אור ברסלב
מנורת המאור יט; בענין כסוי סוד חבירו

מנורת המאור· רבי ישראל אלנקאוה

יט; בענין כסוי סוד חבירו

יח; פרק לשון הרע

בכסוי הסוד וגלויו

בענין כסוי סוד חבירו

החלק הראשון, בכסוי הסוד וגלויו.

ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל. גרסינן במ' שבת בפרק הזורק מרשות היחיד, ת"ר המקושש זה צלפחד, וכן הוא אומר ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת, ולהלן הוא אומר אבינו מת במדבר, מה להלן צלפחד, אף כאן צלפחד. דברי ר' עקיבא. אמ' לו ר' יהודה בן בתירא, עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין. אם כדבריך, התורה כסתו ואתה מגלה אותו, ואם לאו, אתה מוציא לעז על אותו צדיק. כיוצא בדבר, ויחר אף ה' בם וילך, מלמד, שאף אהרן נצטרע. דברי ר' עקיבא. אמ' לו ר' יהודה בן בתירה, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין. אם כדבריך, התורה כסתו ואתה מגלהו, ואם לאו, אתה מוציא לעז על אותו צדיק.

וגרסי' במדרש משלי ריבך ריב את רעך וסוד אחר על תגל, פן יחסדך שומע ודבתך לא תשוב. כיצד. אם יהיה לך ריב על חבירך, ותלכו אצל הדינין, אל תטעון אותו אלא באותו דבר שהלכתם בשבילו אל הדיינין, ולא תשיב אותו אלא על אותה טענה בלבד, ואל תגלה סודו בדבר אחר, ואל תאמר לו כך וכך עשית, כדי להבהילו ולסתור טענתו, ולא תקפח אותו בדברים. ואם עשית כך, יחסדך שומע, פירוש יחרף אותך, ויאמר, ראה פלוני, היאך הוא מגלה סוד פלוני, ויבהיל אותו לפני הדיין, כדי ליטול ממנו ממון שלא כדין. ומתרגמינן חרפה חיסודא. ויאמר ג"כ הדיין, פלוני בא לטעון לפלוני כך וכך, ולא עלה בידו, גלה סודו בדבר אחר, ועבר על ריב לא לו. ודבתך לא תשוב, אחר שיצא מפיך חרופו, והדברים המכוערים, לא תוכל להשיב אותן.

והמגלה סוד חבירו הרי זה כשופך דמים, שנאמ' לא תלך רכיל בעמך לא תעמוד על דם רעך אני ה'. ד"א לא תעמוד על דם רעך, זה הפותח כתב ששלח חבירו לאחרים, או ששלחו לו אחרים, וקורא אותו. ואפי' שלא גלה הסוד לאחרים, הואיל וגלה סוד חבירו, ופתח כתב סתום וחתום, ועמד על סוד חבירו שלא מדעתו, מעלה עליו הכתוב כאלו הרגו. כי איפשר שהיה כתוב בו סוד גדול, שאלו נגלה לאחרים היו הורגים אותו, כי לא בחנם סתם וחתם אותו, ואלו היתה כוונת הכותב אותו שיתגלה לכל, לא היה חותם אותו.

וגרסי' במדרש בני ציון היקרים, מה היתה יקרותן של בני ציון. הוא מספר בעניינים הרבה חכמתן ויקרותן. ואחת מהן ההוא מעשה באדם אחד, שפגע בריבה אחת קטנה בשוק, ובידה כלי, והיה מכוסה בכלי אחר. אמ' לה, מה בכלי זה. אמרה לו, אלו היה בדעת אמא לגלות כלי זה, ולדעת מה שבתוכו, לא היתה מכסה אותו בכלי אחר.

ועוד גרסי' במדרש משלי הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מכסה דבר. פי' אל תפקיד סודך למי שהוא הולך רכיל, כי הואיל ואינו שומר שפתיו מן הרכילות אל תאמן בו סודך, ואע"פ שתמסור אותו לו, ותאמר, כסה סוד זה ואל תגלהו, יגלה אותו על כל פנים, מפני טבעו הרע. ד"א הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מכסה דבר. א"ת למי שהוא הולך רכיל בטבעו, כסה סודי, יגלה אותו, אבל נאמן רוח, אפי' שלא תאמר לו אלא דברים בלבד, דברים בעלמא, ואפי' שלא תאמר לו, סוד הוא, כסה אותו, הרי הוא מכסה מפני טבעו, שהוא נאמן רוח, כ"ש אם תאמר לו, סוד הוא, כסה אותו ואל תגלהו.

לפי' ירגיל אדם עצמו לכסות סוד חבירו, ואע"פ שאין בגלוי הסוד ההוא נזק לבעליו, הואיל ויכיר מחשבתו בגלויו נזק הוא לו, שנאמר הפר מחשבות באין סוד. ר"ל במקום שמגלין הסוד, אין שום אדם יכול לקיים מחשבתו, כי יחשוב בלבו ויאמר אעשה כך וכך על מנת שיהיה סוד, אם יתגלה אותו סוד קודם שתעשה המחשבה, לא תתקיים. כיצד. היה בלבו לקנות פרקמטיא שהיתה בזול, ולא היה שום אדם יודע שהיתה בזול, אלא הוא יעלה במחשבתו לקנותה, אם טרם שיקנה אותה יגלה הסוד לאחרים, אחרים קונים אותה, ונמצא מפר מחשבתו, מפני שלא שמר סודו.

לעולם הוי זהיר בסוד חבירך, ואל תגלהו, ואל תוציא מפיך דבר שתתגנה בשבילו, בגלוי סוד או בדבר אחר. כדגרסי' בפרק כל כתבי הקודש א"ר יוסי, מימי לא דברתי דבר וחזרתי פני לאחורי. ר"ל לעולם לא גליתי סוד חבירי, ולא ספרתי לשון הרע, ולא דברתי דבר אפי' ביני לבין עצמי מה שלא הייתי מדבר בתוך קהל ועדה. ההוא תלמידא דאפיק מה דאתמר דבי מדרשא דר' אמי לבתר תלתין ותרין שנין, ואפקיה ר' אמי מבי מדרשא ואכריז עליה דין גלי רזיא. שאלו לחכם אחד, ואמרו לו, היאך אתה בכסוי הסוד. אמר להם, כשיפקיד אדם סודו בידי, אחצוב לו קבר בתוך לבי, ואקבור אותו. פי' לא אגלה הסוד כל ימי, כי איך יתכן לפתוח לבי ולהוציא משם הסוד שקברתי בו, ואחיה.

מעשה באדם אחד, שהפקיד סודו אצל חכם אחד. אמ' לו, הבנת דברי. אמ' לו, כבר שכחתי מה שאמרת לי. כלומר, הוי בטוח שלא אגלה סודך, והרי הוא כאלו שכחתי אותו. כ"ש שצריך אדם לשמור סוד עצמו ולא יגלה לאדם בעולם, ואפי' לאוהבו, שכן בני אדם אומרים במשליהם, סוד שאינך מפקיד אצל אויבך אל תפקיד אותו אצל אוהבך, כי לפעמים יהפך האוהב לאויב ויגלה הסוד. ואמר החכם לא תגלה סודך לא למשכיל ולא לכסיל, כי לפעמים יכסל המשכיל, וכ"ש הכסיל. ועוד אמ' לעולם לא הפקדתי סודי אצל אדם, וגלהו, והייתי מאשים אותו, אלא הייתי מאשים [לעצמי, והייתי אומר, אני לא יכולתי לכסות סודי וגליתי אותו לאחרים, למה אני מאשים לזה שגילהו]. ועוד אמר סודו של אדם מסור בידו כעבד, ואם יגלה אותו יהיה הוא עבד לסוד, מפני שהוא מתיירא שמא יגלה. לפיכך צריך אדם ליזהר בסודו ולא יגלהו כלל, ואפי' בינו לבין עצמו לא ישיח בו, ולא ישמיעהו באזניו, כמו שארז"ל על דרך משל, אל תשיח בין הכותלים, כי אזנים לכותל, ושלמה ע"ה אמר כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגד דבר.

בענין הריב

החלק השני, בענין הריב.

ואם המגלה סוד חבירו הוא כשופך דמים, כמו שאמרתי, ואע"פ שלא כזב, אלא שאומר דברים אמיתיים, כ"ש וכ"ש המכזב ואומר בפיו ובשפתיו מה שלא ראו עיניו. והמכזב שנוי ומתועב לפני הב"ה, שנא' שש הנה שנא ה' ושבע תועבות נפשו, עינים רמות לשון שקר וידים שופכות דם נקי, לב חורש מחשבות און רגלים ממהרות לרוץ לרעה, יפיח כזבים עד שקר ומשלח מדנים בין אחים. ומהשבעה דברים האלו, הם השלשה מהם בענין הכזב, לשון שקר, יפיח כזבים, עד שקר. ורבי סעדיה ז"ל תלה שבע המדות הרעות האלו בכזב, וממנו משתלשלין כולם. כיצד. עינים רמות, עיקר הגאוה הוא הכזב, מפני שאומר שהוא חכם והוא טפש, גבור והוא חלש, נשיא והוא נקלה, ומתגאה לעיני הבריות במדות הללו של כזב, כמו שאמ' אבשלום, ועלי יבוא כל איש אשר [יהיה] לו ריב ומשפט והצדקתיו, והיה גונב דעת הבריות בכזב. לשון שקר, הכזב לעצמו. וידים שופכות דם נקי, מיואב, ששלח לשון שקר על פי דוד, והשיבו את אבנר, והרגו, שנאמר וישלח יואב מלאכים, וישיבו אותו מבור הסירה ודוד לא ידע. יפיח כזבים עד שקר, הם גופי הכזב. ומשלח מדנים בין אחים, שנאמר בלע ה' פלג לשונם כי ראיתי חמס וריב בעיר, וסמיך ליה, און ועמל בקרבה, הוות בקרבה ולא ימיש מרחובה תוך ומרמה.

בוא וראה כמה כזבו ונענשו. גיחזי כזב ונצטרע הוא וזרעו, שנאמר ויאמר אליו אלישע מאין גיחזי ויאמר לו הלך עבדך אנה ואנה, ויאמר אליו לא לבי הלך כאשר הפך איש מעל מרכבתו לקראתך העת לקחת את הכסף ולקחת בגדים וגו', וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך לעולם ויצא מלפניו מצורע כשלג. אמנון כזב ונהרג, שנא' תבא נא תמר אחותי ותלבב לעיני שתי לביבות ואברה מידה, ושכב עמה והרגו אבשלום. וכל המחליף בדבורו כאלו עובד ע"ז, כדגרסינן בפרק חלק, א"ר אלעזר, כל המחליף בדבורו כאלו עובד ע"ז, שנא' אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע, וכתי' בע"ז הבל המה מעשה תעתועים. ואחת מארבע כתות שאין מקבלות פני שכינה הוא כת שקרים, שנא' דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. א"ר אלעזר בר נחמן, הכל ברא הב"ה, חוץ מן השקר, שלא בראו, אלא בני אדם בודין אותו מלבם.

וגרסי' במדרש רוחו של נבות היזרעאלי זכתה למחיצה עליונה, מפני שהרגו אחאב דם נקי, ונטרד, מפני שהרהר לדבר כזבים, שנאמ' מי יפתה את אחאב ויעל ויפול ברמות גלעד ויאמר זה בכה וזה אומר בכה, ויצא הרוח ויעמד לפני ה' ויאמר אני אפתנו ויאמר ה' [אליו] במה, ויאמר אצא והייתי רוח שקר בפי כל נביאיו ויאמר תפתה וגם תוכל צא ועשה כן. מאי הרוח, זה רוחו של נבות, מאי צא, צא ממחיצתי. ואמר החכם אדם המכזב חשוב כמת, לפי שאיש שאין בפיהו אמת, ואין בני אדם חוששין לדבריו, מפני שדרכו לכזב, חייו ומותו שוין. וארז"ל כך עונשו של בדאי, אפי' אומר דברים של אמת אין שומעין לו. וירמיה הנביא, כשהיה מוכיח את ישראל, לא היה מוכיחן אלא על הכזב, שנא' למדו לשונם דבר שקר העוה נלאו, וכתי' וידרכו את לשונם קשתם שקר ולא לאמונה גברו בארץ. פי' העוה נלאו, אחר שלמדו את לשונם דבר שקר, נעשה להם הכזב כטבע, ולא יכלו לסור ממנו, ונלאו להתעוות מדרך השקר לדרך האמת. אמ' רב הונא, מצינו שלא גלו ישראל מארצם אלא על שעברו על זה הפסוק, מדבר שקר תרחק. ובספר הקינות הוא רמוז בשלש מקומות. באלפא ביתא של איכה יעיב באפו ה', הקדים הפה קודם לעין, כלומר אמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם, כתי' פצו עליך פיהם, ואח"כ עשה ה' אשר זמם. ובאלפא ביתא של אני הגבר, פצו עלינו פיהם, ואח"כ עיני נגרה. ובאלפא ביתא של איכה יועם זהב, פני ה' חלקם, ואח"כ עודנו תכלינה עינינו.

וגרסי' במ' יבמות בפרק הבא על יבמתו, רב הוה מצערא ליה דביתהו. כדאמ' לה עביד לי טלופחי, עבדא ליה חמצי, חמצי עבדא ליה טלופחי. כי גדל חייא בריה, אפיך לה. אמ' ליה, אעלייא לך אמך. אמ' ליה, אנא הוא דקא אפיכנא לה. אמ' ליה, היינו דאמרי אינשי, דנפיק מינך טעמא מלפך. אמ' ליה, את לא תעביד הכי, כדי שלא תרגיל לשונך לבדאות, שנא' למדו לשונם דבר שקר העוה נלאו, ואמ' שלמה ע"ה עד אמונים לא יכזב ויפיח כזבים עד שקר, פי' הרגיל לדבר שקר וכזב, ואפי' במלי דעלמא, כ"ש כשיעיד על חבירו שיעיד שקר, מפני טבעו והרגל לשונו.

כתות אנשי שקר

וכת שקרים נחלקת לז' חלקים.

החלק הראשון איש כזבים, לא די לו שמשקר, אלא שהוא משחית בשקריו, וגוזל וחומס, כמו המכחש בעמיתו או עושק שכר שכיר, ועובר על מצות עשה לא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו, וכתי' לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר, כ"ש אם עשק אותו. וכן העונה ברעהו עד שקר, שנא' לא תענה ברעך עד שקר. ומן החלק הזה בעל התרמית והאונאות במסחרים ובשותפות, דכתי' לא תונו איש את עמיתו. והמכזב נקרא בליעל ואיש און, שנא' אדם בליעל איש און הולך עקשות פה.

החלק השני המשקר והמרמה את חבירו. ואין בשקר זה נזק מיד, אך יתכוין בו לעשות חבה להזיקו. כאדם המרמה את חבירו, כדי שיאמין בו ויבטח בו ולא ישמר ממנו, כדי להדיח עליו ההפסד, כענין שנא' בפיו שלום את רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו, וכתי' בתריה העל אלה לא אפקד בם. וזה עונשו על שני עניינים, על השקר ועל הנזק וההפסד.

החלק השלישי הבא בערמה לסבב לעצמו טובת חבירו, לא לגזול ולא לחמוס את חבירו, אלא יתן עיניו בטובה העתידה לבא לחבירו ויסבב בשקריו עד אשר יקח אותה לעצמו. כיצד. כגון שראה את חבירו קונה פרקמטיא בזול, והלך למוכר ואמ' לו, אני אתן לך יותר מעות בפרקמטיא זו, ואל תחוש לפלוני, כי שותפין אנחנו. או שיסבב שיתן לו חבירו מתנות על כזביו ושקריו, כגון שיאמר לו, רצוני לקנות קרקע פלונית, שאתה רוצה לקנות, והאחר נותן לו דמים כדי שיסתלק מן הקרקע, ולא יקנה אותה. או שיאמר לו, אני הייתי לך מליץ טוב עם המלך, או עם השר, או כל כיוצא בזה.

החלק הרביעי המספר בספור דברים ששמע, ויחליף במקצתן, בלא תועלת לו ובלא הפסד לחבירו. ואע"פ שאינו מפסיד לאחרים, עונשו גדול, מפני שמעיז פניו ומשקר, בטבעו הרע. אבל התירו להחליף בדברים לקיום מצוה ולהבאת שלום, דתניא משבחים את הכלה לפני החתן, ואומרים לה, כלה נאה וחסודה, אע"פ שאינה נאה. וגרסי' בבראשית רבה מותר לשנות מפני השלום, שנא' כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם וגו', ולא מצינו שצוה יעקב אבינו ע"ה בכך, אלא שאמרום משמו.

החלק החמישי האומר לחבירו שייטיב עמו ויתן לו מתנות, ואין בלבו לתת לו שום דבר. גם זאת רעה גדולה, ועל זה נאמר נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. והמתהלל במתת שקר למה הוא דומה, לעננים רבים ורוחות, ונראה שבאין גשמים, ואינן יורדים, שנא' נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר.

החלק הששי המתהלל שעשה טובה עם חבירו והוא לא עשה. ולא די לו שהוא משקר, אלא שהוא גונב דעת הבריות, דתניא אסור לגנוב דעת הבריות, ואפי' דעת הגוי. ואין מוכרין לגוי בשר נבלה בשביל בשר שחוטה, ולא בשר מתה בשביל שחוטה, ולא מנעל של עור מתה בשביל עור של שחוטה. ואל יראה אדם לחבירו שהוא פותח חבית בשבילו, ורצונו לפתוח אותה לחנוני. ואל ירבה בתקרובת לחבירו ויודע בו שאינו מקבל. ודברים אלו, וכיוצא בהם, הם אסורים מב' עניינים, משום שהוא משקר ומשום שהוא גונב דעת הבריות.

החלק השביעי המשתבח במעלות שאינן בו. כגון שיאמר שהוא נשיא ומיוחס, ושהיו אבותיו גדולי הדור. ולא די לו שהוא מתגאה ומנשא עצמו, אלא שהוא מכזב. ועל זה אמ' שלמה לא נאוה לנבל שפת יתר, פי' אינו נאה למי שהוא נבל וממשפחה שפלה לאמר שהוא נשיא וגדול, אף כי לנדיב שפת שקר, ר"ל ואפי' הוא נשיא ונדיב במעשיו, לא ישקר בשפתיו ויתהלל שנתן מתנות לבני אדם והוא לא נתן, ואפי' נתן, גנאי הוא לאדם להתהלל במתנותיו, כ"ש לנדיב. ואם יש בני אדם שמכבדין אותו במדרגות הכבוד, כגון שיאמרו עליו שהוא חכם, ואינו, צריך לומר, אין בי חכמה כלל. ואפי' אומרים עליו שהוא יודע שתי מסכתות, ואינו יודע אלא אחת, צריך לומר, אחת אני יודע בלבד.

ואם המגלה סוד חבירו הוא משוקץ ומתועב ועונשו גדול, כ"ש המשקר בחבירו והמכזב, כ"ש וכ"ש כמה פעמים הנשבע לשקר, שלא די לו שהוא משקר, אלא שהוא נשבע לשקר על כזביו, והב"ה הזהיר את ישראל ואמר לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא.

וגרסי' במ' שבועות בפרק שבועת הדיינין, ת"ר שבועת הדיינין אף היא בלשונה נאמרה. אומרין לו, הוי יודע שכל העולם נזדעזע בשעה שאמ' הב"ה לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא. וכל עבירות שבתורה לא נאמר בהם כי לא ינקה, וכאן נאמר כי לא ינקה ה' את אשר את ישא את שמו לשוא. וכל העבירות שבתורה נפרעין ממנו, וכאן נפרעין ממנו וממשפחתו, שנא' אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, ואין בשרו אלא קרוביו, שנא' ומבשרך לא תתעלם. וכל עבירות שבתורה נפרעין ממנו, וכאן ממנו ומכל העולם, שנא' וכשלו איש באחיו, איש בעון אחיו.

ד"א לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא. בפסוק זה יש י"ז אותיות, רמז לי"ז פעמים שכתוב בתורה שני לוחות, ללמדך שכל הנשבע לשוא כאלו כפר בכל התורה כלה.

וגרסי' בספרי ולא תשבעו בשמי לשקר, מה תלמוד [לומר]. כבר נאמר לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, יכול אין חייבין אלא על השם המיוחד בלבד, ת"ל בשמי, כל שם שיש לי. וחללת את שם אלהיך אני ה', מלמד ששבועת שוא הוא חילול השם.

וגרסי' במדרש תנחומא כל המועל בשבועות כופר בהב"ה, ואין לו מחילה [לעולם], שנא' כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא.

וכל עבירות שבתורה ממתינין לו שנים ושלשה דורות, וכאן נפרעין ממנו לאלתר, שנא' הוצאתיה נאם ה' צבאות ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר ולנה בתוך ביתו וכלתו ואת עציו ואת אבניו. הא למדת, דברים שאין מים ואש מכלה אותן, שבועת שקר מכלה אותן.

וגרסי' [במס' שבת] בפ' במה מדליקין, ת"ר בעון שבועת שוא ושבועת שקר [וחלול השם] וחלול שבתות, חיה רעה באה, ובהמה כלה, ובני אדם מתמעטין, [והדרכים משתוממין], שנא' ואם באלה לא תוסרו לי, אל תקרי באלה אלא באלה, וכתיב והשלכתי בכם את חית השדה. בשבועת שקר כתי' ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת [את שם אלהיך], ובחלול השם כתי' ולא תחללו את שם קדשי, ובחלול שבת כתי' מחלליה מות יומת, וילפינן חלול מחלול, משבועת שקר.

וכל מי שיודע עדות לחבירו ילך ויעיד, ואם לא העיד נקרא חוטא, שנא' נפש כי תחטא ושמעה קול אלה. ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי, ששה פעמים כתי' כאן נפש, כנגד ששת ימי בראשית. לפי שכך אמ' הב"ה לנפש, כל מה שבראתי בששת ימי בראשית בשבילך בראתי, ואת גוזלת וחומסת, הוי נפש כי תחטא ושמעה קול אלה. א"ר סימון, מפני מה משביעין את האדם ונותנין לפניו נאדות נפוחים, לומר לך, אתמול היו מלאים גידים ובשר ועצמות ועכשו הן ריקות מכולן. כלומר, ראה מה אחרית האדם, ושמור נפשך, ואל תשבע לשקר. ואפי' שבועה שהיא של אמת אסור לאדם שישבע, כגון שאמר, שבועה שהיום יום פלוני, וזו היא שבועת שוא, שנשבע על עסקי שוא לדבר שאין בו צורך.

מעשה בכפר אחד, שהיו אנשיו נשבעין ומקיימין, וכולן חרבו. כיצד. היה אומר לחבירו, שבועה שאלך למקום פלוני ואוכל ואשתה שם, והולכין ועושין כך, ומקיימין שבועתן. ומה הנשבעין באמת כך, הנשבעין לשקר על אחת כמה וכמה. וגרסי' במ' [נדרים] בפרק ואלו מותרין, לעולם לא תהא [רגיל] בנדרים, שסופך למעול בשבועות. ואל תהי רגיל לפני עם הארץ, שסופך לאכול טבלים. ואל תהא רגיל לפני כהן עם הארץ, שסופך להאכילך תרומה. ואל תרבה שיחה עם האשה, שסופך בא לידי ניאוף.

מעשה באדם אחד, שהפקיד דינר זהב אצל אלמנה אחת, והניחתו בכד של קמח, ושכחה ולשה הדינר בקמח, ונתנה הפת לעני. לימים בא בעל הדינר, אמ' לה, תן לי דינרי. אמרה לו, תהנה מסם המות אם נהניתי מדינרך כלום. אמרו, לא היו ימים רבים עד שמת אחד מבניה. וכששמעו חכמים בדבר זה, אמרו, ומה זאת, שנשבעה באמת, אירע לה כך, מי שנשבע על שקר על אחת כמה וכמה.

ועוד גרסי' במדרש ר' תנחומא ר' שמואל בר רב יצחק אומר, כל הנודר ואינו משלם גורם לאשתו שתמות, שנא' אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך. ולא עוד אלא כל הנודר ואינו משלם יזכרו עוניו, שנא' כי תדור נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו כי דרוש ידרשנו ה' אלהיך מעמך והיה בך חטא. דרש ידרשנו שני פעמים, ללמדך שדורשו ודורש אחרים עמו. ר' אומר, בעון נדרים בניו ובנותיו של אדם מתים כשהם קטנים, שנא' אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך. מה הן מעשה הידים, הוי אומר בניו ובנותיו של אדם, וכתיב כי בראותו ילדיו מעשה ידיו וכו'. רב נחמן בר יצחק אמ' למאן דאמ' בעון נדרים מתים מהכא, לשוא הכיתי את בניכם, על עסקי שוא. וגרסי' בפרק קמא דמסכת ראש השנה א"ר יצחק, ואיתמ' ר' אלעזר, אין אשתו של אדם מתה אלא א"כ מבקשין ממנו נדר ואין לו, שנא' אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך. ת"ר מוצא שפתיך תשמור ועשית וגו', מוצא שפתיך, זו מצות עשה, תשמור, זו מצות לא תעשה, ועשית, אזהרה לב"ד שיעשוך, כאשר נדרת, זה נדר, לה' אלהיך, אלו אשמות ותודות ועולות ושלמים, נדבה, כמשמעה, אשר דברת, אלו קדשי בדק הבית, בפיך, זו צדקה.

יזהר אדם בשבועה

לעולם יזהר אדם בשבועה, ואפי' של וודאי. ואל תהי תדירה בפיו, כדי שלא יבא לידי שבועת שקר, שכל הנשבע תמיד על כל דבר ודבר אינו ניצול משבועת שקר. והב"ה ממהר ליפרע מן הנשבע לשקר, שנא' וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים (בשמי) לשקר. וארז"ל חייב אדם לשמור שפתיו מן השבועה, שכל המרגיל לשונו לשבועה, פעמים שאין דעתו לישבע, לשונו מרגילתו. ומצינו שאנשי יבש גלעד נהרגו מפני שעברו על השבועה שנשבעו ישראל לעלות לצבא על שבט בנימין על מעשה פילגש בגבעה. וכן נשיאי העדה, כשנשבעו לגבעונים בימות יהושע בן נון, לא המרו שבועתן, אע"פ שעשו בערמה, ובשביל שהרג אותם שאול בא רעב על הארץ, שנאמר אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים, ונהרגו בניו של שאול באותו עון. מה כתי' התם ויעתר ה' לארץ אחרי כן. ושאול בקש להמית את יהונתן בנו על שהפר את השבועה וטעם מעט דבש, ואע"פ שלא שמע השבועה והיה שוגג.

וגרסי' במ' שבועות תניא כל לא תעשה שבתורה שהוא לאו שיש בו מעשה לוקין עליו, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, חוץ מהנשבע וממר ומקלל את חבירו בשם. ועון גדול המקלל את חבירו בשם, מפני שמזכיר את השם על הקללה. ואחד מעשרים וארבעה דברים המעכבים את התשובה המקלל את הרבים. וכמה השתדל משה רבינו ע"ה לשמור השבועה שהשביע יוסף לאחיו שיעלו את עצמותיו עמהם ממצרים ויקברו אותם בארץ, והעלם משה רבינו ע"ה עמו.

בוא וראה כמה גדול שכרן של צדיקים ששומרין פיהם משבועה.

מעשה בר' יהושע בן לוי, שלא נשבע מימיו, והיה צדיק גמור. כיון שהגיע זמנו ליפטר מן העולם, אמ' הב"ה למלאך המות, לך ועשה לר' יהושע בן לוי כל רצונו. הלך מיד, ומצאו שהיה יושב ועוסק בתורה. אמ' לו מלאך המות, הב"ה שלחני ליטול נשמתך, וצוני לעשות לך כל רצונך. אמ' לו ר' יהושע, המתן לי שלשים יום עד שאחזור תלמודי. וכן עשה. כיון שהגיע הזמן, בא אצלו, ואמ' לו מלאך המות, בקש כל מה שתרצה ואעשה לך, כי כן צוה עלי הקב"ה. אמ' לו, רצוני שתוליכני לגן עדן. אמ' לו, כן אעשה. מיד לקחו והוליכו. כשהיה בדרך אמ' לו ר' יהושע, תן לי סכינך, כי מתיירא אני ממך. מיד נתנה לו. ובאותה הסכין היו שלשה טיפי מרה, מטיפה ראשונה מתים בני אדם, ומטפה שנייה מסריח, ומטפה שלישית פניו מוריקות. באו לגן עדן. אמ' לו ר' יהושע, העלני מקדם לגן עדן והראני מקומי. וכן עשה. מיד הפיל עצמו לגן עדן ר' יהושע. תפשו מלאך המות בטליתו, ואמ' לו, צא, אטול נשמתך. אמ' לו ר' יהושע, לא אצא מכאן לעולם. אמ' לו, א"כ החזיר לי סכיני. אמ' לו, לא אשיבנו לך עד שתלך לפני הב"ה. מיד הלך מלאך המות לפני הב"ה, ואמ' לו, רבונו של עולם, כך וכך עשה לי ר' יהושע בן לוי. אמ' לו הב"ה, לך בכל מקום שעמד בו, ואם תמצא שנשבע ר' יהושע לשקר, או שנשאל לחכם על השבועה, לא תניחנו שם. מיד הלך מלאך המות, וסבב על המקומות שהיה שם ר' יהושע, ומצא שכל ימיו לא נשבע לשקר. מיד הניחו לשם, ועודנו חי בגן עדן. אמ' לו מלאך המות, השב לי סכיני. אמ' לו, לא אשיבנו לך עד שתשבע לי שלא תקח נשמות בני אדם בפרהסיא. מיד נשבע. יצהת בת קול ואמרה, השב לו הסכין. וכן עשה. מי גרם לר' יהושע לבא לידי כך, שלא נשבע כל ימיו לשקר.

לפי' יהיה אדם זהיר שלא לישבע לשקר ולשמור שפתיו משבועה. שכל השומר שפתיו משבועה הב"ה משלם לו שכר טוב בעולם הזה ובעולם הבא. וכל מי שאינו מוציא דבר מגונה בפיו, ואינו מגלה סוד חבירו, ואינו נשבע לשקר, הוא עושה רצון הב"ה, ושכרו גדול עד אין חקר ואין מספר, שנאמר אלה הדברים אשר תעשו דברו אמת איש את רעהו אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם, ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם ושבועת שקר אל תאהבו כי את כל אלה אשר שנאתי נאם ה'. סליק פירקא

תוכן העניינים

מנורת המאור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה