפי' דבר קטון, אל יבוש לומר לא ידעתי, אלא ילמד לשונו לומר לא ידעתי, שמא יתבדה ויאחז בדבר. ויזהר בדיבורו, ולא יוציא דברי דופי על פיו.

מעשה בר' שמעון בן אלעזר, שבא ממגדל עדר מבית רבו. והיה רוכב על החמור, ומטייל על שפת הים, ודעתו גסה עליו, שלמד תורה הרבה. מצא אדם אחד מכוער ביותר. אמ' לו, מכוער, כמה מכוערין מעשיך, כך מכוערין בניו של אברהם אבינו. ואמ' לו, מה אעשה, לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית. מיד ירד ר' שמעון בן אלעזר מן החמור, ונשתטח לפניו, ואמ' לו, נעניתי לך, מחול לי. אמ' לו, אין אני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני, ותאמר לו, כמה מכוער כלי זה שעשית. הלך אחריו כחצי מיל. שמעו אנשי עירו ויצאו לקראתו. אמרו לו, שלום עליך, רבי. אמ' להם, למי אתם קוראים רבי. אמרו לו, למי, לזה שמטייל אחריך. אמ' להם, אם זה רבי, אל ירבו כמותו בישראל. אמרו לו, מה עשה לך. אמ' להם, כך וכך עשה לי. אמרו לו, אעפ"כ מחול לו. אמ' להם, מוחל אני לו, ובלבד שלא יהא רגיל בכך.

לעולם יהיה תלמיד חכם נאה במשאו ובמתנו, ובכסותו ובמנעליו, במאכלו ובשתייתו.

במשאו ובמתנו כיצד. צריך שיהיה משאו ומתנו באמונה, ואל יחליף בדבורו, שלא יאמר מחר אתן, ואיננו נותן. ואם יש לו כסף אצל חבירו, לא ילחצנו. וידקדק על עצמו, ויפרע מה שיש לו ליתן, ואפי' ביותר. ואל ידקדק כל כך על בני אדם, אם יש להם ליתן לו שום דבר, מפני שנמצא כאו' שלי שלי ושלך שלך, וזו היא מדת סדום.

בכסותו כיצד. לעולם ילבש תלמיד חכם בגדים הממוצעים, לא חשובים ביותר, כדי שלא יסתכלו בו בני אדם, ולא פחותים ביותר, כדי שלא יתגנה. ואל יצא כשהוא מבושם לשוק, [כדגרסי' במ' ברכות אל יצא כשהוא מבושם לשוק], אמ' רב אדא בריה דר' חייא בר אבא, א"ר יוחנן, בזמן שחושדין על הזכור. ואמ' רב ששת, לא אמרן אלא בבגדו, אבל בגופו זיעא מעברא ליה. אמ' רב פפא, שערו כבגדו דאמי, ואמרי לה, כגופו דאמי. ואל יצא יחידי בלילה, מפני החשד. לא אמרן אלא דלא קבע ליה עידניה, אבל קבע ליה עידניה, מידע ידיע דלעידניה קא אזיל. אל יצא במנעלים מטולאים. מסייע ליה לר' חייא בר אבא, דאמ', גנאי הוא לתלמיד חכם שיצא במנעלים מטולאים. איני, והא ר' חייא בר אבא נפיק. אמ' מר זוטרא בריה דרב נחמן, בטלאי על גבי טלאי. ולא אמרן אלא בפנתא, אבל בגילדא לית לן בה, ולא אמרן אלא בימות החמה, אבל בימות הגשמים לית לן בה. ולא יספר עם אשה בשוק. אמ' רב חסדא, ואפי' היא אשתו, ואפי' היא בתו, ואפי' היא אחותו, לפי שאין הכל בקיאין בקרובותיו. ולא יסב בחבורה של עמי הארץ. מאי טעמא, דילמא אתי לאימשוכי בתריהו. ולא יכנס באחרונה לבית המדרש, דילמא חשדי ליה בפושעים. ולא יפסיע פסיעה גסה, דאמ' מר, פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם. במאי [תקנתיה], מהדר בקידושא דבי שימשי. ולא יהלך בקומה זקופה, דכתי' מלא כל הארץ כבודו. וגרסינן במ' שבת בפרק ואלו קשרים, אמ' ר' חייא בר אבא אמ' ר' יוחנן, כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה, שנא' כל משנאי אהבו מות, אל תקרי משנאי, אלא משניאי.

במאכלו ובשתייתו כיצד. לעולם אל ירבה תלמיד חכם סעודתו עם עמי הארץ, ולא בכל מקום. כדגרסי' במסכת פסחים בפרק אלו עוברין, ת"ר תלמיד חכם המרבה סעודתו בכל מקום, לסוף מחריב ביתו, ומאלמן את אשתו, ומייתם את גוזליו, ותלמודו משתכח, ומחלוקות רבות באות עליו, ודבריו אינם נשמעים, ומחלל שם שמים ושם אביו ושם רבו, וגורם שם רע לו ולבנו ולבן בנו, עד סוף כל הדורות. מאי קרו ליה, בר מיחם תנורי. פי' שכל כך הוא גרגרן ובזוי ונקלה, שמחמם את התנורין, כדי שיאכל מן הפת החמה. רבא אומר בר מרקד בי כובי. פי' רבי שלמה ז"ל כך דרך הליצנין, שוחקין ומרקדין בחנויות להשקותן בשכרן. רב פפא אמ', בר מלחך פינכי, פי' פינכי, קערות, ר"ל מלחך הקערות. רב שמעיה אמ', בר מך רבע, פי' מקפל לבושו ורובץ וישן בשוק, כדרך הלצים והמשתכרים. לשון אחר, מך, שמתוך שכרותו סופו בא לידי עניות, מלשון כי ימוך אחיך, רבע, שמתוך עניותו יאכל כסותו וירבץ בביתו, שלא יהיה לו בגד ללבוש לצאת בו לשוק.

וגרסי' בפרק ואלו עוברין בפסח, תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר, כל סעודה שאינה של מצוה, אין תלמידי חכמים רשאי' לסעוד ממנה. א"ר יצחק, כל הנהנה מסעודת הרשות לסוף גולה, שנא' אוכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק, וכתי' בתריה לכן עתה יגלו בראש גולים. וגרסי' במ' סנהדרין בפ' אלו הן הנשרפין, דרש רב אחא בר חנינא, מאי דכתי' אל ההרים לא אכל, שלא אכל בזכות אבותיו, ועיניו לא נשא, שלא הלך בקומה זקופה, ואת אשת רעהו לא טמא, שלא ירד לאומנות חבירו, ואל אשה נדה לא יקרב, שלא נהנה מקופה של צדקה, וכתי' צדיק הוא חיה יחיה. וגרסי' במ' קידושין בפרק קמא, [א"ר יהושע בן לוי, אסור לאדם שיהלך ארבע אמות בקומה זקופה, שנא' מלא כל הארץ כבודו]. רב יהודה לא מסגי ארבע אמות בקומה זקופה, רב הונא [בריה דרב יהושע] לא מסגי ארבע אמות בגלוי הראש, דאמ' שכינה למעלה מראשי.

ויקבע תלמיד חכם סעודתו בזמנה, ולא יקדים לאכול קודם זמנה, ולא יאחר, מפני הסכנה. ואימתי זמנה. גרסי' בפ' קמא דשבת ת"ר שעה ראשונה, מאכל לודים, שנייה, מאכל יורשים, שלישית, מאכל ליסטים, רביעית, מאכל פועלים, חמישית, כל אדם, ששית, מאכל תלמידי חכמים. איני, והאמ' רב פפא, רביעית זמן סעודה לכל [אדם] היא, אלא איפוך, רביעית מאכל כל אדם, חמישית, מאכל פועלים, ששית, תלמידי חכמים, מכאן ואילך כזורק אבן לחמת. [ר"ל] שאינו מעלה ולא מוריד, ויש מפרשין שהאכילה מכאן ואילך שהיא כאבן לחמת, שמשברתה. אמ' אביי, לא אמרן אלא דלא טעים מידי בצפרא, אבל אי טעים מידי בצפרא לית לן בה.

ואם יבא ת"ח לעיר, לא יתארח אלא אצל תלמיד חכם. כדגרסי' בבבא מציעא בפרק השוכר את הפועלים, ת"ר מאי שנא גבי אברהם, דכתי' כן תעשה כאשר דברת, ומאי שנא גבי לוט, דכתי' ויפצר בם מאד. א"ר אלעזר, מכאן שמסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול. ואל ישנה אדם את עצמו ממנהג המדינה, דאמ' ר' תנחום בן חנילאי, לעולם לא ישנה אדם את עצמו ממנהג המדינה, שהרי משה עלה למרום ולא אכל, ומלאכי השרת ירדו למטה ואכלו ושתו, אכלו [ס"ד], אלא וודאי כמו שאכלו ושתו. והחסידים והצדיקים, כשיבא אורח להן, מקבלין אותו בסבר פנים יפות, שנא' ואקחה פת לחם, וכתי' ואל הבקר רץ אברהם. א"ר אלעזר, צדיקים אומרים מעט ועושין הרבה. מנא לן, מאברהם, מעיקרא כתי' ואקחה פת לחם, וכתי' ואל הבקר רץ אברהם, וכתי' ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם. רשעים אומרים הרבה ואפי' מעט אין עושין. מנא לן, מעפרון, דמעיקרא כתי' השדה נתתי לך והמערה אשר בו לך נתתיה, וכתי' בתריה ארץ ארבע מאות שקל כסף [וגו'], ולבסוף כתי' וישמע אברהם אל עפרון וישקול אברהם לעפרון את הכסף וגו'.

וחייב תלמיד חכם, ושאר בני אדם, להרעיב את עצמו בשנת בצורת, ואפי' הוא עשיר גדול ויש לו מאכלים רבים, כדי שיצטער עם הצבור בצרתן. כדגרסי' בפ' קמא דמס' תעניות אמ' רב יהודה אמ' רב, כל המרעיב עצמו בשני רעבון ניצול ממיתה משונה, שנא' ברעב פדך ממות. פדך, יפדך מיבעי ליה, אלא מתוך שהרעיב עצמו ניצול ממיתה משונה.

וצריך תלמיד חכם למשוך סעודתו ולהאריך על שולחנו, כדגרסי' במ' ברכות בפ' הרואה מקום, אמ' רב יהודה, שלשה דברים מאריכין ימיו של אדם, ואלו הן, המאריך בתפלתו, והמאריך על שולחנו, והמאריך בבית הכסא. ולא יאכל תלמיד חכם מעומד, ולא ישתה מעומד, ולא ישתין מעומד, ולא יקנח הקערה, ולא ילקלק באצבעותיו, ולא יאכל כל התבשיל שבקערה, אלא ישאיר ממנו מועט בקערה, כדי שלא יראה גרגרן. וזהו שאז"ל מניחין פאה [באלפס] ואין מניחין פאה ממעשה קדרה.

וגרסי' במ' תעניות תניא אמר ר' יהושע בן חנינא, לעולם לא נצחני אדם, אלא אשה אחת, ותינוק, ותינוקת. אשה מאי היא. פעם אחת התארחתי אצל אכסניא אחת ועשתה לי פולין. פעם ראשונה סעדתי ולא הנחתי כלום, שנייה סעדתי ולא הנחתי כלום, שלישית הקדיחתו במלח, כיון שלעטתי משכתי ידי ממנו. אמרה לי, ר', מפני מה משכת ידך ממנו. אמרתי לה, כבר סעדתי מבערב. אמרה לי, היה לך למשוך ידך מן הפת, כשם שמשכת ידך מן התבשיל, אלא סבורה אני שתניח פיאה, שכך אמרו, מניחין פיאה מן האלפס. תינוקת מאי היא. פעם אחת הייתי מהלך בדרך. ראיתי תינוקת אחת. אמרה לי, ר', לא שדה היא זו. אמרתי לה, בדרך כבושה אני הולך. אמרה לי, לסטים שכמותך כבשוה. תינוק מאי הוא. פעם אחת הייתי מהלך בדרך, וראיתי תינוק אחד, שהיה יושב בפרשת הדרכים. אמרתי לו, בני, באיזו דרך נלך לעיר. אמ' לי, זו ארוכה וקצרה וזו קצרה וארוכה. הלכתי בקצרה וארוכה. כיון שהגעתי לעיר, היו מקיפין לה גנות ופרדסים. חזרתי לאחורי. אמרתי לו, בני, לא כך אמרת לי, זו קצרה. אמ' לי, ולא כך אמרתי לך, זו ארוכה. נשקתיו על ראשו, ואמרתי, אשריכם ישראל, שכלכם חכמים אתם, מגדוליכם ועד קטניכם.

כללו של דבר, צריך שישמור עצמו מכל רע ומכל דופי, כדי שלא יראה בו ערות דבר, וכדי שלא תתבזה התורה, ונמצא שם שמים מתחלל על ידו. ויזהר בכל ענייניו, כדי שלא יבא לידי ניוול, ולא יתן מקום לבעלי לשון הרע לספר בגנותו. ותלמיד חכם העושה כך, לא די לו שגופו מכובד על הבריות, אלא שהתורה מתעלית ומתכבדת על ידו. כדגרסי' בואלה שמות רבה ויתן אל משה ככלותו. אמ' ריש לקיש, מה כלה זו מקושטת בארבעה ועשרים מיני תכשיטין, כך תלמיד חכם צריך להיות זריז בעשרים וארבעה ספרים. ככלותו, אמ' ריש לקיש, מה כלה זו, כל ימים שהיא בבית אביה מצנעת עצמה ואין אדם מכירה, באתה ליכנס לחופה היא מגלה פניה, כלומר כל מי שהוא יודע לי עדות יבא ויעיד עלי, כך תלמיד חכם צריך להיות צנוע, ככלה זו, ומפורסם במעשים טובים, ככלה שהיא מפרסמת עצמה בחופה. הוי ויתן אל משה ככלתו. הא למדנו, שצריך ת"ח לנהוג דרך ארץ בעצמו, כדי שלא יבא לידי בזיון.

ואין התורה מתקיימת אם אין עמה דרך ארץ, דתנן אם אין דרך ארץ אין תורה, אם אין תורה אין דרך ארץ. ויהיה ענו, ולא יגיס לבו בתלמודו, ולא יהי שמח בהוראה, ולא ינהיג עצמו ברבנות לפני גדולילם וחכמים ממנו. כדגרסי' במסכת ברכות בפרק הרואה מקום, אמ' רב, שלשה דברים מקצרין ימיו של אדם, מי שנותנין לו ספר תורה לקרות ואינו קורא בו, דכתיב כי בי ירבו ימיך וגו', ומתוך הן אתה שומע לאו, וכוס של ברכה לברך ואינו מברך, דכתי' ואברכה מברכיך, והמנהיג עצמו ברבנות, דאמ' ר' חמא [בר חנינא], מפני מה מת יוסף קודם אחיו, מפני שהנהיג עצמו ברבנות לפניהם.

וכשקורא בתורה יטול רשות, אפי' מתלמידיו. קל וחומר מהב"ה, שנטל רשות ממלאכי השרת. כדגרסי' בבראשית רבה אמ' ר' שמואל בר נחמני בשם ר' יונתן, בשעה שהיה משה רבי' ע"ה כותב את התורה היה כותב מעשה כל יום ויום. כיון שהגיע לפסוק זה, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, אמ' לפניו, רבונו של עולם, למה אתה נותן פתחון פה למינים. אמ' לו, כתו' והרוצה לטעות יטעה. אמ' לו הב"ה למשה, משה, האדם הזה, שאני בורא, בכל יום ויום גדולים וקטנים יוצאים ממנו, ומכאן ילמדו דרך ארץ, שאם יבא הגדול ליטול רשות מן הקטן ממנו, ואומר, למה אני נוטל רשות מן הקטן ממני, והן אומרים לו, למוד מבוראך, שהוא ברא את העליונים ואת התחתונים, וכיון שבא לבראות את האדם נטל עצה ממלאכי השרת. וגרסי' במ' יומא בפרק ראשון, ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר, הקדים קריאה לדבור. לימדה תורה דרך ארץ, שלא ידבר אדם עם חבירו אלא א"כ קורהו. וגרסי' במ' ראש השנה בפרק ראשון, אשרי הדור שהגדולים נשמעין לקטנים, קל וחומר שהקטנים נשמעים לגדולים. קל וחומר חיובא הוא, אלא מתוך שהגדולים נשמעים לקטנים, ישאו הקטנים קל וחומר בעצמם, ונשמעין לגדולים, ומכבדין אותם, ומשמשין אותם.

לפיכך צריך התלמיד לנהוג כבוד ברבו, ויעמוד לפניו כעבד, וישמשנו. כדגרסי' במ' כתובות בפ' אלמנה ניזונת, אמ' ר' יהושע בן לוי, כל מלאכות שעבד עושה לרבו תלמיד עושה לרבו, חוץ מהנעלת מנעל והתרתו. אמ' רבא, לא אמרן אלא במקום שאין מכירין אותו, אבל במקום שמכירין אותו לית לן בה. פי' אם אין מכירין אותו, נראה כעבד נכרי, ויחשבו אותו שהוא גוי. א"ר יוחנן בר אבא, כל המונע תלמידו מלשמשו מונע ממנו חסד, שנא' למס מרעהו חסד. רב נחמן בר יצחק אומ', אף פורק ממנו יראת שמים, שנא' ויראת שדי יעזוב. ולא ירחוץ תלמיד עם רבו בבית המרחץ, כדגרסינן בפרק אלו עוברין בפסח תאנא לא ירחוץ עם רבו בבית המרחץ, ואם רבו צריך לו, מותר. ולא יקרא תלמיד לרבו בשמו, אלא א"כ קורהו גברי או מורי או אדוני, וכיוצא בזה, דרך כבוד. וגרסי' בפרק חלק א"ר יוחנן, למה לקה גיחזי, מפני שקרא לרבו בשמו, שנא' ויאמר גיחזי אדוני המלך זאת האשה וזה בנה אשר החיה אלישע. ואין תלמיד נפטר מרבו עד שיטול ממנו רשות. והרב נכנס לבית תחלה, ואח"כ התלמיד. היו שניהם שקולים זה כזה, בעל הבית נכנס ואורח אחריו, וכשיוצאין, יוצא אורח תחלה ובעל הבית אחריו. והנפטר מחבירו, בין שהוא גדול ממנו, בין שהוא קטון ממנו, אומ' לו, הריני נפטר. ואפי' שאר בני אדם חייבין לשמש לתלמידי חכמים, דאמ' ר' מאיר, כל מי שיש לו תלמיד חכם בעירו, ואינו משמשו, חייב מיתה, שנא' כי דבר ה' בזה, וכתי' מה מצאו אבותיכם בי עול כי רחקו מעלי.

וצריך תלמיד חכם להיות תמיד דואג ומשתומם ובוכה, ונאנח בלבו, על עונות שעשה, ועל חורבן בית המקדש, ועל חילול השם מפני הגויים, ועל ישראל הפזורים בין האומות. ויצפון העצב והדאגה בלבו, ויראה שמחה בפניו, כדי שיקבל את כל האדם בסבר פנים יפות. ויהיה לבו רחב להשיב לכל שואל על שאלתו, ואל יקפיד על התלמידים אם לא הבינו דבריו, וישנה להם וישלש, אפי' כמה פעמים, אם לא הבינו. ולא יהיה נוטר איבה, ולא חומד, ולא מדבר במום חבירו. שונא מתנות. שונא שררה. סובל התלאות. מודה על הייסורין ואינו בועט בהן. בישן. נדיב. אם יסכים יעשה. ואם יטעה יחזור, ולא יתבייש לומר טעיתי. לא ימהר במעשיו עד שיודע לו אמתת הדבר. לא יהא מקנטר ולא מקטרג. אם יחלוק יהיה לשם שמים. לא יתקנא בחבירו, ואפי' בשררת מי שאינו חכם ממנו, כ"ש בשררת מי שהוא חכם ממנו. קיים במאמרו. אם יאמר הן יעשה, ואם יאמר לאו [לא יעשה], אל יתהפך לומר הן. כובש תאותו ויצרו, ויהיו כל מעשיו לשם שמים. לא ידבר דברים שאין בהם [תועלת], ולא יחרף לחבירו בקורות הזמן. קשה לכעוס ונוח לרצות. שמח בחלקו. מכיר את מקומו. יודע מומו. שומר עונו בלבו, ומתחרט עליו. שוקד על תלמודו. מוחל למי שהרע לו. מדבר אמת. ומה שגזר בלבו יקיים, ודובר אמת בלבבו.

מעשה ברב ספרא, שיצא יום אחד עם תלמידיו לטייל חוץ לעיר. פגע בחסיד אחד שהיה בא מן הדרך. אמ' לו לרב ספרא, ולמה טרח מר כל כך, כסבור שיצא לקראתו להקביל פניו. אמ' לו רב ספרא, לא יצאתי אלא לטייל. נתבייש אותו חסיד. אמרו לו תלמידיו לרב ספרא, ולמה אמרת לו כל כך. אמ' להם, ומה הייתי משקר. אמרו לו, היה לך לשתוק. אמ' להם, אלו הייתי שותק לא הייתי מקיים ודובר אמת בלבבו, וכמדומה לי שהייתי גונב דעתו.

ויהיה חונן לבריות, חומל לאביון, מושיע לעני, חבר לחכמים, אח לצדיקים, עמית לתמימים, רע לחסידים, רחמן לתלמידים, אב ליתום, בעל לאלמנה, מזכיר למשכיל, מלמד לפתי, שמחה לקשה יום. וכל המשמח לעגומים ונכאבים, ומנחם אבילים, ודובר על לב עניים ואומללים, מובטח לו שהוא בן עולם הבא. כדגרסי' בפרק סדר תעניות רב ברוקה חוזאה הוה קאי בשוקא. אתא אליהו זכור לטוב, איתחזי ליה. אמ' ליה, מי איכא בהאי שוקא בר נש דחזי דעלמא דאתי. אמ' ליה, אלין תרין גוברין מן בני עלמא דאתי נינהו. אזל בתריהו. אמ' להו, מאי עבידתיכו. אמ' להו, אינשי בדיחי אנן, פי' שמחים, וכי חזינן איניש דעציב מבדחינן ליה, אי נמי אי חזינן תרי דאית להו תיגרא, פי' מריבה, בהדי הדדי, טרחינן ועבדינן שלמא בהדיהו. ואם יראה מום בחבירו יכסה עליו, ואם יראה בו מדה טובה יפרסם אותה, ויהיה כל אדם בעיניו נכבד מנפשו.

וכל תלמיד חכם, שהוא נזהר בכל ענייניו, ומתנהג כדין וכשורה בכל מה שכתבתי, הרי זה נקרא תלמיד חכם צדיק והגון, ישר ונאמן, מכבד להב"ה ולתורתו הקדושה. ובזכות תלמידי חכמים מביא הב"ה שלום לעולם, דתנן אמ' ר' אלעזר אמ' ר' חנינא, תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנא' וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך.

ב' דרך ארץ הראויה לזקנים

השער השני: בדרך ארץ הראוי לזקנים

כשיראה אדם שזרקה בו שיבה והזקין, יפרוש מדרכי הנערים וממעשיהם, ולא ידמה להם לא במלבוש ולא בדבור [ולא באחד] מהדברים שהבחורים נוהגין. ויפשפש במעשיו ויעשה תשובה. ולא ישב בישיבה של נערים ושל עמי הארץ, ולא יסעוד בסעודה שבחורים מסובין בה. וישב תמיד עם תלמיד חכם, כדי שישמע מפיהם דברי תורה ויזכה בהם לחיי העולם הבא. וימעט בדבריו, ויזהר שמא יוציא דבר מגונה על פיו. ולא ירבה מריבה עם שום אדם בעולם, ואפי' הרעו לו הרבה, ימחול על עלבונו, כדי שלא יבא לידי מריבה כלל, וכדי שלא יצא שם רע עליו, ויאמרו בני אדם, ראיתם פלוני, אע"פ שהוא זקן כמה הוא בעל דין קשה, וכמה הוא מתקוטט עם הבריות. ולא יאכל אכילה גסה, ולא ישתה עד שישתכר, שדברים אלו גנאי הם לבחורים, כ"ש לזקנים. יסתכל תמיד בישיבתו, ולא יטנף אותה במעשים המכוערים. ולא ירבה שיחה עם הנשים, שכל המרבה שיחה עם הנשים סופו בא לידי ניאוף. וארז"ל חמשה דברים אין הדעת סובלתן, ואלו הן, דל מתגאה, וזקן מנאף, ועשיר גנב, ופרנס המתגאה על הצבור, והמגרש את אשתו שנים או שלשה פעמים ומחזירה.

ואמ' החכם יעצוני כמה יועצים, והוכיחו אותי כמה מוכיחים, ולא הועילו בי תוכחות כתוכחות ימי השיבה. האירו לי מאורי השמש והירח, ולא האירו לי כאור שכלי. ונמכרתי לעבד לעבדים, ולא כבשה אותי אלא תאותי. הריעו לי אויבים ושוטנים, ולא היה לי מריע בנפשי כסכלה. הציקוני הצרות, ולא הציקתני צרה כמדה הרעה שבי. הזיקוני מזיקים, ולא מצאתי מזיק לי כלשוני. התהלכתי על הגחלים, ונכנסתי בתוך השלהבת, ולא שרפתני אש כאש חמתי במשלה בי. רדפוני צוררים, ולא הושיגוני כי אם עונותי. בחנתי מנוחות העולם, ולא מצאתי לנפשי כמנוחתה כשתעזוב המנוחות. הלכתי דרכים, וירדתי ימים, וסכנתי בעצמי, ולא מצאתי סכנה כסכנת העומד לפני המלכים. השתוממתי במדברות, ולא ראיתי שממה כשממות העוני. אכלתי משמנים, ושתיתי ממתקים, ונתחברתי לעלמות יפיפיות, ולא נעמו לי כהשקט וההבטחה. אכלתי מרורות, ושתיתי לענה, ולא טעמתי מרה כמרור מיתת הבנים. ראיתי כמה צרות וכמה טלטולין וכמה שעבודין וכמה חולאים וכמה מכות וכמה עניות, ועמדתי בכולן, ועול אשה רעה לא יכולתי לסבול. נשאתי כבדות הברזל והחול והעופרת, ולא ראיתי דבר כבד כיראת השם. תרתי בלבי איזה דבר שבו יקל הנכבד וישבור הגאוה וישפיל הרמים, ואמרתי זה הצורך. ירו בי החצים, ורגמו אותי באבנים, ולא הרגשתי כלשון הרע. לכדוני אויבי, ושמו עול ברזל על צוארי, וצמתו בבור חיי, ולא תשש כחי ולא נשתנית צורתי כאשר נשתנית בדאגה ובאבל. ראיתי כמה עשירים, ולא ראיתי עשיר כמי שהוא שמח בחלקו. עשיתי כמה צדקות. ולא ראיתי צדקה כמו המשיב אדם נכבד שנתדלדל למקומו הראשון. שמחתי במתנות מלכים, ולא ראיתי כשמחת הניצל מהם. בקשתי וחקרתי על טובות שבאדם, ולא מצאתי בו טובות כמדות הטובות.

לעולם יהיה אדם זהיר כשיזקין בתפלתו ובמעשיו הטובים. וידע כי עתו קצר וכי יומו ערב. ויתן אל לבו לעשות תשובה, וירבה בצדקות ובמצות ובגמילות חסדים. וידע וישכיל שכל מעשיו של אדם אינן נמנין אלא כשהן באחרונה. אם היה כל ימיו רשע גמור, ובאחרונה עשה תשובה, הרי הוא בן העולם הבא, ואם היה כל ימיו צדיק, ובאחרונה הרשיע, הרי זה רשע ונידון בגיהנם. לפיכך צריך לקשט עצמו, ולתקן דרכיו, וישוב בתשובה לפני הב"ה, ויתן הודאות ותשבחות לפני הב"ה, שהגיע לזקנה ולשיבה, ויתקן עצמו כל יום ויום, כמו שהוא מתקן עצמו לפני המלך, דתנן התקן עצמך בפרוזדור, כדי שתכנס לטרקלין. ויעלה על לבו כל עונות שעשה, ויתחרט עליהם, ויעשה תשובה. ויהיו תמיד עונותיו נגד עיניו, ויזכור אותם כל יום ויום, כדי לעזוב אותן וכדי לתקן את המעוות, כפקידו של מלך, שהלך בכל מדינות המלך לגבות הכסף והזהב שהיה להם חוק לתת למלך. ולאחר שגבה, אמ', עתה יקראני המלך לתת לו כספו וזהבו ולדעת מה עשיתי במדינות מלכותו, קודם שיקראני אעיין החשבון יפה, ואתקן אותו, ואחזר בו בכל עת ובכל שעה, ואם גביתי משום אדם שלא כדין, אחזירנו לו, כדי שלא ימצא בי שום דופי ולא שום עול. כך צריך אדם לעשות כשמזקין. יאמר, כבר זקנתי, ולא ידעתי יום מותי, אתקן כל ענייני בעולם הזה, כדי שלא ימצא בי הב"ה שום רשע. וירבה במצות ובזכיות בכל יכלתו, ואם התרשל בהם בימי בחרותו, יקיים אותם בימי זקנותו. משל לאדם שהיה לו כרם, ולא היה אוכל מהענבים כל זמן שהיו בכרם. כשהגיע זמן הבצירה, היה אומר לשלוחו כל יום ויום, הבא לי ענבים מן הכרם. אמ' לו שלוחו, כל ימות הקיץ לא היית אוכל מהם ועתה אתה אוכל מהם בכל יום. אמ' לו, כל ימי הקיץ הייתי אומר עדיין יש לי שהות לאכול מהם, ולא הייתי חושש לאוכלן, ועתה, כשהגיע זמן הבצירה, אם לא אוכל מהן כל יום ויום, יבצרו הכרם ולא אוכל לאכול מהם עוד. כך אם התרשל אדם במצות בימי בחרותו, כלומר עדין יש לו זמן לקיימן בימי זקנותו, יקיים אותם, מפני שהזקין כבר, ואינו יודע אם ימות היום או למחר. ואע"פ שמתים בחורים כמו זקנים, אפי' הכי יותר מצוי הוא שימותו הזקנים מן הבחורים. לפיכך צריך הזקן להרבות בתפלה ובמצות ובמעשים טובים, קודם שימות ויצא מן העולם הזה נעור ורק.

וישתדל בכל יכולתו לכבד הבריות, כדי שיהא מכובד מן הבריות, דתנן איזהו מכובד, המכבד את הבריות. והמכבד את הזקנים שכרו הרבה מאד, ומקיים מצות עשה מן התורה, שנא' מפני שיבה תקום והדרת פני זקן. ואחד מארבעה דברים שצוה ר' יהודה בן בתירה את תלמידיו, להיות זריזין בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו, שלא לנהוג בו בזיון, ואמ' מר לוחות ושברי לוחות מונחות בארון. ומצינו שהב"ה חלק כבוד לזקנים, כדגרסי' בספרי ויאמר ה' אל משה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל. לא במקום אחד ולא שנים המקום חולק כבוד לזקנים, אלא בכל מקום שאתה מוצא זקנים הב"ה חולק להם כבוד, דכתי' לך ואספת את זקני ישראל, וכתי' וילך משה ויאספו אליו כל זקני ישראל, וכתי' ואל משה אמר עלה אלי אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל, וכתי' ויהי ביום השמיני קרא משה אל אהרן ולבניו ולזקני ישראל. ר' שמעון בן יוחאי אומר, מנין שאף לעתיד לבא המקום חולק כבוד לזקנים, שנא' וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלם ונגד זקניו כבוד. נגד מלאכיו ונגד נביאיו לא נאמר, אלא נגד זקניו. והלא דברים קל וחומר, ומה אם מי שאמר והיה העולם חולק כבוד לזקנים, על אחת כמה וכמה בשר ודם שצריך לחלוק כבוד לזקנים.

וכשם שחייב אדם לחלוק כבוד לזקנים, כך חייב לחלוק כבוד לנשיאים. כדגרסי' במ' הוריות בפרק כהן המשיח, ת"ר כשהנשיא נכנס, כל העם עומדין מפניו, עד שיאמר להם שבו. כשאב ב"ד נכנס, אחד יושב ואחד עומד, עד שישב במקומו. בני תלמידי חכמים ותלמידי חכמים, בזמן שרבים צריכין להם, מפסיעין על ראשי עם הקדש. יצא לצורך, נכנס וישב במקומו. בני תלמידי חכמים, שממונין אבותם פרנסים על הצבור, בזמן שיש להם דעת לשמוע, נכנסין ויושבין לפני אביהם, אין בהם דעת לשמוע, [נכנסין] ויושבים אחורי אביהם ופניהם כלפי העם.

ג' דרך ארץ של אנשים

השער השלישי: דרך ארץ של אנשים

בן עזאי אומר, כל הנותן ארבעה דברים כנגד עיניו, שוב אינו חוטא. ואלו הן. מאין בא, ולאין הולך, ומי הוא דיינו, ומה הוא עתיד להיות. מאין בא, ממקום החושך. ולאין הוא הולך, לחושך ואפלה. ד"א מאין בא, ממקום הטומאה, ולאין הוא הולך, לטמא את אחרים. ד"א מאין בא, מליחה סרוחה, וממקום שאין עין יכולה לראותו, ולאין הוא הולך, לשאול ולאבדון ולגיהנם לישרף באש. ומי הוא דיינו, אדון כל המעשים ברוך הוא. ומה עתיד להיות, רמה ותולעה שנא' אף כי אנוש רמה ובן אדם תולעה. ר' שמעון אומר, רמה בחייו ותולעה במותו. רמה בחייו, אלו הכנים, ותולעה במותו, שמבאיש במותו.

לפי' יסתכל אדם בארבעה דברים, ויכיר פחיתות עצמו, וישתדל לעשות רצון הב"ה, וילמד תורה ודרך ארץ הרבה, כדי שילמד לעשות הטוב והישר בעיני הב"ה. ויתכוין בכל צרכיו ובכל עניניו, ובמאכלו ובמשקיו, שיהיו לשם שמים ולעבוד הבורא ית'. וינהיג עצמו בדרך ארץ, כדי שיהא נחמד וחביב בעיני אלהים ואדם.

ויתנהג בסעודתו כדת וכשורה, ולא תהיה אכילתו כשור וחמור, שאין בוחן בין טוב לרע, וכונתו למלא בטנו. אלא צריך אדם שתהא אכילתו אכילה בינונית, לא שיאכל אכילה גסה ולא שיחסר את נפשו מכל טובה, אלא יתכוין באכילתו לקיום נפשו ולהברות גופו, כדי שיהיה בריא לעבודת הב"ה. ויבקש מחיה לנפשו, כדי שלא יצטרך לבריות. וינהיג עצמו בסעודתו מנהג נאה, על הדרך שתקנו רז"ל. הנכנס לסעוד ישמח בחלקו, אם מעט ואם הרבה. ואפי' אין לו אלא מועט לאכול, יסדר שולחנו, כאלו היה לו לאכל כמה מטעמים וכמה מעדנים. ולא יפרוש המפה על המקום הרך שבשולחן, כדי ליתן הקערה על מקום קשה על השולחן, כדי שלא ישתפך המאכל על השולחן, ויבא לידי מיאוס, ויתגנה, ויאמרו בני אדם כמה מאוס זה, כ"ש אם הוא תלמיד חכם. ולא יאחוז פרוסה כביצה בידו ויאכל, ואם אחז, הרי זה רעבתן. כ"ש שלא יאחוז שלימה בידו וינשוך בשניו. ולא ישתה כוסו בבת אחת, ואם שתה, הרי זה גרגרן. ולא ישתה מן הכוס ויתן לחבירו, מפני סכנת נפשות.

מעשה בר' עקיבא, שהיה לו אכסניא אצל אדם אחד. נתן לו הכוס אחר שטעמו. אמ' לו ר' עקיבא, לך שתהו. שוב נתן לו כוס אחר שטעמו. אמ' לו, לך שתהו. אמ' לו ר' זירא, עד מתי אתה נותן כוסות מוטעמים לר' עקיבא.

שוב מעשה בר' עקיבא, שעשה סעודה לתלמידיו, והביא לפניהם שני תבשילין, האחד מבושל כל צרכו והאחד לא היה מבושל כל צרכו. הפקח שבהן אחז הקלח בידו לתלשו, לא בא אחריו, משך ידו ממנו ואכל פתו ריקן. הטפש שבהן אחז הקלח בידו אחת ונשכו בשניו. אמ' לו ר' עקיבא, לא כך, בני, אלא הנח עקבך עליו ותלשהו. ואח"כ הביא לפניהם מבושל ואכלו ושתו. לא"כ אמ' להם ר' עקיבא, בני, לא עשיתי כך אלא לבדוק אתכם, אם יש בידכם דרך ארץ או לאו.

אורח שנתארח אצל בעל הבית, כל מה שיגזור עליו בעל הבית, יעשה.

ומעשה בר' שמעון בן אנטיפרס, שהיו אורחין נכנסין אצלו, והיה גוזר עליהם שיאכלו וישתו, והם נודרין ומבדין, ובשעת פטירתן היה מלקה אותן. נשמעו הדברים אצל רבן יוחנן בן זכאי וחכמים, והיו מקנטרין אותו בדבר. אמרו, מי ילך ויודיעהו. אמ' ר' יהושע, אני אלך ואראהו מעשיו. אמרו לו, לך לשלום. הלך ר' יהושע ומצאו יושב על פתח ביתו. אמ' לו, שלום עליך ר' ומורי. אמ' לו, כלום אתה צריך. אמ' לו, לינה אני צריך. אמ' לו, שב לשלום. ישבו שניהם ועסקו בתורה עד לערב. אמ' לו, נלך לבית המרחץ. אמ' לו, כרצונך. היה ר' יהושע מתיירא שמא יטפחנו על שוקיו. לאחר שיצאו, אכלו ושתו. כיון שאכלו ושתו, אמ' לו, מי מלויני. אמ' לו, אני. והיה ר' יהושע מחשב בדעתו ואומר מה אשיב לחכמים ששיגרוני. ופנה ר' יהושע לאחוריו. ואמ' לו, למה נפנית. אמ' לו, דבר אני צריך לשאול ממך. אמ' לו, אמור. אמ' לו, מפני מה בני אדם הנכנסין אצלך אתה מלקה אותן ולי לא הלקית. אמ' לו, ר', אתה חכם ובידך דרך ארץ, ובני אדם הנכנסין אצלי גזרתי עליהם שיהו אוכלין ושותין, והן נודרין בתורה ומבדין, ולי מסורת חכמים שכל הנודר בתורה ובודה סופג את הארבעים. אמ' לו, וכך אתה עושה להן. אמ' לו, הן. אמ' לו, גוזר אני עליך שתלקה אותן ארבעים בשבילך וארבעים בשביל חכמים ששיגרוני אצלך. הלך ר' יהושע וסיפר הדברים לפני חכמים.

ולא יקפיד אדם בתוך סעודתו. מעשה בהלל הזקן, שעשה סעודה לאדם אחד. ובא עני ועמד על פתחו. ואמ' לאשתו, אשה, אני צריך להכניס היום, ואין לי פרנסה. נטלה כל אותה סעודה ונתנה לו, ואח"כ לשה עיסה אחרת ובישלה אלפס אחר והניחה לפניהם. אמ' לה, בתי, מפני מה לא הבאת קודם לכן. מיד ספרה לו כל המעשה. אמ' לה, בתי, אף אני לא דנתיך אלא לכף זכות, שכל מעשיך אינן אלא לשם שמים.

שנים שיושבין על שולחן אחד, הגדול שולח יד תחלה, ואחר כן הקטון, ואם שלח הקטון תחלה הרי זה גרגרן. בד"א בזמן שאינן בבתיהן, אבל האוכל בבית חבירו עם חבירו בעל הבית שולח יד תחלה ובוצע תחלה. וכשהאדם מיסב על שולחנו, שם יתבחן ושם יתפרסמו מדותיו, והוא שאז"ל בשלשה דברים אדם ניכר, בכיסו, בכוסו, בכעסו. אכל האורח קודם בעל בית, הרי זה מגונה.

אורח מכניס אורח, יותר מגונה ממנו. אורח נוטל מלפניו ונותן לפני בעל הבית, הרי זה מגונה. וכשיוצאין, אורח יוצא תחלה ובעל הבית יוצא אחריו, וכשנכנסים, בעל הבית נכנס תחלה ואורח אחריו. כדגרסי' במ' ברכות בפ' שלשה שאכלו כאחת, א"ר שמעון בן יוחאי, בעל הבית בוצע תחלה, כדי שיבצע בעין יפה, ואורח מברך, כדי שיברך לבעל הבית. ומה ברכה מברך לבעל הבית, יהי רצון שלא יבוש בעל הבית [בעולם] הזה ולא יכלם לעולם הבא. ורבי מוסיף בה דברים, ולא ישלוט שטן לא במעשה ידיו ולא במעשה ידינו, ואל יזדמן לפניו ולא לפנינו שום חטא ולא שום עבירה ולא הרהור עבירה. אמ' רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב, אין המסובין רשאין לטעום כלום עד שיטעום המברך. היו שנים, ממתינין זה את זה בקערה, שלשה אין ממתינין. והבוצע הוא פושט ידיו תחלה. ואם בא לחלוק כבוד לרבו, או למי שהוא גדול ממנו, הרשות בידו.

ואורח המתארח אצל חבירו אל ירבה בשבחו, משום מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם, כמו שכתבתי למעלה. ואל יספר בגנותו, כדגרסי' בפ' הרואה. בן זומא אומ', אורח טוב מה הוא אומר, כמה טריחות טרח בעל הבית לפני, כמה בשר הביא, כמה גלוסקאות הביא, כל מה שטרח לא טרח אלא בשבילי. אכסנאי רע מהו אומר, כל מה שטרח לא טרח אלא בשביל אשתו ובניו. ואורח הנכנס אצל בעל הבית, אינו רשאי ליתן כלום מן הסעודה לפני בנו של בעל הבית, ולא לפני עבדו, ולא לפני שמשו.

מעשה באדם אחד, שלא היה לו אלא כשלשה ביצים פת בשנת בצורת. זימן עליהם שלשה אורחים והניחם לפניהם. בא בנו של בעל הבית, עמד לפניהם. נטל האחד חלקו ונתן לו, וכן השני, וכן השלישי. כיון שבא אביו, מצאו אחת בפיו ושתים בשתי ידיו. ועמד והגביהו מלא קומתו, וחבטו לקרקע, ומת. כיון שראתה אמו, עלתה לגג ונפלה ומתה. אף אביו, כיון שראה בנו ואשתו מתים, עלה לגג ונפל ומת. אמ' ר' אלעזר בן יעקב, שלשה נפשות מתו על דבר זה.

ויהיה אדם זהיר בפת, שלא לזלזל בה, כדגרסי' בפרק שלשה שאכלו ת"ר ארבעה דברים נאמרו בפת, אין מניחין [בשר חי על הפת, ואין מעבירין] כוס מלא על גבי הפת, ואין סומכין את הקערה בפת, ואין זורקין את הפת. וגרסי' בפ' חלק א"ר אלעזר, מי שאינו משייר פת על שולחנו, אינו רואה סימן ברכה לעולם, שנא' אין שריד לאכלו על כן לא יחיל טובו. והאמ' ר' אלעזר, כל מי שמשייר פתיתים על שולחנו כאלו עובד ע"ז, שנא' העורכים לגד שולחן, לא קשיא, הא דאיכא שלימה בהדיהו, והא דליכא שלימא בהדיהו.

מעשה בר' עקיבא, שהיה לו אכסניא עם אדם אחד. נטל פרוסה וסמך בה הקערה. שמטה ר' עקיבא ואכלה. אמ' לו, אין לך פרוסה שתאכל אלא זו שאני סומך בה את הקערה. אמ' לו, כמדומה הייתי שאתה נכוה בפושרין, ועכשו אין אתה נכוה אלא ברותחין.

וישתדל אדם לאכול דברים המברין את גופו, ולא יאכל דברים הרעים, כדי שיהיה בריא לעבודת השם. כדגרסי' בפ' כיצד מברכין ת"ר המקפה [אכילתו] במים אינו בא לידי חולי מעים. וכמה. אמ' רב חסדא, קיתון לפת. אמ' ר' מאיר א"ר יוחנן, הרגיל בעדשים אחד לשלשים יום מונע אסכרה מתוך ביתו, אבל כולא יומא לא, משום דקשו לריח הפה. וא"ר מאיר א"ר יוחנן, הרגיל בחרדל אחד לשלשים יום מונע חולאים מתוך ביתו, אבל כל יומא לא, משום דקשו לחולשא דליבא. אמ' רב חייא בר רב אשי אמ' רב, הרגיל בדגים קטנים אינו בא לידי חולי מעיים, ולא עוד אלא שמפרין ומרבין ומברין את הגוף. הרגיל בקצח אינו בא לידי כאב לב.

ששה דברים מרפאין את החולה ורפואתו רפואה. ואלו הן. כרוב, ותרדין, ומי סיסין יבשים, וקיבה, [והרת], ויותרת הכבד, ויש אומ' אף דגים קטנים.

עשרה דברים מחזירין את החולה לחוליו, וחוליו קשה. ואלו הן, בשר שור, בשר שמן, ושחלים, ובשר צלי, ובשר צפורים, ותגלחת, ובית המרחץ, כבד וחלב וגבינה, ויש אומ' אף אגוזים ואף קשואים, כדתניא דבי ר' ישמעאל למה נקרא שמן קשואין, מפני שקשין לגוף כחרבות.

ששה דברים סימן יפה לחולה. [ואלו הן], עיטוש, זיעה, שלשול, קרי, שינה, חלום. עיטוש, דכתי' עטישותיו תהל אור. שלשול, דכתי' מיהר צועה להפתח ולא ימות לשחת ולא יחסר לחמו. זיעה, דכתי' בזעת אפך תאכל לחם. קרי, דכתי' יראה זרע יאריך ימים. שינה, דכתי' ישנתי אז ינוח לי. חלום, דכתי' ותחלימני והחייני.

וגרסי' במ' הוריות עשרה דברים קשים לשכחה. העובר תחת איפסר הגמל, וכ"ש תחת הגמל עצמו, והעובר בין שני גמלים, והעובר בין שתי נשים, והאשה העוברת בין שני אנשים, והעובר בין ריח של נבלה, והעובר תחת גשר שלא עבר תחתיו מים ארבעים יום, והאוכל פת שלא בישל כל צרכו, והאוכל בשר מזוהמא ליסטרון, פי' הבשר שיתחתך כשהוא מבושל הרבה וידבק לצד הקדרה, והשותה מאמת המים העוברת בבית הקברות, והמסתכל בפני המת, ויש אומ' אף הקורא כתב שעל גבי הקבר. ת"ר לא ישתה אדם מים לא מן הנהרות ולא מן האגמים בלילה, ואם שתה דמו בראשו, מפני סכנת שברירי ברירי. ומתרגמי' בסנורים בשבריריא. מאי תקנתיה. אי איכא חברי בהדיה, לומר ליה, פלניא, אמרה לך אמך, איזדהר משברירי ברירי בכאסי חיורי. ואי ליכא חבריה בהדיה, לימ' הוא לנפשיה.

וגרסי' בפרק ערבי פסחים שלשה דברים צוה ר' יהודה את רב, אל תצא יחידי בלילה, ואל תעמוד לפני הנר ערום, ואל תכנס לבית המרחץ חדש, שמא תפחת. עד כמה. א"ר שמעון בן לקיש, עד שנים עשר חדש. והעומד לפני הנר ערום, נכפה. אל תצא יחידי בלילה, דתניא לא יצא אדם יחידי בלילה, לא בלילי רביעיות ולא בלילי שביעיות, מפני שאגרת בת מחלת יוצאת עם שמונה עשרה רבוא מלאכי חבלה, ויש להם רשות לחבל. מעיקרא הוה שכיחא כל יומא. זימנא חדא פגעה בר' חנינא בן דוסא. אמרה ליה, אי לא דמכרזי ברקיעא, הזהרו בר' חנינא, סכנתיך. אמ' לה, אי חשיבנא ברקיעא, גוזרני עליך שלא תעבורי ביישוב לעולם. אמרה ליה, במטותא מנך, שבקי לי רווחא. שבק לה בלילי רביעיות ובלילי שבתות.

וגרסי' במדרש יהי אור ר' אליעזר פתח, לך עמי בא בחדריך וסגור דלתיך בעדך חבי כמעט רגע עד יעבור זעם. בוא וראה, שהב"ה אוהב לישראל מכל העמים, והזהיר אותם שישמרו את נפשם, כדי שלא יבואו לידי סכנה. לפי שיש שעות ביום שצריך אדם לשמור את נפשו בהם, לפי שבהם הדינין מתעוררין לבא בעולם, ובשעה שהדינין מתעוררין לבא בעולם, צריך אדם ליזהר שלא תפגע בו מדת הדין. ולפי' הזהיר הב"ה את ישראל, ואמ' לך עמי בוא בחדריך, לפי' כשמדת הדין מתעוררת, והדבר בא לעולם, אין רשאי אדם להלך בשוק יחידי, ולא אפי' עם בני אדם, אלא יסגר בתוך ביתו, ולא יצא לשוק עד אשר תעצר המגפה, ולפי שהיה נח איש צדיק תמים, צוהו הב"ה להסגר בתוך התיבה, כדי שלא ימות עם שאר בני דורו. וכן צוה הב"ה את אבותינו, כשנגלה הב"ה במצרים להכות את בכוריהם, שיסגרו בתוך בתיהם עד אשר יעבור המשחית, שנא' ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר. חבי כמעט רגע עד יעבור זעם, ואחר שיעבור הזעם אין לו למשחית רשות לחבל.

וגרסי' בפרק שלשה שאכלו כאחד. א"ר יהושע בן לוי, שלשה דברים שח לי מלאך המות, אל תטול חלוקך בשחרית מיד השמש ותלבש, ואל תטול ידיך ממי שלא נטל, ואל תעמוד בפני הנשים בשעה שחוזרות מאחרי המת, שאני מרקד ובא לפניהם [וחרבי בידי], ויש לי רשות לחבל. מאי תקנתיה, אי איכא נהרא יעבור, ואי איכא דרכא אחרינא ליזיל [בה], ואי איכא גודא, פי' כותל, ליקום אחוריה, ואי לא, לימא יגער ה' בך השטן. ואל יצא אדם קודם קריאת הגבר, מפני המזיקין, כדגרסי' בפ' קמא דמסכתא יומא היוצא קודם קריאת הגבר, דמו בראשו. ר' יאשיה אומ', עד שישנה וישלש.

ובאיזה תרנגול אמרו, בתרנגול בינוני. פי' לא תרנגול הממהר לקרות, ולא המאחר, אלא הממוצע. השותה משקין מזוגין ומשקין מגולין, שעבר עליהם הלילה, דמו בראשו. האוכל שום קלוף ובצל קלוף וביצה קלופה, שעברה עליהם הלילה, דמו בראשו. השותה מי הנהרות או מי הנחלים, בפיו או בידו, אחת דמו בראשו.

לעולם יכבד אדם את הבריות ויפליג בכבודם. ואפי' הכי, ישמר מהם, ולא יאמין אלא במי שהוא בדוק אצלו, דתניא לעולם יהיו בני אדם חשובין בעיניך כליסטים ומכבדן כרבן גמליאל.

מעשה בר' יהושע, שהכניס אצלו אדם אחד, ונתן לפניו אכילה ושתייה, והעלהו לגג לשכב, ונטל הסולם מתחתיו. מה עשה אותו האיש, עמד בחצי הלילה, נטל כל הכלים שבשולחן, וכרכן בטליתו. כיון שביקש לירד, נפל מן הגג, ונשברה רגלו. לשחרית בא ר' יהושע ומצאו. אמר לו, ריקה, כך עושין בני אדם שבעירך. אמ' לו, ר', לא הייתי יודע שנטלת הסולם מתחתי. אמ' לו, אין אתה יודע שמאמש היינו סבורים כך. מכאן [אמר] ר' יהושע, יהיו בני אדם בעיניך כלסטים ומכבדן כרבן גמליאל. ומכבדן בכל מקום, חוץ מבדרכים ומבגשרים ובידים מזוהמות. ומכבד אדם לחבירו בכל ענין, לישב בראש, ליטול ידיו קודם. והני מלי מים ראשונים, אבל באחרונים, לא, מפני שידיו מזוהמות, ואין מכבדין בידים מזוהמות.

רבין ואביי הוו קא אזלי באורחא. קדמיה חמריה דרבין לחמריה דאביי. אמ', מיומא דאתא האי ממערבא גס ליה דעתיה. כי מטו פתחא דבי כנישתא, אמ' ליה רבין, ליעול מר. אמ' ליה, עד השתא לאו מר אנא. אמ' ליה, הכי אמ' ר' יוחנן, אין מכבדין לא בדרכים ולא בגשרים ולא בידים מזוהמות, אלא בפתח ומזוזה. פתח ומזוזה סלקא דעתך, אלא אימ' בפתח הראוי למזוזה.

וישתדל להקדים שלום לכל אדם, דתנן ר' מתיא בן חרש אומ', הוי מקדים שלום לכל אדם וכו'. וגרסי' בפ' קמא דמ' ברכות א"ר חלבו אמ' רב הונא, כל הרגיל ליתן שלום לחבירו, ויום אחד לא נתן, עובר משום בקש שלום ורדפהו. ואם נתן ולא החזיר לו, נקרא גזלן, שנא' ואתם בערתם הכרם גזלת העני בבתיכם. אבא בנימין אומר, שנים שנכנסו להתפלל, ולא המתין אחד לחבירו ויצא, טורפין לו תפלתו בפניו, שנא' טורף נפשו באפו הלמענך תעזב ארץ ויעתק צור ממקומו. ואם המתין מה שכרו, א"ר יוסי בר חנינא, זוכה לברכות הללו, שנא' לו הקשבת למצותי ויהי כנהר שלומך וגו', ויהי כחול זרעך וגו'. וגרסי' במ' ברכות בפ' הרואה, א"ר לוי ב"ר היני, הנפטר מחבירו, לא יאמר לו לך בשלום, אלא לך לשלום, שכן מצינו שאמ' דוד לאבשלום, לך בשלום, ונהרג, ויתרו אמ' למשה רבי' ע"ה, לך לשלום, והצליח. כיצד מכבדין. לכניסה הגדול קודם, לירידת הסולם הקטון [קודם], לברכה הגדול קודם. כיצד מכבד אדם את רבו. היו שניהם הולכים בדרך, נותנו לימינו ואין נותנו לשמאלו. היו שלשה, ילך הבינוני לימין, והקטן לשמאל, והגדול באמצע.

וכל המכבד את הבריות זוכה לחיי העולם הבא, כדגרסי' במ' ברכות בשעת פטירתו של ר' אלעזר בן עזריה, נכנסו תלמידיו אצלו. אמרו לו, ר', למדנו אורח חיים. אמ' להם, הזהרו בכבוד חביריכם, ובשעה שאתם עומדים להתפלל דעו לפני מי אתם עומדים, ובשביל זה תכנסו לחיי העולם הבא. ולא יחוש אדם לכבוד עצמו, ולא יהי רודף אחר הכבוד, ולא יתכוין לישב בראש, אלא במקום שיזדמן לו, ואפי' הוא אדם גדול, שאין המקום מכבד ליושבו, אלא היושב מכבד את מקומו. כדגרסי' במ' תעניות ר' יוסי אמ', לא מקומו של אדם מכבדו, אלא הוא מכבד את מקומו. שכן מצינו בסיני, כל זמן שהשכינה שרויה עליו, ואמ' לא תגע בו יד, נסתלקה שכינה, המה יעלו בהר.

לעולם יהיה אדם מעורב עם הבריות, ישמח עם השמחים, וידאג עם הדואגים, ויצטער עם המצטערים, ולא ישחק בין הבוכים ולא יבכה בין המשחקים, ולא יהיה ער בין הישנים ולא ישן בין הערים, ולא עומד בין היושבים ולא יושב בין העומדים. כללו של דבר, לא ישנה אדם דעתו מדעת בני אדם, אם כוונתם לטובה ולשם שמים, ויעביר על מדותיו, ויבטל רצונו מפני רצון אחרים.

הנכנס לבית המרחץ, כיצד יעשה. חולץ את מנעליו, ומסלק את קובעו, ומסלק את טליתו, ומתיר את חגורו, ופושט את חלוקו, וא"כ מתיר את אפקרסותו התחתונה. רחץ ויצא, הביאו לו את המפה, ומקנח את הראש, וא"כ מקנח את האיברים, וא"כ מניח את אפקרסותו התחתונה, ולובש את חלוקו, וחוגר את חגורו, ומתכסה בטליתו, וא"כ מניח את קובעו, ונועל מנעליו. כיצד נועל את מנעליו.

בין בבית המרחץ, [בין] בכל מקום, נועל מנעל של ימין תחלה, ואח"כ של שמאל, וקושר את של שמאל, ואח"כ של ימין. ולא ירוק בבית המרחץ, מפני הסכנה. ובכל מקום לא ירוק בקרוב מחבירו. וגרסי' במ' שבת בפרק ראשון, הנכנס לבית המרחץ, מקום שבני אדם עומדים ערומים, אין שם שאלת שלום, ואין צריך לומר מקרא ותפלה. הבא מן הדרך ונכנס לבית המרחץ, דמו בראשו. הקיז דם ונשתכר, דמו בראשו. שימש מטתו על גבי קרקע, דמו בראשו. ההורג כנה על גבי המטה, דמו בראשו. המקיז דם וישב בתענית, דמו בראשו.

גרסי' בפרק במה אשה יוצאה אמר ר' אמי, ואמרי לה במתניתא תאנא, שלשה דברים מביאים את האדם לידי עניות, ואלו הן, המשתין מים בפני מטתו ערום, והמזלזל בנטילת ידים, ויש אומ' מי שאשתו מקללתו בפניו ושותק. המשתין מים בפני מטתו ערום, אמ' רבא, לא אמרן אלא דמהדר אפיה לפוריא, אבל לבראי, לית לן בה, ואם מהדר אפיה, לא אמרן אלא אארעא, אבל אמאנא, לית לן בה. והמזלזל בנטילת ידים, לא אמרן אלא דלא משא כלל, אבל משא [ולא משא], ליתן לו בה. ושאשתו מקללתו בפניו, אמ' רבא, על עסקי תכשיטיה, והני מילי, דאית ליה ולא עביד לה. ולא יפלה אדם כליו ברשות הרבים, מפני הכבוד. כיוצא בו א"ר יהודה, ואמרי לה ר' נחמיה, אין עושין אפקטויזין ברשות הרבים מפני הכבוד. תנו רבנן המפלה את כליו בשבת, מולל וזורק, ובלבד שלא יהרוג. אבא שאול אומר, נוטל וזורק, ובלבד שלא ימלול. אמ' רב, מולל וזורק, זהו כבודו, ואפי' בחול. וגרסי' במ' כתובות בפ' אע"פ, אל תרבה בישיבה, שהישיבה קשה לתחתוניות, ואל תרבה בעמידה, שהעמידה קשה ללב, ואל תרבה בהילוך, שההילוך קשה לעינים, אלא שליש בישיבה, שליש בעמידה, שליש בהילוך. ישיבה שאין לה סמיכה, עמידה טובה הימנה. והא אמרת, עמידה קשה ללב. הכי קאמ', ישיבה שאין לה סמיכה, עמידה שיש לה סמיכה, טובה הימנה.

לעולם אל יכנס אדם לבית חבירו פתאום, אלא א"כ קורהו קודם. וילמד דרך ארץ מהב"ה, שעמד על פתח הגן ויקרא לאדם, שנא' ויקרא אלהים אל האדם ויאמר לו איכה.

מעשה בארבעה תלמידי חכמים, שהלכו למלכות, והיה להם פילוסוף אחד חבר שם. ואלו הן, רבן גמליאל, ור' יהושע, ור' אלעזר בן עזריה, ור' עקיבא. אמ' לו ר' יהושע לרבן גמליאל, רצונך שנלך ונקביל פני פילוסוף חבירנו. אמ' לו, הן. הלכו, וטפח לו ר' יהושע על הדלת. והיה הפילוסוף מחשב בדעתו, אין זה דרך ארץ אלא של חכם. פתח את הדלת וראה את חכמי ישראל. והיה מחשב בדעתו, ואומר, היאך אתן שלום לחכמי ישראל, אם אומר אני, שלום עליך, רבן גמליאל, נמצאתי מבזה את חכמי ישראל, ואם אומר אני, שלום עליכם, חכמי ישראל, נמצאתי מבזה את רבן גמליאל. אמ' להם, שלום עליכם, חכמי ישראל, ולרבן גמליאל בראש. [ולא מרבן גמליאל למדנו, אלא מן השכינה, שנא' ראיתי את ה' יושב על כסאו וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו].

לעולם אל יפתח אדם את פיו לשטן, שמא יגרום חטאו ויתקיימו בו אמריו לרעה, שנא' גם אני אבחר בתעלוליהם ומגורותם אביא להם, וכתי' והשיב ה' בך את כל מדוי מצרים, וכתי' כי פחד פחדתי ויאתיני ואשר יגורתי יבוא לי. צא ולמד מדור הפלגה. אמרו, פן נפוץ על פני כל הארץ, וגזר עליהם ונפוצו. שנא' ומשם הפיצם על פני כל הארץ, ועליה[ם] נאמר מגורת רשע היא תבואנו. דור המדבר אמרו, לקחתנו למות במדבר, וכך נגזר עליהם, שנא' במדבר הזה יתמו ושם ימותו. צדקיהו ועדתו נאמר עליהם, חרב יראתם וחרב אביא עליהם. יוחנן בן קרח ועדתו נאמ' עליהם, והיתה החרב אשר אתם יראים ממנה שם תשיג אתכם בארץ מצרים והרעב אשר אתם דואגים ממנו שם ידבק אחריכם. ישראל אמרו, כסדום היינו לעמורה דמינו, ונאמר להם, שמעו דבר ה' קציני סדום האזינו תורת אלהינו עם עמורה.

וצריך תלמיד חכם לעלות על לבו תמיד חורבן ירושלם, ויהיה כואב ונעצב, ואל ימלא שחוק פיו, כדגרסי' בפ' אין עומדין א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי, אסור לו לאדם למלא שחוק פיו בעולם הזה, שנא' אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה, אימתי, בזמן שיאמרו הגוים, הגדיל ה' לעשות עם אלה.

וגרסי' במדרש לשחוק אמרתי מהולל. מעשה באחד מגדולי כבול, שהיה משיא את בנו, ועשה סעודה לחכמים. אמ' לבנו, עלה והבא לנו חבית של יין מן העלייה. עלה והכישו נחש ומת. המתין אביו לירד, ולא ירד. אמ' אעלה ואראה מה טבו של בני. עלה ומצא שנשכו נחש ומת, והוא מוטל בין החביות. מה עשה. המתין עד שאכלו. וא"כ אמ' להם, לא לברך ברכת חתנים לבנו של אותו האיש באתם, ברכו עליו ברכת אבילים, ולא להכניס אותו לחופה באתם, בואו והכניסוהו לקבורה.

שמע בני וקח אמרי וירבו לך שנות חיים. אל תתן עיניך בממון שאינו שלך. אל תשמיע לאזניך דברים בטלים, שהן נכוין תחלה בדין. אל יספר פיך לשון הרע, שהוא נכנס תחלה לדין. אל ימצא בידך דבר גזל, שכל איבריך מעידין עליך. אל יקדמו רגליך לדבר עבירה, שמא יקדמך מלאך המות. הוי מתיירא מבית דין של מטה, אע"פ שעדיך אוהבי ממון הם, כ"ש מבית דין של מעלה, שעדיך ברורין. עיניך, שלא נתת בממון שאינו שלך, הם יאירו באישון חשך ואפלה, שנא' וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים. אזניך, שלא שמעת בהם דברים בטלים, הם יקשיבו שלום ויאזינו חיי העולם הבא, שנא' ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר וגו'. פיך, שלא דבר לשון הרע, יזכה לספר בשבחו של הב"ה לתחיית המתים, שנא' ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך. פיך, שעסק בתורה, בו יתברכו בעלי ברכה, שנא' ואברכה מברכיך וגו'. ידיך, ששמרת מן הגזל, מה יעשו לך כל בני עולה. ידיך, שלא קפצת מן הצדקה, מה יעשו לך כל בני כסף וזהב. רגליך, שלא קדמוך לדבר עבירה, מה יעשה לך מלאך המות.

ר' אלעזר הקפר אומ', התרחק מן התרעומות, שמא תתרעם על אחרים ותוסיף לחטוא. אהוב את המוכיחך, כדי שתוסיף על חכמתך, ושנא את המשבחך, כדי שלא תמעט מחכמתך. פי' אם יאהב אדם למי שמוכיחו, יוסיף על חכמתו, כי המוכיחו יאמר לו תמיד, טפש אתה ולא למדת חכמה, לפיכך יוסיף על חכמתו, וישתדל תמיד ללמוד יותר. ואם יאהב למי שמשבח אותו, לעולם ימעט מחכמתו, כי המשבח אותו יאמר לו, חכם גדול אתה, ולפיכך לא ילמד יותר.

הוי אוהב את בית המדרש, כדי שיבואו בניך לתלמוד תורה. הוי אוהב את העניים, כדי שלא יבואו בניך לידי עניות. הוי אוהב את הענוה, כדי שתמלא ימיך. הוי אוהב את החסידים, כדי שתנצל ממלאך התשחורת. פי' מלאך המות, שמשחיר פני האדם במותו, ויש אומרים, שהוא המלאך המשחית, הממונה להמית את הבחורים, מגז' הילדות והשחרות. הוי זהיר בק"ש ובתפלה, כדי שתנצל מדינה של גיהנם. יהי ביתך פתוח לרוחה, כדי שלא יחסרו מזונותיך. הוי זהיר בדלתי ביתך, שלא יהיו סגורות בשעה שאתה מיסב לאכילה, מפני שדלתי ביתך מביאין אותך לידי עניות. הוי זהיר בכבוד אשתך, כדי שלא תהא עקרה. הוי שמח בייסורין הבאין עליך, מפני שמצילים אותך מחולאים של מטה.

אם מנעת עצמך מדבר מצוה, מלאך המות קודמך. אם הטרחת עצמך במצות, עליך הכתוב אומר, ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך. אם שמרת פיך מלשון הרע, תהא כל ימיך בשלום. המעיז פניו בפני מי שגדול ממנו, סופו בא לידי בהרת. המונע עצמו מדבר מצוה, ועוסק בדברי הרשות, סוף אשתו מתה במגפה. אם רצת לכבוד חכם, הויין לך בנים ובנות מתוקנים למעלה. אם רצת לכבוד עני, הווין לך בנים עוסקין בתורה ומקיימין מצות בישראל. אם ראית חכם שמת, עמוד עליו וחזר עליו עד שיפטר ממך. אם ראית עני שמת, עמוד וחזור עליו עד שתוליכהו לקבר. [אם ת]רדוף אחרי השלום, יספרו בשלומך, כשלום פנחס בן אלעזר. אם ראית חבירך שנתדלדל, אל תחזירהו ריקם, ואם הלוית לו מאומה בשעת דחקו, יתקיים עליו אז תקרא וה' יענה. אם השפלת עצמך לפני חבירך, הב"ה מגביהך. ואם הקלו אותך אחרים, בין בישיבה בין במסיבה, עשה שלום עמהם, כדי שיבא שלום וינוח על משכבך.

דע מה שבין היום למחר, בין שלך בין שאינו שלך, את שבידך היום, למחר אינו שלך, ושאינו שלך, למה יהא שלך. והעושה את שאינו שלו [שלו], עליו הכתוב אומר הוי המרבה לא לו. הוי גומר בטובה, ומשלם טוב, ושוחר טוב, ומבקש טוב, ואפי' על רע הוי עלוב, ואוהב הכל, ושפל רוח, ולשון רכה. הוי קל לראש, פי' אל יתכבד אצל גדול ממנו, אלא יעמוד לפניו וישמשנו, ויקל את עצמו אצלו, ונוח לתשחורת, בהפך יכבד אצל הקטן, ולא יקל את עצמו אצלו. הוי נרתע מן החטא הקל, כדי שלא יביאך לחטא החמור. הוי רץ למצוה קלה, כדי שתביאך לידי חמורה. ואם רוצה אתה להתרחק מחטא, צא וחשוב ועיין בסופו. אם הטיבות הרבה לאחרים, יהיה בעיניך מעט, ואל תאמר משלי הטיבותי לו, אלא משל שמים הטיבו לו ולי. ואם הטיבוך מעט, יהיה בעיניך הרבה, ואל תאמר, בשביל מעשי הטובים הטיבו לי, אלא בשביל מעשי שאינם הגונים הטיבו לי, שנא' ומשלם לשונאיו. ואם הרעות מעט, יהיה בעיניך הרבה, ואמור, אוי לי כי חטאתי, אוי לי כי בא מכשול על ידי. ואם הרעו לך הרבה, יהיה בעיניך מעט, [ואמור] מחובי פרעתי, ויותר מזה אני ראוי.

האימתנין, והזיוהנין, ועזי פנים, ובעלי זרועות, עליהם הכתוב אומר כי זרועות רשעים תשברנה. המאוסין בעיניהם, והמבוזין בעיני נפשם, והכובשין את יצרם, והמשפילין את רוחן, עליהם הכתו' אומר כה אמר ה' גואל ישראל קדושו לבזה נפש למתעב גוי לעבד מושלים מלכים יראו וקמו שרים וישתחוו. גסי הרוח, ומספרי לשון הרע, ומדברי כזב, והחכמים בעיניהם, עליהם הכתו' אומר כי הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש. היראים להזכיר שם שמים לבטלה, עליהם הכתו' אומר וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה וגו'. בעלי אמונה ומחזירי אבידה ופקדון, עליהם הכתוב אומר עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי. [אוצרי פירות, ומלוין ברבית, ומקטיני איפות, ומגדילי השקל], ומפקיעי שערים, עליהם הכתו' אומר נשבע ה' בגאון יעקב אם אשכח לנצח כל מעשיהם. רודפי צדקות, ומבקשי שלום, והמצטערין עם הצבור, והעומדין עליהם בשעת דחקן, ועושין עמהם צדקה כשהן בצרה, עליהם הכתו' אומר טוב ה' למעוז ביום צרה ויודע חוסי בו. המינין, והאפיקורוסין, ושכפרו בתורה, ושכפרו בתחיית המתים, והמסורי[ם], ומחללי שם שמים, והחנפין, והפרנסין המטילין אימה יתירה על הצבור, שלא לשם שמים, יורדין לגיהנם, ונידונין בה לדורי הדורות, שנא' ויצאו וראו בפגרי האנשים הפשועים בי וגו'. המתגיירין בצדק, והשבין בתשובה שלימה, והמחזירין בתשובה לרבים, ומלמדין אותן שלא ישובו לקלקולן, עליהם הכתו' אומר אז יבקע כשחר אורך וגו'. חורשי רע, ומהפכי דברים, ומפטירי שפה, ומחלקי לשון, עליהם הכתוב אומר יהי דרכם חושך וחלקלקות.

הרחמנין, ומאכילי רעבים, ומשקי צמאים, ומלבישי ערומים, ומחלקי צדקות, עליהם הכתוב אומר אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו. המכים בסתר, והמחרפים בגלוי, ומליזי הרבים, ומטילי מחלוקת, סופן להיות כקרח ועדתו, שנא' בהם ותכס עליהם הארץ. הענוים, ושפלי רוח, ונוחי תשחורת, ובעלי הבטחה, עליהם הכתוב אומר ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור.

ד' דרך ארץ של נשים

השער הרביעי: בדרך ארץ הראוי לנהוג בו הנשים

לעולם תשתדל האשה להיות צנועה, צדקת, וכשרה, נאה במעשיה, חסידה עם בעלה ועם בניה. כדגרסי' במדרש כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל, בשעה שנצטווה משה רבי' ע"ה לאמר תחלה לבית יעקב, והם הנשים, נצטווה לאמר להן ראשי פרקים ודברים קצרים, שהן משיגות להבין. ולמה נצטווה לדבר עם הנשים תחלה, מפני שהן שולחות בניהן לבית הסופר, ומשימות עיניהן שיעסקו בתורה, ומרחמות עליהם בבואם מבית הסופר, ומושכות לבם בדברים טובים, ושומרות אותן שלא יתבטלו מן התורה, ומלמדות אותן יראת חטא בילדותן, ונמצאו הנשים הצדקניות סבה לתורה וליראה. וכאשר יבואו בעליהן ממלאכתם, והם יגעים ויעפים, יזכירום לקבוע עתים לתורה, ולתת צדקה.

ותהיה זהירה להיות שלום בינה ובין אישה, ותהיה לו אהובה ורצויה. ותהיה זהירה להתפלל ערב ובקר וצהרים, ובסוף התפלה תכוין לבה בתחנונים לפני הב"ה על בניה ועל בנותיה, שיהו יראי שמים ועוסקין בתורה ובמצות. כי זכותה של אשה לעולם הבא הוא שיהיו בניה עובדים את השם ית' שמו ועושים רצונו. וכשהיא בבית עולמה, ובניה עוסקין בתורה ובמצות, יחשב לה כאלו היא בחיים ועושה כל המצות, ותהיה במעלות עליונות לעולם הבא. וכשהיא נותנת צדקה, תתפלל באותה שעה בידים [נקיות] שיהיו בניה יראי שמים ומצליחים בתורה ובמצות, מפני שתפלתו של אדם [נשמעת] בשעה שהוא עושה מצוה. ולא תצא מדלתי ביתה אלא לצורך גדול, שהאשה היצאנית חוטאת ומחטיאה אחרים. כיצד חוטאת, הנשים דעתן קלה עליהן, ואיפשר שתראה אנשים בשוק, ותחמוד אותם בלבה, ותבא לידי הרהורים רעים, ואיפשר לידי מעשה. ומחטיאה לאחרים כיצד, כשם שחומדת האנשים איפשר שיחמדו אותה. וגרסי' בבר"ר ומלאו את הארץ וכבשוה, [מלמד], שהאיש כובש את אשתו שלא תצא לשוק, שכל אשה שתצא לשוק סופה ליכשל, ומעשה דינה יוכיח.

וגרסי' במדרש תנחומא ותצא דינה, ז"ש הכתוב כל כבודה בת מלך פנימה. א"ר יוסי, כשהאשה מצנעת עצמה בתוך הבית, ראויה שתנשא לכהן גדול, ותעמיד כהנים גדולים, שנא' כל כבודה בת מלך פנימה. אם תכבד עצמה בתוך הבית, ממשבצות זהב לבושה, תנשא למי שכתוב בו ושבצת הכתונת שש. א"ר פנחס בר חמא, בזמן שהיא צנועה בתוך הבית, כשם שהמזבח מכפר, כך היא מכפרת על ביתה, שנא' אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך, תעמיד בנים משוחים בשמן המשחה סביב לשולחנך. אבל אשת כסילות הומיה פתיות ובל ידעה מה, השה אלוה חכמה ולא חלק לה בבינה, יצאנית ואינה מצנעת עצמה ואינה מתביישת, אפי' לעם הארץ אינה ראויה לינשא.

וצריכה האשה להיות נאה במאכלה ובמשקה ובמעשה ידיה. במאכלה כיצד. לא תהא גרגרנית, ולא תאכל יותר מדאי, ולא תאכל דברים הרעים לחלב. כדגרסי' במ' כתובות בפרק אע"פ, ולא תאכל עמו דברים הרעים לחלב, מאי נינהו, אמ' רב הונא, קישות וחזית ודגים קטנים ואדמה. פי' אדמה, יש נשים שאוכלות נתר ועפר. אמ' אביי, אפי' קרא, פי' דלעת. רב פפא אמ', אפי' קורא וכופרא. פי' קורא, רך שבדקל, כופרא, תמרים שלא בשלו כל צרכן. רב אשי אמ', אפי' כסא דהרסנא, פי' כוס מים מלא ציר, והם המים המלוחים. מניהו פסקא חלבא, מניהו עכרא חלבא. דמשמשא ביני רחיא, הוו לה בני נכפה. דמשמשא על ארעא, הוו לה בני שימוטי. פי' צוארם ארוך יותר מדאי. דדרכא אדמה דחמרא, פי' דם החמור, הוו לה בני גבנאי, פי' בעלי גרב. דאכלא חרדלא, הוו לה בני זלזלני, פי' זלזלני, [רעבתנים], כמו זולל וסובא. דאכלא תחלא, הוו לה בני דולפני, פי' שמזלגין עיניהם דמעות תמיד. [דאכלא מוניני, פי' דגים קטנים, הוו לה בני מציצי עינא, פירוש שבולטין עיניהם חוץ לגלגלותם]. דאכלא גרגושתא, הוו לה בני מכוערי. פי' גרגושתא, העפר האדום. [דשתיא שכרא, הוו לה בני אוכמא. דאכלא בשרא ושתת חמרא, הוו לה בני בריי]. דאכלא ביעי, [הוו לה בני עינני, פי' עיניהם יפים. דאכלא כרפסא], הוו לה בני זיותני, פי' יפים ונאים, דאכלא כוסברתא, הוו לה בני בשראני, פי' בעלי בשר. דאכלא אתרוגא, הוו לה בני ריחני. ברתיה דשבור מלכא אכלה בה אימא אתרוגא, והוו מסקי לה לאבוה בריש ריחני.

במשקה [כיצד. לא תשת האשה משקים הרעים, המפסידים את החלב, כגון שכר, וכיוצא בו], דתניא שתת חמרא, הוו לה בני אוכמי. [ולא תשתה יין, אלא כוס אחד בלבד, בשעת אכלה, כדגרסי' במסכת כתובות] תאנא כוס אחד יפה לאשה, שנים ניוול הוא לה, שלשה תובעת בפה, ר"ל תשתכר, ותהפך לדעת אחר, ותובעת התשמיש בפה, ארבעה, אפי' חמור תובעת בשוק ואינה מקפדת. אמ' רבא, לא שאנו אלא שאין בעלה עמה, אבל בעלה עמה, לית לן בה.

במעשה ידיה כיצד. צריכה האשה לפקוח עיניה מן השינה, ולנעור כפיה מן העצלות, ותשכיל לעשות חפצי ביתה וחפצי בעלה במהירות ובזריזות, בלא עצלות. ותעשה היא בעצמה. ואפי' היו לה כמה שפחות, תעשה בעצמה צרכי בעלה ובניה, כדי שלא תשב בטלה ותבא לידי שעמום, כמו שכתבתי למעלה בפרק נשואי אשה.

וארבעה שערים אלו שאמרתי בענין דרך ארץ, צריך תלמיד חכם ליזהר בכולן. לפי שהשער האמור בתלמיד חכם בענין דרך ארץ הוא חמור מכולם, ואם הוצרך להזהר בשלו שהוא חמור, כ"ש באחרים, שהם יותר קלים. ואם הזקנים יחמירו על עצמן, ויזהרו בדרך ארץ שלהם ושל תלמידי חכמים, שהוא חמור משלהם, הרי אלו משובחים. כ"ש שצריכין ליזהר בדרך ארץ של אנשים ושל נשים, שהן קלים יותר משלהם. ואם האנשים יחמירו על עצמם, ויזהרו בדרך ארץ שלהם ושל זקנים, שהוא חמור יותר משלהם, הרי אלו משובחים. כ"ש אם יזהרו בשל תלמידי חכמים, שהוא יותר חמור משל זקנים, ואין צריך לומר שצריכין ליזהר בדרך ארץ של נשים, שהוא יותר קל משל אנשים. ואם הנשים החמירו על עצמם, ונזהרו בשל בעלי בתים, שהוא חמור יותר משלהן, הרי אלו משובחות. כ"ש אם יזהרו בשל זקנים, כ"ש אם יזהרו בשל תלמידי חכמים. נמצא, שצריכין תלמידי חכמים ליזהר בדרך ארץ של ארבעה אלו שערים, בשלהן, ובשל זקנים, ובשל אנשים, ובשל נשים. והזקנים צריכין ליזהר בשלשה שערים, בשלהן, ובשל אנשים, ובשל נשים. והאנשים צריכין ליזהר בשני שערים, בשלהן ובשל נשים. והנשים צריכות ליזהר בשער אחד בלבד, שלהן. וכל הנזהר ועולה למדרגה של יותר חמורה ממנו הרי זה משובח.

ה' דרך ארץ בכלל ובפרט

דרך ארץ בכלל ובפרט לכל אדם

כל אחד ואחד כפי מה שצריך לנהוג בעצמו, בכל ענייניו ובכל צרכיו, כפי הראוי לו.

דרך ארץ אדם במאכלו, ובכסותו, ובנקיות גופו, ובתיקון שערו, ובעשיית צפרניו. יזהר תמיד שלא יטיפו נחיריו, ושלא יצא ריח מפיו. ואם ריח רע נודף לו מפיו, ישתדל להתרפות ממנו, כדי שלא יהיה מאוס אצל בני אדם. ויהיה כל גופו נקי. ויתקן שערו, כדי שלא יהיה מכוער אצל חבירו. וילבש בגדים נאים, ממוצעין, לא ארוכים ביותר, כבגדי גסי הרוח, ולא קצרים ביותר, כבגדי הקלים והפוחזים. ויזהר בבגדיו שיהיו נקיים, בלא כתם ובלא שמנונית. והולך בדרכו בשוק כאדם שהוא טרוד בעסקיו. ולא ירבה לישב בפתח ביתו, כיושבי קרנות, ולא ישיח עם חבירו בשבח אשתו.

דרך ארץ האיש עם אשתו צריך שיהיו דבריו עמה בנחת. ומטיל עליה מקצת אימה, ולא יותר מדאי. ומראה לה אימה בגלוי, ואוהב אותה בסתר. ומכבדה תמיד בפרנסה ובכסות יותר מיכלתו. ויהיה צנוע אצלה, ואפי' בשעת תשמיש, ולא תראה בו כל מום ולא דבר מאוס.

דרך ארץ האדם בסעודתו יטול ידיו קודם אכילה ואחר אכילה. ויאכל בימין ולא בשמאל, ומיסב על שמאל. ותהיה אכילתו בנחת. לא ימהר לאכול, כדרך החיות והבהמות, שחוטפין ואוכלין. ולא יביט בפני המסובין, שמא יראה להם שיכבד עליו מה שהם אוכלים. ולא יאכל יותר מדאי ולא ישתה יותר מדאי. ולא יאכל התבשיל עד סופו, אלא ישאיר מעט בקערה. ולא יקנח הקערה ויאכל. ולא ילקלק באצבעותיו. ולא ישתה כוסו בבת אחת. ולא יאכל דבר שמזיקו. ולא יאכל עד שימלא כריסו, וישבע אפי' במעט. וישבח להב"ה שזימן לו מזונותיו, ויבקש מהב"ה שיזדמן לו פרנסתו בכל עת שצריך לה.

דרך ארץ האדם בשינתו כשיטה לשכב, יהרהר תמיד בתורה ובמצות, עד שיישן. ואחר שייקץ משנתו, ישבח ויודה להב"ה, שהקיצו משנתו לחיים. ולא ישכב כשהוא שבע ביותר, עד שיתעכל המזון במעיו. ולא יישן מיד עם חשכה, אלא ישב לקרות עד רביע הלילה לפחות, ואז ישכב ותערב לו שנתו. ולא ירגיל עצמו לשכב ביום, אלא יעשה מלאכתו להתפרנס ממנה, כדי שיתפרנס בכבוד, וכדי שלא יבא לידי עניות ויצטרך לבריות, שנא' מעט שנות מעט תנומות מעט חיבוק ידים לשכב, ובא כמהלך רישך ומחסורך כאיש מגן.

דרך ארץ האדם ביראת שמים לעולם יהיה אדם ירא מהאל ית', ולא תהיה כוונתו בכל צרכיו ובכל ענייניו כי אם ביראת ה'. ויתן בטחונו בהב"ה בכל משאו ובכל מתנו, ובצאתו ובבואו. ולא ילמד לעשות מעשה הגוים בכישוף, ולא יהיה מעונן ולא מנחש, ולא קוסם קסמים, ולא שואל אוב וידעוני, ולא ידרוש אל המתים. ודוד ע"ה לא היה מסתכל באחת מכל המדות הללו, אלא היה משים בטחונו בהב"ה, והיה מציל אותו מכל אויביו, שנא' בידך עתותי הצילני מיד אויבי ומרודפי, וכתי' בידך אפקיד רוחי פדית אותי ה' אל אמת. והזהירה תורה ואמרה, לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף, וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים. ר' חייא אומר, כל מי שאינו מנחש, מחיצתו לפנים ממלאכי השרת, ומלאכי השרת שואלין אותו, ואומרין לו, מה גזר הב"ה היום, מה פעל היום, שנא' כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. וכל המנחש, סוף אותו ניחוש שיגיענו, שנא' פי כסיל מחתה לו ושפתיו מוקש נפשו. ולא גלו ישראל אלא על ידי הנחשים, שנא' ויקסמו קסמים וינחשו ויתמכרו וגו', אף הב"ה מוכיח אותם ואומר להם, כי נטשת עמך בית יעקב כי מלאו מקדם ועוננים כפלשתים ובילדי נכרים ישפיקו.

דברים שהם מדרכי האמורי

אלו דברים שהן מדרכי האמורי, שאסר לנו הב"ה להתעסק בהם, שנא' ולא תלכו בחוקות הגוי אשר אני משלח מפניכם, וכתי' כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו.

איזהו מנחש. האומר נפל מקלי מידי [וסימן רע הוא, וצריך אני לדאוג כל היום, וכן נפלה פתו, וכו'], נפלה פתי מפי, קרא חבירי, נבח הכלב, קרא שועל על ימיני, עבר נחש לשמאלי, פסק צבי את הדרך לפני, שחרית הוא, ראש חדש הוא, מוצאי שבת הוא, פי' אם יבקשו ממנו מעות בבקר, או בראש חדש, או בתחלת השנה, או במוצאי שבת, יאמר הרי זה סימן רע עליו, או כגון שיפגע באחד מן הפרקים הללו [בדבר] כעור, אדם או בהמה או עוף, או שישמע דברי דופי, כגון קללה, או כיוצא בה, ויאמר הרי זה סימן רע עליו.

איזהו מעונן. אלו שנותנים עתים, כגון אלו האומרים היום יפה לעשות, מחר אינו יפה לעשות, מחר יפה ליקח, היום חמה נהפכה, מחר גשמים יורדים. וחכמים אומרים אוחז עינים, [פי' אוחז וסוגר עיני הבריות, ומראה להם כאלו עשה הדברים של פלא, והוא אינו עושה כלום]. המספר קומי, פי' המגלח חצי ראשו, אשר מפאת פניו, ויניח החצי האחרון. והעושה בלורית, פי' המקיף פאת ראשו, והמגררת בנה בין המתים, כדי שיחיה, והקושר מטוטלת [פי' חתיכה של בגד] על יריכו וחוט אדום על אצבעו, והמונה צרורות ומשליך לים או לנהר, מפני שהוא כעין כישוף. והמטפח [פי' מכה בידיו זו על זו] והמספק [מל' ויספק את כפיו] והמרקד לשלהבת שתבא. נפלה פתו מפיו, ואמ' החזירוה לי, שמא תאבד ברכתי, הרי זה מדרכי האמרי. נפלו ניצוצות מן הנר, ואמ' אורחים באים לנו, הרי זה מדרכי האמרי. היה מתחיל במלאכה, ואמ', יבא פלוני, שידיו קלות, ויתחיל בה. יבא פלוני, שרגליו קלות, ויעביר לפניו, הרי זה מדרכי האמורי.

תוכן העניינים

מנורת המאור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה