אור ברסלב
מנורת המאור יח; פרק לשון הרע

מנורת המאור· רבי ישראל אלנקאוה

יח; פרק לשון הרע

יז; פרק אהבת החברים

מות וחיים ביד לשון

בענין לשון הרע

ימותי מחלקלקות התולות לשוני נשמרה ימים ולילות שפת נבל אלהים יכרתה חיש וכל לשון מדברת גדולות רצון יוצרה במענה הוא ואיכה תדבר היא כאחת הנבלות אני גבר נתיב צדק אהלך ואורחותי באור חיים סלולות לכו בנים ושמעו מאמרי אלמדכם ביראת אל מסלות.

לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם, מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. גרסי' במכילתא מעשה ברוכל אחד שהיה מסבב בעיירות, והיה מכריז ואומר, מי מבקש סם חיים. שמעה בתו של ר' ינאי, נכנסה לאביה והגידה לו. אמר לה, לכי קראי לו. כיון שבא, אמ' לו ר' ינאי, איזה כוס של חיים אתה מוכר. אמ' לו, כוס שאני מוכר אתה מוכרו. אמ' לו, אעפ"כ הודיעני. אמ', והלא כתי' מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, הנה שסם של חיים בפיו של כל אדם.

וגרסי' בבראשית רבה ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם, הה"ד מות וחיים ביד לשון. ר' עשה סעודה לתלמידיו, הביא לפניהם לשונות רכים ולשונות קשים. התחילו בוררים את הרכים ומניחין את הקשים. אמ' להם, כך, בני, יהיה לשונכם אלו עם אלו. ד"א מות וחיים ביד לשון, הכל תלוי בלשון, אם רוצה אדם אומר לשון הרע, ואם רוצה אומר לשון טוב. ואל תאמר, הואיל וניתנה לי רשות ללשוני הריני מדבר מה שאני רוצה, כבר הזהירה תורה אותך נצור לשונך מרע וגו'. ואל תאמר שאתה מפסיד, אלא הרבה אתה משתכר, שנא' שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. אמ' ר' חמא בר' חנינא, כתיב מות וחיים ביד לשון, למה נסמכה יד ללשון, לומר לך, מה יד ממיתה אף לשון ממיתה. אי מה יד בסמוך לה אף לשון בסמוך לה, ת"ל חץ שחוט לשונם מרמה דבר. אי מה חץ ממיתה בארבעים או בחמשים אמה ותו לא, אף לשון כן, ת"ל שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ. אי מה שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ, מיזל אין, קטל לא קטלא, ת"ל חץ שחוט, דשחיט כחץ.

וגרסי' בפירקא קמא דמסכת פיאה ירושלמי, כל העבירות אדם חוטא בארץ, ואלו חוטאים בשמים ובארץ, מה טעם, שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ. א"ר יצחק, בינו נא זאת שוכחי אלוה פן אטרוף ואין מציל. א"ר יהושע בן לוי, תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי, מה כתי' תמן, ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי ותשא בריתי עלי פיך. אזהרה ללשון הרע מנין, שנא' ונשמרת מכל דבר רע. אמר ר' מני, כך תני ר' ישמעאל, לא תלך רכיל בעמך, זה נבלות פה של לשון הרע. תני ר' נחמיה, שלא תהא כר[וכל] הזה, מטעים דבריו של זה לזה, ומטעים דבריו של זה לזה.

ומצינו בדואג האדומי, שבשביל לשון הרע שסיפר, נשרש מחיי העולם הזה ומחיי העולם הבא, שנא' אהבת כל דברי בלע לשון מרמה, מהו עונשו, גם אל יתצך לנצח. מלמד שנצטרע, כדא' ונתץ את הבית. יחתך, יצא מבית קדשי הקדשים וליהטה אש סביבו ונשכח תלמודו, ואין יחתך אלא אש, כד"א היחתה איש אש בחיקו וגו'. ויסחך מאהל, זה בית המדרש, כדא' ויעקב איש תם יושב אוהלים. ושרשך מארץ חיים סלה, מחיי העולם הבא. ומנין אף מהעולם הזה, שנאמר אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם. א"ר יוחנן, זה דואג ואחיתופל, שלא הגיעו לחצי ימיהם עד שמתו, ומי גרם להם, לשון הרע שאמרו. הוי מות וחיים ביד לשון. ד"א מות וחיים ביד לשון. כיצד. הכל תלוי בלשון, אם זכה זכה לחיים, ואם נתחייב נתחייב למיתה. עסק אדם בלשונו בתורה זכה לחיים, שהתורה עץ חיים, שנא' עץ חיים היא למחזיקים בה, והיא רפואתו של לשון הרע, שנא' מרפא לשון חיים, ואם עסק אדם בלשון הרע מתחייב בנפשו למות. וגרסי' בספרי כנסת ישראל בקולה אהובה ובקולה שנואה. בקולה אהובה, שנא' השמיעיני את קולך כי קולך ערב ומראך נאוה, במה הוא קולן של ישראל ערב, הוי אומר בדברי תורה. ובקולה שנואה, שנא' נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה. מאי נתנה עלי בקולה, הוי אומר בלשון הרע. הה"ד מות וחיים ביד לשון ואוהביה יאכל פריה. אוהב הלשון, לדבר בה בדברי תורה, ובעצה הנכונה, וחכמה ומוסר, והבאת שלום בין אדם לחבירו, בין איש לאשתו, ויזכה את הרבים, וישבח את הטוב, ויגנה את הרע. והעושה כך, זכיות רבות שאין להם קץ ותכלית יוכל לקנות לנפשו בלשונו, והפך מזה, עונות רבות שאין להם קץ ותכלית יוכל לקנות לנפשו בלשונו.

קשה לשון הרע

קשה לשון הרע, שהאונס והמפתה נותנין חמשים סלע, שנא' ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף, והמוציא שם רע נותן מאה, שנא' וענשו אותו מאה כסף, נמצא האומר בפיו ענוש יותר מן העושה מעשה. קשה לשון הרע משפיכות דמים, שכל מי שהוא הורג אינו הורג אלא נפש אחת, והמספר לשון הרע הורג שלשה, האומרו והנאמר עליו והמקבלו. שהרי דואג אמ' לשון הרע לאחימלך, ונכרת הוא ונהרג אחימלך ונהרג שאול, שנא' כי אחזני השבץ, ענין לובשי המשבצות, שהן הכהנים. וגרסי' בבראשית רבה אמ' מר, לכל יש רפואה, חוץ מלשון הרע, שהוא הורג האומרו והנאמר עליו והמקבלו. כיצד.

מעשה באדם אחד שהיו לו ג' בנות. האחת היתה גונבת ואוכלת ממון אביה, והשנית היתה עצלה מאד ולא היתה זזה ממקומה מפני עצלותה, והשלישית היתה מספרת לשון הרע ומשקרת ומכנסת שנאת חנם בין הבריות בדבריה הרעים. ולא היה אביהן רוצה להשיאן לאנשים, מפני רוע מעשיהן. בא אדם אחד והיו לו ג' בנים. אמ' לאותו האיש, אבי הבנות, אם רצונך, תן בנותיך לבני לנשים. אמ' לו, אין רצוני להשיאן. אמ' לו, ולמה, אם אין לך נדוניות, אני עשיר גדול ובני עשירים ואין אנו חוששים לממון. אמ' לו, אפי' הכי אין אני רוצה להשיאן, מפני שהן רעות ומעשיהן כעורין, ואיני רוצה שיתפרסמו מעשיהן הרעים. אמ' לו, מה הן מעשיהן הרעים. ספר לו מעשה כל אחת ואחת. אמ' לו, אעפ"כ תנה אותן לנשים לבני. נתנן להם לנשים. מיד הודיע מעשיהן לבניו. מיד נטל הגדול, בעל הגדולה, כל מה שהיה לו ומסר ביד אשתו, ומסר לה כל המפתחות. כשראתה שמסר כל מה שיש לו בידה, מיד שבעה נפשה, ואמרה, מה תועלת יש לי לגנוב, הואיל והכל מסור בידי והכל שלי, למה אגנוב. קשטה עצמה, והטיבה דרכה, ולא גנבה עוד. הבן השני, בעל העצלה, קנה לה עבדים ושפחות, והיו משמשין אותה, ולא היה שום אדם מכיר עצלותה, הואיל שלא הצריכה לעשות שום דבר בעצמה. השלישי, בעל בעלת לשון הרע, בא אביה יום אחד לבקר אותה. אמ' לה, כבדי לבעלך ושרתנו. אמרה לו, לאיזה מבעלי אשרת, שני בעלים יש לי, בעלי שנשא אותי ואביו שהוא שוכב עמי. אמ' לה אביה, שקר תדברי. אמרה לו, אני אראה אותך אמתת דברי. החביאה אותו בחדר, ובא בעלה ושכב עמה, והלך לו לשוק. אחר כך בא חמיה, ואמ' לה, היכן הוא בעליך. אמרה לו בשוק. אמר לה, כבר אית בעליך. והיה מצוה אותה, והיה מחבקה ומנשקה מאהבתו אותה. כיון שראה אביה, יצא והתחיל להתקוטט עמו, ואמ' לו, אינך מתבייש לשכב עם כלתך. עמד עליו והרגו. כיון שראה בנו כך, הרג לחמיו, והרג לאשתו, ונהרג בשבילם. הרי שנמצא לשתים רפואה, והאחת, שהיתה בעלת לשון הרע, נהרגה, ונהרג בשבילה בעלה ואביה וחמיה.

וגרסי' במ' סנהדרין בפרק חלק, א"ר יוחנן, מה תתהלל ברעה הגבור, כאלו אין חסד אל נטוי עליך כל היום. אמ' ר' יצחק, מאי דכתי' ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי, כשאתה מגיע אל פרשת מרצחים ופרשת מספרי לשון הרע, מה אתה דורש בם, ותשא בריתי עלי פיך. אמר [ר' אמי], אין תורתו של דואג אלא משפה ולחוץ. ודואג, כיון שספר לשון הרע, לא עמדה לו חכמתו ולא הגינה עליו תורתו.

וגרסי' בואלה שמות רבה א"ר אבא, כל מי שאומר לשון הרע מסלק את השכינה מלמטה למעלה. תדע לך, מה דוד אומר, נפשי בתוך לבאים אשכבה לוהטים בני אדם שניהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה. נפשי בתוך לבאים, אלו אבנר ועמשא, שהיו לבאים בתורה, אשכבה להוטים, אלו דואג ואחיתופל, שהיו לוהטים אחר לשון הרע, בני אדם שניהם חנית וחצים, אלו אנשי קעילה, ולשונם חרב חדה, אלו הזיפים. מה כתי' בתריה, רומה על שמים אלהים. אמ' לו דוד, רבונו של עולם, מה שכינה עושה למטה, [סלק את השכינה לרקיע].

קשה לשון הרע משפיכות דמים ומגלוי עריות ומע"ז. משפיכות דמים, דכתי' [גדול עוני מנשא, מגילוי עריות, דכתי'] ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת, מע"ז, דכתי' אנא חטא העם הזה חטאה גדולה, ובמספר לשון הרע לא כתי' לא גדולה ולא גדול, אלא גדולות, שנא' יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות. א"ר חמא בר חנינא, מאי תקנתם של בעלי לשון הרע, אם תלמיד הוא, יעסוק בתורה, שנא' מרפא לשון עץ חיים ואם עם הארץ הוא, ישפיל את דעתו, שנא' וסלף בה שבר ברוח. סיפא, אין לו תקנה ללשון הרע, דהא דוד כרתו ברוח הקודש, שנא' יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות.

קשה לשון הרע, שבעון לשון הרע נגעים באין על האדם. כדגרסי' בבראשית רבה א"ר פדת, ברית כרותה נתן הב"ה בעולם, שכל מי שמספר לשון הרע ילקה בצרעת, שנא' זאת תהיה תורת המצורע, אל תקרי מצורע אלא מוציא שם רע. ורוח הקודש צווחת, אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, אל תתן רשות לפיך להוציא דבר לחטיא את בשרך ולהלקות את גופך. ואל תאמר לפני המלאך הממונה עליך, בשגגה הוצאתי הדבור מפי, שכל דיבור ודיבור היוצא מפיך, בין טוב ובין רע, בספר נכתבים, שנאמר ויקשב ה' וישמע ויכתב בספר זכרון, וכתי' כי אתה צעדי תספור. למה יקצוף האלהים על קולך, על הכל שאתה מדבר בלשון הרע. וחבל את מעשה ידיך, אלו הידים והגוף, שלוקים בנגעים.

על עשרה דברים נגעים באים על האדם. א' על ע"ז, ב' על קללת השם, ג' על גילוי עריות, ד' על שפיכות דמים, ה' על מעיד עדות שקר, ו' על הדיין המקלקל את הדין, ז' על שבועת שוא, ח' על הנכנס בתחום שאינו שלו, ט' על החושב מחשבות של שקר, י' על המשלח מדנים בין אחים. ויש אומרים אף על לשון הרע. על ע"ז מנין, שנא' וירא משה את העם כי פרוע הוא, ובמצורע כתי' וראשו יהיה פרוע. ועל קללת השם מנין, מגלית הפלשתי, שקלל ואמ' להם, ברו לכם איש, ואין איש אלא הב"ה, שנא' ה' איש מלחמה ה' שמו, וכתי' היום הזה יסגרך, ואין סגירה אלא צרעת, שנא' והסגירו הכהן. על גלוי עריות, דכתי' ושפח ה' קדקד בנות ציון, ואין ספח אלא צרעת, שנאמר ולשאת ולספחת. על שפיכות דמים, דכתי' ולא יכרת מבית יואב זב ומצורע. ועל שבועת שוא, דכתי' הוצאתיה נאם ה' צבאות ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר ולנה בתוך ביתו וכלתו ואת עציו ואת אבניו, ובצרעת הבית כתי' ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו. ועל מעידי עדות שקר, על שהעידו ישראל עדות שקר, ואמרו אלה אלהיך ישראל, לקו בצרעת, דכתי' צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב. ועל דיין המקלקל את הדין, דכתי' לכן כאכול קש לשון אש וחשש להבה ירפה שורשם כמק יהיה ופרחם כאבק יעלה כי מאסו את תורת ה' צבאות ואת אמרת קדוש ישראל נאצו, ואין מק אלא צרעת, שנא' המק בשרו וגו'. ועל הנכנס בתחום שאינו שלו, מן עוזיהו, שנכנס בתחום הכהונה, שנא' והצרעת זרחה במצחו. ועל המשלח מדנים בין אחים, מפרעה, שנא' וינגע ה' את פרעה, לפי שנטל שרה מאברהם. ועל לשון הרע, דכתיב זאת תהיה תורת המצורע, זה המוציא שם רע.

רבנן פותרין המקרא הזה במרים. אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, דכתי' והנה מרים מצורעת כשלג. ואל תאמר לפני המלאך, זה משה, דכתי' וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים. כי שגגה היא, שנא' אשר נואלנו ואשר חטאנו. למה יקצוף האלהים על קולך, על אותו הקול של לשון הרע, דכתיב ויחר אף ה' בם וילך. וחבל את מעשה ידיך, א"ר יוחנן, בפיה חטאה וכל איבריה לקו, שנאמר והענן סר מעל האהל והנה מרים מצורעת כשלג. הה"ד אל תתן את פיך לחטיא את בשרך וגו'. וכתי' שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. וכתי' כל עמל האדם לפיהו, כל עמל וכל הייסורין הבאים על האדם אינן אלא בשביל שספר לשון הרע בפיהו.

וגרסי' בואלה שמות רבה א"ר חגי, אין הנגעים באים אלא על לשון הרע, שהרי מרים הצדקת על ידי שדברה באחיה לשון הרע, קרבו בה הנגעים, שנא' זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים, הה"ד תשב באחיך תדבר ובבן אמך תתן דופי. וכל מי שמלאו לבו לדבר בגדול ממנו, גורם רעה לעצמו, שיקרבו בו הנגעים. ואם אין אתה מאמין, הרי מרים הצדקת סימן לכל בעלי לשון הרע. ד"א זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים, הה"ד אל תתן את פיך לחטיא וגו'. רב אמר, המקרא מדבר בבעלי לשון הרע, שהפה אומ' לשון הרע והוא גורם על הגוף ללקות. א"ר שמעון, ומה מרים הצדקת, שלא נתכוונה לומר לשון הרע, אלא דברה בשביל מצוה לטובתו, כך, אותן הרשעים, שמתכוונין לומר לשון הרע על חביריהם, לחתוך על לחייהם, על אחת כמה וכמה.

וגרסי' בספרי ובא אשר לו הבית, שלא ישלח ביד שליח. יכול אפי' זקן או חולה, ת"ל ובא והגיד לכהן. והכהן מדקדק כיצד בא הנגע לביתו, ויאמר לו דברי כבושין, בני, אין הנגעים באין אלא על לשון הרע. שכן מצינו במרים, שלא נענשה אלא על לשון הרע, שנאמר השמר בנגע הצרעת, וכתי' בתריה זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים. ומה ענין זה לזה, אלא מלמד שלא נענשה אלא על לשון הרע. והלא דברים קל וחומר, ומה מרים, כשדברה לא דברה אלא באחיה הקטון ממנה, נענשה, המדבר במי שגדול ממנו, על אחת כמה וכמה. ד"א ומה מרים שלא דברה אלא דבר שלא שמעה אותה בריה, אלא הב"ה בלבד, כענין שנאמר וישמע ה', נענשה, המדבר בגנות חבירו ברבים, על אחת כמה וכמה.

וגרסי' במדרש השכם וכן מצינו אהרן ומרים שסיפרו לשון הרע על משה, ובאה עליהם הפורענות, שנא' ותדבר מרים ואהרן במשה. הלכה צפורה ושחה לה למרים. אמרה, כששרתה רוח הקודש על אלדד ומידד, הכל היו שמחין. אמרה לה מרים לצפורה, אשרי בניהן של אלו ואשרי נשותיהן. אמרה לה צפורה, אשרי בניהן ואוי לנשותיהן. אמרה לה, מיום שנזקק אחיך לרוח הקדש לא הייתי לו לאשה. הלכה מרים ודברה לאהרן, ודברו שניהם דברי תלונה על הצדיק. מה כתי' שם, והנה מרים מצורעת כשלג. ואף על אהרן באה הפורענות, שנאמ' ויחר אף ה' בם וילך, וכתי' ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת, מלמד שנפנה מצרעתו. ומה אמרו בשבילו. מרים אמרה, עלי הדבור ולא פירשתי מבעלי. אהרן אמ', עלי הדבור ולא פירשתי מאשתי, וזה זחה דעתו עליו ופירש מאשתו. ומה אלו צדיקים גמורים, שלא דברו בפניו, נענשו, המתכוין להרוג את חבירו ולביישו ולהלבין פניו ולהזיקו, על אחת כמה וכמה.

וגרסי' במ' יבמות בפ' מצות חליצה בשלשה, אתא ר' למיתבתא, אינהו דהוו קלילי יתבי בדוכתייהו. פי' התלמידים שהיו קלים לרוץ היו רוצים ויושבים במקומם. ר' ישמעאל בר' יוסי, אגב יוקריה, הא קא מפסע ואזיל. פי' שר' ישמעאל בר' יוסי היה בעל בשר, והיה כבד, והיה הולך לאט לישב במקומו, והיה נכנס ופוסע על היושבים שהיו במקומם כבר. אמ' ליה אבדן - ואבדן היה תלמידו של ר' - מי הוא זה שמפסיע על ראשי עם קדש. אמ' ליה, אני ישמעאל בר' יוסי, שבאתי ללמוד תורה מר'. אמ' לו, כלום אתה הגון ללמוד תורה מר'. אמ' לו, וכי משה הגון היה, שלמד תורה מפי הגבורה. אמ' לו, וכי משה אתה. אמ' לו, וכי רבך אלהים הוא. אדהכי והכי אתתי יבמה לימחלץ. אמ' ליה ר' לאבדן, זיל בדקה. פי' אם הביאה שתי שערות. אזל למבדקה. אמ' ליה ר' ישמעאל בר' יוסי, כך אמ' אבא, איש כתיב בפרשה, אבל אשה, בין גדולה ובין קטנה. אמ' ר' לאבדן, שוב, כבר הורה זקן. הוא אבדן קא מיפסע ואתי. אמ' ליה ר' ישמעאל בר' יוסי, מי שצריך לו עם קדש יפסע על ראשי עם קדש, מי שאין לו צריך עם קדש, היאך יפסע על ראשי עם קדש. אמ' ליה ר' לאבדן, תיב אדוכתיך. באותה שעה נצטרע אבדן וטבעו שני בניו ומיאנו שתי כלותיו. אמ' רב נחמן בר' יצחק, בריך רחמנא דכספיה לאבדן בהאי עלמא. ופירש רש"י שנצטרע בעון שסיפר לשון הרע, שבעון לשון הרע הנגעים באים.

וגרסי' במ' ערכין בפ' יש בערכין להקיל ולהחמיר, תניא א"ר אלעזר בן פרטא, בוא וראה כמה הוא גדול כחו של לשון הרע. מנין, ממרגלים. ומה המוציא שם רע על העצים ועל האבנים כך, המוציא שם רע על חבירו, על אחת כמה וכמה.

ועוד גרסי' במדרש השכם וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה', ומה ארץ, שאין בה פה לדבר ולא פנים להתבייש, תבע הב"ה עלבונה מן המרגלים, המדבר דברים כנגד חבירו, ומביישו, על אחת כמה וכמה.

ועוד גרסי' בפ' יש בערכין א"ר יוחנן משום ר' יוסי בן זמרה, מאי דכתיב מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה, אמ' הב"ה ללשון, כל איבריו של אדם זקופין ואתה מוטל, כל איבריו של אדם מבחוץ ואתם מבפנים, ולא עוד אלא שהקפתי עליך שתי חומות, אחת של בשר ואחת של עצם, מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה. א"ר אלעזר משום ר' יוסי בן זמרה, מאתים וארבעים ושמונה איברים יש בו באדם, מהן זקופין ומהם רצוצים, ולשון זה נתון בין שני לחיים, ומכופל כמה כפולות, בוא וראה כמה שריפות שורף, אלו היה זקוף, על אחת כמה וכמה.

א"ר שמואל בר נחמני, שאלו לנחש ואמרו לו, למה אתה מצוי בין הגדרות. אמ' להם, לפי שפרצתי גדרו של עולם. אמרו לו, למה אתה הולך ולשונך על הארץ. אמ' להם, הוא גרם לי שאמרתי לשון הרע על בוראי. ומה היה לשון הרע שאמר. א"ר יהושע דסכנין בשם ר' לוי, הנחש הראשון היה מסיח בבני אדם. כיון שלא היה אדם וחוה מבקשין לאכול מאותו אילן, התחיל לומר לשון הרע על בוראו. אמ' להם, מהאילן הזה אכל הבורא וברא את עולמו וצוה אתכם שלא תאכלו ממנו ותבראו עולם אחר. מה עשה הב"ה, קצץ את רגליו וכרת את לשונו, שלא יהא מסיח. שאלו לנחש, מה אתה נהנה שאתה נושך. אמ' להם, עד שאתם שואלים אותי, למה אין אתם שואלים לבעל הלשון, דכתי' אם ישוך הנחש בלא לחש ואין יתרון לבעל הלשון, מה הוא נהנה שאומר לשון הרע. אמרו לו לנחש, למה אתה נושך באבר אחד וארס שלך מהלך בכל האיברים. אמ' להם, עד שאתם שואלין לי, למה אין אתם שואלים לבעל [הלשון, שהוא כאן והורג ברומי. ואמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בן זמרה, כל המספר] לשון הרע כאלו כופר בעקר, שנא' אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו. וא"ר יוחנן משום ר' יוסי בן זמרה, כל המספר לשון הרע נגעים באים עליו, שנא' מלשני בסתר רעהו אותו אצמית, ומתרגמי' לצמיתות, לחלוטין. ותנן אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה.

וגרסי' בפ' ערבי פסחים אמ' רב ששת משום ר' אלעזר בן עזריה, כל המספר לשון הרע, וכל המקבל לשון הרע, והמעיד עדות שקר על חבירו, ראוי להשליכו לכלבים, שנא' ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו, וסמיך ליה, לא תשא שמע שוא.

[ועוד גרסינן בפ' יש בערכין]

אמ' ריש לקיש, כל המספר לשון הרע מגדיל עוונות עד לשמים, שנא' שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ. אמ' רב חסדא, כל המספר לשון הרע ראוי לסוקלו באבנים, שנא' צמתו בבור חיי וידו אבן בי, וכתי' הכא אותו אצמית. ואמ' רב חסדא אמ' מר עוקבא, כל המספר לשון הרע, אמ' הב"ה לגיהנם, אני מלמעלה ואתה למטה לדונם, שנא' חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים, [אין חץ אלא לשון, שנא' חץ שחוט לשונם מרמה דבר, ו]אין גבור אלא הב"ה, שנאמר ה' כגבור יצא, גחלי רתמים, היינו גיהנם. אמ' הב"ה לישראל, רצונכם להמלט מגיהנם, הרחיקו עצמיכם מלשון הרע, ואתם זוכים לעולם הזה ולעולם הבא, שנא' מי האיש החפץ חיים, בעולם הזה, אוהב ימים לראות טוב, בעולם הבא, וכתי' נצור לשונך מרע וגו'.

ולשון הרע הוא המספר מומו של חבירו, ואפי' מום שבו. שהאומר מום שאין בחבירו, אין זה מספר לשון הרע, אלא מכזב. אוי לו למי שמגלה מום שבחבירו ומכסה על מום עצמו. וכל המרבה דברים אינו ניצול מלשון הרע, שנא' ברב דברים לא יחדל פשע.

[ועוד גרסינן בפ' יש בערכין]

היכי דמי לישנא בישא, רבא אמר, [כגון] דאיכא נורא בי פלניא. אמ' ליה אביי, מאי קא עביד, גלויי מילתא בעלמא הוא, אלא כמפיק בלשון הרע, ואמ', היכא משתכחא נורא אלא בי פלניא, דאיכא בשרא וכוורי. פי' אין האש מצויה אלא בבית פלוני, שהוא עשיר, ואוכל כל היום בשר ודגים. ואמ' רבא, כל מילתא דמתאמרה באפי תלתא לית ביה משום לישנא בישא. אביי אמר, כ"ש דהוי כלישנא בישא. אמ' ליה, כר' יוסי סברא לי, דאמ' מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי. ומ"ט דרבא, חברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה. אמ' הב"ה, על ידי שהיה ביניכם לשון הרע סלקתי שכינתי מביניכם, שנא' אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתנו אתנו מי אדון לנו, וכתי' בתריה משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ה' וגו', אבל לעתיד לבא, שאני עוקר יצר הרע מביניכם, שנא' והסירותי את לב האבן מבשרכם, אני מחזיר שכינתי ביניכם, שנא' והיה אחרי כן אשפוך רוחי על כל בשר, ומתוך שאני משרה רוח הקדש ביניכם תהיו כלכם זוכין לתורה ויושבין בשלום בעולם, שנאמר וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך.

עונשו של לשון הרע

בוא וראה כמה קשה עונשו של לשון הרע וכמה מיני פורעניות גורם לו לעולם. כדגרסי' בפ' במה מדליקין ת"ר ארבעה סימנין הם, סימן לעבירה הדרוקן, סימן לשנאת חנם ירקון, סימן לגסות הרוח עניות, סימן ללשון הרע אסכרה. ת"ר אסכרה באה על המעשר, ר' אלעזר בר' יוסי אומר, על לשון הרע. אמ' רבא, ואיתמ' ר' יהושע בן לוי, מאי קראה והמלך ישמח בה' יתהלל כל הנשבע בו כי יסכר פי דוברי שקר. איבעיא להו ר' אליעזר בר' יוסי, על המעשר קאמ' או דילמא על לשון הרע קאמ'. תא שמע, כשנכנסו רבו[תינו] לכרם שביבנה, היה שם ר' יהודה ור' אלעזר ור' שמעון, ונשאלה שאלה זו בפניהם, מכה זו מפני מה מתחלת בפה וגומרת בבני מעים. ענה ר' יהודה, ראש המדברים בכל מקום, ואמ', אע"פ שהלב מבין והכליות יועצות ולשון מחתך, פה גומר. ואמאי קרו ליה לר' יהודה בר' אלעאי ראש המדברים, דיתב ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון בן יוחאי ויתיב יהודה בן גרים גביהו. פתח ר' יהודה ואמר, כמה נאים מעשיהם של אומה זו, תקנו גשרים, תקנו שווקים, תקנו מרחצאות. ר' יוסי שתק. וענה ר' שמעון ואמר, כל מה שתקנו לא תקנו אלא לכבוד עצמן, שווקים להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמם, גשרים ליטול בהם מכס. הלך יהודה בן גרים וספר דבריהם ונשמעו למלכות. אמ' קיסר, ר' יהודה שעילה יתעלה, לפי' היה ראש המדברים בכל מקום, יוסי ששתק יגלה לצפורי, שמעון שגינה יהרג. אזל ר' שמעון ור' אלעזר בנו ונתחבאו בבית המדרש, וכל יום ויום היתה מביאה לו אשתו לחם, והיה אוכל הוא ור' אלעזר בנו. כדתקיף גזירתא, אמ' ליה לבריה, ידענא דנשים דעתן קלה עליהן, דילמא מצערי לה ומגליא לן. הלכו ונכנסו במערתא. אתרחיש להון ניסא ואברי בה חרובא חדא ועינא דמיא, הוו יתבי עד צואריהו בחלא. כולי יומא גרסי, ובעדן צלותא לבשי ומיכסי ומצלי. יתבי תריסר שני במערתא. לבתר כן אתא אליהו, וקאי אפיתחא דמערתא, ואמ', מאן מודעי לבר יוחאי דמית קיסר ובטלה גזירתו. יצאו וראו אנשים שהיו עובדים אדמה וזורעין. אמרו, מניחין חיי עולם ומתעסקים בחיי שעה. בכל מקום שנתנו עיניהם בו נשרף. יצתה בת קול ואמרה, להחריב עולם יצאתם, חזרו למערתכם. חזרו וישבו במערה שנים עשר חדש, ואח"כ יצאתה בת קול ואמרה, צאו ממערתכם. נפקי. כל היכא דהוה מחי ר' אלעזר, הוה מסי ר' שמעון. אמר לו, בני, דיו לעולם אני ואתה. פגע ביהודה בן גרים. אמ' עדין בעל לשון הרע בעולם. נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות.

ולא די למספר לשון הרע שילקה בגופו, אלא שכל העולם לוקה בשבילו. כדגרסי' בפ' קמא דתעניות א"ר שמעון בן פזי, אין הגשמים נעצרין אלא בשביל מספרי לשון הרע, שנא' רוח צפון תחולל גשם ופנים נזעמים לשון סתר. ד"א רוח צפון תחולל גשם, כמו שהרוח הצפונית משברת העבים ומפזרת אותן שלא ימטירו, כך כשאדם מספר לשון הרע לחבירו, ואם יראה לו פנים נזעמים הוא מחוללו ומדכאו, ופוסק דבריו הרעים בפיו, ולא יניחנו לספר לשון הרע.

וגרסי' באבות דר' נתן האימתנין והזדונים ועזי פנים ובעלי זרוע, עליהם הוא אומר כי זרועות רשעים תשברנה. חורשי רע ומהפכי דברים וממתיקי שפה ובעלי לשון הרע, עליהם הכתו' אומר יהי דרכם חושך וחלקלקות. המנאפים והמחניפים ומלוי ברבית ובעלי מחלוקת עתידין להיות כקרח ועדתו, שנא' בהם ותכס עליהם הארץ. מפקיעי שערים ומקטיני מדות ואוצרין הפירות לעשות מהן שכר בארץ ישראל, עליהם נאמר נשבע ה' בגאון יעקב אם אשכח לנצח (את) כל מעשיהם. ולא חרבה ירושלם אלא בעון לשון הרע, כדגרסי' במ' יומא בפרק שבעת ימים, במקדש ראשון לא היתה שנאת חנם. והכתי' מגורי [אל] חרב היו את עמי וגו'. א"ר אלעזר, אלו שאוכלין ושותין זה עם זה ודוקרין זה את זה בחרבות שבלשונם. אמ' ר' אלעזר בן פרטא, קשה לשון הרע מעשרה נסיונות שנסו אבותינו את המקום ברוך הוא, שבכולם לא נחתם גזר דינם אלא על לשון הרע. וגרסי' בספרי עשרה נסיונות נסו אבותינו, ובכלם לא נחתם גזר דינם אלא על לשון הרע, שנא' אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם, וכתי' וישמע ה' את קול דבריכם ויקצוף וישבע לאמר, וכתי' הוגעתם ה' בדבריכם.

ואע"פ שעונש המספר לשון הרע גדול, גדול ג"כ עונש המקבלו. כדגרסי' בפרק קמא דמ' כתובות דרש בר קפרא, מאי דכתי' ויתד תהיה לך על אזניך, אל תקרי אזיניך אלא אזניך, שאם ישמע אדם דבור שאינו הגון, יניח אצבעותיו באזנו כיתד. ותאנא דבי ר' ישמעאל, מפני מה אוזן כולה קשה ואליה רכה, שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יכוף אליה לתוכה. פי' אליה, קצת האוזן שאין בו עצם. ת"ר לעולם אל ישמיע אדם לאזנו דברים שאינם מהוגנים, מפני שהן נכוות תחלה לאיברים.

וגרסי' בבבא מציעא בפ' השוכר את הפועלים, כי הוה נח נפשיה דר' אלעזר בר' שמעון, אמ' לדביתהו, ידענא בהו ברבנן דרתיחו עלי ולא מיעסקי בי שפיר כדאיבעי, אגנייאן לי בעיליתאי ולא תדחל מנאי. א"ר שמואל בר רב נחמן, אישתעיא לי אימיה דר' נתן, דאישתעיא לי דביתהו דר' אלעזר בר' שמעון לא פחות מתמני סרי ולא יותר מעשרין ותרתי [שנין]. אגניתיה בעיליתה. כי הוה סליקנא מעיננא ליה במזייה, כי הוה משתמטא ביניתא מרישיה, הוי אתי דמא. פי' שהיתה מסרקת שער ראשו, וכל פעם שהיתה יוצאת נימא משערו, היה יוצא דם ממקומה. יומא חד חזאי ריחשא דקא נפיק מאוניה. חלש דעתאי. איתחזי לי בחולמא. אמ', יומא חד שמעי בזילותא דצורבא מרבנן, ולא אומחאי ביה, כדאיבעי לי. וגרסי' במכילתא מדבר שקר תרחק, הרי זו אזהרה למספרי לשון הרע. לא תשא שמע שוא, הרי זו אזהרה למקבלי לשון הרע.

וגרסי' בפ' במה בהמה רב אמ', דוד קבל לשון הרע, ושמואל אמ', לא קבל. טעמיה דרב, דכתי' ויאמר המלך ואיה בן אדונך ויאמר ציבא אל המלך הנה יושב בירושלים כי אמר היום ישיבו לי בית ישראל את ממלכות אבי. ומנא לן דקביל מיניה, דכתי' הנה לך כל אשר למפיבשת. אמ' רב יהודה אמ' רב, בשעה שאמ' דוד למפיבושת, אתה וציבא תחלקו השדה, יצתה בת קול ואמרה, רחבעם וירבעם יחלקו את המלכות.

בוא וראה כמה גדול עון מספר לשון הרע, ואין לו מחילה. שהבא על אשת איש, מיתתו בחנק, ויש לו חלק לעולם הבא, אבל המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. ועל הכל הב"ה מאריך אפו חוץ מעל מספר לשון הרע, ואין להם חלק לא לעולם הזה ולא לעולם הבא. כדשנינו בתוספתא שלשה נפרעין מהם בעולם הזה ואין להם חלק לעולם הבא. ואלו הן, ע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים, ול"ה כנגד כולם. והמוציא שם רע על חבירו, עונשו קשה עד מאד, ואין לו מחילה. כדגרסינן בבבא קמא ירושלמי בפרק החובל, ר' יהודה אומר משום רבן גמליאל, הרי הוא אומר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך, וזה הסימן יהא בידך, כל זמן שאתה רחמן יהא המקום עליך רחמן. אמ' רב, אדם שסרח על חבירו תחילה, והלך ובקש ממנו מחילה פעם ראשונה ושנייה ושלישית ולא קבלו, מה יעשה. יביא שורה של אנשים ויפייסנו לפניהם, הה"ד ישור על אנשים ויאמר חטאתי וישר העויתי ולא שוה לי. ואם עשה כן, מה כתי' תמן, פדה נפשו מעבר בשחת וחיתו באור תראה. א"ר יוסי, הדה דתימר באותו שלא הוציא עליו שם רע, אבל אותו שהוציא עליו שם רע, אין לו מחילה עולמית.

כתות מספרי לשון הרע

וכת מספרת לשון הרע נחלקת לשמונה חלקים.

החלק הראשון יש מספר לשון הרע, ומסבב וגורם נזק גדול ורעה רבה לחבירו, מבלי תועלת לעצמו. והמזיד על חבירו בלשון הרע, בין יש לו תועלת, בין אין לו תועלת, כאלו מסלק ממנו יראת שמים וכאלו אמר עזב ה' את הארץ, שנאמר אלהים זדים קמו עלי ועדת עריצים בקשו נפשי ולא שמוך לנגדם. וכמה הפליגו רז"ל בענין לשון הרע, להתרחק אדם ממנו, והיו מקפידין על רוב הדברים ומדקדקין עליהם, כדי שלא יבאו לידי לשון הרע. פעם אחת הביאו לפני ר' ספר תלים. ראה ר' שכתיבתו נאה. אמ' לו בר קפרא, יהודה חייט כתבו. אמר לו ר', כלך מלשון הרע. ואפי' על גוי אל ירגיל אדם עצמו לספר לשון הרע, ואפי' על בהמה טמאה.

מעשה בשני חסידים, שהיו עוברים בשוק, וראו פגר חמור מוסרח עד מאד. אמר האחד, כמה סרוחה נבלה זו. אמ' לו השני, כמה לבנים שניה. פי' החסיד השני גער בראשון, ואמר, למה תספר בגנותה ואינך מספר בשבחה, למה זכרת סרחונה ולא זכרת ליבון שניה. ומה אם זה הקפיד על לשון הרע שאמר חבירו על בהמה טמאה מתה, ואע"פ שחבירו לא היה מספר אלא סרחונה, המספר על חבירו לשון הרע, על אחת כמה וכמה, שיש לכל אדם להתרחק מיצר הרע.

החלק השני יתרחק אדם מאד מלשון הרע, שכל המספר לשון הרע תשובתו קשה, ויאנו יכול לפרוש מלשון הרע אחר שהורגל בו, וכאלו לשונו ושפתותיו הן מאבדין אותו, שנא' פי כסיל מחתה לו, וכתי' שפתות כסיל תבלענו, וכתי' הוות תחשוב לשונך.

החלק השלישי המספר לשון הרע גורם לו ההרגל לדבר אל השם תועה, שנא' שתו בשמים פיהם. ואין בכל העבירות עונש גדול מעונש המטיח דברים כלפי מעלה. והתבונן כמה יגדל עון מספרי לשון הרע. המעט מהם לדבר לשון הרע על בני אדם, אלא כי מלאם לבם לדבר אל ה' תועה, וחשכו לשונם לדבר בדברי תורה, והשחיתו לשונם לדבר בלשון הרע. ואמ' דוד ע"ה גם ישבו שרים בי נדברו עבדך ישיח בחוקיך. פי' הם פורקים מעליהם עול דברי תורה, ויושבים בטלים, ולא די להם, אלא שהם נדברים בי בלשון הרע, כשאעסוק בתורה. וכן הוא אומר, אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי. ופירש רש"י ז"ל מחסום הוא העוסק בתורה.

החלק הרביעי בעל לשון הרע נותן מום בחבירו שאינו בו. והנה זה לבו יקבץ לו מדות שתי הכתות הרעות, כת שקרים וכת מספרי לשון רע. ואמ' שלמה ע"ה מרע מקשיב על שפת און שקר מזין על לשון הוות. פי' שתי כתות מקבלות לשון הרע, האחת, איש רע ובעל זדון וחושד כשרים ואוהב למצוא פגם על חבירו כדי שיתגנה, והכת השנית, איש שקר, מאזין ומאמין על לשון הוות. ונמצאו תמיד שתי הכתות הללו מקבלות לשון הרע, וגורמין קלון לחבריהם, ומחזיקין ידי המביאים את דבתם רעה אל הבריות.

החלק החמישי בענין הרכילות. והוזהרנו על המדה הרעה הזאת מן התורה, שנא' לא תלך רכיל בעמך. וגם זה נקרא לשון הרע, והוא בכלל כת מספרת לשון הרע. וההולך רכיל מרבה שנאה בעולם, ומכשיל את בני אדם, וכאלו עוקר העולם, כי העולם אינו קיים אלא על השלום, וכאלו נותן חרב ביד רעהו להרוג את חבירו, שנא' אנשי רכיל היו בך למען שפוך דם, וכתי' כלם שרי סוררים הולכי רכיל נחושת וברזל כלם משחיתים המה.

וגרסי' בפירקי ר' אליעזר כל המלשין את רעהו בסתר אין לו רפואה, שנא' מלשני בסתר רעהו אותו אצמית, וכתוב אחד אומר ארור מכה רעהו בסתר. רבן גמליאל אומר, אף ישראל הלשינו על הב"ה, ואמרו, תאמרו שיש בו כח לזון אותנו במדבר, שנא' וידברו באלהים אמרו היוכל אל לערוך שולחן במדבר, הן הכה צור וגו', שמע הב"ה שלא חשו על כבודו, ומכבודו, שהוא אש אוכלה, שלח ואכלה אותם, שנא' ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה' וישמע ה' ויחר אפו ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה.

וגרסי' בבראשית רבה ר' הונא בשם בר קפרא פתח, תאלמנה שפתי שקר, יתחרשן, יתכרכן, ישתקקן. [יתרחשן], כדא' מי ישום אלם או חרש. יתכרכן, כדא' והנה אנחנו מאלמים אלומים, ומתרגמי' ירוש' והא אנחנא מכרכן כרכן. ישתקקן, כמשמעו. מה האבן הזאת היוצאת מן האדם אינו יכול להחזירה, כך הדבור היוצא מפיו אינו יכול להחזירו. ואע"פ שאסור לקבל הרכילות ולשנוא את חבירו בשביל הרכילות, אל יהי בז לדבר, אלא יחוש לדבר וישמור נפשו. ובשביל שלא ספרו אבותינו במצרים לשון הרע, ולא הלשינו זה לזה, זכו לגאולה. כדגרסי' בויקרא רבה ר' יהודה [אמר] בשם בר קפרא, בזכות ארבעה דברים ניצולו אבותינו ממצרים, על ידי שלא שנו את השם, ולא שינו את לשונם, ועל שלא אמרו לשון הרע, ועל שלא היה בם פרוץ בערוה. לא שינו את השם, ראובן [ושמעון] מסלקין, ראובן [ושמעון] מנחתין. ולא שינו את לשונם, דכתי' כי פי המדבר אליכם, בלשון הקדש. [ולא אמרו לה"ר, שנא' דבר נא באזני העם]. [וארז"ל] דורו של שאול היו בהם דילטורין, פי' מלשינים, [כמו] דואג והזיפים, ולפי' היו יורדין למלחמה ונופלין. אבל דורו של אחאב לא היה בהם דילטורין, שהרי איזבל הרגה כל נביאי ה', והחביא עובדיה מאה נביאים בשני מערות, וכלכל אותם בלחם ובמים, ולא היה אדם בעולם שהלשין אותם לאיזבל, ולפי' היה אחאב יורד למלחמה ונוצח, לפי שלא היו מלשינים בדורו, אע"פ שהיה עובד ע"ז.

מעשה באדם, שהיה מהלך בדרך, ופגע באדם אחד, ופייסו להיות אושפיזין. הלך עמו וראה בביתו עושר גדול. התחיל לדבר עמו בדברי תורה, ולא היה יודע להשיב. וישאלהו, במה זכית לממון זה. אמר לו, מעולם לא שמעתי דבה רעה על שום אדם והודעתיו, ואם אראה שני אנשים שמתקוטטים, איני זז מהם עד שאכנס ביניהם ואעשה שלום ביניהם. אמ' לו, ודאי ראוי אתה לזכות לממון הגדול הזה, בשכר מצוה זו, והקרן קיימת לעולם הבא.

החלק הששי אבק לשון הרע. תניא רוב העולם נכשלין בגזל, ומיעוט בעריות, וכולן באבק לשון הרע. כיצד יזהר אדם מאבק לשון הרע. אל ירבה לספר בשבח חבירו, שמא ישמעו אחרים, ויאמרו לו, למה אתה משבח לפלוני והלא כך וכך עשה, נמצא מסבב שיאמרו אחרים בשבילו לשון הרע. והוא ששלמה ע"ה אומר מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם קללה תחשב לו. וכן שנה רב דימי דמן חפה, לעולם אל ירבה אדם בטובתו של חבירו, שמתוך טובתו בא לידי גנותו. ד"א מברך רעהו וגו', כיצד, אם נתארח אצלו, וכבד אותו, והאכילו והשקהו, והשכיבהו במיטב מטותיו, אל יצא לחוץ ויאמר פלוני עשה לי כך וכך, ויפליג בשבחו, שמא ישמעו אנשים שאינם מהוגנים, ויבאו להתארח אצלו, ויטריחו עליו, ונמצא מפסיד בשביל שבח ששבחו זה. אבל חייב אדם לספר שבח אדם צדיק וכשר ועניו ומופלג בצניעות ומוחזק בעיני הכל שהוא כשר והגון, ויפליג בשבחו אפי' ברבים, שאין אדם שיודע לו חטא ואשמה, ואם יאמרו עליו אנשים בני בליעל לשון הרע, הכל יודעין שהם אומרים שוא ודבר כזב.

החלק השביעי בענין נבלות הפה, והוא בכלל לשון הרע. דתנן כל המנבל את פיו, אפי' נגזר עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה, נהפך עליו לרעה. ואמ' ישעיהו הנביא ע"ה על כן על בחוריו לא ישמח ה' ואת יתומיו ואת אלמנותיו לא ירחם כי כלו חנף ומרע וכל פה דובר נבלה, ודרשו רז"ל הולך צדקות ודובר מישרים, שלא ינבל את פיו. והמנבל את פיו מעמיקין לו גיהנם, שנא' שוחה עמוקה פי זרות זעום ה' יפול שם. וגרסי' בפרק במה מדליקין בעון נבלות הפה צרות רבות ורעות וגזירות קשות באות, ובחורי ישראל מתים, ויתומים ואלמנות צועקין ואינן נענין, שנאמר על כן על בחוריו וגו'. והמנבל את פיו גדול עונו, ונתעב בעיני הבריות, כי עזב הבושה והצניעות, שהם המדות הידועות לישראל זרע הקדש, והסימנין שבהם ניכרין, והלך על דרך הזדים ועזי הפנים והנבלים והסכלים. ועוד שהוא משחית כלי יקר שברא הב"ה באדם, שהוא הלשון והדיבור, שבו ניכר האדם מן הבהמות ובו יתנשא מין האדם על שאר בעלי חיים. ולא ברא הב"ה הדיבור באדם כי אם לספר שבחיו ולהתפלל ולדבר בדברי תורה ובעסקיו שבהן תיקון מחייתו, והיאך יטרוף האדם לשונו ואמרי פיו בנבלות הפה ובדברים שאינם הגונים. א"ר אלעזר, אדם נאה ומשובח ומוציא דבר מגונה מפיו, למה הוא דומה, לטרקלין נאה וביב של בורסקי קבוע בתוכו, כל עובר ושב אומר, כמה נאה טרקלין זה אלא שביב של בורסקי בתוכו. וחסידים הראשונים היו עושים עצמן כמלאכים, ופיהם ככלי השרת, שאין משתמשין בהן בדבר של חול, ולא היו מוציאים מפיהם אלא דברי תורה וחכמה ועסקיהן הצריכין להתפרנס מהן.

ומעשה בחסיד אחד, שהיה מתפלל לפני הב"ה ואומר, רבונו של עולם, מי יתן ויהיה לי שתי פיות, האחד לעסוק בו בתורה ובתפלה ובספור שבחך, והשני לדבר בו בצרכי ובתיקון מחיתי, כדי שאהיה מדבר בפה אחד בתורתך ובשבחך ולא בדבר אחר. התבונן חסיד זה שהיה חושב כל דבריו שבהן עשיית צרכיו ומחייתו, שהן ניכרין, ושאינו מן הראוי לדבר בהן ובתורה בפה אחד, כ"ש וכ"ש כמה פעמים שיחה בטלה, כ"ש לשון הרע ונבלות הפה. ומה יתרון לאדם בסיפור לשון הרע ונבלות הפה.

ואפי' בדבר ידוע לא ינבל אדם את פיו, כדגרסי' בפ' במה מדליקין אמ' רב חנן בר אבא אמ' רב, הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה, אלא כל המנבל את פיו ומוציא דבר נבלה מפיו, אפי' חותמין עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה, הופכין עליו לרעה. אמ' רבה בר רב שילא, אמ' רב חסדא, כל המנבל את פיו מעמיקין לו גיהנם, שנא' שוחה עמוקה פי זרות. רב נחמן בר יצחק אומר, אף השומע ושותק, שנא' זעום ה' יפול שם. והשומע נבלות הפה יאטם אזנו ולא יאזין דברי הנבלים, והעושה כך עליו הכתו' אומר אוטם אזנו משמוע דמים וגו'. תנו רבנן לעולם אל יוצא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עקם הכתו' שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה, שנא' מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה. אמ' ר' יודן בר מנשה, וכשבא לפתוח להם בסימני בהמה טמאה לא פתח אלא בסימני בהמה טהורה, את הגמל כי לא יפריס פרסה אין כתי', אלא כי מעלה גרה הוא, את השפן כי לא מפריס פרסה אין כתי' כאן, אלא כי מעלה גרה הוא, את הארנבת כי לא מפרסת פרסה היא אין כתי', אלא כי מעלה גרה, את החזיר כי לא מעלה גרה הוא אין כתי', אלא כי מפריס פרסה הוא. סיפר בשבחן קודם, ובסימני טהרה שבהם, ואחר כך בסימני טומאה, שנא' כסף נבחר לשון צדיק.

וגרסי' במ' פסחים תאנא דבי ר' ישמעאל, לעולם יספר אדם בלשון כבוד, שהרי הזב קראו מרכב ובאשה קראו מושב, שנא' ותבחר לשון ערומים, ואומר ודעת שפתי ברור מללו. הנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמי דר', חד אמ', מפני מה בוצרין בטהרה ומוסקין בטומאה, וחד אמ' מפני מה בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה. אמ', מובטח אני בזה שמורה הוראות בישראל. לא היו ימים מועטים עד שהורה הוראות בישראל. ומנו, ר' יוחנן. הנהו תלתא כהני. חד אמ' הגיעני מלחם הפנים כפול, וחד אמר הגיעני כזית, וחד אמר הגיעני כזנב הלטאה. בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול.

לעולם יבחר אדם בדבריו לשון כבוד, ויניח לשון שאינו של כבוד, בין בדברי תורה בין בשיחת עסקי עולם. וחסידים הראשונים היו שוקלין את דבריהן ובוררין את לשונם, כדי שלא יצא על פיהם דבר מגונה, לקיים מה שנאמר כסף נבחר לשון צדיק. ומחכמת הקדוש ברוך הוא ביצירת האדם עשה בראשו שבעה נקבים, שני אזנים, שתי עינים, שני נחירים, והשביעי הפה. והקדוש ברוך הוא בחר בשביעיות, כמו שכתבתי בפרק שמיני בענין שבת. וידוע הוא, שלא בחר הקדוש ברוך הוא בפה לאכול בו ולשתות יותר מדאי, ולספר בו לשון הרע ונבלות הפה, אלא שיעסוק בו בתורה, ושיברך את שמו יתברך ויספר תהלתו, בענין השמים וצבאותיהם, שנאמר השמים מספרים כבוד אל, וכן כתוב בישראל, עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. וכל מה שברא הב"ה לא בראו אלא לכבודו, שנא' כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו', וכתיב כל פעל ה' למענהו. למענהו, ר"ל לקילוסו, כמו ותען להם מרים שירו לה' וגו'. ואם הכל ברא לקילוסו, כל שכן הפה, שהוא כלי מיוחד לשבחו של הב"ה.

החלק השמיני בענין הנרגן. אמ' שלמה [ע"ה] דברי נרגן כמתלהמים והם ירדו חדרי בטן. [פי'] נרגן הוא איש שדרכו להתלונן ולהתרעם על חבירו, ויוציא תלונות מלבו, ויאמר כי פלוני שאמ' לי כך וכך לא היתה כוונתו אלא לחרף אותי ולרעתי היה מתכוון, אע"פ שהיה מתכוין לטובתו, וירבה בתלונות, ויראה עצמו שהוא עשוק ושבני אדם גוזלין אותו ומחרפין אותו ומקללין אותו חנם. ועל זה אמ' שלמה ע"ה ונרגן מפריד אלוף, ר"ל יפריד מעליו אוהב ורע. ומי שיש בו המדה הרעה הזאת, כשם שמתרעם על בני אדם, כך מטיח דברים כלפי מעלה, ויחשוב על חסדי השם ית' שכוונתו להנקם מבריותיו ולהביא פורענות לעולם, ואע"פ שיראה השפע הטובה יאמר רעה תהיה באחריתה, שנא' ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו. ואמרו רבותי' ז"ל, אל תרבה בתרעומת, שלא תבא לידי חטא. והנרגן הוא בטבעו הרע כפוי טובה, כי יחשוב הטובות שעושין עמו שהן רעות, ומשלם רעה תחת טובה, וכתיב משיב רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו. והמדה הרעה הזאת היא מצד רוע הלב ונבלות הפה, כי מרוע לבבו יראה טובת האדם לרעה ומוציא המחשבה לפועל. ואין לך נבלות הפה יותר מן האומר רעה תחת טובה שעושין עמו.

מעלת השתיקה

לפי' ימעט אדם דבריו, ויקצר באמרי פיו, כדי שלא יבא לידי לשון הרע, או לידי נבלות הפה, או להיות נרגן, וירבה תמיד בשתיקה, כדי שינצל מאלו המדות הרעות. וכל המרבה בשתיקה יראה חכם, ואע"פ שהוא טפש, שנא' גם אויל מחריש חכם יחשב, וכתיב מי יתן החרש תחרישון ותהי לכם לחכמה. וכל המרבה דברים יראה טפש, אע"פ שהוא חכם, שנא' ברוב דברים לא יחדל פשע. ושנינו במ' אבות כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה. ר"ל לא מצאתי רפואה אלא בשתיקה, שכל המרבה דברים אינו ניצול מלשון הרע, וילקה בצרעת גופו, כמו שכתבתי למעלה. ועוד שנינו במ' אבות וכל המרבה דברים מביא חטא. וכתב הרמב"ם כי רוב הדברים הם דברים בטלים וגורמין עון, וכל מי שאינו מרבה דברים סימן שהוא מזרע טהור, דתניא שתיקותא מייחסותא.

שאלו לחכם, מה לך שאתה ממעט דבריך ומרבה בשתיקה. אמ' להם, ומה תועלת בדברים בטלים, שהאדם נענש עליהם וגורם לעצמו כמה רעות בדברים בטלים, שמהן נמשכין לשון הרע ונבלות הפה והרכילות והמריבה, ואיפשר שיבא אדם לידי רציחה בשביל דברים בטלים. וראיתי הדברים שאדם מדבר, והן נחלקים לארבעה חלקים.

החלק הראשון כולו היזק, ואין בו תועלת כלל, כגון נבלות הפה, ולשון הרע, והרכילות, וקללת בני אדם שמקללין ושמחרפין איש לרעהו, והמריבה, ועצת הרשע. כל אלו הדברים, וכיוצא בהם, הם רעים עד מאד, ויש בהם היזק גדול, ואין בהם תועלת כלל.

החלק השני הם דברים שהם כולם תועלת, ואין בהם הזק כלל, כגון שידבר אדם בדברי תורה ובגמילות חסדים ובעשיית המצות, או שיוכיח את חבירו להחזירו למוטב, או יורנו לעשות צדקה, או שידבר בהבאת שלום, ובמשאו ובמתנו, ובמלאכתו שיתפרנס ממנה, מפני שחייו תלויין בה. וגרסי' בגמ' דבני מערבא כל פטטיא בישין, בר מפטטיא דאוריתא, דאינון טבין. פירוש כל הדברים רעים, חוץ מדברי תורה ומצות וגמילות חסדים ותיקון מחייתו, שהן טובים.

החלק השלישי יש בו תועלת מצד אחד והיזק מצד אחר, והוא המשבח לחבירו בשביל טובה שעשה עמו, ואיפשר שיבא לידי גנות בשביל אותו השבח, כמו שכתבתי למעלה, ומתוך שבחו בא לגנותו.

ומכלל החלק הזה הם בעלי השיר והמליצה, שדרכן לשבח מקצת בני אדם בשבח שאין בהן, ומפליגין בשבחן, עד שמתקנאין בהם בני אדם, ואומרים, ראו למי זה משבח, לפלוני שעשה כך וכך, ונמצא בשבחו שהוא משבח אותו במליצתו שהוא מזכיר גנותו. וג"כ בעלי המליצה מחרפין למקצת בני אדם במליצתם, ומפליגין בגנותן, ואין לך לשון הרע יותר מזה. ומהן שעושין מליצות וניגונים בדברי חשק ובעגבים, ומפליגין בשבח הנשים היפות והבחורים, ומתוך כך באין מקצת בני אדם למחשבות ולהרהורים רעים, ואיפשר לידי זנות או לידי גנות גלוי עריות. ואחרים שמשבחין בשירים הזוללים והסובאים, והיין עצמו, ומהללים הבטלנין ושותי היין ויושבי קרנות, ונמצאו מחזיקי ידי רשעים. כל השירות האלו, וכיוצא בהם, כולם רעים, ואין בהם תועלת, כי אם היזק גדול. אבל השיר שכולו תועלת, ואין בו אחד מכל הדברים הרעים שאמרתי, הוא כגון הקרובות שאומרים בבתי כנסיות, והתחנות והפזמונים, שבהן מתחננים לפני הב"ה ומספרין בשבחו, וגם הסליחות, שאומרים באשמורות, בלילי עשרת ימי תשובה, וביום הכפורים. וג"כ קרובות החתנים, לפי שמשבחין אותן בהן, ואע"פ שיש בהן מקצת דברי חשק ומהלל לחתן ולכלה, אין בכך כלום, כי אינו אלא לחבב את הכלה על בעלה. והקינות וההספדות, שעושין על המתים, יש בהן גמילות חסדים עם המתים ועם החיים. ובלבד שלא יפליג בשבחן, כדי שלא יבא לידי גנותן. וג"כ הפיוטים של תעניות, שהן בענין תפלה. כל השירים האלו, וכיוצא בהן, הם כולם תועלת, ואין בהם הזק כלל, לפי שהם שבח להב"ה. ומקצתן משברין את הלב, מפני שבהן תוכחות, והשומע אותן יעשה תשובה. ועל שירים כאלו אמ' דוד ע"ה שירו לה' שיר חדש תהלתו בקהל חסידים. והשר שירים כאלו לעולם יזכר עליהם לטובה בחייו ובמותו.

החלק הרביעי הם דברים שאין בהם לא היזק ולא תועלת. והם רובם דברים בטלים, ורוב הדברים שבני אדם מדברים בהבלי העולם. כגון יושבי קרנות, שיושבין בטלים, ומספרים איש לאחיו היאך נבנית מדינה פלונית, וארץ פלונית רחבת ידים, ומשפט מדינה פלונית כך וכך, ופירותיה כך וכך, והמלך פלוני כבש מדינה פלונית, ואירע לו כך וכך. ואחרים שקוראים חידות ישרות ומעשים שלא באו לעולם, ובודים מלבם שמות מלכים ושמות מדינות, וכל אלו החידות בנויים על אדני שוא ותוהו ודברים שאין בהם ממש.

וכל מי שאינו מספר לשון הרע, ולא מנבל את פיו, ינצל מצרות רבות ורעות, שנאמר שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, ויאריך ימים בטוב ובנעימים, שנא' מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו. סליק פירקא

תוכן העניינים

מנורת המאור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה